שנה כמעט מאז השבת השחורה, והחברה הישראלית עדיין מתמודדת עם השלכותיה הנפשיות. כיצד משפיעה הטראומה על חיי היומיום? האם מערכת הבריאות ערוכה לטפל בביקוש הגובר לטיפולים נפשיים? ד"ר צחי בן ציון, הפסיכיאטר הראשי של שירותי בריאות כללית במחוז הדרום, מסביר מהי פוסט-טראומה אישית ולאומית. היכן האתגרים הקשים ביותר למערכת בריאות הנפש? האם יש עלייה באובדנות? והאם אפשר לצמוח מתוך הטראומה?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/08/2024.
קריינית: אתם מאזינים ל-"Ynet פודקאסטים".
[מוזיקת רקע]
רועי: בישראל כבר נערכים לציון אירועי האבל והזיכרון במלאת שנה לטבח בשבעה באוקטובר, ותחילת מלחמת "חרבות ברזל". פרק הזמן שחלף מאז השבת השחורה, מאפשר לבחון את ההתמודדות הנפשית עם הטראומה והפוסט טראומה, של האנשים, המשפחות, הקהילות ושל המדינה כולה עם האסון הכבד. ברקע, תלונות של פגועי נפש, במיוחד במסיבת הנובה, על הפסקת הטיפולים וצמצום התמיכה בהם. מצבם של מי מאלו שנפגעו בנפשם הוא המורכב ביותר? איך באה לידי ביטוי פוסט-טראומה בחיי היומיום של הנפגעים? האם באמת הייתה עלייה במספר מקרי ההתאבדות? מה הקשר ללקחי השואה? וגם, האם מדינת ישראל כולה מתמודדת עם פוסט טראומה לאומית? אני רועי כ"ץ, וזאת "הכותרת".
[חסות]
רועי: שלום לפסיכיאטר הראשי של שירותי בריאות כללית במחוז הדרום, שלום לדוקטור צחי בן ציון.
ד"ר בן ציון: שלום וברכה, מה שלומך?
רועי: אני בטוב, אני מקווה שגם אצלך, ברשותך, דוקטור בן ציון, אנחנו נתחיל את הפרק הזה של הפודקאסט באישי ובפרטי, בנקודת הזמן הנוכחית, מבין כל נפגעי הנפש כתוצאה מאירועי השבעה באוקטובר, והפינוי ההמוני שהגיע מיד אחר כך בדרום ובצפון, דוקטור, מצבם של מי מהנפגעים הוא המורכב ביותר?
ד"ר בן ציון: תראה, קשה מאוד לענות לשאלה הזאת, כי יש אנשים שהפגיעה בהם הייתה עצומה, מחבלים מול העיניים, הגנו על הבית בעזרת אקדח, ראו מסביב מראות זוועה והפגיעה בהם יחסית קלה, מול אנשים שרק שמעו ברחוב ולא ראו שום דבר, היו בממ"ד מסוגרים, ואחרי זה פונו לבית מלון באילת, שהפגיעה שלהם היא קשה מאוד. הדבר הזה מאוד מאוד תלוי בהרבה מאוד גורמים, כמו כמה חשיפות קודמות היו? כמו האם יש איזשהו רקע נפשי קודם? דיכאון, חרדה? כל מיני אירועים במשפחה, אתה יודע, אירועי חיים שקדמו לזה. זאת אומרת, קשה מאוד לעמוד מראש או לנבא מי יפגע יותר, מי יבריא יותר בקלות, זה דברים שהם באמת מאוד מאוד מורכבים, והמחקר לא מצליח להגיד, אה… אתה יודע, שאדם זה וזה יבריא במהירות מול אדם זה וזה שישאר פגוע לשארית ימי חייו. הבשורות הטובות היא שהרוב הגדול, למעלה מ-70% מהאנשים, מחלימים מפוסט טראומה.
רועי: בפרספקטיבה של עוד מעט שנה שחלפה, יש פרופיל אישי מסוים של מי שהצליחו להתמודד עם האירועים בצורה טובה יותר, נשים מול גברים, מבוגרים מול צעירים, ישראלים ותיקים מול יוצאי חבר העמים, קיבוצניקים, מושבניקים?
ד"ר בן ציון: תראה, קשה לי מאוד להגיד, אתה יודע, זה מאוד מוגבל למה שאני רואה בעצמי, אין איזה סטטיסטיקות מאוד ברורות, אבל אני יכול להגיד לך שיש אנשים עם חסינות יותר גדולה, בעיקר אנשים שבאו מקהילות חזקות, ממשפחות חזקות, אנשים שלא היה להם רקע קודם של טראומה, או שכן היה אבל הם עשו איזו צמיחה פוסט טראומטית, אנשים שקמו מ-שבר, מצליחים הרבה פעמים לקום משבר עוד פעם, אבל אחרים, דווקא השבר הזה הוא כבר הקש ששבר את גב הגמל. אני ראיתי אנשים מכוחות הביטחון, שוטרים, כב"ה, מד"א, אנשים שרגילים לראות טראומות, תאונות דרכים, דברים הכי הכי זוועתיים, שפשוט נשברו, ולעומת זאת ראיתי אנשים שהלכו להתנדב בזק"א, התעסקו עם חלקי גופות ויצאו מהדבר הזה יחסית במצב סביר לגמרי, עשיתי להם קבוצה להתמודדות, וחלק גדול מהאנשים כאילו לא… תמיד זה אנשים שמדאיגים אותנו, אלה שלא עושים שום תגובה, אבל יש כאלה שהגיבו, אבל בתגובה יחסית מתונה.
רועי: דוקטור בן ציון, מדברים הרבה על פוסט טראומה, אתה נמצא בחזית הטיפול בנפגעי הטראומה, פוסט טראומה, מהשבעה באוקטובר, תוכל לתאר לנו, עבורנו, מי שאינם מבינים, את ההשפעות האישיות הרגשיות שאתה פוגש אצל הפגועים, איך הטראומה הזאת בכלל באה לידי ביטוי בחיי היומיום שלהם?
ד"ר בן ציון: תראה, בדרך כלל פוסט טראומה מתחלילה מטראומה, ויש מה שנקרא תגובה ASD, acute stress disorder, זאת אומרת, שהיא תגובה חריפה של התנתקות, של חזרה עוד ועוד לאירוע, של חוסר יכולת להירגע, של דופק גבוה, לחץ דם שעולה, נשימות, בן אדם שמאוד מאוד בלחץ. מצד שני יכולים לראות שהרבה מאוד אנשים שיש להם ASD, הם זהו, מחלימים ובזה נגמר העניין, בדרך כלל אם הטראומה נגמרה. כאשר טראומה היא מתמשכת אנחנו רואים יותר prolonged stress disorder, ובשלב מסוים, בחלק מהאנשים, יש כאלה שאומרים ברבע, יש כאלה שאומרים בשליש, מופיע פוסט טראומה. פוסט טראומה זה בעצם מצב שבו בן אדם לא יכול לחזור לשגרה, הוא חוזר שוב ושוב למראות, הוא עסוק בזה כל הזמן, הוא לא יכול לסבול שום דבר שמאזכר את הטראומה, למשל טריקה של דלת, יריות, למשל אנשים… עבדתי ביום שישי בתל שבע, אני עושה שמה מרפאה, ואנשים לא יכולים לסבול את היריות בחתונות, אנשים שהיו קורבנות של השבעה באוקטובר, בכל מיני תצורות, והם לא יכולים לסבול את היריות שיש שם בחתונה. אנשים לא יכולים לסבול קול של אופנוע, יש אנשים שלא יכולים לראות טנדר טויוטה לבן, או בכלל את המילה טויוטה, או את הסימן של טויוטה. יש אנשים שלא יכולים לסבול את הקולות של דפיקה על דלת, כן? כי דפקו שם המחבלים על דלתות. זאת אומרת, יש קושי להיחשף בכל מאזכר של הטראומה, בכל משהו שגורם לטראומה להופיע, איזושהי תזכורת לטראומה. בנוסף לזה, יש לאנשים ניתוק, הם מנותקים מהמשפחה, מהעבודה, מתקשים להתרכז, מתקשים לתפקד, כמו בחיי היומיום של לפני האירועים. הם הרבה פעמים מתכעסים בקלות, יש להם מה שאנחנו קוראים סף גירוי נמוך, כל דבר מתסכל, כל דבר מרגיז, כל דבר מעצבן, והרבה פעמים יש הרבה התקפי זעם. לפעמים בכי שבא מעצמו, רגישות מאוד מאוד גדולה לכל דבר, הם יכולים לבכות מסתם לראות איזה פרסומת בטלוויזיה. רגישות מאוד גדולה לחדשות, כל דבר מבהיל, כל דבר מלחיץ. הרבה פעמים יש כמובן כל מיני תופעות של דיכאון, של חרדה, ולפעמים מחשבות שווא ממש, שהולכים לתקוף, שמשהו רע הולך לקרות לי כי אני מקולל, ועוד הרבה מאוד סימנים, אבל זה ככה בקליפת אגוז.
[הקלטה מעדות בוועדה בכנסת] אמא של נפגע מהנובה: "הבן שלי לא מתפקד, הבן שלי לא יוצא מהחדר, הבן שלי ברח מהארץ שבועיים אחרי מה שהוא עבר בנובה. כשהבאתי אותו ארצה, הוא ישב על המרפסת עם סכין ימים ולילות [בוכה]. 'אמא, שלא ירצחו לי אותך, שלא ירצחו לי אותך', אני האכלתי אותו, הוא בן שלושים, אני האכלתי אותו עם כפית [בוכה]. אני גידלתי בן לתפארת מדינת ישראל וקיבלתי שבר כלי."
רועי: דוקטור, בכמה אנשים מדובר?
ד"ר בן ציון: אנחנו מעריכים ש… תראה, הוגשו לביטוח הלאומי קרוב ל-100,000 תביעות של איבה, וזה כנראה עוד רק חלק קטן, כי האנשים הממש פגועים אין להם כוחות להתארגן ולהגיש תביעה. אני מעריך שבסופו של דבר זה יגיע למעל בוודאי 100,000 איש, אולי 130,000, 140,000, 150,000, זה כמות מאוד מאוד גדולה.
[הקלטה מעדות בוועדה בכנסת] אמא של נפגע מהנובה: "איך זה יכול להיות? אנחנו ההורים, אנחנו כל כך הרבה הורים, אני בקבוצה של כל כך הרבה הורים שלא מקבלים הכרה ולא מקבלים עזרה ולא טיפול! ואני לא היחידה, אני לא ההורה היחיד, יש כל כך הרבה הורים כמוני שעזבו מקומות עבודה, שומרים על הילדים כדי שלא ימותו, כדי שלא ימותו!"
רועי: האם יש דבר כזה צמיחה פוסט-טראומטית, וגם מה ניתן היה ללמוד וליישם מההתמודדות הנפשית של שורדי אסון מגדלי התאומים בניו יורק?
כבר ממשיכים עם זה. בינתיים אנחנו מזמינים אתכם להיכנס לעמוד שלנו ביוטיוב, ספוטיפיי ובאפל פודקאסט, ללחוץ על מעקב או follow ולדרג אותנו חמישה כוכבים.
[חסות]
עבורכם כאנשי מקצוע, רופאים של תחום הנפש, יש איזה מקרה מבחן מהעבר, מהעולם, שאפשר ללמוד ממנו על ההשפעות קצרות הטווח, ארוכות הטווח, במספרים האלו, על פגועי נפש מהאירועים מאז השבעה באוקטובר?
ד"ר בן ציון: תראה, האירוע הכי נחקר הוא האירוע של ה-nine-eleven האמריקאי, של 11 לספטמבר, שבה נפלו שני מגדלי התאומים. יש הרבה מאוד מחקר על כוחות הביטחון, על אנשים שהיו בסביב, על אנשים שהיו במטוסים, שהיו בפנטגון, ומשם יש נתונים שחלק הארי של האנשים בסופו של דבר מחלימים. מדברים על בערך שליש מהאנשים שמחלימים לגמרי, ועוד חצי מהאנשים שיש תופעות פוסט-טראומטיות קלות, אבל מתפקדים, חוזרים לתפקוד, וחלק מאוד קטן, סדר גודל של היתר, עשרה אחוז, משהו כזה, הם פוסט-טראומטים קשים, ובעצם המחלה… הם יישאו את הצלקת הזאת, או את העול הזה, לשארית ימי חייהם. אנחנו צריכים אבל גם להגיד שמהצד השני קיימים בערך שניים, שלושה אחוזים מהאנשים שאצלהם יש צמיחה פוסט-טראומטית, אנשים שבעצם הטראומה משמשת להם איזושהי מדרגה, איזו מקפצה, שמביאה אותם לתפקוד יותר גדול, יותר טוב מאשר שהיה קודם, ודי לנו לראות את מה שקורה עכשיו במשחקים הפאראלימפיים, האולימפיאדה… מה שקראו פעם אולימפיאדת הנכים, שאתה רואה אנשים מאוד פגועים שפתאום משחקים טניס ועושים טאקוונדו, וג'ודו, וקיאקים, וקאנו, ורצים, ושוחים עם כריתות גפיים, עם הפגיעות האלו ואחרות, זאת אומרת, זה בעצם אנשים שבעצם החליטו לא להיכנע, ובעצם זה הקפיץ אותם למקום, אפילו שלא היה קודם, לפני שהם נתקפו במחלה, בטראומה או באיזשהו אירוע מכונן כזה אחר.
רועי: דוקטור, זורקים הרבה, בין היתר גם בשיח הציבורי, ברשתות החברתיות, אפילו בחלק מהדיונים בוועדות הכנסת, את נושא האובדנות, ניסיונות או מקרי התאבדות של פגועי נפש כתוצאה מאירועי השבעה באוקטובר והלחימה. אתה כאיש מקצוע, מזהה באמת עלייה משמעותית במקרי התאבדות, עם זיקה ברורה לשבעה באוקטובר?
ד"ר בן ציון: תראה, אנחנו קודם כל לא רואים עלייה באובדנות. זה שאמרו שהרבה מאוד מנפגעי הנובה, מישהו אמר את זה בכנסת, הלכו ובדקו במשרד הבריאות, אין שום עדות כזו. יש בוודאי יותר דיכאון, ואחד מהתולדות של דיכאון זה לצערנו גם אובדנות. יש שימוש יותר בסמים, בחומרים פסיכואקטיביים, וגם זה לפעמים מוביל לאובדנות. אז כמובן שברגע שיש עלייה בדיכאון, בשימוש בחומרים, יכולה להיות גם עליה באובדנות. מהצד השני, אנחנו מפעילים במדינת ישראל תוכנית מאוד מאוד נרחבת למניעת אובדנות. אנחנו מנסים לעלות על האנשים האלה מוקדם. אנחנו מנסים שאנשים בסביבתם, שאם יש מישהו שמדבר על אובדנות, שהוא נראה מאוד מדוכא, שיש סימנים מעידים לכך שהוא מתכוון או מתכוונת לשלוח יד בנפשם, אז לדווח, כי אתה יודע, במיוחד אצל חבר'ה צעירים, לא יפה להלשין, אז אנחנו מלמדים שזה… על כזה דבר יפה וטוב וצריך להלשין, כי זה לא הלשנה, זה בעצם עזרה לאדם, ואנחנו מצליחים למנוע הרבה מאוד מקרים של אובדנות. כמובן שזה לא… אנחנו לא חסינים לדבר הזה, אבל בוודאי שבתקופות קשות, לאנשים שקשה להם, נעשה להם קשה עוד יותר, ולכן הסיכון לאובדנות בוודאי עולה.
רועי: למערכת בריאות הנפש בישראל, בכל הרבדים שלה, יש בכלל את היכולת להתמודד עם אירוע כל כך גדול, אירוע פתאומי, ברמה שהיא מקצועית נאותה, להכיל אירוע כזה?
ד"ר בן ציון: לצערי, השבעה באוקטובר פגש מערכת בריאות נפש מוכה, מורעבת. לצערי הרב, הרבה מאוד רופאים לא באו לפסיכיאטריה, זה היה מקצוע פעם במצוקה, ולכן קיבלו מענקים כדי לבוא, וחסרים המון פסיכיאטרים והמון פסיכיאטרים של ילדים, וגם חסרים במערכת הציבורית פסיכולוגים, עובדים סוציאליים. אנחנו נקטנו בשירותי בריאות כללית בשורה מאוד גדולה של צעדים כדי לנסות להתגבר על הפער הזה. כולל התקשרויות עם כל מיני ארגונים שלהם כן היה כוח אדם, כולל הכשרה של מה שנקרא "מאמני חוסן", אלה פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שלא הוכשרו בעבר למה שנקרא עבודה קלינית, והם עובדים לפי פרוטוקולים מאוד מאוד מובנים. עכשיו הסתיים המחזור השני של מאמני החוסן, ואני יכול להגיד לך שלמשל במרפאה בשדרות יש לנו היום שניים ועוד מעט יהיו שלושה מאמני חוסן, שמאוד מאוד עוזרים לנו. אנחנו מנסים, ככל האפשר, לעשות יותר טיפולים קבוצתיים. דרך קבוצה, הטיפול לא רק ש… יש הרבה מאוד הוכחות שלא רק שהטיפול הוא לא פחות טוב, אלא הוא אפילו לפעמים יותר טוב, שאתה שומע אנשים אחרים שותפים לצרה, זה לפעמים עוזר לך גם עם הצרה הפרטית שלך. ואנחנו מנסים לגייס עוד ועוד כוחות, אנחנו גייסנו אנשים שכבר יצאו לפנסיה, שחזרו לשמחתנו מהפנסיה ואיישו מרפאות. היות ואנחנו רשת של שירותי בריאות כללית, אז יש לנו שני בתי חולים פסיכיאטרים בגהה בשלוותה, אז הם ירדו לים המלח ועכשיו יורדים לשדרות לעזור לנו, ועושים טיפולים מרחוק, כך שמטופלי הכללית בדרום מקבלים את השירות דרך וידאו ודרך זום, בעצם כאילו שהם יושבים ממש מול הפסיכיאטר, ככה המרכז עוזר לדרום ודרך אגב גם לצפון. אבל להגיד לך שהטיפול הוא מיטבי? אנחנו נותנים מעט טיפול להרבה אנשים, והיינו צריכים לתת הרבה טיפול למעט אנשים, אבל אנחנו נצטרך עוד ללקק את הפצעים שנים רבות. תמיד אומרים, אתה יודע, לימדו את הכתבים, כשיש פיגוע, להגיד "לשמחתנו לא היו נפגעים בגוף" כן? אבל בזה מובלע שהיו כן נפגעים בנפש [מגחך] ואנחנו עוד מטפלים באנשים, אני מטפל באנשים שהם עוד היו בפיגועים בשנות השבעים, ובשנות השמונים האוטובוסים המתפוצצים, כולל כאן בדרום, אנשים שהיו בפיגועים של אוטובוסים בבאר שבע, של המחבלים המתאבדים, אנחנו עדיין מטפלים בהם עד עצם היום הזה. אז המערכת א', קשה לה עם אלה שהתווספו, ויהיה לה קשה לאורך זמן לטפל בכל האנשים האלה, אנחנו מפעילים טכנולוגיות אלו ואחרות, אבל להגיד לך שאנחנו מצליחים בגדול וכולם יקבלו את כל מה שהם צריכים לקבל בזמן הקצר ביותר? לצערי התשובה היא שלילית.
רועי: ומהפרטי ללאומי, ברשותך דוקטור בן ציון, ישראל כחברה וכמדינה נמצאת בפוסט טראומה?
ד"ר בן ציון: אני חושב שכן, קודם כל אנחנו נכנסנו לאירועים האלה מאוד משוסעים ומפולגים, נכנסנו עם חברה שהתמיכה הקהילתית לא הייתה בשיאה, אבל כמו לביאה שקמה מה… זה, אנחנו כן ראינו ארגונים אזרחיים שעשו פשוט עבודה מדהימה, אנחנו רואים אנשים שהתגייסו למילואים ועושים מילואים מאות ימים, נשים, אמהות לילדים שחזרו לתפקידי הקצונה שלהם ותפקידי הנגדות שלהם. זאת אומרת, אחד הדברים זה, מצד אחד אנחנו בטראומה, אבל מצד שני אני חושב שגם בחלקים מאוד גדולים יש גם צמיחה פוסט טראומטית. לצערי אני חושב שיש בעיה מאוד קשה של מנהיגות שרואה את העם, שקשובה לצרכים, ויש ממשיך… הפלגנות וההתקטננות נמשכת, צריכים לקחת בחשבון שלזה מצטרף הטראומה הכלכלית, יש אנשים שהעסקים שלהם סגורים, יש אנשים שעדיין עקורים מהבתים שלהם, תושבי הצפון… אנחנו מטפלים פה בדרום באנשים שהתפנו מהצפון, בחלק מבתי המלון, בכל מיני צורות הלנה אלו ואחרות, אני פוגש גם בערבה משפחות כאלה, אז הטראומה הפיזית, והעקירה מהבית, והקושי הכלכלי, כל אלה הולכים יחד, ונעשים לאיזה אמלגם מאוד מאוד כבד.
[מוזיקה]
רועי: פעמים רבות הושוו אירועי שבעה באוקטובר לחלק מזוועות השואה. החיבור הזה, הקונטקסט ההיסטורי הוא עושה טוב לשיח ההתמודדות הנפשי? כי הרי מספר עצום של שורדי שואה הצליחו להשתקם, הצליחו לבנות חיים מלאים, אפילו חיים טובים, בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה.
ד"ר בן ציון: תראה, כבן לניצולי שואה ולמשפחה של שורדי שואה, אני חושב שכל השוואה של איזשהו אירוע, קשה ככל שיהיה, לא מתקרב למה שהיה בשואה. אנחנו צריכים לדבר על שנים של רצח, הרעבה, ניסיון בעצם להכחיד עם, להכחיד אתניות מסוימת, ולכן אני לא חושב שאפשר להשוות. אבל מה שאפשר ללמוד מהשואה, זה שכן אפשר לקום מזה, ואפשר… אנשים שהקימו את המדינה הזאת, אנשים שבאו מעיראק, מהפרהוּד, אנשים שבאו מדרום אפריקה, מצפון אפריקה, מארצות הברית, ממקומות שבהם התעללו בהם בדרכים אלו ואחרות, אנשים קמו מזה, אנשים שיצאו מהכלא בארגנטינה שהיו מתנגדי משטר, ש… אנחנו טיפלנו פה בכמה אנשים יהודים שנאסרו כי הם תמכו ב… התנגדו לאפרטהייד בדרום אפריקה, אנשים שבלוב, במרוקו, בכל מיני מקומות שהתעללו בהם. זאת אומרת, השואה הזאת היא שואה של כל העם הזה, וקמו מזה, ועשו, ותרמו, והקימו, זאת אומרת, צמיחה פוסט טראומטית כעם היא אולי יותר גדולה מאחוזי הצמיחה הפוסט טראומטית שיש לנפגעי הפוסט טראומה שאנחנו רואים בעין.
רועי: דוקטור בן ציון, הטיפולים לשורדי הנובה הם מתקרבים לסיומם והם ממש מתחננים שהמדינה תעזור. נזכיר, שורדי, שורדות המסיבות, גם ברעים, הם מקבלים עד 36 טיפולים נפשיים. עכשיו, הרבה מהם הגיעו למכסה או שמתקרבים לסיום, אפשר בכלל לכמת את כמות הטיפולים למי שעברו אירוע כזה, או שהמספרים פה פשוט לא… לא מתחברים למציאות?
ד"ר בן ציון: המספרים האלה הם לא מדויקים, הם קיבלו איזה שהיא מכסה שהיא לא הייתה מכסה שלהם כמבוטחי קופות, אלה בעצם איזה שהוא טיפול, איזה אקסטרה, שנתנה להם המדינה, וחלקם, החיילים, יקבלו את המשך הטיפול במשרד הביטחון, האזרחים יקבלו את הטיפול בקופות החולים. אנחנו לא שמים על אנשים מכסָה, אנחנו נותנים לאנשים את הטיפול שנדרש. לצערנו, אנחנו לא נותנים את מקסימום הטיפול, אנחנו נותנים את הטיפול שמאפשר, או שנצרך, על ידי האדם הספציפי. המתחמים והחוות שעשו לנפגעי הנובה, וזה, עד כמה שאני מבין, הם על סף סגירה, אבל זה לא שהאנשים האלה יפסיקו לקבל טיפול. המכסה הטיפולית הזו שניתנה להם, לא מהקופות, לא מה… זה… משהו שנתנה המדינה או שקיבלו חלק מהארגונים שנתנו את זה בהתנדבות, אם זה ייגמר אנחנו נטפל בהם בקופה, כמו שאנחנו מטפלים בכולם.
רועי: לסיום, דוקטור, מה הלקחים העיקריים שלמדת אתה, כפסיכיאטר הראשי במחוז הדרום, מההתמודדות עם אירועי השבעה באוקטובר, איך הניסיון הזה שינה את הגישה שלך, אולי הגישה המקצועית, לטיפול בטראומה, בפוסט טראומה?
ד"ר בן ציון: תראה, אנחנו למדנו הרבה מאוד תוך כדי עשייה. מה שקרה בבית חולים סורוקה בשבעה באוקטובר אין לזה אח ורע, בכל תולדות ה… בתי החולים. מה שקרה לנו בקופה, אין לזה… אין, אין… תוך זמן קצר להתארגן לכמות כזאת של אנשים. אז קודם כל, למדתי שאנחנו יכולים להתארגן. אנחנו הקמנו בים המלח מרפאה לבריאות הנפש, שטיפלה באנשים. באילת הקמנו מרפאה מפוארת ש… למפונים באילת, נתנו טיפול במלונות, נתנו טיפול בכל… איפה שאנשים התקבצו, במצפה רמון, במלונות סביב שדה בוקר. בכל איפה שאנשים היו, נתנו לאנשים את הטיפול בכל מקום אחר שהם התפנו אליו, חלק התפנו לקרובי משפחה. אז קודם כל, למדתי שאפשר להתארגן. הדבר השני שלמדתי זה שיש… רוח ההתנדבות לא פסה. פנסיונרים, אנשים שכבר מזמן לא בתחום, באו, התחילו לעזור, תמכו, עזרו בעצה. יהודי העולם, אנחנו… כל מיני פסיכיאטרים מובילים בעולם בפוסט-טראומה, התנדבו, נתנו קורסים מזורזים, נתנו עצות, דיברנו בינינו מה אפשר לעשות, איך אפשר להתמודד. אז זה ככה במישור, קודם כל, של הקופה ושלנו כמערכת פסיכיאטרים. במישור האישי למדתי שזה שאתה מכשיר את עצמך, זה שאתה ותיק, מאוד עוזר לטפל באנשים האלה, כי החברים הצעירים שלי, העובדים שעובדים איתי, היו צריכים הרבה מאוד עזרה ותמיכה, ויש משהו גם שהוותק, וזה שכבר ראית שאנשים קמים מזה, והאופטימיות שאתה עוזר לאחרים, יכולה מאוד מאוד לעזור. אני יכול להגיד לך שכמות הסיפורים, כמות הסבל האנושי, העצב שאתה רואה, זה באמת כמות שאני לא חשבתי שאני אראה בימי חיי, ואני מאוד משתדל גם לתמוך באחרים, אבל גם לקחת לפעמים איזה פסק זמן קטן, לקחת איזה חופשה קצרה ולנסות לגמרי להתנתק, כדי שאני אוכל לעזור לאחרים, ואותו דבר אני מציע וכמעט מכריח את אנשי הצוות שלי.
רועי: תודה לפסיכיאטר הראשי של שירותי בריאות כללית במחוז הדרום, תודה לדוקטור צחי בן ציון, תודה אדוני.
[מוזיקת רקע]
ד"ר בן ציון: תודה לך רועי, ושנדבר בשמחות.
רועי: ועד כאן "הכותרת" להפעם. אם עדיין לא נרשמתם לעקוב אחרינו באפל, ספוטיפיי או יוטיוב, כדאי לכם. מוזמנים גם לדרג אותנו חמישה כוכבים, להגיב לנו על מה שאתם חשבתם על הפרק. את "הכותרת" אפשר כמובן למצוא גם באתר ויינט, או באפליקציה, בנייד וברכב. ואם כבר הגעתם עד כאן, אתם יותר ממוזמנים להאזין לפרק נוסף שלנו על התושבים, המפונים, בצפון. חפשו את הפרק: "הצפון על הסף, האם ישראל מוכנה למלחמה בלבנון?"
תחקיר והפקה ועריכה, עדן דוידוב וגיא סאלם.
אני רועי כ"ץ, נשתמע.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments