השם שהחוקרים מוצאים ב"מחסני תפוז" ברמלה מוביל אותם לאדם עם אליבי מושלם. כדי ליישב את הסתירה בין האליבי החזק לבין הראייה המשמעותית, אנחנו חוזרים להתחלה - ומנסים להבין איך התגלגלו חייו של האיש שכל הסימנים מעידים שהוא עומד מאחורי השוד.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/06/2023.
השנה היא 1981, שנתיים לפני השוד. הדופק הסדיר של מאה וששת השעונים, הולם עדיין בנחת בתוך הפמילי רום של מוזיאון האיסלאם, בלי להחסיר אף פעימה. ובצדק. הם נחים בבטחה בתיבות הזכוכית, האזעקה פועלת והשומרים לא מפספסים אף פטרול.
יחלפו עוד שנתיים - שהם מיליון, חמישים ואחד אלף, תשע מאות ועשרים סיבובים של כל שעון - לפני שהם ייעלמו כלא היו.
בינתיים באיכילוב, כירורגית א', תיקתוקים מסוג אחר.
גבר גבוה, כחוש וחבול שוכב במיטה. ניכר שהוא חטף מכות רציניות, קשה להתעלם גם מהאזיק שקושר אותו למעקה המיטה.
מי שמכניס אותנו לחדר הוא העיתונאי מיכה פרידמן שמגיע לסקר את האשפוז החריג בנוף בית-החולים.
ליד המיטה האחרונה מימין מתארגן בית המשפט לישיבה. זולת השמש, נמצאים כאן כל מי שצריכים להיות נוכחים בישיבת בית דין: שופט בוריס רפפורט, עוזר, מזכירה, חשוד - הוא נעמן דילר,
רגע, נעמן דילר? למה השם הזה מוכר לי?
נציג המשטרה, שוטרים במדים ובלבוש אזרחי, וכמה עמיתים מאמצעי התקשורת. (19:51) כולם מתרכזים משני צידיה של מיטת החולים עליה שכוב נעמן דילר: חיוור מאוד, כחוש, שיער פרוע, איסלפנית דבוקה בצד המצח
איספלנית – כזכור לנו מהפסיכומטרי – היא פלסטר.
השפה התחתונה שסועה, והסדין הלבן מכסה על שתי צלעות שבורות. השופט נוטל כיסא ומתיישב למראשותיו של דילר. המזכירה מניחה על ברכיה מזוודת ג'יימס בונד ועליה היא רושמת את הפרוטוקול. הישיבה מתחילה. (20:14)
"איך אתה מרגיש עכשיו?"
"קיבלתי היום כבר פעמיים סמי הרגעה נגד כאבים וכדורים - רגע אחד, מה הצילום הזה היה כאן עכשיו?"
"רגע, למה אתם מרגיזים אותו? מאחר והעבירה היא חמורה, ובשלב זה יש ראיות למכביר פסיק, לפחות לכאורה, למעורבותו של החשוד בהתפרצות לבנק פסיק, כאשר לחובתו שורה ארוכה של הרשעות קודמות, וביניהן שבע שנות מאסר ב-1972 עבור התפרצות - אין לי כל ספק שיש צורך לעצור את החשוד לצורך החקירה, בשלב זה ל-15 יום.
איך נפצעת, מתעניין השופט לדעת. דילר אומר כי בעת מעצרו הוכה על-ידי השוטרים ללא כל פרובוקציה מצידו וכי יש לו עדים שכך היה.
שתי מכות, שתי מכות כאן בפרצוף.
ה"התפרצות" שהשופט רפפורט מאריך בגללה את המעצר של דילר היא פריצה לבנק לאומי בתל אביב.
דילר הוא לא אחר מאשר מיודעינו מהפרק הראשון - נעמן. הוא היה הראשון שחשדו בו כשהאוסף נעלם מהמוזיאון, כי היה לו עבר שכלל בין היתר פריצה לבית של הצייר ראובן רובין. אבל היה שם כשל אחד קטן – אך מרכזי בתיאוריה. היה לו אליבי בלתי ניתן להפרכה. הוא היה בחו"ל, ובדרך כלל, אנשים בחו"ל לא שודדים מוזיאונים בירושלים.
אז מה הוא עושה כאן שוב בסיפור?
אני שפרה קורנפלד, ואתם על שוד השעונים הגדול.
בפרק הקודם הגענו עם חוקרי המשטרה עד למחסני תפוז ברמלה, לשם הוביל אותנו ציון יעקובוב, סוחר העתיקות מבן יהודה. פשפוש קצר בניירת של מחסני תפוז העלה את שמה של בעלת חוזה השכירות במחסן. תושבת חוץ בשם נילי שומרת.
לא נדרשת מהשוטרים מלאכת בילוש מורכבת במיוחד, כדי להגיע לפרט מידע ששופך אור חדש על כל הארוע וגם מציף המון שאלות. בעלה של נילי שומרת הוא לא אחר מאשר האיש והאליבי, נעמן דילר.
אז איך הגענו הנה?
כדי לספר את הסיפור הזה כמו שצריך, היה עלינו לפנות עכשיו לאיש עצמו, אבל נעמן נפטר ב2004. שלוש שנים לפני שהשם של אשתו צץ במחסנים ברמלה. כדי להתחיל לסדר את החלקים בפאזל הזה, צמד החוקרים שלנו נוסע לקיבוץ בו נעמן גדל – ובהמשך גם גורש ממנו בבושת פנים. קיבוץ עין החורש. הם באים לדבר עם אמא שלו, שבאותו זמן כבר בת קרוב למאה.
הקיבוץ הזה הוא קיבוץ חשדן,
זה עודד שמאע מצוות החקירה. תכף גם יגיע העודד השני, עודד יניב.
מבוגרות שעוצרות לידינו בחריקת בלמים על הקטנוע ושואלות מה אתם עושים ומה אתם עושים פה, כאילו היה שם קצת, בסופו של דבר דיברנו איתה הבנו שהרבה ממנה… גם לא הייתה במצב יותר מידיי כאילו בריאותית שאפשר לדבר,
אני חושב שגם הקשר שלו עם האמא היה קשר אחר היה קשר קצת יותר טוב, היו שם יותר יחסי קרבה ויותר עדכונים במהלך השנים, הוא דאג לכתוב לאמא שלו מכתבים,
אז היא הייתה קצת יותר חשדנית, פחות שיתפה איתנו פעולה אבל אנחנו ידענו ככה בין השורות לקבל את מה שאנחנו צריכים, לגבי המשפחה האחים, אז מבחינתם נעמן היה הכבשה השחורה זאת אומרת הוא עשה דברים שהם לא הזדהו איתם, ניסו לשמור על קשר בצורה כזו או אחרת זה לא תמיד הצליח, ושם החשדנות הייתה כלפיו. מה הוא עשה עכשיו ולמה באה משטרה ומבחינתם כן לשתף פעולה מבחינתם הנה קחו, זה מה שיש לנו אנחנו לא קשורים
כשהשוטרים נקשו בדלת של הבית הקטן בקיבוץ עין החורש, לא נותר זכר למשפחת דילר. על השלט הצבעוני היה כתוב "כאן גרים בכיף – משפחת לידור". כן. הם החליפו את השם שלהם כדי להפסיק לקרוא את שם משפחתם במדור הפלילים.
נעמן – כמו נעמן קצת הרס להם את המוב – ומיהר לשנות גם הוא את שמו ללידור.
גם אנחנו, כמו העודדים, נסענו בעקבות נעמן לעין החורש. אנחנו מגיעים לקיבוץ בערב נעים, והמקום די שומם, למעט קלנועית שחולפת על פנינו בזמזום חשמלי, מזכירה שיש פה חיים. רוכב הקלנועית הוא המארח שלנו, שמרכיב אותנו לביתו.
תאכל את העוגה. אתה רוצה את זאת?
זה רמי קנטור והוא הכיר את נעמן מגיל ארבע, זה לא עשה אותם חברים.
ומה אני יכול להגיד לך, הוא היה מוקצה בגלל התנהגות לא יעזור כלום.
בגיל צעיר הוא מאוד היה הוא לא היה אהוד על ידי הילדים, לא היה אהוד, מצד שני הוא היה מאוד מאוד מעשי,
בהתחלה לא ידענו, אבל נעמן מסתבר היה בחור מאוד מאוד מוכשר.
אתה רואה ידיים ידי זהב, כל דבר שהיה עושה היה מצליח.
אמא של נעמן נשלחה על ידי התנועה הקיבוצית לתל אביב כשהיה תינוק, ומשם – לקיבוץ עין החורש לעבוד בגן הילדים. בעלה, צבי והילד נעמן הצטרפו אליה שם רק כעבור ארבע שנים. כשכבר היה קרוב למוות שאל אותה נעמן למה נטשה אותו בגיל צעיר כל-כך.
"לא יכולתי להסביר לו פנים אל פנים", היא צוטטה בכתבה ב"הארץ", "אבל כתבתי לו מכתב ארוך והסברתי לו שההחלטות לא היו שלי אלא של התנועה. הוא הבין, ולראיה בפגישתנו הבאה הוא חיבק אותי ונתן לי נשיקה כמי שסלח והבין."
נעמן היה בחור מוכשר, חכם מאוד, וגם נראה לא רע בכלל – והוא היה גם נער בודד, בלי אף חבר במקום בו גדל. זה יצר אצלו דיסוננס, וגם רצון להוכיח לכולם שהם טועים. כשהגיע הרגע להתגייס לצבא, הוא כיוון הכי גבוה – לטייס. ככה יוכיח שהוא מהטובים.
והוא התקבל. ולא רק התקבל - הוא גם התקדם, והתקדם יפה.
בקורס טיס הוא עשה את טעות חייו.
באחת הטיסות בקורס הוא טס מעל עין החורש.
אנחנו רואים מטוס מעלינו ועושה שלום! לא ידענו כלום אנחנו בשבילנו זאת הייתה הפתעה.
הוא יורד נמוך מאוד, מגרד את עמודי החשמל ומניע את המטוס מצד לצד, כאילו מנופף לחברי הקיבוץ בכנפיים הרחבות. "זה היה הדבר הנפלא ביותר שהרגשתי בחיי", הוא צוטט מאוחר יותר, "אני למעלה והם למטה. אני ציפור והם זוחלים".
וכל ההסתבכות של נעמן, מתחילה בקטע הזה.
מוזיקה עולה
חברי הקיבוץ המבוהלים מדווחים לחיל האוויר על מטוס שטס נמוך מידי בעמק חפר, ואחרי בירור קצר, נעמן נזרק מקורס טיס.
הוא חוזר לקיבוץ מושפל, ומטפח תחביב של גניבת מכוניות מהקיבוץ מידי פעם. חברי הקיבוץ מבליגים, כמו שעשו אל מול גניבות קטנות יותר שביצע כילד.
אבל אז מתרחשת התקרית.
זאת שאחריה הפרצוף של נעמן לא יוכל להיראות יותר בגבולות הקיבוץ.
הייתה פה הלוויה שבקיבוץ עין החורש, של בן הקיבוץ. והוא פרץ לחדר של ההורים בזמן ההלוויה.
כל הקיבוץ היה בהלוויה. והוא, נכנס לבית שלהם, וגנב.
חבר קיבוץ שנשאר חולה בבית, ראה את נעמן פורץ לבית ההורים השכולים.
הנקודה של הבית קברות של עין החורש בהלוויה של הטיס שנהרג, זה היה הדבר הכי קשה שאפשר לעלות על הדעת.
באופן חסר תקדים, מוחלט פה אחד לגרש את נעמן מהקיבוץ.
ביאליק אמר שאנחנו נהיה עם נורמלי רק כשיהיה לנו הגנב העברי הראשון. נדמה לי שכל ספק בנוגע למי מגיע הקרדיט על התואר הזה הוסר ב-1967, כשנעמן דילר ביצע את הפריצה הכי גדולה בהיסטוריה של ישראל עד אותו רגע.
היעד: בנק הלוואה וחיסכון בתל אביב, דיזינגוף פינת בן-גוריון.
הפריטים שאנחנו נתקלנו בהם רק מהארכיון מה שאנחנו מכירים, שהוא היה פורץ שונה בנוף של הפורצים של תל-אביב בשנות ה-70 וה-80 אפילו ה-60, בחור מאוד אינטליגנט מאוד חכם,
ובאמת בלא מעט אירועים הוא הקדים את זמנו.
הפריצה הגדולה של נעמן - סליחה, לא התאפקתי - היא מבצע מפואר שכולל תכנון מדוקדק, עזרים טקטיים וטכנולוגיים מהסוג ששייך בדרך כלל לסרטי ג'יימס בונד. הוא מתחיל בחפירת תעלה קטנה מאחורי הבנק, כשהוא לבוש במדים של עובד עירייה – אמרנו ג'יימס בונד, אבל התכוונו לבלאומילך.
הוא בעיצומו של מבצע החפירה כשפורצת מלחמת ששת הימים. נעמן הוא פושע – אבל גם פטריוט, וכשהוא מקבל צו שמונה הוא עוזב את המעדר, עולה על מדים ונוסע להילחם. ברגע הראשון שמתאפשר לו אחרי המלחמה הוא חוזר לתעלה בלב תל אביב שחיכתה לו באין מפריע או חשד. השכנים, ששמחים לראות את עובד העיריה החביב חוזר לשגרה – מקדמים את פניו בתה ומאפה.
אבל לנעמן יש עבודה לעשות. הוא משחיל צינור עם חוטי ברזל דרך התעלה - תיכף נבין למה - ומכסה את הכל בעפר.
לפעמים, בשביל פריצה גדולה ממש, צריך עוד איזו גניבה קטנה בדרך. נעמן גונב מכונית כדי שיהיה לו איפה להחנות בלוני חמצן אותם הוא יחבר לצינור שהכין מבעוד מועד, וכך, ירתך וינסר את הסורג שמגן על החלון האחורי של הבנק.
אחרי שהוא מתגבר על המכשול הראשון, הוא מנתק את פעמון האזעקה, מכניס לבנק את ציוד הפריצה, ו - הולך הביתה להתקלח.
אפשר להבין אותו. כל התהליך נשמע מאוד מלכלך.
אחרי המקלחת הוא חוזר לבנק, נקי ורענן, מוכן ללילה של ריתוכים ופריצות. הוא מכניע את דלת הפלדה שמאחוריה היו חדרי הכספות ומעמיס כסף, יהלומים, ותכשיטים בשווי כולל של כמעט חצי מיליון לירות.
בהשוואה להיום, זה כמו לשדוד 300 מיליון שקל במכה אחת - ובמזומן!
מכה שתסדר אותו לכל החיים. כל מה שהוא צריך לעשות עכשיו זה להוריד פרופיל. להתקלח עוד איזה פעם פעמיים – גם רתכות זה עיסוק מלכלך - וללכת לישון. שוד המאה!
וזה בדיוק מה שנעמן – לא – עושה.
הוא רוקן את רוב הכספות בבנק, אבל לא את כולן. ואם למדנו דבר אחד על האיש - זה שעצלן הוא לא.
נעמן חוזר לחדר הכספות בבנק ומתחיל להלום במנעולי הכספות הנותרות.
עבור השכנים, שהפגינו איפוק מרשים במשך כל ימי החפירה והקדיחות שהובילו לפריצה, זה היה הקש ששבר את גב הידידות המופלאה ומישהו קורא למשטרה. לא כי הוא חושד שפורצים לבנק או משהו, אלא בגלל רעש.
נעמן מנסה לברוח, אבל כדי לסגור את הפינה ההוליוודית – יצא במקרה שאלוף ישראל באגרוף התגייס למשטרה, וממש במקרה הוא במשמרת באותו הלילה, וכשמגיעה הקריאה – הוא ממהר למקום ולא מפספס את ההזדמנות להפגין את כישוריו על הפורץ. כמה אגרופים ללסת, כמה יריות, ודילר מפונה לאיכילוב ולא בפעם האחרונה.
בזמן שהוא שוכב חבול ותשוש במיטת בית החולים, השוטרים פושטים על הדירה שלו, שם מוצאים הרבה מאוד רכוש גנוב, לצד ספרים מקצועיים על פריצה וריתוך, כמו גם כמה רימונים שסחב כשהיה במילואים.
השוטרים בהלם. ערך הרכוש שנשדד היה גבוה יותר מהפרס הכי גדול של מפעל הפיס בזמנו. זה – ורמת התחכום - הובילו אותם להאמין שדילר לא פעל לבדו.
ממש כמו במקרה של שוד השעונים, איש מבריק אחד, מצליח לתעתע ולבלבל, משאיר את מי שמנסה לפענח את דמותו עם יותר שאלות מתשובות.
מה מוביל קיבוצניק צעיר לבצע פריצה כזאת?
ואיך הוא גנב עוד הרבה לפני הפריצה בה נתפס בלי שאף אחד יעלה עליו?
ולמה אחרי פריצה כל-כך מתוחכמת ומוצלחת - הוא חוזר להרעיש עם פטיש?
ומה שאותי הכי טורד – מקלחת? באמצע פריצה?
האיש מרתק.
זה ד"ר איגור ברש, פסיכיאטר משפטי. אנחנו יושבים בחדר העבודה שלו בביתו ברחובות, וכשאני אומרת "אנחנו" אני מתכוונת גם לחתולה בת ה-18 שנכנסת ויוצאת מהחדר לאורך ההקלטה.
בילדות בנאדם אמור לקבל משוב פידבק אהבה חום, ואם הוא לא מקבל אותם אז הוא לא גודל או לא צומח כמו שצריך
אחד הדברים שבלטו לד"ר ברש מהחומרים שקרא על נעמן - ואנחנו עוד נגיע לאותם חומרים - זה היחסים עם אמא שלו.
שיש מחסור שיש צמאון ליחס הזה ולמשוב הזה, אז זה נשאר איתו. הוא לא מצליח לגבש הערכה עצמית יציבה לאורך שנות חייו, ואז הוא נאלץ כל הזמן לחפש את המשוב הזה. לחפש את ה"וואו" הזה שילד רגיל מקבל את זה מההורים,
אם זה לא הופנם אם הוא לא קיבל את זה, אז הצורך הילדותי הזה, וכל הזמן להיות מוערך ואהוד ובלי זה הוא מרגיש ריק הוא מרגיש אפס, שם החשיבות של היחס בילדות. וכל החיים הוא חיפש את זה.
והבית לא היה המקום היחיד בו נעמן הרגיש לא רצוי
יש ילדים, שלא הסתדרו איתו. לא סבלו אותו בקיצור ואני אפילו אומר עד כדי התעללות.
כי נעמן בא גם כשילדי חוץ בהתחלה לא קיבלו אותם. לא יעזור כלום כי תמיד היינו מרגישים שזה נטע זר בתוך כל התהליך של המבנה הזה של הקבוצה.
הוא עובר לתל-אביב, הוא עובד בבנק וגר אצל דודה שלו, אבל לא מצליח לייצר לעצמו שגרה סבירה. הוא מואס בעבודה בבנק ועובר לחיות על דמי כיס שאמא שלו מעבירה לו. לאורך השנים היא תומכת בו כלכלית, מממנת את עורכי-הדין כשהוא עומד למשפט, ואת האוכל שלו כשהוא חופשי.
חוות דעת פסיכיאטרית ראשונה – אך לא אחרונה - מתקבלת בעניינו במסגרת המשפט על הפריצה לבנק הלוואה וחיסכון.
ד"ר לימים פרופ' דב אלכסנדרוביץ' אחד מהפסיכיאטרים הידועים של אותה תקופה,
הוא חשב שיכול להיות שמדובר בשלב התחלתי של מחלת נפש. ובעיקר הוא הסתמך על איזה אמירות סביב השיער,
לפעמים מחלת נפש מתחילה מאיזה מחשבות סביב מצב גופני, (יורד לאנדר)
המחשבות הטורדניות של נעמן נעו סביב שיערו המקליש. זה היה מספיק לאלכסנדרוביץ' כדי לאבחן סימנים מקדימים לסכיזופרניה - אבחנה שזיכתה את נעמן בעונש מאסר קצר יחסית.
הוא משתחרר מהכלא אחרי כשנה. חוזר לתל אביב.
ערב אחד הוא יוצא למסיבה ולוכד את עינה של בחורה בת עשרים וחמש.
"מי זה?" היא שואלת חברה. כשהיא שומעת שהבחור הגבוה הוא אסיר משוחרר, שודד בנק בדימוס, הסקרנות שלה גוברת. הם מכירים ומתאהבים. וכן, זאת נילי שומרת - שתיכנס ותצא מחייו בשנים הבאות.
העובדה שלחיים שלו נכנסת דמות קרובה ואוהבת, אישה שאכפת לה ממנו, שרואה אותו, לא גורמת לנעמן למצוא עבודה מהוגנת ולהיגמל מפריצות. זה אמנם נדמה ככה בשנתיים הראשונות אחרי השחרור שלו מהכלא, אבל זה רק כי לא תפסו אותו. בדיעבד התברר שביצע יותר מעשרים פריצות.
ה-פריצה היתה לבית של הצייר ראובן רובין - אז גנב שנים-עשר ציורים, שתי צלחות חתומות על-ידי פיקאסו, אגרטלים מבדולח, כלי כסף, תכשיטים, מזומן, וסיכה בצורת יונה שרובין עיצב בעצמו והייתה שווה עשרים-וחמישה אלף דולר. חודש אחרי הפריצה הוא נתפס, ובמסגרת המשפט שוב נפגש עם פסיכיאטר.
הפסיכיאטר הזה, וכל הבאים אחריו אגב, סתרו את ההערכה המוקדמת של פרופסור אלכסנדרוביץ' בנוגע לסכיזופרניה. הם כן איבחנו אישיות סכיזואידית,
סכיזואידי זה אדם עם רגש יחסית מצומצם, הוא לא זקוק לאנשים להיות איתם בקשר רגשי, הוא לוקח את רוב הריגושים שלו ואת רוב החוויות שלו מהעולם הפנימי,
הפסיכיאטר שנתן את חוות הדעת במשפט של רובין ממשיך ומתאר את אישיותו של נעמן כ - "בעלת תוכן פנימי עשיר מאוד וקשב קריאטיבי רב עם רגישות של אמן". הוא מכנה אותו אגוצנטרי ונרקיסיסט, וכותב שהוא מחזיק ב"אישיות ילדותית ומפונקת הכמהה עדיין לתלות"
כשזה משתלב עם הקווים הנרקיסיסטים שדיברנו עליהם קודם, שהוא צמא להערכה ועליונות, זה לפעמים גורם להתנהגויות מאוד לא שגרתיות.
אחרי הפריצה לבית של רובין, הקשר עם נילי משתנה. נעמן נשפט למאסר של שבע שנים, והיא בינתיים מהגרת לארצות הברית. גם המשפחה שלו מתנתקת ממנו. הוא מערער על העונש ומתעקש לנסח ולהגיש אותו בעצמו, בלי עורך-דין. ד"ר ברש קרא את מסמך התגובה של בית המשפט לאותו ערעור של נעמן.
הובאה לבית המשפט חוות דעת של הרופא ד"ר אלכסנדרוביץ והרופא קבע, שמדובר באדם בעל אינטליגנציה טובה מאוד אבל יחד עם זאת מופרע מאוד, הרופא הנ"ל סבר אז, שפשיעתו של המערער נובעת מדחף, בקבלת סיפוק כדי שיוכל להערים, על המשטרה ולהוכיח, לה את עליונותו.
אמו של המערער שהיא פסיכולוגית לפי מקצועה, היא פסיכולוגית פורמלית היא לא עבדה בזה, וכמובן מאליו דואגת אף מודאגת מהתנהגויות המערער, לחצה עליו לקבל טיפול פסיכיאטרי, כהמלצת הרופא ואולם הוא סירב לענות לה.
נושא הטיפול חוזר שוב ושוב בדחיית הערעור: נעמן מסרב ומתחמק מטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. ולמרות הקביעה שהעונש יישאר כפי שנקבע במקור - שבע שנות מאסר - השופטים לא תולים תקוות בכך שהשנים בכלא יירפאו את נפשו המסוכסכת וישיבו אותו אל המוטב.
ייתכן מאוד שעונש המאסר הארוך איננו פתרון שיפתור את בעיית אישיות המופרע של המערער. קודם כל אכן זה לא ככה.
זה ממש נבואה. האישיות לא משתנה.
מבנה האישיות שלו כל כך מגובש. כל כך בעייתי, שהעונש שיכול למנוע מעשי פשיעה בזמן שהוא יהיה בפנים. אבל ברור שזה יתפרץ, ויתבטא במעשים הבאים ברגע שהוא ייצא לחופשי. אין ספק.
לקראת סוף שנות השבעים, נעמן משתחרר מהכלא וטס לרומא בתקווה להתחיל מחדש. אבל הוא לא מסתדר שם. הכל קורס לו. הוא מאבד את כל הכסף שלו, וחוזר לפרוץ. "הופתעתי לגלות שאני ממש משולל יכולת תקשורת החוצה בזמני משבר שקרו", הוא כתב על התקופה ההיא, "אני חסר אפשרות לפנות בבקשת עזרה או לזעוק. אפילו כשחשבתי עצמי טובע ממש. אני נהפך לאילם".
כשהעודדים פותחים את החקירה מחדש, הם מתמקדים בתקופה של נעמן באירופה. הם גם מדברים על זה עם המשפחה שלו.
יש לו משפחה מדהימה שגם נתנה לנו קצת רקע עליו. מי הוא… (יורד לאנדר)
זאת רויטל צרף, גם היא חוקרת בימ"ר ירושלים. היא היתה בצוות החקירה יחד עם עודד יניב ועודד שמאע.
בסוף היה גם סוג של סוליסט. כי לא היה לו מקום קבוע לגור, הוא היה מטייל, אז כן נתנו לנו אני חושבת איזשהו רקע עליו שהשלים לנו הרבה נקודות בחיים שלו, ובכל הפרשיה הזו.
מאיטליה נעמן ממשיך להולנד, שם הוא נתפס על פריצה לחנות תכשיטים ונכנס לכלא. בכלא ההולנדי הוא פוגש נזירה בשם יוליה, אישה שהקדישה את חייה לשיקום אסירים.
טובת לב, לא שופטת אדם, באמת אני חושבת שהיא לא לא לא בדקה אותו ולא רצתה לדעת מיהו, בעיניים שלה ראתה בן אדם טוב וגם אינטיליגנט, חכם ובודד. ומה שהיא נתנה זה מתוך הטוב-לב שלה פשוט נתנה לו בית חם זה הכל לא מעבר.
הנזירה יוליה עוזרת לו למצוא מקום בשבדיה ללמוד בו רפואה טבעונית - תחום שהתעניין בו עוד בארץ - אבל הוא מתקשה עם השפה וחוזר להולנד, שם הוא גונב מכונית, בורח משוטרים, נכנס בעץ, נפצע ונעצר. זה השלב בו ההולנדים ממצים את התופעה ששמה נעמן דילר, והם בועטים אותו חזרה לישראל.
השנה היא 1980, נעמן בן ארבעים ואחת והוא לא מפסיק לפרוץ גם בארץ. לילה אחד הוא נכנס לסניף של בנק לאומי ברחוב מרמורק בתל-אביב פורץ את החלון ומתחיל לעבוד על הכספומט בסניף, אבל כשהאזעקה מופעלת הוא בורח. בלילה הבא הוא חוזר להשלים את העבודה – היינו מתאכזבים אם לא. הוא שקוע בפריצה לכספומט כשהוא מבחין שלא רחוק ממנו יש מיחם דולק וכמה כוסות קפה ריקות לידו. זה הרגע שהוא מבין שהוא לא לבד בבנק. השוטרים, ששכבו כמה שעות טובות במארב וחיכו לו, עוצרים אותו באלימות. הוא מפונה לאיכילוב עם שברים בצלעות וחתך בשפה. מתברר שלא צריך להיות אלוף ישראל באגרוף כדי שהעצור שלך יסיים בבית חולים.
20:20: בשלב זה יש ראיות למכביר למעורבותו של החשוד בהתפרצות לבנק פסיק,
הוא מקבל עונש קל מאוד, ויוצא מהכלא אחרי כמה חודשים. הוא נעצר שוב כשהוא מנסה להוציא תיק מאיזה רכב, ומצליח לצאת זכאי מחמת הספק.
איך הסביר לעצמו את התנהלותו? מצאנו תשובה אפשרית במכתב ששלח לד"ר ראובן מאייר, הפסיכיאטר המחוזי, אחרי שנלכד,
"אני עמוס בנטל תבוסתי, כישלונותי ונכותי. אני רחוק מלהיות קדוש, אבל אני משתדל להגיע למדרגת 'בעל תשובה'".
ואז - נאדה.
נעמן לא עולה שוב על הרדאר של המשטרה.
זאת אומרת, הוא עולה לרגע ב-1983 - איך לא עם העבר הזה - אבל הדרכון שלו מוכיח למשטרה שהוא לא היה בארץ בזמן שוד השעונים ועם האליבי הזה המשטרה מניחה לו.
בשנים הקרובות נעמן נודד ברחבי אירופה, מחדש את הקשר עם נילי שומרת שהתחתנה בינתיים, ילדה ילד והתגרשה. הם מתראים כמה פעמים בשנה, מטיילים יחד באירופה, ומנהלים שיחות טלפון ארוכות. בנוגע לשאלה שאולי גם אתם שואלים – למה הוא לא עבר לארצות-הברית כדי להיות קרוב אליה - אז התשובה היא שהוא ככל הנראה היה מסורב כניסה למדינה.
בדרכם שלהם, עם המון דקות שיחה טרנס אטלנטיות ומעט מפגשים בשנה, הם מנהלים זוגיות לונג דיסטאנס. נילי לא הסכימה להתראיין לפודקאסט, אבל בראיונות עבר התעקשה שלא ידעה על עיסוקיו של נעמן מעבר לדברים עליהם נתפס ונשפט לפני שוד השעונים. עם השנים, המצב הבריאותי של נעמן הולך ומידרדר, הוא מאובחן עם סרטן העור, וכשהוא כבר יודע שהסוף שלו קרוב הוא ונילי מתחתנים.
תאריך החתונה – השישה עשר באפריל.
בדיוק כמו שוד השעונים הגדול במוזיאון האיסלאם.
במקרה. ברור שבמקרה.
עד כאן "שוד השעונים הגדול". תודה לגיא בן נון על הכתיבה והראיונות, ובן-אור הברי על העריכה והמוזיקה המקורית. גיא ובן-אור שניהם אחראים על ההפקה של הפודקאסט הזה. תודה גם למפיק בפועל אודי הורוביץ, ליועץ המוזיקלי רון קליין, ולמעצבת גרפית אביטל רחאייב. תודה גם לאסף רפפורט על המיקס.
אתם מוזמנים ומוזמנות לעקוב אחרינו באינסטגרם, טיקטוק, ופייסבוק - אנחנו מעלים שם אחלה קטעים שלא אל כולם אתם נחשפים פה. והכי חשוב כמובן - אם אהבתם, תמליצו לחבר או חברה להאזין לנו גם.
אני הייתי שפרה קורנפלד. נשתמע בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios