בפרק הסיום של העונה, לילך ויונתן מנסים לפתור את חידת "הניצוץ", סרטו של סטנלי קובריק מ-1980. בחוסר הסכמה נדיר ומלא ניצוצות, הם תוהים אם מדובר ביצירת מופת קולנועית שדנה בעבר האמריקאי האלים שרק מחכה להתפרץ, או בדיוקן מלא חורים וכשלים של אדם שנכנע לשדים שלו – או אולי שני הדברים גם יחד? פרק פרידה חגיגי שיש בו יותר שאלות מתשובות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/03/2024.
[הערת המתמללת: הקטעים המוקלטים מהסרט תומללו מפה]
[חסות]
לילך: יונתן, זה עכשיו או אף פעם.
יונתן: לא, לא.
לילך: זה הפרק האחרון.
יונתן: זה נורא מטופש.
לילך: Come on.
יונתן: אני לא עושה את זה.
לילך: לא תהיה לך עוד הזדמנות אולי.
יונתן: אוקיי. בסדר, בסדר. אוקיי. אז, פשוט לרוץ על זה?
לילך: פשוט לרוץ על זה.
יונתן: [בקול מציג] אוקיי. ברוכים הבאים לענקי הוידאו. Hhhhhhhere's Lilach! [לילך צוחקת ברקע] עכשיו את.
לילך: לא. זה מטומטם.
[מוזיקת פסנתר]
יונתן: שלום לילך.
לילך: שלום יונתן.
יונתן: וברוכים הבאים ל"ענקי הוידאו", פודקאסט של "הארץ" על סרטים ועל אנשים שאוהבים סרטים. ואנחנו בפרק האחרון לעונה.
לילך: כן.
יונתן: היית מאמינה?
לילך: לא.
יונתן: אז הנה זה, זה הגיע.
לילך: נכון. מהר מאוד.
יונתן: ואנחנו מסיימים עם סרט לדעתי על רמה.
לילך: על רמה עכשיו. מנסה להזרים בחורות? [שניהם צוחקים]
יונתן: "הניצוץ". "הניצוץ" מ-1980, של סטנלי קובריק.
צריך לומר בהגינות, זה סרט מאוד שונה מכל מה שעשינו עד עכשיו. אז אני אולי אגיד אליו איזו מילה. אז קובריק, כמובן אחד מהבמאים הכי נחשבים בתולדות הקולנוע האמריקאי, אם לא ה… יש שיאמרו, וב-1980 הוא כבר אחרי השיא שלו, בוא נגיד. הוא עשה את "התפוז המכני" ו"Dr. strangelove" ו"שבילי התהילה" ו-"2001: אודיסיאה בחלל", כלומר, הוא כבר במאי שלא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. והוא עושה מה שהוא רוצה. ויש לו גם קצת הילה של הבמאי המסוגר, האובססיבי, שאף אחד לא יודע איפה הוא. הוא גר באנגליה, לא בהוליווד, הוא ידוע כדקדקן עד כדי אובססיה לפרטים, לוקח לו יותר ויותר זמן לעשות סרט והוא מחליט לעשות סרט אימה, על פי ספר של סטיבן קינג, יש לומר. והסיבה שאני אומר שזה סרט שונה כי עד עכשיו עסקנו בסרטי, אני אקרא לזה מיינסטרים, שהיה להם איזשהו נתיב מאוד ברור עלילתית, יכולנו לרוץ עליו, להעיר מה מעניין אותנו, והסרט הזה הוא משהו אחר.
לילך: כן. הוא סרט אומנותי.
יונתן: הוא סרט אומנותי, שאפשר להגיד את זה בלי להיות צינית. ואם אני צריך לבחור דימוי, וכל מי שראה את הסרט יודע, זה מבוך.
לילך: זה מבוך. נכון מאוד.
יונתן: זה מבוך שלא קל לצאת ממנו ושלא ברור… והרבה שבילים מובילים לאיזשהו Dead end והרבה שבילים עושים איזשהו מין Loop וחוזרים לעצמם, אז אני לא יודע אם נוכל לפתור את המבוך הזה.
לילך: לא בטוח שחייבים.
יונתן: אבל לא בטוח שחייבים. אני מסכים עם זה לחלוטין. אז למי שלא ראה, עלילה כביכול פשוטה. מדובר באב שלוקח את אשתו והבן שלו, הם הולכים לעשות Housekeeping למלון גדול בהרי ה-Rockies, כי הוא סגור בעונות השלגים, ובאיזשהו שלב הוא מחליט לרצוח אותם.
לילך: אוקיי, זה ממש הפשטה של העלילה אבל בסדר, כן, כן, כן.
יונתן: זה הפשטה של העלילה, כי כל קריאה שאני אחליט עכשיו עליה, היא תהיה לא הוגנת. כי אפשר לעשות הרבה קריאות.
לילך: אוקיי, בסדר גמור, נלך עם זה.
יונתן: אבל זה מה שקורה בסרט…
לילך: נלך על זה.
יונתן: תכלס. יש לך זיכרון ממתי ראית אותו בפעם הראשונה?
לילך: אין לי זיכרון חד משמעי, אני יודעת שזה היה בוידאו, אני חושדת שזה היה עם ההורים שלי, שכמו שכבר סיפרתי היו, עודם, חובבי סטיבן קינג.
יונתן: הוסללת.
לילך: הוסללתי! לאימה!
יונתן: שוב.
לילך: אני חושבת שצפיתי בסרט או בקטעים מן הסרט וזה מה שנשאר איתי. ואחרי איזשהו זמן קראתי את הספר.
יונתן: [מרים את קולו בהתלהבות] אוי, הנה זה. קראתי את הספר…
לילך: יונתן.
יונתן: כן.
לילך: ואני חושבת שהרושם שנשאר לי הוא מעורב. כלומר, חשבתי שאני מאוד אוהבת את הסרט ואז צפיתי בו שוב.
יונתן: אוקיי.
לילך: מה שנזכרתי זה שאהבתי מאוד כנראה את הספר. בבקשה, מתי אתה צפית בו לראשונה?
יונתן: כשהייתי בן 16-17 כזה, היה לי מנוי לאוזן השלישית.
לילך: Of course you did.
יונתן: כן. אני גם הוסללתי לאהבת קולנוע. באמת.
לילך: נכון.
יונתן: תכלס, חונכתי לאהבת קולנוע. והייתי עובר שורה שורה של כזה הבמאים הגדולים, ורץ על כל הסרטים שלהם ואז הגעתי גם לסטנלי קובריק. והתחושה שלי עם כל סרט שלו, וגם עם זה, למרות שזה סרט מאוד שונה, אפשר להגיד, ברפרטואר שלו. זה מעין תדהמה, מסוג התדהמה שיש לך כשאתה נכנס לאיזה קתדרלה באירופה. אתה לא מבין בדיוק מה כל כך מרשים. יש המון פרטים, יש המון דברים לראות, אבל אתה מבין שאתה מסתכל על משהו שהוא גדול ויפה ומפואר.
לילך: אוקיי. אוקיי.
יונתן: אני חושב שזה סרט מפואר, כמו כל הסרטים שלו. מהרבה בחינות.
לילך: אז אני לא אעשה את הדבר המעצבן הזה של לבוא ולהגיד כל הזמן [מדברת בקול ילדותי]: אבל זה רק כמו בספר, זה לא כמו בספר. אני הייתי רוצה דווקא לפגוש את הסרט הזה מהעיניים שלך. אני באה להשתכנע.
יונתן: אוקיי.
לילך: I want to be a believer.
יונתן: אני אעשה את המיטב.
לילך: ואשטח את הטענות השונות שלי מדי פעם, כי יש לי.
יונתן: אוקיי.
לילך: בטח שיש לי.
יונתן: אז יאללה בואי נצלול.
לילך: קדימה.
[מוזיקה מאיימת מפתיחת הסרט]
יונתן: הסרט נפתח בשוטים רחבים, עד כדי לא להאמין, ממסוק, של נוף הררי מרשים מאוד. וכביש שנוסעת בו מכונית אחת ואין עוד מכוניות.
לילך: כמובן.
יונתן: וברקע יש את המוזיקה הסופר מאיימת הזאת. [יונתן מזמזם את המוזיקה מפתיחת הסרט בקול עבה]
לילך: כן, לא משחק משחקים.
יונתן: לא. לא משחק משחקים. הטון מאוד ברור וזה ארוך, והרכב נוסע ונוסע ונוסע, הנוף נהיה מושלג ואנחנו מגיעים למלון.
לילך: ל-Overlook.
יונתן: ה-Overlook Hotel. הנהג הוא ג'ק ניקולסון, בתור Jack Torrance, הגיבור של הסרט, והוא הגיע לראיון, ראיון עבודה. ובראיון הקצר הזה אנחנו לומדים המון דברים, עליו ועל המלון.
[הקלטה מהסרט]:
".Ullman: "Jack is a school teacher
".Jack: "Eh, formerly a school teacher
Watson: "What line of work are you in now?"
Jack: "I'm a writer."
Watson: "Well this ought to be quite a change for you."
Jack: "Well, I'm looking for a change."
יונתן: אז הוא סופר. צריך לשאול את עצמנו איזה סוג של סופר מחליט לעשות Housekeeping למלון.
לילך: כל אחד שרוצה איזה Retreat טוב.
יונתן: או סופר כושל, אני הייתי אומר.
לילך: Harsh.
יונתן: הוא מספר שהוא לא נגע באלכוהול כבר כמה חודשים…
לילך בהסכמה: מממ…
יונתן: כלומר אלכוהוליסט נגמל.
לילך: כן.
יונתן: איש משפחה. והמנהל מלון אומר שוב ושוב ושוב, מדגיש של כאילו, קשה פה עם הבדידות. קשה פה עם הלהיות לבד, מנותק מעולם.
לילך: כן. כי בחורף בעצם המלון מתנתק לחלוטין מן הסביבה. אין דרך גישה אליו. השלגים הם כל כך כבדים, שרק מי שנשאר במלון נשאר עם עצמו.
יונתן: נכון. ואז הוא מוסיף ומספר: אחד מאלה הקודמים בתפקידך, Caretaker קודם, רצח את המשפחה שלו. שתי ילדות, בנות עשר ושמונה, ואת אשתו.
לילך: ואז ג'ק, אני חייבת להגיד את זה…
יונתן: כן בבקשה.
לילך: ואז ג'ק טורנס, ג'ק ניקלסון אומר:
Jack: "Well, you can rest assured Mr. Ullman, that's not going to happen with me".
ואתה מבין מיד, אתה יכול להיות בטוח שעם האיש הזה זה בהחלט הולך לקרות.
יונתן: כן זה תגובה מוזרה. כלומר, זה לא אוי ואבוי!
לילך: אם אתה חייב לומר את זה, לא בפעם הראשונה.
יונתן: ועוד פרט שנזרק, ואנחנו נחזור אליו אחר כך: המלון הזה נבנה על שטח של בית קברות ילידי עתיק.
לילך [בטון מזלזל] ילידי עכשיו. אינדיאני. מי אנחנו הולכים להעליב? [צוחקת]
יונתן: את האינדיאנים שמאזינים לנו.
לילך: את האינדיאנים הרבים. ובכן כנף נוצה, אני מתנצלת מאוד. בכל מקרה, זה דבר שמאוד מאוד מעסיק את סטיבן קינג, גם בספרים אחרים שלו. אני מדי פעם כן אביא את סטיבן קינג בתור נציג התמות [Themes] של הסרט.
יונתן: את לא צריכה להתנצל בבקשה. תביאי את סטיבן קינג.
לילך: אני בהחלט לא צריכה להתנצל באמת.
יונתן: כן. אז זה הראיון. קצר, מוזר. כמו הרבה מהסצנות פה, משהו בדיבור לא טבעי, מאוד לקוני. ג'ק ניקולסון כבר נראה, כבר בשלב הזה חצי מעורער. ואז אנחנו חותכים למשפחה, שנשארה עדיין, היא עוד לא באה. נשארה בבית. זו וונדי, Shelley Duvall ובנה דני, Danny Lloyd.
לילך: כן.
יונתן: הייתי אומר שיש עוד חבר במשפחה, כי הוא מאוד נוכח, שזה טוני, החבר הדמיוני של דני. דני מדי פעם כאילו מרים את האצבע ועושה כזה תנועות של: אני מדבר, והוא מדבר בקול אחר וזה טוני. טוני אומר לדני לפעמים מה לעשות, מה לספר…
לילך: כן.
יונתן: מה לא לספר.
[הקלטה מהסרט]:
Danny: "Tony, why don't you want to go to the hotel?"
Tony: "I don't know."
Danny: "You do too know, now come on tell me."
Tony: "I don't want to".
יונתן: ואז לדני/טוני יש מין חיזיון.
[מוזיקה חזקה ומפחידה מהסרט]
יונתן: לרגע הוא רואה מעלית של ה-Overlook, וממנה יוצאים נהרות של דם. ואז עוד בזה, שתי ילדות שנראות כמו תאומות.
לילך: כן.
יונתן: הוא מתעלף.
לילך: כן. ילד נוח. [צוחקים] כזה שאתה רוצה לגדל.
יונתן: ובשיחה קצרה עם רופאה שמגיעה לטפל בו, שלי דובאל, וונדי, מספרת שטוני הופיע לראשונה אחרי שג'ק היה אלים כלפי הבן שלו.
לילך: מי היה מאמין?
יונתן: הוא משך אותו והכתף יצאה ממקומה.
לילך: כן.
יונתן: ומאז הוא הבטיח שהוא לעולם לא יגע יותר באלכוהול.
לילך: ומאז גם יש את טוני. שאנחנו יכולים לחשוב שהוא חבר דמיוני, פשוט חבר דמיוני. אממה, הוא אומר… טוני מספר לדני, שבעצם אבא קיבל כבר את העבודה והוא תכף יתקשר לספר. ואז אנחנו מבינים שהילד, יש לו יותר מדמיון של ילד. יש לו מה שאנחנו נדע להגיד אחר כך, את הניצוץ. יש לו איזה שהם כוחות. ובטח בפתח של יצירה, גם דיברנו על זה כשדיברנו על "אני והחבר'ה", שכשסטיבן קינג בוחר, והוא בוחר הרבה פעמים ביצירה שלו למקם ילד, לילד יש תפקיד. ולדני אמור להיות תפקיד. בסרט אין לו מאוד, הוא אביזר מקריפ בתוך סרט מקריפ. אבל גם אם לא ילד, למי שיש כוחות על בסרטים, יש להם תפקיד. זאת אומרת זה חלק מהעניין, זה חלק מה-Buildup. לדני יש איזה שהם כוחות על.
יונתן: אני חושב, שאחד התרגילים שהסרט עושה בחוכמה, זה שהוא מושך את הרגע הזה שבו אתה בטוח שיש פה משהו על טבעי, ממש עד הקצה. אתה יכול… רוב הסרט, לפענח אותו או לקרוא אותו כאילו הוא מדמיין, ההוא מדמיין, ההוא חולה…
לילך: [מתפרצת] אפשר. זה נכון. זה נכון. זה מחזיק את זה, כן. אני מסכימה.
יונתן: זה מחזיק המון זמן ככה.
[מוזיקה מפחידה מהסרט]
יונתן: ואז בעצם הם נוסעים. ישר… כל המשפחה נוסעת למלון ובנסיעה שוב, עוד סצינת נסיעה באותם כבישים, ומה שמשך אותי בנסיעה המשפחתית הזאת… שני דברים: אחד, ג'ק נראה כבר משוגע על כל הראש. כבר עכשיו.
לילך: הוא אדם ששונא את משפחתו, כבר בנסיעה הקצרה הזו.
יונתן: זה תחילת הסרט והוא שונא את אשתו והבן שלו, הוא לא סובל אותו. זה מאוד מאוד ברור מהרגע הראשון.
לילך: זה מבחינתי כבר כשל אדיר של קובריק. כי זה באמת נראה… קודם כל אני שונאת את כל הליהוקים פה, אבל חוץ מזה, זה נראה כאילו אף אדם אחד על הסט, לא פגש אדם נורמלי בחיים שלו. הם לא יודעים איך הם מתנהגים, הם לא יודעים איך הם מתייחסים אחד לשני, אין שום דבר שאפשר לתפוס כאנושי. ועוד יותר מזה, זאת אומרת, הנקודת מוצא של סטיבן קינג לספר הייתה "תן לי איש משפחה נורמלי ואני אראה לך איך הוא הופך לרוצח מופרע" [מוזיקת כינורות חזקה וחדה] וסטניק קובריק, הוא מתחיל עם רוצח. זאת אומרת, זה ג'ק ניקולסון. זה לא נראה כאילו הוא מצליח להחזיק שנייה מן הסבירות הזאת. הוא כבר נראה מטורף.
יונתן: אוקיי, את אומרת כשל ליהוקי, אני אגיד שאין אצל סטנלי קובריק כשלים.
לילך: [בזלזול] בוודאי!
יונתן: לא, אבל תנסי לבחון את האפשרות שהוא לא מנסה לעשות את מה שסטיבן קינג עושה בספר, אלא הוא מנסה לעשות משהו אחר.
לילך: אני עוזבת את סטיבן קינג. אני אומרת ברמה האנושית הרי.
יונתן: יכול להיות שהסרט בא ושואל אותך כצופה: בוא תנסה אתה למצוא את הרגע שבו ג'ק ניקולסון מחליט לרצוח את המשפחה שלו. האם זה קורה בסוף הסרט או האם הוא מגיע כבר למלון עם הכוונה הזאת, ומשהו במלון עושה את הדחיפה האחרונה?
לילך: זאת שאלה בכלל? הוא נוסע במכונית, הוא מדבר עם הילד הקטן שלו על קניבליזם.
יונתן: יש הורים ששונאים את הילדים שלהם. יש אנשי משפחה שלא מרוצים. יש אנשי… יש אלכוהוליסטים בגמילה ששונאים כל רגע בחיים שלהם. וג'ק ניקולסון הוא כרגע הדמות הזאת.
לילך: אוקיי, בסדר. אני מקבלת עד כאן.
יונתן: והעורך של הסרט סיפר פעם שקובריק בחר תמיד את הטייקים הכי קיצוניים של ג'ק ניקולסון. כלומר, ג'ק ניקולסון עשה בהתחלה טייקים שהוא היה טוב, אחרי זה הוא עשה טייקים שהוא היה סתמי, ואז הוא הלך לקיצון, וקובריק כמעט תמיד העדיף את הקיצון. הוא רוצה שנפגוש פה אדם שהוא כבר על הקצה. הוא מגיע לקצה.
לילך: יש איזשהו הסבר על זה?
יונתן: לא שאני יודע.
לילך: אוקיי.
יונתן: אנחנו צריכים לזנוח את המילה הסבר.
לילך: אוקיי.
יונתן: עוד דבר בנסיעה הקצרצרה הזאת: אנחנו שוב, ממש בהתחלה של הסרט, עולה סיפור על משלחת אמיתית, משלחת דונר שנתקעה בהרים, זה סיפור ישן ומוכר, ונאלצה לפנות לקניבליזם. אוקיי? שזה משהו שכמובן…
לילך: [מגחכת] זה הניסוח הכי מנומס ששמעתי אי פעם על קניבליזם. כן?
יונתן: שכמובן מספרים לילד בן חמש או שש או שבע, דבר נהדר.
[הקלטה מהסרט]:
Danny: "What was the Donner party?"
Jack: "There were a party of settlers in the covered wagon times. They got snowbound one winter in the mountains. They had to resort to cannibalism in order to stay alive."
Danny: "You mean they ate each other up?"
Jack: "They had to, in order to survive."
יונתן: מה שלא מספרים על המשלחת הזאת, וזה גם דבר שאני ארצה לחזור עליו, הם הרגו את שני המדריכים הילידיים שלהם, האינדיאנים שלהם…
לילך: במי תבחר? במי תבחר לאיזה נשנוש קטן?
יונתן: כדי לאכול אותם.
לילך: ודאי. אתה לא תלך לאדם הלבן.
יונתן: ואז אנחנו מגיעים ל-Overlook. ה-Overlook ולידו מבוך. בגלל זה אמרתי בהתחלה שאנחנו צריכים לחשוב על מבוך. בואי נדבר שנייה על המלון הזה. איזה מין מלון זה? איך הוא נראה? הוא דמות בסרט?
לילך: המלון הוא לגמרי דמות מהסרט. הוא נראה כמו הסבנטיז בעצמם, זאת אומרת, הוא לא המלון הכי מפואר, אבל הוא בהחלט מין מלון של פאר ישן.
יונתן: כן, הוא לא נראה כמו מלון קלישאתי רדוף רוחות. כלומר זה…
לילך: לא, הוא לא ויקטוריאני כזה.
יונתן: כן.
לילך: לא, לא.
יונתן: וקורי עכביש בכל מקום.
לילך: לא.
יונתן: הוא נראה מתוחזק היטב, ואני אגיד, הוא נראה כמו מבוך. קובריק מראה לנו אותו כמו מבוך. יש גם Inter cutting בין הטיול במבוך לטיול במלון, המון המון מסדרונות, המון פניות… קשה…
לילך: אפילו לא שמתי לב לזה. כי הכל נראה לי כמו מבוך. הרי הארץ נראה לי כמו מבוך.
יונתן: קמפוס ענקי הוידאו.
לילך: קמפוס ענקי הוידאו.
יונתן: אז אנחנו צריכים לחשוב על השני מקומות האלה כאותו מקום או כשני צדדים של אותו מקום.
לילך: כן. המבוך, רק נגיד למי שלא… המבוך הוא מין גדר חיה, מהמבוכים שעשויים מגדר חיה.
יונתן: וברגע הבא אנחנו, מוצגת לנו עוד דמות חשובה וזהו הטבח הראשי של המקום. גבר שחור בשם Dick Hallorann, הוא לוקח את דני ו-ונדי ל… שוב, סיור מה שנראה לי מבוך מוחלט של מטבח עצום.
לילך: הרגע, האהוב עליי בסרט.
[הקלטה מהסרט]:
Wendy: "Yeah. This whole place is such an enormous maze, I feel I'll have to leave a trail of breadcrumbs every time I come in."
Hallorann laughs.
Hallorann: "Don't let it get you down Mrs. Torrance - it's big but it still ain't nothing but a kitchen…"
יונתן: הוא מראה להם את המחסן, מה שנקרא בצבא מחסן קשות.
לילך: מה זה מחסן קשות?
יונתן: כנראה לא עשית תורנות מטבח בצבא.
לילך: ודאי שעשיתי.
יונתן: מחסן קשות זה איפה שאתה שומר כל הדברים היבשים: החומוס, הפחיות. ופה אני רוצה שנייה להתעכב, על כמה דברים. קובריק, כשאמרתי שהוא במאי אובססיבי, זה אומר שאם אצל במאי אחר, אז הוא היה אומר לצוות Art שלו: "בואו תעשו מחסן קשות". [צוחק] אני הולך להתעקש על הביטוי הזה.
לילך: אני… בשמחה.
יונתן: ואת יודעת, תשימו פחיות, צבעים, ואז הוא היה מעיר שהוא לא אוהב את הצבע הזה או לא את הצבע הזה, אז אפשר להיות בטוחים שאצל קובריק כל פחית ופחית במחסן הזה, הוא בחר אותה, הוא מיקם אותה במקום שהוא רצה למקם אותה, וכל שוט, הוא מילא אותו בדיוק איך שהוא רצה למלא אותו.
לילך: אוקיי.
יונתן: לדוגמה, כשאתה רואה שוט של דיק, יש מאחוריו פחית. ובפחית יש לוגו של גבר אינדיאני, של צ'יף.
לילך: אה. זה לא בדיוק אותו הדבר. זה לא ניואנס של כל ה…
יונתן: זה לא ניואנס, אבל אני לא הולך עכשיו להתעכב כל פעם שיש את זה בסרט. אבל אני מזמין את מי שרוצה לראות אותו שיראה אותו שוב, וינסה פתאום לשים לב כמה זה בולט לאורך הסרט. שוב ושוב ושוב ושוב. פה יש שטיח בסגנון אינדיאני ופה יש תמונה ברקע של שתי ילדות אינדיאניות. זה כאילו העבר יושב על המקום הזה בכל פינה, כל השוטים מלאים בתמונות מהעבר, כאילו זה מקום שהעבר חונק אותו כמעט, הייתי אומר.
לילך: אפשר לדבר על ארצות הברית כעל מקום שהעבר חונק אותו, יותר ופחות, אבל כאילו… נו מה?
יונתן: זה דבר שגם אפשר לשים לב אליו: כמה דגלים אמריקאים מתחבאים בסרט, בלי שהם מודגשים. אז זה לא ניואנס כמו שאת חושבת, אבל כלומר, את שמת לב כמה פעמים יש תמונות של אנשים אינדיאנים ברחבי המלון? ואני אגיד עוד מילה על אובססיה: זה סרט שאובססיביים לגביו. יש סרט שנקרא חדר 237, שמיד נגיע אליו גם בסרט, והוא מלא בתיאוריות על למה קוביק התכוון. מרצח העם של האינדיאנים, לזה שהוא זייף את הנחיתה על הירח, לאין ספור דברים. יש משהו שמושך צופים לנתח ולנתח ולנתח ולנתח, ויש לזה מקום. כי הסרט מחביא יותר ממה שהוא מראה.
לילך: זאת אומרת שהסרט עצמו הוא יצירה אובססיבית והוא מגנט לאובססיביים.
יונתן: כן.
לילך: [בציניות] כן. נשמע כמו בחיים.
יונתן: והתיאוריה הילידית הזאת, האינדיאנית, זה משהו שאני כן רוצה שנרחף מעליו ונזכיר אותו, אבל אני לא עכשיו הולך להתעכב כל פעם, כי זה באמת, יש עשור דוגמאות.
לילך: התיאוריה הילידית, הכוונה זה ההסבר…
יונתן: זה ההסבר, כלומר, שהמלון כולו הוא דימוי לארצות הברית…
לילך: אוקיי, כן.
יונתן: כמו שאת אומרת, שיושב על העצמות והגופות של קברים אינדיאנים. שוב, זה לא קוהרנטי, אין לי הסבר שיגיד לך: טוב, אז עכשיו הרוחות רפאים הם אינדיאנים. זה לא כזה פשוט.
לילך: זה בכלל לא, כן. אבל עזבו. זה קוהרנטי, כן.
יונתן: שיש פה איזה חנק או איזשהו נקמה או איזושהי אלימות שלא השתחררה.
לילך: אני רוצה להגיד משהו, אפרופו גם אובססיביה וגם עבר, אנחנו מההתחלה שומעים שג'ק הוא אלכוהוליסט בגמילה. סטיבן קינג הוא אלכוהוליסט. הוא דיבר על זה הרבה מאוד פעמים, אבל יותר מזה, בהקשר הזה, הוא בן לאלכוהוליסט. אבא שלו היה אלכוהוליסט ואלים. וכשהוא מדבר בעצם על איזה מין מלון אפשר לבנות על גבי בית קברות אינדיאני, איזה מין דבר אפשר לבנות על בסיס כל כך רעוע, הוא גם מדבר על עצמו. הוא גם שואל: איזה מין בן אדם אתה יכול לייצר על בסיס כל כך בעייתי? ואיך העבר משכפל את עצמו, גם כשאתה עושה הכל כדי להילחם בזה. הוא ידע שאבא שלו הוא דבר שהוא לא רוצה להיות כמוהו. And then again.
יונתן: אוקיי. מעניין. וכאילו אני… צועק לי באוזניים: "הכיבוש, הכיבוש, הכיבוש"...
לילך: בודאי שהכיבוש.
יונתן: אבל נוותר על זה כרגע.
לילך: כאילו אנחנו ממש שם.
יונתן: במחסן קשות, בפעם הראשונה, הטבח דיק מסתכל על דני ומתקשר איתו שלא ברמה המילולית.
[הקלטה מהסרט]:
Hallorann: "How'd you like some ice cream, Doc?"
יונתן: הוא שואל אותו בראש, אנחנו שומעים את זה כאילו לא שומעים את השפתיים, אם הוא רוצה גלידה. ואז יש שיחה יפה מאוד בין דיק לדני, שאגב, אם אתה מסתכל, ברקע מעל דני יש פשוט סכינים. קשה לי להראות את זה כי אני לא יכול להראות לך ולמאזינים שלנו פריימים, אבל זה באמת ברמת כל פריים מכיל עוד קריאה. הוא מדבר איתו על מה זה "הניצוץ".
לילך: כן.
יונתן: הוא אומר שיש אנשים מסוימים שיש להם את מה שסבתא שלו קראה לו "ניצוץ", כלומר יכולת לראות מעבר למה שנראה. והוא אומר שגם למקומות יש "ניצוץ". וספציפית, שבמלון הזה קרו כל מיני דברים לא טובים.
לילך: עכשיו לדיק, שהוא כאמור שחור ואיש עבודה, יש את "הניצוץ". לדני יש את ה"ניצוץ". ומיד נהיה ביניהם איזשהו קשר, כי ילדים ושחורים, שזה מין…
יונתן: האק פין?
לילך: אחרים. פשוט אחרים ושוליים. אם אנחנו יודעים שלדני, ילד בן חמש-שש, אנחנו לא מבינים בזה, יש ניצוץ, הוא לא התחבר עם איזה איש עסקים עם מזוודת ג'יימס בונד. הוא התחבר עם איזה משהו שהוא אחר לחברה. אז מיד נהיה ביניהם קשר של שוליים ושל אחרים. וזה עוד בלי שאנחנו נכנסים לאופן שבו אנשים לבנים אוהבים לחשוב שלאנשים עם צבע יש חיבור אחר למיסטיקה…
יונתן: כן זה, חוכמת חיים כזאת ש…
לילך: חוכמת חיים, חוכמה שבטית, חוכמה ילידית, אתם גזענים. [צוחקת]
יונתן: ודיק מזהיר דני שלא להיכנס בשום פנים באופן לחדר 237.
[הקלטה מהסרט]:
Danny: "Mr. Halloran, what is in Room 237"?
Hallorann: "Nothing. There ain't nothing in Room 237, but you ain't got no business going in there anyway, so stay out! You understand, stay out!"
יונתן: והוא לא אומר מעבר לזה שום דבר, בשלב הזה. ואז קאט! חודש עובר [הקלטה מהסרט]. ובחודש קדימה אנחנו מתחילים עם האופניים של דני. בשוט מתמשך של דני על אופניים…
לילך: תלת אופן, כזה קטן של ילדים.
יונתן: תלת אופן, כזה קטן של ילדים, נוסע לו ברחבי המלון. אני רוצה לשאול אותך לפני שאני אומר את שלי, מה מפחיד בסרט אימה?
לילך: מה מפחיד בסרט אימה? בכל סרט אימה? זה שאלה מאוד כללית.
יונתן: באופן כללי, מה… מה מפחיד? למה זה מפחיד אותנו?
לילך: אני אנסה לענות על עצמי כי אני יודעת להגיד באופן רחב. אבל ההסתננות של הלא צפוי בתוך המאוד מאוד מוכר. זאת אומרת…
יונתן: אוקיי, תשובה טובה.
לילך: רוח רפאים בבית שלי, במקלחת שלי, במטבח שלי. כאילו השבירה הזאת של - שלי-מוגן-מוכר, עם חדירה של מאיים.
יונתן: זו תשובה טובה, מעניינת. אין לי תשובה שהכנתי מראש, אבל אני רק רוצה להגיד שבעיניי השוט המתמשך הזה, עם הסאונד שמתלווה אליו, שזה הקטע. אנחנו שומעים את הגלגלים של האופניים של דני על הרצפה של המלון ואז יש שטיח ואז פתאום שקט, דממה מוחלטת. ואז עוד פעם ואז עוד פעם.
[נשמעת סצנה בה נוסע דני על אופניים במסדרונות המלון בדיוק כמו שתיאר יונתן]
יונתן: הקולנוע יודע לדבר בכל מיני שפות, והשפה היותר מעודנת שיש פה, וזה כן מעודן, כי מה מפחיד? זה ילד נוסע על אופניים, מה מפחיד בזה? אבל משהו באופן שבו זה מצולם, ומשהו באופן שבו זה נעזר בסאונד, הוא יותר טורד מנוחה מאיך שזה נגמר. וזה נגמר בזה שהוא פתאום רואה את התאומות.
לילך: כן.
יונתן: אבל זה לא מה שמפחיד, זה שהוא פתאום רואה את הרוח רפאים אולי בתוך הבית, מה שמפחיד זה שהקולנוע מדבר אליך ואתה יודע שמשהו מפחיד הולך לקרות, כי יש משהו לא טבעי ומוזר בילד שנוסע באופניים בתוך מלון.
לילך: לבד. אם היו לך שלושה ילדים באופניים במלון, כבר לא היית מתוח ככה.
יונתן: ובמקביל ג'ק, שאמור לכתוב, כידוע, בשביל זה הוא בא…
לילך: נכון.
יונתן: הוא משחק עם כדור טניס ודופק אותו על הקירות, שזה גם סאונד אפקט מעניין. וטניס, משחק שאמורים לשחק בשניים, משחק לבד. ושני הדברים, שתי הפעילויות האלה, הטניס והאופניים, זה דברים שאתה אמור לעשות בחוץ.
לילך: זה לא נראה כאילו השלושה אנשים האלה באותו חדר, כמעט בשום שלב, בכל החודש הזה. כל אחד מסתובב לבד מדי.
יונתן: הם במבוך, והם לא יודעים, כל אחד בדרכו, איך לצאת מהמקום שאליו הוא נקלע.
לילך: כן. בוא נדבר רגע על מחסום כתיבה, כי זה חלק ממה שהיצירה הזאת עוסקת בו וג'ק הגיע למלון בשביל לכתוב. עם זה הוא אמור לחזור. זה המחיר, נגיד, שהוא משלם על לשמור על מלון לבד בחורף שלם עם המשפחה שלו, זה שהוא אמור לחזור, פה אין לו הסחות דעת, הוא אמור לחזור עם הכתב יד הזה שהוא רוצה לחזור. עכשיו ביצירות שעוסקות במחסום כתיבה, תמיד יש משהו ארס פואטי. זאת אומרת, תמיד זה משהו שמספר על האדם עצמו. וזה תמיד נוגע גם בדיכאון ובחוסר אונים ובאימפוטנטיות. אימפוטנטיות כמעט, מול העולם. בטח כשמי שלא מצליח ליצור הוא גבר. ויש איזושהי סצנה שבה הוא משום מה התיישב, כמו הפוץ הגמור שהוא, לכתוב בכל ה-Hall של המלון. הוא לא לקח לעצמו חדר, הוא נמצא בכל ה-Hall של המלון, כי המלון כולו ריק, עם מכונת כתיבה אחת על שולחן, זה כמובן יפיפה מבחינת דימוי, והיא נכנסת והוא אומר לה שהיא מפריעה לו.
[הקלטה מהסרט]:
Jack: "Whenever I am in here and you hear me typing, or whether you don't hear me typing, whatever the fuck you hear me doing in here, when I am in here that means that I am working - that means don't come in. Now do you think you can handle that?"
Wendy: "Yeh".
Jack: "Why don't you start right now and get the fuck out of here, hmm?"
לילך: זאת אומרת, שהיא לא יכולה להיכנס כשהוא כותב, שזה אין לדעת, זה אולי בכל רגע נתון. והוא ממש ממש צועק עליה והוא Abusive אליה.
יונתן: הוא עוד שנייה מעיף לה סטירה.
לילך: כן הוא מאוד מאוד…
יונתן: הוא כבר אדם על הקצה.
לילך: כן הוא אדם על הקצה לגמרי, ואני חושבת שבראש של ג'ק זה העול של המשפחה, שמונע ממנו להיות הסופר האדיר שהוא אמור להיות. זאת אומרת, יש שם איזה נגיעה בפנטזיה כללית יותר, גברית בעיקרה, של האדם שהייתי יכול להפוך להיות לו רק לא היה לי את העול הזה של קיום ותחזוק ופרנוס משפחה. החלום הזה נגזל מהם והוא ממש מנהל את הדיאלוג הזה מול וונדי. היא כנציגת המשפחה כרגע, יותר מאוחר גם נראה באיזה אופן עם דני, הם מעכבים אותו להיות הדבר הזה שהוא אמור להיות. ולכן הוא לא יכול לכתוב. ולכן הוא בעצם אימפוטנט, זאת אומרת, הוא אימפוטנט מול העולם.
יונתן: זה ניתוח מצוין, אבל אני רוצה להתעכב על הפוץ, המילה פוץ שבחרת.
לילך: כן. זה דווקא לא בחירה טובה. אני חוזרת בה.
יונתן: תראי את הגדולה של הבמאי מבחינתי. תגידי לבמאי: "תראה לי אדם שעושה משהו שגדול עליו".
לילך: מממ, יפה.
יונתן: אז הנה נמצא, באיזה חדר הוא בוחר? החדר הכי גדול בבית, שענק עליו בכמה ממדים.
לילך: כן.
יונתן: או, תראה לי אדם שמשתגע מרוב בדידותו, אז הוא משחק טניס עם עצמו בחדר עצום. תראי לי ילד שנמצא במקום לא טבעי, אז הוא עושה את זה עם סאונד אפקט של אופניים.
לילך: כן.
יונתן: וזו הגדולה וזה היופי של הסרט.
לילך: בסדר גמור. השתכנעתי לגבי הסצנה הזו.
[הקלטה מהסרט ברקע - ונדי ודני משחקים בשלג מחוץ למלון]
יונתן: אז אנחנו הולכים ומבינים, יש שוט מאוד בולט של ג'ק מסתכל על וונדי ודני משחקים בחוץ, וכבר הוא נראה פסיכי לגמרי. הוא נראה כאילו מחכים כבר לרגע שבו הוא יירד מהפסים ויעשה את המעשה. הצופה כבר יודע שזה מה שהולך לבוא. ובאחד הרגעים הוא עושה שיחה עם דני. והוא מחזיק אותו, כאב בעצמי, זה נראה השיחה הכי קרה ולא ככה מחזיקים ילד. והוא אומר לו:
[הקלטה מהסרט]:
Jack: "I love you Danny. I love you more than anything else in the whole world, and I'd never do anything to hurt you. never"...
יונתן: והוא אומר את זה בקול של איך שהזאב מדבר עם כיפה אדומה.
לילך: ממש. אם אתה חייב לומר את זה ג'ק. אם אתה חייב לומר את זה אז כבר משהו לא בסדר.
יונתן: כן. דני מבועת ממנו בבירור.
לילך: בוודאי.
יונתן: ובסצנה הבאה דני מופיע, אחרי שהוא כביכול נכנס לחדר 237, החדר האסור, והוא מופיע כשהחולצה שלו קרועה, הסוודר שלו קרוע, הצוואר שלו מלא באדמומיות כזו, כאילו מישהו חנק אותו. אז יש פה כמה דברים: לטובת האובססיביים אני אגיד: דני לובש סוודר של אפולו 11.
לילך: כן.
יונתן: אז אחת התיאוריות הנפוצות בקרב האובססיביים, שאני לא בהם…
לילך: מה פתאום?!
יונתן: אני לא! זה שכל הסרט הוא וידוי של קובריק על זה שהוא זייף את הנחיתה על הירח האמריקאית, כביכול.
לילך: כן. הוא סתם משחק בכם. הוא סתם משחק בכם כי הוא יכול.
יונתן: יכול להיות שהוא סתם משחק. יכול להיות שזה סתם כאילו, תזדיינו כאילו, אובססיביים. ובמקביל להופעה הזאת של דני, ג'ק חולם חלום בלהות וונדי מעירה אותו והוא אומר: "חלמתי שאני רוצח אתכם".
לילך: כן.
יונתן: ומבתר אתכם לחתיכות קטנות. אז ונדי עושה אחד ועוד אחד…
לילך: אם היא עושה אחד ועוד אחד, היא האישה הכי איטית תפיסה Ever.
יונתן: והיא אומרת, אתה עשית את זה לדני. אתה פגעת בו, אתה חנקת אותו. תתרחק מאיתנו. בואי נדבר שנייה על הליהוק של שלי דובאל.
[לילך מוציאה אנחת אכזבה]
יונתן: אמרת שאת שונאת את הליהוקים.
לילך: אני שונאת את כל הליהוקים.
יונתן: למה את שונאת את הליהוק שלה?
לילך: כי… אני כן אצטרך לחזור ל… אתה יודע מה? אני אפילו לא חייבת לחזור לספר שבו סטיבן קינג מתאר, בהרבה מאוד אהבה וחמלה, ואישה אחלה. אישה חזקה ומרשימה שנותנת Fight, שהיא גם חמה, היא גם קשוחה, יש לה כוחות. שלי דובאל היא בובה על חוט כאילו. היא כל כך כל כך לא מרשימה, היא כל כך כל הזמן על הקצה, היא בכיינית והיא פסיבית, זאת אומרת, משהו בייצוג הזה, אני מצטערת, זה לא על האישה עצמה, אבל האופן שבו קובריק התנהל איתה, זה מעליב לצפות בזה.
יונתן: בוא נגיד על זה מילה. כלומר, ידוע שקובריק…
לילך: ידוע. כן.
יונתן: התעמר בה בצורה כמעט קיצונית, השפיל אותה, צעק עליה.
לילך: מה זה קיצונית? סצנות איומות שצולמו שוב ושוב ושוב, 160 פעם סצנה שבה היא אמורה להיות מבועתת כי היא לא מבועתת מספיק. אז היא נראית כמו אישה על סף התמוטטות עצבים כל הסרט. שוב אני אגיד, מההתחלה. שאז נורא קשה לייצר תהליך. כי…
יונתן: אני לא חושב שזה מעניין אותו לייצר תהליך.
לילך: לא. זה Obviously לא מעניין אותו.
יונתן: אני חושב שהוא גם פה הוא הביא אותה על הקצה, הוא הציג אישה שנראית גם כאילו על הקצה, היא נראית כמעט חצי גופה בעצמה. הוא מפגיש אותה עם גבר שנמצא על הקצה, וילד שהוא בעצמו סוג שעל הקצה. כלומר, יש לו חבר דמיוני שגר בתוך הפה שלו. בלי… כלשונו.
לילך: כן. הוא ילד משונה.
יונתן: ואחרי הדבר הזה, אחרי ההרחקה הזאת של דני מג'ק, הוא מתהלך לו במלון כמו איש זועף, כמעט כמו סרט מצויר - זועף.
לילך: כן. כועס, אני כועס עכשיו. [צוחקת]
יונתן: אני כועס עכשיו, בדיוק. ואגב, עוד דבר לשים לב אליו, זה כמה סרטים מצוירים יש בסרט.
לילך: נכון.
יונתן: המון. ברקע כל הזמן, ורפרנסים לסרטים מצויירים, כל הזמן. והוא נכנס ל-Goldroom, שזה הבר של המלון.
לילך: זה מן חדר נשפים כזה, אני חשבתי, לא?
יונתן: כן. חדר נשפים זה מילה, תיאור יותר טוב. שהוא כמובן נטוש, כפי שכל המלון נטוש.
לילך: כן. אין שם אף אחד.
יונתן: הוא מתיישב על הבר, אין אלכוהול בבר. מוצאים אותו כדי שהוא לא יגנב בזמן החורף. והוא מוריד את הראש והוא מעלה את הראש ואופס!
[לילך מופתעת]
יונתן: ברמן!
[הקלטה מהסרט]:
Jack: "Hi Lloyd. A little slow tonight, isn't it?"
Lloyd: "Yes, it is, Mr. Torrance. What'll it be?"
יונתן: והברמן מציע לו לשתות. והוא כמובן שותה. עכשיו, האם הוא שותה? אנחנו לא יודעים, כי אנחנו עוד לא יודעים בעצם אם כל מה שאנחנו רואים שהוא על טבעי במרכאות, הוא על טבעי או זה יכול להיות באותה מידה פנטזיה של ג'ק.
לילך: בעצם יש את האפשרות, אני אגיד, לא רק בסרט כמו שאתה ציינת, אלא גם בספר, שזו יצירה שעוסקת בהתמודדות עם שדים פנימיים.
יונתן: כן.
לילך: והשדים החיצוניים הם רק או השלכה או טריגר, אבל המאבק האמיתי הוא פנימי. עכשיו, מהו אלכוהוליזם אם לא שד פנימי? השד הפנימי. זאת אומרת, כל התמכרות גדולה אחרת, כן? אבל אפשר לקרוא את כל הדבר הזה בתור דימויים של שדים פנימיים עבור האבא, וחרדות עבור הילד ופחד מאלימות ומשליטה של ונדי, של האישה, זאת אפשרות שקיימת.
יונתן: וג'ק מדבר עם הברמן על זה שהוא לא פגע בדני.
לילך: עכשיו.
יונתן: עכשיו. אבל אשתו וונדי, כל הזמן מזכירה לו את אותו אירוע חד פעמי, שבו הוא הוציא לו את הכתף מהמקום…
לילך: כן.
יונתן: והיא תמיד מזכירה לו, בעצם העבר רודף אותו.
לילך: העבר. כן.
יונתן: או וונדי גורמת לעבר לרדוף אותו.
לילך: העבר רודף אותו וספציפית מה שהוא מספר שם, זה אנחנו יודעים, זה שכשהוא איבד את זה והכאיב… כאילו פגע בדני, זה היה כי הילד פיזר את הדפים שהוא כתב. זאת אומרת, שוב יש לנו את הדבר הזה של, הילד מתחרה בכתיבה. זאת אומרת, הילד מנסה לחבל לו בכתיבה, בראש שלו. זו שוב חזרה ל-Main trope, הפנטזיה הגברית הזאת, של - הדברים שהייתי יכול להיות, לו המשפחה שלי לא הייתה גונבת אותי מהדברים שאני אמור להיות.
יונתן: כן. אני איתך בזה לגמרי. אני ארוץ על הדברים הבאים…
לילך: כן.
יונתן: כי יש פה כמה אירועים שלא נרחיב עליהם. אחד זה שדיק הטבח, בביתו במיאמי, מרגיש שמשהו לא כשורה והוא מתחיל לעשות דרכו חזרה למלון…
לילך: כן.
יונתן: כדי להציל אולי את המשפחה או את הילד, לא ברור.
לילך: זה כן דבר לציין, בגלל שדיברנו על איזה תפקיד אמור להיות לדני או לילד עם כוחות? הוא מזמן אותו. בסרט זה לא כזה עובר, אבל הוא מזמן אותו. הוא, זה הילד, מצליח לייצר את הקשר הטלפתי וכן לשלוט בניצוץ, דבר שהוא כאילו כן ולא, הוא קצת מהבהב לו עדיין כילד, אבל הוא כן מצליח לייצר את הדבר הזה בסיפור בספר המקורי, ולהביא עזרה מבחוץ.
יונתן: זה נאמר במפורש.
לילך: זה סוג של… אבל אתה לא באמת משתכנע מזה.
יונתן: [מתלהב] מצוין שאתה לא משתכנע מזה!
לילך: בטח. לא משתכנע מכלום.
יונתן: לדיק יש תחושת בטן שמשהו לא כשורה, הוא ראה את מי שהוא ראה, הוא פגש את מי שהוא פגש, משהו לא מסתדר לו והוא מחליט כאילו לעשות את הדרך. ואז יש לנו גם סצנה בתוך חדר 237 המפורסם. אנקדוטת טריוויה?
לילך: בבקשה.
יונתן: זה היה אמור להיות כמו בספר, חדר 217, אבל במלון שבו הסרט צולם ביקשו להחליף את זה, כי אף אחד לא ירצה לישון יותר בחדר הזה. כמובן שהם לא מבינים שום דבר בשיווק. כולם היו רוצים לישון בחדר הזה.
לילך: כולם, וגם מדובר באנשים שלא כותבים מספר 13 במעליות של המלונות שלהם, כי כולם דפוקים וטיפשים מאוד.
[ברקע מוזיקת רקע מפחידה מהסרט]
יונתן: אז מה שקורה שם זה ג'ק רואה אישה יפיפיה, ערומה, יוצאת מהמקלחת.
לילך: כן, איזה חדר יפה זה!
יונתן: כן. המלון עוצב על פי מלא מלונות. כי כמו שאמרנו, קובריק אובססיבי אז הוא לא הולך ומעצב לפי מלון אחד…
לילך: כן.
יונתן: הוא הולך והוא שולח את האנשים שלו לכל המלונות בארצות הברית, והוא לא עושה אודישן ל-300 ילדים או ל-500 ילדים, הוא עושה אודישן ל-5,000 ילדים.
לילך: כן.
יונתן: כלומר זה האיש.
לילך: ואז נתקע עם הפליצי הקטן הלא מרשים הזה.
יונתן: והאישה, הוא פשוט מתחיל לנשק אותה, בקטע. ואז הוא רואה במראה שהיא בעצם זקנה, גופה של זקנה…
לילך: גופה, ממש גופה. כן.
יונתן: ממש. ואני אגיד עוד פעם, מהדברים האלה שמופיעים כל הזמן בסרט, זה עוד כפילות. מראה, המון מראות. כמו שיש המון אינדיאנים, יש במלון הזה המון מראות, בהמון סצנות, המון מראות. ורק אני אזכיר חלק מהכפילויות שראינו כבר עד עכשיו, אבל יש עוד. אז האישה הזאת שיש לה שני צדדים, יש לנו את ג'ק אלכוהוליסט וג'ק הלא אלכוהוליסט, יש לנו את דני ויש לנו את טוני, ועוד מעט נפגוש עוד כאלה.
לילך: מה שקורה בחדר 237 זה שג'ק פוגש את הפנטזיה. זאת אומרת, הוא פוגש את האפשור של מה היה… איך היו יכולים להיראות חייו, לו היה חופשי ומאושר, כמו שהוא מדמיין, וזה אומר לבוא ולשכב מיד עם אישה יפה שמגיעה מן המוכן, עירומה. והוא פגש את המחיר. הוא התמזמז עם גופה. כאילו מה עוד יש להגיד? [יונתן צוחק]
יונתן: ואז הסצנה היותר מעניינת והיותר חשובה: הוא חוזר שוב לגולדרום. הפעם הגולדרום מלא, זה ממש נשף בגולדרום. והוא שוב שותה, ובדרך… הוא מסתובב לו בנשף ואז פתאום מישהו שופך עליו… מה זה? מיץ אבוקדו?
לילך: לא הבנתי את זה. זה ליקר אבוקדו? משהו דוחה.
יונתן: ליקר אבוקדו. והמלצר לוקח אותו איתו לשירותים. עוד חדר מדהים, חדר אדום.
לילך: מדהים! כמובן הוא נראה כמו סיוט כשלעצמו, אבל בטח.
[הקלטה מהסרט]:
Jack: "What do they call you around here, Jeevesy?"
Grady: "Grady, sir. Delbert Grady."
Jack: "Eh... Mr. Grady... weren't you once the caretaker here?"
Grady: "Why no, sir. I don't believe so."
יונתן: אתה לא רצחת את המשפחה שלך ואת הילדות שלך? והתשובה של גריידי [Grady], מן - לא, אני לא זוכר דבר כזה. וגריידי ברגע שהוא מזוהה, הוא אומר: הבנות שלי ואשתי לא הקשיבו לי, אז הייתי צריך לתקן אותם. I corrected them.
לילך: בטח. בטח. הפועל שאתה רוצה שישתמשו בו על בני אדם.
יונתן: והוא אומר שאולי גם זה מה שג'ק צריך לעשות. לתקן את המשפחה שלו בצורה הכי קשוחה והכי חד משמעית שיש.
לילך: כן.
יונתן: אני חושב שפה אנחנו עוצרים רגע… שנייה לעצור, ולשאול מתי ג'ק מחליט להרוג את המשפחה שלו?
לילך: אני לא חושבת שיש החלטה. אני חושבת שיש איזה הפסד לשדים הפנימיים. ואני חושבת שאם יש רגע יותר בהיר, זה דווקא טיפה יותר מאוחר, כשהרוח של המלון או מה שזה לא יהיה, אומרים לו: אנחנו לא מרגישים שהלב שלך בעניין. [צוחקת] ואז אתה מבין שהלב שלו אמור להיות משום מה בעניין של לרצוח את המשפחה שלו, והוא אומר: אני אראה לכם, אני אוכיח לכם. וכששם הקול הפנימי הופך להיות חיצוני וכל כך מהדהד חזק, זאת אומרת שזה דבר שכבר אי אפשר לאכזב אותו כי הוא גדול ממך, את מי אתה לא יכול לאכזב? את מי שגדול ממך, מי שמופקד עליך. אז אולי שם דווקא הייתי ממקמת את זה. שם הוא רוצה להצטיין, הוא רוצה להצטיין בפני המלון, שהוא כבר ישות.
יונתן: אוקיי. מעניין.
לילך: אתה?
יונתן: התשובה שלי הייתה, מהרגע הראשון שאנחנו פוגשים את הדמות הזאת, זה כבר שם…
לילך: כן, זה כבר שם.
יונתן: הוא רק צריך שיווצרו התנאים שיאפשרו את הדבר הזה. כלומר, הוא צריך אולי את הבידוד, אולי האלכוהול, אולי הלשמוע את הקולות, אם זה קולות. הוא פשוט צריך שיתנו לו את ה… לשים לו את הגרזן ביד, כביכול.
לילך: אבל ההחלטה או השד הפנימי כי…
יונתן: ההחלטה.
לילך: אלו שני דברים שונים. ההחלטה. כן, תשמע, מדובר… עוד פעם אני אגיד, כמה אתה יכול לדרדר את ג'ק ניקולסון? כאילו, הוא מראש קוקו לוקו.
יונתן: [משועשע] קוקו לוקו.
לילך: הוא בא לסרט כבר… כן.
יונתן: טוב לפחות הקללת עם הקוקו לוקו.
לילך: בבקשה.
יונתן: עוד דבר שגריידי אומר לג'ק:
"You have always been the caretaker. I should know, I've always been here".
לילך: כן.
יונתן: שזה כמובן עוד משפט לא ברור, אבל יש פה תחושה שכל זה כבר קרה. אני שוב, אני לא מסביר כי אני לא יודע איך להסביר. אנחנו צריכים שנייה להתייחס לסרט הזה כמשהו. כשאתה הולך למוזיאון, כשאת הולכת למוזיאון, ואת רואה סצנה תנ''כית של מישהו מימי הביניים. סבבה. זה מאוד ברור.
לילך: כן.
יונתן: ואחרי זה את הולכת לואן גוך ואת רואה חמניות ואת אומרת: אלו חמניות. הן מייצגות כך וכך וכך וכך. אבל אז את יכולה ללכת לציור של ג'קסון פולוק, וזה פשוט נקודות ופסים על קנבס.
לילך: עץ זית, טבע. כן.
יונתן: ואת לא מנסה להכיל על הדבר הזה איזשהו הסבר רציונלי של, הנקודות מייצגות את X והפס האדום מייצג את Y והצבע הכחול… אז אני, כאילו התחושה שלי, שזה סרט שככה צריך להתייחס אליו. צריך לספוג את כל מה שהוא מעביר לך בלי לנסות בהכרח לשים את זה באיזשהו קו ליניארי-רציונלי מפורש.
לילך: אין בעיה, אני יכולה לקבל את זה. את ה… כי הסרט הזה הוא קצת, הוא קצת לימבו. זאת אומרת, אתה לא… אתה באיזה מרחב ביניים. אני פשוט אומרת ששוב, עבור האדם שאני, הקול הפנימי שלי, אוקיי? הקול הפנימי שלי הוא מאוד מאוד מילולי, הוא מאוד נָרָטוֹרי. אני חושבת שהקול הפנימי של קובריק הוא מאוד דימויי, וזה עובד אחרת. עכשיו, אם אתה לוקח ממני, מהאדם הפרטי שאני, כן? כצופה, אם אתה לוקח ממני את העוגן העלילתי והסיפורי והמילולי, אתה חייב לתת לי משהו בתמורה. ג'קסון פולוק אגב עושה את זה מבחינתי. אני לא צריכה להגיד שום דבר על הנתזי צבע. זאת אומרת, אני יכולה להרגיש משהו מהתשוקה הזאת, אני יכולה להרגיש משהו מהרצון הזה. הטְרַנְזָקְצְיָה הזאת היא לא מקיימת משהו מספיק עבורי. זאת אומרת, אם אתה לוקח משהו כל כך גדול, לי, אתה חייב להחליף אותו במשהו כל כך גדול אחר, שאני אוכל להיאחז בו. ובסוף, הסרט הזה, זאת אומרת, יש לו רגעים מדהימים ויש לו דימויים מדהימים אבל הוא מאכזב אותי ברמה האנושית. הוא מאכזב אותי ברמה הפסיכולוגיסטית ויש שם יותר מדי חריקות, שאני אומרת… הוא מפריע לי להתמסר.
יונתן: אוקיי.
לילך: לך הוא לא מפריע.
יונתן: לא, אני פשוט חושב שהיופי הקולנועי שלו והיופי החזותי שלו והאווירתי שלו, אני לא צריך יותר מזה.
לילך: כן.
יונתן: אני נהנה ללכת במבוך וללכת לאיבוד, וזה בסדר.
לילך: אז יש מקומות שכן, טווין פיקס. אין בעיה. קח אותי איתך למבוך. אין בעיה, אין בעיה. טווין פיקס… אבל זה כי נשארים שם חלקים שאני יכולה לתקשר איתם. ואני מרגישה שהם מתקשרים איתי.
יונתן: אז אחד הרגעים האייקונים של הסרט הוא הרגע הבא, שבו ונדי ניגשת לשולחן כתיבה של ג'ק, המקום שאסור לה לגשת אליו.
לילך: ודאי, כי סתם אישה קטנה וטיפשה.
יונתן: ומסתכלת על מה הוא כתב.
לילך: כן.
יונתן: יצי… המגנום אופוס שלו.
לילך: לגמרי. מה הוא עשה בחודש האחרון.
יונתן: והיא רואה שוב ושוב שהוא כתב: "All work and no play makes Jack a dull boy." שוב ושוב ושוב ושוב ושוב.
לילך: אני מתה על זה.
יונתן: ואגב, משהו מעניין: בדפים, זה מסודר כל הזמן בפסקאות שונות ובשורות שונות ובריווח שונה…
לילך: כן.
יונתן: ואני רואה את זה כדימוי למה שקובריק יודע לעשות. הרי זה, גם אם זה אותו משפט שוב ושוב ושוב ושוב, הוא אומר משהו אחר בכל צורה שתשים אותו, ובכל ריווח.
לילך: כן?
יונתן: הדפים הם שונים למרות שהם זהים.
לילך: כן.
יונתן: כאילו מבחינת התוכן…
לילך: מאות של דפים רק עם המשפט הזה, וכל פעם זה קצת אחרת. כן, כן, כן. אני חשבתי שזה משפט שהוא הומצא לצורך העלילה, אבל לא. מסתבר שזה לקוח מספר פתגמים מ-1625, של James Howell.
יונתן: אני גיליתי שבכל סרט, בגרסאות בינלאומיות שונות, קובריק שם משפט אחר.
לילך: מה?!
יונתן: זה לא אותו משפט.
לילך: מה זאת אומרת? כמו איזה עוד משפטים יש?
יונתן: נגיד בספרדית זה "גם אם תקום לפנות בוקר, השמש לא תזרח מוקדם יותר". ובגרמנית יש משפט אחר ובצרפתית…
לילך: אז הוא כאילו תפס את המהות התרבותית של הפתגם הזה, עבור כל תרבות.
יונתן: כן. השמועה אומרת, הפולקלור הוא, שהוא הקליד בעצמו את כל ה…
לילך: [בזלזול] בטח שהוא הקליד בעצמו.
יונתן: אני מאמין, אני מאמין לזה.
לילך: כן.
יונתן: ואז ג'ק מופיע.
[הקלטה מהסרט]:
Jack: "How do you like it? How do you like it?"
יונתן: ופה אנחנו כבר בעימות. פה אנחנו כבר ב- אני הולך לרצוח אותך.
לילך: כי וונדי גם סוף סוף, וזה אפשר לראות עוד לפני שהוא נכנס, היא סוף סוף קלטה. זהו. עד עכשיו היה מן כל מיני דגלים אדומים פזורים, זה התחבר לדגל אחד עצום. היא מבינה שהוא התחרפן, שהיא… הנה ההוכחה הפיזית, זאת אומרת, כל הדפים האלה, זה כל מה שהוא עושה שבועות. הוא התחרפן, וזה נמשך כבר איזשהו זמן.
יונתן: כן היא מחזיקה מחבט בייסבול ב…
לילך: סוף סוף!
יונתן: היא כבר מגנה על עצמה.
לילך: כן.
יונתן: והסצנה שדיברת עליה, השוט שדיברת עליו, שהוא עשה שוב ושוב ושוב, זה השוט. שהיא הולכת אחורה עם המחבט, עשו 127 טייקים לדבר הזה.
לילך: כן.
יונתן: עכשיו זו שאלה, אם זה פשוט… יש פה במאי משוגע שרוצה פשוט… כי הוא פרפקציוניסט חולה נפש או שהוא רוצה לדחוק את השחקנית שלו לקצה כדי שהיא תִּרְאֶה באמת מותשת, באמת גמורה, באמת אישה שכאילו היא כבר לא יכולה יותר, זו שאלה.
לילך: כי אני רציתי להגיד, מספיק 50. נגיד, [יונתן צוחק] אם אתה ממש מופרע וקצת שונא נשים, אז מספיק 50.
יונתן: לא זה לא רק נשים. גם ג'ק ניקולסון סבל מאותו דבר.
לילך: נהדר.
יונתן: והוא אומר לה: "וונדי, מיי דרלינג, אני לא רק הולך לפגוע בך, אני הולך לרסק לך את המוח".
לילך: כן.
יונתן: יש פה שילוב של כאילו הוא עדיין מתייחס אליה בתור אשתו או אהובתו כאילו…
לילך: כן…
יונתן: אבל הוא כבר אומר לה, תקשיבי…
לילך: …אחרת מה הכיף? אתה לא רוצה החזרה.
יונתן: …אני הולך לרסק לך את המוח. והיא מנצחת אותו. היא נותנת לו מכה [נשמעת סצנת המאבק בין וונדי לג'ק מהסרט]. הוא נופל במדרגות והיא הולכת וגוררת אותו. לאן?
לילך: למזווה. לחדר ה… מה? איך קוראים לזה? קשות.
יונתן: מחסן קשות.
לילך: מחסן קשות.
יונתן: והיא מגלה בינתיים שהוא חתך את כל האפשרויות לקשר חיצוני.
לילך: כן.
יונתן: מכשיר קשר וכו'. היא גם מגלה שהרכב שלג שלה, Snowcat, הוא גם חיבל בו. היא תקועה. אין לאן ללכת. ואז אנחנו חוזרים לג'ק במחסן קשות. קם, ואז הדבר, שאת התייחסת אליו, שהרוח של גריידי או איזשהו קול מדבר אליו מבחוץ:
[הקלטה מהסרט]:
Grady: "I and others have come to believe... that your heart is not in this, that you haven't the belly for it."
ואז ג'ק מבטיח, תנו לי עוד הזדמנות, ואז החדר נפתח מבחוץ. עכשיו, צריך להתעכב על הרגע הזה. כי זה הרגע הראשון, לדעתי, עלילתית, שאי אפשר להסביר בתור הזיה, חלום. כלומר, זה הרגע הראשון שבו קובריק כבר אומר: בסדר. יש פה משהו על טבעי, עד עכשיו משכתי אתכם עם הדברים הפסיכולוגיים, אוקיי. אבל כן יש פה אלמנט על טבעי. ואז הם מתחילים לבוא ברצף מאוד מאוד מהיר, כל הרגעים האלה. אז הוא יוצא, דני או טוני יותר נכון, מתחיל להגיד שוב ושוב "Red Rum" [הקלטה מהסרט של דני מדבר בקולו של טוני] כותב את זה על הדלת, ואז וונדי רואה את זה במראה והיא מבינה שזה אומר בעצם "Murder".
את לא מעריכה את היופי של השימוש החוזר באלמנטים, כלומר, תחשבי על הסרטים שדיברנו עליהם עד היום, ויש בהם רגעים יפים יותר או פחות, אבל אין באף סרט שדיברנו עליו קוהרנטיות, לא עלילתית, קוהרנטיות ויזואלית, חזון ויזואלי כל כך חד וכל כך ברור כמו שאת רואה פה.
לילך: אני מאוד מעריכה את זה. אני פשוט חושבת שהוא התרשל כל כך ברגעים של בימוי שחקנים, מבחינתי, שזה זורק אותי החוצה. זאת אומרת, זה הרגע שאני מצחקקת עם חברה שלי. כאילו, לא זה הרגע אלא אני יודעת מה? הילד אומר באופן, בקול ממש משונה Red rum, Red rum, כאילו האם אני לא אצחק על זה עם אחותי? אני בפירוש כן. ואז אני בחוץ. אני מחוצה לזה. אני חוזרת לדימויים היפים, אבל זה הבהובים.
יונתן: אוקיי. אז אגב שחקנים ו-Overacting, אז ג'ק ניקולסון מופיע עם הגרזן.
לילך: אגב, זה הוא עושה מדהים! בשביל זה הוא פאקינג ג'ק ניקולסון. בשביל זה לקחת אותו. לרגעים… שם אף אחד לא היה יכול לעשות את זה כמוהו. פשוט את כל השאר… Jesus.
יונתן: וונדי ודני נעולים בשירותים, הוא מופיע עם הגרזן [ברקע הקלטה מהסרט אותה יונתן מתאר] דני מצליח לברוח מחלון חצי פתוח, וונדי תקועה. ג'ק מתחיל לגרזן את הדלת. אגב שוב, שוט מדהים. המצלמה הולכת עם הגרזן. זה כאילו הסרט נכנס בדלת, לא הגרזן.
לילך: כן. זה סצנה מאוד מפחידה בעצם.
יונתן: ואז הסצנה, השורה שבזכותה בעצם אנשים מכירים את הסרט. ג'ק מצליח לעשות איזה שהוא חור, דוחף את הראש שלו וזה השוט המוכר. ואז הוא אומר:
[הקלטה מהסרט]:
Jack: "Here’s Johnny!"
שזה רפנס, למי שלא מכיר, מי שיכול להיות… אם יש אנשים כאלה יותר זקנים מאיתנו, אם יש דבר כזה, זה רפרנס של ג'וני קרסון, ככה הייתה מתחילה התוכנית שלו.
לילך: יותר זקנים? יותר צעירים מאיתנו.
יונתן: לא. אני עשיתי בדיחה, שהרסת.
לילך: סליחה. הכניסה של ג'וני קרסון, כן. זה כאילו היה אילתור של ג'ק ניקולסון. ואני אגיד שזה אומנם אלתור… זה כן מבריק, כי… לא במתכוון לדעתי. אבל הרי אין לך ג'וני קרסון, המגיש הזחוח ביותר, בתרבות המערבית ביותר, אמריקאית ביותר, אם לא על קברי אינדיאנים. אין לך את זה. אין לך את ארצות הברית הזאת, אם לא על קברי אינדיאנים. מישהו היה צריך להנשל ולסבול ולהגזל ולהרצח, כדי להביא תוך… מה זה? מאה שנה? כאילו אפילו לא, את ארצות הברית למקום, לתחושה הזחוחה, האוֹמְנִיפּוֹטֶנְטִיּת, של ג'וני קרסון.
יונתן: מעניין. ואז היא מצליחה לברוח ברחבי המלון ובמקביל דיק הגיע, השף.
לילך: [בשירה] עשה את כל הדרך, נסע את כל השלג.
יונתן: עשה את כל הדרך, הגיע, נכנס, רק בשביל שג'ק יגרזן אותו אחרי עשר שניות שנמצא במלון.
לילך: ממש. עשר שניות. אני כן אצביע על ההבדל בין הספר לבין הסרט: בספר דיק הלרן שורד, מתעמת איתו והוא זה שעוזר לוונדי ולדני להינצל. זאת אומרת, גם כאן יש באמת את היחס האינסטרומנטלי [מרימה את קולה] ביותר לדמות הזו. הוא לא נותן לה כלום. הוא לא נותן לו כלום.
יונתן: וונדי מסתובבת במלון והחזיונות העל טבעיים עכשיו מופיעים אחד אחרי השני ברצף: יש לנו חדר הנשפים שמלא בשלדים, יש לנו מלצר שהראש שלו חתוך לשניים ויש שוט מאוד… כאילו, שאותי בתור ילד הכי הפחיד בסרט…
לילך: הכי הטריד. כן.
יונתן: ואין לו הסבר כמובן, כמו לשום דבר פה.
לילך: בטח.
יונתן: והוא מאוד מוכר, של מישהו בתחפושת דוב או כלב…
לילך: משהו.
יונתן: מבצע מין אוראלי באדם בחליפת ערב מהודרת.
לילך: כן. באחד החדרים. משהו שוונדי רואה. והוא בעצמו בתוך התלבושת זה… גם כן, כל הישבן שלו בחוץ. אני רוצה להגיד, עכשיו שראיתי את זה, בדיעבד, אלה האנשים שהייתי מבקשת מהם עזרה [מתפרצת בצחוק]. אני רוצה להגיד: וונדי, מכולם, פשוט תגידי להם: תקשיבו, כאילו אני לא יודעת מה הולך, אבל, פשוט תתלבשו שנייה ותעזרו רגע.
יונתן: אוקיי. ואני אגיד שזה השוט שהכי הפחיד אותי בתור ילד, ואני לא צריך הסבר ללמה הוא מפחיד ומי האנשים האלה.
לילך: [מסכימה] לא. הוא מפחיד.
יונתן: הוא מפחיד.
לילך: כן.
יונתן: ואחרי שג'ק רצח את דיק, הוא רץ אחרי דני במבוך.
[הקלטה מהמרדף בסרט - מוזיקה מפחידה ומישהו מתנשף]
דיברתי באיזשהו רגע על סרטים מצוירים. זה כבר ממש קטע מספר ילדים.
לילך: ממש.
יונתן: ג'ק מְרַפְרֵר לזה כמה פעמים, גם לפני שהוא מגרזן את הדלת, הוא מתייחס לסיפור של הזאב ושלושת החזירים. מכירה את הסיפור הזה?
לילך: כן, כן, כן. בטח.
יונתן: אז שהוא אומר "אני אנשוף ואני אנשוף ואני אפיל את הדלת", אז זה כבר ממש לקוח משם, ואז אין פלא שדני מנצח אותו. כלומר, כי דני הוא ילד.
[ברקע ממשיך להתנגן הקטע מסצנת המבוך בסרט]
לילך: כי ילדים אומרים מי שורד את זה. כן. זה גם ה-Labyrinth, זאת אומרת מהבחינה הזאת…
יונתן: מהמיתולוגיה היוונית.
לילך: כן. הוא סוג של מִינוֹטַאוּר פה?
יונתן: את לא מסוגלת כאילו שאני אתן רפרנס ואז לא תתני רפרנס כאילו יותר גבוה, נכון? [לילך צוחקת] שאני אגיד סרט, ספר ילדים ואת תגידי מִינוֹטַאוּר מהמיתולוגיה היוונית?
לילך: אני ממש מצטערת לאכזב אותך על זה, זה לא דבר שאני מעסיקה את עצמי בו לשנייה בחיים שלי.
יונתן: את יושבת וחושבת: מה אני יכולה לשלוף בכל רגע, ושזה יהיה יותר גבוה ממה שהוא ייתן.
לילך: בסדר שום צורה זה לא העסיק אותי. אבל obviously אותך [צוחקים בשקט].
יונתן: אז דני מנצח אותו, הוא עובד עליו, הוא מסתיר את העקבות שלו והוא מצליח להתחבא. וג'ק הולך לאיבוד עם הגרזן שלו…
לילך: [מתפרצת] זה לילה, זה שלג! כל המבוך הזה, שאתה גם לא יודע אם הוא קטן, גדול…
יונתן: דני מצליח לצאת והוא וונדי בורחים, באותו הרכב שאיתו הגיע דיק. אז מאיזושהי בחינה הוא אכן הציל אותם.
לילך: הוא סוג של הציל אותם. כן. כן.
יונתן: ואז קאט! [נשמעת מוזיקה מצמררת הלקוחה מהסרט] ג'ק קפוא. נראה כמו איש שלג קפוא.
לילך: [בטון מזלזל] זו סצנה מגוחכת. זה דימוי מגוחך.
יונתן: זה דימוי ש… אני מסכים. את יודעת מה? זה לא עשוי מספיק טוב.
לילך: אוקיי, תודה.
יונתן: ואז עוד קאט! [נשמעת מוזיקה נעימה הלקוחה מתחילת הסרט] אנחנו עוד פעם ב-Overlook, מלא מלא מלא מלא מלא תמונות של העבר מכל השנים, והמצלמה עושה Dolly in, מתקרבת, מתקרבת, מתקרבת, מתקרבת, מתפקסת על תמונה אחת…
לילך: מ-1921?
יונתן: כן, ארבעה ביולי, יום העצמאות האמריקאי מ-1921, ואנחנו רואים שיש, אולי את ג'ק, אולי מישהו אחר, אבל אנחנו רואים בבירור, ג'ק ניקולסון בתמונה מ-1921, שותה לו איזה קוקטייל.
לילך: בתור מי שנראה כמו המארח של הנשף הזה.
יונתן: כן, הוא בקדמת התמונה…
לילך: ממש!
יונתן: נגמר הסרט.
לילך: הוא תמיד היה שם. זאת אומרת, מה שאמר לו גריידי.
יונתן: עכשיו, התמונה הזאת, אם יש משהו שאין לו הסבר, ואם יש משהו שיש לו תיאוריות לגביו עד אין סוף, זו התמונה הזאת. כי מה היא אומרת?
לילך: מכל הדברים בעולם זה לא הטריד אותי בכלל. זה היה נראה לי הכי הגיוני. הוא תמיד היה שם. הוא, הגלגול שלו, הדימוי שלו. ג'ק טורנס, כישות, תמיד הייתה שם.
יונתן: זה הסבר כאילו מצוין. השאלה מהי הישות הזאת? כלומר, האם הישות הזאת זה האלימות האמריקאית כלפי הילידים?
לילך: [מתפרצת] אה, במובן הזה? זה יכול להיות כל דבר. אוקיי.
יונתן: האם זה אלימות, האם זה אלימות גברית? האם זה פשוט גלגול נשמות בקטע הכי על טבעי-רוח רפאים שיש. האם זה רוח רפאים של גריידי? כלומר, האפשרויות הן בלתי נגמרות, כי אין הסבר. אותי זה מאוד הטריד…
לילך: כן.
יונתן: כשצפיתי בזה, וצפיתי בסרט כמה פעמים, זה תמיד… זה הסימן שאלה בסוף שאין לו פתרון. ואולי השאלה שהייתי רוצה שנסיים איתה זה: האם לכל חידה חייב להיות פתרון? או האם לכל פאזל חייב להיות פתרון?
לילך: אני לא חושבת שלכל פאזל חייב להיות פתרון. אני חושבת שהנטייה האנושית שלנו היא לרצות לספר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. זאת אומרת, יש בזה משהו מאוד מנחם.
יונתן: יש פה התחלה אמצע וסוף.
לילך: כן, אבל התחלה, אמצע וכאילו פואנטה. התחלה, אמצע… אתה יודע, החיים הם סתם אירועים אקראיים לפעמים. היא רצתה להיות שחקנית ואז התחילה המלחמה ובמקום זה היא מתה. דברים כאילו אקראיים קורים. אנחנו יודעים לספר על זה איזשהו סיפור אחר כך, שימשמע [כך במקור] את כל הדבר הזה, ולעשות מזה איך מוות ממשמע אחורה למשל, את כל החיים. אבל זה מהלך מלאכותי שאנחנו עושים. זאת אומרת, לא. לא לכל דבר יש פתרון. בשום צורה.
יונתן: אני חושב שיש הנאה עצומה, דווקא ביצירות שאין להם פתרון. זה הקולנוע שאני אוהב לראות היום, זה הספרים שאני אוהב לקרוא היום. אני אוהב את זה שזה לא מנחם. אני אוהב את זה שהעבודה היא חצי על הבמאי וחצי עליי להבין מה הוא רצה להגיד, מה אפשר להגיד. זה פותח לי, כלומר, בסיפור שיש לו… בכיפה אדומה, אין לי מקום כקורא, להסביר…
לילך: נכון. אין בזה משהו מעניין.
יונתן: כשפותחים לי את המרווח הזה של חתיכת פאזל חסרה או כמה חתיכות פאזל חסרות, אני יכול למלא אותן בצורה שמעניינת אותי. והנה, בסרט שלא אהבת או לא לגמרי אהבת, דיברנו על: אלימות במשפחה, אלכוהוליזם, ההיסטוריה האמריקאית, כפילויות, מראות, דו משמעות, פאזלים וכל הדברים האלה קיימים בסרט…
לילך: לגמרי.
יונתן: רובם בלי שהם דוברו בכלל.
לילך: זה שיש לזה המון המון נושאים, לא אומר… זה שזה פתח המון המון סימני שאלה, לא אומר שבסופו של דבר יש לי איזה שהן תשובות. אני אגב בסדר עם זה שלא יהיו תשובות. מכל הדברים בסרט זה לא הטענה שלי אליו. אבל כן, בדרך כלל, אני חושבת שאני מעדיפה להתלבט בין 2-3 אופציות זאת אומרת, או להחזיק מתח. אני יכולה להחזיק מתח. אבל מן כזה [משמיעה קול מצחיק] משיכת כתפיים מוזרה, שזה קצת מה שהסרט… הוא כמעט בועט אותך החוצה מתוכו, באלימות. ובעיקר אין שם, אין שם, אין שם אנושיות. אין שם חום שאני מרגישה מקובריק. אין שם את הדבר הזה… אני אגיד, אגב, הספר מסתיים בזה שהדוד… מדובר על "להדליק את הדוד, להדליק את הדוד", הדוד מתפוצץ וכל המלון עולה באש, עם ג'ק בתוכו. ובסרט ג'ק קופא. עכשיו, דברים שקופאים יכולים להפשיר. זה חלק מהעניין. אני אתן את זה לקובריק. הוא לא סוגר את זה בזה. אנחנו לא יודעים שזה הסוף של ג'ק.
יונתן: אני חושב שהטענה לגבי הקור של קובריק, באופן כללי, היא מוכרת ואני מקבל אותה.
לילך: כן.
יונתן: אני חושב שהוא שנא שחקנים באופן כללי, ושנא לעבוד איתם.
לילך: אני חושבת שהוא שונא בני אדם!
יונתן: יכול להיות מישהו מִיזַנְטְרוֹפּ. אני חושב שבסרט הזה הדמות שהכי חשובה לו היא המלון, ולכן הוא לא פוצץ אותו.
לילך: כן.
יונתן: הוא משאיר אותנו, כצופים, לא עם וונדי ולא עם ג'ק, אלא עם המלון.
לילך: כן.
יונתן: אז, אם התחלנו לפני 12 פרקים עם "בחזרה לעתיד", שהיא בעצם… הסרט מחזיר אותך לעבר, אנחנו מסיימים אותו לאחר 12 פרקים עם חזרה קטנה לעבר, 4 ביולי 1921. עשינו מסע!
לילך: אנחנו כבני אדם?
יונתן: כן!
לילך: יש.
יונתן: ככה אני מרגיש [לילך צוחקת]. אז אני רוצה שנגיד תודה. תודה לאסף פרידמן, עורך מחלקת הפודקאסטים של הארץ. תודה לאמיר פקטור, המפיק שלנו. תודה ענקית! עצומה, שאין לתאר את תרומתה…
לילך: אין לתאר.
יונתן: של דן ברומר.
לילך: היוצר השלישי של הפודקאסט הזה.
יונתן: כן. העורך שלנו, שכשאתם שומעים, כשאתם מקשיבים לנו אתם שומעים גם אותו, לא פחות משאתם שומעים אותנו. תודה לך, לילך וולך, שותפתי, חברתי הטובה והחכמה ממני [לילך מתרגשת]. עכשיו את אומרת תודה יונתן.
לילך: תודה לך יונתן אנגלנדר. לא הייתי רוצה או מסוגלת לעשות את זה עם אף אחד אחר. ואתה ה-Best partner שאפשר לבקש.
יונתן: ותודה לכם המאזינים, שהקדשתם לנו מהזמן שלכם. ואנחנו מקווים שתחזרו אלינו כשאנחנו נחזור, בעונה שנייה. עד אז תכתבו לנו. אנחנו קוראים טוקבקים, מיילים, פייסבוק, טוויטר, הכל.
לילך: [בציניות] אפשר לקבל את הכתובת הפרטית של יונתן אצלי [יונתן צוחק]. הוא אוהב לקבל מבקרים.
יונתן: תצפו בסרטים ואנחנו נתראה בעונה הבאה. יאללה ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments