השבוע הולכים לילך ויונתן שבי אחרי רובין ויליאמס, המורה שכולנו היינו רוצים, באחד הסרטים המיוחדים של שנות ה-90, "ללכת שבי אחריו". אז מה באמת מלמד הפרופסור יוצא הדופן את התלמידים שלו, האם אמנות יכולה לשנות חיים, ומה הבעיה של יונתן עם אחד הקומיקאים האהובים אי פעם?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/09/2024.
[חסות]
קריינית: שומעים שזה "הארץ".
יונתן: לילך!
לילך: יונתן.
יונתן: אמרי לי, יש יצירת אמנות ששינתה את החיים שלך? עכשיו שימי לב, לא "את אוהבת". לא "אני זוכרת עד היום".
לילך: שינתה.
יונתן: שינתה את החיים שלך.
לילך: כן. "פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת, שפגשתי בדיוק בזמן הנכון לזה. כזה, הייתי בת חמש עשרה, שש עשרה. וכן, זה שינה את… זה שינה אותי. זה שינה את החיים שלי. זה… יכולתי לקרוא מה שהוא, סוג של חיים, שיכולתי להדהד איתם. וזה נתן לי שמות והסברים לדברים שלי עדיין לא היה שמות ודברים. אז, כן. כן. זה שינה אותי ביג טיים. מה לגביך?
יונתן: זה שאלה קשה, כי אתה תמיד מתלבט בין האם לענות משהו שכאילו ירשים את ה…
לילך: לא.
יונתן: ייצור איזשהו תדמית טובה לעצמך.
לילך: לא.
יונתן: אה… "האחים קרמזוב".
לילך: לא, אז בוא, את זה ננקה מהשולחן.
יונתן: "פעמון הזכוכית".
לילך: אה, זה לא אותו דבר.
יונתן: לא, אני חושב…
לילך: לא יפה.
יונתן: [מגחך] אם אני עונה בכנות, אז… סדרת קומיקס.
לילך: נו?
יונתן: בשם "סנדמן". רציתי להיות כמו הדמות. רציתי להתנהג כמו הדמות. רציתי לדבר כמו הדמות. רציתי להיראות כמו הדמות. ולאורך הסדרה הדמות משתנה. כלומר, היא מגלה שהיא חייבת להשתנות או למות, למעשה.
לילך: מעניין.
יונתן: וזה גרם לי להבין שאני חייב להשתנות כל הזמן ולהיות פתוח ללמוד, ולא להיות מקובע באיפה שהייתי. ובגיל 16-17, שקראתי את זה, זה היה עבורי מאוד-מאוד משמעותי.
לילך: ואימצת לעצמך כל מיני… התנהגויות גיבוריות כאלה?
יונתן: כן… זה לא גיבוריות.
לילך: לא, גיבוריות במובן של "הוא הגיבור".
יונתן: כן, ואני עדיין שתקן, סגפן…
לילך: זה מה שאתה.
יונתן: Tall dark stranger.
לילך: בטח, בטח.
יונתן: ככה אני מדמיין את עצמי.
לילך: בסדר, מה שצריך.
יונתן: שנינו הזכרנו ספרים, אבל אנחנו הולכים לדבר בעיקר על שירה היום, כי אנחנו עוסקים ב"ללכת שבי אחריו".
[מתוך פסקול הסרט]
יונתן: שלום וברוכים הבאים ל"ענקי הווידאו", פודקאסט של "הארץ" על סרטים ועל האנשים שאוהבים סרטים. לצידי, בקמפוס, לילך וולך.
לילך: ואיתי, יונתן אנגלנדר.
יונתן: והיום לילך, אנחנו עוסקים בסרט יפה מאוד.
לילך: כן.
יונתן: בשם "ללכת שבי אחריו".
לילך: נכון.
יונתן: "Dead Poets Society", באנגלית.
לילך: כן.
יונתן: מ-1989. סרט מאוד מוכר, אני חושב. בטח ל… לדור הזה, לכל מי שגדל בשנים האלה. סרט של פיטר ויר. במאי מעולה.
לילך: כן.
יונתן: שקצת לא מקבל את מה שמגיע לו, אני חושב. את הקרדיט שמגיע לו. הסרט…
לילך: נדמה לי שלא זוכרים את כל הקורפוס שלו כשחושבים עליו.
יונתן: נכון. הסרט הגדול-גדול שלו זה "המופע של טרומן".
לילך: כן.
יונתן: שזה סרט נהדר ומדהים, אבל כמעט…
לילך: אולי נדבר עליו. מתישהו.
יונתן: נראה. אבל כל… כמעט כל סרט שלו יש משהו יפה, ואני אנסה להבליט את זה היום, מה יפה בבימוי שלו. למי שאיכשהו לא מכיר את הסרט, זה סרט מז'אנר ה"פנימיית בנים", או ב… "המורה המשפיע". ז'אנר מאוד-מאוד מוכר, אפילו שנה שעברה היה לנו את "נשארים לחג", שזו ממש… זה דוגמה מובהקת לסרט כזה. אבל זה יכול להיות כל דבר. מהוגוורטס, שזה פנימייה סגורה, לבית ספר תיכון, שזה עולם יותר פתוח, אבל כזה. המורה המשפיע שלנו במקרה הזה, הוא המורה לאנגלית מיסטר קיטינג, שמגלם רובין ויליאמס.
לילך: כן.
יונתן: והוא משפיע על החיים של כמה נערים בצורות שונות. לפני שנתחיל לפרט, את זוכרת מתי ראית בפעם הראשונה?
לילך: ניסיתי לחשוב. אני לא מצליחה. אני יודעת שהייתי טינאייג'רית, ושזה השאיר עליי רושם מאוד גדול, אבל… וחזרתי לזה אחרי זה כמה פעמים במהלך השנים, אבל לא ראיתי אותו שוב המון-המון שנים.
יונתן: לי גם אין זיכרון מובהק. כנראה שהייתי צעיר מדי. אבל נראה לי שזה סרט שראיתי גם… מהסרטים הרבים שראיתי בזכות בעזר… ועם אימא שלי. אני זוכר במיוחד את ה… את ההתאבדות שיש בסוף.
לילך: כן.
יונתן: את זה ממש זכרתי. אבל לא זכרתי כמה הסרט טוב.
לילך: כן.
יונתן: ממש נהנתי ממנו בצפייה הזאת, וכמובן נדבר על זה. אז שניגש לעניינים?
לילך: בוא ניגש לעניינים.
[מתוך פסקול הסרט]
יונתן: 1959. ורמונט. והסרט נפתח עם תמונה של נערים. מין ציור קיר של נערים. אם את זוכרת. אנחנו שומעים ברקע את ההתחלה של איזשהו טקס. וחשוב לי להתמקד רגע… לאחרונה אני מתמקד הרבה בכתוביות. אני לא…
לילך: אתה אוהב כתוביות.
יונתן: אני לא אובססיבי לכתוביות.
לילך: נראה שכן.
יונתן: אבל הרגע הראשון של הסרט הוא משמעו… תמיד משמעותי. כלומר, הבמאי חושב הרבה על מה הוא שָׂם ברגע הראשון של הסרט.
לילך: כן.
יונתן: וברגע הראשון של הסרט הזה, הוא שם לא נערים, אלא ייצוג של נערים. בעצם ייצוג של איך נערים צריכים להיות. וכל המוסד הזה, אנחנו מדברים על מוסד פנימייה בשם ולטון, כל מטרתו להפוך נערים לסוג מסוים של נערים.
לילך: מאוד. גברים.
יונתן: הוא אמור להכין אותם לחיים. הוא אמור להפוך אותם למין תבניתיים שכאלה. זה מה שהוא מציג לנו ברגע הראשון. טקס שבו מרימים דגלים עם אבני היסוד של המוסד הזה, שהם: מסורת, כבוד, משמעת, מצוינות. נותן לנו תמונה מאוד מאוד ספציפית.
לילך: מאוד.
יונתן: אנחנו נפגוש ילדי עשירים, שהולכים להיות אחרי זה בנקאים ורופאים ועורכי דין.
[צלילי חמת חלילים ברקע]
לילך: ואספים. הם מאוד מאוד ואספים.
יונתן: אנחנו שומעים ברקע חמת חלילים. מוזיקה מזעזעת. כנראה שגם חלק של איזשהו מסורת, ואנחנו בתחילת שנת הלימודים.
לילך: זה איזשהו גלגול של הפנימייה האנגלית.
יונתן: מודל אנגלי חד משמעי. פרוטסטנטי מאוד. וכן, כן, חד משמעית גלגול של מוסדות שיש ב… שאנחנו פוגשים ב… בספרים של דיקנס ואחרים, לכל אורך המאה ה-19, המאה ה-18. יש בסרט הרבה דמויות של נערים. זה בעצם 'חבורה' [במלעיל] של נערים. אנחנו לא נוכל להתמקד בכולם, אבל כן נציג את כולם, כי הם כן חוזרים ויש להם תפקידים שונים ומעניינים לאורך הסרט. הגיבור-גיבור שלנו הוא ניל פרי, השחקן הוא רוברט שון לאונרד. הוא, בשונה מאחרים, לא בן של עשירים, והסיפור שלו - הוא עושה כל מה שאבא שלו אומר לו.
לילך: כי זו אפשרות חד פעמית שעובדים עליה מאוד-מאוד קשה, בשביל שהוא יקבל אותה.
יונתן: כן. זה כנראה מוסד מאוד יקר. אבא שלו כנראה חסך כל החיים שלו בשביל לשלוח אותו לשם, ואסור לאכזב את ההורים. זה מוצג במובהק באחת הסצנות הראשונות, כשהאבא מחליט עבור הבן, אהה… אתה לא תהיה העורך של העיתון הבית ספרי, כי אני רוצה שתתמקד בציונים.
[הקלטה מהסרט]
Mr. Perry: “Neil, I've just spoken to Mr. Nolan. I think that you're taking too many extracurricular activities this semester. And I've decided that you should drop school annual.”
Neil: “But I'm the assistant editor this year.”
Mr. Perry: “Don't you ever dispute me in public! Do you understand?”
Neil: “Father, I wasn't disputing you-”
Mr. Perry: “After you've finished medical school and you're on your own, then you can do as you damn well please. But until then, you do as I tell you. Is that clear?”
Neil: “Yes, sir. I'm sorry”.
יונתן: וניל אומר "כן, אין בעיה. yes, sir". זו ההתנהגות שלו. הדמות השנייה הבולטת היא טוד אנדרסן, אית'ן הוק, התפקיד הראשון שלו כשחקן בוגר. והסיפור שלו - הוא אח של אגדת בית ספר. אומרים עליו, "Oh, you are that Anderson", כאילו שזה אנדרסן אגדי. והוא שתקן.
לילך: מופנם.
יונתן: הוא ביישן כרוני, בקושי מוציא מילה מהפה.
לילך: כן.
יונתן: נוקס אוברסטריט, יש לו סיפור קטן. הוא פחות חשוב מהשניים האחרים, הוא מתאהב ומנסה להשיג בחורה. אוקיי? זה כן חוזר, אבל זה פחות קריטי לנו. ודמות מאוד מעניינת בעיניי, אבל אנחנו… לא בטוח שיש לנו מספיק זמן להתמקד בה, היא צ'רלי דולטון, שהוא המופרע.
לילך: הכאילו-מופרע בתוך ההקשר הפנימייתי ה…
יונתן: כן. הוא הכי… הוא כן בן עשירים ממש, ואולי בגלל זה הוא מרשה לעצמו לעשות מה שהוא רוצה. הוא הכי פרוע, אבל גם הכי מחויב לחבורה.
לילך: בכלל יש כבר חבורה. זאת אומרת, השם של הסרט, בעברית, נורא-נורא ממרכז את זה סביב המורה. זאת אומרת, "ללכת שבי אחריו".
יונתן: נכון.
לילך: יש "הוא" והולכים שבי אחריו, אבל בעצם "Dead Poets Society" עוסק בחבורת נערים, ובאינטראקציות ביניהם, ובמי הם. והם לא רק איזו חבורת חננות, בהכרח. זאת אומרת, נגיד, מול העקרונות המוסריים שהמוסד הזה מאמין בהם, יש את ארבעת העקרונות שהחבורה הקטנה הזאת, שאנחנו בעצם מבינים בהתחלה שהם כבר לומדים כמה שנים ביחד, חוץ מאית'ן הוק שהוא תלמיד חדש, יש להם את ארבעת העקרונות שלהם, שזה נורא-נורא נחמד. הם מדברים על: "travesty, horror, decadence, excrement" - מהתלה, אימה, שחיתות וצואה. זאת אומרת, זה… זה… זה… אתה יכול לראות איך, איך זה… איך זה נוצר אצל נערים.
יונתן: כן, הם גם די שונאים את המוסד. הם קוראים לו Hellton במקום Welton. אז הם כבר חבורה מגובשת, כמו שאת אומרת, ואני מסכים לגמרי עם התרגום הקלוקל של השם של הסרט. רובין ויליאמס, בעצם, אנחנו עוד מעט נכיר אותו, הוא הדמות הכי פחות עגולה מבין כל הדמויות שמוצגות לנו.
לילך: גם מקבל הרבה פחות זמן מסך.
יונתן: כן.
לילך: ביחס לנערים. כמובן משמעותי, כמובן משמעותי.
יונתן: אז, אנחנו מכירים את הדמויות האלה, וזה בעצם המבוא של הסרט. הוא נגמר בקאט, מאוד-מאוד יפה.
[פסקול הסרט ברקע]
אנחנו רואים זריחה, ציפורים עפות, ואז יש קאט - והנערים, במדרגות, יורדים לחדר אוכל. משהו כזה.
[הקלטה מהסרט - להקת ציפורים ונערים צועקים]
יונתן: הלהקתיות שבעניין.
לילך: נכון.
יונתן: או העדריות שבעניין, שזה מוטיב חוזר שם, אבל זה פשוט דוגמה אלגנטית מאוד לאיך ויר מביים, ואיך הוא יוצר משמעות פשוט מקאט. קאט במקום הנכון.
לילך: כן, זה סרט נורא נורא נורא יפה. אני באמת שכחתי עד כמה הוא ויזואלית יפיפה.
יונתן: ואחרי שהכרנו את הנערים, אנחנו מתחילים להכיר את המורים. אז יש לנו מונטאז'ון קטן. סוף שנות ה-80 אנחנו כבר לא במונטאז' ההארדקור, אנחנו במונטאז'ונים.
[הקלטה מהסרט]
McAllister: “Agricolam.”
Boys: “Agricolam.”
McAllister: “Agricola.”
Boys: “Agricola.”
McAllister: “Agricolae.”
Boys: “Agricolae.”
[הסצינה ממשיכה ברקע]
יונתן: המורים משעממים בצורה יוצאת דופן.
לילך: גברים מבוגרים, מיובשים.
יונתן: מדקלמים לטינית. או אומרים להם: "עד מחר תענו על ה-20 שאלות הראשונות של הספר". ואז מגיע השיעור הראשון של ויליאמס. כולם יושבים בכיתות, ממתינים למורה החדש.
[הקלטה מתוך הסרט - המולת תלמידים בכיתה]
אולי לא אמרנו, הוא מורה חדש בבית הספר. בוגר בית הספר.
[הקלטה מתוך הסרט - ויליאמס שורק]
הוא נכנס לכיתה, שורק לו, ויוצא מהכיתה. [השריקה מסתיימת בסלסול] הוא אומר להם: "בואו אחריי".
[הקלטה מהסרט]
Keating: “ Well, come on!”
יונתן: ויש שם איזה רגע יפה שהתלמידים לא יודעים מה לעשות.
לילך: כן, כי הם כל כך ממושמעים כבר.
יונתן: והוא לוקח אותם לחדר גביעים של הבית הספר. אני מניח שמשחקים רוגבי, ניחוש.
לילך: נשמע הגיוני.
יונתן: פוטבול?
לילך: שלג?
יונתן: הם משחקים בשלג?
לילך: הם לא משחקים בשלג?
יונתן: מה זה שלג? [צוחק]
לילך: לא, התכוונתי כל מיני ספורטי שלג, כמו… אבל אני חשבתי לא על רוגבי, אני חשבתי על איך קוראים לזה… לא משנה. פשוט, תניח לזה.
יונתן: בסדר. תשאיר את זה בבקשה בעריכה איתן. [צוחקים] הוא מציג את עצמו, ופה מגיע אחד הציטוטים החשובים בסרט, הוא מציג את עצמו כמובן בשמו, הוא אומר להם: "אני בוגר בית הספר, אז אתם יכולים לקרוא לי מיסטר קיטינג, או שאתם יכולים לקרוא לי…"
[הקלטה מהסרט]
Keating: “Oh Captain, my Captain!”
יונתן: שזה ציטוט משיר של וולט ויטמן, שכתב על אברהם לינקולן אחרי שהוא נרצח.
לילך: זו קינה, כן.
יונתן: כן. עכשיו, כמה דברים מעניינים פה, זה שקודם כל הוא לא מקריא להם את השיר. הוא לא מדבר על השיר. הוא לא מסביר את המשמעות של השיר. הוא רק שואל את השם, ומבקש שיקראו לו "Oh Captain, my Captain". ולינקולן, כפי שאנחנו זוכרים, הוא מבטל העבדות.
לילך: כן.
יונתן: אז רובין ויליאמס, מהרגע הראשון לדעתי, ממצב את עצמו בתור: "אני הולך לשחרר אותכם מהעבדות שבה אתם חיים".
לילך: מעניין. אז יש לנו כאן שתי הנחות שאנחנו מקבלים כבר בהצגה הזאת. קודם כל, הוא מציע להם להתייחס אליו לא רק כאל מורה, אלא כאל סוג של מנחה, אפילו מנחה רוחני, אפילו…
יונתן: מושיע.
לילך: מושיע. ואנחנו בעצם יודעים שבצורה כזו או אחרת, הנה ספוילר, אם לא צפיתם, [יונתן צוחק] הוא הולך לשלם את המחיר האולטימטיבי בתוך העולם של הסרט, הוא הולך במרכאות "להירצח", כמו לינקולן, עבור המשימת חיים שלו.
יונתן: זה נהדר. לא חשבתי על זה. חשבתי על לינקולן, לא חשבתי על זה. אוקיי, יופי. עוד דבר, הנושא של השיעור, אם אני צריך לסכם אותו, הוא "קרפה דיאם".
לילך: כן, זה חד משמעית הנושא של השיעור הזה, וזה הנושא של הסרט אפילו.
יונתן: איך הוא מגיע לזה? הוא מבקש מאחד התלמידים להקריא שיר. השיר הוא To the" "virgins, to make much of time - על הבתולות, נצלו את הזמן. הנושא של השיר בעצם הוא: "נצלו את הזמן, כי אנחנו כולנו הולכים למות".
לילך: כן.
יונתן: ולכן הוא לקח אותם לחדר הגביעים. כי הוא מראה להם את התמונות של כל הנערים של ולטון, כל הדורות שעברו פה לפניהם, והם כולם עכשיו מזון לתולעים.
[הקלטה מהסרט]
Keating: “They believe they're destined for great things, just like many of you. Their eyes are full of hope, just like you. Did they wait until it was too late to make from their lives even one iota of what they were capable? Because you see, gentlemen, these boys are now fertilizing daffodils.”
יונתן: אז תנצלו את הזמן, כי הוא קצוב. ויש עוד רגע יפה של בימוי, שהוא אומר להם להתקרב לזכוכית ולראות את התמונות, ואז הוא לוחש מאחוריהם:
[הקלטה מהסרט]
Keating: [whispering] “Carpe Diem. Seize the day, boys! Make your lives extraordinary.”
יונתן: אם זה היה מצולם בשוט רחב, כלומר שהיינו רואים את התמונה הזאת מרחוק, זה היה נראה מגוחך. אבל ויר נותן לנו את זה נטו התמונות של הנערים המתים והלחישה הזאת. ואז האפקט עבור הצופים הוא, שהם באמת לוחשים את הדבר הזה בדיוק. דיברתי מספיק. בואי נדבר שנייה על הליהוק של רובין ויליאמס.
לילך: זה באמת ליהוק נורא-נורא מעניין, ואמיץ באיזשהו אופן, מצד כל העוסקים בדבר. כי רובין ויליאמס, לפני "ללכת שבי אחריו", הוא כבר עשה את "Good Morning, Vietnam", והוא עשה את "העולם על פי גארפ". זאת אומרת, הוא שיחק את התפקידים האלו, ש… שהם על קו התפר. זאת אומרת, שיש בהם אלמנטים דרמטיים, כמובן, אבל תמיד הם מוגדרים דרמה קומית. "Dead Poets Society" הוא כמובן לא קומדיה בשום צורה. אז למה בוחרים קומיקאי, ולמה בוחרים את רובין ויליאמס ספציפית?
יונתן: קודם כל, אני אגיד דעה לא פופולרית. אני לא אוהב את רובין ויליאמס.
לילך: כי מה לא בסדר בך, היית אומר?
יונתן: [מגחך] רגע…
לילך: מה מקולקל שם…
יונתן: אני אדייק ואחדד.
לילך: …בפנים?
יונתן: אני אדייק ואחדד.
לילך: [מהמהמת בעניין] כן?
יונתן: הדיוק, אני לא סובל…
לילך: אתה רציני?
יונתן: …את רובין ויליאמס.
לילך: יואו, איזו הגזמה.
יונתן: הרי… אבל אני אסייג. הסיוג, אני שונא אותו ב… עברתי לשנאה פתאום…
לילך: ג'יזס!
יונתן: …בלי לשים לב. בתפקידים שהוא עושה קולות של "אני מצחיק". [בטון גבוה ומצחיק] אלה.
לילך: כן, כן.
יונתן: "Mrs. Doubtfire", והסטנדאפ שלו, ו"כלוב הציפורים", כל אלה. הוא מזיע ממאמץ. אני לא יכול לסבול את זה. הוא לא מצחיק אותי.
לילך: כן.
יונתן: והוא גורם לי להרגיש חוסר נוחות מזה שכאילו, אתה כל כך מנסה, אבל אתה לא מצחיק. אתה פשוט עושה קולות כמו ילד בן שבע.
לילך: אוקיי, אוקיי, בסדר. זה לא ב… זה לא בשבילך, obviously, הקומדיה שלו. כן, כן.
יונתן: אבל פה הוא בסדר. אני לא אני חושב שהוא מדהים. אני חושב שיכלו להיות ליהוקים טובים יותר. אבל הרווח הוא, אני חושב שהצופים זוכים לאותה ההפתעה שהתלמידים זוכים. אנחנו מצפים לראות רובין ויליאמס מצחיק, עושה קולות ומשתגע, אבל הנה, הוא לא משוגע. הוא דמות רצינית. אמנם קצת אקסצנטרית ביחס למקום, אבל ההפתעה שלנו היא ההפתעה של התלמידים.
לילך: כן.
יונתן: אני חושב שזה הרווח.
לילך: אני חושבת שהוא לא בדיוק מזיע ממאמץ כקומיקאי כמו שהוא קומפולסיבי. זאת אומרת, זה מרגיש שהוא חייב. זה מרגיש שזה חזק ממנו. שהוא לא יכול לשלוט בזה. ואז לשים מישהו כזה… בכלל אני חושבת שכשמלהקים קומיקאים לתפקידים דרמטיים, זה… זה כמעט תמיד החלטה מאוד-מאוד מעניינת. בגלל שאתה בעצם לוקח את האדם הזה שמאוד-מאוד טוב במשהו, אבל הוא גם המפלט שלו, ואתה אומר לו: "אתה לא יכול להשתמש בזה. אתה יכול להשתמש בכל דבר אחר, ולא בזה". והמתח הפנימי שזה… שזה מייצר, אני חושבת שזה מביא כמעט תמיד גילומים נורא-נורא מעניינים.
יונתן: אפרופו פיטר ויר.
לילך: כן.
יונתן: ו"המופע של טרומן" וג'ים קארי.
לילך: נכון. שגם ג'ים קארי, זאת אומרת, אתה אומר לאיש הזה, ג'ים קארי: "תפסיק לעשות את הפרצופי פלסטלינה האלה שלך, ותחזיק את זה רגע בפנים, את המתח הבלתי נסבל הזה, שאתה מוציא החוצה", גם באופן קומפולסיבי, כי הוא גם סוג של קומיקאי כזה, "ותחזיק את זה רגע בפנים". ואז מה יוצא? ויוצא משהו בעיניי נורא-נורא מורכב ומעניין, ועצוב…
יונתן: אני לא בטוח שזה עובר פה.
לילך: המון פעמים… לא, אבל זה כן עובר פה, בגלל שיש כל מיני קלוז-אפים על הפנים שלו ועל העיניים שלו, ואתה רואה שם… יש איזה ציטוט של… שרובין ויליאמס בעצמו אמר, שכמובן, אנחנו לוקחים רגע בחשבון את רובין ויליאמס האדם, שכן סבל מדיכאון, שבסופו של דבר התאבד, אנחנו יכולים רגע לייבא את זה אל תוך ה… אל תוך הדיבור שלנו.
יונתן: יותר מזה אני אגיד… סליחה שאני קוטע אותך.
לילך: תגיד.
יונתן: אבל יותר מזה, אני חושב שהש… שאלת מה במאי מרוויח - הוא מנכיח את האדם רובין ויליאמס, כי הוא גורם לנו לחשוב: "רגע, רובין ויליאמס עושה תפקיד כזה?", אז אנחנו כבר לא בעולם של הסרט. יצאנו לרגע כדי לחשוב על רובין ויליאמס.
לילך: נכון, אבל מצד שני, הוא במאי נורא-נורא עדין ו-understated. אז… אז הוא… זה אף פעם לא מרגיש מניפולטיבי.
יונתן: לא.
לילך: זה אף פעם לא… לא, אני אומרת לטובה בהקשר הזה.
יונתן: לחיוב.
לילך: בדיוק. זה אף פעם לא מרגיש שהוא קורץ לנו באיזשהו מקום ואומר: "הא-הא! תראו את רובין ויליאמס! אהה! לא הייתם מצפים לזה". הוא לא עושה את זה. הוא נורא-נורא נקי, כמו שהסרט נורא-נורא נקי. רובין ויליאמס אמר באיזשהו ריאיון, מתישהו, שהאנשים הכי עצובים תמיד מנסים הכי הרבה לשמח אנשים. וזה בגלל שהם יודעים מה זה להרגיש לחלוטין חסרי ערך, והם לא רוצים שאף אחד אחר ירגיש ככה. ואני חושבת שזה, זה אולי יותר מכל דבר… ה… הדבר הזה שמעצב את הדמות הדרמטית שלו. אני עושה כוכבית aside.
יונתן: כמובן!
לילך: בסדר? אני עושה רגע כוכבית aside. יש ספר שנקרא "The Humor Code" של הפסיכולוג פיטר מקגרו, והוא העלה שם איזושהי תיאוריה שלפיה קומדיה מורכבת מחלקים שווים של אור וחושך. וזה איזשהו עיבוד אבולוציוני שהאנושות צריכה. הקומיקאים, כלומר, מעבדים את המציאות, את הטרגדיה, או את הדרמה, ב… באופנים שאפשר יהיה לצרוך אותם בלי להתפרק מהם. הומור זה אחד מהם. זה… זה באמת כלי הישרדותי במובן הזה. יש סיבה שכל כך הרבה קומיקאים הם דיכאוניים ומתאבדים. זה לא רק הקלישאה, זה לא מגיע משום מקום. אבל אתה תמיד יכול לראות את הדבר הזה, שצ'רלי צ'פלין, הנווד, כשאתה מסתכל עליו בתפקיד רציני שלו, ואתה כל הזמן רואה את המתח הזה של אדם שבעצם נאבק עם כאב נורא גדול. אני חושבת שזה הופך את ההופעה שלו למאוד-מאוד טעונה. הוא לא רק לא מצחיק, הוא גם מלא בכאב.
יונתן: אני מודה שאני לא רואה את זה. אני חושב שזה עובד הרבה יותר טוב ב"וויל האנטינג", שיש לו דמות…
לילך: זה עובד ב"וויל האנטינג", נכון.
יונתן: שיש לה סיפור רקע שמתלבש בדיוק על מה שאת אומרת. וזהו. מה? ש… נתקדם?
לילך: בטח.
יונתן: התלמידים נשבים בקסמו די מהר.
לילך: הם ממש ממש מתאהבים. זה ממש קראש נעורים יפהפה, שקורה עם מורים כריזמטיים.
יונתן: כן. השיעור השני, שמגיע כמעט, כמעט מיד אחרי, עוסק בשירה. והבנת השירה.
לילך: כן.
יונתן: וניתוח שירה. הוא מבקש מאחד התלמידים לקרוא את המבוא של איזשהו ספר שירה, שהם חייבים ללמוד, והמבוא עוסק במין נוסחה מתמטית להעריך את הערך של שיר.
[הקלטה מהסרט]
Keating: “Excrement. That's what I think of Mr. J. Evans Pritchard. We're not laying pipe. We're talking about poetry. How can you describe poetry like “American Bandstand”? ‘Oh, I like Byron. I give him a 42, but I can't dance to it.’ [students laugh] Now, I want you to rip out that page. You heard me. Rip it out. Rip it out! Rip it out!”
[sound of page ripping]
Keating: “Be gone Mr. J. Evans Pritchard Ph.D. Rip it! Rip it out! I want to hear nothing but ripping of Mr. Pritchard.”
יונתן: הם מתחילים לקרוע את זה. הם מתים על זה. והמסר שלו בשיעור הזה, הוא אומר להם: "בשיעור שלי תלמדו מחדש לחשוב עבור עצמכם". המילה מחדש פה היא חשובה.
לילך: נכון. כי הם בעצם כבר מתובנתים.
יונתן: כן, אבל גם זה אומר שהיה להם את זה פעם.
לילך: נכון.
יונתן: כלומר, זה טמון בכם. איכשהו הרסו את זה. עכשיו אני הולך לשחרר אותכם ולגרום לכם לגלות את זה מחדש. ועוד דבר שחשוב להגיד פה. הוא מבחין בין הדברים שדרושים כדי לחיות כמו רפואה, הנדסה, טכנולוגיה, וכן הלאה, לבין הדברים שעבורם אנחנו חיים. ואז הוא שם אהבה, תשוקה, רומנטיקה, וכמובן שירה. אנחנו נדבר על ההבחנה הזאת, ואם אנחנו מקבלים אותה או לא.
לילך: [מהמהמת בהסכמה]
יונתן: ואז עוד קאט יפה. קאט מהדבר הזה - לתפילה לפני הארוחה. הוא שוב מנגיד לנו, הבמאי, בצורה מאוד… על ידי קאט מאוד נקי ופשוט, בין… הנה תפישה אחת שאומרת: "תחשבו עבור עצמכם", לעולם הדת, שהוא עושה בדיוק את ההפך.
לילך: זה גם זה, וגם הנה תפישה אחת שהיא הומניסטית, והיא שמה את האדם במרכז, והנה תפישה אחרת ששמה את האלוהים, an unknown, במרכז, ואתכם כ-servants, כמשרתים של הרעיון הזה. שזה רעיון. שאתם חייבים לקבל [מגחכת] ולעבוד אותו משום מה. לא שום נוכחות ממשית.
יונתן: כן. אז כמו שאמרת, זה ממש קראש נעורים. הם מחפשים את ה-yearbook הישן שלו, את הספר של…
לילך: ספר מחזור.
יונתן: הספר מחזור שלו. מוצאים, ומגלים שהוא היה חבר בדבר שנקרא Dead Poets Society.
לילך: כן.
יונתן: שואלים אותו מה זה, והוא מיד מגלה להם שמדובר במועדון, שבו הם היו יוצאים מעבר לשעות המותרות לאיזושהי מערה אינדיאנית, והם יושבים ומקריאים שירה. שזה כאילו… דבר תמוה לעשות, סך הכל.
[הקלטה מהסרט]
Knox: “You mean, it was a bunch of guys sitting around reading poetry?”
Keating: “No, Mr. Overstreet, it wasn't just guys. We weren't a Greek organization. We were Romantics. We didn't just read poetry, we let it drip from our tongues like honey. Spirits soared, women swooned and gods were created, gentlemen. Not a bad way to spend an evening, eh?”
יונתן: וגם זה… עבורם זה תמוה, עבור התלמידים. אבל ניל פרי, הגיבור שלנו, בסופו של דבר הגיבור של הסרט, יש קאט אליו - ואנחנו רואים אותו, והוא בקטע, מה זה בקטע!
לילך: כן.
יונתן: הרעיון מדליק אותו לחלוטין. והוא מחליט, בו במקום: "אנחנו הולכים לעשות את זה".
לילך: כן, כי בעצם הוא פוגש אותם כשהם כבר לגמרי בשלים. זאת אומרת, ממש צריך לתת להם… בשלים להיקטף על ידו, אני מתכוונת. הוא בעצם צריך לתת להם רק כזה, את ה-nudge הכי קטן, והם כבר סופר בעניין. כי הם נערים, ויש להם הורמונים, ויש להם את הסערה הפנימית הזאת שלהם. הם בעצם כבר נורא-נורא מוכנים לזה. אז בסדר, זאת תהיה שירה. זה יהיה תיאטרון. זה לא כזה משנה. הם צריכים למרוד איכשהו, והוא נותן להם איזושהי דרך. הוא ממש מסמן להם את הדרך למערה הזאת.
יונתן: אז זה שאלה שאני ארצה לחזור אליה, אבל. הוא מסמן? או שהוא עושה קצת יותר מזה? כי אמנם…
לילך: לא, לא, הוא עושה יותר מזה.
יונתן: הוא…
לילך: אני מסכימה איתך. זה כמעט grooming למרדנות. [צוחקת]
יונתן: הוא מספר להם, ויותר מזה, ניל מוצא אחרי זה בשולחן שלו ספר שירה.
לילך: נכון.
יונתן: שהיה פעם של קיטינג, ובו מסומנים שירים שיש לקרוא, וגם את המילות פתיחה שיש לומר בכל פגישה.
לילך: בתחילת כל פגישה, כן.
יונתן: כלומר ממש חוצה את הקווים.
לילך: נכון.
יונתן: ואומר להם: "אני בצד שלכם".
[מוזיקה חרישית מתוך פסקול הסרט]
יונתן: אז בואי נדבר על הפגישה הזאת. הם יוצאים בלילה. הם רצים כמו ילדים. עם עששיות. מכוסים. בחלק הזה, יותר מה… שהשירה חשובה, עצם היציאה.
לילך: בטח.
יונתן: והעשייה של הדבר הזה, בניגוד לחוקים, זה הדבר שחשוב.
לילך: לגמרי. חד משמעית.
יונתן: השירה היא כלי, בשלב הזה.
לילך: כן, זה היה יכול להיות Dead Poets Society, זה היה יכול להיות Dead Painters Society, זה היה יכול להיות… בתקופה אחרת, לא יודעת מה, Dead Rappers Society. אומייגאד, באמת יש מספיק dead rappers, נכון?
יונתן: אה! Dead Rappers Society! [צוחקים]
לילך: לא חשבתי על זה עד הרגע.
יונתן: קופירייט - לילך וולך. [לילך צוחקת] אני כן רוצה להגיד מילה על השיר הפותח.
לילך: כן.
יונתן: זה בעצם לא שיר.
לילך: הפואמה.
יונתן: כן. זה בעצם החלק שקיטינג מסמן שצריך לפתוח את הפגישה. הוא קטע מתוך "וולדן", של הנרי דיוויד ת'ורו, למי שלא מכיר. הספר מדבר על אדם שיוצא אל הטבע, כדי…
לילך: הספר או השיר?
יונתן: זה לא… ז לא שיר, זה חלק פשוט מהספר.
לילך: אוקיי.
יונתן: זה ספר פרוזה על אדם שיוצא אל הטבע, כדי לחיות בטבע בעצמו. ובמילותיו, הוא פוחד להגיע למוות שלו, וללמוד שהוא אף פעם לא חי. המשוררים הבולטים, אני לא אעשה עכשיו… אני, יש לי תואר שני בספרות אנגלית, כולם.
לילך: בטח שיש לך.
יונתן: מי שלא יודע, מי שלא מאזין, שתדעו.
לילך: אולי טיפה יותר אבל… כזה כבוד עצמי? איזה איפוק טוב?
יונתן: אנחנו לא נעשה עכשיו מבוא לשירה 101, אבל המשוררים שהכי מצוטטים ומדוברים בסרט הם וולט ויטמן והנרי דייוויד ת'ורו, ושניהם טרנסצנדנטליסטים.
לילך: תסביר.
יונתן: זאת תנועה אמריקאית. שוב, זה נורא חשוב שזה הכל אמריקאי. משוררים אמריקאים. ספציפית זה תנועה שקמה באזור ניו אינגלנד, והתפישה הבסיסית שלהם היא שהם רואים את הנשגב ביומיומי. בחיבור בין האדם לטבע. שיש טוב פנימי בכל אחד מאיתנו, והחברה היא זו שלאט-לאט הורסת ואוכלת ודורסת…
לילך: כן.
יונתן: …את האני הפנימי הזה. הם מעדיפים תמונה בסיסית שטמונה בכל אחד מאיתנו, על פני ידע, מחקר…
לילך: משמעת.
יונתן: …וכן הלאה. זו התנועה. וקיטינג משתייך רעיונית לתנועה הזאת. מה שהוא מנסה לשחרר ב… בנערים האלה זה להסיר מהם את מה שהחברה הדביקה עליהם, ושכל אחד ימצא עבור עצמו את האני שלו.
לילך: כן.
יונתן: עבור אית'ן הוק זה יכול להיות ללמוד לדבר, ולשיר… לקרוא שירה שלו. עבור ניל, עוד מעט נגלה, שזה התיאטרון. עבור דולטון זה פשוט המרדנות, והוא משנה אפילו את שמו. כלומר, יש בתוכם, בתוך כל אחד מהם, יש משהו שצריך להוציא.
לילך: ועבור הרביעי, ששכחתי איך קוראים לו, נוקס?
יונתן: נוקס.
לילך: זה to pursue את הנערה שהוא אוהב בלי שום בסיס, אבל הוא, יש לו איזה קראש על איזו נערה.
יונתן: כן, למרות… זה בדיוק העניין. למרות שזה חסר סיכוי.
לילך: כן.
יונתן: למרות שאין בזה היגיון.
לילך: כן.
יונתן: למרות שיש לה חבר.
לילך: כן.
יונתן: כל התובנות החברתיות אומרות: "אל תעשה את זה". התבונה שטמונה בו, ה-insight, זו המילה באנגלית, שלו, אומרת: "כן, יש לי סיכוי". והוא צודק.
לילך: כן. זה הקרפה דיאם, זה הקרפה דיאם הזה.
יונתן: אז בפגישה הזאת הם קוראים שירה בסופו של דבר. זה מתחיל בלספר צ'יזבטים.
לילך: כן.
יונתן: אחרי זה מראים תמונה של אישה ערומה, אבל בסוף הם כן מגיעים לשירה. הם מגיעים לאיפה שקיטינג שלח אותם כביכול. הם מתחילים לקרוא שירה, וכל העניין מקבל אלמנט טקסי.
[סאונד מתוך הסרט]
במהלך הסרט אנחנו נחזור כמה פעמים לפגישות האלה, אבל זוהי בעצם המכריעה עבורי. עצם העשייה של הדבר הזה.
[הקלטה מתוך הסרט]
Boys: [chanting] “Then I saw the Congo creeping through the black.
cutting through the forest with a golden track.
Then I saw the Congo creeping through the black!”
יונתן: ואז ישנו עוד שיעור. שיעור שלישי.
לילך: כן.
יונתן: של קיטינג. והשיעור היום הוא להסתכל על הדברים אחרת. הוא עומד על השולחן, והוא פשוט אומר להם תסתכלו על הדברים אחרת.
[הקלטה מהסרט]
Keating: “Why do I stand up here? Anybody?”
Dalton: “To feel taller.”
Keating: “No! [dings a bell] Thank you for playing, Mr. Dalton. [students laugh] I stand upon my desk to remind myself that we must constantly look at things in a different way. You see, the world looks very different from up here.”
יונתן: והמסר של השיעור הסופר מתוחכם הזה, זה: "תמצאו את הזווית שלכם". או ליתר דיוק במילים שלו: "תמצאו את הקול שלכם". כי ככל שתחכו יותר, זה יהיה יותר קשה לעשות.
לילך: [מהמהמת בהסכמה] הוא כמובן צודק.
יונתן: והוא שוב מצטט את תו'רו, וזה ציטוט חשוב. זה הציטוט הכי מוכר שלו: "Most men live a life of quiet desperation". רוב בני האדם חיים חיים של ייאוש שקט. זה החיים שלנו, כאילו - ללכת לעבודה, נטפליקס, לישון, חוזר חלילה.
לילך: לכל אחד זה בצורה אחרת, אבל הייאוש הוא ייאוש, והשקט הוא שקט.
יונתן: ולכן, בשביל שכל אחד ימצא את הקול שלו, הוא אומר להם, לכל אחד מהם, לכתוב שיר. ומצביע ספציפית על אית'ן הוק.
[הקלטה מהסרט]
Keating: “Mr. Anderson? Don't think that I don't know that this assignment scares the hell out of you, you mole”. [students laugh]
לילך: עכשיו כשראיתי את זה שוב… בתור נערה הייתי מאוד-מאוד להוטה לפגוש מבוגרים שישנו לי את החיים. עכשיו כשראיתי את זה בתור אדם מבוגר בעצמי, הייתה לי תחושה מאוד-מאוד לא נוחה לאופן שבה הוא עושה את זה.
יונתן: למה?
לילך: [נאנחת] אם אתה מזהה את הילד, נער, הכי מופנם, ובשלב הזה אגב אתה לא בדיוק יודע מה הבעיה שלו. אני חשדתי באיזה… מתישהו שהוא דיסלקט. לא משנה, ככה או ככה. יש לו משהו. הרי יש לו איזה מאבק פנימי. יש לו איזה חרדה פנימית. להעמיד אותו ב-spot, במין אופן כזה ליד כולם, בצפייה הזו, זה הרגיש לי אבּיוסיבי.
יונתן: אז לפני שנדבר על איזה מין מורה הוא, כי זה חשוב, אני רק רוצה להשלים את המהלך עם אית'ן הוק. בשיעור הבא… אני חותך, זה טיפה יותר בהמשך הסרט.
לילך: [מהמהמת בהסכמה]
יונתן: הוא ממש מעמיד אותו מול הכיתה. אית'ן הוק אומר: "לא כתבתי כלום", למרות שאנחנו יודעים שהוא כתב שיר. והוא אומר: "אוקיי, אז בוא נוציא ממך שיר". והוא אומר לו, ת… הוא מצביע על וולט ויטמן, ואומר לו: "מה אתה רואה?" ו… לא משנה, יש שם איזה מהלך שלאט לאט הוא מתחיל להוציא ממנו מילים, בהתחלה מילים פשוטות, אחרי זה מילים יותר, במשלב יותר גבוה, שמתחילות להישמע כמו שירה, ואז הוא ממש אומר לו: "תעצום עיניים", והמצלמה חגה סביבם.
לילך: כן.
יונתן: וכשהיא חגה סביבם, היא מסחררת, אבל היא גם מעלימה את כל שאר העולם. אנחנו לא רואים כלום.
לילך: כן, היא משתיקה את הקולות.
יונתן: כן. שזה מה שאית'ן הוק כביכול צריך. להיות לבד. ואז יוצא ממנו שיר.
לילך: כן. מין איזה ספוקן וורד יפה.
יונתן: כן, שיר יפה.
לילך: כן.
יונתן: הוא אומר: "there's a poet inside of you".
לילך: נכון.
[הקלטה מהסרט]
Neil: “I found it.”
Todd: “You found what?”
Neil: “What I wanna do right now. What's really, really inside me.”
Todd: "A Midsummer Night's Dream"?
Neil: “This is it.”
Todd: “What is that?”
Neil: “It's a play, dummy. I'm gonna act. A-ha! Yes, yes! I'm gonna be an actor! Ever since I can remember, I've wanted to try this. I even tried to go to summer stock auditions last year, but, of course, my father wouldn't let me.”
יונתן: אז הדבר הבא שקורה בסרט זה שניל, הוא רוצה לשחק. רוצה להיות שחקן. הוא עושה אודישן להפקה של "חלום ליל קיץ", של שייקספיר. אני אגיד מראש, אגלה מראש שהוא מקבל את התפקיד.
לילך: של פּאק.
יונתן: של פאק. אני כן רוצה, חייב לתאר שוט, כי הוא יפהפה.
לילך: בטח.
יונתן: הוא הולך לספר ל… ל-room mate שלו, טוד, שהוא רוצה להיות שחקן. וטוד, שהוא עדיין מפוחד, עדיין מסוגר, אומר לו: "רגע, אבל מה עם אבא שלך? איך תעשה את זה? אתה לא יכול." וניל כועס עליו, כאילו: "למה? תן לי לפחות, כאילו, לחלום". ואז יש שוט. שניהם יושבים, מנח די דומה. רגליים פרושות קדימה. ידיים שלובות. אית'ן הוק יושב ליד המיטה שלו, יש מאחוריו סורגים של מיטה, ומאחורי זה קיר בטון.
לילך: כן.
יונתן: הוא סגור, הוא לא רואה כלום.
לילך: כלא.
יונתן: טוד בכלא, כן. ניל יושב ליד החלון. הוא גם בכלא. הוא גם סגור. אבל הוא כבר רואה את הבחוץ. וזה…
לילך: יפהפה.
יונתן: זה השוט, וזה יפהפה.
לילך: כן.
יונתן: אז כאמור, ניל מקבל את התפקיד. הוא מזייף מכתב מאבא שלו. אבא שלו מגלה ודורש מניל: "אתה עוזב את התפקיד. לא מעניין אותי כלום". וניל פונה לקיטינג לעזרה: "מה עליי לעשות?. אני לכוד". זה המילים שלו. כל מה שיש לקיטינג להגיד זה: "אתה חייב להגיד לאבא שלך איך אתה מרגיש. אתה חייב להראות לו את מה שאתה מראה לי". והרושם שאנחנו מקבלים הוא שניל הולך לעשות את זה. והוא אפילו משקר אחרי זה לקיטינג ואומר לו: "כן, אמרתי לו. אבא שלי הסכים".
לילך: "הוא לא אהב את זה, אבל הוא הסכים". נכון. ואפשר לראות איזה מין עננה על הפנים של רובין ויליאמס, שהוא… הוא לא סגור אם אומרים לו פה את האמת.
יונתן: כן, והוא לא עושה יותר מזה.
לילך: כן.
יונתן: ושניהם בעצם נשארים ב… במרחק הזה שלא נסגר ביניהם. ואז יש לנו שני שיאים בעצם לסרט. שיא אחד קשור לקיטינג, ושיא אחד קשור לניל, וכמובן שהם שלובים זה בזה. אז דולטון, הנער המופרע יותר מבין… מי שכינינו "המופרע בחבורה", מפרסם מודעה בעיתון של בית הספר, לאפשר גם לבנות להיכנס לבית הספר. וזה מחולל סערה.
לילך: כמובן.
יונתן: ודולטון מיד באיזה מופע ראוותני מתוודה.
[הקלטה מהסרט]
[צלצול טלפון]
Dalton: “Welton Academy. Hello. Yes, he is. Just a moment. Mr. Nolan, it's for you. It's God. He says we should have girls at Welton”. [boys laugh]
לילך: תעלול מצחיק. ואמיץ.
יונתן: תעלול מצחיק. הוא נענש פיזית.
לילך: הוא… חוטף מכות.
יונתן: כמו פעם. חוטף מכות בטוסיק, כמו ילד.
לילך: עם מחבט עץ.
יונתן: כפי שהיה נהוג פעם, או פעם-פעם, יש לומר. אבל החקירה לא נגמרת שם. כי הם כבר… המורים כבר חושדים בקיטינג.
לילך: כן, הם מבינים שיש איזו התפרקות.
יונתן: הם כבר ראו אותו קורע דפים. הם כבר ראו אותו עושה להם ישיבות… שיעורים בחצר. יש איזה מין התכנסות סביבו.
לילך: כן.
יונתן: ונערך איזשהו תחקיר עומק. אחד הבחורים מלשין. במקרה הוא ג'ינג'י.
לילך: בסדר גמור, תוציא את זה מה-system. [יונתן מגחך]
יונתן: ואז הם נקראים אחד-אחד, בעצם, לחתום על איזשהו וידוי שאומר, יש Dead Poets Society. קיטינג, דחף אותנו להתפרע ולהתנהג בצורה לא נאותה. ואנחנו רואים את זה דרך סצנה עם טוד. שטוד מסתמן כמי שהכי קשה לו עם מה שקורה, עם ה… להפיל את זה על קיטינג. אבל אפילו הוא חותם. אז סופו של קיטינג כבר מסומן. אבל לפני זה, יש לנו את ההצגה.
[הקלטה מהסרט]
Fairy: “you are that shrewd and knavish sprite Call'd Robin Goodfellow”
Neil: “Thou speak'st the right; I am that merry wanderer of the night. I jest…”
[הסצנה ממשיכה ברקע]
יונתן: ההצגה הגדולה שבה ניל הולך להופיע בתור פאק, והוא מופיע והוא מצוין.
לילך: כן.
יונתן: והם כולם שם.
לילך: ההצגה נורא יפה.
יונתן: כל התלמידים.
לילך: באמת הצגה יפה.
יונתן: כל התלמידים, כולל קיטינג. וגם אבא שלו מופיע.
לילך: אבא שלו מגיע.
יונתן: כן.
לילך: כן.
יונתן: אבא שלו מגיע, unannounced. וניל רואה אותו ומחליט להמשיך, ובעצם מראה לו… אם זה היה "בילי אליוט", לצורך העניין, הוא היה מופיע מולו, והאבא היה משתכנע.
לילך: בדיוק. ממש דבר שאתה מקווה בתור צופה.
יונתן: כן.
לילך: עדיין קיוויתי, למרות שאני יודעת איך זה נגמר.
יונתן: אבל זה לא נגמר ככה. אחרי ההצגה, אבא שלו לוקח את ניל הביתה, ואומר לו…
[הקלטה מתוך הסרט]
Mr. Perry: “We’re not gonna let you ruin your life. Tomorrow I'm withdrawing you from Welton and enrolling you in Braden Military School. You're going to Harvard and you're gonna be a doctor.”
Neil: “But that's ten more years. Father, that's a lifetime!”
Mr. Perry: “Oh, stop it. Don't be so dramatic. You make it sound like a prison term. You have opportunities that I never even dreamt of, and I am not going to let you waste them.”
Neil: “I've got to tell you what I fee!.”
Mrs. Perry: “We've been so worried about…”
Mr. Perry: “What? What? Tell me what you feel. What is it? Is it more of this, this acting business? Because you can forget that!”
[מוזיקה חרישית נמשכת]
יונתן: וזה נגמר בהתאבדות.
לילך: כן, זה אכן נגמר בהתאבדות של ניל. ניל הולך ב… בליל אותו יום למגירה הנעולה של אבא שלו, בחדר השינה, מוציא אקדח ויורה בעצמו. כן.
יונתן: כן. לפני זה יש רגע יפה, שהוא שם על עצמו את כתר הזרדים הזה, שהוא לבש ב…
לילך: כן, של פאק.
יונתן: של פאק, והוא נותן קידה אחרונה לעולם. קידה קטנה לעולם.
לילך: נכון.
יונתן: עכשיו…
לילך: זה גם קצת זר קוצים ישו-יִ.
יונתן: כן.
לילך: אתה לא אוהב?
יונתן: לא, כי… כן!
לילך: כי זה לא אני. זה ממש שם.
יונתן: לא, פה… זה ממש שם!
לילך [צוחקת] כן.
יונתן: זה ממש שם. הוא מוריד חולצה. הוא נראה כמו ישו. הוא עושה תנועה של ישו. אבל זה לא מתלבש עם שאר הדברים שיש בסרט, אני חושב.
לילך: לא… לא… לא…
יונתן: הוא לא מכפר על העוונות של האחרים.
לילך: לא.
יונתן: זה נראה לי נטו סימון…
לילך: זה סימון, זה סימון, זה סימון. זה פשוט כך.
יונתן: סימון כאילו ויזואלי שאפשר לעשות.
לילך: נכון.
יונתן: והשאלה שאני… אחת השאלות שאני רוצה לשאול, אולי ה-שאלה שלנו היא, האם קיטינג אחראי למוות של ניל? הוא התאבד כמובן. אבא שלו דחף אותו כמובן. אבל כל זה לא היה קורה אם קיטינג לא היה שם ומושך אותו לכיוון הזה.
לילך: אני חושבת, זה הדבר שנגיד, שוב, בצפייה הזו שמתי לב אליו יותר, נגיד בסצנה שבה הוא מבקש מהם לתלוש את הדף מן הספר. זה כאילו מעשה נורא משחרר, נכון, אבל אני מסתכלת על זה היום, שוב, כאדם מבוגר, ואני אומרת לעצמי: "הם הרי לא ידעו מחר…", זה פעלול. זאת אומרת, זה ממש פעלול מחשבתי. "הנה, אתם יכולים לתלוש את הדף מהספר", אבל הם לא ידעו מחר מאיזה דף לתלוש איזה ספר. הוא לא נותן להם את זה.
אני מרגישה שהשיעורים שלו הם חסרים. ומהבחינה הזאת הוא מלמד אותם תשוקה, אבל הוא לא אומר להם שום דבר לגבי מה קורה כשה… כשהתשוקה לא פגשת את המענה שאתה מצפה לו. והוא לא… הוא לא מדבר איתם בשום צורה על זה שאתה לא חייב להיקשר לתוצאה האחת הרצויה. והוא לוקח בחשבון שהם צעירים רק באופן נורא-נורא חלקי. הם עדיין לא יודעים שאתה לא מתוגמל רק על עצם זה שאתה רוצה משהו.
אני חושבת שכשאתה צעיר אתה חושב לעצמך: "אני התגברתי על עצמי, אני הרי אזרתי אומץ, אני הצעתי לו לצאת, אני הלכתי לאודישן, למה אני לא מקבלת מה שאני רוצה? הרי אני עשיתי את כל מה שאני אמורה מבחינת הרצייה, מבחינת להוכיח לעולם כמה אני רצינית לגבי זה". והוא לא מלמד אותם את הדבר הזה ש… מה לעשות, בסוף החיים זה הדבר הזה שקורה, בתווך של מנועי לחצים שונים מאוד, והרבה מאוד ארביטרריות, ואיך אתה לא חדל מול זה?
כי בסוף הטרגדיה הגדולה, זאת אומרת, אפשר להגיד שהטרגדיה היא האבא של ניל, אבל הטרגדיה הגדולה היא שהוא ספג לתוכו את כל הקרפה דיאם הזה, ואת המילים האלה של ת'ורו, של חיים ששווה לחיות אותם ולא שווה לחיות אותם, ואין לו שום בלמים. זאת אומרת, הוא לא נותן להם בלמים. השיעור נורא-נורא חסר.
יונתן: רק כדי להיות הצד השני, להציג את הצד השני, לא כי אני לא מסכים איתך.
לילך: כן. תציג.
יונתן: אלא בוא נשים את זה על השולחן. אולי זה חלק מהשיעור. השיעור של דולטון לצורך העניין, זה שעשה את התעלול וקיבל מכות בטוסיק, השיעור הושלם כשהוא קיבל מכות בטוסיק. כלומר: "תלכו עם התשוקה שלכם. יש לזה מחיר".
לילך: אבל הוא לא מדבר על זה.
יונתן: כן.
לילך: הוא לא מדבר על המחיר.
יונתן: אבל הוא… זה מה שקורה.
לילך: החיים מלמדים.
יונתן: כן.
לילך: נכון.
יונתון: אבל זה השיעור. ועבור ניל…
לילך: כן.
יונתן: הוצגה לו אפשרות או ללכת עם התשוקה שלו, או to live a life of quiet desperation, והוא עשה את הבחירה שלו.
לילך: אבל זה לא נכון. בטח לא כשאתה נער. לא. הוא רק מעודד אותם ללכת לאיזה כיוון מסוים של הבעת משאלות. הוא כאילו הוא אומר להם: "תביעו משאלות. תביעו משאלות. תהיו הכי גדולים שאתם יכולים". מה קורה כשזה פוגש קיר? מה אז? חייבת להיות לך תשובה. עכשיו, בתור נער, באמת, אין לך. אני הייתי בת 16 והייתי גם לא בת 16. אין שום החלטה טובה שאתה יכול לקבל, [מגחכת] גדולה, שכדאי לקבל בגיל 16. אין כזו. המוח שלך עוד לא מבושל. אתה עוד לא מבושל. הדרמה נורא גדולה. זה שיעור נורא-נורא חסר.
אז אני כמובן מאוד-מאוד לא בנוח להגיד: "קיטינג אחראי למוות של ניל". אבל… באיזשהו אופן, באיזשהו אופן, אפילו אם אתה לוקח את הטקסט הזה של ת'ורו שמסתיים במילים: "אני לא רוצה לחיות חיים שאינם חיים", הוא באיזשהו אופן, קצת כמו האבא האמיתי שלו, שם את האקדח קרוב מדי לתודעה שלו. הוא לא שם לו אותו ביד, אבל הוא גם לא מנע אותו ממנו.
יונתן: אני מסכים. אני כן מרגיש בנוח להגיד שהוא… יש לו, הוא נושא באחריות חלקית. יש קאט…
לילך: אחריות חלקית בטוח.
יונתן: אנחנו רואים את אית'ן הוק בוכה ומתפרק, ברגע שאומרים לו את החדשות, ואז אנחנו רואים גם אותו, את קיטינג, בוכה בכיתה שלו ברגע שהוא שומע את החדשות.
לילך: בטח.
יונתן: ואולי אנחנו צריכים להחליט אם הוא בוכה על… מתוך אשמה, או בוכה מתוך אבל אמיתי, או שילוב של שניהם.
לילך: גם וגם. מן הסתם זה… זה גם וגם.
יונתן: ואז אנחנו מגיעים לסצנה ה… האחרונה. סצנת השיא של הסרט. קיטינג מפוטר, והמנהל מחליף אותו בשיעור. אנחנו באותה כיתה, באותו שיעור, אנגלית, ששם התחלנו, ואפילו עם אותו ספר, שאיתו התחלנו. המנהל מבקש מהם לקרוא את המבוא, השנוא. אף אחד לא יודע… לא יכול לעשות את זה כי הדפים קרועים.
[הקלטה מהסרט]
Cameron: “That page has been ripped out, sir.”
Mr. Nolan: “Well, borrow somebody else's book.”
Cameron: “They're all ripped out, sir.”
Mr. Nolan: [laughing] “What do you mean, they're all ripped out?”
יונתן: ואז קיטינג נכנס.
לילך: לאסוף את החפצים האישיים שלו.
יונתן: ואנחנו מתמקדים באית'ן הוק, בטוד. אני אגיד לך את האמת, אני לא בכיין בסרטים.
לילך: אוקיי.
יונתן: אולי זה אומר יותר עליי מאשר על הסרט. לאחרונה, כשאני רואה כאב שקשה לבטא בפנים של שחקן, אני לא יכולתי לעמוד בזה. טוד כל כך קרוע.
[מתוך פסקול הסרט - סצנת הסיום]
לילך: כן.
יונתן: הוא כל כך רוצה להתנצל. הוא כל כך רוצה להגיד סליחה. ובעצם למצוא את הקול שלו. זה באמת השיעור האחרון עבור טוד, למצוא את הקול שלו. וברגע האחרון, לפני שקיטינג יוצא מהכיתה, טוד נעמד על השולחן.
[הקלטה מהסרט]
Todd: “Oh Captain! My Captain!”
Mr. Nolan: “Sit down, Mr. Anderson! Do you hear me?”
Knox: “Oh Captain! My Captain!”
Mr. Nolan: “Mr. Overstreet, I warn you! Sit down!”
[מנגינת הסיום ממשיכה ברקע]
יונתן: ואז אנחנו רואים אחד אחרי השני את התלמידים, נאבקים עם עצמם. כל ה"מלשינים" במרכאות, נעמדים ואומרים: "נישא בתוצאות" ואומרים: “Oh Captain! My Captain!”
לילך: כן.
יונתן: אני בכיתי!
לילך: כן, גם אני. [שניהם מגחכים] אי אפשר שלא.
[מנגינת הסיום מתחזקת]
[הקלטה מתוך הסרט]
Mr. Nolan: “All of you. I want you seate! Do you hear me?”
יונתן: זה רגע… רגע יותר מורכב ממה שהוא נראה. כי כנראה שהם יישארו באקדמיה. הם לא ישאו במחיר. קיטינג יפוטר. אין מה לעשות, הוא באמת מפוטר. אז אולי המחווה הזאת, כל מטרתה היא להראות: "כן, אנחנו עדיין פה. אנחנו עדיין נהיה הרופאים והעורכי דין והבנקאים שאתה אמרת לנו לא להיות, אבל למדנו משהו".
לילך: הם בהחלט למדו משהו. ואם לוקחים בחשבון שהתסריטאי ביסס את התסריט הזה על האקדמיה האמיתית, הפנימייה שהוא למד בה, "Montgomery Bell", לדעתי, ואת הדמות של קיטינג על שתי דמויות של מורים שמאוד מאוד השפיעו עליו. והוא לא נהיה בנקאי, ולא נהיה רופא, הוא נהיה תסריטאי, אז כן. זה הדבר.
יונתן: אז אולי נסיים עם השאלה - האם ויליאמס הצליח או נכשל במשימה החינוכית שלו? כי יש לנו תלמיד אחד שהתאבד. תלמידים אחרים שהלשינו עליו. אבל בכל זאת יש להם איזה מחווה נעימה עבורו. הצלחה או כישלון, המורה הזה?
לילך: זה באמת אחד שקשה לשפוט. אבל שוב, אם לוקחים את התסריט הזה כ… כהצלחה, כי זה סיפור ארס פואטי, אז גם הדמות… הסרט מאוד רוצה שאנחנו נחשוב שקיטינג הצליח. הסרט מאוד רוצה לכוון אותנו ל… לדבר הזה. שוב, מה הבעיה עם קרפה דיאם? איך אנחנו יודעים שזה שיעור חלקי לבני נוער? כי אנחנו רואים בני נוער והם הפכו את זה ל"יאללה" [קול נמוך]. [מגחכים] אז אתה חייב לתת שם עוד דברים שלא ניתנים. אז הוא הצליח באופן… חלקי.
יונתן: אבל אני לא חושב…
לילך: נדמה לי.
יונתן: את מתמקדת נורא בקרפה דיאם. אני לא חושב שזה…
לילך: אני חושבת שזה ה-דבר שיצאנו, אנחנו… מי שאני ראיתי איתם את הסרט, זה נהיה משפט. זה נהיה דבר. זה נהיה פריזמה לחשוב דרכה, אני חושבת.
יונתן: כן. השאלה אם זה הוגן לסכם את האידיאולוגיה של קיטינג בקרפה דיאם. אני חושב…
לילך: לא. יש עוד דברים.
יונתן: אני חושב…
לילך: אין בעיה.
יונתן: אני חושב שאם השיעור המשמעותי שלו, שכן הוא הצליח בו, זה - "יש יותר בעולם הזה מה… מהמה שוולטון גורמים לכם לחשוב. יש הרבה יותר".
לילך: בטח.
יונתן: "ואתם צריכים להיות פתוחים לזה". והם נפתחים לזה.
לילך: נכון. מצד שני, אני אגיד שדמויות הסרט, אני לא יודעת לגבי התסריטאי, אבל דמויות הסרט, בעצם השיעור הכי גדול שהם למדו בשנה הזו - זה סיפור ההתאבדות.
יונתן: את אומרת שהשיעור הוא: "אם נלך בעקבות התשוקות שלנו, זה יהיה סופנו"?
לילך: לא. זה ממש לא השיעור. לא. זה ממש הפשטה של הדבר. אבל הנוכחות של מוות, האופן שבו אנחנו… איזה מין סוג כלים אנחנו צריכים להפעיל על החיים כדי לא לאבד אחיזה מיד. כן, אני למדתי בתיכון [מגחכת] שהייתה בו התאבדות. למדתי הרבה מאוד דברים. אני, נגיד, בקשר עם חלק מן האנשים שלמדו איתו באותה השכבה, ואני רואה עד היום עד כמה זה אחד הדברים שהכי עיצבו את החיים שלהם. וזה נכון שזה שונה בארץ, כי כולם הולכים להיות חיילים וכולי. אבל, עדיין, זה השיעור שהוא לא התכוון לתת להם, אבל כך יצא.
יונתן: אנחנו לא נסיים בהתאבדות. אני מסרב לסיים בהתאבדות.
לילך: לא, לא, לא, לא נסיים בהתאבדות. לא נסיים בהתאבדות, נסיים בזה שלמבוגרים יש תפקיד חשוב, [יונתן מגחך] באמת, אני מתכוונת לזה, באופן שבו הם חיים, ולא רק… וגם הוא בסוף קיטינג, זאת אומרת, הוא… הוא מייצג איזה משהו די זקוף בתוך הסיטואציה שהוא לא בחר בה, וזה גם שיעור.
יונתן: זה מה שאני רציתי להגיד.
לילך: איך אתה הולך.
יונתן: אחד השיעורים הוא: "יש מבוגרים כמוני. אתם לא חייבים לגדול ולהיות כמו האבא הקשוח שלכם, או האבא המתעלם שלכם, או המורים ה… מדוכאים שלכם. יש עוד… עוד אפשרויות של מי אתם רוצים להיות ומי אתם יכולים להיות".
לילך: נכון, נכון. ולמרות שהמערכת היא לא הוגנת, וה… ומשלמים מחיר על להיות אחר, אנחנו יודעים שמשלמים מחיר על להיות אחר, עדיין, כן, זה שיעור נורא-נורא חשוב. מה אתה מייצג באמת, ולא רק מדבר עליו.
יונתן: נהדר.
לילך: נהדר.
יונתן: נסיים בזה.
לילך: פוף…
יונתן: פוווו… "ללכת שבי אחריו", זמין בהוט ובדיסני.
[מתוך "Pennsylvania Polka", מפסקול הסרט "לקום אתמול בבוקר"]
“Strike up the music, the band has begun
the Pennsylvania Polka.
Pick out your partner and join in the fun…”
יונתן: בשבוע הבא.
לילך: כן.
יונתן: [מגחך] שמא עליי לומר בשבוע שעבר?
לילך: מה?
יונתן: "לקום אתמול בבוקר"?
לילך: אה, וואו.
יונתן: עשיתי משחק מילים?
לילך: גם הצלחתי לשכוח את זה, וגם עצבן אותי הבדיחה. [צוחקת]
יונתן: אם אתם רוצים לראות את "לקום אתמול בבוקר", שוב, הוא זמין לצפייה בנטפליקס.
לילך: תודה רבה לאסף פרידמן, מנהל מחלקת הפודקאסטים. תודה לאמיר פקטור, המפיק שלנו. תודה לדן ברומר, העורך שלנו.
יונתן: העורך האגדי.
לילך: העורך האגדי שלנו. תודה לך, יונתן אנגלנדר.
יונתן: תודה לך, לילך וולך. ותודה לכם המאזינים, נשתמע שבוע הבא.
לילך: ביי ביי ביי.
[מוזיקה מתחזקת, מחיאות כפיים]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments