אגדות אמיתיות - הרב משה בן מימון

יש אנשים ששמם הולך לפניהם, והרמב"ם הוא בהחלט אחד מהאנשים האלה. באגדה הזו נפגוש את ההוגה הגדול ונכיר את המסע הקשה שהיה עליו לעשות כדי למצוא את נחלתו.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/07/2020.

[מוזיקת פתיחה]

תום: שלום ילדים וילדים שגדלו.

עונה מופלאה וייחודית זו שכוללת אגדות יהודיות וישראליות נוצרה הודות לשיתוף פעולה עם "בית אבי חי".

אני תום בייקין-אוחיון, ואת הסיפורים האלה כתבתי בשבילכם.

[מוזיקת רקע]

יש אנשים גדולים ומפורסמים שלמרות שחיו לפני שנים רבות, נדמה שכולם מכירים אותם או לפחות את שמם. אנחנו יודעים שאלו אנשים חשובים, אך מה שרובנו לא יודעים הוא שדווקא אנשים גדולים כאלו פעמים רבות נאלצו להתווכח ולהיאבק כמעט כל חייהם.

היו למשל ציירים מפורסמים שהיום הציורים שלהם נמכרים במיליוני שקלים, ובחייהם הם בכלל קיבצו נדבות. היו אנשי רוח שהיום כולם קוראים בספריהם, אבל פעם בכלל שרפו את אותם ספרים.

החיים מלאים אתגרים, ולא קל לפשר בין דעות שונות. בטח לא להחליט בסוף מה נכון ומי צודק.

האגדה שלנו היום מלאה בספרים, מכתבים ואגרות, פרשנויות, חוקים, רעיונות ועצות שכולם נכתבו על ידי אדם אחד.

אי שם, בדרום ספרד, החל את מסעו אדם שכתב וכתב. כל אתגר שפגש לימד אותו משהו חדש, ולכן הוא כתב, כדי שכולם ילמדו מכך גם.

אדם ששמו הולך לפניו, אבל מה שהוליך אותו הוא דווקא קול התבונה.

קראו לו - הרב משה בן מימון.

[מוזיקה מסתיימת בצלצול פעמונים]

[המולת אנשים]

אלעד: חבל אנדלוסיה בדרום ספרד מציע למטייל בו נופים כובשים, נהרות שוצפים, וערים קסומות, שמספרות בבנייניהן על כל התרבויות השונות שתרמו לתמהיל הייחודי של המקום.

ניתן למצוא שם הריסות פיניקיות ורומאיות, זיכרונות רחוקים של שבטי הוונדלים והויזיגותים שקבעו שם את מקומם, ארמונות של אצילים מוסלמים, כנסיות מפוארות, חדשות ועתיקות, ובתי כנסת שחלקם מלאי חיים וחלקם נטושים עד היום.

שם, בחצי הראשון של המאה ה-12, בעיר קורדובה, נולד משה בן מימון, נצר לשושלת ארוכה של דיינים חכמים.

[נגינת גיטרה אנדלוסית]

אורה הזוהר של ההשכלה ואהבת הספר בהק בביתו למרחקים, ולילד הצמא לחוכמה לא היו חסרים ספרים ללמוד מהם, ואורחים נבונים לשוחח איתם.

באותם ימים, העיר קורדובה הייתה מרכז מפואר של תרבות והשכלה.

[תפילה מוסלמית]

ביום, יהודים, מוסלמים ונוצרים חיו יחדיו בשכנות טובה, לומדים זה מזה ומחפשים יחדיו אחר אותה התבונה המשותפת לכל בני האדם, ובערב, כל אחד היה חוזר אל ביתו, ואל מסורתו, ודרכיו, ושומר על אמונתו בחירות ובגאווה.

[נעימת גיטרה אנדלוסית]

החיים האלה היו מושלמים למשה הצעיר, שרעבו לחוכמה לא ידע שובע. בימים, היה לומד ביחד עם חבר מוסלמי נושאים כמו פילוסופיה, מתמטיקה, מדע ורפואה, ובערב, היה שב לביתו, ולומד עם אחיו את חוכמת היהודים מספרי התורה, התלמוד, ומכתבי הגאונים.

כך היה עד שהשתלטה על העיר כת אכזרית בשם "אל-מוואחידון", או "המייחדים".

אלה האמינו, שמשום שהאל הוא אחד, האמונה בו חייבת לבוא לידי ביטוי בדרך אחת בלבד - הדרך שלהם.

משה בן מימון הצעיר, שכבר היה בקיא ברזי תורת ההיגיון, ידע שצורת חשיבה כזו אינה נכונה. הרי זה כמו לטעון שמשום שקמח החיטה הלבן הוא אחד, אפשר וצריך ליצור ממנו רק סוג אחד של לחם.

אנשי הכת, ככל הנראה, לא היו מעוניינים כל כך בחשיבה ההגיונית, ולמה להם? הרי היו להם מספיק חרבות כדי להכריח את כולם לעשות כרצונם.

בן רגע העיר הפכה מכרך שוקק ופורח למקום אפל, עגום ומדוכא.

הנשים הוכרחו לכסות עצמן מכף רגל ועד ראש, והגברים היו חייבים לאמץ את האמונה המוסלמית או ליפול בחרב.

הקהילה היהודית, שקודם לכן הייתה חלק בלתי נפרד מחייה ותרבותה של העיר, הפכה למיעוט נרדף, שמנת חלקו היא האלימות האיומה הנוטה ללוות קנאות דתית עיוורת.

אביו של משה ידע שכאן משפחתו לא תוכל להמשיך את חייה השלווים, והחליט שיהיה עליהם לארוז את מעט הדברים שניתן יהיה לשאת על הגב, ולברוח. משאירים מאחור את הבית, את החברים, ואת הספרייה.

[גלי ים]

יחד נדדו דרומה, חצו בסירה את מיצרי גיברלטר, ועברו לגור בפז שבמרוקו.

שם, הודות לבית הלימוד המפורסם שהקימה פאטימה אל-פיהרי ארבע מאות שנה לפני כן, עדיין היה כבוד והערכה להשכלה ולימוד.

חכמי העיר התפלאו מאוד מחוכמתו של הילד הצעיר, והזמינו אותו בזרועות פתוחות להצטרף לספסל לימודם, אבל הוא סירב בשתיקה, חזר לביתו החדש, ופרץ בבכי.

"מה לך, שכך עיניך זולגות?", שאל אותו אחיו הגדול דוד. "הרי ניצלנו מהגזירות הרעות של קורדובה, וכאן נוכל לחיות בשלווה ולשקם את חיינו".

[מוזיקת רקע מזרחית]

משה ניגב את דמעותיו, והסביר שהוא בוכה משום שהון משפחתם נשאר מאחור, ושעתה אביו לא יהיה מסוגל לכלכל את כל המשפחה לבדו. "הדבר הנכון יהיה שאתחיל לעבוד, ואניח בצד את לימודי לזמנים טובים יותר", אמר.

דוד לא היה מוכן לשמוע על כך. הוא ידע עד כמה נדיר כישרונו של אחיו ללימודים, ולא היה מוכן לשבת מנגד ולראותו מוותר על עתידו למען ההווה.

"אעשה איתך עסקה", אמר דוד. "אני אצא לעבוד, וארוויח מספיק בשביל שנינו, ואתה תחזור ללימודים ותשקיע בהם כאילו אתה לומד בשביל שנינו".

שוב נצצו דמעות בעיניו של משה הצעיר. הפעם דמעות של אהבה לאחיו, שיהיה מוכן כך לשאת על גבו את נטל הפרנסה, ולו רק כדי שהוא יוכל להמשיך בלימודיו.

"אני מקבל את העסקה", השיב לו משה, ונשבע בליבו שלא רק שיקדיש את חייו ללימוד, אלא גם ידאג להעביר את לימודיו הלאה לכולם.

הוא החליט שכל נושא שילמד הוא יסכם בצורה בהירה, כך שאחיו וכל אחד אחר יוכל ללמוד אותו בקלות.

השניים ניגשו בחדווה לעבודה.

[קצב המוזיקה גובר]

אביהם הביט בהם בגאווה בזמן שהאחד הפך סוחר מצליח, והשני תלמיד חכמים מהמעלה הראשונה.

[כתיבה בנוצה על קלף]

כשהיה בן 16, פרסם משה את ספרו הראשון "מילות היגיון". בספרון זה ריכז בצורה בהירה את חוקי השפה והטיעון, כיצד נכון להגדיר מושגים, ומה היא המשמעות של היחסים ביניהם.

אם נרצה להתקדם משפת החרב לשפת החוכמה, האמין, חשוב שנסכים על שפה מדעית שתהיה משותפת לכולנו.

קצת אחרי כן, פרסם ספר נוסף על חוקי הכוכבים, האסטרונומיה, בו סיכם את המחקר בנושא מאריסטו ותלמי ועד לאל-חסן.

בזכות סגנונו הנהיר והצלול ועינו החדה, ספריו זכו לתפוצה רחבה.

אבל אפילו ספרים מדעיים מוצאים לפעמים מתנגדים. רבנים שונים מהקהילה היהודית כעסו על כך שמשה מתבסס בספריו על תורתם של גויים.

הם שאלו: "מה רע בתורה שלנו, שאתה רועה בשדות זרים?"

אבל משה לא היה מוכן לקבל זאת בשתיקה - "ברגע שאנו ניצבים מול הוכחה ברורה, עלינו לקבל את מסקנותיה, ואין זה משנה מי הביאה לפנינו. בין אם הגיעה מחכם יהודי או עובד אלילים יווני. יש לקבל את האמת ממי שאמרה".

[כתיבה בנוצה על קלף]

[מוזיקה בליווי תיפוף]

לרגע דומה היה שהחיים בפז יכולים להיות טובים עבור משפחת בן מימון. אבל כוחה של כת המוואחידון הארורה התחזק, ובסופו של דבר הם כבשו גם את מרוקו, תוניס ואלג'יר, ואיתם גזירות השמד הנוראיות פשטו בארץ.

כל מי שרצה לחיות ולעבוד בממלכתם היה חייב להישבע אמונים לאסלאם ולחיות כמוסלמי.

הקהילה היהודית הייתה קרועה, הם רצו לברוח, אבל לאן?

למרות גילו הצעיר, משה כבר נחשב משכיל גדול, ועסקיו של אחיו כבר החלו להניב פירות.

כדי לא לוותר על כל הישגיהם ולחיות שוב כנוודים ומהגרים, החליטו השניים לקבל על עצמם את הגזירות ולחיות כ"אנוסים" - יהודים אשר נאלצו להסתיר את דתם ולחיות כגויים.

ביום הלכו ברחוב כמוסלמים. נושאים על שפתיהם את תפילות הקוראן ופוקדים את המסגדים, ובלילה [דלת נסגרת וקול לחישות], מאחורי הדלת הסגורה של ביתם, שבו בסתר למסורת היהודית.

ממרחק, קשה לראות את ההקרבה הקשה שההחלטה כזו מכילה בתוכה.

ואכן, ברגע שהשמועה נישאה מזרחה, וקהילות יהודיות שמעו שבצפון אפריקה ובספרד ישנם יהודים המתפללים במסגד, מיהרו מנהיגי הקהילות האלה לפרסם גינויים חריפים לקהילת האנוסים. אלה גינו אותם, וטענו שהאנוסים, בהולכם לדרך העבודה הזרה, כרתו את ענפם מעץ היהדות.

לפי הרבנים ההם, הדרך היחידה להישאר יהודי טוב במצב נורא זה, היא למות על קידוש השם.

כשהדברים האלה הגיעו למשה בן מימון, הוא זעם מאוד. איך הרבנים האלה, החיים את חייהם הרחק בשלווה וביטחון, מעזים לבקר את הקהילה שלו? [בתסכול] הרי הם לא יודעים מה קשים החיים תחת של שלטון של שנאה ובורות.

בחמתו החליט לכתוב איגרת, ולפרסמה בכל רחבי הקהילה היהודית, על מנת לא רק להעמיד את הרבנים האחרים על טעותם, אלא גם לחזק את אחיו האנוסים.

[קולות כתיבה]

באיגרת הסביר - "הם לא מרדו באל לבקשת ערבות והנאה, ולא עזבו את הדת והתרחקו ממנה לבקשת מעלה ותענוגי הזמן. "כי מפני חרבות נדדו, מפני חרב נטושה, ומפני קשת דרוכה, ומפני כובד מלחמה"".

ובהמשך האיגרת, חיזק את ידם של אחיו האנוסים, והפציר בהם שלא לחכות לגאולה שתבוא בימי המשיח, אלא לקחת את גורלם בידם, וברגע שההזדמנות מאפשרת, לברוח למקום בו יהיו רשאים לחיות כיהודים.

האיגרת נשלחה לכל קצוות העולם היהודי, ומשה בן מימון הפך לאחד ההוגים היהודיים המוכרים והמכובדים בעולם, שכן היה קול של שפיות בעולם מטורף, שרואה את הדברים כפי שהם, ומפרשם בתבונה.

בליבו, משה בן מימון הבין את חרדתם של הרבנים. הרי העם היהודי נפוץ לכל עבר, ובכל מקום בו שכנו קמה קהילה ולה רב משלה. משום שכל קהילה נאלצה לחיות בארץ אחרת, מנהגים שונים נוצרו לכל קהילה.

הוא ידע שאם הדבר יימשך כך, ייתכן והיהדות עצמה תאבד את המכנה המשותף המאחד את כל חבריה ותתפורר. לכן משה החליט להתחיל לעבוד על ספר חדש, שיסדר את כל עיקרי האמונה היהודית מאלף ועד תו.

הוא ידע שהתורה נמצאת בכל קהילה יהודית, אבל מאז הספר ההוא ועד היום, המסורת המשיכה והתפתחה עם הזמן, ובעוד שספרים רבים מתקופות שונות כינסו את החידושים והפירושים האלה, מעולם לא נערך ניסיון יסודי ומסודר לסכם את כל התורה שבעל פה.

דוד שמח לראות את אחיו עובד, לומד וזוכה להערכה הראויה לו, אבל בליבו גם חשש. הוא ידע שככל שמשפחתו תהפוך למפורסמת יותר, כך יהיה מסוכן יותר להמשיך ולחיות בפז. לכן החליט לאמץ את קריאתו של אחיו ולחפש אחר הזדמנות לברוח מהעיר.

לא עבר זמן רב וההזדמנות הזאת הגיעה.

[גלי ים]

"בעוד מספר ימים", אמר לאחיו. "תצא ספינת מסחר גדולה מנמל פז. הסוחרים הם חברים שלי והם ירשו לנו לצאת איתם למסע".

הוא סיפר לו שהספינה תחצה את כל הים התיכון, ותעגון בנמל העיר עכו. "שם נוכל לצעוד על אדמת אבותינו לבקר בירושלים".

משה התרגש לשמע הדברים.

אמנם העבודה על ספרו לא הסתיימה, אבל עכשיו לא רק שיש להם הזדמנות לברוח, ואולי אף לחיות את חייהם כיהודים - תהיה להם גם הזכות הגדולה לראות את הארץ בה חיו אברהם, יצחק ויעקב.

במהרה החלו ההכנות למסע.

[שירת תפילה נוצרית]

בימים ההם, ארץ ישראל נקראה "ממלכת ירושלים".

60 שנים לפני כן הארץ נכבשה על ידי הצלבנים, ואלה הקימו ממלכה נוצרית שהשתרעה מצור שבלבנון ועד לאשקלון, מנמל עכו ועד הרי יהודה.

משפחת מימון, שידעה חיים תחת עול האסלאם הקיצוני, קיוותה שאולי תחת שלטון הנוצרים יהיו חופשיים לחיות את חייהם כרצונם, אבל כל עוד היו על ספינה מוסלמית, ההצגה הייתה חייבת להימשך. בכל יום, משה היה עולה על הסיפון יחד עם שאר הספנים, ומתפלל כמוסלמי. הוא ידע ששפתיו לוחשות מילים זרות, אבל התנחם בעובדה שלבו נשא תפילה אחרת, כנה.

[ים סוער]

יום אחד, סופה עזה היכתה בספינה. משה ומשפחתו הצטופפו בבטן הספינה רועדים מפחד ומקור, בזמן שכוחו האדיר של הטבע לחם להכריע את גורלם.

באותו הרגע, כל אדם על הסיפון, נשא תפילה זהה, גם אם בשפה אחרת.

לבסוף הסופה שככה, וחוף המבטחים נראה באופק.

כשהגיעו לנמל עכו, משפחת מימון ירדה מהסיפון אל תוך התוהו ובוהו של עיר הנמל הזרה.

[קול פעמונים]

לוחמים נורדים, זקניהם ספוגים בבירה סמיכה, הלכו חבוקים עם אבירים צרפתים, שגלימתם מוכתמת יין. [מגחך] סוחרים ממזרח אירופה ועד אתיופיה, פרסו מרכולותיהם על הארץ, בעוד שמלחים שונים התמקחו עמם בעשרות שפות שונות.

[מוזיקת רקע]

דוד, מיהר לנצל את כישוריו כסוחר ממולח והחל לגשש בין ההמונים, אחר נציגים של הקהילה היהודית.

אלה, כששמעו שמשה בן מימון ומשפחתו המכובדת נחתו בעירם, מיהרו לקבל אותם באהבה ובכבוד. במהרה הייתה להם מיטה נוחה לישון עליה, ארוחה חמה וכשרה, וכרכרה ונהג מקומי שיוביל אותם בדרך הרומאית העתיקה החוצה את עמק איילון - לירושלים.

ניצוץ התקווה שהחיים תחת שלטון הצלבנים יהיו טובים יותר כבה, כשגילו שהצלבנים סגרו את חומות העיר ירושלים, ושהכניסה אליה אסורה ליהודים ולמוסלמים כאחד.

שוב נאלצו משה ומשפחתו להסתיר את זהותם, ולפלוש כגנבים באישון לילה למקום שהיה אמור להיות להם לבית.

[פרסות סוסים]

אחרי שני לילות בהם זכו להתפלל בירושלים, שמו פעמיהם הלאה לחברון, שם ביקרו במערת המכפלה, ופגשו בנציגי הקהילה.

החוויה הזו, לראות במו עיניך שרידים מעולם שעד כה היה קיים רק בספרים ובלב, קושרת אדם ואדמה.

משה החליט לקבוע את אותו יום בליבו, ולחגוג בכל שנה מחדש, את היום שבו זכה לראות את מערת המכפלה.

במכתב בו סיפר בהתרגשות על הביקור בארץ אבותיו, משה סיים בתפילה: "כשם שזכיתי וראיתי בחורבנה, כך אזכה אני וכל ישראל לראות בנחמתה. אמן".

[מוזיקת רקע]

[פרסות סוסים]

אבל עתה לא היה זמן לנחמה.

משה ומשפחתו ראו שכשם שלא יהיו יכולים לחיות תחת שלטון האסלאם, החיים תחת שלטון הנוצרים יהיו גרועים באותה המידה.

לכן, אחרי שהות של חמישה חודשים המשיכו את מסעם דרומה למצרים, והשתקעו בעיר פוסטאט, לא רחוק מהבירה קהיר, בה שלטה השושלת האיובית, שושלת כורדית קטנה, אותה הפך המצביא הדגול צלאח א-דין לאימפריה.

[קולות תפילה יהודית]

האיובים לא האמינו בכפיית דתם על אדמתם, כי ידעו שכל עוד האנשים חופשיים לחיות את מסורתיהם השונות, נאמנותם לשלטים תהיה חזקה יותר.

היהודים במצרים אמנם לא נהנו מחיים של אזרחים שווי זכויות לשכניהם המוסלמים, אך הותר להם לעסוק במלאכתם, להתפלל בדרכם ולהתקדם בתפקידם כל הדרך עד לחצרו של המלך.

[מוזיקה מזרחית]

בפוסטאט משה ומשפחתו מצאו סוף סוף מקום בו יוכלו לנצל את כישוריהם ולשגשג. דוד הפך לסוחר מצליח של אבני חן, וספינותיו שטו על כל שבעת הימים, ומשה היה לרב ומנהיג בקהילת היהודים.

הוא הקים משפחה, ואף סיים את ספרו "פירוש המשנה", שזכה לתפוצה רחבה ונחשב עד היום כאחד מאבני היסוד של המחשבה היהודית.

כשהיה בכך צורך, אף קיבל על עצמו את תפקיד ראש הקהילה היהודית, כדי לשמור על כוחה של קהילתו בעיתות של שינוי ומשבר. אבל ברגע שהצורך בכך שכך, מיהר לשוב אל ביתו, אל לימודיו, ספריו, מחקריו וחבריו.

חבריו שאלו אותו מדוע הוא עוזב עושר וכבוד בשביל חיים בין ספרים ומחקרים. הוא השיב להם: "תארים כמו ראיס, או גאון, או נשיא, אינם בעלי משמעות. אנו עוסקים בעניינים של מהות ואמת. אם הקטן שבתלמידיי יוכיח לי שאני טועה, אשמח לתקן את שגיאתי ולא אתייחס למעמדו".

לזמן מה דומה היה שהנה סוף-סוף השקט המיוחל הגיע. אבל הגורל רצה אחרת.

דוד, אחיו האהוב של משה, יצא לעוד אחד ממסעות המסחר המשגשגים שלו, הפעם באוקיינוס ההודי, כשסופה אספה את ספינתו לקרביה, והוא אבד ביחד עם אנשיו.

שנה שלמה ישב משה אבל בביתו. אבל החיים, יש להם דרך לדחוק באדם לשוב למסלולו.

עד כה היה זה דוד שדאג לפרנסת המשפחה ושחרר את משה ללימודיו, אבל עתה יהיה עליו לדאוג לכלכלת ביתו.

מקץ השנה קם משה ככל אדם והחל לעבוד.

שנות המחקר הארוכות אותן הקדיש למדעי גוף האדם, הכימיה והרפואה, הפכו אותו במהרה לרופא הטוב ביותר בכל מצרים. הוא הפך במהרה מרופא הקהילה היהודית לרופאו האישי של מלך מצרים ושל אנשי חצרו.

[נקישות]

בבקרים היה יוצא אל חצר המלך ודואג לרפואת האצילים, ובערבים היה שב לביתו ודואג לרווחת קהילתו. לעתים עבד שעות כה רבות שאחרוני החולים [נקישות] ביקרו אותו בעודו שוכב במיטתו לפני שנרדם.

אולי זה ישמע מוזר, אבל אפילו לכך שאדם מכובד עמל יומם וליל לפרנסת משפחתו, יכולים לקום מתנגדים.

רבנים שונים שמעו על כך שהרב הגדול משה בן מימון עובד למחייתו כאחד האדם וגינו אותו שתורתו אינה כל עבודתו. "מלאכתנו היא התורה הקדושה", טענו. "לנו אין צורך בכספי זרים".

[מוזיקת רקע]

משה שמע את הדברים האלה, וחייך.

בניגוד לעבר, עתה היה כבר מבוגר ולמד לשלוט בכעסו. מה הטעם בפולמוסים מיותרים? שאל את עצמו. אין דבר שהרבנים האלה יודעים טוב יותר מאשר להתווכח, והרי קל להם להתווכח. שכן מסורת ההלכה היהודית כה ארוכה ומסועפת שלכל פסיקה יש פרשנויות ותקדימים רבים, עד שתמיד ניתן למצוא בכתובים פסוק שיחזק את עמדותיהם, יהיו אשר יהיו.

לכן, במקום להתווכח על צדקת דרכו, משה החליט לשוב לכתיבה [קולות כתיבה] ולעבוד על ספר חדש. ספר שיציע פסיקה סופית ברורה ומנומקת לכל חלק ממעגל החיים היהודי. מהרגע שבו היהודי פוקח את עיניו בבוקר, ועד שיעצום אותן עם ערב. מלידה ועד מוות. מיום חול לשבת וחגים.

לספר קרא "משנה תורה", כלומר, הספר השני שהיהודי צריך מלבד התורה.

מטרתו של הספר הייתה כפולה - לספק פסיקה ברורה לענייני החיים היהודיים, ולשחרר את היהודים לעבודתם ולשאר תחומי הלימוד הרבים שהעולם מציע. שכן, משה האמין שחיים שלמים של אדם מורכבים מהעבודה ומלימוד, מתורה וממדע, מקודש ומחול, ואסור לו ליהודי להסתמך על צדקה ונדבה למחייתו, אפילו אם הוא רב גדול.

כשהושלם, היה זה הספר המקיף ביותר שנכתב אי פעם על דרך החיים של היהודים. הספר השלם, על 14 הכרכים שלו, והפסיקה הברורה שבו, זכה לכינוי "הי"ד החזקה".

אבל הרמב"ם לא הסתפק בזאת.

הוא ידע שיש כאלה הפונים ללימודי הפילוסופיה והמדע, ובמהרה מוצאים את עצמם במבוכה נוכח המקומות בהם הפילוסופיה והמדע אינם מתיישבים עם המסורת והתורה.

[דפדוף]

לכן החליט לכתוב חיבור נוסף. הפעם, ספר פילוסופי בשם 'מורה הנבוכים' [כך במקור]. בספר זה הרמב"ם הציג את כל המחלוקות הפילוסופיות העומדות בין האמת של התורה, החוכמה של הפילוסופיה היוונית, והמדע של זמנו.

עד היום, ספר זה מוכר כאחד הפסגות הגבוהות של הפילוסופיה בימי הביניים, והוא נלמד בכיתות האוניברסיטה כשם ש'משנה התורה' [כך במקור] שלו עדיין נלמד בין כותלי חדרי הישיבה.

גם את ניסיונו והידע בתחום הרפואה, לא שמר לעצמו, [דפדוף] אלא פרסמו בלא פחות מעשרה ספרים שונים. [סגירת ספר]

אחרי פרסום ספרים אלו, שמו של הרמב"ם נישא למרחקים, ולשארית חייו קיבל איגרות ומכתבים מקהילות ברחבי העולם. מצרפת שבצפון, ותימן בדרום, ממרוקו שבמערב, ועד עיראק במזרח - הכל ביקשו את עצתו ובירכתו, והודו על כך שזכו לחיות בעולם שבו חי גם הרמב"ם.

הם היו אומרים, "ממשה עד משה לא קם כמשה".

[מוזיקה מסתיימת בצלצול פעמונים]

תום: יש פרט אחד קטן שלא סיפרנו לכם. הרמב"ם בחר לנהל את היומיום שלו על פי שיטה שנקראת "דרך המלך".

דרך המלך היא דרך עתיקה שלפיה צריך לנהוג על פי האמצע - לאכול, למשל, לא חם מדי ולא קר מדי, כדי לשמור על הגוף, ולישון מספיק, אבל לא יותר מדי.

מול אתגרים, דרך המלך מנחה אותנו לא להיות פחדנים, אבל גם לא פזיזים, ובכל ויכוח למצוא את דרך הפשרה, כך שאף אחד לא ירגיש שהוא הפסיד בויכוח.

[מוזיקת רקע]

חייו של הרמב"ם היו כמו רכבת הרים. בכל פעם שהצליח לחיות לפי רצונו ואמונתו, בא מישהו אחר והציב אתגר, התווכח. ובכל פעם מחדש, היה צריך הרמב"ם לתת לקול התבונה להוביל אותו.

אנחנו זכינו לספרים רבים וחשובים בזכות כך, אבל לא פחות - לדרך המלך, שבה ויכוח הוא דבר שאפשר ללמוד ממנו. לחפש אחר האמת, ולא משנה מי אומר אותה, אפילו אם נראה לי בהתחלה שהוא לגמרי טועה.

עם מי אתם מתווכחים הכי הרבה?

מה לדעתכם עוזר להקשיב לשני, גם כשלא מסכימים?

מלבד האגדה הזו, עוד אגדות שהיו באמת תוכלו למצוא בפודקאסט שלנו.

נשמח אם תתמכו בנו בדף הפטריאון שלנו. התומכים יזכו לתכנים בלעדיים, הנחות לספרי הוצאת "פנק", ואפילו לשמוע "אגדות אמיתיות" חדשות שלא תוכלו למצוא כאן.

הקישור מופיע בתיאור הפרק, כמו גם הקישור לרכישת הספר.

הפודקאסט נולד ונערך ברשת הפודקאסטים העצמאית "שלג".

את האגדה הזו קרא עבורכם אלעד משה. הפיקה - יסמין שפט, ערכה - תות שגיא, וביים - עומרי בן דור.

אני תום בייקין-אוחיון.

ואם רק תסתכלו טוב טוב, תראו שכל אחת ואחד מכם הוא כבר גיבור של אגדה.

[מוזיקה מסתיימת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה