רחלי, אריאל ובוקסי מתגייסים לדבר על ירידות למקלט, הסברה ועוגיות סהרונים
תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/10/2023.
אריאל: הבהרה. בפרק הקודם נאמרו דברים שהוצאו מהקשרם. מערכת "וואקו הפודקאסט" מבקשת להבהיר - אנחנו לא אמרנו שכדי לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס, אלא בסך הכל אמרנו שזאת השקעה לטווח ארוך! כי תחשבו על זה, שואה שנייה, שילומים שניים! הא? הא?? עכשיו אתם מבינים?! ועכשיו, "וואקו הפודקאסט".
רחלי: ברוכים הבאים לפודקאסט של וואקו, פודקאסט החדשות שהוא כמו המדינה הזאת - כנראה נגמר. אבל נראה אולי אפשר להתחיל מחדש במקום אחר, מתישהו. איתנו באולפן חברי מערכת וואקו, אני, רחלי רוטנר עם דיכאון! [מחיאות כפיים] אריאל וייסמן - עם חרדות!
אריאל: זה אני. [מחיאות כפיים]
רחלי: ואמיר בוקסבאום, המכונה בוקסי - סתם עצלן [מחיאות כפיים]. שלום לכם.
בוקסי: שלום.
אריאל: שלום לכולנו.
רחלי: אז!… שעון חורף, אה? מבאס.
בוקסי: כן, כן, אפור בחוץ, אפור בחוץ.
אריאל: זה לא תקופה לקומדיה.
רחלי כן. קשה.
אריאל: אנשים לא רוצים לשמוע קומדיה בזמנים כאלה.
רחלי: של שעון חורף.
אריאל: של שעון חורף, בדיוק.
בוקסי: כן.
רחלי: וגם… האפוקליפסה נפלה עלינו. התלבטנו הרבה אם לעשות פרק, כי אני ואריאל לא כל כך במצב. בוקסי, מה המצב שלך? אתה במצב להקליט?
בוקסי: אני בסדר, אני היום חוגג יום הולדת.
רחלי: די!
בוקסי: כן.
רחלי: [שרה] היום יום הולדת! היום יום הולדת!
אריאל: אני לא חושב שזה זמן לחגיגות.
בוקסי: כן, זה רגע מאוד מוזר, זה קונפליקט מאוד קשה. שאלה אם לחגוג את היום הולדת שלך או להמשיך להיות בדיכאון שאתה נמצא.
רחלי: צריך להיות יותר שירי יום הולדת עצובים.
בוקסי: וואי, לגמרי.
רחלי: למה במדינה הזאת, אף אחד לא עלה על הסטארטאפ הזה, כי הרי רוב הימי ההולדת שלנו הם תמיד נופלים על אירועים טרגיים. אז שיהיה לך איזה… [שרה] היום יום הולדת, כולנו נמות!
[צוחקים]
אריאל: כל השירים של המועדים צריכים וריאציה לזמן מלחמה גם.
רחלי: בדיוק.
אריאל: עם המלחמה ביום כיפור, עם חנוכה, הנה עכשיו על שמחת תורה.
בוקסי: כן.
אריאל: למה אין שיר לשמחת תורה בזמן מלחמה?
רחלי: נכון.
בוקסי: נכון, נראה לי שזה כבר לא יהיה כל כך שמחת תורה, הייתי אומר.
רחלי: כן, נכון.
אריאל: זהו, אתם חושבים ששמחת תורה נדפק סופית?
רחלי: אני לא אוכל יותר לחבוק ספר תורה באותו אופן.
[צוחקים]
רחלי: תראו, עד עכשיו עשינו את הפרק, גם כי קשה להקליט הפרק עכשיו במאקו עם כל המצב הלוגיסטי שם. וגם אנחנו לא היינו כל כך במצב של… אני בכל אופן בשבועות האחרונים, המוח שלי, כאילו, פירה. אני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר, בטח לא משהו מצחיק.
אריאל: מה, את באה בזמן הזה של החודש, אה?
[צוחקים]
רחלי: תמיד יש לי אותך כדי להצחיק עוד קצת את המצב. אבל זה מבאס, כי תמיד רציתי להיות מהאומנים האלה, שדווקא בשעת מצוקה, הם פורחים ומבריקים פתאום, כאילו כמו המשוררי מלחמה האלה.
אריאל: כמו גיא הוכמן.
רחלי: כן, משורר המלחמה, גיא הוכמן.
אריאל: הוא פורח במלחמה!
בוקסי: כן, נכון.
רחלי: אבל כאילו נראה לי…
אריאל: כי פתאום אין לו את העול של להיות מצחיק, הוא יכול רק להיות במדים וזה מספיק.
רחלי: נכון.
אריאל: בשביל הלייקים.
בוקסי: כן, כן, נכון.
אריאל: תראו, יש אמנים שכאילו, יש את התפיסה הזאת, ש-דווקא עכשיו בזמנים הכי קשים, צריך את ההומור כדי לעודד אנשים, ולהרים את המורל וכל זה.
רחלי: קצת אסקפיזם.
אריאל: קצת אסקפיזם, כן, אבל לא נראה שאנחנו האנשים שנספק את האסקפיזם הזה.
בוקסי: כן.
אריאל: אנחנו לא… כאילו, כאילו אני הייתי שמח לעשות את המסלול של חנן בן-ארי, ללכת לשמח חיילים וכזה: 'כן, מוות לערבים, וואו'. אבל…
רחלי: כן, אבל לא בטוח שהם ישמחו לראות אותך, אתה אומר.
אריאל: כן.
רחלי: אתה לא תרים להם את המורל, אם אתה…
בוקסי: כן, הם ישאלו איפה שירתת בצבא.
אריאל: כן, זהו, כאן יש אנשים יותר מוסמכים ממני להגיד "מוות לערבים".
בוקסי: כן, כן.
אריאל: זה עצוב שלשם הגענו, שאפילו כדי להגיד "מוות לערבים", בודקים אותך בציציות, אם אתה מספיק…
רחלי: אם עשית…
אריאל: אם אני לא שמאלני!
בוקסי: כן, אריאל, אתה לא יכול לעשות את ההמרה הזאת להם, אני כל כך מהר, אתה צריך לעבור פה איזשהו תהליך. תהליך הדרגתי.
אריאל: לא, אני לגמרי באופן…
רחלי: לא… עברת תהליך כזה בשנה האחרונה, אני חושבת.
בוקסי: כן, לא, נראה לי גם בתקופה האחרונה בטח.
אריאל: כן, זה היה הפוש האחרון שהייתי צריך כדי להפוך לינון מגל. רחלי, הגורל שלך זה להיות עם ינון מגל.
רחלי: כן, כן…
אריאל: פשוט קבלי את זה על עצמך, לאן שלא תפני.
רחלי: אלוהים ממש עקשן בעניין הזה, אתה אומר.
אריאל: כן, הוא ממש רוצה שתהיי עם מגיש לרוץ 14, ואני בדרך לשם, לדעתי.
בוקסי: הגיע הזמן, מישהו… יש שם הרבה אנשים שמתפקחים.
רחלי: לפחות פרנסה, תקשיב.
בוקסי: לא, לא, עכשיו הרבה אנשים שמתפקחים, אריאל, תוכל להחליף אותם בקלות דווקא.
אריאל: אה, כן, אתה אומר שהם ברוטציה עכשיו.
בוקסי: שי גולדן נראה לי בדרך החוצה.
רחלי: גולדן עכשיו מתפקח לשמאל, ואריאל מתפקח לימין, אז יש חילופי פיקוחים.
בוקסי: לך להחליף אותו בבוקר.
אריאל: כן, כן, נגמר, שי גולדן…
רחלי: אין חילופי שבויים, אבל בעצם, אותם מחליפים.
[צוחקים]
אריאל: שי גולדן יבוא לפה לפודקאסט, ואני אחליף אותו בערוץ 14.
בוקסי: מעולה נשמע טוב!
רחלי: אז כל מה שעשיתי בשבועיים האחרונים במאקו, בגלל שלא יכולתי לעשות דברים מצחיקים, כמו שבדרך כלל אני עושה, אז פשוט הייתי צריכה לערוך כתבות של ערוצים אחרים. אז אני פשוט עורכת כתבות של חמישה תוספי תזונה מומלצים על ידי מומחים שלא ידעתם שקיימים בסופר שלכם.
אריאל: מומלצים לזמן מלחמה, כן? לא סתם תוספים…
רחלי: כן, לא, ברור.
אריאל: לא מתעסקים עכשיו בשטויות בזמן מלחמה.
רחלי: לא, מה פתאום!
בוקסי: אה, אוקיי.
אריאל: ספציפית עכשיו למלחמה יש תוספי מזון שהם, לא יודע, שמוציאים לך, אתה יותר חסין לטילים.
רחלי: כל כתבה שלי מקבילה במילים: בגלל המצב לאחרונה…הנה, שיטה חדשה לחמם פסטה!
בוקסי: אוי, אוי, אוי.
רחלי: כן, אז אני עושה את כל הכתבות האלה, אני עושה הגההות ועריכות לה…זה המילואים שלי! זה ההתגייסות שלי, זה התרומה שלי לעם ישראל עכשיו. אז אם אתם שם בבית קראתם השבוע במקו כתבה שאהבתם על פוספטים במזון, הקרדיט לסחבק.
בוקסי: וואו, כל הכבוד.
רחלי: כן, כן.
אריאל: אני חייב להגיד שיש הרבה דיבור עכשיו, אני לא כל כך רואה טלוויזיה, אבל הבנתי שיש הרבה דיבור עכשיו על הפרסומות שיש בזמן המלחמה, שהמותגים והחברות לא כל כך יודעים מה זה…
בוקסי: בנקים וביטוח.
אריאל: אז עושים כל מיני הצגות כאלה של אמפתיה, כאילו, "לרגל המצב".
רחלי: כן.
אריאל: "עוף קפוא ב-20 שקל ברמי לוי", זה לרגל המצב. הוא קפוא כי הוא עצוב ממה שקרה. כל מיני כאלה. אני נתקלתי אבל בכתבה בוואלה שהתוכן השיווקי שם היה כל כך בוטה! זה היה ב-13 באוקטובר.
רחלי: כאילו, שש…
בוקסי: כמעט שבוע.
רחלי: חמישה, שישה ימים אחרי ה…שישה ימים.
אריאל: כן, אוקיי? במדור רכב של וואלה, כן?
רחלי: פשש…
אריאל: כותרת: "שבת בבוקר עוטף עזה. טנדר טויוטה של החמאס מול טסלה אחת. לא ככה תכנן גימל תושב קיבוץ מפלסים לבלות את שבת שעברה, אבל דקות לאחר פלישת כוחות החמאס לישובי העוטף, הוא הוזעק לאירוע עם כיתת הכוננות של הישוב. הוא מיהר אל הטסלה מודל שלוש פרפורמנס שלו, והחל לנסוע לנקודת הכינוס…
רחלי: הופה.
אריאל: האפל וואץ' שלו נעצר מרסיס על השעה 06:50."
רחלי: יש שם לינק לרכישה? של האפל וואץ'.
אריאל: "בקרב הזה היה טנדר טויוטה מול נהג אחד במכונית פרטית. אבל זה היה גם מרדף בין טנדר דיזל עם כ-150 כוחות סוס, מול סדן חשמלית עם יותר מ-530 כוח סוס, והנעה כפולה! …
בוקסי: אה, וואו.
רחלי: רגע, "אדג'סטבל סיטס"?
אריאל: "הם ירו לי בצמיגים, אבל התאוצה של הטסלה מדהימה גם במצב הזה, וההנעה הכפולה הצליחה לשמור אותנו על הכביש. הצמיגים התחילו להתפורר, אבל ההנעה הכפולה איזנה את חוסר האיזון בין הגלגלים, שבחלקם כבר ראיתי על הג'אנטים…
בוקסי: וואו. זה די מרשים, אני חייב לומר.
אריאל: כן, אתה רוצה לקנות טסלה עכשיו.
בוקסי: כן, ברור.
רחלי: ולברוח מהחמאס, אחרי שהטסלה הזאת לא שווה כלום, אני חושבת.
בוקסי: לגמרי.
אריאל: "את הדרך מבית החולים באשקלון כבר עשה ג' באמבולנס…
רחלי: איזה דגם.
אריאל: זה לא כתוב. "אחרי שהטסלה מנוקבת הכדורים הצליחה להביא אותו לשערי בית החולים. למרות שבמכונית נספרו כ-100 פגיעות, "החלון הקדמי נותר כל הדרך סדוק, אך לא התפרק."
בוקסי: וואו.
אריאל: הנה ציטוט אחרון ממנו, "אני ספגתי כדורים ברגליים וביד, ואחד בגולגולת וגם רסיסים. האוטו המשיך לנסוע! הסוללה לא התחממה! אבל הוא חטף הרבה. "אין חלק שלא חטף כדור. היא עדיין נוסעת אם תלחץ על הגז. אבל נראה לי שאני צריך כבר לחשוב על הטסלה הבאה שלי."
רחלי: עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, יש לו טסלה.
בוקסי: לגמרי.
רחלי: נוסע אותה פשוט.
בוקסי: שמעתי שהטסלה אחר כך חזרה ואספה את הפצועים גם מהשטח.
רחלי: כן, כן, היא נסעה על נהג אוטומטי.
אריאל: ואגב, באל ג'זירה, יש כתבה על הטנדר טויוטה. אותו דבר בדיוק! גם הוא עשה עבודה טובה, אז יש פה מקום להתלבטות.
רחלי: זה ממש נשמע, כאילו כל המבחני ריסוק הבאים שיהיו לנו בישראל יהיו…האם הרכב שלך יכול לשרוד תקיפה של החמאס?
בוקסי: כן, כן.
רחלי: כל פעם יגיע דגם חדש, נחכה לאיזה טבח של חוליית מחבלים, ונראה, האם אתה תצליח לשנות את התחנות ברדיו תוך כדי בריחה על חייך.
אריאל: שמים בתוכו את הבובה הזאת של המבחנים, מכוונים את האוטו, תיסע לעזה.
רחלי: כן, איך עוברת עליכם התקופה? האם אתה… מעניין אותי למשל בוקסי.
בוקסי: כן.
רחלי: אתה רווק בלי ילדים, נכון?
בוקסי: נכון, נכון.
רחלי: ואריאל, אתה נשוי עם ילד.
אריאל: בינתיים. נראה מה העתיד יביא.
רחלי: יש את הוויכוחים האלה שיש עכשיו לפעמים בטוויטר של למי יותר קשה בתקופה הזאת של המלחמה? לרווקים בגלל שהם בודדים, או לבעלי משפחות כי יש להם עוד מישהו לדאוג לו.
בוקסי: שאלה, זו שאלה מאוד קשה. אני אספר שאני מאז שהתחיל כל התקופה המזעזעת הזאת, אני מאוד חיפשתי גם מה לתרום. אז בכאן עבדנו מאוד קשה, עבדנו על כל מיני סרטונים שקשורים למלחמה, סרטון על מישהו שיש לו משפחה חטופה בעזה, זה היה מאוד מדכא, אז עבדתי מאוד קשה במשך הימים הראשונים, והלכתי לתרום דם, והלכתי לתרום כסף, ותרמתי בגדים לחיילים שקניתי במיוחד.
רחלי: אה, קנית במיוחד כדי לתרום?
בוקסי: כן, כי היה חסר להם בגדים. אבל הרגשתי פשוט צורך רציני כל הזמן באמת לתרום, כי לא היה לי, אני חושב שכשיש לך משפחה וילדים אז יש לך איזשהו צורך לגונן, לחרטט, וזה מרגיש לי כמו משהו שאתה, כאילו, מעסיק אותך כל היום.
רחלי: אז מעניין, אתה קושר בין רצון לתרום לבין הרווקות שלך.
בוקסי: כן, אני חושב שיש איזשהו קשר.
רחלי: זה ממש פועל יוצא. כן, אז זה מסביר למה אריאל לא עושה כלום.
אריאל: כן, לעשות ילד זה כאילו, ה"תרמתי במשרד" האולטימטיבי, זה מדהים, אני זוכר שהסרט "החיים יפים" יצא, הוא כאילו היה סרט שנוי במחלוקת, אבל פתאום אתה מבין כמה הסרט הזה… רפי בטוח שהאזעקות זה איזה, באמת, זה משחק.
רחלי: לא, כן, אנחנו למשל, אמרתי לו שזה משחק שכל פעם שיורדים למקלט, מקבלים נקודים, אם מגיעים למקלט לפני ששומעים את הבום.
אריאל: הוא לא שאל אפילו פעם אחת מה זה הבום, למה לעזאזל יש בום. מבחינתו זה משהו של משחק!
רחלי: אז זהו, יש לנו 7 נקודות, אמרנו לו שכשנגיע ל-10 נקודות, יתנו לנו פרס.
אריאל: אז הוא אומר, מי זה הם?
רחלי: אז אמרתי, הם נו… ה…, זה האלה שעושים את המשחק הזה… מי הם, איפה הם יושבים? ואמרתי, אוקיי, זה לא… אני לא התכוונתי להגיע עד לפה במזימה המטומטמת הזאת.
אריאל: את מבינה, בשביל זה עשו את החיים יפים, שאין לך מדריך שתוכלים לראות.
רחלי: לא, אוקיי, הייתי צריכה לחשוב יותר על הסיפור כיסוי על זה.
אריאל: ופניני, היא בטח פתר את זה יותר טוב.
רחלי: רפי אמר לי שהוא אוהב לרדת למקלט, שזה, אני לא יודעת אם זה הדחקה או שבאמת כיף לו. כאילו, אני מבינה את זה, יש לו קהל חדש לחפירות שלו. כאילו, אנחנו נכנסים למקלט, וכל השכנים שם לרצפה בודקים פושים, בוכים, מתחבקים, והוא כזה - אתם יודעים איזה רובוט המצאתי? יש לו כוחות של אש, אבל גם של מים, ויוצא לו לייזר מהעיניים, והוא יכול להפוך לבג הזאת, ואז יש לו כוח לעוף! וכאילו… ועכשיו, כשהוא רק מתחיל להגיד לי, "המצאתי רובוט", אני אומרת לו, "לך תזדיין". אני כבר שמעתי על כל הרובוטים, אני מיציתי!
אריאל: ואתה גם בפירוש, לא המצאת רובוט.
רחלי: כן, אבל אנשים במקלט, הם כאילו, הם קהל חדש, אפילו קהל שבוי, הייתי אומרת.
בוקסי: כן, ברור, ברור.
רחלי: אז הוא כאילו, מאושר! ואני, לפעמים גם יש את הרגע הזה, של כל הורה, אריאל מכיר, שמתגנבת לו לראש המחשבה המפחידה הזאת של, מה אם זה היה הילד שלי בעזה עכשיו?
בוקסי: כן.
רחלי: ואז ההורה נאלץ לדמיין את זה לרגע, עד שהוא מצליח לתת לעצמו מכה מספיק חזקה, בשביל שזה יעלם. אז אני מצאתי דרך להתמודד עם המחשבה הזאת. כאילו, אני פשוט מדמיינת באמת את רף-רף בשבי של החמאס, והוא כזה - אז המצאתי גיבורה שיש לו ראש של תנין, אבל החגורה של באטמן והכוח שלו זה להפוך ג'וקים לעכבישים, והוא גר על מגדל של שיניים, כאילו, והם כזה: אלוהים אדירים!!
אני מרגישה שזו תקופה קשה, בעיקר לשמאלנים דווקא. כי ימנים, הם גם סובלים, אבל הם לפחות נהנים להגיד, צדקנו, הנה, תראו, ערבים זה נאצים, צריך לשטח את עזה, שמאל זה אנטישמיות… והשמאלנים, מסכנים, הם רק עכשיו נכנסו לקטע, אז כאילו, הם כזה, אוקיי, הערבים הם נאצים?… בסדר, אוקיי, קצת נאצים הערבים, בסדר.צריך לשטח את עזה?! אוקיי, צריך לשטח את עזה, כן, בסדר… שמאלנות זה אנטישמיות?! כן, שמאלנות זה קצת אנטישמיות, האמת, ראינו בעולם, איך זה…כאילו, אנחנו לא רגילים לזה! אנחנו לא יכולים להנות מזה כמו כולם, אנחנו מתפדחים! כי חבר'ה, זה קשה לנו, תקבלו אותנו כמו… בידיים פתוחות!
אריאל: אני רק רוצה להבהיר, שאיך שהתחיל כל הסיפור הזה, אני אוטומטית עברתי למוד: למחוק את עזה.
בוקסי: אוקיי.
אריאל: לא אכפת לי. מיציתי. אבל רחלי כל הזמן מאוד התעקשה- לא!… צריך לרחם על הילדים בעזה, והילדים פה, והילדים שם, הילדים בזה, והילדים, הילדים, הילדים.
בוקסי: נכון.
אריאל: אני באמת, אין לי כלום נגד הערבים בעזה, אני לא מתלהבת מלהפציץ אותם, אני לא מבינה באסטרטגיה צבאית, יכול להיות שפרקטית זה האופציה היחידה שלנו, כן? אם יסובבו לנו את היד, אין לי מה לעשות.יכול להיות שצריך להרוג מלא ילדים לא קשורים, אבל… לשמוח, לרצות את זה? אני לא…ילדים זה ילדים, מה אשמתם שהם נולדו בעזה?
אריאל: תראה, אם זה כבר קורה, לא עד אם שנשמח? ולא נהיה עצובים. מה זה עוזר שאני אהיה עצוב אם זה גם ככה קורה? עדיף שאני אהיה שמח.
רחלי: לא, להשתדל להימנע בכל… בכל האפשרות, כן.
אריאל: להשתדל… אפיל את הפצצה הבול על הבן אדם… זה לא, זה פצצות, גברת.
בוקסי: אני חושב…
אריאל: בוא, תן את הדעה השמאלנית הגנרית ואז…
בוקסי: הנה, הנה, אני חושב שבתור…
רחלי: סוף סוף יש אופוזיציה.
בוקסי: בתור ישראלים שחווינו את הדבר המזעזע הזה, וכל כך הרבה אלימות, אתה לא רוצה קצת להפסיק את האלימות הזאת, להפסיק את המעגל האלימות המזעזע הזה, ולהגיד…
אריאל: להפסיק אותו אחרי… כשזה האלימות אצלם, לא אצלנו!
בוקסי: בסדר, בסדר.
אריאל: לא רוצה להפסיק אותו כשאנחנו בה… זה לא מקום להפסיק את המעגל.
בוקסי: אוקיי.
רחלי: מישהו צריך להפסיק את המעגל מתישהו!
אריאל: כן, אני הייתי אומר…
רחלי: אובייסלי זה לא יהיה הם.
בוקסי: כן.
רחלי: אז לא נהיה אנחנו.
אריאל: אז זה מה שאני אומר! הם לא יפסיקו את המעגל. אם אנחנו נפסיק, הם ימשיכו את המעגל, ובשום…
רחלי: המעגל אף פעם לא ייגמר.כי כל אחד מאיתנו יגיד…
אריאל: זה לא יהיה מעגל, זה יהיה קו ישר של אלימות…
בוקסי: רגע, רגע.
אריאל: …שחוצה לנו את הגרון, והראש שלנו נופל.
בוקסי: רגע, אני גם רוצה להגיד… בתור שמאלני…
רחלי: גנרי.
בוקסי: מגעיל. כמה דברים.דבר ראשון, לא הייתי קורא להם נאצים, לא קורא לזה ככה, חבל על ההגדרה, זה סתם הורס את ההגדרה. זה אחד.
[צוחקים]
רחלי: פינת הבלשנות.
אריאל: למה בדיוק אנחנו שומרים את ההגדרה הזאת? למקרה שהנאצים המקוריים יחזרו? אתה לא רוצה לפספס את זה?
בוקסי: לא, אני פשוט אומר…
אריאל: - אוי, כבר בזבזנו את זה על החמאסניקים האלה, שהם רוצחים תינוקות, עכשיו אין לנו איך לקרוא לנאצים המקוריים
בוקסי: הם לא נאצים
רחלי: זה כמו להיות מליון שנים עם הצלחות המפוארות בערון.
אריאל: למי אתה שומר את זה? למלכה, גברת.
בוקסי: הם לא נאצים. הם…
אריאל: ברברים? לא! זה, הברברים היו…בכלל היו שבט נורבגי! אי אפשר לקרוא להם ברברים
בוקסי: נאצים זה בעייתי. זה בעייתי לקרוא להם נאצים. אוקיי, זה אחד, דעה השמאלנית, מספר אחת. אני מן הסתם לא בעד ג'נוסייד של 2 מיליון אנשים. אתה לא באמת תשמיד 2 מיליון איש, הרי בסופו של דבר. אתה כרגע השמדת כבר אלפים מהם. ויש לך דעת קהל עולמית שמדי שתתחיל לזוז לכיוון אחר.
אריאל: מתישהו, אוקיי.
בוקסי: בקרוב, אבל…
אריאל: תראה, אם השואה הוכיחה משהו, זה שאפשר למשוך את זה קצת. יש לנו עוד, יש לנו עוד.
רחלי: יש לנו כמה שנים. עד שיתחילו לשים לב.
בוקסי: אבל, אני לא אגיד שלא שוטפים להם את המוח כבר 20 שנה.
רחלי: גם לנו שוטפים.
בוקסי: נכון.
אריאל: בסדר, אבל לנו שוטפים סבון, הם שוטפים בחרא.
בוקסי: אה…נכון.
רחלי: הסבון של מישהו אחד הוא החרא של מישהו אחר.
אריאל: לא, סבון זה סבון, וחרא זה חרא.
רחלי: אבל גם איך תשטח את עזה?
אריאל: זה דבר אחד שהוא לא יחסי בעולם הזה.
רחלי: איך זה יפתור את הבעיה? נגיד אתה משטח את עזה. אם אנחנו מוקפים במדינות ערביות עוינות, אז אולי גם נשטח גם אותן.
בוקסי: בדיוק.
רחלי: בוא נשטח, נתן ביטחון גם את ירדן ולבנון וסוריה, ואיראן וסעודיה.
בוקסי: ואז גם את מצרים.
רחלי: זה כאילו אנחנו מנסים שעה לנקות כתם קטן שיש לנו על החולצה, בלי לשים לב שאנחנו יושבים כל הזמן הזה באמצע של מזבלה ענקית. כאילו, גם אם תצליחו לנקות את הכתם, עדיין הכל יסריח, והמגבון המעפן שלכם לא יעזור לנקות את המזבלה כולה.
בוקסי: וגם ברגע שתנקו את הכתם, אז כל המזבלה גם תקפוץ עליכם. זה מה שיקרה.
רחלי: כן, אבל יופי, יש לכם חולצה נקייה, איזה מזל.
אריאל: אמרנו את כל השטויות השמאלניות. עכשיו אפשר להתחיל לדבר ברצינות כמו מבוגרים, שראו פרק אחד או שניים של ריק ומורטי בחיים, ויודעים שהחיים הם לא…זה לא הכל ורוד, חבר'ה.
בוקסי: נכון.
אריאל: לפעמים צריך לעשות פשעים נגד האנושות.
בוקסי: אוי ואבוי.
אריאל: לפעמים המציאות דוחפת אותך לזה. אני מבחינתי המצב הוא כזה. כשאתה רואה מחבל מתאבד, או מחבל יחיד שהוא בסיכוי סביר להתאבד, כי חיילים יהרגו אותו באיזשהו שלב, אתה יכול למכור לעצמך את הסיפור הזה של "אוי, הוא מסכן, הוא עם הכיבוש". הוא כל כך נואש, שהברירה היחידה שנותרה לו זה לעשות איזשהו פיגוע שהוא יודע שהוא ימות בסוף, ותקווה שאולי זה, תקווה קלושה שאולי זה יזיז משהו, שאתה אומר בסדר, נרחם עליהם, למרות שזה הורג לנו אנשים ולא נעים וזה, נמשיך להיות שמאלנים.
בוקסי: כן, כן.
אריאל: עכשיו מה קרה? נפתח השער, לא נכנסים לפה לוחמי חופש להשתלט על בסיסים של צה"ל, נכנסים לפה חמאסניקים וגם סתם אזרחים מעזה, מי יודע כמה, מי יודע מי, מי יודע איזה, בספונטניות! נכנסים, רוצחים, שוחטים, עושים את הדברים הכי מזעזעים, ורוצחים גם אנשים אקראיים, לא את ראש הממשלה או את החיילים או את המפקדים או את הזה…כמה חפרנו פה על פאקינג אלאור עזריה!
בוקסי: כן.
אריאל: שמה אלאור עזריה עשה?! הוא בא לחסל מחבל שכבר היה בשלבי חיסול, כמה חפרנו על זה פה כאילו זה הפשע הכי גדול נגד האנושות שאפשר לעשות. דיברנו על זה כי אנחנו מדינה של בני אדם, אוקיי?
רחלי: כן, יש כללים, יש חוקים, לא סתם יורים לבן אדם בראש.
אריאל: עכשיו שם, זה אנשים, ושוב, אני לא אומר בן אדם אחד הולך ועושה משהו ואחרי זה יש איזו מחלוקת בציבור, אולי יש חלק שקצת בעד, קצת נגד… לא! פשוט זיליון אנשים נכנסו לפה, בלי מחשבה, בלי התלבטות, בלי זה, אה, שער פתוח, אוקיי, ברור שניכנס לאנוס, ולרצוח ולגנוב ומי יודע מה עוד.
רחלי: כי אנחנו מדינה ריבונית מסודרת ומוסרית, והם מיליציות של פושטקים. אני לא רוצה להיות מיליציה של פושטקים, ובגלל זה אני אעניש חייל שיורה למישהו בראש ללא פקודה.
אריאל: אבל איך את יכולה לחיות לצד האנשים האלה, עם האנשים האלה?
רחלי: אני אבנה גדר יותר גבוהה למען השם, ואני אשמור על הגבולות שלי, אבל אני לא אעבור את הגבול ופשוט ארצח שם את כולם!
אריאל: טוב, נסכים שלא להסכם, אם לרצוח את כל התינוקים בעזה או לא.
בוקסי: אני גם אגיד שבתקופה האחרונה, אני יודע שאריאל כרגע עבר צעד, אבל אני האחרונה עברתי על סרטון שבאמת מתעסק בנושא של הסתה נגד ערבי ישראל, כי עכשיו יש באמת הרבה הסתה נגדם, כי הם לא עשו כלום, הם אנשים שהם עובדים, הם רופאים, הם הורים, אנשים רגילים שהם מזרחים כמונו, כמוני וכמוך.
אריאל: או כמוני.
בוקסי: ומצאנו באמת כבר הרבה משתתפים ערבים שהם מוכנים לקחת חלק, אבל אנחנו תוהים אם יש יהודים שמוכנים לקחת חלק. אז אם במקרה מישהו מאזין לפרק ורוצה להשתתף בסרטון, הוא מוזמן לפנות אליי אינסטגרם.
אריאל: רגע, מה צריך לי לעשות בסרטון? אני צריך לגעת בערבי?
בוקסי: לא, לא, לא, אתה רק בא ומקריא את הסריט מול מצלמה, זה הכל מה שאתה עושה.
אריאל: מה התסריט? אני נכנע לשלטון החמאס?
בוקסי: לא, אריאל. מי שבעד שיחפש אותי באינסטגרם, תודה.
רחלי: יפה מאוד. אז בואו נדבר קצת על הסברה עכשיו.
בוקסי: אוי, אוי.
רחלי: כה זה באמת מדהים איך עם ישראל התגייס בהמוניו לעשות מלא סרטוני הסברה ולהציף את הרשתות בתגובות בהאשטגים.
בוקסי: כל הכבוד.
רחלי: בזמן שהאתר הרשמי של משרד ההסברה בכלל לא עובד.
[צוחקים]
רחלי: כן. אבל זה קשה, כאילו, הסברה, כי העולם לא כל כך מבין את הסיטואציה. כאילו, מבחינתם להילחם בערבים זה איסלאמופוביה. כי הערבי שהם מכירים זה סטודנטית א-בינארית בחוגי לימודי מגדר שלהם בבוסטון, אז הם כאילו מכילים את השיח זהויות החמוד שלהם על המצב אצלנו. אז כזה, למה אתם לא יכולים לתת למחבלי חמאס להביע את עצמם? הם רוצחים תינוקים ואתם ישר שופטים אותם על זה! למה אתם לא יכולים לתת להם להיות מי שהם? הם רוצים לרצוח תינוקים ואתם ישר חוסמים אותם עם ההבניות החברתיות שלכם שלא רוצחים תינוקים! זה עולם חדש, יו גאיז.
אריאל: אתה רואה בוקסי לאן הבאת אותנו עם השמאלנות שלך?
בוקסי: אוף, נכון.
אריאל: איזה עולם זה נהיה?
בוקסי: אני לא רואה שאני בצד הזה.
אריאל: אני מאוד התפקחתי, אני כבר לא אוהב את סרט ברבי. לא, אני מעדיף את אופנהיימר עכשיו.
רחלי: לא, אבל הם כאילו באמת מבחינתם, אנחנו white people, שמתייחסים לא יפה לבין מיעוטים מדליק מהשכונה, כי אנחנו לא מבינים את המוזיקה שלו.
אריאל: הם לא יודעים.
רחלי: זה כל הנקודת ההתייחסות שלהם למיעוטים.
אריאל: כן, הם לא יודעים אפילו שיש לנו חומים משלנו.
בוקסי: כן.
אריאל: יש לנו כל כך הרבה גוונים של חום.
רחלי: הם לא יודעים מה זה להיות מוקפים בכזה מסדרון לחץ של מדינות עוינות.גם חלק מההסברה יש את הקטע הזה של לתלות תמונות של הילדים החטופים בחו"ל. כאילו לשים את התמונות האלה באינטרנט, ועל עצים וכל כזה, כל מיני כאלה. ואני כל הזמן חושבת, כאילו, זה אמריקאים. הם לא התרגשו מתמונות של ילדים חטופים. הם כבר שנים מפרסמים תמונות של ילדים חטופים על הקרטוני חלב שלהם.
בוקסי: נכון.
רחלי: זה כבר שגרה אצלם. לא יזדעזעו לראות כמה ילדים חטופים באיזה חור תחת במזרח התיכון. כאילו, אצל האמריקאים חטיפת ילדים זה הסטנדרט. זה חלק ממעגל החיים, אתה הולך לגן, ואז ליסודי, ואז שנתיים שלוש חטוף במרתף אצל פדופיל, ואז תיכון וקולג' כאילו זה הסטנדרט!
אריאל: אז במקום צבא אצלם.
רחלי: כן! כמו שלנו יש ממת בכל בית, אצלם יש מרתף פדופילים בכל בית, אז שלהם יהיה עכשיו אכפת מילדים אחרים שבמקרה נחטפו איפשהו בקצה השני של העולם? אם אתה רוצה לזעזע אמריקאים, תפנו אליהם בפנייה המגדרית הלא נכונה! אל תראו להם תמונות של ילדים.
אריאל: תראי, זה מעלה את כל הנושא, שמשתמשים הרבה בכל השיח הזה של הסברה, משתמשים הרבה בזה שהפלסטינים לא אוהבים להט"ב. כאילו, כל האלה שבעד פלסטין ונגד ישראל, הם אוטומטית גם תמיד, כל הקווירים ובעד טרנסים וכל זה, אז הניסיון שלנו זה לסכסך, להגיד, הא? הפלסטינים, אתם יודעים, הם מוסלמים קיצוניים.
רחלי: אתם יודעים מה הם אמרו עליכם מאחורי הגב?
אריאל: כן, אתם יודעים שהם זורקים הומואים מהגגות ודברים כאלה? וכבר ראיתי טענות! של כל מיני, שוב, קווירים להט"בים, ואומרים, "היי, זה לא יפה, אל תעשו לנו ככה, אל תכניסו אותנו לזה, אל תנצלו את זה". עכשיו, כאילו, שוב, הכל נהיה כל כך קשור רק לשפה ולייצוג בשיח של דברים, אף אחד לא אכפת מהדבר עצמו, לא אכפת להם שהפלסטינים זורקים הומואים מהגגות, אבל הם לא רוצים שינצלו אותם בוויכוח שזה לא זה וזה וזה… לכו תזדיינו! תקופה בלתי נסבלת, כולם יהיו נוראים, באמת.
רחלי: צריך לזרוק אותם מהגגות.
בוקסי: ממש.
אריאל: כן, אתם מבינים, אני בעצמי, אני גם עכשיו בצד של ערוץ 14, ואני גם קצת בצד של המוסלמים. אני מבין למה הם כל כך שונאים להט"בים, הם באמת מזמינים.
רחלי: אתה מבין את כולם חוץ מאיתנו.
אריאל: כן, חוץ משמאלנים, לא, שמאלנים אני לא מבין.
רחלי: יש גם את הסיפור של יוכבד ליפשיץ, החטופה ששוחררה. ישראל לא אוהבת שחטופים משוחררים. כאילו, אתם זוכרים אחרי שגלעד שליט שוחרר? מלא אנשים אמרו שההורים שלו לא אמרו להם תודה, מספיק, יפה, ושהם סתם כפויי טובה, ושהם לא חיבקו את גלעד מספיק, ולמה גלעד בכלל נחטף? הוא היה צריך להשתדל יותר לא להיחטף. כאילו, יש לנו בראש איזו פנטזיה של חטוף מושלם, שאנחנו אף פעם לא מצליחים לייצר אותו.
אריאל: אני זוכר אייטם על גלעד שליט אחרי שהוא חזר, היה כמה חודשים אחרי זה, אייטם פפרצי, צילמו אותו בבר, שותה בירה, וזה היה בפסח, והטוקבקים כל כך כעסו, איך הוא שותה בירה בפסח? זה לא כשר!
רחלי: לא היינו צריכים לשחרר אותו.
אריאל: בשביל זה שחררנו אותו, הוא אפילו לא שומר כשרות! איזו כפיות טובה.
רחלי: אני אשכרה חושבת שפיקוד העורף צריך, במקום לחנך את התושבים איך להתגונן, צריך לחנך אותנו איך להיות שבויים טובים יותר.
בוקסי: לגמרי.
רחלי: כי אחרת לא ירצו לשחרר אותנו אף פעם, שיחלק לנו חוברת הדרכה. איך בדיוק להתנהג, במקרה שנחטף, איך להתראיין.
אריאל: מה שמדהים זה, אתה רואה גם ספציפית, הביביסטים, הם כל פעם מורידים עוד יותר את הרף של על מי אפשר לטנף. אני זוכר שכבר היה סיפור שלם על האם זה בסדר לבקר משפחות שכולות.
בוקסי: כן.
אריאל: עכשיו הם הגיעו לרמה שמשפחות של חטופים, שפאקינג, הבני משפחה שלהם עכשיו חטופים בעזה.
רחלי: באים לירוק עליהם בקפלן.
אריאל: כן, כאילו הם סתם שמאלנים!
[צוחקים]
רחלי: יוכבד ליפשיץ, כן? היא בת 85. ממקימת קיבוץ ניר עוז.
אריאל: הכי פריווילגית.
רחלי: בדיוק. אז היא התראיינה וסיפרה שאחרי שהיא נחטפה במכות וקללות על ידי מחבלים מופרעים, בשבי נתנו לה גבינה לבנה. אז כאילו כל ישראל התחרפנה מזה.
אריאל: מי אשכנזי עכשיו, היא או החמאסניקים שנתנו לה גבינה לבנה?
רחלי: כולם אמרו, איך את יכולה לפרגן לחמאס?! ולהגיד שהם נתנו לך לאכול גבינה לבנה כמו מלכה? והיה שם אפילו רופא שהחמאס הביא כדי לחבוש את הילדים המדממים שנחטפו מההורים שלהם. נשמע מדהים.
אריאל: החליף להם את האנטיביוטיקה.
רחלי: למה את מגלה שהחמאס הם כאלה מכבדים ומכילים? ופתאום כאילו פאקינג יוכבד עצמה נהייתה האויב שלנו, היא קלקלה את ההסברה. כאילו שבועיים אנחנו מראים לעולם תמונות מדממות, והיא אוכלת גבינה לבנה! המלכה אליזבת! אני גם חושבת על זה שהיא אכלה גבינה לבנה בשבי וכאילו ראתה בזה תנאים טובים. כאילו שזה כזה אשכנזי.
[צוחקים]
רחלי: להיחטף לעזה ולהיות מרוצה מזה שיש לי את הגבינה הלבנה שלי, יש לי פריכית, זה כל מה שאני צריכה!
אריאל: יש לי את התוכניות שלי.
רחלי: גבינה, צריכה פריכית, קצת סודה. זה מבחינתי בית מלון. זה כל מה שאני צריכה ליום הולדת שלי. גבינה, פריכית, ושתחזור לדבר עם האח שלך! נכון? זו תמיד המשאלת יום הולדת של כל אמא אשכנזיה. שתסתדרו בניכם. בועז בהודו, נדב בניו יורק, כל מה שאני רוצה זה פסח אחד שאני אהיה ביחד כמשפחה. זה המתנה שלי.
בוקסי: יוכבד ליפשיץ, את מלכה. את מלכה, יוכבד.
אריאל: מלכה, כי היא ישבה בשבי?
בוקסי: לא חשבתי אי פעם שאני אגיד מלכה למישהי שהייתה שבועיים אצל החמאס בשבי.
אריאל: אתה מבין, זה לא מרגיש לי מספיק כדי להיות גיבורה.
בוקסי: מה, זה מדהים, היא בת 85!
אריאל: לא, תראה, הכל יש הקשר, כן, הכל יחסי. עכשיו בתקופה שיש הרבה גיבורים, אי אפשר על כל אחד, אתה יודע, יושבים שם איזה 200 ומשהו, כל אחד מהם גיבור.
בוקסי: כן! רק על המהות אתה נהיה גיבור.
אריאל: כן? ואם היו חוטפים אותי, אני גם הייתי גיבור?
בוקסי: כן.
אריאל: ולא עשיתי כלום, בסך הכל נחטפתי.
בוקסי: בסדר, כשתחזור, אתה תהיה גיבור.
רחלי: על מה?
בוקסי: ששרדת את הזמן בשבי.
רחלי: ששרדת? עכשיו אנחנו נותנים מדליות על השתתפות?
אריאל: אה, אז מי שמת בשבי הוא לוזר?
בוקסי: לא אמרתי כלום, לא אמרתי כלום.
רחלי: הופה, בוקסי.
בוקסי: לא, לא, לא, הוא הקריב את עצמו יותר למען המדינה, יותר.
רחלי: זה כמו שאומרים, אוי, הוא נלחם בסרטן, איזה אמיץ.
בוקסי: לא, לא.
רחלי: מה אמיץ, הוא פשוט קיבל כימותרפיה, הוא עמד ליד העירוי.
בוקסי: להקריב את עצמך זה מדליית זהב. להיות בשבי ולהשתחרר זה מדליית כסף.
אריאל: שיהיה ברור, אגב, שוב, נגיד לרגע, בעצם אנחנו לא צוחקים עליה, אנחנו צוחקים איתה.
רחלי: די, זה ברור, אבל לכל המאזינים שלנו.
אריאל: כן, זה ברור לכל המאזינים שלנו?
רחלי: והאם אתה חושב שיכבד ורחל מאופקים, הם כמו הירדנה ועופרה של ימינו? כאילו, כל אחד לוקח צעד לפי העדה והתרבות שלו - אנחנו אוהבים אותה כי אוהבת גבינה לבנה, הם שמו ליאור נרקיס איתה.
אריאל: אני אגב לא חושב שגם רחל מאופקים כזאת, גיבורה.
בוקסי: מה, הייתה מדהימה, רחל. היא עשתה מניפולציה לחמאסניקים.
רחלי: אני הייתי מכינה להם משהו שלוקח זמן להכין אותו. זה נראה לי יותר הגיוני…
בוקסי: קיש.
רחלי: את מורידה עוגיות מהמדף, וזהו, הם יסיימו את העוגיה והם הורגים אותך.
אריאל: אומרים שזה גם עוגיות שהיא קנתה בסופר, לא עוגיות שהיא הכינה.
רחלי: כן, לא, אז צריכה להגיד אתם רעבים, יש לי פה תבשיל, היא ייקח דקה ואז את שמה, מתחילה להעמיס חמין.
בוקסי: כן, כן.
רחלי: זאת אומרת, אה, זה צריך עוד 12 שעות להתבשל, זה צריכה לחכות שנייה אם הוא רעב.
בוקסי: אני גם צריכה גם לקפוץ לשכנים רגע, לקחת מצרכים, חסר לי מצרכים.
רחלי: כן, אוי צריך עוד וזה.
אריאל: אגב, אם יש מותג שהיה צריך לתפוס טרמפ על כל המלחמה הזו, זה המותג של העוגיות שהיא, זה. עכשיו, יכול להיות שזה בגלל הפדיחה, שיכול להיות שהיא פיתתה אותם עם עוגיות ממש מגעילות.
בוקסי: יכול להיות.
אריאל: כי, אתם יודעים, יכול להיות שהמצב בעזה כל כך קשה, שאפילו עוגיות חיוכים,
בוקסי: בטוח.
אריאל: זה בשבילם איזה אוצר שיגידו, וואי! יש עוגיות חיוכים, לא נרצח אותך! יאללה, עוגיות כאלה עם חיוך, זה אין לנו בעזה, אצלנו כל העוגיות עצובות.
[צוחקים]
רחלי: יש מצב קשה בעזה.
בוקסי: כן, כן, כן, נכון.
אריאל: מתחיל לסמפט אותם. אני רוצה לדעת איזה עוגיות הם נתנו להם. אולי נתנו להם את העוגיות שאני הכי אוהב, אבל את שונאת, עוגיות סהרונים. אתה מכיר עוגיות סהרונים בצורת סהר?
בוקסי: כן.
אריאל: שוקולד מריר כזה.
רחלי: בוא נגיד שאתה לא היית שורד עם המחבלים, אם הם היו באים אליך ואתה היית מציע להם סהרונים.
בוקסי: נכון.
אריאל: אז מה את חושבת שהיא הציעה להם? קרמוגית?
רחלי: גבינה לבנה! זה הדברים שערבים הכי אוהבים, לא שמעת? זה מה שאוכלים כל היום. גבינה לבנה ומלפפון.
בוקסי: כל הכבוד, רחל.
רחלי: כל הכבוד לכולם, כל מי שהוא לא אנחנו, בגדול.
בוקסי: לגמרי.
רחלי: יצא גיבור במלחמה הזאת.
אריאל: אני מקווה שאיזה חייל אמיץ שומע אותנו עכשיו בטנק, ואנחנו נותנים לו את ההשראה שהוא היה צריך.
רחלי: האמת שפנו אליי כמה לוחמים בחזית ואמרו שהם מחכים לפודקאסט בשביל להרים את המורל. אז אם אתם שומעים אותנו עכשיו, קודם כל תפסיקו לרצוח את הילד המסכן הזה.
אריאל: לא, לא, תרצחו אותו, תרצחו אותו, זה בסדר!
בוקסי: לא, אל תרצחו אותו.
אריאל: אני בעד, אני בעד, זה בסדר.
רחלי: זה כמו השטן והמלאך על הכתפיים של הלוחם עכשיו.
בוקסי: כן.
אריאל: אל תצאו בוקסי, אתם רוצים לצאת אריאל, נכון? תהרגו אותו.
רחלי: הנושא הבא. השחקנית מאיסה עבד אלהאדי.
אריאל: אה, השחקנית אהובה עליי!
רחלי: פרסמה בתחילת המלחמה פוסטים של תמיכה בחמאס, אז המשטרה עצרה אותה. גם הוט הודיעו שהם מסירים מהווי עודי את כל הסדרות שבהן היא משתתפת. שזה עונש קולקטיבי נראה לי, לכל השאר השחקנים היוצרים בסדרות האלה. אני לא מבינה איך זה, למה להוריד את הסדרה לחלוטין? אני חושבת שצריך להמציא איזה פטנט, שכל שחקן שמשתתף בסדרה תמיד ילבש על עצמו איזה משהו שמאפשר אחר כך בעריכה, לסמן אותו ולהוריד את הדמות שלו, מכל הסדרה. כאילו, זה גם יעזור במקרים של מי-טו, כי כל פעם ששחקן אונס, או מטריד מינית יש את הדילמה הזאת של השירותי סטרימינג, למחוק את הדברים שלו או לא, אז פשוט תלחצו על כפתור בעריכה, זה מסמן את כל המקומות שבהם זה מופיע, ובמקום בו יש טשטוש, כמו המן במגילת אסתר. אנחנו לא מבטלים את כל המגילה, רק יש המן מגעיל אחד, נכון? אנחנו בעצם מצנזרים את השם שלו עם רעשנים, וכל פעם הוא מופיע, ואנחנו לא צריכים לאבד את כל היצירה.
אריאל: נכון, בגלל זה אני גם חושב שיש איזה אלמנט מעניש דווקא, שזה להשאיר את התוכניות האלה של תראו, תראו, הם בסדרות שלנו הישראליות. אולי אפשר בעריכה נגיד, להוסיף קקי על הראש של הדמות שלה. שכל פעם שהיא נכנסת לפריים, יהיה לה קקי על הראש.
רחלי: כן, אבל זה קצת לא יהיה קשור לעלילה, אני חושבת.
אריאל: בסדר, אבל אנשים יבינו מה הקשר. זה כזה, אתה יודע, נגיד, כשהמסך נהיה מטושטש, אתה יודע, זה פלאשבק. ועכשיו כשדמות נכנסת עם קקי על הראש, אה בטח השחקן הזדהה עם חמאס. כן, זה כזה, אנשים מבינים.
בוקסי: הזדהה עם חמאס, אולי הטריד מינית, בכלל, לא משנה.
רחלי: אני חושבת שיהיה סמל מיוחד לכל סיבת ביטוי.
אריאל: טלאי, טלאי מיוחד. אם יש עם אחד שהרוויח את הזכות לסמן טלאי, קעקוע על היד, משהו, זה אנחנו.אף אחד לא יכול לבוא בטענות.
בוקסי: די, אנחנו לא רוצים להיות נאצים, די כבר.
אריאל: ההפך מנאצים, לא ראיתם ממזרים חסרי כבוד? איך הם מסמנים אותם?
בוקסי: נכון, נכון.
אריאל: זה הדבר הכי אנטי נאצי לעשות.
רחלי: גם ההורדה של הסדרות וגם המעצר שלה, אני מרגישה שהיה קצת "too much". כאילו, אני לא יודעת אם צריך לעצור אותה. היא כאילו כתבה באינסטגרם שלה שהפלה של הגדר, של הגבול, היא כמו הפלה של חומת ברלין. עכשיו, זה מטומטם ומגעיל, אני לא יודעת אם היא צריכה להיות בכלא בשביל זה.אני חושבת שיש לנו עכשיו תחושה במדינה של, אוקיי, מלחמה, זין על הכל. כאילו, זה כמו איתנו כשהיינו בבית עם רפרף במלחמה, אז אמרנו, אוקיי, זה לא תקופה רגילה, אז יאללה, שיראה טלוויזיה שש שעות ברצף, שיש, שיאכל ארבע עוגות, יאללה, בית זונות, כאילו, גם ככה כולם מתחרפנים, כולם בחרדות, אז שיאכל ממתקים! אבל זה לא הגישה הנכונה, בטח לא למדינה. אם כולם מתחרפנים וכולם בחרדות, אתם צריכים אקסטרה לשמור שהכל לא יתפרק! אל תתחילו לזרוק לכלא אנשים שכותבים פוסטים מפגרים. כאילו, אם הבחורה היא שחקנית, מספיק שיזרקו אותה מהסוכנות ומהסדרות שלה, ושבחיים לא תעבוד במדינה הזאת, לא צריך גם לעשות שרירים של משטרה וכלא, זה כאילו, זה אובר קיל.
אריאל: אני חושב שהבעיה היא שאת עדיין רואה את זה בקונטקסט של חופש ביטוי, תגובות באינטרנט, כמה ברצינות צריך לקחת את זה. כשהקונטקסט עכשיו הוא שונה, זה קונטקסט של הזדהות עם האויב בזמן מלחמה, ולכן לא צריך לעצור אותה, צריך לשלול את האזרחות ולהעיף אותה לעזה.
בוקסי: לא, אל תשלול את האזרחות.
אריאל: למה? היא יוצאת נגד המדינה שהיא חיה בה, היא תומכת באנשים שנכנסו, שחטו, רצחו, אנסו את הדברים הכי נוראים הם עשו, היא מביעה את המזדהות, תומכת בהם.
בוקסי: אליר, זה סליפרי סלופ (מדרון חלקלק).
אריאל: אין לה מקום פה.
בוקסי: אתה יודע שזה סליפרי סלופ.
אריאל: סליפרי סלופ להשאיר אותה פה.
בוקסי: אתה יודע שזה סליפרי סלופ אבל גם להעיף אותה.
אריאל: כי זה סליפרי סלופ כלפי הערבים, אני מסכים בשביל הערבים.
רחלי: אבל משם זה יגיע לזה שאני אכתוב פוסט הזה שלא צריך לשטח את עזה ויעצרו אותי גם.
בוקסי: מה שרחלי עכשיו אמרה, מה שרחלי עכשיו אמרה מספיק.
אריאל: אז אל תכתבי את זה. יכול להיות שאנשים צריכים לחשוב פעמיים בזמן מלחמה, על מה הם כותבים באינטרנט.
רחלי: די עם הזמן מלחמה, זמן מלחמה, עדיין יש היגיון.
אריאל: לא, יש פחות.
רחלי: אי אפשר לזרוק הכל מהחלון ברגע שיש מלחמה, אנחנו כל החיים שלנו במלחמה.
בוקסי: ואם נהיה בזמן מלחמה שנה, אז שנה עכשיו לא תוכל לבקר שום דבר כלפי הפלסטינים, כלפי החמאס?
אריאל: יכול להיות.
בוקסי: אוקיי, זה נשמע קצת פשיסטי.
רחלי: כן.
אריאל: תראה, התפיסה שלי היא שכל דעה פוליטית, ימין, שמאל, פשיזם, דמוקרטיה, זה הכל, זה לא אחד נגד השני. זה, לכל מיני דבר יש זמן ומקום. יש זמנים שצריכים להיות פשיסטים ויש זמנים שצריכים לא להיות פשיסטים.
רחלי: זה בדיוק מה שהחמאס אמרו, אני אשמח לחיות וגם אשמח לחיות במדינה שלא רוסיה.
אריאל: אני לא בתחרות מול חמאס על מי יותר נחמד.
רחלי: אתה צריך להישאר במדינה הזאת עוד להקים פה, אתה לא רוצה לחיות במדינה ששולחת אזרחים לסיביר כל פעם שכותבים פוסט בפייסבוק.
אריאל: אני רוצה לחיות במדינה שבה שולחים ערבים לסיביר ואת היהודים, יהודים מרגישים בטוחים.
בוקסי: ערבים ושמאלנים.
רחלי: וכן מה אם יהודי יכתוב את זה?
אריאל: אז יהודי צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא כותב דבר כזה. כן, מה אני אעשה.
[צוחקים]
אריאל: אני חושב שאתה לא יכול לשבת במדינה שלך בזמן מלחמה שאנשים נרצחים ולהגיד וואי איזה יופי. אנחנו צריכים לחזק מאוד את המסר את הנרטיב שזה הציוויליזציה המערבית נגד מדינות חשוכות.
בוקסי: זה אני מסכים.
אריאל: זה חמאס באותה מידה כמו שזה רוסיה אוקיי. זה מה ששם אותנו לצד ארה"ב, לא זה שאנחנו הכי נחמדים לאנשים חומים.
בוקסי: פשוט לשדר חוזק…
אריאל: זה שיש לנו מחשבים, זה שאין לנו שאיפות דיקטטוריות כלפי האזרחים שלנו, זה מה שמבדיל אותנו משאר העולם.
בוקסי: זה שאנחנו לא משמידים אוכלוסייה חפה מפשע?
אריאל: זה לא, זה לא.
רחלי: זה שאתה לא מכניס בן אדם לכלא כי הוא כתב פוסט.
אריאל: זה לא.
רחלי: פינת הפוליטיקה.
בוקסי: אה וואו.
רחלי: כן יש גם פוליטיקה קצת בתוך כל המלחמה הזאת. יש למשל את הז'אנר עכשיו של פוליטיקאים הולכים לבקר פצועים ואנשים שם מגרשים אותם בצעקות.
בוקסי: זה הסנאף האהוב עליי.
אריאל: כן, בדיוק, זה שני הז'אנרים של הפורנו שאני הכי אוהב, משטחים את עזה,
רחלי: ומשטחים את הכבוד העצמי של עידית סילמן.
אריאל: כן בדיוק, מגרשים לא רק פוליטיקאים, גם את אבישי בן חיים גירשו בבושת פנים, אבישי בן חיים חבר הפודקאסט.
רחלי: בבושת פנים ואגרוף לפנים.
אריאל: בבושת פנים ובושת קוקו.
אריאל: גם סטרוק גורשה.
רחלי: כן הרבה גורשו.
בוקסי: מירי רגב זרקו לה משהו על האוטו.
אריאל: כל מי שהיה לו אומץ להופיע גורש, וזה לא הרבה.
רחלי: תראו, שמחה לאיד זה תמיד כיף, כן, אבל זה קצת לא פייר שאנחנו כל הזמן אומרים להם למה אתם לא באים לבקר פצועים, למה אתם לא באים לבקר מפונים. ואז כשהם באים לבקר אנחנו אומרים, איך אתם לא מתביישים לבוא לכאן מי בכלל רוצה אתכם?! כאילו כמו ערס שצועק על בחורה ואז הוא אומר מיייי רוצה אותך בכלל.
אריאל: בסדר אבל בשביל זה רצינו שהם יבואו, כדי שנוכל לצעוק עליהם.
בוקסי: כן, רק להוציא עצבים.
אריאל: לא רצינו שהם יבואו כדי שנוכל להגיד להם תודה. רצינו להם שהם יבואו כדי שהם יקחו אחריות ונוכל לירוק להם בפרצוף כמו שמגיע להם.
רחלי: אוקיי.
אריאל: ולצערי אף אחד לא הגיע ליריקות עדיין. אנחנו על הזין שלו. מעולם לא הייתי כל כך על הזין של מישהו כמו שאני על הזין של ביבי עכשיו.
בוקסי: למה לא השתכנעתם בנאומים שלו?
אריאל: וואו. אתה אומר לך שבזמנים רגילים, אפילו בזמנים של מלחמה, נאום של ראש הממשלה, בסדר יאללה, ברור לי מה הוא יגיד וזה ואתה לא מחשיב את זה. אבל כשאין את זה, וכשיש את זה בגרסה הכי מחורבנת שלו כמו שיש לנו עכשיו, אתה פתאום מבין כמה זה משמעותי שיהיה מישהו שיבוא ויגיד סיסמאות! שיגיד שיגיד רק סיסמאות אבל סיסמאות טובות, הוא לא אמר את המינימום של להגיד - אני אחראי ולכן אני… זה כאילו החלק הכי משמעותי! לבוא ולהגיד, אני אחראי ולכן אתם יכולים לסמוך עליי כי אני לוקח אחריות, ברגע שהוא לא לוקח אחריות. זה הכל זיוני שכל, זה תמיד זה זיוני שכל! אבל עכשיו כאילו אין לך אפילו את האשליה…
בוקסי: אני חייב לומר שנתתי לו את הספק ביום שזה קרה, אמרתי אוקיי, צריך ממשלת חירום, צריך עכשיו לעשות ממשלת אחדות ולהעיף את בן גביר וסמוטריץ', כי אתה לא יכול שאנשים אלו יהיה כרגע על ההגה כשקורה לך אסון לאומי. ברגע שהוא התעכב עם זה חמישה ימים להקים את הממשלה הזאת ואז הוא עדיין לא הולך להעיף אותם, והוא שמר על התחת שלו גם אחרי זה אמרתי אוקיי, הוא עדיין בקמפיין הבן אדם, לגמרי מנותק מהמציאות
אריאל: אני כל כך הכי חיכיתי לממשלת תחדות הזאת כאילו זה מי יודע מה, כן? אבל מה, זה יהיה משהו. וכשראיתי שאפילו עמית סגל, אתה יודע, כותב, חייבים כבר ממשלת אחרות אמרתי, טוב. אם עמית סגל אומר את זה זה בטח הכנה לזה שמחר זה יקרה. ואז זה לקח עוד איזה… זה קרה כבר, הוא ררק כינס את הקבינט, לא לגמרי הבנתי מה קרה.
בוקסי: כן, שרים בקבינט המצומצם.
אריאל: זה אשכרה הביא אותי למקום שאמרתי איך ליברמן לא שם. אני יש לי כל החיים רגשי נחיתות שאני לא רוסי. והנה זה סוף סוף מתגלם במציאות. צריך מישהו רוסי שם!
בוקסי: נכון.
רחלי: פוליטיקאים מצטלמים עכשיו בכל מקום עם שכפ"ץ ויוניקלו כאילו הם באמצע פעולה צבאית ולא הוציאו אותם לפני דקה משנ"ץ. ושכפץ אני מבינה אבל…למה, למה מעיל?
בוקסי: להסתיר את השחפץ.
רחלי: למה להסתיר את השכפץ.
בוקסי: כדי לא להפגין חולשה, רחלי.
רחלי: אז מעיל? אז אתה לא יכול לשים וסט? סוודר? כאילו, אני לא יודעת כאילו, אנחנו אנחנו בישראל באוקטובר, אפילו נשיא אוקראינה בזמן המלחמה באוקראינה בפברואר! הלך עם טישירט קצר כאילו אז פה אני לא מבינה…
בוקסי: זה זה זה זה האקט של הכוח.
רחלי: מה כוח בזה, אתה מסתכל ואתה אומר איזה מסכן חלש זקן שקר לו באמצע אוקטובר, הסבא המסכן הזה.
בוקסי: לא, בחורף אתה הולך עם טישירט כי לא אכפת לך מהקור, ובקיץ אתה הולך עם יוניקלו כי לא אכפת לך מהחום אתה לא אכפת לך מכלום.
רחלי: להפך זה הזקנים שהולכים עם אפודה באמצע אוגוסט.
אריאל: הקטע שכל כך התרגלנו שמלחמות בארץ זה לא מלחמות אמיתיות אלא סימולציהש של מלחמה. זה איזשהוא טקס שקורה כל כמה זמן, יורים עלינו טילים יש לך אזעקות, אנחנו יורים עליהם, יש ככה קצת הרוגים, שידורים בטלוויזיה, כולם לובשים את היוניקלו. זה כמו זה כזה קס כזה מנהגים, מאשר משהו שבאמת קורה.
רחלי: זה כמו ללבוש את הסיכה של דם המכבים.
אריאל: כאילו זה סימון, זה המדים הנה לבשנו את התחפושת של המלחמה, שתדעו שאנחנו במלחמה, שתפתחו טלוויזיה תראו אז החדשות של מלחמה.
בוקסי: לגמרי.
אריאל: אבל זה כן, אין לזה באמת משמעות. כי, שוב, כל המלחמות עד עכשיו היו סוג של הצגה, עכשיו פתאום מלחמה אמיתית ואף אחד לא יודע מה לעשות. איזה בגדים צריך ללבוש במלחמה אמיתית.
בוקסי: כן, איך מדברים למצלמה…
רחלי: היו גם הרבה קריאות לכל מיני משרדים להיסגר ולשרים להתפטר. גלית דיסטל באמת התפטרה וסגרה את המשרד!
בוקסי: גלית דיסטל קודם אמרה שהיא… קודם היא התגאתה בזה שהיא עושה הסברה מעולה, ואחרי כמה ימים היא סגרה המשרד.
רחלי: כן, כי גילו שהאתר שלה לא עובד, אז היא סגרה את המשרד ואת האתר, ואז לקחו את הדומיין של אתר הסברה שלה לאתר פורנו.
בוקסי: שזה גם הסברה.
אריאל: אני מדמיין את הסיטואציה… 'אני חייב להבין מה קורה בין ישראל לפלסטין' [קולות נקישה במקלדת]… פורנו?! אוקיי.
[צוחקים]
בוקסי: אתה אומר זה יותר טוב, אתה אפילו לא צריך, זה משפר את ההסברה.
אריאל: איבדתי עניין בסכסוך הזה.
בוקסי: כן, אתה לא תלך להפגנה פרו פלסטינית.
אריאל: אבל עצם זה שהכישלון שלה הוא כבר מובהק, כלומר היא באה ואמרה, אני לא תורמת כלום כן, זה מראה שיש לה איזה שהוא מינימום של מודעות עצמית של קשר של סיבה תוצאה…דברים כאלה.
רחלי: למה אתה לא יכול לפרגן? אמרתם תתפטרי, היא התפטרה. תגיד לה סחטיין! מה קשה לך?
בוקסי: גם אבי מעוז. כל הכבוד לך, אבי מעוז ההומופוב החשוך שהתפטרת.
אריאל: יצא מענטש. אתם רואים, הומו לא היה מתפטר. אמיר אוחנה לא התפטר.
בוקסי: כן כן חלם, חלם. אני מצטער על הקלישאה, אבל זה חלם.
אריאל: זאת באמת תקופה כאילו, אין תקווה משום מקום.
בוקסי: לא, יש תקווה מהאזרחים, למזלנו.
אריאל: ממש לא
רחלי: יש תקווה ממשרד המודיעין ששומר עלינו.
[צוחקים]
בוקסי: גילה גמליאל.
רחלי: זה משרד, כן, שהייתה עליו כתבה שבוע שעבר על מה בעצם הסמכויות שלו. אז המשרד ענה: "אחד מעיסוקיו המרכזיים של המשרד הינו הפקת מודיעין לאומי אזרחי שישמש בסיס לתכנון אסטרטגי תחת משימות פרטניות שהוגדרו כמו סריקת האופק משבשים עולמיים ובהם שרשראות אספקה, תוך הסתייעות בכלי ביג דאטה ובינה מלאכותית ייעודיים"
בוקסי: וואו!
רחלי: זה כזה צירוף מקרים, כי זה גם אחד התפקידים המרכזיים של הפודקאסט!
אריאל: את יודעת שלחמאס של סמול דאטה, לנו יש רק ביג דאטה.
בוקסי: שמע פשוט כמו כאילו AI כתב את זה.
אריאל: זה כאילו מראה לך איזה כלים טכנולוגיים יש.
בוקסי: לגמרי, לגמרי בדיוק.
רחלי: זה משפט, אני לא יודעת אפילו אם תחבירית הוא נכון, שלא לומר טכנולוגית, כאילו, זה המשפטים האלה שנותנים בפסיכומטרי… אתה צריך להבין אם המשפט הזה מה הנושא מה הנשוא מה… יש כאילו תחושה שאנחנו בישראל, כאילו אנחנו לא ממש ערוכים לכלום, שזה מטורף, כי כל הזמן את חיה בישראל ואת אומרת אוקיי, המצב ביום יום מחורבן אבל זה רק בגלל שכל המשאבים שלנו מושקעים בביטחון. כאילו, קוטג' עולה 10 שקל אבל לפחות ברגע האמת שיבואו לרצוח אותנו, אז יתגלה הכוח האמיתי שלנו, אז יצאו רובוטים מהאדמה וצנחנים מהשמיים, והפסל של המנורה בכנסת יתחיל לראות לייזר… שם כל הכסף נמצא! אולי הזנחנו את החיים עצמם אבל זה רק בשביל שנוכל להיות ערוכים תמיד לכל סכנה, אז לפחות אנחנו מוגנים מסכנה. ופתאום כאילו… 200 מחבלים עוברים את הגדר וכל המדינה על הברכיים ושום דבר לא מתפקד, אז במה השקענו כל כך הרבה עד עכשיו?! יכלנו כבר לאכול קוטג' בשלוש שקל וזהו! היינו מתים יותר מאושרים!
בוקסי: נכון.
אריאל: אנחנו לוקים פה במין איזה שהיא גרסה וריאציה של הדשא של שכן ירוק יותר, במובן שאני אומר ש… תראו, אני לא עשיתי צבא אבל כל פעם שאני שומע ממישהו על השירות הצבאי שלו, שאני רואה סדרות וסרטים על שירות הצבאי וואטאבר, תמיד שומע רק דברים רעים. כמה כל מבולגן וכמה כולם זורקים זין והכל ראש קטן.
בוקסי: אני גרמתי לקיצוצים של מיליוני שקלים בתקופה שלי בצבא בתור קצין, כאילו, שפשוט חתך מהבשר, מהשומן.
אריאל: אתה שומע שבכל מקום זה ככה, אבל כאילו יש פה זה ככה, אבל יש איזה שהוא גדוד, או וואטאבר מחלקה או בסיס לא יודע, מה ששם הכל מסודר, והם אלה שדואגים לנו. פה אצלנו זה ככה, אבל בשב"כ, לא בשב"כ… עושים עבודה כמו שצריך. אבל שב"כ לא אבל…
רחלי: במוסד.
בוקסי: כן.
אריאל: זה כאילו היה מול הפרצוף שלנו, כולם יודעים שכולם פה זרוקים זין, וששום דבר לא עובד.
רחלי: אני חשבתי שייך איזה תוכנית לדי-דיי. אין שום די-דיי!
אריאל: את רואה שכל הממשלה זה באמת המפגרים הכי גדולים אחד אחד. אנשים שלא יודעים להפעיל מחשב מנהלים את המדינה. ואתה אומר, אבל בטח מתחתם יש מישהו שיודע.
בוקסי: זה מה שאני אומר. לא רגע רגע. מערכת הביטחון זה גוף מנוון מלא בכסף שהולך למלא מקומות… אני בעצמי, הייתי, מיליוני שקלים שאני אישרתי על כלום.
רחלי: אז בשביל מה? למה כל המדינה מתעסקת כל הזמן באתוס של הצבא, בלשלוח ילדים לצבא, ולהיות מורעלים לצבא והכל צבא, צבא, צבא. ברגע האמת, איך אומרים היי צבא - מההה.
בוקסי: כן צריך לעשות, כי ברגע האמת צריך לעשות ניקוי אורבות בצבא גם.
אריאל: עכשיו מה, ברגע האמת כולנו מתגייסים כולנו זה. סבבה שעושים את זה ברגע האמת. מה עם כל שאר הרגעים מסביב?
בוקסי: לגמרי.
רחלי: רגעי השקרים הקטנים.
בוקסי: לגמרי. יש לנו מנטליות בישראל של כיבוי שריפות, ליטרלי. אין, כשאתה לומד שקורה האסון, ככה זה בארץ מאז ומתמיד, ככה זה.
רחלי: אתה אומר שאנחנו נהיה מוכנים כמו שצריך בטבח הבא שיהיה בשלושה קיבוצים.
בוקסי: לגמרי.
אריאל: תראה, יש פה שני מגזרים במדינה הזאת שלא מכירים את הקונספט של אחריות לא מבינים אותה. חרדים, שחושבים שהכל זה מלמעלה ולכן האחריות היחידה שלהם זה להמשיך להתפלל וללמוד בישיבות.
בוקסי: אוקיי אוקיי
אריאל: והמגזר השני זה בוא נקרא לו הביביסטים, שהם לא חושבים שיש להם אחריות. הם חושבים שאחריות זה על הפריבילגים, על האשכנזים, על מי שהקים את המדינה וווטאבר
בוקסי: המחאה.
אריאל: המחאה כמובן שכולם אשכנזים פריבילגים וזה. להם אין אחריות על שום דבר. ועכשיו זה מיוצג בביבי עצמו. הנה כמו שהוא לא חושב שיש לו אחריות על שום דבר. הוא, היקום נברא בשבילו, ואם קורה משהו רע, זה קורה לו, זה לא קורה בגללו. וככה חצי מדינה רואה את זה. הם לא רואים קשר בין מה שקרה לפני זה, למה ה שהם עשו, לתוצאות. מבחינתם זה מישהו אחראי, זה תמיד הקורבן.
בוקסי: נכון.
רחלי: אני מרגישה שגם המדינה הזאת כבר לא מתפקדת לא רק בגלל ביבי. שום דבר לא עובד כמו שצריך.
בוקסי: לא, זה נשמע כמו קלישאה, אני יודע
רחלי: אנחנו כבר ארבע פעמים החלפנו את האינטרנט שלנו עדיין יש ניתוקים. זה לא… הכל אותו דבר.
בוקסי: אני פשוט אומר, הכל רקוב כי הבן אדם הזה גרם לזה להיות רקוב. הוא נמצא פה בשלטון מאז 2009.
רחלי: הוא לא אחראי על יס, ולא על בזק, אני מצטערת וכבר החלפנו ארבע פעמים, יש סיבים אין סיבים, חברו את הראוטר, הראוטר לא שלנו, הוא של הספק, הספק הוא לא שלנו זה של התשתית…
אריאל: זה כבר הונדטה הפרטית שלך נגד האינטרנט שלנו, זה לא קשור למצב.
רחלי: אבל זה אותו עיקרון, אתה כל החיים שלך משלם לתשתית כדי שהיא תעבוד כמו שצריך, וברגע האמת אתה בא לראות את התוכנית שלך והיא לא עובדת!
בוקסי: נכון נכון.
רחלי: ואתה מתקשר אומרים מה, למה היא לא עובדת, והם מתחילים להעביר את האשמה, זה הספק, זה התשתית זה הכושל האמא שלך… חבר'ה! אני משלמת לכם שיהיה לי אינטרנט עכשיו. לא משנה, לא מעניין אותי מי אחראי פה, אז אל תגיד לי שזה לא קשור. ביבי, אנחנו מנסים לראות פה "יחידת החילוף" אז בוא תעשה שזה יעבוד כבר.
אריאל: או שתחזיר את החטופים או שתסדר לנו את האינטרנט.
רחלי: בדיוק.
אריאל: אחד לפחות תעשה נכון אז מה יהיה.
בוקסי: נכון.
רחלי: אז מה יהיה?
בוקסי: יהיה טוב.
רחלי: כן בוקסי?
בוקסי: יהיה מאוד מאוד מאוד גרוע, ואז יהיה טוב.
רחלי: אה, מלחמת גוג ומגוג.
בוקסי: אני מקווה שלא.
רחלי: זה ההגדרה. אריאל מה יהיה? איך יהיה? לאן אתה הולך מכאן?
אריאל: תראו אני תכננתי לרדת מהארץ, יודעים שאני יש לי את האזרחות האוסטרלית שלי, אבל אז ראיתי שיש אנטישמיות גם באוסטרליה. אז ערוץ ערוץ 14 זה… סוף סוף נהיה הנקסוס של כלי התקשורת בארץ שהיינו אמורים להיות, אתה בכאן, את במאקו, אני בערוץ 14 ביחד נהיה מגזור התקשורתי. מי שירצה דעה מאוזנת. שנמצאת באמצע בין מאקו לכאן לערוץ 14, ישמע את הפודקאסט שלנו.
בוקסי: יפה יפה מאוד
אריאל: השאיפה שלי לעתיד.
בוקסי: כולנו אחים. כן.
רחלי: ועכשיו הרגע לו חיכיתם. מי הגולשום שנקדיש להם שיר בתוכנית? והגולשום שזכום בתחרות של וואקו הוא… עם ישראל! והנה השיר:
עם ישראל, עם ישראל מרגיש עכשיו לא משהו, אם מישהו שואל אבל אל תדאגו בסוף הוא יגאל שהוא יבין שישו הוא בעצם האל.
בוקסי: וואו.
רחלי: שווה לנסות…
בוקסי: אופטימיות.
רחלי: כן, אין ספק
אריאל: עכשיו לא לא הצליח לנו אין ספק שמה שחסר לנו זה להפנות את הלחי השניה. זה בדיוק האסטרטגיה שתציל אותנו.
רחלי: זהו סיימנו להיום אם נהנתם להאזין… טוב, זה היה הדבר האחרון שנהנת ממנו, ומכאן והלאה רק שיממון וייאוש. אז תודה רבה לאריאל וייסמן ולבוקסי. אנחנו מקווים שיהיה טוב ושכל החטופים ישוחררו, שכל החיילים יחזרו בשלום, ושגם אנחנו לא נמות. אם כבר אז בוקסי.
בוקסי: נכון, אם כבר קחו אותי, אין לי בעיה. כדי לפתור את כל הדבר הזה אני בכיף מקריב את עצמי.
רחלי: מקריב את עצמו.
בוקסי: לגמרי.
רחלי: אז שיהיה שקט, שיהיה טוב. יאללה ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments