אריאל, בוקסי ורחלי מדברים על הפיקציה של החצב, הג'וב החדש של הצל והקרבה עצמית.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/11/2023.
בוקסי: תנה ניי נייי, תניי נייניי…
רחלי: כן, זה בדיוק מה שהיינו צריכים כל הזמן הזה, את הצל מסתובב חמוש בתל אביב מחפש אנשים שנראים לו חשודים.
בוקסי: כן.
רחלי: היי, האיש הזה אוכל את הגלידה שלו בצורה חשודה במקצת..טוב, נשארו לי שני כדורים במחסנית, חבל לא להשתמש! הוא יהיה כמו הפקח חנייה שתמיד נתקעה עם השני דפים האחרונים בפנקס, אז הוא נותן דו"ח על כל שטות. חבר'ה, חבל על הפנקס, פתחתי את העט, זה סיוט להבריג בחזר את הפקק… יאללה, 500 שקל, כי עמדת על עלה.
בוקסי: כן.
אריאל: תראי, אני… קודם כול, אני חושב שזה יפה שעם כל הכיתות תכוננות, אז גם עשו כיתת כוננות טיפולית אחת.
[צוחקים] ודבר שני, שוב, אני גם חושב שזה היופי של התקופה הזאת, שאני כל הזמן חשבתי, שוב, אם אמרתי קודם שכל השנים חשבנו, המצב גרוע, גרוע, נהיה יותר גרוע, זה הכי גרוע שיהיה, אני כל פעם חשבתי שהשינוי יהיה כשהימין ייפול. ולא הבנתי שהשינוי יגיע כשאני אגיד, אה, יופי, על דברים כמו "הצל מקבל רובה ומפטרל ברחובות".
רחלי: אה, כן? אתה מרגיש בטוח יותר?
אריאל: כאילו…
בוקסי: מה?!
אריאל: כאילו המציאות לא השתנתה, אבל פתאום אני יכול להצדיק אותה.
בוקסי: אבל לתת לו לצל נשק?!? תראה, א' יש לך כיתת כוננות בתל אביב, אתה לא צריך עוד כיתת כוננות של בן גביר.
אריאל: אני אשאל אותך אבל שאלה קשה.
בוקסי: כן, שאל.
אריאל: האם אתה חושב שהצל באמת הרבה יותר מפגר מנגיד 90% מהשוטרים בישראל?
בוקסי: כן.
אריאל: אני לא חושב, אני חושב שזה די אותה רמת פיגור.
בוקסי: לא, לא.
אריאל: הצל אולי אפילו טיפה פחות מפגר, כי אנחנו יודעים שהוא יודע לשלוח במחשב.
בוקסי: לא, לא.
אריאל: לא, תראו, יש לו חשבון פייסבוק. והשם שלו כתוב שם באנגלית, "דה שאדו", זה כבר רמה יותר גבוה מרוב משטרת ישראל.
בוקסי: הצל היה מקבל נשק מבן גביר, לא משנה מה היה קורה, גם אם הוא היה עיוור, פיסח.
רחלי: גם אם לא היה בכלל תקיפה של חמאס.
אריאל: אתה חושב שעיוורים לא צריכים לקבל רישיון נשק? וואו. לא פי. סי. בכלל!
בוקסי: נכון, אתה צודק. צודק.
רחלי: אני מעדיפה שעיוורים יקבלו נשק מאשר שהצל יקבל נשק. מה שמדאיג אותי זה שהצל יכול לראות לאן הוא מכוון. אני, אם אני הולכת ברחוב ואני רואה את הצל עם רובה, אני מאוד אקווה שהוא לא רואה טוב באותו רגע, אבל לא רואה אותי.
בוקסי: פחד אלוהים.
רחלי: אבל מי היה מאמין שיום אחד הסממנים המובהקים של רחובות תל אביב יהיו טרנטינו יושב בקפה, והצל מפטרל עם רובה?
בוקסי: כן.
רחלי: איפה הימים של אלתרמן בכסית?
בוקסי: ממש! וואו.
אריאל: כן, אבל שוב, מצד שני, אני… אני אוהב את זה שלאנשים האלה שעכשיו יש… איזושהי פונקציה בעולם.
[בוקסי נאנח]
רחלי: אתה מסתכל עליו בתור, נכון, בבית ספר, המורה לפעמים הייתה מוציאה את הילדים שהפריעו מהכיתה, אז הם היו הולכים ועוזרים לשרת. אתה אומר, אם הם לא יכולים לשבת בכיתה בשקט, שיעזרו לשרת.
אריאל: אני פשוט אומר, כולנו יודעים שבעולם מתוקן, הצל היה מאבטח. והנה העולם תיקן את עצמו בדרכו הקסומה.
בוקסי: כן, אני פשוט לא רוצה שהוא יאבטח אותי! אין בעיה, שיאבטח, שיאבטח קניון. אני לא רוצה שיאבטח אותי ברחוב. לא רוצה! הוא יעצור אותי.
אריאל: החיים לא מושלמים, בוקסי.
בוקסי: נכון.
אריאל: צריך להגיד תודה על מה שיש. להסתכל על חצי הכוס המלאה, ולא על חצי התינוק הערוף.
רחלי: אוקיי. אוקיי, אז אתה מפרגן לצל. אתה אומר לו, מזל טוב על קבלת הרישיון.
אריאל: כן, אני מפרגן לו.
רחלי: אז נתנו לצל תעסוקה, שזה חשוב. אז יש כל מיני פוליטיקאים שהשבוע משכו את תשומת ליבנו השבוע. כמו היית שגריר ישראל באו"ם, גלעד ארדן, שהגיע לדיון במועצת הביטחון של האו"ם עם טלאי צהוב. אריאל, אתה אהבת את זה?
אריאל: אני… כן.
רחלי: אני הבנתי ש… אריאל אמר לי.
אריאל: אני זורם עם הכל עכשיו.
בוקסי: אוי ואבוי מה קורה?!
רחלי: אריאל אמר לי, אני לא מבין מה הבעיה עם זה.
בוקסי: מה??
רחלי: לא, אז לא הצלחתי להסביר לו מה הבעיה, אז נאור ציון עשה את זה במקומי.
בוקסי: נו, כן.
רחלי: הוא העלה סרטון שלו עם טלאי צהוב, ואריאל אמר, אוקיי, הבנתי. זה באמת מטומטם.
אריאל: לא, כשנאור ציון עושה את זה…
בוקסי: גם גלעד ארדן.
רחלי: כשקומיקאי עושה את זה, זה מביך, אבל כששגריר ישראל באו"ם עושה את זה, זה… מכובד מאוד!
אריאל: לא, חשוב לי להבהיר. קודם כל, יש פה הבדל מאוד משמעותי. גלעד ארדן שם טלאי, קטן, אלגנטי. נאור ציון שם את כל הפיג'מה. כל פיג'מת השואה.
רחלי: אה, יש לך בעיה עם הגרדרובה.
אריאל: כן, זה כבר… זה לא אלגנטי, זה לא בסטייל, זה…
רחלי: אז אתה מאלה שבפורים לא רוצים את התחפושת השלמה, הם אומרים, אני אשים רק את האוזניים של הארנב.
אריאל: כן.
רחלי: אני, אין צורך בחליפה עם פונפון.
אריאל: אנחנו לא ילדים כבר, שמים לי משהו סמלי.
רחלי: כן. כמו בתיכון, אתה שם כובע שו…
אריאל: קשת עם קרניים של שטן, משהו, כן.
רחלי: מחר, לולי, אני מדביקה לך טלאי צהוב על כל הבגדים שלך. על החולצה של ריק ומורטי, החולצה של צבי הנינג'ה.
בוקסי: טוב מאוד.
רחלי: החולצה של פולאוט, החולצה של פילדלפיה. כל אחד יהיה טלאי צהוב.
אריאל: בסדר, אני חושב שגם אני אעשה רטרו… תיקון רטרואקטיבי לשואה. יחדיר קצת חוש אופנה.
[צוחקים]
רחלי: זה מה שהיה חסר בשואה לדעתך.
אריאל: אפשר להגיד הרבה דברים לזכות היהודים בשואה, אבל…
רחלי: חוש אופנה זה לא אחד מהם.
בוקסי: כן, הכל חום.
רחלי: כן, אז חברי כנסת למכביר עשו פדיחות השבוע, אבל הכי הביכה, חברת הכנסת אימאן ח'טיב-יאסין ממפלגת רע"ם.
אריאל: לא אימאן ח'טיב-יאסין!
רחלי: כן. שבריאיון איתה היא אמרה שחמאס לא שחטו תינוקות ולא אנסו נשים, אם זה היה נכון, זה היה מביש, אבל זה לא נכון, כי לא ראו את זה בסרט, ואגב, את הסרט היא לא ראתה. יש פה כל כך הרבה רמות של הכחשה שצריך לגשת לכל מה שהיא אמרה בצורה מסודרת. ככה, קודם כל חמאס לא שחטו תינוקות ואנסו נשים, הם שחטו מבוגרים וסתם רצחו נשים. So there. הנה. דבר שני היא אומרת, אם זה היה נכון, זה היה מביש. עכשיו, המילה מביש, פירושה מעורר בושה. זאת אומרת שלדעת ח'טיב-יאסין, אם חמאס שחטו תינוקות ואנסו נשים, הם צריכים להתבייש, זה באמת פדיחה שצריך להתבייש בה! אם אני הייתי שוחטת תינוקות ואונסת נשים, תכלס הייתי מתביישת. שבוע לא הייתי יוצא מהבית מרוב בושה! דבר שלישי היא אומרת, הדברים האלה לא קרו, כי הם לא היו בסרט הספציפי שהקרינו לחברי הכנסת, בסרט היו סתם עינויים, רציחות, חטיפות, התעללויות, ספציפית את האונס הם עשו אחרי שכבר נגמר מקום בפלאפון. כאילו לא משנה שיש על זה עדויות, אם זה לא היה בסרט, זה לא קרה. כאילו, כפרה, תזכירי לי באיזה סרט צולמה הנכבה? אה, באף סרט?
בוקסי: כן.
רחלי: אז תסתמי. ודבר רביעי, זה שהיא בכלל לא צפתה בסרט! מה, את מירי רגב? חוסמת לי סרטים בלי שראית אותם אפילו?!
בוקסי: אני שמעתי שהיא דחפה אצבעות לאוזניים ועשתה "לה לה לה לה לה" וזה כאילו…
רחלי: "לע לע לע לע לע" [כביכול מבטא ערבי]
בוקסי: אוי, אוי, אוי [צוחקים]
אריאל: זה משהו שמעצבן. המוטיב הזה של להכחיש את הדברים שעושים לנו. שוב, כמו בשואה, גם בשואה עשו אנשים מזעזעים, ואנשים גם אז וגם היום מכחישים את זה. עכשיו, למה זה מעצבן? כי יש כל כך הרבה זוועות שקורות בעולם, אף אחד לא מכחיש אותן, פשוט מתעלמים מהן, כי זה לא מעניין. למה את שלנו ספציפית צריך להכחיש? למה גם עלינו, למה אי אפשר פשוט להגיד עלינו, זה קרה, אבל זה לא מעניין?
רחלי: כן.
אריאל: שזה אני מבין. אם מישהו בעולם שומע, היה טבח בישראל, משהו נוראי מזעזע, מרפרף על זה, אומר, לא מעניין, זה רחוק.
בוקסי: נכון.
אריאל: זה אני מבין!
בוקסי: כן, כן.
אריאל: זה גם אני ככה, אני קורא על משהו שקרה פה, שם, טימבקטו, בוואטאבר. מזעזע, אני מאמין שזה קרה, לא כזה מעניין אותי.
רחלי: אבל אף אחד לא אומר, לא היה שום טבח בבוסניה.
בוקסי: כן.
אריאל: כן, אני לא קורא על דברים מזעזעים ואומר, אה, זה לא קרה! מה זה?! זה קרה, זה פשוט לא מעניין! זה לא בושה להגיד, זה לא מעניין!
רחלי: תהיו אדישים אלינו, כמו כולם!
אריאל: כן, תהיו כנים. למה אתם צריכים להכחיש את זה כדי להתעלם מזה?
רחלי: גם מה כזה בלתי נתפס מזה שנרצחו… כאילו, זה לא פעם ראשונה. אתם חיים בעולם הזה בכלל?
אריאל: חבר'ה, נרצחים אנשים כל יום. העולם זה מזעזע.
רחלי: כן, בעזה!
בוקסי: כן, כן.
רחלי: אם אתם יכולים להאמין שאנחנו רוצחים אנשים בעזה, אתם צריכים גם להאמין שעזה רוצחים אנשים בנו.
אריאל: אני כן שוב אצטט מטוויטר!
בוקסי: אוקיי. הרב טוויטר.
אריאל: ראיתי ציטוט מאוד נחמד, שזה מסוג הדברים שעודדו אותי. הדברים, הסוג, ז'אנר ציוצים הכי מעודד בימים אלו זה מוסלמי שכותב באנגלית ואומר, "אני אומנם מוסלמי, אבל אני בצד של ישראל".
בוקסי: יופי. [צוחק]
אריאל: זה אין דבר שאתה אומר, וואו.
בוקסי: אחד מתוך שמונה מיליון.
אריאל: כן, אפס השפעה לחלוטין. אבל אתה אומר, אוקיי, this guy gets it. מישהו הבין את הבדיחה!
[צוחקים]
אריאל: זה לא שהבדיחה הייתה גרועה, היא פשוט הייתה כל כך מתוחכמת, שרק יחידי סגולה הבינו אותה.
רחלי: כן, זה בדיוק מה שאתה היית אומר כשהיית עושה מופעי סטנדאפ.
אריאל: כן, כן, בדיוק. אם אף אחד לא צוחק, זה קטסטרופה. אם בן אדם אחד צוחק, אתה אומר, הופה, עליתי על משהו.
בוקסי: כן, כן.
אריאל: אז ראיתי ציטוט, ציוץ אחד כזה, של מוסלמי, שסיפר על ויכוח עם אבא שלו. וכל הוויכוח ביניהם זה על איך אבא שלו אומר שזה מזעזע מה שאנחנו עושים בעזה, וכמות ההרוגים שם, והבחור שכותב את הציוץ אומר לו, אה, כן? אבל לא אמרת כלום כשלא יודע, ערב הסעודית רצחה כך וכך וכך וכך וכך מוסלמים, ולא אמרת כלום כשבמדינה מוסלמית אחרת רצחו כך וכך וכך וכך מוסלמים, לא אכפת לך בכלל שמוסלמים רוצחים מיליון מוסלמים, אכפת לך רק שישראל רוצחת מוסלמים, כי בעצם לא אכפת לך מרצח של מוסלמים, אלא אתה רק מחפש תירוצים לרדת על ישראל.
רחלי: אז מה הוא ענה?
אריאל: אני לא יודע, שם נגמר הציוץ פחות או יותר.
רחלי: מה??
אריאל: זה נגמר כאילו בנימה, אתה מרגיש שאבא שלו הולך לחשוב על זה שוב, על כל הסיפור הזה.
רחלי: אבא שלו הביא לו פאקינג סטירה!
אריאל: כן, בואו, אם נהיה כנים, כן, זה מה שקרה שם.
רחלי: ממש, אבא שלו אמר, צדקת בני.
אריאל: כן, סתום את הפה, רד מהטוויטר כבר. משוגע.
רחלי: אבל כמו שאתה שמח שיש ערבים שאומרים, אני בעד ישראל, יש גם יהודים שאומרים, אנחנו בעד החמאס.
אריאל: גועל נפש.
רחלי: אז מה, זה מתקזז ביחד, אז מה? והם לא ראו את האור? והם לא gets it?
אריאל: הם אוטו-אנטישמיים, אני לא שמעתי על אוטו-איסלמופובים.
רחלי: זה האנשים האלה.
אריאל: יש אוטו-איסלמופוביה?
רחלי: כן, הבחור שעכשיו אמרת.
אריאל: איפה וודי אלן המוסלמי? שיבוא וישנא את זה שהוא מוסלמי, ויראה כמו קריקטורה איסלמופובית. יגיד אוף, אני כל כך שונא להיות קריקטורה איסלמופובית!
רחלי: יגיד, אוי לא, שוב אני אוכל חומוס? מה, איך הכבשה הזאת הגיעה לפין שלי?
בוקסי: דברים שהתעוררתי עם חגורת נפץ.
אריאל: בוקסי, זה כבר מוגזם.
בוקסי: סליחה.
אריאל: עכשיו אתה איסלמופוב.
רחלי: אז גם הקרינו לחברי הכנסת, כמו שאמרנו, את סרטי הזוועות של החמאס, עשו להם הקרנה מסודרת.
הם מתארים שם את כל הפרוצדורה, שאיך נתנו להם כדורי הרגעה לפני, כדי שהם לא ישתגעו, ואחר כך החברי הכנסת יצאו מההקרנה בבכי, חלק התעלפו, קיבלו טיפול רפואי, הביאו לפסיכולוגים תמיכה, מלחי הרחה, איש שינופף עליהם במניפה… כל מה שאנשים שאשכרה שרדו את הטבח, עדיין לא קיבלו!
בוקסי: לגמרי, לגמרי.
רחלי: אבל אני עדיין לא מבינה, למה כל הזמן מארגנים הקרנות של הסרטים האלה? למה לא פשוט משחררים אותם לכולם? למה זה בהקרנות מסודרות? אני מרגישה כאילו זה מוריד מהאותנטיות של זה. אתה שומע שהממשלה הכניסה באופן ממשלתי, אנשים לאולם קטן כדי להקרין להם סרט, זה נשמע כמו 1984, כאילו אנחנו מנסים לשטוף להם את המוח או משהו כזה! אולי גם תשימו להם מכשיר כזה שפותח את העיניים בכוח, כמו תפוז מכני, פשוט שימו את זה באינטרנט!
אריאל: לא, לא, לא, את מפספסת לגמרי את הנקודה הזאת, דווקא מאוד חכמה שהם עושים, כי אם היה עולה סתם סרטון של מלא זוועות לאינטרנט, והייתי אומר לך, רוצה לראות? היית אומרת לי, לא, מה פתאום, למה שאני רוצה לראות סרטון של זוועות באינטרנט?
רחלי: אה, אבל אם תזמין אותי לארץ אחרת לראות את זה…
אריאל: אם הייתי אומר לך, יש הקרנה מיוחדת, שרק האנשים הכי חשובים והכי מיוחדים והכי מדהימים…
רחלי: אההה… אז תגיד לי, זה כאילו מועדון אקסקלוסיבי.
אריאל: כן, כמו שגל גדות עכשיו עושה הקרנה כזאת לכל, אתה יודע, אם סתם היו שולחים עכשיו לבראד פיט, רוצה לראות סרטון מגעיל של מישהי נרצחת ונאנסת? הוא אומר, לא, למה שאני ארצה לראות זה? אבל הוא אומר, היי, בראד פיט, יש עכשיו אירוע של כל הסלבס הכי קולים והכי מגניבים, ואם אתה רוצה שימשיכו לחשוב שאתה קול ומגניב, אתה צריך לבוא לאירוע הזה.
בוקסי: נכון.
רחלי: אתה אומר זה כמו קאנטרי קלאב כזה.
בוקסי: הם עושים להם פומו, לא, זה פומו.
רחלי: כן, זה פומו. אתה יודע שאתה רוצה לראות הסרטונים האלה…לא, לא, אמא שלי לא מרשה לי… אבל כל הילדים הקולים רואים את הסרטונים האלה.
בוקסי: אתה לא רוצה לעמוד ליד הברזייה יום למחרת בעבודה, וכולם ידברו על הדברים המזעזעים שהם רואים אותנו בסרטון, ואתה לא יודע על מה מדברים! מה לעשות.
רחלי: אבל בגלל זה אני חושבת שזה הגיוני שישימו את זה באיזשהו אתר, ושכל המפגרים שאומרים שהמצאנו את זה יוכלו פשוט, ישימו להם לינק, והם יגידו אה, אוקיי, צודקים, זהו. אני צריכה לחכות שיעשו כל שבועיים הקרנה ל-18 איש? כאילו בקצב הזה בחיים לא יגיעו לגרטה.
בוקסי: אין ספק שזו הסברה הכי טובה שיש, כאילו דווקא.
אריאל: קודם כל אני מחכה שהם יעשו הקרנה בקולנוע כאן, לכל קהילת הסטנדאפ האלטרנטיבי.
בוקסי: אוי לא.
אריאל: ויוצרי הפודקאסטים כמובן.
בוקסי: אוי, ואבוי.
רחלי: אבל זה לא אפקטיבי, ככה לא כולם יראו את זה.
בוקסי: הם לא מקרינים את זה בגלל שהם צריכים… אין אישור של כל המשפחות להקרין את זה. זה כרגע הבעיה הטכנית שמונעת מזה שישדרו את זה.
אריאל: אם אתה אומר, צריך לשחרר את זה, כדי שאנשים יאמינו… תאמיני לי, ראיתי כל כך הרבה סרטונים בטוויטר, שאם יש, כאילו, זה לא הבעיה, הבעיה היא לא שחסרים סרטונים של דברים מזעזעים.
בוקסי: לא, אבל אנשים לא נכנסים באופן אקטיבי.
אריאל: הבעיה היא שהם חושבים שזה פייק, או שהם לא נכנסים, או שזה לא מעניין אותם, או שהם פשוט תעמולנים של חמאס, ואובייסלי הם יגידו, זה לא נכון, כי זה האינטרס שלהם.
רחלי: אני חושבת שעכשיו צריך, כמו בפרק האחרון בסיינפלד, ששודר בטיימס סקוור על הזה…
בוקסי: כן.
רחלי: ככה צריך לשדר את זה עכשיו.
אריאל: על כל סרטון, הרי, הם אומרים, אה, זה בכלל לא סרטון משם, זה סרטון של משהו שהישראלים עשו לחמאס. מה, יש להם בעיה להמציא שקרים, לעשות ספינים, להגיד, זה AI עשה את זה?
רחלי: אגב, אני אף פעם לא מבינה למה, הרי יש את כל הסרטונים האלה של החמאס והעזתים כאילו מזייפים פצועים…
בוקסי: כן.
רחלי: אני לא מבינה, הרי באמת יש להם פצועים. כאילו, באמת הרגנו להם על האנשים. למה הם לא לוקחים מצלמה ומצלמים את זה? למה הם לוקחים את החברים שלהם, מתחפשים, שמים איפור של דם וזה, שעה מכינים את הסט, כשפאקינג, מטר לידכם, יש גופה אמיתית, צלמו אותה!
בוקסי: מה זאת אומרת, רחל, זה מצטלם יותר טוב כשאתה מפברק את זה.
אריאל: מניח שהרוב קבור מתחת להריסות.
רחלי: תחפור קצת, מה קרה?
בוקסי: אוי ואבוי.
אריאל: מה לעשות? יותר כן לזייף. ושוב, זה גם מראה לך כמה הערכים שלהם כל כך רחוקים! אצלנו אני כל הזמן רואה, חבר'ה, תזהרו לא להפיץ פייק ניוז, כי אז הם אומרים שזה… זה אגב, זה מטריף אותי, אוקיי? מצד אחד אנחנו אומרים, וואו, תראו כמה פייק ניוז הם מפיצים, ובזכות זה הם מצליחים להפיץ את המסר שלהם. ומצד שני אנחנו אומרים, חבר'ה, תזהרו לא להפיץ פייק ניוז בצד שלנו, כי אז מוכיחים שזה פייק וזה פוגע בנו.
אז או שפייק ניוז עוזר להפיץ את המטרה שלו, או שזה לא עוזר. אם זה לא עוזר
בוקסי: לכל אחד יש מטרה הפוכה!
אריאל: לא, זה הערכים הפוכים. אנחנו, שוב, מאמינים בערכי ה…
רחלי: אמת.
אריאל: אמת והעיתונאות.
בוקסי: נכון.
אריאל: וחופש הביטוי, מאוד חשוב. הם, זה באמת, זה לא בלקסיקון שלהם בכלל, הם לא מבינים בכלל על מה אנחנו מדברים, מה זה אמור להיות. הם מבחינתם, הערכים שלהם זה לנצח או להפסיד, ואם הם ינצחו בלזייף תמונות, אז יזייפו תמונות, אין פה קונפליקט בכלל. שוב, כמו שאם הם חושבים שכדי לנצח, הם צריכים לרצוח תינוקות יהודים ולערוף להם את הראש, אז הם יעשו את זה, אין פה בכלל דילמה של כן, לא, טוב, רע, הגזמנו, לא הגזמנו, האם זה מוצדק להקריב חפים מפשע כדי להגיע… זה לא, זה לא השפה שלהם בכלל!
בוקסי: אני מסכים.
רחלי: כמו שאמרת, גל גדות בהוליווד ארגנה הקרנה לכל מיני אנשים חשובים מהוליווד כדי לראות את הסרט.
הם יצאו ממנו ממש מזועזעים. אמרו, וואו, זה היה ממש נורא. את! בתור סוכנת ביון! באה להגן על מערכת בינה מלאכותית מסתורית שמכונה הלב? מה זה החרא הזה? ולסרט קוראים "לב של אבן"? אלוהים ישמור! היא אמרה, זה עוד כלום, חכו את שתראו את הסרט של הזוועות של החמאס. אני לא יודעת אם הקרנה כבר הייתה, אבל היא ארגנה את זה, היא שלחה הזמנות כבר.
בוקסי: חשוב, חשוב. טוב מאוד.
רחלי: כן, היה נראה קצת מיותר, כי אני מניחה שמי שיגיעו להקרנה, זה לא ג'יג'י חדיד וסוזן סרנדון. יגיעו המשוכנעים. אתם רואים את ג'יג'י, עושה לגל גדות טובה, באה לראות תעמולה ציונית בסלון שלה.
אריאל: כל היהודונים של הוליווד יגיעו.
רחלי: כן, יגיעו כל מי שהיה בסרטון שלה של אימאג'ן. שזה הכי מפדח…
בוקסי: וכל החבר'ה מ"ג'אסטיס ליג", סרטים שלה מהסרטי סופר-הירו'ס יגיעו.
רחלי: כן.
אריאל: אני כן אגיד שאם אני הייתי מארגן את ההקרנה הזאת, אני כנראה לא הייתי מתאפק, והייתי מכניס בהתחלה טריילרים לרציחות עם במקומות אחרים בעולם.
[צוחקים]
רחלי: חשבתי שתגידי…
אריאל: כמו רואנדה, אני לא יודע מה.
רחלי: חשבתי שתגידי טריילרים לסרטים של גל גדות. שהיא רוצה לנצל את זה כבר. היא שמה את הרילס שלה בהתחלה, כי היא יודעת שיש מפיקים בקהל.
אריאל: אה, כן, כן.
רחלי: [בתור גל] דרך אגב, אני מתחילה בסרטון שמראה את כל הפרצופים שאני יודעת לעשות בתור שחקנית: שמחה, עצובה.
בוקסי: וזהו.
רחלי: כן.
אריאל: אתם גם חושבים שיהיה כזה סצנה באמצע הקרדיטים, כמו ברוב הסרטים של מארוול?
בוקסי: כן.
אריאל: שחושפים את הנבל הבא, את איראן, הם שמים בה אחרי הקרדיטים.
בוקסי: כן, כן.
אריאל: עוד שבעה סרטים נגיע לנבל המרכזי.
רחלי: כן, טיורי בא לגייס את הצל.
אריאל: כן.
רחלי: אז כן, גם הוליווד כבר לא מקום בטוח לישראלים. משרד החוץ פרסם אזהרת מסע לכל העולם!
בוקסי: כן…
רחלי: בדרך כלל הם אומרים, אל תסעו לשם ולשם. עכשיו הם אמרו, פאק איט, פשוט אל תיסעו!
בוקסי: תשארו בבית. תשארו בארץ במלחמה.
רחלי: כאילו, זה כמו… נכון עכשיו בגלל המלחמה, אז יש מתנחלים שבינתיים מרביצים כל מיני ערבים בשטחים, כי גם ככה לאף אחד לא אכפת עכשיו, ואף אחד לא מדווח על זה, ואף אחד לא נבהל מזה, כי יאללה, מלחמה, גם ככה כולם שונאים ערבים, אז עכשיו יאללה, בית זונות.
אריאל: זה כמו שחורים שבזזו ב"Black Lives Matters". גם ככה יש פה מהומות וזה, יאללה, נגנוב.
רחלי: כן, אז ככה זה כאילו בעולם. כאילו, הם אומרים, אה, יש מלחמה בישראל, והעולם לא אוהב יהודים, אז יאללה, בואו נכפכף את היהודים עכשיו, אף אחד לא יכעס, אף אחד לא ישים לב.
בוקסי: כן.
רחלי: אז יש עכשיו גל של אנטישמיות בכל העולם בגלל זה, וגם תקיפות של ממש, וגם סתם אנטישמיות של לתלוש פוסטרים של ילדים חטופים. מה, יש את הסרטון הזה שראינו, אריאל, אתה רוצה לספר עליו?
אריאל: יושבות שם שתי בחורות שנראות בדיוק כמו שאתה מדמיין, והן בדיוק תלשו פוסטר, תלשו מודעה כזאת. יש, מישהו תלה הודעות על עצרת למען החטופים. אני לא יודע איפה זה קרה, בניו יורק, בוואטאבר. והן תלשו, יש עכשיו מיליון סרטונים כאלה, אז אין תלשו גם את הכרזה, והוא בא אליהם, וישבות שם ואוכלות בייגל באיזה בית קפה, והוא בא ותוקע להם את המצלמה בפרצוף, והוא אומר להן, למה הורדת את השלט? והיא קודם אומרת, אדוני, אתה יכול בבקשה לעזוב אותנו? זה מפריע לנו, אנחנו לא יכולים לענות לך, בבקשה תעזוב. והוא כזה, לא, לא, תסבירי, למה הורדת את השלט? אם הורדת את השלט, כנראה חושב שזה בסדר, לא הוריד את השלט, אז תסבירי, למה הורדת את השלט? ואז עובר שם איזה בחור כזה, איזה, אתה יודע, אביר על סוס לבן בא להציל אותן, הוא לא יודע בכלל מה קרה, וזה, הוא ניגש לבחור, ואומר לו, סליחה, למה אתה מטריד אותן, אדוני? זה ממש לא בסדר. והוא אומר להם, והוא אומר לו, תקשיב, אני תליתי פה מודעה לעצרת למען החטופים, הילדים החטופים בישראל. והיא תלשה את זה, אז אני בסך הכל שואל אותה, למה היא תלשה את זה? והוא, ברור לו שהבחור הזה, שהוא, אוקיי, נתקעתי פה ממשהו באמצע שלא, לא מה שחשבתי, אבל, ובכל זאת, הוא תומך בבחורות, הוא אומר להם, תקשיבו, אני מתנצל. מה אתה מתנצל?! אתה מתנצל בשם מישהו אחר? אתה לא יכול להתנצל בשם מישהו אחר! והוא אומר להם, הוא אומר לו, אני חושב שמה שאתה עושה זה לא בסדר. ואז הוא הולך משם, ואז הוא חוזר להטריד אותה למה הורדתן, עד שבסוף אחת אומרת, תשמע, חבוב, אני גם יהודיה, ואין דבר יותר אנטישמי מהציונות!
רחלי: חוץ מלרצוח תינוקים ציונים, אבל זה מקום שני.
בוקסי: כן, כן.
רחלי: אבל זה מדהים, הסיפור הזה שאתה מספר, כי זה בדיוק מטפורה לכל, איך שאנחנו נתפסים בעולם, זאת אומרת, הבחור הזה הציק לבחורות האלה, כי הן תלשו לו את הזה, אבל בסוף הוא יוצא התוקפן שצריך לגנות, לא הבחורות.
אריאל: כן. הבנת בוקסי?
בוקסי: הבנתי, הבנתי.
רחלי: אתה הבחורות, בוקסי.
בוקסי: אני ימני מהיום, בסדר.
רחלי: חה, חה, אתה הבחורה.
אריאל: הוא לא הבחורה, הוא הבחור המעצבן שבא באמצע.
רחלי: כן, יותר גרוע.
אריאל: אוי, לא מבין… סליחה.
רחלי: הוא הבחור המעצבן שמקווה לשכב עם הבחורות אחר כך, בזכות זה שהוא הציל אותן מהאיש הרע.
בוקסי: ובסוף הוא סתם הלך.
רחלי: תראה, אריאל, אני לא יודעת אם לקרוא לכל התופעות האלה של המילניאלים…
בוקסי: אנטישמיות.
רחלי: אני לא יודעת אם זה אנטישמיות.
בוקסי: אני מסכים איתך.
רחלי: זה מרגיש לי יותר טיפשות מילניאלית. כי כמו ששמענו פעם שעברה, זה יותר מין אי-הבנה של תרבות ה-woke. כאילו זה כאילו, הם חושבים שאם אתה כועס על מישהו שחום יותר ממך, אז אתה הבעיה. ואז מתוך זה משתרשרות עוד כל מיני פעולות שהופכות לאסורות. נגיד אם אנחנו נלחמים הפלסטינים, אז אנחנו הרעים, ולכן גם לתלות תמונות של החטופים שלנו היא רעה. כאילו יש מין שרשור כזה של איסורים שמאבד את ההיגיון שלו ככל שהוא ממשיך. כאילו אם J.K רולינג היא טרנספובית, אז מזה יוצא שגם לקרוא את הארי פוטר זה אסור. כאילו זה me2 שמשרשר את עצמו. זה לא אנטישמי.
אריאל: אז אני אסביר לך את זה. אתם כמו נגיד צאן, שהוא… לאן הוא הולך? לטבח. אוקיי? עכשיו, זה שהוא הולך לטבח, אז כן, יש את האנשים שאתה טובחים, את הקצבים, שהם הבעיה העיקרית, אני מסכים. אבל מעבר לזה, יש את הילדים שאוכלים את ההמבורגר בסוף. גם הם יש להם חלק בדבר הזה! אתם אומרים לו, הילדים שאוכלים את ההמבורגר לא קשורים, לא צריך להיות קשוחים איתם.
בוקסי: נכון. אני בתור צמחוני…
אריאל: עכשיו, כאן אדם, אני אומר כן, ילדים שאוכלים המבורגר זה מקסים. כצאן… הייתי אומר, אולי גם הילדים שאוכלים את ההמבורגר הם בעיה.
רחלי: אבל הם לא יודעים.
בוקסי: הם לא יודעים, הם אוכלים המבורגר.
אריאל: בסדר, זה לא הבעיה שלי כצאן.
רחלי: הם נולדו אבל לחינוך הזה.
אריאל: אבל אני צאן, אני לא יכול להסביר להם, אני רק יכול להגיד מהמה.
רחלי: כן, כי אתה צאן, אתה מפגר, אבל אנחנו יהודים, אנחנו הגזע החכם בעול!, בוא נתקדם מעבר למהה מהה, ובוא נגיד משהו עם טעם.
אריאל: אבל אנחנו לא יודעים לדבר קווירית.
רחלי: אגב, הסימון של J.K רולינג שאמרתי מקודם, ראיתי שבוע דבר מדהים, הייתה את הילדה האוטיסטית הזאת שנרצחה, שהייתה מעריצה של הארי פוטר, ו-J.K רולינג שיתפה את התמונה שלה ואת המודעות וזה, אז ראיתי שאיזו מיליונרית מחו"ל שיתפה את הידיעה על זה שהילדה נרצחה, וכתבה מעל זה, "הם לא רק עושים אפרטהייד, הם גם אוהבים טרנספוביה". [צוחקים] זה היה הטייק שלה מזה! מזה שהילדה נרצחה מול סבתא שלה, היא לדעתה בנושא, זה שזה בושה שהילדה האוטיסטית הזאת, לפני שהיא נרצחה באכזריות, עודדה טרנספוביה על זה, על ידי זה שהיא קרה ספר של מישהי שאמרה שרק לנשים יש מחזור. זה הסדר עדיפויות של הזעזוע שלה. למה הילדה הזאת לא הייתה קצת יותר סובלנית לשונה? כמו החמאס. החמאס בחיים לא היו קוראים תועבה של J.K. רולינג, הם קוראים רק מוחמד, שלו, אגב, יש מחזור.
אריאל: כן, ואתה רוצה לנצח עם הסברה בוקסי?
בוקסי: כן. קשה, אבל כן. כן.
רחלי: אז כולם באמת משתדלים בישראל לעזור ולתרום ולהקריב. אפילו אסירים בכלא ראיתי שפנו לנציבת שב"ס, ביקשו שיאפשרו להם לצאת לעזור בקטיף, בעוטף, כדי שגם הם יוכלו לתרום… לא מעורר חשד בכלל.
[צוחקים]
רחלי: וכולם תורמים ומקריבים, ובכל מקום אני גם רואה עכשיו סיפורי גבורה והקרבה. ואני חייבת להגיד שאני אישית כאילו… אני משתגעת מזה. אני לא מצליחה להבין את הקונספט הזה, שאיך יש כל כך הרבה אנשים בעולם שמוכנים להקריב את עצמם. אני מעריצה את זה, כן? אני לא, אבל אני גם מבולבלת, כי זה כאילו קונספט שהוא לחלוטין לא נתפס בעיניי. לי אין פירור אחד בגוף שלי שמוכן להקריב את עצמו למען האחר, אפילו לא בשביל אלה שאני אוהבת!
אני… סליחה, אריאל, אני לא אקריב את עצמי בשבילך, וגם לא בשביל רף רף. אני הייתי פה יותר זמן מרף רף.
אריאל: זה מנחם לשמוע.
רחלי: אני לא… תקפוץ אותה על הרימון. למה? אני לא…
אריאל: אני לא אקפוץ, אני אזרוק אותך על הרימון, על מה שאת אמרת עכשיו. תודה שעשית את הבחירה קלה כל כך בשבילי.
רחלי: אני מצטערת להתוודות על זה. זה משהו שבאמת קשה לי איתו, כי אנחנו גם במדינה שכל כך בנויה סביב האתוס של הגבורה וההקרבה העצמית, וכולם מקריבים אחד את השני. כל מי שמתגייס חייב באיזשהו שלב לקפוץ על רימון למען חברים שלו. אני לא קולטת את זה באף…
בוקסי: אין לך את זה, אין לך את האינסטינקט הזה?
רחלי: אין לי שום דבר. אני מרגישה פגומה.
בוקסי: אם היית יושבת ליד רף והיו זורקים עליך רימון, לא היית קופצת על הרימון אינסטינקטיבית?
רחלי: להציל אותו?
בוקסי: כן.
רחלי: להציל אותי.
בוקסי: לא היית חושבת על… אומיגאד, הבן שלי פה, מה אני אעשה?
רחלי: תראה, יכול להיות שברגע האמת זה ישתנה, כן? יכול להיות שפתאום אני אגלה בתוך עצמי תעצומות נפש שלא היו בי קודם.
אריאל: אז לא, אני אגיד לך…
רחלי: אבל כרגע אני אומרת, מה שמבאס אותי זה שכרגע אין בי שום תעצומות. וזה מבאס אותי, אני רוצה קצת תעצומות לפחות. חצי מהאנשים סביבי, ליטרלי, שמים שכפ"ץ עכשיו ורצים לתוך האש כדי להציל את המדינה שלהם. למה? אמורים לרוץ בכיוון ההפוך מאש! זה הדבר ההגיוני, אני לא מבינה את זה.
אריאל: אז אני אגיד לך, לדעתי את אומרת את זה, אבל ברגע האמת…
רחלי: זה מה שאמרתי.
אריאל: את כן תקפצי על הרימון, לא בגלל שאת כזאת גיבורה בסתר, אלא בגלל שאם יש דבר אחד שמפחיד אותך אפילו יותר מלמות, זה להיות חייבת משהו למישהו.
רחלי: זה נכון.
אריאל: את לא תוכלי לשאת במחשבה שמישהו אחר יקפוץ על הרימון, ואז כל הזמן אני אגיד לו, צריכה לבוא לשבעה שלו, את חייבת לו! הוא קפץ על הרימון בשבילך…
רחלי: אני רוצה לשתף אחר כך בבית חולים ולעשות לו רגשי על זה שאני הצלתי אותו.
אריאל: כן, את לא רוצה שמישהו אחר יעשה לך את הרגשי הזה.
רחלי: נכון, נכון.
אריאל: לא, אני צריכה עכשיו לעלות לקבר שלו כל שנה, רק אם הוא קפץ על הרימון והציל לי את החיים. לא. את תקפצי על הרימון בעצמך,
רחלי: כן.
אריאל: ותהיה שמחה שאת לא חייבת כלום לאף אחד.
רחלי: כן.
אריאל: בגלל זה אני גם לא הרגיש רק שאני בעצמי אזרוק אותך על הרימון. כי אני יודע שזה מה שהיית רוצה בכל מקרה.
רחלי: אבל אתה מרגיש כרגע שיש בך את זה? היית הורג את עצמך למען… בסדר, רף רף, הבנתי שכן.
אריאל: למען רפי כן, למענך לא. יש גבול.
רחלי: לא למען אף אחר עאולם?
אריאל: תראי, את אפילו יותר מבוגרת ממני גם. אם כבר את צריכה למות בשבילי.
רחלי: זה לא הולך לפי פז"ם.
אריאל: אני חושב שכן, את כאילו כבר… את נהנית בחיים שלך, מה, עד גיל 40, 41? אני סך הכול תינוק בן 36.
עוד לא זכיתי,
בוקסי: נכון.
אריאל: לטעום מהמטעמים, מהתענוגות. שיש בגילאי 40 וה-41.
רחלי: רגע, אם כבר טענת הפז"ם, אז אני יכולה להגיד שרף-רף חי בקושי שלוש וחצי שנים. מה הוא הספיק לעשות? מה הוא טרח? מה הוא תרם? כלום. אני עבדתי יותר קשה עם ממנו. לי מגיע הפרס של למות בשקט מזקנה.
אריאל: לא, אני מסכים שאנשים בקצוות, שזה התינוקות הכי קטנים והזקנים הכי גדולים, הם הראשונים שאפשר לוותר עליהם בקלות. אבל כל האנשים שבאמצע, זה כן עניין של פז"ם, לדעתי.
בוקסי: עקומת פעמון. זה מה שזה אומר.
אריאל: אתה שם מישהו בן 20, מול מישהו בן 40. סורי, מר בן 40. לבן 20 מגיע יותר. למרות שבמציאות שלנו זה ההפך, כי דווקא בני 20 בצבא מתים.
רחלי: כן, לא ברור, איך עשינו את זה.
אריאל: והארבעים שבעים בבית, שמנים.
רחלי: זהו, אבל זה לא מטריף אותך עכשיו לדעת שיש אנשים, בזמן שאנחנו יושבים, מקליטים את הפודקאסט המטומטם הזה, יש אנשים בגילנו שעזבו הכל, עכשיו יושבים בבוץ או באמו, לא יודעת איפה, ומחר אולי, הם יודעים שאולי יהרגו אותם, ומושאים את זה בשבילך.
אריאל: אתם השמאלנים לא מבינים.
רחלי: כן.
אריאל: זה… הם חיים על שקרים, האנשים האלה.
בוקסי: אוי ואבוי.
אריאל: אבל שקרים טובים!
בוקסי: זה אתוס.
אריאל: צריך את השקרים. אה, אתוס, בדיוק.
בוקסי: יש אתוס.
אריאל: השקר הכי גדול.
רחלי: אתוס זו מילה אחרת לשקרים אבל.
אריאל: כן, בדיוק.
בוקסי: לא נכון, זה לא שקרים.
אריאל: אגדות, סיפורים, דברים נחמדים להאמין בהם שהקשר בינם לבין המציאות… לא קשור בשום צורה.
בוקסי: אין מה לעשות, כשאתה נמצא בצבא, אתה צריך מורל גבוה, אתה צריך להאמין בדברים שלאו דווקא הם נכונים, שיתנו לך תקווה שאתה לא מבזבז את הזמן שלך ואת החיים שלך.
רחלי: אז אתה אומר שבגלל שלי ולאריאל אין אתוס ואין אמונה,
בוקסי: כן.
רחלי: אז אנחנו אנשים שבעצם לא אכפת להם מאף אחד.
בוקסי: אולי.
רחלי: שאין לנו שום דבר למענו שווה להקריב את עצמנו.
בוקסי: אני גדלתי בבית עם הרבה אתוס צבאי, כי אבא שלי לחם הרבה מאוד שנים, הוא היה בהרבה מאוד מלחמות, ולחם.
רחלי: אז היית הורג את עצמך למעני.
בוקסי: למענך? תשמעי…
רחלי: למעני, כן, אני העם שלך. אתה הולך להגן על העם שלך. אתה הולך להגן עליי. לך עכשיו, ותיהרג בעזה בשבילי.
בוקסי: אוקיי, אני הולך.
רחלי: עכשיו! ביי
בוקסי: אני הולך. ביי ביי.
רחלי: יופי.
בוקסי: הלכתי. ניפגש.
אריאל: זה היה עוד פרק של wako הפודקאסט, תודה על…
רחלי: זה אישו באמת, כי הוא מציף אותנו בחודש האחרון, כל הנושא הזה. גם אלה שהולכים למילואים, וגם אלה שכאילו נופלים בקרב, וגם אלה שכאילו… אני ממש מרגישה אשמה בזמן האחרון על זה שאני כל הזמן… אני, בגלל האשמה הזאת גם כל הזמן תורמת דברים במלחמה הזאת, אבל אני מרגישה מטומטמת, כי זה תרומות שאין כלום, לעומת מישהו שאשכרה הלך להציל אותי, ולהיהרג בעצמו, כשבבית יש לו משפחה. אני משחקת פה בקקה. אבל מה אני אעשה? אני לא יכולה לשנות את זה, נולדתי ככה, חינכו אותי אחרת, גידלו אותי אחרת, אבל אני יצאתי חרא! לא רוצה למות, מה תעשו לי? לא רוצה למות! תמותו אתם! בשבילי!
אריאל: אז תראי, אני אנחם אותך עם כמה שטויות, רוצה?
רחלי: כן.
אריאל: קודם כל, זה די ברור שכל הגיבורים האלה, שיוצאים להגן עלינו וזה, עם כל הכבוד, ואני מכבד אותם, זה ברור שהם לא כאלה מצחיקים.
[צוחקים]
אריאל: אנחנו לעומת זאת מצחיקים!
בוקסי: כן. מה?
אריאל: כל אחד תורם מה שיש לו!
בוקסי: דברו בשם עצמכם.
אריאל: אם מה שהיה לי לתרום זה את הגוף שלי למען המדינה, ברור שהייתי עושה את זה. לצערי קוללתי בחוש הומור מדהים.
בוקסי: כן, כן.
אריאל: שזה פשוט יהיה בזבוז.
בוקסי: נכון.
אריאל: בנוסף, אני גם אגיד שגם מה שאנחנו עושים זה גבורה. גם אותנו העם צריך.
בוקסי: אוקיי.
אריאל: בזמנים קשים כאלה, צריכים לצחוק!
רחלי: האמת שקיבלתי הודעות…
בוקסי: גם אני.
אריאל: בדיוק, זה בלוף מאוד יפה. אני מאוד אוהב את הבלוף הזה.
בוקסי: כן.
אריאל: חשוב מאוד לצחוק, אנחנו עושים עבודת קודש.
רחלי: אפילו יותר, הייתי אומרת, מאלה שנהרגים למען המדינה.
בוקסי: לא.. אוי ואבוי, רחלי.
רחלי: אנחנו, בוקסי, אל תפריע לבלוף.
אריאל: תן לבלף קצת.
רחלי: אנחנו בונים פה את האתוס של הפודקאסט.
בוקסי: לא מסכים. כן.
רחלי: איזה קארמה אם מחר כולנו נהרג.
בוקסי: אם יפול פה טיל, פה עכשיו ספציפית עלינו עכשיו.
אריאל: כן, אנחנו גם משאירים משהו לדורות הבאים. כשאנשים, אתה יודע, עוד מאה שנה ינהלו ויכוחים, מה, באמת היה אירועי טרור בשביעי לעשירי, או לא, אני לא מאמין. תשמיע לי פודקאסט!
בוקסי: כן.
אריאל: ואז הם ישמעו את הפודקאסט הזה, ויגידו, וואלה, איך שהם מדברים על זה, נשמע שזה קרה!
בוקסי: אהה… הבנתי מה אתה אומר.
אריאל: אנחנו בעצם מתעדי ההיסטוריה.
בוקסי: כן, כן. חשוב. זאת אומרת, המציאו את הפודקאסט שלנו מתחת לאדמה עוד מיליון שנה.
אריאל: ביד ושם שיפתחו על האירועים האלה, אני חושב, יהיה עמדה מעצבנת כזאת שצריך לשים אוזניות,
בוקסי: כן.
אריאל: אתה לוחץ על כפתור,
רחלי: אני שונאת את זה.אתה שומע הפודקאסט מהתקופה, אחרי חמש שניות אתה אומר, טוב, הבנתי את הקטע. יכול להיות שבקרוב… אם אתם שומעים את ההקלטה הזאת, אנחנו כנראה מתים כבר. וזאת הצוואה שלנו, הפודקאסט הזה.
אריאל: כן, אם העלינו את הפרק, סימן שאנחנו מתים.
[צוחקים]
רחלי: איי, טוב. ועכשיו, הרגע לו חיכיתם! מי הגולשים שנקדיש להם שיר בתוכנית? והגולשים שזכו בתחרות של wako, הום…
[קולות תופים]
בוקסי: אריאל, למה אתה לא מתופף?
רחלי: אתה בחופשה היום, אריאל? מה קורה?
אריאל: אוקיי, בסדר.
רחלי: חיילינו בעזה! והנה השיר:
חיילינו בעזה, חיילינו בעזה,
יפים ומקסימים כמו עפרה עזה.
בקרב הם צועקים, אתה ראשון יא קאזה.
חבל שדעת הקהל העולמית, להם בזה.
בוקסי: וואו.
אריאל: נקווה שהם ישרדו קצת יותר מעפרה עזה.
רחלי: זהו, סיימנו להיום. אם נהנתם להאזין, זרקו פצצת אטום על עזה, מה כבר יקרה. אז תודה רבה לאריאל וייסמן ולבוקסי. אנחנו לא יודעים מה יהיה איתנו בשבוע הבא, אז נחיה ונראה. אז בהצלחה לכולם, שהחיילים יחזרו בשלום, שהחטופים יחזרו בשלום, ושהכול יהיה שלום, שלום, שלום וביי.
בוקסי: ביי.
אריאל: אה, גם היה יום הזיכרון לרבין. טוב, זה לפודקאסט הבא. ביי.
בוקסי: ביי ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários