באגדה זו נפגוש את יונה בוגלה, שהתחיל, כמו כולנו, כתלמיד. הוא לא שיער אז שלימים יחנך על ברכיו דור שלם של תלמידים שישאבו ממנו את הכוח לשלוט בגורלם ובעתידם ולצאת למסע נדודים מפרך מאתיופיה לישראל.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/08/2020.
[מוזיקת פתיחה]
תום: שלום ילדים וילדים שגדלו.
עונה מופלאה וייחודית זו, שכוללת אגדות יהודיות וישראליות, נוצרה הודות לשיתוף פעולה עם "בית אבי חי".
אני תום בייקין-אוחיון, ואת הסיפורים האלה כתבתי בשבילכם.
[מוזיקת רקע]
הייתם היום בבית הספר? איך היה?
בית-ספר הוא מקום מגוון.
מצד אחד הולכים אליו כדי ללמוד, לגלות ולדעת דברים חדשים על העולם ועל החיים.
ומצד שני, בית-ספר הוא גם קהילה.
המקום שבו פוגשים את החברים, יוצרים חברויות חדשות ויוצאים ביחד למסעות כמו משחק או טיול.
בבית-ספר המורים גם מלמדים, אבל גם מספרים לנו סיפורים שמשותפים לכולנו, ועוזרים לנו להכיר את הערכים שאותם חשוב לכולנו לזכור ולשמור.
האגדה שלנו היום מתרחשת בין הרים וגבעות. ביבשת שנראית רחוקה, אבל היא בעצם קרובה מאוד. בין אנשים שמדברים שפה שלחלקינו נשמעת שונה, אבל למעשה היא דומה מאוד לעברית.
גם שם יש קהילה, והילדים לומדים להכיר אותה ואת הסיפור שמאחד בין כולם בכיתה.
בתוך הקהילה הזו גדל ילד. גדל ונהיה למורה.
מה מיוחד בזה? אתם שואלים בטח. ובכן, כדי להבין את גדולתו של מורה, תצטרכו לשמוע את כל הסיפור.
זהו סיפורו של יונה בוגלה.
[מוזיקה מסתיימת בצלצול פעמונים]
אלעד: אגדה זו מתחילה במקום מוכר ומוזר כאחד. בכיתה בה מורה מדבר אל תלמידיו, בדיוק כפי שקורה עכשיו בכל העולם. אבל, לכיתה הזו אין קירות, והתלמידים יושבים יחפים על מחצלות הפרושות על החולות הדקים של עמק קטן בין הרי אתיופיה.
[דנדון קסילופון]
[זמזום ציפורים וצרצרים]
המורה לבוש באותם הבגדים שלבש המורה לפניו וזה שלפניו, וכך אחורה אלפי שנים.
שמלת כותנה לבנה בשם "קַמיס", חגורת אבנט עבה בשם "מֵקֵנֵט", וגלימה לבנה בשם "נֵטֵלַה", שקצותיה מעוטרות ברקמה מעודנת בצבעי ירוק, שני, חום וארגמן.
מסביב ניתן היה לראות את ה"גודג'ו בבֵּית" - הבקתות העגולות העשויות מהענפים ומבוץ, ואת גגות הקש החרוטיים הזוהרים בזהב בשמש החמה.
[פעיית עזים, צחוק ילדים משחקים]
ומעבר לכפר ולעמק, הרי סימיאן עיטרו את האופק, שומרים על החוסים בנופם.
הסיפור שסיפר המורה היה זה שמסרו לידיו המורים שבאו לפניו, במשחק "הטלפון השבור" הגדול של ההיסטוריה הקרוי - "מסורת".
מהאושר על פניו ניתן היה לראות שהוא מספר לתלמידיו את הסיפור האהוב עליו ביותר. סיפור שהיה כה אהוב על תלמידיו, שלא היה צריך למשוך את תשומת ליבם כלל. סיפור מקורותיה של הקהילה.
[מוזיקת כלי מיתר]
'לפני שנים רבות, ביבשת לא רחוקה בצפון, בעיר מפוארת בשם ירושלים, חי מלך חכם וטוב, ושמו שלמה.
במקום להילחם עם העמים השונים שהקיפו את ממלכתו, המלך העדיף בחכמתו לשאת לאישה את מלכותיהם. בדרך זו, את היריבות שבתחרות - החליפו השותפות והחברות, ואת תרועת המלחמה - תחליף הילולת החתונה.
האצילה בכל המלכות האלה הייתה מלכת שבא, והעשירה שבממלכות האלה הייתה ממלכת אתיופיה.
היא לא הגיעה לירושלים בשביל למצוא חתונה, אלא פשוט כדי לפגוש באחד הגדולים שבלקוחותיה.
באותו הזמן, המלך שלמה ביקש לבנות מקדש מפואר לאלוהיו.
[חטיבת עצים]
הוא ייבא ארזים מארצות הלבנון שבצפון כדי לבנות את יסודות הבניין, ואת פנים המקדש ביקש לעטר בזהב ובאבנים טובות מהדרום.
כך הגיעה המלכה לירושלים בראש שיירה ארוכה של כרכרות עמוסות בסחורה יקרה.
המלך קיבל אותה בזרועות פתוחות לעירו, והזמין אותה לסעוד לשולחנו. במהלך הארוחה החלה שיחה בין שני המלכים, אשר כדרכן של שיחות החלה על הקרקע ונסקה השמימה.
הם דיברו על הארץ ועל האדמה, על עולמם של מלאכים ויופיים של פרחים, ובין מילה אחת לאחותה חלקו השניים גם שתיקות תמות, בהן הלב נפתח כפרח קאלה.
בתום הארוחה והשיחה השמש שקעה וזרחה, ובין השניים לבלבה האהבה'.
"אבל המורה", שאל אחד התלמידים. "איך יודעים שכך היה?"
המורה חיכה לשאלה הזאת, ובאותו החיוך שבו סיפר את סיפורו, השיב בצורה שהפתיעה את תלמידיו: "מי יודע?" שאל והוסיף: "העתיקים שבספרים והטובים שבחוקרים מגיעים תמיד במסעם אחורה בזמן אל אותו הערפל ממנו נולדו כל הסיפורים".
התלמיד לא היה מרוצה מהתשובה הזו. הוא רצה לדעת שההתרגשות שחש בהקשיבו לסיפור לא הייתה לשווא. אך הוא שתק. שכן יותר מכל רצה לשמוע את המשך הסיפור.
מלבד זאת, ידע בכל ליבו שבהתרגשות שחש יש אמת אחרת, כזו שלא ניתן להטיל בה ספק.
המורה חיכה עד שראה שאחרון התלמידים השיב אליו את מבטו, והמשיך בסיפור.
[מוזיקת רקע שקטה]
'כששבה מלכת שבא לאתיופיה, על מנת למלוך על ממלכתה, [בכי תינוק] בליבה החזיקה באמונת היהודים, ובזרועותיה אחזה בבנם המשותף. ושתי הממלכות היו כאחיות.
יהודי אתיופיה היו עולים לירושלים להקריב קורבן בבית המקדש, והצטרפו לשבט דן עם אחיהם מארץ כנען, אחד מעשרת השבטים של ישראל.
שנים, עשורים ומאות חלפו. [צלצול חרבות]
ירושלים נכבשה על ידי מלך בבל. בית המקדש המפואר נחרב, ושבטי ישראל התפזרו לכל עבר.
חלק נדדו ברחבי האימפריה הבבלית, חלק נשארו בעירם הכבושה, כלוחם הנשאר ליד המדורה, לשמור על הגחלת אחרי שאחיו הלכו לישון.
חלק אחר, צאצאיה של מלכת שבא, שבו בחזרה לאתיופיה אדמת אבותיהם'.
עם המילים האלה החלה לנצנץ דמעה אצורה בעינו של המורה, וגבותיו התקבצו כאילו היה משוחח עם חבר החוצץ בינו ובין השקיעה.
שנים, עשורים ומאות חלפו. [צלצול חרבות]
על אדמת אתיופיה העשירה בזהב ואבנים טובות, קמה אימפריה מפוארת בשם - אֵקסום, שנהנתה ממסחר עם עמי יוון ורומא.
כך, למרות שגם אימפריות אלה כבשו בתורן את העיר ירושלים, קהילת היהודים באתיופיה פרחה ושגשגה.
שנים, עשורים ומאות חלפו, והגיעה תור האומה האסלאמית לכבוש את מקומה בדברי ימי העולם. [צלצול חרבות]
גם אלה כבשו את ירושלים ואת מצרים ואת כל המדינות הסובבות את אתיופיה. וממלכת אקסום, מנותקת מהעולם, נפלה.
היהודים באתיופיה, למרות שקהילתם הפכה קטנה וענייה, נותרו נאמנים למורשתם העתיקה, [קול דובר אמהרית] ושמרו באדיקות ומסירות של בן טוב, על מסורת אבותיהם.
הם קראו בספרי הקודש, וקיימו את המצוות בדיוק כפי שהן קוימו אז בירושלים בבית המקדש, ודאגו לספר לבניהם את הסיפור הזה שאני מספר לכם כאן, על מנת שכל אחד מילדינו ידע את הגדולה השוכנת במסורת אבותיו, גדולה שעוד תשוב.
התלמידים ישבו זקופים ושקטים. הם ידעו שבספרי הנביאים נאמר שיבוא היום, בו כל שבטי ישראל ישובו לארצם ויתאחדו כעם.
הם ידעו שהוריהם וכל קהילתם התפללה ליום הזה, באותה הכמיהה שבה איכר כמהַֹ לגשם כשהסתיו ניצב בשיאו, והחורף ממאן לבוא.
[קריאת ציפורים נודדות]
צל חטוף חלף מעל, ועיני הכל נישאו אל על כדי לחזות בנדידת החסידות.
[קולות ילדים]
בן רגע השיעור הסתיים, וכל הילדים רצו בעקבות מעוף החסידות קוראים:
"שימֵלַה, שימֵלַה,
אְַגְרַצ'ין אֵירוסלם דֵהֵנַה"?
חסידה, חסידה, ספרי נא, מה שלום ירושלים?
רק ילד אחד לא הצטרף לחבריו. היה זה אותו הילד ששאל שאלות בזמן הסיפור.
שמו היה - יונה בוגלה.
[מוזיקת רקע עממית]
הוא היה רועה צאן מהכפר הסמוך, ובמהלך חייו הקצרים ראה חברים רבים מהכפרים עוזבים את החיים הפשוטים לטובת הבטחות העיר הגדולה והחיים המודרניים.
עוד מעט - חשב - לא יישארו עוד יהודים בכפרים, ואז מי ישמר את המסורת שלנו?
יונה הצעיר ידע שזו זכות גדולה לשבת בכיתה, אפילו אם היא ניצבת תחת כיפת השמיים, ושלרוב הילדים בסביבתו לא ניתנה ההזדמנות הזו.
לכן, כשלא רעה את צאנו, הקדיש עצמו ללימודים בכל כוחו.
הוא למד לקרוא ולכתוב, הן באמהרית והן בשפת הגְעֵז העתיקה, בה היו כתובים ספרי הקודש של קהילתו.
שורשיה של שפה זו, כמו שורשיה של הקהילה, היו עמוקים ועתיקים מאוד, והגיעו אחורה עד למקורות השפות השמיות האחרות, כמו הארמית והעברית.
יום אחד, בעת ששב יונה הצעיר עם דודו מהמרעה, והשניים החלו לטפס על הגבעה לכיוון הכפר, ראו שיירה גדולה של אנשים וסוסים, ופרדות הצועדים גם הם לכיוון הכפר.
[פעיית צאן]
הקהילה כולה התאספה בבית הכנסת, לשמע חדשות מרעישות - "פֵֵרֵנְג'" הגיע לכפר. איש לבן. פרנג' הטוען כי הוא יהודי. שמו היה דוקטור יעקב פייטלוביץ'.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהגיע פרנג' יהודי לכפר.
זקני הכפר סיפרו שכשהם היו ילדים, הגיע אחד בשם יוסף הלוי, שהפתיע את כולם וסיפר להם שנשארו עוד יהודים בעולם מלבדם.
יוסף הלוי היה יהודי צרפתי ממוצע טורקי שגר ברומניה. כך שהכיר היטב את הערבוב שעושות מסורת וארץ ודם באדם.
אבל הקהילה שפגשה אותו לא הכירה פרנג' יהודי מעולם. הם סרבו להאמין לדבריו ודרשו שיוכיח שאכן הוא יהודי.
יוסף הלוי התפלא. איך ניתן להוכיח את קיומה של אמונה השוכנת בלב ובנשמה?
אז הוא החל לספר להם את הסיפורים שהכיר מהתנ"ך, על אברהם ודוד ושלמה.
ברגע שראתה הקהילה כי הסיפורים השמורים בספריהם הקדושים הגיעו לאוזנו, די היה להם בכך. והם קיבלו אותו באהבה כאח למסורתם.
אך לא התכנסנו כדי לספר את סיפורו של יוסף הלוי, למרות שבהחלט ראוי שסיפור זה יסופר. לכן, ברשותכם, נחזור לאותו יעקב פייטלוביץ', שלא היה אלא תלמידו של יוסף הלוי.
מהמורה שלו, יעקב שמע סיפורים על שבט יהודי אבוד, הנחבא מאות שנים בין הרי אתיופיה, ורצה לראות במו עיניו אם יש אמת באגדה.
הכפר, וכל הקהילה שהתאספה מהסביבה, יונה ביניהם, קיבל את יעקב פייטלוביץ' בשמחה. זמן רב לא שמעו חדשות מירושלים, ולמרות שבכל השנה הם שאלו את החסידות, לאלה לא היו הרבה תשובות.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
יעקב סיפר כי בימים אלו מתחילה תנועה גדולה של יהודים מכל רחבי העולם, אשר עולים לארץ ישראל בכוונה לבנות שם בית.
ראשי הקהילה התקשו להאמין. האם באמת החזון הגדול בו יתאחדו עשרת השבטים בירושלים מתחיל לקרום עור וגידים?
בתום השיחה הוחלט שדוקטור פייטלוביץ' יקח עמו מספר תלמידים מבטיחים, ואלה יצטרפו אליו למסע ברחבי העולם היהודי.
"רק אחרי שנשמע את הדברים מפיהם של בני קהילתנו", החליטו ראשי הכפר, "נוכל לקבל החלטה".
[מוזיקת רקע]
בין התלמידים שנבחרו למסע היה גם יונה הצעיר. הוא היה רק בן 13, וזו הייתה הפעם הראשונה שהתרחק מגבולות קהילתו.
תחילת המסע הייתה בבירה אדיס אבבה, בה הוקם בית הספר העברי הראשון באתיופיה.
יונה וחבריו למדו שם עברית והיסטוריה יהודית, וגילו שברבות השנים חלו שינויים רבים במלאכת עבודת האל היהודית.
בזמן שקהילתו שמרה על המסורות העתיקות כלשונן, בשאר העולם היהודי נכתבו ספרי משנה וגמרא ופירושים רבים אשר שינו לחלוטין את הצורה שבה נוהג היהודי המאמין.
כאב ליונה לחשוב שבני קהילתו לא חולקים במנהגי היהודים האחרים, אך בליבו גם חשב שאולי הם, היהודים האחרים, שכחו את המנהגים העתיקים ושמח שהנה, קהילתו תוכל להזכיר להם אותם.
אחרי הלימודים באדיס אבבה, הגיע הזמן להמשיך אל התחנה הבאה במסעם, ירושלים.
[הקלטה - אדם שר באמהרית]
"ירוסלם, ירוסלם…"
"ירושלים". כמה פעמים שמע יונה את המילה הזאת? היה לה ריח מיוחד למילה הזאת, ריח של תפילה ושל בושם עץ הלבונה. ריח של תקווה ושל חלום.
יונה ציפה למצוא בירושלים עיר יהודית ובה מדברים עברית. ואכן, בין חומות העיר היה רובע שבו ניתן היה לשמוע את שפת הקודש מדוברת כאחת השפות. אך לצידה, אנשים שוחחו גם בערבית ובאנגלית, ברוסית, טורקית, גרמנית, ארמנית, צרפתית, איטלקית ויוונית.
דומה היה כאילו העולם כולו התכנס לתוך העיר הזו שלמרות חומותיה הגבוהות הייתה פתוחה ובינלאומית.
בתוך העיר, יונה וחבריו החלו ללמוד בבית הספר תחכמוני. [כתיבה בגיר על לוח] שם המשיך ללמוד עברית, יהדות והוראה. הוא שמח על הזכות הזו ללמוד בירושלים, אבל זכר שזכות זו חובה בצידה.
היה עליו ללמוד על מנת ללמד. היה עליו לצאת לעולם על מנת לשוב לביתו, ולהעביר את כל הידע שרכש, לקהילתו.
אחרי ירושלים, הגיע הזמן להמשיך את מסע הלימודים, ויונה נסע עם דוקטור פייטלוביץ' לאירופה. יחד חצו את הים התיכון בספינה ואת איטליה ברכבת והגיעו לגרמניה.
שם למד על חידושי העולם המודרני, על רפואה ומדע וחקלאות. הלימודים האלה היו קשים מאוד. היה עליו ללמוד לא רק שפה חדשה של מספרים וטבלאות, אלא גם צורה חדשה של הסתכלות על העולם. עם זאת, חידושים אלה לא ערערו את אמונתו היסודית, אלא עוררו בליבו את המילים העתיקות: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ השם, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ".
לאחר מכן המשיכו לשוויץ. שם למד יונה בעיר לוזאן גם על תרבויות אירופה ושפותיהם, ולמד לקרוא ולשוחח באיטלקית, גרמנית, צרפתית ואנגלית.
"אם בירושלים מדברים בכל השפות, עליי להכיר אותן", אמר לעצמו.
עד סוף שנות חינוכו ידע יונה בוגלה לדבר בלא פחות מ-12 שפות שונות. הוא כל כך הצטיין בלימודיו, שבסוף השהות זכה למלגה להמשיך את לימודיו באוניברסיטה הגדולה של פריז.
יונה, שהפך כבר לעלם צעיר, ידע שבכל העולם כולו מעטים זוכים להשכלה רחבה כשלו.
ולכן, כשסיים מיהר לשוב לאתיופיה ולהתחיל להחזיר לקהילתו את כל אשר קיבל.
[רוח נושבת]
הזמן, כמו הרוח, נע במקומות שונים לכיוונים שונים. יונה האמין בליבו שלמרות שהוא לא היה אותו ילד שעזב את הכפר, הכפר עצמו נשאר כמות שהיה. אך כשהגיע לארצו גילה שלא כך היה.
בזמן שטייל ולמד בעולם הגדול, הקהילה עברה שנים של רדיפה ומחסור ובצורת, ורבים מחבריו נטשו את בתיהם בתקווה לחיים אחרים.
אם לפני כן חש יונה חובה מוסרית להשיב תודה על זכותו, הרי עתה חש בתפקידו שליחות אמיתית.
[מוזיקת רקע]
הוא ישב עם ראשי הקהילה וסיפר להם על כל שלמד וראה.
יחד החליטו שעליהם לעשות את חלקם באיחוד השבטים העתיקים של היהודים ולהצטרף למפעל העלייה לארץ ישראל. לשם כך, יהיה ראשית עליהם לעבוד קשה בתוך קהילתם המפוזרת בכל רחבי אתיופיה ולהכין אותם לעלייה לארץ ישראל.
יונה ידע מניסיונו כי רק דבר אחד יכול להצליח בכך: חינוך. [כתיבה בגיר על לוח]
תחילה עבד בבית הספר העברי באדיס אבבה. שם לימד מורים נוספים על מנת שאלה יצטרפו לשורותיו.
לאחר מכן, המשיך לנוע ברחבי אתיופיה מכפר יהודי אחד לשני, מקים בתי ספר ומכשיר מורים חדשים שילמדו את ילדי הקהילה עברית ויהדות לצד כל המקצועות האחרים שלומדים בבתי הספר של העולם המודרני, ויכינו אותם לעלייה לארץ.
הוא לא הסתפק רק בבניית התשתית, אלא בכל שבוע היה הולך מכפר לכפר ומלמד בעצמו בכל אחד מבתי הספר שהקים. [קולות ילדים]
לא עבר זמן רב, וכל הקהילה היהודית באתיופיה הכירה את שמו. למרות שאיש מהם לא השתמש בו, הם פשוט קראו לו: "המורה".
יונה התגאה בשם הזה, שכן ראה במילה הזו את המורה שלו ואת החיוך השָׁלֵו בו השיב על שאלותיו. מכל המקומות שבהם למד, ומכל התחומים בהם התמחה, החיוך הזה היה השיעור הגדול ביותר.
היו כאלה שהתנגדו למעשה. תמיד יש כאלה. אלה חששו שיונה מוביל את קהילתם החוצה מהמסורות העתיקות אל עבר דרכים זרות.
אבל יונה הסביר להם כי באמצעות החינוך, הקהילה כולה תתחזק, וילדיה יהיו יכולים לסלול את חייהם בכל דרך שיחפצו.
לא עבר זמן רב, וממשלת אתיופיה זיהתה את כישרונו של יונה בוגלה, והוא נבחר למשרה מכובדת במשרד החינוך.
בזכות שכרו, יכול היה לדאוג גם לקהילתו וגם לביתו, ולעבור יחד עם אשתו וילדיו לבית מפואר באדיס אבבה.
השנים חלפו, והקהילה היהודית אכן התחזקה מאוד בזכות עבודתו של יונה בוגלה. לא רק שילדיהם זכו להשכלה שאפשרה להם לכלכל את משפחתם בגאווה, כולם היו מאוחדים יותר כקהילה, והנה, היו כבר מוכנים לעלות לישראל ולהצטרף לאחיהם בארץ.
[מוזיקה מסתיימת]
אבל הזמן, כאמור, נע כמו הרוח.
ובזמן שבאתיופיה התכוננו לצאת לישראל, ישראל כבר הייתה למדינה צעירה אשר כבר קיבלה לזרועותיה יהודים רבים מאמריקה ועד תימן, מפולין ועד מרוקו, מקוצ'ין ועד ברלין.
וכמו שתמיד קורה כשערכים פשוטים מפנים את מקומם בשם נהלים מסודרים, גם תהליך העלייה לארץ הפך חשדן ומסורבל.
כך היה שכשסוף-סוף פנו נציגי קהילת היהודים באתיופיה לנציגי ממשלת ישראל, אלה השיבו בדרישה המוזרה: תוכיחו.
איך ניתן להוכיח שאמונה כנה שוכנת בנשמה?
[מוזיקת רקע שקטה]
בני הקהילה הזמינו נציגים ועיתונאים מישראל לאתיופיה, ואלה ראו את תרבותם ושמעו את סיפורם, פרסמו כתבות בעיתונים וסרטים תיעודיים. אך לא היה בזה מספיק כדי לשכנע את אנשי הממשלה.
אז פרצה באתיופיה מלחמת אזרחים עקובה מדם. אנשי הממשל הישן ויונה ביניהם מצאו עצמם נרדפים.
בנוסף, כמו שלמרבה הצער קרה פעמים רבות בהיסטוריה, חלק מהקבוצות הלוחמות שמו לעצמם את היהודים כאויב ומטרה.
הקריאה של קהילת יהודי אתיופיה לאחיהם בישראל הפכה דחופה. רבים לא היו מוכנים לחכות יותר להזמנה רשמית, נטלו את גורלם בידם וצעדו דרך סודן לישראל.
יונה פנה לממשלת ישראל, ואלה מהרו להבריח אותו ואת משפחתו לחיבוק הבטוח שבין גבולותיה. אך הם טענו שהמלחמה השוררת באתיופיה לא מאפשרת מבצע רחב שיסייע לשאר עשרות אלפי חברי הקהילה להגיע כפי שקיווה.
בצער, יונה בוגלה עזב את אתיופיה מולדתו. נשבע להמשיך לעבוד מישראל כדי להביא את אחיו אחריו.
[מוזיקת רקע מתגברת. קולות תנשמת, פסיעות, בכי תינוקות]
תחילה עזר לקבוצות בודדות לצעוד מאתיופיה צפונה לסודן ומשם לברוח לישראל.
אבל המסע היה קשה ומסוכן מאוד. הם צעדו ברגל דרך ג'ונגלים ומדבריות, דרך דרכים מסוכנות ששודדים וסוחרי עבדים ארבו בהם, ורק מעטים זכו להגיע כך לארץ.
יונה לא ויתר.
הוא יצר קשר עם ראשי הקהילה היהודית בתפוצות, והצליח לקבל הזמנה לנאום בפניהם בכנס הקונגרס היהודי הגדול שנערך במונטריאול שבקנדה.
[הקלטה] יונה בוגלה: "אבותינו הקריבו את חייהם כדי שהשבט שלנו ימשיך בקיומו. והם העבירו את המסורת אלינו עד הדור הזה. בדורנו כשאנחנו רואים שהכל הולך לאיבוד, אז חבל. למה מסרו את נפשם? זה באמת חבל… גם אנחנו שואלים: למה הרחיקו אותנו? אולי הצבע שלנו היה קצת מוזר מיתר העם היהודי? אחרת, אין לנו שום סיבה שאנחנו יכולים לתלות על זה".
[מוזיקת רקע אתיופית]
אלעד: עד לאותו הכנס, איש לא ידע על מצוקתם הגדולה של יהודי אתיופיה ועל כל עבודות ההכנה שאותה קהילה עשתה בנחישות. כולם חשבו שמדובר בכפר קטן שבו כמה עשרות יהודים אבודים, ולא בקהילה חזקה ומיוחדת של עשרות אלפי תושבים.
עם תמיכת הקהילה הבינלאומית, יונה בוגלה הצליח להביא את סיפורם של יהודי אתיופיה לכל בית בישראל, וקריאה גדולה קמה בדרישה לסייע להם להגיע ארצה.
הרוח הגבית שהקהילה באתיופיה קיבלה מהקהילות בעולם, הצליחו לשכנע את ישראל לפעול, גם אם לאט ובזהירות.
ישראל שלחה סוכנים לתחנות השונות במסע, אך את הדרך הקשה היה על יהודי אתיופיה לעשות בעצמם.
יונה בוגלה שמח לראות עוד ועוד מאחיו מגיעים ארצה בזה אחר זה, אבל הוא ידע שלא די בכך. לכן, המשיך לעבוד לקידום עליית כל קהילת יהודי אתיופיה עד יום מותו.
מילותיו האחרונות היו מילים של דאגה למשפחתו ואֶחָיו בגולה.
מתוך הערכה הרבה לתפקידו ולמקומו כאחד הפעילים הציונים החשובים בישראל, הוא נקבר בחלקת גדולי האומה בהר המנוחות בירושלים.
לא עברה חצי שנה אחרי מותו, והנה שמועה שקטה החלה עושה דרכה בין הכפרים באתיופיה: "עוד מעט תגיע השעה".
בזו אחר זו עזבו משפחות היהודים את כפריהם ואת חייהם הקודמים, ונעו לכיוון אדיס אבבה.
בתוך זמן קצר, אלפי יהודים התאספו במחנה אוהלים מחוץ לעיר ממתינים לבוא השעה.
השעה הגיעה.
[מנועי מטוסים]
ב-24 במאי 1991, 30 מטוסים ישראלים עשו דרכם בזה אחר זה לאתיופיה. במבצע לאומי שלא נראה כמותו מעולם.
למעלה מ-14 אלף בני אדם עלו על המטוסים ובאו ארצה בשיירה אווירית שנמשכה יממה וחצי.
המלך שלמה השיב סוף-סוף לידה המושטת של מלכת שבא אשתו.
ילדיו של בוגלה, בביתם בישראל, הביטו מעלה השמימה. הם ראו את המטוסים הרבים המביאים את קהילתם לארץ, ודמעה נצצה מעיניהם, כשנזכרו בסיפורו של אביהם על הכפר [קולות ילדים] בו ילדים קראו לחסידות הנודדות: "חסידה חסידה, ספרי נא, מה שלום ירושלים"? וגבותיהם התכווצו כאילו שהביטו בזריחה.
[מוזיקה מסתיימת בקול פעמונים]
תום: יונה לא היה מורה רגיל. הוא הבין שתפקידו הגדול ביותר של המורה הוא לתת תקווה.
הוא הבין שהסיפור שלו הוא חלק מסיפור גדול יותר, וכדי להיות ראוי ללמד, הוא היה צריך לעבור דרך ארוכה שתוכל לתת לו את הכלים להוביל.
[מוזיקת סיום]
יונה האמין שלמרות כל הקשיים שבדרך, עליו לעבור בין קהילה לקהילה ולזרוע בכל מקום דרך חדשה של שותפות ואמונה, שהסיפור שסופר פעם הוא חשוב, ושזהו הזמן לקחת את האחריות על הקהילה בידיים ולהתחיל פרק חדש בסיפור הזה. לצעוד קדימה אל ארץ ישראל עליה חלמו.
התקווה שהנחיל בלבבות הפכה למעשים, והמעשים הובילו את קהילת יהודי אתיופיה להתאחד חזרה עם שאר העם היהודי בירושלים.
יש לכם מוֹרֶה או מוֹרָה שאתם אוהבים או מעריכים במיוחד?
מה גרם לכם להרגיש שהם מורים טובים?
אם תרצו לספר לנו על המוֹרֶה או המוֹרָה שלכם, אנחנו מאוד נשמח לשמוע.
כתבו לנו דרך דף הפייסבוק של "אגדות אמיתיות".
מלבד האגדה הזו, עוד אגדות שהיו באמת תוכלו למצוא בפודקאסט שלנו.
נשמח אם תתמכו בנו בדף הפטריאון שלנו. התומכים יזכו לתכנים בלעדיים, הנחות לספרי הוצאת "פנק", ואפילו לשמוע אגדות אמיתיות חדשות שלא תוכלו למצוא כאן. הקישור מופיע בתיאור הפרק, כמו גם הקישור לרכישת הספר.
הפודקאסט נולד ונערך ברשת הפודקאסטים העצמאית "שלג".
את האגדה הזו קרא עבורכם אלעד משה, הפיקה יסמין שפט, ערכה תות שגיא וביים עמרי בן דור.
אני תום בייקין-אוחיון.
ואם רק תסתכלו טוב טוב, תראו שכל אחת ואחד מכם הוא כבר גיבור של אגדה.
[מוזיקה מסתיימת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments