WAKO הפודקאסט - איפה וודי אלן המוסלמי? - חלק א

תקציר: אריאל, בוקסי ורחלי מדברים על הפיקציה של החצב, הג'וב החדש של הצל והקרבה עצמית.

---

אריאל: הבהרה: בפרק הקודם נאמרו דברים שהוצאו מהקשרם. מערכת ״wako הפודקאסט״ מבקשת להבהיר, אנחנו לא אמרנו שאם נשים בצד את ההרוגים והחטופים אז זה החודש הכי שמח שהיה לנו בחיים. בסך הכל רמזנו שזו תקופה טובה אם אתם במקרה מסוג האנשים שאוהבים לראות את השכנות שלכם יורדות למקלט בלי חזייה. ועכשיו - ״wako הפודקאסט״

[פתיח]

רחלי: ברוכים הבאים לפודקאסט של wako, פודקאסט החדשות שעדיין עומד על תילו. אמנם תילו הוא בסלון שלנו עם ציוד שגנבנו מקשת, אבל תילו זה תילו.

אריאל: ואתם יכולים לשמוע את הטרקטורים בחוץ עומדים לפרק אותו

רחלי: כן, יש פה בחוץ מלא מלא רעש, אין לנו איך להוריד את זה מהסאונד פה, אז תיהנו!

אריאל: חבר'ה, אתם רציתם פודקאסט? זה המחיר. ביפ ביפ ביפ. 

רחלי: זה התילו שעליו הוא עומד.

אריאל: כן.

רחלי: לא מפשפשים בשיניים של תילו כשמקבלים מתנה.

אריאל: אנחנו עכשיו משדרים ממרכז עזה, יש פה דחפורים של צה"ל, משטחים את עזה, הם בדרך אלינו, אז יאללה בואו נקליט את זה מהר, לפני ש…

רחלי: כן, לפני שמגיעים אלינו.

אריאל: כן, בדיוק.

רחלי: איתנו באולפן, חברי מערכת wako, אני - רחלי רוטנר - שולחן שבת שנשאר שלם אחרי שכל הבית נפגע מטיל שבחבורה!

[דממה]

רחלי: אריאל ויסמן, תמונה של הבבא סאלי שנשארה שלמה אחרי שכל הבית נפגע מטיל שבחבורה.

[מחיאות כפיים]

אריאל: יפה, אהבתי.

רחלי: ואמיר בוקסבאום המכונה בוקסי, בית שנשאר שלם כי לא נפלו על הלב טיל בזכות השם!

[מחיאות כפיים]

בוקסי: יש.

רחלי: שלום לכם.

אריאל: איזה נס בשקל, מה זה?

רחלי: האמת היא זה הנס האמיתי, אבל...

בוקסי: הנס של כולנו.

אריאל: אם הטיל בכלל לא הגיע לשם, אז זה כבר לא נס, זה סתם יום רגיל. אם אתה חי חיים שלמים בלי שום פגע וזה, אין אלוהים. אבל...

רחלי: אבל אם כל המשפחה שלך מתה חוץ מהציצית…

אריאל: כן, זה סימן!

רחלי: כן. אז מה שלומכם?

בוקסי: בסדר.

אריאל: כן.

רחלי: רציתי לספר קודם, לפני שמתחילים, שכמה גולשים כתבו לנו שבספיישל חגים, שהעלינו מחדש לפני חודשיים, שהוקלט כבר לפני שנה, יש קטע שאנחנו חוזים את המלחמה הזאת!

[אריאל נדהם]

רחלי: יש קטע בספיישל חגים שאנחנו מדברים שם על זה שמסכנים הערבים, יש לנו ביהדות כל כך הרבה חגים כל שנייה, שהם לא יכולים לפתוח איתנו במלחמה, בלי שנתעצבן שזה בדיוק נופל על חג. כי כזה, מה, לא ידעתם שהיום שמיני עצרת? דווקא בשמיני עצרת אתם תוקפים. ואז אתה אריאל אומר, למה באמת אין מלחמת שמיני עצרת? שתהיה מלחמת שמיני עצרת.

אריאל: פשש…

רחלי: והנה, אריאל, חלומך התגשם!

אריאל: יצאנו הסימפסונס, חזינו את העתיד. איזה כבוד.

בוקסי: [צוחק] כל הכבוד. 

רחלי: אתה כמו כלה ביום חתונתה, שכל מה שהיא אומרת מתגשם. או כמו הבחור בדת' נואוט.

אריאל: אני חושב שזה ״הסנדק״, שכל דבר שמבקשים ממנו ביום החתונה של בתו הוא חייב למלא.

בוקסי: אה…

רחלי: אז בוא, אולי תגיד עכשיו עוד משהו שיתגשם. ננצל אותך.

אריאל: אמ… קודם כל, אני אגיד את מה שבאמת כולנו חושבים עליו ומטריד אותנו כל השנ.. כל הזמן הזה. אברה מנגיסטו.

בוקסי: נכון.

אריאל: מחכים שתחזור הביתה.

רחלי: לא חשבתי שתגיד משהו אמיתי, כל הכבוד.

אריאל: רוצה שהמדינה תפעל לשחרורו.

בוקסי: נכון.

אריאל: כאילו, כי לא, התווספו עכשיו עוד איזה 200 ומשהו לתור.

רחלי: כן, דחפו אותו לסוף התור.

אריאל: לא, אני חושב שהוא עדיין בראש התור, עד שהוא לא יחזור, הם לא ישחררו את האחרים, לא? זה לא עובד ככה?

בוקסי: אה… כן. אה…

רחלי: אני לא חושבת.

אריאל: זה לא הראשון נכנס, הראשון לצאת? איך זה עובד?

אריאל: כן, יש קדימות, יש קדימות.

אריאל: כן, בדיוק.

רחלי: אני לא חושבת, אני חושבת שהוא יותר...

אריאל: הוא תוקע עכשיו את כל שאר החטופים, את מבינה? יושב שם עכשיו רגל על רגל.

רחלי: הוא יותר כמו הזה שיושב בתור לקופת חולים, וכל שנייה מגיע מישהו עם רק שאלה.

אריאל: אהה אוקיי…

רחלי: וכאילו, בסוף הוא נכנס לרופא שעתיים אחרי, וחבר'ה, הוא יושב פה מארבע, התור שלו בכלל בשלוש, ונכנסו כל מיני אנשים שאמרו, אבל אני רק צריך מרשם, האחות אמרה לי להיכנס דקה.

אריאל: עזבי, מילא זה. מילא זה שהוא נדחק אחרי כל היהודים, ואז… הרי כולנו יודעים שגם לא נעים, נחטפו גם 

הרבה עובדים זרים.

רחלי: כן.

אריאל: שתופסים לו את המשבצת הזאת גם.

רחלי: כן.

אריאל: של האנשים הלא לבנים.

בוקסי: אוי ואבוי. 

אריאל: שאין לנו כזה חשק לשחרר, אבל אולי נעשה ג'סטה מתישהו ביום מן הימים.

בוקסי: איי, איי, איי. 

אריאל: קשה.

רחלי: זה גם עצוב, בגלל שאתה יודע, יש את ביידן שמשחרר את אלה עם האזרחות האמריקאית, ופוטין פועל לשחרר חטופים עם אזרחות רוסית, וכאילו, איפה נשיא אתיופיה?

[צוחקים]

אריאל: אני לא יודע אם הוא אתיופי, כן?

בוקסי: הוא אתיופי ישראלי, כן. אתיופי ישראלי.

רחלי: בסדר, הרעיון הוא המקור, כאילו, מאיפה אתה מגיע, אז לך לנשיא של המקור שלך, הוא ידאג לך, לא הנשיא הנוכחי. ביבי לא הולך לעשות שום חיבור.

אריאל: אף אחד לא בונה על ביבי.

רחלי: אתה צריך לשאול את ההורים שלך מאיפה הם עלו, וללכת למקור כמה שיותר, ללכת לנשיא מונגוליה המזרחית של המאה ה-12, אולי הוא יפעל לשחרורך, לא יודעת.

רחלי: תחשבו, אבל הם עושים לנו קטע, הם אומרים, אנחנו משחררים חטוף, מביאים את רון ארד. איך אנחנו מגיבים? אנחנו שמחים או שאנחנו כזה… אוקיי, תודה, לא בדיוק מה שציפינו.

רחלי: כזה בומרי.

אריאל: כן. חבר'ה, אם יש לכם את רון ארד שם, תפאדל, יאללה, מספיק זמן אצלכם כמו שלכם, יאללה, לא נשבור על זה את הראש.

[צוחקים]

רחלי: טוב, אז בינתיים אנחנו ממשיכים עם ההתמודדות של המלחמה הזאת. דיברנו שבוע שעבר על זה שאנחנו מתאמצים להסתיר מרפרף את מה שקורה, שאנחנו אומרים לו שהאזעקות זה רק תרגול, ושלרדת למקלט זה רק משחק, אבל כאילו נהיה יותר ויותר קשה, כי הוא באמת, הוא שומע דברים בגן, הוא שומע דברים בשיחות של מבוגרים. כבר אי אפשר לדעת מה הוא יודע ומה לא. כאילו לפני כמה ימים, הוא שאל אותנו, אותי ואת אריאל, הוא שאל אותנו ככה, משום מקום, הוא אומר כזה, תגידו, אחרי שאנשים גומרים להיות זקנים, הם הופכים בחזרה לתינוקות?

בוקסי: אוי.

רחלי: אז כאילו, לא ידעתי מה לענות לו. אז אמרתי כזה, אה… זה יכול להיות.

אריאל: זאת תאוריה אחת.

רחלי: זאת תאוריה אחת, אמרתי, כן. אמרתי לו, אף אחד לא יודע באמת, אז כל אחד יש לו תאוריה אחרת. אז יש כאלה שחושבים שזקנים אחר כך חוזרים להיות תינוקות באמת, יש כאלה שחושבים שהם עולים לשמיים, יש כאלה שחושבים שהם נעלמים או הופכים לחיה. אז הוא מסתכל עליי וכזה אומר, מה, הם לא פשוט מתים?

[צוחקים] 

אריאל: כן…

רחלי: ואני שעה מנסה לחשוב על כל התרחישים האפשריים שאפשר לחרטש לו.

אריאל: תראי, אני חושב שבגלל שאני משחק איתו באקסבוקס הרבה, שם המושג של המוות הוא מאוד מוחשי.

רחלי: כן.

אריאל: אתה חי, יש לך את המד חיים שלך. לאט לאט חוצבים לך במד החיים עד שהוא נגמר, ואז אתה מת.

רחלי: מצד שני, הוא לא מאוד מאיים, כי מחר תשחק שוב.אין באמת את הסופיות שלו.

בוקסי: או שאתה חוזר בזמן המשחק עצמו… הרי אתה מת וחוזר.

רחלי: הוא לא מבין מה זה כשדברים באמת נגמרים, אז זה הגיוני שהוא יחשוב גם שאחר כך הופכים לתינוקות, או אחר כך הופכים למשהו אחר, או שעכשיו שואלים לגן עדן, זה גם מחשבה שמתאימה לקונספט. קשה לנו לתפוס את זה שיש דברים שפשוט תמים ונשלמים, נגמרים לחלוטין, אין מחר, אין אחר כך נעשה אתחול מחדש.

בוקסי: נכון.

רחלי: זהו, נגמר!

אריאל: זה, זה, אני, גורם לי לחשוב על שני דברים, מה שאמרת עכשיו. קודם כל, שמעצבן אותי שאנחנו עושים כזה מאמץ לגונן על התודעה העדינה של רפי, שחס וחלילה לא יחלחלו פנימה הזוועות, ואף אחד לא מגן עלינו! למה אין אף אחד שהתפקיד שלו זה לוודא שאני לא אראה את הסרטונים האלה, ואשמע את כל הדברים האלה?

רחלי: אני אומרת לך כל הזמן, תפסיק לפתוח את הסרטונים האלה.

אריאל: אני בעצמי גולל בטוויטר וצריך… הופ! כאילו אני בשדה מוקשים. כל שנייה יש איזה משהו מזעזע.

רחלי: ואז אני באה אליך, ואני אומרת, אל תדאג, הם כולם הופכים חזרה לתינוקות.

אריאל: כן. [צוחק]

בוקסי: אוי לא.

אריאל: ודבר שני, כבר בפודקאסט הקודם דיברנו על ההשפעה האדירה של יצירת המופת של רוברטו בניני, היפים חיים.

בוקסי: היפים חיים.

רחלי: היפים ואמיצים.

בוקסי: כן.

אריאל: כן, החיים יפים על חיינו בתקופה הזאת. ואני חושב שבשלב הזה כבר אני חושב אפשר לשלוף את היקום המורחב של החיים יפים. נטפליקס, אני אומר, קחו את הכדור…

בוקסי: אה, וואו.

אריאל: הגיע הזמן לעשות עכשיו סדרה על כל דבר מזעזע שקרה בהיסטוריה. אני רוצה לראות את החיים יפים שם! אני רוצה לראות את האבא שנתקע עם הילד, והיה צריך להמציא לו כל מיני קשקושים כדי להסביר לו.

רחלי: וכל מיני תקופות בהיסטוריה!

אריאל: למה יש ערימות של גופות בכל חור.

רחלי: כן.

בוקסי: כן. אתה פשוט רוצה מלא תירוצים, זה מה שאתה רוצה.

אריאל: כן, אני רוצה, כן, אני מרגיש שראיתי את הסרט, הסרט הוא כמה, שעתיים? מיציתי את כל התירוצים שהוא נתן שם, את כל ההמצאות וההפלצות שהוא עושה שם.

בוקסי: [צוחק] כן.

אריאל: צריך בלופים חדשים. משהו שמתאים לימינו גם, לעולם הרשתות החברתיות, לעולם הזה… חבר'ה, תנו לי כלים! איך לשקר לבן שלי, ואולי גם לעצמי קצת. אני אשמח.

רחלי: אנחנו צריכים עוד שקרים, חבר'ה.

אריאל: כן, עוד שקרים.

רחלי: מה שלומך, בוקסי?

בוקסי: אני בסדר. מה אפשר לספר?

רחלי: אוקיי, כן.

אריאל: איך קרמשו החתולה שלך מתמודדת?

בוקסי: אוי, מסכנה.

אריאל: כבר הסברת לה על המוות הקרב?

בוקסי: כן, היא שאלה אותי אם כשהיא מתה, הופכת לתגור חתולים או לא, ואמרתי לה...

רחלי: את הופכת לכלבים עכשיו. כל פעם את עוברת עוד חיה.

בוקסי: כן. לא, היא מסכנה, היא מאוד מפחדת מהטילים, מהאזעקות. יש לנו פשוט בית ספר, איפה שיש את האזעקה של השכונה, ממש קרוב אליי הביתה, אז כשיש אזעקה זה ממש ממש חזק, אז כאילו היא פשוט ישר בורחת, מסכנה.

אריאל: בוקסי, כשיש אזעקה, אתה אין לך כמובן, כמו לכל אחד בתל אביב, אין לך ממ"ד בדירה.

בוקסי: נכון.

אריאל: אני מניח. ויש לך מקלט בבניין שאתה צריך לרדת למטה.

בוקסי: לא, אין לנו מקלט גם.

אריאל: מה?! אין לך מקלט בכלל?

בוקסי: לא, אנשים אצלי עומדים בבניין בחדר מדרגות.

רחלי: יש מה להדירות כאלה בתל אביב.

בוקסי: כן, ברור.

אריאל: באמת?!

בוקסי: לפחות הבניין שלי לא מתפרק, יש בניינים במצב מזעזע.

רחלי: אתה כבר שכחת, פוגי, אנחנו כבר בבניין הקודם שלנו היינו יורדים מהמדרגות, מחכים במדרגות.

אריאל: אבל אני זכרתי שזה כאילו היה מתוך עצלנות, שזה בדיוק לשם השאלה שלי הובילה אותי. כי כשאני הייתי רווק, 

בוקסי: כן.

אריאל: שמע, הייתה שאני גרתי שנה ומשהו בשדרות, כן?

בוקסי: כן, כן.

אריאל: שלמדתי בספיר. בשלב מסוים, אתה יודע, בהתחלה אתה עוד משחק את המשחק. ואז בשלב מסוים יש אזעקות ואתה כבר לא יוצא. אתה אומר, כאילו, הסיכוי כל כך נמוך שיפגע בי.

רחלי: זה נכון.

אריאל: יאללה, לא שווה לי בשביל זה לקום מהכיסא, להפסיק לראות סרטון ביוטיוב.

בוקסי: תראה, כש…

אריאל: עכשיו שיש לנו ילד אז זה שונה. אנחנו אנשים עם ילדים, אומרים, אנחנו לא… עלינו ניקח את הסיכון, על ילד לא ניקח. אבל טוב, אם אתה עוד על עצמך…

בוקסי: תראה, אני לא יוצא למדרגות, אני נשאר בדירה, אני עומד בתוך הדירה בין המטבח לבין…

רחלי: אה, אתה כאילו, אתה חושב שזה צפירה.

אריאל: אתה עושה את זה לזכר אלה שאין להם מקלט.

רחלי: אני עומד, חבר'ה, חבר'ה, הכל בסדר, אני עומד.

בוקסי: אני עומד במקום בטוח בדירה, אני פשוט מרגיש יותר בטוח מאשר לעמוד במדרגות, כי יש לי פיר מעלית באמצע המדרגות. אז אני לא יודע להגיד, אם פוגע לי טיל בבניין, מה יותר בטוח. אני מבחינתי מעדיף לעמוד במרכז הדירה, אצלי…

רחלי: זה באמת קצת כמו צפירה, כמו שאת האנשים האלה שאומרים, כשאני לבד בבית, יש צפירה ביום השואה או ביום הזיכרון, אני לא אקום, אני במיטה שלי, אבל אני אחשוב, אני אחשוב על האלה שמתו בשואה, אבל במיטה, בשכיבה. אז זה ככה, זה יהיה, אני אשאר לשכב במיטה, אבל אני אחשוב על הטילים. אני אפחד.

בוקסי: כן

רחלי: טוב, אז נעבור קצת לחדשות.

אריאל: מה חדש השבוע באמת? תתחילי עם משהו מעודד, משהו כיפי! משהו משמח קצת.

רחלי: הסתיו הגיע.

אריאל: יש!

בוקסי: הגיע הזמן.

רחלי: אני אוהבת שבגן, זה מה שהם מלמדים עכשיו הרי בגנים, שהסתיו הגיע, וכי כזה, הילדים, נטרף להם המוח, הורים, הייתם מאמינים? הסתיו הגיע יש נחליאלי!

אריאל: שמעתם על החילזון?!

[צוחקים]

רחלי: וזה כאילו, הניוז שלהם, כאילו, על זה הם מקבלים פושים, אתה מבין? שיש עלה! עלה חום נפל על המדרכה, הם כולם עוצרים את כל מה שיש להם, רצים החוצה.

בוקסי: חשוב!

אריאל: ואני כל הזמן מסביר לו, עזוב את החילזון, הוא תומך בחמאס, לא ראית?! אתה לא עוקב אחריו בטוויטר? הוא עשה לייק להינקל.

רחלי: אז בחיים שלנו, בכל אופן, זה חדשה אחת, הגיע הסתיו, יש חילזון, יש חצב גם, כך שמעתי. אני תמיד שומעת את זה בגנים, אף פעם לא ראיתי את זה במו עיניי.

אריאל: אני גם לא. זה בלוף. כן, זה… זה פרופוגנדה ציונית.

רחלי: אז רץ עכשיו בטוויטר סרטון של איזה רב צבאי, שאומר בנאום לחיילים שלו, יש לי חלום, הוא אומר להם, וזה מתחיל מרגש, כן? "יש לי חלום. אני אוהב לשבת על הספה בבית ולדמיין שאין את ההרוגים ואין את החטופים והשבויים וזה, וברגע שאני מזיז אותם הצידה, אני נשאר עם החודש הכי משמח בחיים שלי, מאז שנולדתי!" כאילו זה כמו שביבי אמר בזמנו, שבניקוי הערבים והחרדים מצבנו מצוין!

[צוחקים]

אריאל: כן…

רחלי: כאילו הוא ממש אומר… עכשיו למה הוא כל כך שמח? הוא אומר כי הגענו לנקודה שעם ישראל מגלה מי אנחנו. אנחנו מגלים את הדבר הכי חשוב, שזה - כל הארץ שלנו! כולל עזה, כולל לבנון.

בוקסי: כן.

רחלי: אנחנו נחזור ובענק! וכולם מריעים לו כמו באינדיפנטז דיי.

אריאל: כן…

רחלי: אז אני כאילו רואה את הסרטון הזה וכאילו שאני אבין, החיילים נהנים מזה? כיף להם להילחם? כאילו אז מה אני מרחמת עליהם כמו פוסטמה? מה אני תורמת להם אוכל וגרביים כל הזמן? שהם יתרמו לי אוכל וגרביים! עליי לא עובר החודש הכי משמח בחיים! שהם ישלחו לי ציורים וברכות! אני צריכה את החיזוק הזה מהאנשים הכי שמחים במדינה.

אריאל: תראי, אני אגיד לך, יש לי שני דברים להגיד על זה. דבר אחד זה מסוג הדברים שאני חלוק בדעתי, כי כמוך אני אדם לכאורה שמאלני, רציונלי.

רחלי: אוי התחלנו.

בוקסי: לכאורה, לכאורה, כן.

אריאל: לא, אני אומר לך, כשאני רואה את הסצנות האלה זה נראה כמו סצנה מהסרט 300. נכון? זה ככה החיילים שם מתנהגים.

רחלי: כן.

אריאל: ואתה אומר, הסרט שלוש מאות, מצד אחד, לא...

רחלי: לא אנימציה משהו.

אריאל: לא, לא תפיסת העולם הכי מודרנית, הכי פרוגרסיבית, בוא נגיד.

בוקסי: או בכלל מציאותית, אבל כן.

אריאל: מצד שני, האם בשלב הזה אתה לא רוצה שהצבא מ-300 יהיה לצידך. מצד שלישי, חשוב לזכור שהצבא ב-300 בסוף כולם מתו. סליחה על הספוילר.

בוקסי: נכון, כן, כן.

אריאל: אולי צריך משהו מעבר לרוח קרב.

רחלי: אבל הם מתו מאושרים ושמחים!

אריאל: והדבר השני שרציתי להגיד זה בנוגע לעניין ההדחקה של ה"בניקוי האלה והאלה והאלה זה החודש הכי שמח בחיים שלי". ואני אספר שנגיד אתמול או שלשום, גלשתי לי בטוויטר ונתקלתי בשרשור של מישהו ישראלי, כותב בעברית, והוא כותב ככה בצורה מאוד מבהילה, הוא אומר לי, "חבר'ה, אני לא יודע איך עוד להגיד לכם את זה, אתם חיים בסרט. מה שמראים לכם בערוצים הישראלים זה לא נכון. אתם בתיבת תהודה, אתם לא מבינים בכלל מה אנשים מדברים בעולם. אתם לא מחוברים למציאות, הם מוכרים לכם שקרים". ואני אומר, וואי וואי… זה מלחיץ, אבל מה לעשות? אני חייב לדעת האמת. נכון? אני לא רוצה להיות באשליה.

רחלי: אתה כמו ניאו, אתה חייב לדעת את האמת!

אריאל: כן. ואני קורא, ואני קורא. ואז, ולאט לאט, אתה יודע, יש שם רמזים. פתאום הוא אומר, "זה לא כמו עם הקורונה. עם הקורונה, כל העולם היה באותו צד של השקרים". 

רחלי: זה היה הרמז הראשון.

אריאל: אוקיי, מעניין לאן זה הולך. ואז הוא התחיל להגיד, "תקשיבו, בשביעי לעשירי בכלל לא היו נרצחים ולא היה זה. היו 400 אנשים שנהרגו בלחימה, ולא היו חטיפות ולא היו זה, וזה הכל תירוצים של צה"ל כדי להשמיד את עזה". ואני קראתי את זה. ומצד אחד, אני אומר, אני לא יודע, אני מרגיש שלא בכוונה, אבל חמקו לי לתודעה יותר מדי סרטונים ותמונות של זוועות מאוד ספציפיות, בכדי שאני אוכל להגיד, זה לא קרה.

בוקסי: כן.

אריאל: מצד שני, הייתי רוצה להאמין בעלילת דם. אה, רק 400 מתו. אה, תוך כדי… אה, הם לא רצחו תינוקות ואנסו נשים ודברים כאלה, הם עושים עכשיו רצח עם בעזה… אוקיי, לא יודע, הייתי קונה את זה בשמחה.

בוקסי: ברור, זה כמו ש...

אריאל: הייתי מחליק את האנטישמיות, והייתי רוצה להאמין בזה.

רחלי: אז זוכרים את שייטת הפיצריה הזאת שצה"ל הרס כי הם צחקו על חטופה בפייסבוק?

בוקסי: כן.

רחלי: אז זה שוב קרה. צה"ל עכשיו הרס חנות הלבשה תחתונה בקלקיליה. 

בוקסי: נו באמת. 

רחלי: כי היא צחקה בפוסט על אחת החטופות. כאילו זה ממש נהיה נוהל קבוע, חדש, של צה"ל. כאילו עכשיו הקטע החדש של צה"ל מהיום והלאה, זה להחריב בתי עסק כי הם צחקו עלינו בפייסבוק.

אריאל: לא, אני כמובן בעד.

בוקסי: ברור.

רחלי: כמובן.

אריאל: צריך להפגין יד חזקה עכשיו, מה לעשות?

רחלי: אבל יש יד חזקה ויש יד חזקה. זה כמו שאתה עכשיו תכתוב פוסט מעליב, אז במקום שיבואו, יתנו לך קנס או יתבעו אותך, פשוט ישברו לך את כל הבית.

אריאל: אתם בעולם של פעם. אנחנו בעולם של היום עכשיו. לא משנה מוסר… אתם חושבים שבסרט הוליוודי, שהמטרה בסוף זה לצאת הכי מוסריים בעולם. 

בוקסי: אוקיי…

אריאל: אני אצל לוק סקייווקר, ואף אחד לא יוכל לבוא אליי בטענות, וילדים יקנו את צעצועים שלי ויגידו וואי, איזה איש טוב הוא. לא, חבר'ה, זה לא המשחק. המשחק עכשיו הוא איך לשרוד, לא איך להיות הכי טובים ושבסוף יגידו, אה, הוא ברגע האחרון, זוכרים שהפושע תלוי על הצוק, והגיבור מתלבט אם לעזור לו, ובסוף הוא עוזר לו כי הוא לא רוצה לרדת לרמה שלו…חבר'ה, זה לא במציאות. במציאות, כשהרשע תלוי על הצוק, אתה לא נותן לו יד. אתה דוחף אותו למטה כדי להיפטר מהרשע. לא נותנים לו עוד צ'אנס.

בוקסי: זו הייתה הגישה של הממשלה 15 שנה, די כבר.

אריאל: לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא. הגישה של הממשלה 15 שנה הייתה, הנה, בוא ניתן לרשע כסף. אולי הוא בעצם לא כזה רשע. אולי הוא סתם אומר דברים מרושעים כדי לפנות לקהל המרושע שלו.

רחלי: כי הוא אח של אבא שלך, מופאסה!

[צוחקים]

אריאל: תקשיב, המטרה פה היא לא לצאת הכי מוסרי. המטרה היא להעביר את המסר שאין יותר תמיכה בחמאס.

בוקסי: די, די, די, אריאל, די, די.

אריאל: אין יותר כזה דבר כזה תמיכה בחמאס.

בוקסי: אני לא יכול לשמוע את זה, אני מצטער, אני לא עונה על זה אפילו. אני ממשיך.

רחלי: בוקסי קם זורק את האוזניות ויוצא, כמו ינון מגל ובן כספית.

בוקסי: כי די, מה זה האמירה הזאת באמת? אני לא אוכל עם האמירות האלה.

אריאל: מה, אז להיות נגד חמאס זה לא טוב עכשיו?

בוקסי: זה לא קשור להיות נגד חמאס. להרוס למישהו את הבית זה לא להיות נגד חמאס, זה לשחק לאג'נדה של האויב שלך. זה מה שזה עושה.

אריאל: אני קודם כל רוצה להגיד כמה אנחנו משחקים פה בקקה, כשאנחנו מדברים, הרסו את הפיצרייה, לא הרסו את… כל עזה הרוסה עכשיו.

בוקסי: נכון.

אריאל: פיצרייה יותר, פיצרייה פחות, זה לא האישו, אוקיי? גם לא בשביל העזתים. מה אתה חושב שהעזתי אומר, "כל העיר נחרבה, לפחות הפיצרייה שלי עוד עומדת".

[צוחקים]

אריאל: ברור שהמשמעות פה היא יותר סימבולית, לטוב ולרע.

בוקסי: אם אתה עכשיו נמצא בויכוח מול ילדים, כי זה הרמה, ילדים, סבבה? אתה אומר, אני ברמה יותר גבוהה מהם, כי אם אנשים כרגע שלא שומעים את זה...

אריאל: אבל זה לא ויכוח, זה מלחמה, זה לא ילדים, זה אנשים עם רובים… זה אנשים, זה אנסים!

בוקסי: הבחור, הפיצרייה, אין לו רובים.

אריאל: בסדר, הוא עומד ביציאה, והוא אומר, "יאללה, בהצלחה, תפאדל, תהנו!״

בוקסי: הוא לא אומר את זה גם, הוא אומר, "אוי, מצחיק לי".

רחלי: הוא אוהב הומור שחור כפרה, הוא כמוך, הוא אתה.

בוקסי: בדיוק, הוא טרול.

רחלי: הוא מסתכל בראי ורואה את עצמך.

בוקסי: אז תגיד, "אווי, הטרול הזה, בוא נשמיד לו את הבית".

אריאל: זה כמו האמרה הידועה על הומור שחור. זה מצחיק, אבל אתה לא תבוא מול ניצול שואה ותספר לו בדיחת שואה, נכון? אז כרגע הם צריכים להבין שאנחנו הניצול שואה הזה.

רחלי: הם לא סיפרו את זה לך, הם כתבו את זה בפייסבוק שלהם.

אריאל: בסדר, הפייסבוק משותף לכולנו.

בוקסי: נו, באמת. אוי, נו, די, כל דבר יהיה תירוץ.

אריאל: הפייסבוק, קודם כול, נוצר על ידי יהודי.

בוקסי: טוב, בסדר. נכון, זה נכון.

אריאל: אז בכלל הם צריכים לחשוב אלף פעם...

בוקסי: אתה יודע מה?

אריאל: לפני שהם מפרסמים דברים כאלה בפייסבוק.

בוקסי: קיבלתי, קיבלתי.

רחלי: אוקיי, אז יש כאלה שנהנים מהמלחמה בניקוי החטופים ועל זה, יש חיילים שנהנים להרוס פיצריות, ועוד מישהו שאובייסלי נהנה מהמצב שלנו כרגע זה שר ה-עמו, מיכאל אליהו. בראיון, בקול ברמה, שאלו אותו מה אפשר לעשות, לזרוע פצצת אטום על עזה, והוא ענה, זאת אפשרות אחת. אז שאלו, ומה עם החטופים שיש שם? אז הוא ענה, במלחמה משלמים מחירים. אתה מבין? כאילו, גם לו, החטופים מפריעים לחודש השמח שלו. הוא מבחינתו זה אחלה חודש, יש לגיטימציה להרוג ערבים. יאללה, בוא נוריד עליהם פצצת אטום! אה אוי, החטופים האלה תקועים לי שם עכשיו. או-הו, אתם כמו אשתי! אני רוצה לבלות עם החבר'ה, והיא ישר מבאסת - אבל הבטחת לשטוף כלים ני-ני-ני-ני, למה את מבאסת לי את הבילוי? הוא מסכן, מת כבר להוריד אטום על עזה, יש ארבעות לו זקנות חטופות, ואנחנו לא רוצות שתהרוג אותנו גם, ני-ני-ני-ני. יאללה! אז תבואו.

בוקסי: נכון, קצת כוח, קצת להראות עוצמה יהודית, מה קרה.

רחלי: כן, היה יכול להיות אחלה כיף בחודש הזה, אם לא כל הנודניקים האלה.

בוקסי: נכון.

רחלי: גם אתם מודעים לזה שפצצת אטום, זה לא הכי אפקטיבי במדינה של אשכרה, כאילו, מסביב לעזה? טנדר עם 30 מחבלים לא הצלחתם לעצור בגבול העוטף, אז נשורת גרעינית, כן? הנשורת הגרעינית, היא כן תקראת השלט, אין כניסה שתליתם על הדלת של ניר עוז.

בוקסי: כן.

רחלי: כאילו, הנשורת תגיעה לגדר ההפרדה ותגיד, שתי מטר גובה? אני לא מטפסת את זה.

אריאל: אבל השאלה היא, האם יש לנו, שוב, לאור אירועי השביעי באוקטובר, האם יש לנו את המנדט והזכות לעשות כל שביכולתנו כדי להשמיד את האיום הזה, כי תראה מה הוא עושה.

בוקסי: לא כל בשביל יכולתנו. לא. לצערי לא.

אריאל: אוקיי.

בוקסי: הלוואי והייתי אומר לך כן. הלוואי והייתי אומר לך וואלה, יודעים שכל הפלסטינים, כולם חמאסניקים, יודעים שכולם הם טרוריסטים, וזה ברור, ועכשיו העולם אומר...

אריאל: אבל שוב, אני אתן את הדוגמה הקלישאתית.

בוקסי: אבל אנחנו יודעים את זה, לא עולם.

אריאל: מלחמת העולם השנייה, כשהפציצו את דרזדן, והפציצו את וואטאבר. ופגעו באזרחים, זה לא היה מוצדק לחסל את הנאצים? האם האיום שהנאצים הציבו...

בוקסי: עשית את זה כבר, זהו, היה כבר, אריאל, עשית את זה. נגמר, כבר הפצצת, הייתה פצצות, נגמר. זה לא היה יעזור. אתה צריך להכניס כוחות פנימה, מתחת לאדמה.

אריאל: עכשיו אנחנו מכניסים את הכניסה הקרקעית.

בוקסי: והם בכלל לא שם המנהיגים שלהם.

רחלי: אבל זה כמו שאימא שלי אמרה.

בוקסי: כן.

רחלי: למה לא פשוט מכניסים לתוך המנהרה… אה… גז מרדים כזה.

אריאל: [צוחק] יופי.

רחלי: וכולם ירדמו, ואז יקחו איתם ישנים.

אריאל: למה שלא נעשה פתרון מסרט מצוייר?

בוקסי: זה רעיון לא רע בכלל.

רחלי: למה צריך עכשיו פיזית להיכנס לתוך המנהרה ולעבור מחבל מחבל ולהירצח על ידו, כשאפשר פשוט לשפוך גז מרדים לתוך המנהרות...

בוקסי: שאלה טובה, רחלי.

רחלי: ולקחת אותם ישנים לתוך הכלא! 

בוקסי: פלוס חטופים שיהיו שם.

אריאל: כי הבעיה היא שהם ישנים עם המצנפת הזאת, עם הפעמון בקצה, וכשאתה מזיז אותם, הפעמון מצלצל, וזה מעיר ת'אחרים.

[צוחקים]

רחלי: נכון.

אריאל: הם חשבו על הכל החמאס, מה את חושבת? שזה הפעם הראשונה שלהם?

רחלי: אבל זה כזה חמוד, זה יקראו לזה מבצע היפיפייה נרדמת.

בוקסי: אהבתי מאוד. ביבי, אם אתה שומע את הפודקאסט, הגיע הזמן שזאת תהיה תוכנית.

רחלי: ובסוף הם מגיעים לסינוואר ומנשקים אותו.

בוקסי: הלוואי. חמוד מאוד.

אריאל: כן.

רחלי: אז האמירה על פצצת האטום של עמיחי אליהו זיעזעה את כל העולם.

בוקסי: מעניין.

רחלי: וכל העולם כותבים ששר בישראל קורא להטיל פצצת אטום על עזה. וכאילו, פדיחה, כי איך להסביר להם שזה לא באמת שר? כאילו, הם אומרים, הו, שר בישראל? זה כאילו, בסך הכל, החפץ מעבר של בן גביר, שהרשנו לו להיכנס איתו רק עד שהוא יפסיק לבכות. כאילו, הם אומרים שר… שר מורשת, זה לא שר.זה ילד שמביאים לעבודה ונותנים לו דף וטושים שיצייר בצד, שנסיים לעבוד. כאילו, אם הוא נושך את המזכירה בינתיים, זה לא באחריות המנכ"ל.

בוקסי: נכון.

רחלי: לא צריך לסגור את החברה. וגם לא ברור הכעס עליו, כי יש עוד פוליטיקאים שאומרים שצריך למחוק את עזה. אז כאילו, איך זה שונה?

בוקסי: שצריך לשטח את עזה וכאלה.

רחלי: לשטח את עזה, למחוק את עזה.

אריאל: הם התכוונו עם מערוך.

רחלי: זהו, אז למה? בדיוק. הם התכוונו כזה עם פסנתר, כמו בסרט מצויר, הם יפילו עליהם כספת.

בוקסי: כן.

רחלי: אז כאילו, זה שונה בגלל ש...אה, נהרוג את כל העזתים, אבל לא עם פצצת אטום אחת, אלא עם מיליון פצצות רגילות. אוקיי, חוץ מזה שזה פחות חסכוני, מה ההבדל?

בוקסי: כן, פשוט...

רחלי: למה הוא הושעה מכל הישיבות?

בוקסי: עלק, הושעה.

רחלי: כי הדיבור על למחוק את עזה זה כאילו דיבור לגיטימי, כולם כותבים את זה עכשיו, אני רואה אפילו שמאלנים שאומרים למחוק את עזה, אני רואה אפילו את בעלי, הוא אומר למחוק את עזה. אני לא משעה אותו מהפודקאסט.

בוקסי: נכון, עדיין.

רחלי: הוא ישן על הספה כל פעם שהוא אומר את זה. אומרת לו, אדוני, אתה רוצה להרוג שני מיליון איש? אין סקס הערב.

אריאל: לא, קודם כול, כמו שאני אומר את זה, היא באה, הורסת לי את הפיצרייה.

[צוחקים]

רחלי: כן, הוא חימם אתמול פיצה מעדנות, פשוט העפתי לו אל הרצפה.

אריאל: כן, שברה את הטוסטר. גברת, זאת הארוחת הערב שלי להיום.

בוקסי: אני פשוט חושב שכל התבטאות עכשיו של מישהו, במיוחד שהוא בקואליציה, הכול מפוקס עכשיו לפוליטיקה הישראלית. בטח כאילו שזה ישמע כמו רעיון פרקטי לאיך לפתור את הבעיה.

אריאל: אנחנו פשוט עושים את ההצגה הכי עלובה בעולם של כולנו ביחד, ושמים את המחלוקות בצד, כשאף אחד לא שם שום מחלוקת בצד, כולם רק אומרים, אמרתי לכם? אמרתי לכם? רואים? אני אמרתי לכם. וכאלה.

בוקסי: דרך אגב, אחר כך כשהוא חזר בו על מה שהוא אמר, הוא התכוון, הוא אמר שהוא התכוון לזה שזה מטאפורה לפצצת אטום, זה לא באמת פצצת אטום.

רחלי: כן… כל פעם שאנשי ציבור אומרים שם משהו נוראי, מיד אומרים, לא, זה מטאפורה. כן, רק אתם ימנים מתלהמים, כל כך אוהבים להשתמש בכלים ספרותיים מתוחכמים ביום-יום 'לא אמרתי שההומואים יותר גרועים עם החמאס, זאת הייתה סינקדוכה! לא רצחתי את רבין, זו הייתה מטונימיה, הוא פשוט לא הבין אותה'.

אריאל: לא, תראי, אני חושב שזה די ברור בתור מישהו שהוא מה, הוא שר המורשת? הוא לא שר הביטחון.

בוקסי: כן, שר המורשת.

אריאל: אני לא חושב שהוא מתיימר, ואני לא חושב מישהו מצפה ממנו להפגין איזושהי בקיאות אסטרטגית או מה שלא יהיה… כאילו, ברור שהוא אומר באופן כללי, צריך להשמיד את עזה, צריך לעשות לה כאילו...

רחלי: אז זה מה שאני אומרת, מה ההבדל? להשמיד את עזה, אוקיי. אה, הוא אמר להשמיד את עזה, אבל הוא לא נכנס לדקויות של איך בדיוק נבצע את זה.

אריאל: הפרנויה המטומטמת הזאת של אוי ואבוי, איך זה יראה בעולם. כאילו, שוב, הספינה הזאת לא הפליגה כל כך מזמן, נתקעה בקרחון, טבעה, זה מה שישנה דעת העולם. הם נגדנו כבר, זה לא משנה. 

בוקסי: זה משנה בגלל הלגיטימציה הבינלאומית שאתה מקבל כדי להמשיך לשטח את עזה.

אריאל: אני לא באמת חושב שיושב, לא יודע, שייח הסעודי או וואטאבר, ואומר, אני אתמוך בישראל, אתמוך בישראל, אתמוך בישראל, אהה - ציטוט מראיון של שר שבחיים לא שמעתי עליו?! עכשיו אני… לא! הם יושבים כל החיים שניהם מול כל מיני סקרי דעת קהל ואלגוריתמים וזה, ובודקים מה יצא להם הכי טוב, לתמוך בישראל או לא לתמוך בישראל. ואם הם צריכים עכשיו לרדת מהעץ של תמיכה בישראל, כי בהתחלה הם חשבו שזה יועיל להם, ועכשיו הם פתאום מבינים שזה לא יועיל, אז הם מחפשו איזה משהו להיתפס עליו. וזה, כמו שהם נתפסים למשהו שהוא אמר, הם באותה מידה יכלו להיתפס בעצם לזה שאנחנו בכלל נלחמים בעזה. שזה מה שרוב השמאל נגדנו אומר, למה בכלל אנחנו שם, למה בכלל אנחנו נלחמים. הרי נגד זה הם יוצאים.

בוקסי: זה להוסיף עוד שמן למדורה

אריאל: בסדר, ואני אומר שכל כך הרבה שמן, ואתה אומר, אוי, הוספנו טיפה.

בוקסי: תקשיב…

אריאל: כשהצד השני שופך כל כך הרבה שמן, ואף אחד לא אומר על זה כלום!

אריאל: נסכים שלא להסכים.

רחלי: אוו...

בוקסי: טוב, ובסופו של דבר אריאל...

אריאל: נסכים שכן להסכים!

בוקסי: והכול, ובסופו של דבר, אני מאוד אוהב אותך, וזה לא משנה, הריב הזה לא משנה, את היחסים בינינו, וזה מה שצריך לזכור בזה לכל מי שמקשיב.

רחלי: אוי אני לא מאמינה שזה… שככה נגמר הוויכוח הזה.

בוקסי: כן.

אריאל: רחלי, תחתכי את זה, תדביקי את זה בסוף כל ויכוח מעכשיו.

[צוחקים]

בוקסי: אהבתי מאוד.

אריאל: כן.

רחלי: יחד ננצח.

בוקסי: נכון.

אריאל: בדיוק, זה התרומה שלנו לאחדות.

רחלי: עוד מהרפתקאות חברי הכנסת החודש: חברת הכנסת לימור סון הר מלך, בעקבות האירועים של החודש האחרון, הלכה לבקש סליחה… מכהנא!

בוקסי: וואו, כל הכבוד לך.

רחלי: היא הייתה באזכרה שלו שהייתה בסימן "מבקשים סליחה מכהנא", כי הוא צדק. באמת מאז שהכהאניסטים במבשלה, מצבנו הביטחוני רק משתפר.

בוקסי: וגם חשוב לציין שאם את מסתכלת על הטוויטר שלה בחודש האחרון, היא לא צייצה שום דבר שקשור לאירוע שהיה בשביעי באוקטובר, לא...

רחלי: לא, היא הכינה את הנאום לאזכרה.

בוקסי: כן, יש הרבה זמן עבודה לנאום.

רחלי: זה קשה.

אריאל: מה שמדהים זה שבאמת כל השנים האחרונות, לכל אורך שלטון ביבי, כל פעם שהפסדנו לו, כל פעם שניצחנו ואז הפסדנו לו שוב, כל פעם כזאת, אתה אומר לזה, הנה, זה הכי גרוע שיהיה, מפה אנחנו נעלה. והקטע הוא שאפילו עכשיו, אחרי כל מה שקרה, לדעתי אנחנו עדיין לא לפני הגרוע ביותר! כי עכשיו יהיה לך את גל הכהאניזם הכי קיצוני שהיה פה.

בוקסי: כן. עכשיו ספציפית.

אריאל: כן, כן, עם ההצדקות הכי מוצקות. ברמות ששוב, גם אני באיזשהו מקום חושב, אולי כהנא לא צדק, אבל…

רחלי: הייתה לו נקודה.

אריאל: בואו, הוא זיהה משהו.

בוקסי: אומיגאד.

אריאל: הוא לא לגמרי טעה.

בוקסי: אוקיי, די כבר.

רחלי: אני לא אתלה תמונה שלו על הקיר, אבל אני בהחלט אשים תמונה שלו בשומר מסך בטלפון.

בוקסי: בארנק.

רחלי: כן.

אריאל: כן. אז אני אומר, הרע עוד לפני...כאילו, מה שאני הכי אוהב בתקופה הזאת, זה שאפילו חנן בן ארי, כאילו בן אדם שבאמת הוא, לא יודע, לא התעמקתי מאוד בקריירה שלו, אבל זה…

רחלי: הוא שיא הקונצנזוס, אפשר להגיד.

אריאל: כן, לא, אבל הוא גם, הוא נורא ניסה להיות חמוד. החיים שלנו תותים, יש לו שיר שלם על זה ש… אל תשימו אותי בוויקיפדיה, אומנם אני דתי, אבל אני לא דתי גנרי! אני בן אדם...

רחלי: לא. הוא הכי דתי גנרי.

אריאל: כן. מה הוא אמר?

בוקסי: אני רק רוצה להגיד ש...

אריאל: צריך לחזור לגוש קטיף, צריך לשטח את עזה, מה… בית מקדש שלישי.

בוקסי: הוא אמר שיחזרו לגוש קטיף?

אריאל: גוש קטיף, כן.

בוקסי: אני כן אגיד שדוד שלו… זה מיכאל בן ארי… שהוא מהתומכים הגדולים...

אריאל: אה באמת?

רחלי: הוא אשם על דוד שלו, מיכאל בן ארי?

בוקסי: לא, אני לא מאשים אותו על דוד שלו, אני פשוט אומר, יש שם איזושהי אג'נדה.

אריאל: וואו, איש דתי מפורסם שלא קשור איכשהו ל...

בוקסי: לכהנא?

רחלי: לאיש דתי מפורסם אחר?

בוקסי: אז כן, לא, מסתבר שדוד שלו הוא ממקימי ״כך״

אריאל: אז אתה אומר, חנן בן ארי היה חפרפרת כל הזמן הזה.

בוקסי: לא הייתי אומר חפרפרת, הייתי אומר, יש שם אג'נדה שחלחלה…

רחלי: בוא נגיד שיש סיבה שהוא לא רצה שתסתכל בוויקיפדיה שלו.

[צוחקים]

רחלי: אז כן, הכהאניזם משתלט, והנה בן גביר עכשיו עושה סוף סוף מה שהיה צריך לעשות כבר שנים - נתן ל״הצל״ נשק, ושלח אותו להסתובב בתל אביב לחפש אנשים שנראים לו חשודים.