מתים עליהם - הגוף הגיע לעבודה אבל הלב לא. עזבתי
- טל דהן
- 3 hours ago
- 21 min read
אחרי השלושים אדוה, תומר וליאת ניסו לחזור לעבודה וקיוו שהיא תהיה להם עוגן. אבל שלושתם גילו שמה שמילא את חייהם לפני האובדן נראה עכשיו כמו הבל הבלים. מה עושים כשהראש לא עובד כמו פעם אבל הפיצוי ממשרד הבטחון לא מספיק, והסביבה מצפה ממך להתיישר ולחזור לתלם
תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/02/2025.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת רקע]
[הקלטות]
איתי: [צליל של הודעת וואטסאפ, מוזיקה ברקע] "אתמול היה שווארמה, אורז, עכשיו נגיד הגיעה חלה שניצל עם מלא פחיות קולה וספרייט…" [צליל פעמון]
נועם: [צליל של הודעת וואטסאפ, מוזיקה ברקע] "השעות שלי נגמרות בשתיים, אז אני לא יכולה למרוח את זה הרבה זמן". [צליל פעמון]
עומרי: [צליל של הודעת וואטסאפ, מוזיקה ברקע] "השארתי את המפתח ב… איפה ששמים את המרפק, בין המושבים".
קריין: "מתים עליהם", עם תומר שורץ, ליאת שדה-סעדון ואדוה אברמוביץ'.
[מוזיקת רקע]
אדוה: [מקריאה] "עבודה. את גדלת לאמא שחלק גדול מהזהות שלה התגבשה מהעבודה. היה לה פיץ' מעליות מעולה, ותמיד אמרתי לך שיש לי מזל גדול שאני עוסקת, או עובדת, או מתפרנסת ממה שנועדתי להיות. זו זכות גדולה, ואני מקווה שגם לך זה יקרה. אחרי השלושים, כשהבנתי שאין ברירה ואני המבוגר האחראי בבית, חזרתי לעבודה. חשבתי שהיא תהווה לי בית ועוגן, ותטשטש אותי מהכאב היומיומי. עשיתי את הניסוי הזה חודשים ארוכים, אבל בפועל, ילדה שלי, הגוף נשא, אבל הלב לא. הלב לא היה… היה בין מחנק לבין המחשבות הלא פוסקות עלייך. הקשבתי לשיחות בין האנשים, לדילמות, לקונפליקטים, דרך זגוגית מחוסמת, והכל נשמע לי הבל הבלים אחד גדול. ידעתי בראש שאלו החיים, בזה מה שבני-האדם עוסקים, וזה ממש-ממש בסדר, וכך צריך, אבל הרגשתי שאני לא שייכת לשם יותר. שאני לא יכולה לחיות רק דרך זגוגית במאמץ לדכא את הכאב. נאלצתי להפסיק להגיע. זה גם לא באמת הוגן כלפי ארגון - להיות ולא להיות, נטישה שקטה. את מכירה אותי, ילדונת, אם אני עושה משהו, זה עד הסוף. ועד הסוף - לא קיים בי כרגע."
[המוזיקה מתגברת]
שלום, אתם מאזינים להסכת "מתים עליהם". אני אדוה אברמוביץ', אמא של נועם אברמוביץ', שנרצחה במוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר. יחד איתי ליאת שדה-סעדון ותומר שורץ. היי לכם.
ליאת: אהלן.
תומר: היי, היי.
ליאת: אני ליאת, אמא של איתי סעדון, שנהרג ב-2 בנובמבר 23' בעזה.
תומר: אני תומר, אבא של עומרי שורץ, שנהרג בקרב ב-20 בדצמבר 2023 בעזה.
אדוה: שלושתנו נהיינו חברים בעקבות האובדן, חברות שמרגישה כמו בית. בתוכנית הזאת אנחנו משתפים אתכם בשיחה הזאת ומדברים על שכול בלי פילטרים. השבוע נדבר על עבודה. [אדוה וליאת נאנחות יחד וצוחקות]
תומר: לדעתי אנחנו שלושה מובטלים, פחות או יותר, לא?
ליאת: לא, לדעתי אנחנו שלושה אנשים שעובדים אצל הילדים המתים שלהם. [מגחכת]
תומר: אה, נכון.
אדוה: כן. תראו, אני… [שתיקה] אני לא סתם כתבתי את הטקסט הזה. זה טקסט שנועם הייתה חיה לאורו בבית. ותמיד אמרתי לה: "נועם, יש שלושה צירים בחיים שלנו שצריך לממש אותם: אהבה, משפחה ועבודה. ועבודה זה רגל דרמטית בעולם השייכות והזהות של מי אנחנו ומה אנחנו. ואת צריכה לחשוב, מה את רוצה לעשות עם עצמך". לה הייתה תשובה ברורה, היא אמרה: "אני רוצה להיות ראש ממשלה". [צוחקים]
ליאת: עבודה נדרשת.
אדוה: חתיכת עבודה.
תומר: עבודה מועדפת. [צוחקים]
אדוה: אבל אני באמת-באמת-באמת אומרת לכם, שאהבתי את העבודה שלי.
תומר: במה עבדת?
אדוה: הייתי סמנכ"ל משאבי אנוש ומנטורית למנהלים המון-המון שנים. הרגשתי שאני פוגשת לבבות של אנשים ומצליחה לגעת בהם ולהזיז אותם, ולגרום להם להיות מנהלים יותר טובים ואנשים יותר טובים בתוך ארגון ומחוצה לו, ובאמת-באמת הייתי טובה במה שעשיתי.
תומר: אבל מה עשית? מה, קמת בבוקר, מה העבודה?
אדוה: אהה, תומר, זה כבר תורה שלמה.
תומר: בגדול, בגדול.
אדוה: בגדול, משאבי אנוש בתוך ארגון הוא כמו שעון חול, הוא מד הדופק הארגוני, בסדר? והוא באמת עושה אינטגרציה בין העובדים לבין הנהלות, וברגע שארגון טוב בעיניי, בעיניים שלי, מצליח לראות מטרה אחת משותפת, הנהלה וארגון רואים עין בעין את המטרה המשותפת, הארגון הזה טס קדימה ברמה העסקית.
ליאת: תגידי, יש לך ספיץ' [כך במקור] מעלית כזה…
אדוה: כן.
ליאת: כמו שנתת עכשיו, גם על מה שאת עושה עכשיו?
אדוה: עוד לא. [צוחקות קצת]
ליאת: לא, כי זה…
אדוה: אבל אני אספר לכם על הפיץ' הקודם שלי. אני באמת, ככה הייתי מתחילה בראיונות עבודה, הייתי אומרת: "אני… מגיל 3 אני עוסקת במקצוע, ובגיל 22 גיליתי שאפשר להתפרנס ממנו, והתחלתי לעבוד בו". ממש ככה. כי הייתי משאבי אנוש מאז שאני ילדה קטנה.
ליאת: ו…? מה, מה קרה, כש… אחרי שנועם… נהרגה, שפתאום…
אדוה: אז באמת כמו שכתבתי פה, אז 30 יום לא יצאתי מפתח הבית, בכלל, לא… אפילו לא לחצר. ואז הילדים אמרו לי: "סבבה, אמא, אבל אנחנו… את לא תלכי לעבודה, גם אנחנו לא הולכים לבית ספר". [צוחקים]
ליאת: גדול.
אדוה: כן. אז אמרתי, 'אוקיי, אני חוזרת לעבודה'. שמתי… באמת נסעתי, והתיישבתי בכיסא. א', מבטים מרחמים, בסדר? קשה, אירוע קשה. שתיים, אני, מבחינתי, הראש מבין, באמת-באמת הראש מבין, הוא אומר: 'ככה העולם פועל, אדוה'. כאילו, ככה הוא פועל. ארגונים צריכים… יש קונפליקטים בין אנשים, ומתעסקים בקקי ופיפי, ומתעסקים בשיחות משוב, ומתעסקים בהעלאות שכר ובונוסים, ומתעסקים ב"בוא נקדם פרויקט". ככה העולם עובד. אבל ישבתי, הסתכלתי על זה דרך איזה מסננת, ואמרתי לעצמי, "זה לא יכול להיות שאני מתעסקת בזה. לא יכול, אין מצב, אין מצב". זה נראה לי כל-כך, כל-כך, כל-כך תלוש, שהחזקתי מעמד כמה חודשים טובים. ממש כמה חודשים, בכוח, בשיניים, הייתי גוררת את עצמי, כל הגוף כאב לי. אבל באיזשהו שלב אמרתי, "די!"
תומר: אבל מה היה בחודשים האלה שהחזקת מעמד? מה עשית?
אדוה: רק, רק עבור הילדים, כדי להראות דוגמה. לא…
תומר: רק בשביל שילכו לבית-ספר.
אדוה: כן, נכון. הלכתי שלוש פעמים בשבוע. גם הם הלכו שלוש פעמים בשבוע ל… [צוחקת] לבית-ספר.
ליאת: ואז מתי מגיע הרגע הזה? שאת אומרת…
אדוה: אז מגיע ביולי, מגיע הרגע הזה שאני אומרת "לא עוד". זאת אומרת, אם אני לא עכשיו יגג'דר [כך במקור] את החיים שלי, יקְרע ואהיה שכולה על מלא, ואתפרק, ואקָּרע, רק משם אני אצמח. משהו בי ידע, את ידעת את זה בשבעה. אני גם ידעתי ב-back of my mind שאם אני לא אקרע את עצמי ואתאבל על הבת שלי במלוא מובן המילה, בלי זה שום דבר לא יצמח. ואיכשהו זה מוכיח את עצמו…
תומר: אבל בת…
אדוה: כי פתאום התחיל לצמוח דברים.
תומר: אבל בתכל'ס היה חסר לך "זמן שכול"? זאת אומרת, מה הכי הפריע לך בעבודה?
אדוה: אני חושבת ש-1, היה חסר לי "זמן שכול" על מלא, ו-2, התוכן. התוכן. הייתי צריכה, עדיין אני צריכה, ואני אגיד את זה - פתח סוגריים - לימים זה הפך להיות צוואתה של נועם, בלי שהיא התכוונה, האדם צריך לחפש משמעות לחייו, היא כתבה את זה בכל מיני מקומות, למצוא משמעות של דברים שאני עושה. וזה חת'כת חיפוש. וכל עוד אני לא עושה משהו משמעותי, נגיד אני מרגישה שהפודקאסט הזה הוא משמעותי, באמת. וכל עוד הוא לא משמעותי, אני לא עושה אותו. [תומר מהמהם] זה, זה הסיפור.
ספרו אתם.
ליאת: איך זה אצלךָ?
אדוה: כן.
ליאת: כן, תומר?
תומר: אצלי זה, אני חושב, קצת שונה.
ליאת: לא, ספר קודם מה עשית.
תומר: אָה. [אדוה וליאת צוחקות]
ליאת: לא כולם יודעים, כן?
אדוה: כן.
תומר: פעם, לפני שהתחלתי לעבוד אצל עומרי - אחלה בוס עומרי - אז הייתי עורך-דין. עורך-דין פלילי. את אמרת שידעת את זה מגיל שלוש, אז אני ידעתי בערך מגיל 13. הייתי ממש צופה ב"פרקליטי אל-איי", וצופה במשפט דמאניוק [כך במקור] בטלוויזיה, ומכיר את תיק הרצח של חווה יערי ואביבה גרנות, שרצחו את מלה מלבסקי, עוקב באדיקו… היה ברור לי שאני הולך להיות עורך-דין פלילי, ומבחינתי - הגדרת את זה קודם "שלוש רגליים"? אז זה ממש. זאת רגל יציבה, זה ממש הייתי אני - עורך-דין פלילי. התחלתי בפרקליטות, הייתי אחראי על מאבק נגד הפשיעה החקלאית, כל מיני תחומים כאלה מעניינים, תיקים מרתקים, ממש אור בעיניים. אורות-אורות-אורות-אורות, ואחרי זה עברתי גם להיות סנגור פרטי, לפני איזה עשור ומשהו. וכשעומרי נהרג… עזבו את זה, אמרת 30 יום לא יצאת מהבית, אז גם אני בערך, פחות או יותר. אולי לחצר יצאתי, אבל לא הרבה מעבר. והקטע של עורך-דין פלילי נראה לי פתאום כל-כך מטומטם [אדוה צוחקת]. אומרים אצלי במקצוע הקודם: "דיני נפשות". עכשיו, זה הזיה, תקשיבו. "דיני נפשות" זה משהו שגדלתי איתו, והיה יושב אצלי לקוח, ואומר לי, "תשמע, תומר, אני לא מוכן שאני אקבל שמונה חודשי עבודות שירות", או: "מה, אני אקבל שנתיים בבית-סוהר?" ופתאום אני, בתחושה שלי, אני הבנתי שאני אשכרה, אני אמעל בתפקידי אם אני אמשיך להיות עורך-דין פלילי. זאת אומרת, הוא יישב מולי, והוא יגיד לי, "אני לא מוכן לשבת שנתיים בבית-סוהר", ואני אגיד לו, לעצמי, בלב: "יא מטומטם, יש לך דופק, תגיד תודה". ואני לא באמת אוכל להתאבד עליו, כמו שאני אמור בתור עורך-דין פלילי - להגן עליו, להציל אותו. אז היה ברור לי שאי אפשר להמשיך ככה.
עכשיו, מכיוון שאני עצמאי, אז לא באמת כיביתי את השלטר באופן פורמלי, אבל בשורה התחתונה, מאז שעומרי… לא לקחתי תיקים חדשים, זאת אומרת, המשכתי לטפל בווליום מאוד-מאוד נמוך בתיקים מתנהלים, שעדיין ייצגתי, כמובן שקיבלתי עזרה מעורכי-דין חברים שהופיעו בשמי וכולי. אבל היום אני בסוג של צומת דרכים. זאת אומרת, זה לא שזנחתי את המקצוע, עדיין יש לי משרד, ועדיין לפעמים אני מגיע לשם, מגיע לשם ועובד אצל עומרי. [צוחקים] אבל זאת חתיכת שאלה, הסיפור הזה. זאת אומרת, אם את שואלת אותי היום מה יקרה איתי בעתיד, אני לא יודע. אני מאוד מתחבר למה שאמרת עם הקטע של המשמעות, מאוד-מאוד. [פאוזה] אצלי אני גם מרגיש שממש אמרתי לעצמי שאם אני אעסוק במקצוע של עורך-דין, אני אזניח גם את עומרי. זאת אומרת, לי מאוד-מאוד חשוב הקטע הזה שהחיבור שלי איתו, הדברים שאני עושה בשבילו, כותב לו, זה מאוד מחבר אותי ועוזר לי, ואשכרה, יש פה עניין גם של זמן, מבחינתי, שאני צריך להקדיש לסיפור הזה.
אדוה: מה, ממקום של איזשהי… רגשות אשם? ש…
תומר: תראי, יש לי עדיין את המאבק הפנימי הזה של להמשיך או לעצור, בקטע של המקצוע, כי עומרי גם מאוד-מאוד אהב את המקצוע שלי. מאוד. הוא ממש, הייתי מדבר איתו על תיקים, [מצחקק] יש איזה תיק ממש בתקופה האחרונה שסיפרתי על התיק, אני תמיד מספר להם פחות או יותר את הראיות וזה, ואמרתי לו, "תקשיב, זה תיק זיכוי, אני מייצג את הלקוח, זה הולך לזיכוי", היו שם ארבעה נאשמים שהואשמו באיזה משהו, והוא הסתכל עליי ואמר לי: "אבא, עזוב אותך, ברור שהם עשו את זה". [צוחקים] אני ממש זוכר את השיחה הזאת. אז יש לי את הקטע שאני, אם אני אחזור, זה יהיה בווליום אחר לגמרי, אבל זה גם יהיה הרבה בשביל עומרי.
אדוה: לא, אבל אני שואלת אם יש לך רגשות אשם, שאתה אומר, "אני צריך לעבוד בשביל עומרי, עכשיו, כרגע, אני עובד אצל עומרי".
תומר: אה…
אדוה: "אני כותב לו, אני זה". אם יש לך רגשות אשם אם אתה לא עובד אצל עומרי עכשיו?
תומר: גם. גם יש רגשות אשם…
אדוה: זאת אומרת, הם לא השתחררו עדיין.
תומר: לא, לא, לא, הם ממש שם. אני מרגיש שבזה אני גם מנשים אותו ומחיה אותו, בזה שאני עוד מדבר עליו ואליו. אבל זה חת'כת אישוּ, הסיפור הזה של עבודה. אתן יודעות, גם צריך להתפרנס, [אדוה צוחקת] יש פה גם סוגיות כלכליות.
אדוה: זה, תכף נגיע לזה. תיכף נגיע. כן, ליאת.
תומר: תכף נגיע לזה, אולי נשמע את ליאת.
ליאת: אצלי זה לא כמוכם, לא היה לי איזה "מגיל שלוש ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים". אגב, איתי מגיל שלוש ידע שהוא רוצה להיות טייס, ואת זה הוא לא הספיק להגשים. אבל אני ממש לא, לא ידעתי. וגם באמת כל חיי המקצועיים עברתי בין דברים. התואר שלי הוא בחינוך, עסקתי בחינוך בלתי פורמלי עם נוער, אחר-כך בכלל עברתי להייטק, הסתובבתי בין… הייתי עצמאית, הייתי שכירה, הייתי כל מיני דברים. הסתובבתי, אני דווקא מורגלת בדבר הזה של שינויים בעבודה ושינויים במה אני עושה, בתוכן של העבודה שלי. אבל העבודה האחרונה שעבדתי בה, הייתי מיישמת תוכנה, עבדתי בחברת הייטק, ומאוד אהבתי את העבודה שלי. מאוד אהבתי את האנשים בעבודה שלי, מאוד אהבתי את מה שאני עושה בעבודה, הייתי טובה בזה. לרגע לא חשבתי שאני יעזוב. זאת אומרת, לא, זה לא היה כזה באופק. מבחינתי באופק היה שאני אשאר שם עוד הרבה זמן.
אדוה: עד הפנסיה. לא יודעת, סתם, סתם.
ליאת: לא יודעת אם עד הפנסיה, אבל כן, אבל לגמרי… ואז איתי נהרג, וגם אני עד השלושים לא, לא יצאתי. אה…
אדוה: ולא תיאמנו את זה בינינו.
ליאת: נכון, לא תיאמנו…
תומר: וואלה.
ליאת: אז עוד לא הכרנו בכלל.
אדוה: ממש.
ליאת: ואחרי השלושים חזרתי לעבוד, ואני ממש זוכרת את היום הראשון שאני פותחת מחשב… עבדנו בהייטק, הרבה עובדים היברידי, כזה חלק מהבית, חלק מהזה, אז בהתחלה חזרתי ואמרתי שאני אעבוד רק מהבית, שאני עוד לא מסוגלת לבוא בין אנשים ולבוא למשרד וזה, אבל אני כן אפתח מחשב ויתחיל לעבוד. ואני זוכרת את היום הזה שאני פותחת מחשב, ויש לי כמובן מיליון מיילים בתיבת מייל, כי אני כבר חודש לא… לא מתייחסת לכלום [מגחכת], ואני זוכרת שאני מסתכלת, ואני אומרת: אוקיי, אני אתחיל לאט-לאט, לקרוא את המיילים. ואני פותחת מייל אחד, ואני קוראת, ואני לא מבינה מה אני קוראת. [תומר מצחקק] ואז אני קוראת את זה עוד פעם. אני אומרת: "קיבינימט, מה רוצים ממני פה? אני לא מבינה". ואז אני כזה קמה, שותה כוס מים, אומרת: "טוב, ליאת, תתאפסי, תתאפסי", כאילו, אני חוזרת למחשב. ואז אני מצליחה להבין משהו ממה שכתוב שם במייל, ואני אומרת: "אוקיי, אוקיי, אני אענה לזה, אני מבינה". ואז אני עונה לזה, וזהו, נגמר לי הכוח. כאילו עבדתי יום שלם עכשיו. [בזעזוע] עבדתי 10 דקות, ונגמר לי הכוח!
תומר: טפשת שכול.
ליאת: ממש!
אדוה: אירוע מוחי, קוראים לזה. בסדר?
ליאת: ממש!
אדוה: אנחנו יודעים שזה אירוע מוחי.
ליאת: ממש! ואני זוכרת את הבהלה מהדבר הזה. אני זוכרת שאני אמרתי, אחר-כך הייתי אצל המטפלת שלי, וסיפרתי לה את זה, אמרתי לה: "מה קורה, מה קורה? הלך לי המוח?" כאילו, זה? זה היה נורא-נורא מבהיל. והיא אמרה לי, היא אמרה לי שמחקרים קליניים מראים שאחרי שכול המוח הוא כמו אחרי שבץ, יש ממש אזורים במוח שלא מתפקדים, שהבשורה הטובה [מצחקקת] שזה חוזר לעצמו. היא אמרה לי: "אם בעוד שנה עדיין תרגישי ככה, אז נחשוב שיש בעיה". אני הסתכלתי עליה, אמרתי לה: [בזעזוע] "שנה?! על מה אני מדברת איתי? כאילו, ככה אני אהיה שנה עכשיו?!"
אדוה: ואז מה קרה?
ליאת: זה היה נורא מבהיל.
אדוה: נכון.
ליאת: ואז לאט-לאט… הם היו מאוד-מאוד סבלנים איתי בעבודה, באמת. אני עבדתי על 2 אחוז. ואז כל פעם העליתי לעוד קצת. אז הצלחתי לעבוד 3 אחוז ו-4 אחוז וזה. ואז אחרי כמה חודשים, פשוט הרגשתי שזה בלתי נסבל. זה בלתי נסבל. אני יושבת, אני קמה בבוקר הולכת לעבודה, לפעמים למשרד, לפעמים בבית, ואני - מה זה ההבל הבלים הזה? במה אני מתעסקת? מה זה השטויות… [בכעס] מה אכפת לי שהלקוח הזה עכשיו רוצה את זה ולא… כמו שאתה אומר - "תגיד תודה שיש לך דופק, תגיד תודה שהילדים שלך בחיים, תעזוב אותי מהשטויות האלה". וזה היה נורא. כי מסביב בעבודה כולם היו מאוד סבלנים, גם הלקוחות, גם הקולגות שלי, גם הבוסים שלי, [לאט] כולם - היו - סבלנים. אבל אני לא הייתי סבלנית כלפי עצמי. לא יכולתי לסבול את העובדה שאני לא עומדת בסטנדרטים שאני רגילה כשאני עובדת. וזה ממש, אני זוכרת את התחושה הזאת של… הרי אם הייתה נקטעת לי רגל, אז אף אחד לא היה מצפה ממני לעלות במדרגות, נכון?
אדוה: נכון.
ליאת: וגם אני לא הייתי מצפה מעצמי לעלות במדרגות. אבל כשהפגיעה היא פנימית…
תומר: כן.
ליאת: שנקטע לי הלב, ואף אחד מבחוץ לא רואה את זה, וגם אני, לא לגמרי ברור לי מה עובר עליי, אז לא יכולתי להיות סבלנית כלפי עצמי, שאני לא מצליחה לעשות עכשיו דברים שלפני זה תקתקתי אותם.
ואז נסעתי לטיול בפיליפינים, ושם זה פשוט התבהר לי. למה? כי פתאום [פאוזה] היה לי טוב. פתאום ראיתי שאני לא רק ליאת השכולה, שלא יכולה לעשות שום דבר חוץ מלהתאבל על הבן שלה. פתאום - בקטנה, זה היה בצעדים מאוד-מאוד קטנים - אבל פתאום יכולתי ליהנות מלשבת עם חברות, ו… חברות למסע, ולדבר. ופתאום יכולתי ליהנות, אנשים… הבנות שם, ככה, הבינו שכתבתי ספר, כתבתי ספר שנקרא "יחסים פקוחים", שמתעסק ב… זה סיפורים של אנשים שחיים ביחסים פתוחים, וזה היה נורא מעניין אותם, אז הם התחילו לשאול על זה שאלות, ואז פתאום נזכרתי בחלקים האלה שבי. פתאום ראיתי - יש בי עוד דברים, אני לא רק ליאת שאיבדה את הבן שלה. וההבנה הזאת שיש בי עוד חלקים, הבנתי שכדי באמת, כמו שאת אומרת, כדי באמת לתת לדברים בחזרה לצמוח ולהתרפא, אני צריכה לתת לעצמי זמן. וחזרתי לארץ אחרי הטיול הזה, והנחתי את המפתחות, אמרתי… הודעתי למנהל שלי שאני מצטערת אבל אני… אני עוזבת את העבודה. וזהו, לא ידעתי מה יקרה.
ואולי מפה אפשר להגיע לעניין הכלכלי הזה, שאוקיי, בגלל שהייתי שכירה אז יכולתי לקבל דמי אבטלה. למרות שגם פה היה עניין, כי כשאתה עוזב את העבודה אתה לא זכאי לדמי אבטלה, ואני הייתי צריכה לנסח מכתב לביטוח לאומי, ולהסביר שהסיבה שאני עוזבת את העבודה היא לא כי פתאום לא בא לי לעבוד, אלא כי אני איבדתי את הילד שלי ואני לא מסוגלת. ולקוות שפקיד שיישב שם ויקבל את המכתב הזה, יקבל את הדבר הזה, ובאמת ייתן לי דמי אבטלה מהיום הראשון ולא אחרי 90 יום, ולשמחתי היה הפקיד הזה. אבל זה לא היה מובטח. זה לצורך העניין, יכולתי למצוא את עצמי 90 יום בלי הכנסה. ודמי האבטלה נגמרו [צוחקת קצת] ממש עכשיו, לפני חודש, ואני… כן, אני גם, אני לא יודעת אם אני בצומת דרכים, כי די ברור לי שכרגע אני לא חוזרת להייטק, למרות שזה מאוד מפתה מבחינת פרנסה. הייתה לי משכורת טובה, הדלת שם פתוחה בפניי, אם אני ארצה לחזור אפילו לאותו מקום עבודה שלי, אני אוכל לחזור, ואני לא רואה את עצמי כרגע. לא מסוגלת לעבוד תשע שעות ביום, להיות בתוך דברים שבאמת לא קשורים לאיתי, ולכן מה שאני עושה עכשיו זה את הפודקאסט, הרצאות, כל מיני דברים של כתיבה וזה, שאני מנסה לפתח ולראות איך להפוך אותם לפרנסה. יש בזה הרבה התרגשות ושמחה של יצירה חדשה ושל דברים שבאמת קורים, אבל יש פה גם משבר זהות מאוד-מאוד גדול.
אדוה: וגם חרדה כלכלית.
ליאת: וגם חרדה כלכלית.
אדוה: גם חרדה כלכלית.
ליאת: כי אני, כבר אין דמי אבטלה, ואני צריכה… כן, נכון.
אדוה: ו… אין דמי אבטלה והתרסקנו כלכלית…
ליאת: נכון.
אדוה: …דרמטית, דרמטית. ואנחנו…
תומר: אז בואו נדבר על החרדה הכלכלית, לא?
אדוה: בואו נדבר. מה? ספר על החרדה הכלכלית.
תומר: אני חושב שאמרתי לכן כבר בהזדמנות קודמת, שהפריע לי שהמדינה לא עוזרת לנו להשיב את המצב הכלכלי לקדמותו. לא מעבר. זאת אומרת, אין לי ציפייה עכשיו להתעשר מזה שעומרי נהרג בקרב, ממש לא.
אדוה: גם אם הרווחת 150 אלף שקל בחודש?
תומר: אני אקצין - כן.
אדוה: כן?
תומר: כן, כן. אני רוצה שתחזירו אותי לשישה באוקטובר, אוקיי? או ל-19 בדצמבר, במקרה שלי, מבחינה כלכלית. זה מה שאני רוצה מכם. אני לא רוצה שתהפכו אותי לעשיר, אבל אני לא חושב שאנחנו, ההורים השכולים, לא זכאים לקבל מה שמקבלים מפונים מחבלי ארץ, לא יודע מה, מקריית שמונה, שמפנים אותם בגלל מלחמה מול חיזבאללה, ונותנים להם פיצוי. לנו לא נותנים פיצוי. עכשיו, אני לא מדבר על הפיצוי הרגיל שמקבלים…
אדוה: ממשרד הביטחון.
תומר: ממשרד הביטחון, אלא אני מדבר… כי למשל במקרה שלי, כעורך-דין, הרווחתי יותר, הרבה יותר.
אדוה: ברור.
ליאת: ממשרד הביטחון מקבלים תגמולים שהם בסיס של 8,000, ואז על זה מוסיפים לפי מספר הילדים שמתחת לגיל 21.
תומר: ואם אני בשנת 2024 לא הכנסתי שקל כעורך-דין, רק עבדתי אצל עומרי, והוא לא משלם. עכשיו, כמו שאמרתן, גם אני הייתי במצב… לא רק מוסרית, שהיה לי קושי לייצג לקוחות, אלא גם ממש ברמה הקוגניטיבית. לא באמת יכולתי לקרוא כל מיני תיקים עבי כרס שהייתי נאלץ בשביל להכין אותם לקראת דיונים בבית-משפט. באמת לא יכולתי, אוקיי? לא בגלל שלא בא לי.
אדוה: ואני עוצרת אותך רגע, זה לא רק "לא יכולתי". אני, היו לי ממש שיחות עם עצמי: "אדוה, את ממציאה או שאת לא יכולה?" והייתי עומדת מול המראה ומסתכלת, "את ממציאה או את לא יכולה?" ואפילו הלכתי לפסיכיאטר, עד כדי כך. וכשהייתי אצל הפסיכיאטר, ברגע שנתנו לי למלא טפסים או שאלונים של EMDR, והבנתי איזה רמת טראומה אני נמצאת בה. אגב, פתח סוגריים, גיליתי שיש עוד סוג של בכי שלא פגשתי כל השנה הזאת. בכיתי את נשמתי במשהו אחר לגמרי, יש לו סאונד אחר לבכי הזה, שכאילו הוא רק על עצמי. הוא לא בוכה על נועם, הוא בוכה עליי, כאילו, מי הפכתי להיות? ואמרתי: אוקיי, את צריכה… שם, בעליבות הזאתי, עם זה הייתי צריכה להתמודד. ואמרתי, עכשיו רגע, אני צריכה לפרנס, כי הרווחתי הרבה יותר כסף, ואת צריכה רגע לבנות את עצמך מחדש, אפרופו משבר זהות.
אז בואו נחזור רגע אליךָ.
תומר: אז אני אומר, אני בעצם נמצא שם, בצומת הזאת. שמצד אחד המדינה, לצערי, לא באמת נותנת את הכסף הזה, גם אין שום אופק בעניין הזה, אני גם לא חושב שזה ישתנה, בגלל כל מיני סוגיות של שוויון וכל מיני דברים שצריכים.
ליאת: כן, צריך להזכיר שיש אנשים שדווקא התגמולים שמו אותם פתאום במקום כלכלי יותר טוב, כי המשכורות שלהם היו נמוכות. זה…
תומר: נכון.
ליאת: אז זה פועל… כאילו, במקרה שלנו, שלושתנו אנשים שהרווחנו הרבה יותר…
תומר: נכון.
ליאת: אז נקלענו למצוקה כלכלית סביב המוות.
תומר: נכון.
ליאת: אבל יש אנשים שזה לא ככה.
תומר: אוקיי, ואני רגע מדבר על עצמי במקרה הזה.
ליאת: כן, אוקיי.
תומר: אני ממש משקף את המציאות שלי, לא עכשיו של כל מיני הורים שהשתפרו כלכלית. בסדר. אני אומר שאני בעניין הזה בפני שוקת שבורה. כי מצד אחד קשה לי מאוד לחזור לעיסוק הקודם שלי, מצד שני יש ענייני פרנסה, מה לעשות. אז כרגע אנחנו בסדר, מתמודדים. אבל אתן שואלות אותי מה יקרה עוד שנתיים, שלוש, ארבע? וואלה, לא יודע.
אדוה: וואלה, שאלה.
תומר: כן.
אדוה: שאלה. גם אנחנו, וזה כמובן, אני מול עצמי, אבל זה גם הילדים. הילדים חיו… היו רגילים לרמת חיים מסוימת, אהלן-אהלן, הכל היה באמת, שום דבר לא הטריד בבית, טפו-טפו, מבחינה כלכלית, ופתאום רואים אמא לא עובדת, הם לא רגילים לזה. ואמנם אני מאוד עסוקה, כי אני באמת מייצרת הרבה, וזה מרגש אותי ומשמח אותי, היצרנות הזאתי, וגם בליבי אני אומרת שכל ילד מביא את הפרנסה שלו, וגם כל ילד מת מביא את הפרנסה שלו… [ליאת צוחקת]
תומר: וואי…
אדוה: יום אחד נראה מה נעשה עם הדבר הזה. אבל הילדים כילדים לא מבינים את זה, וזה עוד משהו שאני צריכה להתמודד איתם, ואני צריכה להסביר להם. הם ילדים חלקם קטנים, וזה מעסיק אותם ומטריד אותם, איך אמא מתרגמת את כל הדברים שהיא עושה לכסף. שאלה.
תומר: אני חושב שלא רק כסף, אם כבר נגעת בקטע של ילדים, אז… נניח אצלי בבית הילדים התרגלו לזה שאבא עובד לא מעט שעות, והוא קם בבוקר, לפעמים עוטה חליפה, והולך לבתי-משפט, ויש דיבורים, הם שומעים גם בטלפון, ופתאום הקו הזה נדם. זאת אומרת, יש פה גם עניין לא רק כלכלי.
אדוה: נכון.
תומר: של מה אנחנו משדרים לילדים שלנו, לילדים החיים, בסדר?
אדוה: נכון, כן.
תומר: עומרי כבר הסתדר, אבל נועם ואלָה אצלנו, הם בין השאר, הם גם צריכים לראות הורים שמתמודדים, ויצרנים, ופועלים, ועובדים, ולא רק כותבים פוסטים בפייסבוק או כל מיני דברים כאלה, אוקיי? זאת אומרת, בסוף גם הם שואלים את עצמם כל מיני שאלות, וגם אנחנו רוצים שהם יצמחו, ויגיעו קדימה, ולא יחשבו שכסף מגיע מתגמולים או ממקומות אחרים.
אדוה: נכון.
תומר: זאת גם שאלה.
אדוה: וגם אני אגיד שבאמת אין לי תשובה. זאת אומרת, אם המדינה צריכה לשלם את מה שהרווחתי, אפילו לתקופה, אני אומרת - תנו לי חמש שנים, אני אתאפס על עצמי, אני אייצר משהו, תנו לי איזה עוגן, בסדר, אני… משהו. מצד שני, זה באמת סיפור, ההיבט השוויוני, כי ילד הוא ילד הוא ילד הוא ילד. אני לא עם סימן קריאה כמוך, אבל אני כן אומרת שאני זקוקה לליווי כלכלי הרבה יותר עמוק ממה שהמדינה יודעת להעמיד לרשותי.
תומר: אבל כמה את חושבת שנגיד קשיי הפרנסה יחזירו אותך לעבודה שגרתית?
אדוה: אני באמת לא יודעת. אני אנסה שלא, כי… כי הציווי הזה הוא… כרגע, בנקודת הזמן הזו, הוא חורט לי את הגוף. אבל יכול מאוד להיות שכן. כאילו, אני אצטרך להסתכל למציאות בעיניים ולהגיד, "חמודה, כאילו, אין לך ברירה".
ליאת: קודם כל, אני רוצה להגיד שני דברים. אחד, שיש בי גם איזה אי נוחות כזאת, שאנחנו יושבים פה ומדברים על העניין הזה של מה המדינה נותנת לנו או לא נותנת לנו, כי זה הרי ידוע ששכול צבאי, אנחנו, בגלל שהשכול שלנו הוא צבאי, אנחנו מאוד עטופים…
אדוה: נכון.
ליאת: …יחסית, על-ידי המדינה, מכל מיני היבטים, גם כלכליים. ושכול אזרחי לא זוכה בכלל לדבר הזה. ויש לי חברה שאיבדה את הבת שלה בתאונת דרכים, היא הייתה בגיל של איתי והיא לא זוכה לשום דבר ממה שאני מקבלת, ויש בזה… וגם הבת שלה שירתה בצבא, היא פשוט השתחררה, ונהרגה חודשיים אחרי. אז יש בי גם קצת אי נוחות, כי יש פה עוד אוכלוסיות שמתמודדות בדיוק עם מה שאנחנו מתמודדים.
אדוה: מסכימה ממש.
ליאת: מי שאיבד את הבן שלו - איבד את הבן שלו, לא משנה, באיזשהי צורה, ולא זוכה…
תומר: נכון, צריך לתת גם להם.
ליאת: כן, אז אני רק, חשוב לי להגיד את זה גם. כי כאילו אני מרגישה שאנחנו עוד מתוך כל אוכלוסיות השכול עוד זוכים…
אדוה: הכי מטופלים.
ליאת: בדיוק, הכי מטופלים. ועדיין, כן, הנה, אנחנו רואים כמה זה עדיין קשה ולא מספיק ולא זה. והדבר השני שאני רוצה להגיד זה שבאמת השאלה שלך על כמה קשיים כלכליים יחזירו אותנו חזרה ל… אז ביום שאני התפטרתי מהעבודה והתחלתי לקבל דמי אבטלה, גם עשיתי תוכנית שאמרתי לעצמי: אוקיי, ליאת, יש לך חצי שנה דמי אבטלה, אבל אני לא מוכנה להיות תלויה בחצי שנה הזאת. זאת אומרת, שלא אחרי חצי שנה אני בעל כורחי אצטרך לחזור לעבודה, גם אם אני עוד לא אמצא מקורות פרנסה אחרים. כאילו ממש הייתה בי איזה החלטה פנימית כזאת. ועשיתי הרבה מאוד מהלכים כלכליים בתוך החיים שלי של לפתוח חיסכון, של להצטמצם כלכלית על כל מיני דברים וזה, כדי שאני אוכל להאריך את תקופת האבטלה הזאתי עבור עצמי. באמת מתוך איזה… עכשיו, זה קשה, זה קשה…
אדוה: ברור.
ליאת: כי אתה צריך לעשות שם עבודה מאוד אקטיבית וגם להצטמצם כלכלית ולוותר על כל מיני דברים, אבל זה ממש הייתה החלטה. והנה כשנגמרו עכשיו הדמי-אבטלה, אז אמרתי - לא. איזה יופי, אני יכולה להמשיך עוד… איקס זמן, אני עוד לא יודעת כמה, אבל על… כן לחיות בלי משכורת שוטפת שנכנסת, ועוד לפני שהצלחתי להתפרנס בצורה… הצד השני של זה, אני אגיד, שיש בזה גם משהו שדוחף אותי לעשייה.
אדוה: נכון.
ליאת: זאת אומרת, מעצם הידיעה שאני יודעת שאני צריכה להתפרנס עכשיו, אין מה לעשות.
אדוה: אין מה לעשות.
ליאת: אז זה כל הזמן מכריח אותי. והרבה פעמים זו גם הסיבה לקום מהמיטה.
אדוה: נכון.
ליאת: כי נורא קל להישאר במיטה, ויש לא מעט ימים כאלה שבא לי להישאר במיטה.
אדוה: טוב, על זה אנחנו יכולות לנהל ויכוח ארוך, כי בעיניי מאוד לא קל להיכנס למיטה.
ליאת: זהו, אנחנו שונות בעניין הזה.
אדוה: שונות.
ליאת: אז אני לגמרי יכולה למצוא את עצמי, לא… והדבר הזה שאני יודעת שאני גם רוצה חיים טובים, אז אני צריכה שהחיים שלי יהיו משמעותיים ומלאים בעשייה שממלאת אותי ועושה לי טוב. וגם אני צריכה להתפרנס כדי שיהיו לי חיים טובים, כדי שאני אוכל ליסוע לחו"ל, ואני אוכל להרשות לעצמי כל מיני פינוקים ודברים שאני אוהבת ושעושים לי את החיים יותר טובים. אני צריכה לקום מהמיטה, ואני צריכה למצוא דרכים יצירתיות וחדשות לפרנס את עצמי. אז יש פה גם by-product של הדבר הזה, גם מייצר צמיחה.
אדוה: נכון. תראו, בכלל, בסוף-בסוף משבר כל-כך כל-כך עמוק, הוא מייצר אצל הרבה מאוד אנשים צמיחה פוסט-טראומטית.
אני אגיד רגע משהו שהבנתי אותו אחרי הרבה מאוד זמן. את דיברת על השני אחוז בסוללה, שלושה אחוז בסוללה. ניסיתי להבין איך יכול להיות שאני - יצרנית, אוהבת את העבודה שלי - מפסיקה לעבוד. ניסיתי להבין מה הק… ניסיתי להבין. אחד ההסברים שהבנתי לאורך זמן, שיש… שלנו בני האדם יש משאבים מוגבלים. נכון? יש את המשאבים ששואבים מאיתנו, ואת הכוחות שממלאים אותנו. וכשאנחנו בחיים הרגילים שלנו, אז אנחנו כל הזמן מוצאים את האיזונים, במה אני, שם… הנדנדה. ומה שקרה במשבר הזה, זה באמת הוא שאב כל-כך כל-כך כל-כך הרבה אנרגיה, שאני הייתי חייבת לפַנות מהחיים שלי המון-המון-המון דברים שהשקעתי בהם משאבים, כדי שאני אוכל רגע להחזיק את השני אחוז בסוללה שיש לי. ולאט-לאט-לאט-לאט אני מחפשת משאבים חדשים, בין היתר זה כתיבה ופודקאסטים, ודברים שאנחנו עושים כדי למלא את המצבר, כדי שאני אוכל יום אחד להיות יצרנית, ואין ברירה, צריך לפרנס, כאילו, אין…
תומר: צריך אבל להגיד עוד משהו. הצגנו פה עמדה די אחידה, אבל כולנו…
אדוה: נכון.
תומר: כולנו מכירים, מבני/בנות הזוג שלנו, שלפעמים דווקא עבודה היא סוג של עוגן.
אדוה: נכון.
תומר: זאת אומרת, אנחנו אמנם שלושה הורים שכולים שפרשנו, [אדוה מצחקקת] אבל נגיד, שירלי שלי, היא עובדת.
אדוה: ויוסי שלי עובד במשרה מלאה.
תומר: ויוסי שלך עובד במשרה מלאה, ואולי…
ליאת: ואייל, אבא של איתי, שהוא כבר לא שלי, אבל הוא עובד. [צוחקת]
תומר: נכון. אבל אני חושב שיש לא מעט אנשים… אני אגיד ככה: אני מכיר הרבה מאוד כאלה שלא חזרו לעבודה, וכאלה שנשארו מתחת לפוך, וכאלה שעושים כל מיני דברים אבל לא באמת חזרו לעבודה, ואני מכיר גם כאלה שאומרים לי - תשמע, תומר, בלי העוגן הזה אני קופץ מאיזה בניין או עושה משהו לא טוב, הם סוג של מתנתקים.
אדוה: נכון.
תומר: הם עוזרים לעצמם בזה שהם מתנתקים. אמרו לי, את יודעת מה, אולי את תגידי…
אדוה: אני אגיד על יוסי, הוא… יוסי עובד בתעשייה האווירית, ושם, בגלל שהכול סודי, אז נועם לא הייתה בכלל. זאת אומרת, אצלי בעבודות נועם נכחה, היא תמיד עבדה איפה שאני עובדת. היא לא הייתה. היא לא הכירה, היא לא הייתה, זה היה… ומבחינתו, זה השעות שבו, גם הוא מתנתק ממנה. והוא גם חוזר להיות יצרן. ולהיות יצרן זה… זה רגל מאוד-מאוד חשובה.
תומר: כן, אז זה טוב גם ששמנו גם את הפן הזה, כי באמת אני חושב, אני מסתכל נגיד על שירלי, למשל, והחממה - יש לה חממה לגידולים הידרופונים - שאומנם לא כל יום כל היום עובדת שם, אבל כשהיא נמצאת שם זה לראות הרבה צמיחה וירוק בעיניים, וסוג של משהו שעוזר לנתק אותה בצורה טובה, בעיניי.
אדוה: כן.
ליאת: אני אגיד בהקשר הזה של באמת לחזור לעבודה, שאחד הדבר… הקולות שישבו לי כל הזמן בראש, זה מה אבא שלי יגיד. [אדוה מצחקקת] מה אבא שלי יגיד. אנחנו משפחה מאוד… מעודדת עבודה יצרנית, להתפרנס, ל… לחיו… כן, זה חלק ממה שעושים. ומה אבא שלי יגיד אם אני, אם אני אגיד לו, "אני עוזבת את העבודה ואני לא יודעת מתי אני חוזרת, ואם אני חוזרת". וכשאני התקשרתי אליו להגיד לו שהחלטתי לעזוב, הוא כל-כך עודד אותי לעשות את זה. גם אמר שהוא יוכל לעזור כלכלית אם אני אקלע לבעיה, [בהתרגשות] שרק זה היה בשבילי רגע מכונן ביחסים שלי עם אבא שלי. פתאום ההבנה הזאת ש… גם שלו, שקרה פה דבר שהוא באמת מחוץ לכל דבר אחר שקרה לנו אי פעם בחיים, שקרה פה באמת משבר, אסון נוראי, וכל מה שאנחנו יודעים על עצמנו, על האמונות שלנו, על התפיסות שלנו, על מה הוא בשבילי בחינוך שלו אליי, ומה, איזה דפוסי יחס לעבודה ולכסף וזה אני ירשתי ממנו - הכל השתנה. הכל התפרק. הכל אחרת, וזה היה בשבילי קצת אפילו שוק.
תומר: אבל זה נדיר.
אדוה: ממש.
תומר: זו תגובה מאוד נדירה, כי בתכל'ס החברה מאוד-מאוד מצפה שנחזור, מאוד, גם אם היא לא אומרת את זה, היא מאוד דוגלת ב"הזמן יעשה את שלו" וכל הביטויים האלה.
ליאת: כן? אתה מרגיש את זה ממש בסביבה שלך?
תומר: כן, כן, אני מרגיש…
אדוה: מאוד, מאוד.
תומר: מאוד.
ליאת: אוקיי, אז מה?
תומר: מרגיש, מרגיש. אפילו אמרת…
ליאת: בלי מילים.
תומר: אפילו אמרת אבא שלך, אז אני אומר את אבא שלי, בלי מילים, עם מעט מאוד מילים: 'וואי, שמעתי שהיית במשרד היום'. [ליאת מהמהמת] כאלה.
אדוה: בלי מילים…
תומר: בדיוק.
אדוה: רק עם מבטים - 'חמודה, תתאפסי על עצמך, עבר זמן'.
תומר: כן.
אדוה: לתלם.
תומר: [מקריא] עצה לעצמי:
'עִזְבִי אֶת הַכֵּלִים.
הַנִּיחִי לַסֵּלֵרִי לְהֵרָקֵב בְּתַחְתִּית הַמְּקָרֵר,
וּלְכָל הַטִּנֹּפֶת הַבֻּצִּית שֶׁהִצְטַבְּרָה עַל רִצְפַּת הַמִּטְבָּח.
הַנִּיחִי גַּם לְפֵרוּרִים הַשְּׁחֹרִים שֶׁבַּטּוֹסְטֵר.
הַשְׁלִיכִי אֶת הַקְּעָרָה הַסְּדוּקָה, אַל תְתַקּני אֶת הַסֵּפֶל.
אַל תְתַקּנִי כְּלוּם. אַל תַּטְלִיאִי. קְנִי סִכּוֹת בִּטָּחוֹן.
כַּפְתּוֹר אֶחָד אַל תִּתְפְּרִי!
תְּנִי לָרוּחַ לְהִכָּנֵס, לַעֲשׂוֹת כְּכָל הָעוֹלֶה עַל רוּחָהּ, לָאֲדָמָה
לִפְלֹשׁ בִּדְמוּת עָפָר וּבִדְמוּת
סְלִילֵי אָבָק מֵתִים מִתְגּוֹלְלִים מִתַּחַת לַסַּפָּה.
דַּבְּרִי אלהם. אִמְרִי לָהֶם יֹפִי שֶׁבָּאתֶם.
אַל תִּשְׁמְרִי אֶת כָּל חֶלְקֵי הַפָּאזֵלִים
אוֹ - בְּזוּגוֹת - אֶת כָּל הַנַּעֲלַים הַמִּינְיָאטוּרִיּוֹת שֶׁל הַבֻּבּוֹת,
אַל תִּשְׁאֲלִי,
מִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִּבְרֶשֶׁת-שִׁנַּיִם שֶׁל מִי, אוֹ
מָה מַתְאִים לְמָה,
רַק אֵיזוֹ מִלָּה מַתְאִימָה לְאֵיזוֹ מִלָּה, לְאֵיזוֹ מַחְשָׁבָה.
לְכִי אַחֲרֵי מָה שלבך אוֹמֵר לָךְ,
מָה שֶׁלִּבֵּךְ אוֹמֵר לְךָ, בְּכָל לִּבֵּךְ.
לֵב - זֶה מָקוֹם
שֶׁאַתְּ לֹא צְרִיכָה אֲפִלּוּ לַחֲשֹׁב לְנַקּוֹת.
הָאָרוֹן הַהוּא מָלֵא בְּזִכְרוֹנוֹת פִּרְאִיִּים.
אַל תַּפְרִידִי אֶת הַנְּעָצִים וְהַבְּרָגִים מִשִּׁנֵּי החָלָב שֶׁשָּׁמַרְתְ,
וְאַל תִּדְאֲגִי אִם אֲנַחְנוּ אוֹכְלִים קוֹרְנְפְלֶקְס לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב,
גַּם הָעֶרֶב. אַל תַּעֲנִי לַטֵּלֵפוֹן, לְעוֹלָם,
וְאַל תִּבְכִּי עַל שׁוּם דָּבָר שֶׁנִּשְׁבָּר.
מוֹשְׁבוֹת עֹבֶשׁ וְרודּוֹת יִצְמְחוּ בְּתוֹךְ קַרְטוֹנִים אֲטוּמִים
בַּמְּקָרֵר. קַבְּלִי בִּבְרָכָה צוּרוֹת חַיִּים חֲדָשׁוֹת,
דַּבְּרִי אֵל הַמֵּתִים,
דברי אל המתים
שֶׁמִּסְתַּנְּנִים פְּנִימָה מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת הַמּוּאָרִים,
שֶׁנִּצְבָּרִים בְּסַבְלָנוּת, מֵעַל לְצִנְצְנוֹת מָזוֹן, וּמֵעַל לַסְּפָרִים.
הַשְׁלִיכִי אֶל פַּח הַמִּחְזוּר אֶת הַדֹּאַר, אַל תִּקְרְאִי אוֹתוֹ, אַל תִּקְרְאִי כְּלוּם
מִלְּבַד מָה שֶׁקּוֹרֵעַ
אֶת הַחַיִץ הַמַּפְרִיד בֵּינֵךְ לְבֵין הַחַיִּים,
מִלְּבַד מָה שֶׁשָּׁם קֵץ
לָעֲבוֹדָה בָּעֵינַיִם הַזֹּאת
שֶׁלָּהּ אַתְּ קוֹרֵאת הֶכְרֵחַ.'
נכתב על ידי לואיז ארדריך, תרגום שהם סמיט.
[מוזיקת סיום]
אדוה: זה היה פרק של "מתים עליהם". העורכת היא צליל אברהם, טכנאי ההקלטה שרון לרנר. אנחנו אדוה אברמוביץ', תומר שורץ וליאת שדה-סעדון. נתראה בשבוע הבא.
אפשר להאזין להסכת הזה ולכל ההסכתים של "כאן" ביישומון של "כאן".
תודה רבה שהאזנתם.
[צליל סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments