בסוף המאה ה-20 נדמה היה שהמאבק הוכרע; שהדמוקרטיה הליברלית הביסה בנוקאאוט את כל האידיאולוגיות הקולקטיביסטיות שקדמו לה. אז מדוע נדמה שאנחנו חוזים בשירת הברבור שלה? בפרק האחרון בעונת ״אמריקה״ נתבונן בקשר העמוק שבין עידן הבדידות לבין עידן הקיטוב, נעמיק בצדדים האפלים של האינדיווידואליזם, ונשאל האם הפתרון למשבר הפוליטי העולמי מסתתר במעבדה קטנה במזרח התיכון.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/12/2024.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: אתם מאזינים להסכת של "בית אבי חי".
[מוזיקת רקע]
[הקלטות]
Martin Luther King Jr.: “I have a dream that one day…”
John F. Kennedy: “Ask not what your country can do for you…”
Lyndon B. Johnson: “And we shall overcome…”
Barack Obama: “Yes, we can repair this world!”
Rosa Parks: “The other passengers gave up their seats but I refused to do so.”
George H. W. Bush: “A new world order.”
Donald Trump: “America first!”
Donald Trump: “We will make America great again! God Bless you and good night…”
Martin Luther King Jr.: “God almighty, we are free at last.”
אפרת: שלום, אני אפרת שפירא רוזנברג ואתן מאזינות ומאזינים ל"מפלגת המחשבות", ההסכת שבו דוקטור מיכה גודמן ואני מדברים על הרעיונות שמאחורי הפוליטיקה הישראלית, או על הרעיונות שמאחורי המציאות שלנו, שהולכת ונהיית יותר ויותר מוזרה.
אחרי נפילת חומת ברלין ואיתה נפילת הגוש הקומוניסטי כולו, פרנסיס פוקויאמה הוציא מאמר מכונן, ובו הוא טען שנפילת הגוש הקומוניסטי היא לא עוד ארוע בהסטוריה האנושית, אלא מדובר בלא פחות מקץ ההיסטוריה, ושבגדול - זהו! מעכשיו זה רק דמוקרטיות מערביות לנצח.
אם האזנתם לעונה הזאת על אמריקה, אז אתם כבר מבינים לבד שהערכה הזאת הייתה, אפעס, קצת אופטימית מדי. הדמוקרטיות המערביות, ובראשן הדמוקרטיה המערבית הגדולה והחשובה מכולן, נמצאות במשבר עמוק. ואם אנחנו על סיפה של ההיסטוריה, יש מצב שהסוף הזה ייראה קצת שונה מאיך שפוקויאמה תיאר אותו.
מה גורם לשקיעתו של המערב? האם זה כולל את ישראל? ואיך כל זה קשור לשאלה כמה חברים טובים יש לנו בחיים? פרק 115, הפרק האחרון שלנו בעונת אמריקה.
[מוזיקת הרקע מסתיימת]
שלום מיכה.
ד"ר גודמן: שלום אפרת.
אפרת: תראה, בפרק הקודם אנחנו דיברנו על זה ש… [נאנחת] העולם עובר אירועים פוליטיים קיצוניים שקורים בתדירות גבוהה, יש איזה משבר אקלים שמביא אירועי קיצון פוליטיים הזויים…
ד"ר גודמן: בתדירות יותר גבוהה.
אפרת: בתדירות מאוד גבוהה, ועוד לא הספקנו להתחיל למנות את מה שהוא בגיאורגיה ובדרום קוריאה וברומניה…
ביחד: בום, סוריה…
אפרת: מתפרקת.
ד"ר גודמן: אנחנו בפרק האחרון של העונה על משבר גדול של ארה"ב ושל המערב, וקיבלנו כאן הצצה של לא רק המערב במשבר, המזרח התיכון במשבר, ואולי במוקד המשבר של המזרח התיכון, זה משבר של איראן, והעונה הבאה תוקדש לרפובליקה האסלאמית של איראן. אבל כרגע אולי לא נעסוק במשבר של המזרח התיכון…
אפרת: כן, כי הרבה… צריך להגיד, הרבה הרבה גורמים מנסים להבין מה עומד מאחורי ההתפרקות הזאת של הציר הזה, של ציר ההתנגדות, ושל המשבר שפוקד את המזרח התיכון. אבל אנחנו רוצים עוד רגע אחד, לפרק האחרון של העונה הזאת, להתמקד במשבר שעובר על המערב.
ד"ר גודמן: וספציפית של ארה"ב.
אפרת: כן, כי בניגוד למשבר של המזרח התיכון, שכאמור עוד נדבר עליו, השורש של המשבר של המערב, או יותר נכון, השורש של המשבר הפוליטי של המערב, הוא בעצם במשבר פסיכולוגי.
ד"ר גודמן: כן.
אפרת: אז כל המאמרים וכל המחקרים וכל הספרים אומרים שהעולם המערבי נמצא בתהליך של עליית הבדידות, שאנשים שחיים במערב בודדים היום יותר מאי פעם.
ד"ר גודמן: עכשיו, איך זה עובד? איך האלכימיה, איך הבעיה הפסיכולוגית של הבדידות הופכת למשבר הפוליטי? בואי נתחיל רגע בלהתבונן, הכי טוב שאנחנו יכולים במעט זמן שיש לנו, בעליית הבדידות.
אפרת: האמת היא, עוד לפני המשבר הפוליטי… אגב, לא נברח לפתרונות מהירים וקצרים.
ד"ר גודמן: כן.
אפרת: בוא נסתכל רגע וננסה להבין את משבר הבדידות, איך הוא נראה, למה הוא קורה.
ד"ר גודמן: אז נתבונן בזה בשלושה רבדים, או כאילו נחשוב על הבדידות האמריקאית כתופעה עם שלושה רבדים.
הרובד האחד זה משבר הקהילתיות. אנשים חיים בקהילה, לחיות בקהילה זה חיים יותר טובים, עם שגשוג רגשי יותר גבוה. הנה הגדרה לקהילה: קהילה זה קבוצה של אנשים שעדים לחיים שלך, ואתה עד לחיים שלהם.
אפרת: אתה פעם אמרת לי שיש הגדרה כזאת לקהילה. זה קבוצה של אנשים שמרכלים אחד על השני.
ד"ר גודמן: כן.
אפרת: למה?
ד"ר גודמן: זה ההגדרה של יובל נח הררי.
אפרת: אה, אוקיי. אז זה הגדרה יפה בעיניי.
ד"ר גודמן: כן.
אפרת: למה? כי אתה רק מרכל על אנשים שאכפת לך מהם.
ד"ר גודמן: נכון.
אפרת: כאילו, אם אתה אומר לי עכשיו רכילות על מישהו שאני לא מכירה ולא…
ד"ר גודמן: שהם מספיק מעניינים אותך כדי להעביר עליהם אינפורמציה ולהנות מאינפורמציה… מה שקהילה עושה, היא מחלצת אותך מאנונימיות, מלהיות בלתי נראה. והקהילה במשבר. וכתב על זה אולי גדול מדעני המדינה היום בעולם, רוברט פטנאם מהרווארד, והחיבור המאד מוכר אצל מדעני החברה - "Bowling Alone".
והטענה שלו היא כזאת, פעם אנשים היו שייכים לקבוצות, לקהילות, הוועד השכונתי, בית כנסת, כנסייה, קבוצת באולינג, וזו נהיה המטאפורה שלו. שאתה שייך לקבוצת באולינג, ואתה כל יום…
אפרת: כן, זה שריטה אמריקאית, אמריקאים אוהבים לעשות באולינג.
ד"ר גודמן: נכון. ואז אני בקבוצה, והחבר'ה האלה, אני חבר שלהם, והם יודעים מהחיים שלי, והם מחלצים אותי מאנונימיות, ויודעים מה קורה איתי ואני יודע מה קורה איתם. אני בקבוצה, והקבוצה היא בליגה, ויש איזשהו חיכוך חברתי גבוה, שמגביר מושג, שפטנאם משתמש בו, את ה"הון החברתי" שלנו, בזה שאני שייך לקבוצת באולינג.
עכשיו, זה לא רק קבוצות באולינג, זה יכול להיות כל קבוצת רוכבי אופניים, שכל יום ראשון אנחנו נפגשים בשביל לרכוב ביחד על האופניים, שייך לקבוצה, שייך לקהילה.
אפרת: בית כנסת.
ד"ר גודמן: נכון. אז אומר פטנאם, "כמות החיכוך של אנשים עם אנשים אחרים במסגרת קבוצות שהם חלק מהם, פחתה דרמטית". המטאפורה שלו, זה הבאולינג, שהיום יש אותה כמות אמריקאים שמשחקים באולינג כמו פעם, רק ההבדל הוא, הם לא בליגות, הם לא בקבוצות, ואני אצטט את הכותרת של פטנאם: "They go bowling alone". אגב, תחשבי על התמונה העצובה הזאת: אדם משחק באולינג לבד.
ואוקיי, אז החלשות של הקהילה כמובן מגביר את האנונימיות, מגביר את הבדידות, אבל הקהילה, זה רק רובד אחד. רובד שני, רובד אחר, זה משבר המשפחה. התא המשפחתי הוא במשבר, במערב כולו. אנשים מתחתנים בגיל הרבה יותר מאוחר מבעבר, אם בכלל. ומתגרשים על פחות בגיל יותר מוקדם מבעבר.
אפרת: ויותר, באופן כללי.
ד"ר גודמן: ויותר מתגרשים, כן. ופחות ילדים מבעבר.
אפרת: כן, רוב העולם המערבי נמצא בילודה שלילית, מה שנקרא, זאת אומרת שכל שני אנשים מביאים לעולם פחות משני אנשים. אז האנושות המערבית מתכווצת.
ד"ר גודמן: נכון, ודרך אגב, זה יוצר משבר נדל"ן, זה יוצר עלייה במחירי הנדל"ן.
אפרת: איך זה קשור למחירי הנדל"ן?
ד"ר גודמן: כי תחשבי, יותר אנשים חיים בבתים לבד, אז יש…
אפרת: צריך יותר דירות.
ד"ר גודמן: אז מחירי הדירות עולים, אז ג'ונתן, הרב הראשי של אנגליה לשעבר עליו השלום, ג'ונתן זקס, כותב ש… לא יודע, משרד השיכון, לא יודע, באנגליה, פנה אל הרב זקס ואל אחד מהבישופים, לדבר איתם על משבר הנדל"ן.
אפרת: כן, "תעודדו בבקשה אנשים… תעשו את מה שאתם עושים בבתי כנסת ובכנסיות, ותעודדו בבקשה אנשים להתחתן, כי…"
ד"ר גודמן: "ויותר משפחתיות ויותר זה, כי…". [מגחך]
אפרת: כן, "תפתרו לנו את משבר הנדל"ן". [צוחקת].
ד"ר גודמן: כן, "כי אנחנו לא יכולים שאנשים גרים לבד בדירות, זה מעלה את המ…" אז זקס אמר "אוקיי, אם פניתם לרב ולבישופ לפתור בעיה כלכלית, אתם צריכים נס וסימן שאנחנו באמת בבעיה קשה".
אפרת: ואגב, זה השפיע גם על ה-layout, כאילו, על המבנה של הדירות.
ד"ר גודמן: את צודקת, זה בתיאורית The Lonely American, כשאנשים בונים דירה, אז בעבר חלק שהיו משקיעים בו עם הכי הרבה נדל"ן היה הסלון.
אפרת: אצלנו זה היה המטבח [צוחקים]. המקום שבו אנשים נמצאים ביחד.
ד"ר גודמן: והיה פחות נדל"ן בחדרים הפרטיים. כאילו אנחנו נשקיע באיפה שאנחנו ביחד ופחות מטראז' באיפה שאנחנו לבד. עכשיו זה הפוך, שאנשים בונים דירות באמריקה ויותר מטראז' לחדרים הפרטיים, ופחות לסלון, אנחנו משקיעים יותר בלבד ופחות בביחד.
אפרת: אגב, גם עוד תופעה שהייתה זה, שפעם ילדים היו ביחד בחדר.
ד"ר גודמן: כן.
אפרת: זאת אומרת, זה חלק מהתופעה שהחדרים היו יותר קטנים והמרחב המשותף היה יותר גדול, אז חסכו בחדרים, ולכן ילדים היו… they would share a room, זאת אומרת, כמה מאיתנו היינו בחדר עם האחים שלנו.
ד"ר גודמן: עם האחים שלנו, נכון.
אפרת: כן.
ד"ר גודמן: ועכשיו זה פחות ככה.
אפרת: והיום… במערב.
ד"ר גודמן: במערב, אצל אוכלוסיות חזקות יותר כלכלית.
אפרת: כי גם מספר הילדים ירד, וגם הדירה, מבנה הדירה השתנה, ואז ילדים יותר לא חולקים חדר אחד עם השני, וזה מאוד משנה את חוויית הגדילה.
ד"ר גודמן: וזה מגביר את הצורך בפרטיות. אני נכנס לספייס שלי ולמרחב שלי, וכל האוצר מילים הזה של חברה אינדיבידואליסטית. ו-finally, לא רק שהקהילה במשבר, ולא רק שהמשפחה במשבר, אולי הנושא שהוא…
אפרת: פחות מדובר.
ד"ר גודמן: פחות מדובר ומאד מטריד. יש לאנשים פחות חברים טובים. זה כזה… מה זה חבר טוב? אז קראתי איפשהו את ההגדרה האמריקאית - זה מישהו שאני יכול לחלוק איתו את האפֵל שלי. אני יכול לספר לו דברים שאני עובר, אני יכול להיפתח בפניו. זה קריטריון אחד, יש עוד קריטריון, וכשאני במצוקה הוא ייתן לי 500 דולר, בלי לשאול שאלות.
אגב, שאלה מעניינת, שהמאזינות והמאזינים שלנו יכולים לשאול את עצמם: כמה חברים יש לכם שעומדים בשתי הקריטריונים האלה?
אפרת: כן, אתה יודע, אני… סתם אנקדוטה, אתה יודע, הבן זוג שלי, הוא היה, במשך לא מעט שנים, מעביר גיבושים באחת היחידות בצה"ל, ואחת השאלות ששואלים את המלש"בים שבאים ל… בגיבוש, בשלב של הראיון, כמה חברים טובים יש לך? כאילו, כמה… חברים הכי טובים כזה. ותמיד הוא היה אומר לי שיש כאילו ילדים חמודים כאלה… "כמה? 30 [שניהם צוחקים]. יש לי 30 חברים הכי טובים". ואז זה כזה, אתה יודע, סתם טיפ למלש"בים - אל תגידו יותר מדי. כאילו 30 זה יותר מדי, 1 זה פחות מדי.
ד"ר גודמן: אז אם, רגע, נארגן את זה: חבר טוב, אני יכול לחלוק איתו את האינטימי שלי, ואני יכול להיעזר בו בעת צרה. 500 דולר בלי לשאול שאלות. זה מעניין שהאמריקאים מודדים את הכל בכסף.
אפרת: כן, נראה לי שאולי ההגדרה הישראלית תהיה קצת שונה, אבל זה נושא ממש להסכת אחר. מה ההגדרה של חברות.
ד"ר גודמן: אני חושב שזו הגדרה די טובה, מה שמשתמשים בו, או זה קל לעבוד איתה.
אפרת: זה מטאפורה למשהו. אתה יודע, אני חושבת שבישראל הרבה מאוד אנשים לא יגדירו את זה כשאני במצוקה יתנו לי 500 דולר, אלא כשאני אתקע עם הרכב בשלוש בבוקר הוא יבוא לחלץ אותי.
ד"ר גודמן: הוא יבוא לעזור. הוא יבוא לחלץ, נכון, זה הגדרה יותר ישראלית.
אפרת: זו ההגדרה יותר ישראלית.
ד"ר גודמן: נכון. אז בעבר, על כל אדם שאמר, "יש לי שלושה חברים טובים", עכשיו הוא אומר, "יש לי שניים". איזה עצוב זה, אפרת.
אפרת: אבל יש משהו עוד יותר עצוב.
ד"ר גודמן: בדיוק. שכמות האנשים שדיווחו שיש להם אפס חברים טובים, הקבוצה הזאת היא הקבוצה שזינקה. נדמה לי שהיא הכפילה את גודלה. כמות האנשים שלא יכולים להגיד שיש לי חבר אחד טוב גדלה במאה אחוז.
אפרת: זה עצוב.
ד"ר גודמן: זה עצוב מאוד, יש פחות חברים טובים. אז אם אתה פחות שייך לקהילה, והמשפחה יותר חלשה, ויש לי פחות חברים טובים - Welcome to the age of loneliness, עידן הבדידות.
אפרת: עכשיו, בדידות זה לא רק בעיה פסיכולוגית. את זה… אפשר מאוד להבין את זה אינטואיטיבית.
ד"ר גודמן: כן.
אפרת: זה לא כיף להיות בודד.
ד"ר גודמן: זה מוליך לבעיה פסיכולוגית, כמו, זה מגביר את הסיכון לחרדה ולדיכאון. אבל כמו שאת אומרת, זה לא רק מוליך לבעיות פסיכולוגיות.
אפרת: לא, כי זה אינטואיטיבי.
ד"ר גודמן: נכון.
אפרת: זה אנחנו יכולים להבין. שבדידות זה לא כיף.
ד"ר גודמן: זה לא כיף, כן.
אפרת: אבל לא רק שזה לא כיף וזה מוביל לחרדה ולדיכאון, מתברר שזה גם מוביל לבעיות פיזיולוגיות.
ד"ר גודמן: פיזיולוגיות, רפואיות. אם אני אדם שמדווח שאני אנונימי ובודד, הסיכוי שאני אוכל להחלים מטראומה או ממחלה קשה פוחתת בעשרות אחוזים. אם אני מרגיש אנונימי ובודד, הסיכוי שלי להדבק במחלה, הרגישות שלי לנגיפים, היא גדלה בעשרות אחוזים.
אפרת: שזה מדהים.
ד"ר גודמן: מישהו אמר: להיות בודד זה בעייתי רפואית כמו לעשן חפיסת סיגריות ביום.
אפרת: וואו.
ד"ר גודמן: או כמו לסבול מאוביסיטי. זה בעיה רפואית עד כדי כך שויווק מרת'י, אני מקווה שאני הוגה את השם שלו נכון, מי שהיה… איך קוראים לתפקיד שלו?
אפרת: The surgeon general.
ד"ר גודמן: surgeon, כן.
אפרת: זה כאילו הממונה על בריאות הציבור.
ד"ר גודמן: משהו כזה.
אפרת: כן.
ד"ר גודמן: הוא אמר, צריך להגדיר בדידות כמשבר רפואי בארצות הברית.
אפרת: כמגפה.
ד"ר גודמן: כמגפה. זה endemic, זה משבר, זה מגפה, צריך ככה לראות את זה. זה משאבים הלאומיים שלנו שהולכים לטפל בדיכאון, בחרדה, או בכל מיני מחלות פיזיות, הם בעצם המקור שלהם, זה בדידות, זאת מגפה, זאת בעיה לאומית, שצריך לגשת לזה… משאבים לאומיים. הבריטים כבר מינו שרה או שר לענייני בדידות. אפרת, תחשבי איזה קטע: יש שר הביטחון, יש שר החוץ, יש שר הפנים, יש שר החקלאות, ויש שר הבדידות. אז אנחנו נמצאים בעידן של בדידות.
עכשיו, חברה בודדה יותר מאי פעם היא כנראה גם חברה מקוטבת יותר מאי פעם. עכשיו את הקשר הזה אנחנו צריכים לעשות.
אפרת: כן, כי מעבר לזה שבדידות מייצרת משבר רגשי קשה, ומתברר שגם משבר רפואי פיזיולוגי קשה, היא גם מייצרת משבר פוליטי.
ד"ר גודמן: היא גם מייצרת משבר פוליטי. בואי נחשוב למה.
אפרת: וזה הקשר הלא מובן מאליו.
ד"ר גודמן: אני אדם אנונימי ובודד. אין לי חברים טובים, משפחה שלי לא הכי מתפקדת, אין לי קהילה שאני שייך אליה, אני בודד, ואנשים בודדים הם אנשים שהם צמאים. הם צמאים לקשר עם אנשים אחרים. יש תלמיד של פרויד, סטיבן מיטשל, שניסה להגדיר מה זה בכלל להיות בן-אדם. עכשיו, כל תולדות הפילוסופיה יש נסיונות להגדיר מה זה להיות בן אדם. פרנקל אומר: האדם, מה מניע אותנו? האדם מחפש…
אפרת: מחפש משמעות.
ד"ר גודמן: משמעות. והרמב"ם חשב, גם אריסטו, האדם מחפש את האמת. הדרייב שלנו זה סקרנות. ואחרים יגידו זה רצון לעוצמה, והוא…
אומר סטיבן מיטשל, מה מניע אותנו? האדם הוא יצור שמשתוקק לקשר, לקשר עם אנשים אחרים. ואנחנו בעידן של בדידות, זאת אומרת, משהו באנושיות שלנו נחתך מאיתנו.
אפרת: כמו שאומר השיר הידוע 'כולנו רקמה אנושית אחת חיה, וכשאחד מאיתנו הולך מאיתנו, משהו בתוכנו מת'.
ד"ר גודמן: משהו בתוכנו מת. יש אנשים שהם בכלא, נשאלים מה אתה מעדיף להיות, בתא עם גנגסטר אלים וברוטלי, או…
אפרת: להיות בבידוד.
ד"ר גודמן: להיות בבידוד. אנשים מעדיפים להיות עם קרימינל אלים מאשר להיות לבד.
אפרת: וואו.
ד"ר גודמן: האדם הוא יצור שמשתוקק לקשר עם אנשים אחרים. ובעידן הבדידות, כמובן, אנשים צמאים לקשר. ואז מופיע השבט הפוליטי, הדיגיטלי, הזועם, והוא מציע לך: בוא תצטרף אלינו. בוא תצטרף לחוויה של להיות חלק משבט פוליטי, ולא יודע אם זה Woke או פופוליסטים, או שבטים פוליטיים זועמים שיש במדינה שלנו, שאנחנו לא נקרא…
אפרת: בלי שמות, בלי כותרות.
ד"ר גודמן: בלי שמות כדי לא לעשות רעש בראש של המאזינים ומאזינות שלנו.
אפרת: כן, כי אנחנו מדברים רק על אמריקה.
ד"ר גודמן: כל הבעיות הם אמריקה [צוחק], תרגיל בהזרה.
ומה הם אומרים לך? "וואו, כשאני מצטרף לשבט פוליטי-דיגיטלי אני חלק ממשהו, ויש לי קהילה, ואני מרגיש מחובר". ומה שנגיד… אני אגיד עכשיו זה מושפע מדיויד ברוקס, שהוא אינטלקטואל אמריקאי, שיש לו השפעה עליי. והוא אומר: "מה ההבדל בין קהילה פוליטית היום בחברה מקוטבת לכל קהילה אחרת בעולם? קהילת רוכבי אופניים, קהילת משחקי באולינג, או קהילה באי בתי כנסת? כל קהילה, הדבק שמדביק את כולם ביחד זה אהבה". זה יכול להיות אהבה לרכיבה על אופניים. אהבה לבאולינג. או אם אתה הולך לבית כנסת, זה אהבה…
אפרת: להרינג וקיגל של הצ'ולנט…
ד"ר גודמן: לקוגל, לקידוש.
אפרת: כן, של הקידוש אחרי התפילה.
ד"ר גודמן: כן.
אפרת: או באמת, בלי ציניות.
ד"ר גודמן: או אהבה לאלוהים, או למסורת. אנחנו אוהבים משהו. אגב, הסיפור שלה זה לא ציני לדעתי, להיות חלק מבית כנסת בגלל הקידוש. זה הדבר, אני חלק מקהילה, אני חלק… קורה שם משהו, באמת. "ומה מחבר אנשים לשבט פוליטי היום? זה לא אהבה משותפת, זאת שנאה משותפת. שנאה למי? לשבט הפוליטי השני. זה הדינמיקה בחברה מקוטבת".
אפרת: וכמה הרסני זה, שמה שמחבר אותנו זה לא אהבה, אלא שנאה.
ד"ר גודמן: אלא שנאה. ואת יודעת, הדינמיקה בשבט פוליטי, זה תמיד כזה מחליפים סרטונים שלועגים לשבט השני. או פוסט מאוד מושחז, שחושף איזושהי סתירה פנימית בשבט השני. או מאדירים מישהו, שיצא בתעוזה, נגד השבט השני. ו-וואו, וכל הדבר הזה קורה גם כן במקביל, בשבט השני.
וזה התעסקות כזאת שאני מרגיש, וואו, אני חלק ממשהו, ועכשיו, זעם אפרת, זה משהו מדבק. למה? כי כשמה שמחבר, הדבק של שבט פוליטי, זה זעם. זה זעם שנותן לי הרבה, בתור אדם אנונימי ובודד. כי בתוך שבט פוליטי אני חווה זעם יחד עם אנשים אחרים. כאילו שהזעם שלי מתמזג עם שלהם. כשהזעם הפנימי שלהם נכנס לתוך הנפש שלי, והזעם שבתוך הנפש שלי נכנס לשלהם, זה חוויה אקסטטית של התלכדות, שכולנו ביחד בזעם משותף. איזה מדהים זה. זאת חוויה שגואלת אותי מהבדידות שלי.
ויש עוד benefit פסיכולוגי, לזעום עם אנשים אחרים, שבזעם הזה זה זעם קדוש. זה זעם שיש בו עליונות מוסרית. שכשיש לנו איזה זעם קדוש, על איזה יציאה של מישהו מהשבט השני, או איזה מעשה שלו, או איזשהו סרטון עליו, או משהו, אנחנו מרגישים, "וואו, אנחנו יותר מוסריים", עליונות מוסרית. והחיבור הזה של זעם, שהוא גם אקסטטי, כי אני מתמזג עם זעם של אנשים אחרים, והוא גם נותן לי עליונות מוסרית, השילוב הזה יוצר היי. זה היי, זה זעם קדוש, אם כולנו זועמים ביחד זה היי. לאדם בודד והאנונימי… פתאום אני זועם עם אנשים אחרים, מרגיש מוסרי יותר מאנשים אחרים. יש רק בעיה אחת עם ההיי הזה.
אפרת: כמו כל היי, אגב, לפי מקורות זרים, כן, זה מה שנקרא quick fix.
ד"ר גודמן: וזה מתפוגג מהר.
אפרת: צריך עוד, ואז צריך עוד, מהר ויותר.
ד"ר גודמן: ואיזה כיף ש…
אפרת: תנו לי עוד מהחומר הזה.
ד"ר גודמן: מהחומר הזה.
אפרת: זה עשה לי טוב, תנו לי מזה עוד.
ד"ר גודמן: ומה הכיף? יש עוד.
אפרת: כן.
ד"ר גודמן: בטוויטר, באיקס.
אפרת: כל הזמן יש עוד.
ד"ר גודמן: יש עוד. הנה, קח עוד מנת זעם. זעם קדוש, זעם שתחווה עם אנשים אחרים, זעם של החיים המוסריים על אנשים, על שמאלנים, על ביביסטים, על ווטאבר. לכן יש קשר עמוק בין עידן הבדידות לעידן הזעם. עידן הזעם הקדוש. עידן השבטים הפוליטיים הזועמים. וככה משבר פסיכולוגי הופך למשבר פוליטי.
או אם ננסח את זה אחרת, מה קורה כשהפוליטיקה נהיית פתרון? כשיש לי בעיה - בדידות, והפתרון הוא הפוליטיקה, כשמזמינים אותך לשבט הפוליטי הדיגיטלי הזועם. אז כשפוליטיקה היא פתרון לפסיכולוגיה, היא נהיית בעיה, היא נהיית רעילה. היא נהיית מה שדיברנו בפרק הקודם - The politics of blame, פוליטיקה שבו אתה מאמין שאתה מבין בעיה בכך שאתה מאשים את הצד השני בבעיה.
אפרת: וגם, היא פוליטיקה שהיא מפרקת…
ד"ר גודמן: כן.
אפרת: והיא לא בונה, היא מייצרת שיתופי פעולה בין אנשים רק בשביל לפרק ולא בשביל לבנות, והיא נותנת אשליה, שהיא פותרת לך את הבדידות.
ד"ר גודמן: נכון, והאמת היא שזה… אני חושב שזעם זה לא רגש שבאמת מחלץ אותך מבדידות, כשזה נגמר אתה מרגיש עוד יותר ריק, ועוד יותר בודד.
אפרת: ואז צריך עוד…
ד"ר גודמן: ואז צריך עוד fix.
אפרת: ואגב, כמו, באמת, כמו מה שמדברים, כמו סמים.
ד"ר גודמן: כמו סמים.
אפרת: אתה מרגיש עוד יותר גרוע ממה שהיית קודם, ולכן אתה צריך את המנה הבאה…
ד"ר גודמן: את המנה הבאה, כי זה התמכרות.
אפרת: יותר חזק ויותר מהר, הכל לפי מקורות זרים. [ד"ר גודמן צוחק]
ד"ר גודמן: אם נטפס עכשיו 80 אלף רגל, ונסתכל על מה שאמרנו כאן: politics of blame, זעם, בדידות, היעדר יכולת להתפשר, אנשים מתחמקים מהבעיות שלהם ולא לוקחים עליהם אחריות. בעצם אנחנו רואים כאן דֵקֵדָנס… [כך במקור] והפרקים האלה היו על ארה"ב, אבל כולנו יודעים שאנחנו לא מסתכלים רק בארה"ב אלא דרך ארה"ב בציוויליזציה המערבית, אנחנו רואים כאן דקדנס, אולי יותר מזה, לא רק ניוון, אלא אולי קריסה של המערב. אולי.
אגב, הרבה אנשים אמרו את זה שהם מרגישים שהם רואים את הקריסה של המערב, וזה לא קרה, אבל הפעם זה באמת. בטח מרגישים עליית הקיטוב הפוליטי, הבדידות החברתית.
אפרת: היעדר יכולת לבנות משהו, הפירוק העצמי הזה.
ד"ר גודמן: כן, לשתף פעולה כדי לבנות… כן. ואם נסתכל על זה, אפרת, מ-200 אלף רגל, זאת אומרת, מה זה 200 אלף רגל? שנתבונן בתהליכים האלה ונצמיד אותם לתהליכים של המחצית השנייה של המאה ה-20. אז אולי מה שאנחנו נראה זה הדבר הבא:
במחצית השנייה של המאה ה-20, זה הפרק בזמן בהיסטוריה שכל האקספרימנטים הקולקטיביסטיים התחילו להתפרק. האקספרימנטים של מאו בסין. לבנות חברה קולקטיביסטית, שבה כל יחיד צריך למחוק את עצמו ולחיות בשירות הקולקטיב, האומה, הפרויקט של הקומוניזם מהסוג הסיני. וסטלין רצה בדיוק את אותם דברים מהחבר'ה שלו.
אפרת: קריסת הקומוניזם הסובייטי.
ד"ר גודמן: הקומוניזם הסובייטי. ובקמבודיה…
אפרת: והפאשיזם.
ד"ר גודמן: והפאשיזם, והנאציזם. המאה ה-20 זה מאה של אקספרימנטים בקולקטיביזם. אתה כיחיד תשכח את עצמך, תתמזג בקולקטיב, בפרויקט שהוא גדול מהחיים שלך. ולקראת סוף המאה ה-20, פתאום אנשים הסתכלו אחורנית על המאה ה-20 וראו, כל הפרויקטים האלה כושלים. כולם מתפוררים.
ואז לקראת סוף שנות ה-80, פרנסיס פוקויאמה כותב מאמר מכונן - "קץ ההיסטוריה", "The end of history". כי הוא טוען: מה זה ההיסטוריה? ההיסטוריה היא היסטוריה של רעיונות, ככה הוא טוען, והרעיונות עוסקים באיזה מין חברה היא החברה האידיאלית, החברה הכי אפקטיבית. והוא טוען, כל המודלים הקולקטיביסטיים קרסו. ומה נשאר עומד?
אפרת: הדמוקרטיה המערבית.
ד"ר גודמן: הדמוקרטיה המערבית הליברלית, שמעמידה במרכז את האינדיבידואל. האינדיבידואליזם ניצח, הקולקטיביזם הפסיד.
אפרת: זהו, קץ ההיסטוריה.
ד"ר גודמן: קץ ההיסטוריה, אנחנו יודעים מי ניצח.
אפרת: מה זה קץ ההיסטוריה? קץ ההיסטוריה זה גאולה.
ד"ר גודמן: כן.
אפרת: זה גאולה. אחרית הימים. הגיעה אחרית הימים. מעכשיו והלאה יקומו רק דמוקרטיות מערביות ליברליות.
ד"ר גודמן: כי רק זה מצליח.
אפרת: כן.
ד"ר גודמן: כי הקולקטיביזם כושל. האינדיבידואליזם מצליח. למה הקולקטיביזם כשל? זה היה נרטיב ש-קל מאוד להבין אותו, כי הוא פנה נגד הטבע האנושי. כשאתה אומר לאנשים: "תשמע, תקום בבוקר, תעבוד קשה, ואת פירות העבודה שלך תחלוק עם כל החברה, עם כל המדינה", כך הניח באקספרימנט הקומוניסטי, אולי זה יכול להצליח למעט אנשים לקצת זמן, אבל הרבה אנשים לאורך זמן? אי אפשר לנצח את האנוכיות, זה אקספרימנט שהולך בניגוד לטבע האנושי. והטבע האנושי מביס את האקספרימנטים האוטופיים האלה. זה חלק מכשלון הקולקטיביזם. ונשאר רק האינדיבידואליזם. וחברות אינדיבידואליסטיות הם כביכול חברות שלא פונות נגד הטבע האנושי, אלא הם זורמות עם הטבע האנושי.
אפרת: רותמות אותו, וגם רותמות את הטבע האנושי.
ד"ר גודמן: גאוני. גאוני. אולי מה שאנחנו רואים עכשיו, ואולי בגלל זה עשינו את כל העונה הזאת על ארה"ב, שאנחנו רואים לנגד העיניים שלנו את כישלון האינדיבידואליזם.
אפרת: זאת אומרת, אם המחצית השנייה של המאה ה-20 היא קריסת הקולקטיביזם, אולי המחצית הראשונה של המאה ה-21 היא קריסת האינדיבידואליזם.
ד"ר גודמן: זה קריסת האינדבידואליזם. אגב, היה מי שראה את זה, אלכסיס דה-טוקוויל, באמצע המאה ה-19, סוג של פילוסוף צרפתי. הוא הולך לאמריקה, רואה את השגשוג, את העוצמה, את הפלא של הדמוקרטיה באמריקה, זה השם של הספר שלו, אבל הוא ראה שם אינדיבידואליזם, הוא ראה את הכוח, אבל הוא ניבא "האינדיבידואליזם יכול להפוך לאגואיזם ולאפתיה ולבדידות". הוא סוג של ראה את זה. באיזשהו מובן אנחנו עכשיו חיים את התגשמות הנבואה של טוקוויל, של הבדידות וכל מה שדיברנו עכשיו. כישלון האינדיבידואליזם.
ואולי הסיבה שהאינדיבידואליזם כושל, את יודעת למה? כי הוא פונה נגד הטבע האנושי.
אפרת: גם הוא פונה נגד הטבע האנושי.
ד"ר גודמן: נכון.
אפרת: ואנחנו דיברנו על זה באחת העונות הקודמות, על ההגדרה הזאת של האדם כהומו-דופלקס. על זה שאדם הוא בעצם מבנה של שתי קומות.
ד"ר גודמן: הממ… נכון.
אפרת: שהקומה הראשונה היא הקומה של האינדיבידואל, שאתה דואג למימוש עצמי ולחיות את מי שאתה ולממש את עצמך וכו', be all that you can be.
ד"ר גודמן: כן.
אפרת: אבל הקומה השנייה היא הקומה הקולקטיביסטית.
ד"ר גודמן: שאני שייך למשהו…
אפרת: שאני חלק ממשהו שגדול ממני.
ד"ר גודמן: כן.
אפרת: ובעצם היכולת לעבור בין שתי הקומות האלה, הגדיר את זה, דיברנו על זה שדורקהיים הגדיר את זה, כ"המעבר בין שתי הקומות האלה זה לממש את האנושיות שלך".
ד"ר גודמן: אז דיוויד ברוקס מתאר איזה מחקר שנעשה בארה"ב… את יודעת, שכשאנשים מסיימים קולג' בטקס סיום, תמיד מביאים איזה מישהו שייתן שיחה.
אפרת: כן. מישל אובמה, ג'יי-קיי רולינג, סטיב ג'ובס.
ד"ר גודמן: [צוחק] סטיב ג'ובס, כן.
אפרת: זיכרונו לברכה. או לא לברכה. [צוחקים]
ד"ר גודמן: לא, לברכה.
אפרת: לאור מה שאמרנו בפרק הקודם, שזה הכול אשמת הסמארטפונים.
ד"ר גודמן: [צוחק] נכון, נכון, הכל בגללו.
אפרת: [צוחקת] הכל בגללו.
ד"ר גודמן: Politics of blame.
אפרת: כן, בדיוק.
ד"ר גודמן: [צוחק] כן. אז בנאומים האלה, בגלל שהאמריקאים מאמינים ש"סיימת קולג' - התחלת את החיים". זה מיתוס אמריקאי. אגב, הישראלים לא רואים את רגע המעבר סיום קולג'.
אפרת: לא, זה הגיוס לצה"ל, לטוב ולרע.
ד"ר גודמן: נראה שזה השחרור מצה"ל. כשהם חותכים את ה…
אפרת: אולי שחרור מצה"ל. כו, הם חותכים את החוגר, נכון.
ד"ר גודמן: כן, זה התחילו החיים.
אפרת: כן.
ד"ר גודמן: אז האמריקאים מאמינים שהרגע הזה, הטקס הזה עם הכובעים המצחיקים, הטקס המפואר הזה, ואז מביאים איזה מרצֶה או מרצָה. אגב, השנה היה את זה של ג'רי סיינפלד, שיצאו לו באמצע פרו-פלסטינים, נכון? והוא ניהל את זה בצורה ג'רי סיינפלדית. אז אומר דיויד ברוקס: "מה האנשים אומרים לאנשים צעירים שהם עכשיו מתחילים את חייהם? עוף גוזל, הם עכשיו משתחררים מהחממות ועכשיו הם יוצאים אל החיים, מה אומרים להם?"
אפרת: לא אומרים להם: "יש נשר בשמיים, גור לך". זה אומרים בישראל אולי.
ד"ר גודמן: זה אומרים בישראל.
אפרת: כן, לא שם.
ד"ר גודמן: אז אומר ברוקס, הוא מצטט איזשהו מחקר כנראה, שאומר, "אומרים להם, Go find yourself. לכו תמצאו את עצמכם". מה הכוונה כאן? אינדיבידואליזם זה דת שיש בה אמונה אחת ושתי מצוות עשה. האמונה שכל אדם הוא מיוחד, כן?
אפרת: פתית שלג.
ד"ר גודמן: פתית שלג. כולם מיוחדים, כולם יוצאי דופן. זה מה שאנחנו אומרים לילדים שלנו, זה מה שמורים אומרים לתלמידים שלהם. זה מה שבכל סרט במערב עולה - כל אדם הוא מיוחד ויוצא דופן. מהאמונה הזאת נובעים שתי מצוות עשה. מצוות עשה אחת: אני צריך למצוא את עצמי. מה זה אומר למצוא את עצמי? למצוא את אותה איכות שיש רק בי, את החלק שמייחד אותי, את התרומה שלי, את הניצוץ שלי בעולם. אבל ברגע שמצאתי את עצמי, אז המצוות עשה השנייה של האינדיבידואליזם נכנסת לפעולה. מה אני צריך לעשות? להגשים את עצמי. זה האינדיבידואליזם, למצוא את אותה איכות שמייחדת אותי ולחיות אותה עד הקצה.
והאינדיבידואליזם זה דת עם אוצר מילים משל עצמו. שאני צריך נאמן לעצמי. ולהקשיב לעצמי. וזה האינדיבידואליזם הגדול, המפואר, שהביא את כל הברכות למערב.
אז אומר דיויד ברוקס, ואולי זה… המשפט שלו, נורא מחדד את משבר האינדיבידואליזם. המרצים האלה מגיעים ואומרים, "Go find yourself", הם מתחזקים את המיתוס האינדיבידואליסטי. אומר דיויד ברוקס, אף פעם לא הופיע מישהו ואמר: "Go lose yourself". לא "תמצא את עצמך", "תאבד את עצמך".
אפרת: תקריב את עצמך.
ד"ר גודמן: תקריב את עצמך.
אפרת: תתמזג בתוך משהו גדול, שגדול ממך…
ד"ר גודמן: משהו שהוא גדול ממך.
אפרת: כן, וזה מרפרר באמת לדורקהיים, לדו-קומתיות הזאת, כן.
ד"ר גודמן: יש רק קומה אחת, רק הקומה של הרגשות הפרטיים שלי, לא הרגשות הקולקטיביסטיים שלי, זה כאילו לא נגיש במיתוס האינדיבידואלי, זה לא נגיש.
אפרת: לעומת המאה ה-20, ששם היו חברות שקפצו ישר לקומה השנייה, יש כזאת מעלית שהביאה אותם…
ד"ר גודמן: תאבד את עצמך.
אפרת: …ישר לקומה השנייה, רק תקריב את עצמך, רק תאבד את עצמך.
ד"ר גודמן: החלומות שלך לא חשובים, הזכויות שלך לא קיימות, אתה חלק מקולקטיב, אתה לא יחיד. זה המאה ה-20, זה האקספרמנטים הקולקטיביסטים שכשלו במאה ה-20. עכשיו אנחנו בכישלון האינדיבידואליזם.
אפרת: כן, אז אם במאה ה-20, האקספרמנטים שכשלו היו האקספרמנטים הקולקטיביסטים, ובמחצית הראשונה לפחות, או בשליש הראשון של המאה ה-21, האקספירמנט האינדיבידואליסטי קורס…
ד"ר גודמן: נכון, כי גם הוא פונה נגד הטבע האנושי, זה כל הקטע, זה מה שאנשים לא הבינו. כי הטבע האנושי… יש בנו שתי מערכות הפעלה רגשיות. מערכת הפעלה הרגשית היא של מימוש עצמי. וזה באמת ממלא אותנו באנדרנלינים ובתחושת משמעות כשאנחנו לוקחים חלום שלנו ומגשימים אותו. והולכים בדרך שלנו, ופרנק סינטרה שר: "I'll do it my way". אבל יש לנו עוד מערכת הפעלה רגשית. יש לנו צורך לא להתממשות, אלא להשתייכות. להשתייך למשהו שהוא גדול מאיתנו, לקבוצה שגדולה מאיתנו, וגם זה טבע אנושי.
כתב על זה, אגב, תומר פרסיקו: "ליברלים נוטים להכחיש את הצורך האנושי בהשתייכות למשהו שהוא גדול ממך". וזה משבר הליברליזם, שהוא בעצם משבר האינדיבידואליזם, שנובע מכך שהטבע האנושי הוא גם להשתייך, לא רק להתממש.
אפרת: ואז יוצא שבמאה ה-20 הכחישו את הקומה הראשונה, ובמאה ה-21 מכחישים את הקומה השנייה.
ד"ר גודמן: נכון, נכון.
אפרת: ואז עם מה נשארנו?
ד"ר גודמן: אולי, אפרת, נשארנו עם הפרויקט הישראלי.
אפרת: כן, כי במובן הזה, ישראל היא ממש על התפר. גם גיאוגרפית, האמת היא, וגם רעיונית, קונספטואלית, בין מזרח למערב. זאת אומרת, כל התהליכים שתיארנו עכשיו, שבין קריסת המזרח, במובן ה… כזה… סכמטי של המילה.
ד"ר גודמן: הרעיוני, כן.
אפרת: החברות הקולקטיביסטיות, לבין הקריסה של האינדיבידואליזם המערבי.
ד"ר גודמן: ולאור זה שווה להתבונן במעבדה ששמה ישראל. אגב, תיאודור הרצל ראה שישראל היא מעבדה שאמורה לייצר מודלים אחרים וחדשים, ולחלוק אותה עם העולם, במעבדה ששמה ישראל.
אפרת: דיברנו על המעבדה הזאת בפרק 87.
ד"ר גודמן: נכון.
אפרת: קראנו לפרק הזה "הדופלקס הישראלי".
ד"ר גודמן: נכון, אז אם מישהו רוצה גרסה רחבה של מה שאנחנו הולכים להגיד עכשיו, שילך לפרק 87.
מה זה אומר יהודית ודמוקרטית? עכשיו, עשינו כבר פרשנות לנוסחה ההיברידית הזאת, יהודית ודמוקרטית, אז לא נחזור על זה, רק נגיד מה המסקנה, בלי לנמק, בלי להוכיח, עשינו את זה בפרק 87. כשאנחנו אומרים יהודית, המילה "יהודית" ב"יהודית ודמוקרטית" זה קולקטיביזם. זה קבוצה שאתה משתייך אליה.
אפרת: כמו שדיברנו על זה בפרק היום, זה להיות שייכים למשהו שגדול מאיתנו.
ד"ר גודמן: נכון.
אפרת: זה לא רק אני…
ד"ר גודמן: lose yourself.
אפרת: כן.
ד"ר גודמן: lose yourself, זו מדינה יהודית, יש פה משהו גדול מאיתנו, ואני חלק ממנו. ו"דמוקרטית"… כשישראלים אומרים דמוקרטית, מתכוונים לא לדבר אחד, אלא לשתי דברים - לדמוקרטיה ליברלית.
אפרת: ועל זה דיברנו ארוכות בעונה שלוש.
ד"ר גודמן: כל עונה שלוש. דמוקרטיה זו תשובה לשאלה מהו מקור הכוח של השלטון, וליברליזם זו תשובה לשאלה מה מגבלות הכוח של השלטון. אבל לשתיהם יש אותה תשובה: היחיד, היחידים, היחידים, אלה שמסמיכים את השלטון, הם מקור הכוח, והזכויות שלהם, הם מגבלות הכוח של השלטון. זאת אומרת, גם מאחורי דמוקרטיה וגם מאחורי ליברליזם, מסתתר אותו רעיון: אינדיבידואליזם. אז מה זה המתח, הקשה לתחזוק, המורכב, בין יהודית ודמוקרטית הוא בעצם המתח שבין קולקטיביזם ואינדיבידואליזם, וכמה קשה להחזיק את שתיהם ביחד.
אפרת: וראינו, באמת, במהלך הפרק הזה והמסקנה שלו, זה שהמתח הזה הוא כל כך קשה, שהיו שני אקספרימנטים גדולים מאוד באנושות ב… בוא נגיד, 100 השנה האחרונות, להכריע את המתח הזה.
ד"ר גודמן: נכון.
אפרת: הפרויקט של החברות הקולקטיביסטיות להכריע את המתח הזה לטובת הקולקטיביזם, והפרויקט המערבי של להכריע את המתח הזה לטובת האינדיבידואליזם, ושני הפרויקטים להכרעת המתח קרסו.
ד"ר גודמן: קרסו, ואנחנו יודעים שזה קשה לתחזק את המתח הזה, כי גם בתוכנו בישראל, יש כאלה שרואים קולקטיביזם כמשהו רעיל, שובניסטי, קולקטיביסטי, פשיסטי, גזעני, ו… נשיל את הקולקטיביזם, נשאר רק עם הליברלי, ליברליזם, דמוקרטיה ליברלית אינדיבידואליסטית. וכמובן יש כאלה שהפוך, שהאינדיבידואליזם והליברליזם המערבי מדלל את הלאומיות הגאה שלנו. יש לא מעט שרוצים להכריע את המתח.
אפרת: ואגב, אנחנו גם ראינו, שוב נזכיר פה, שהמתח הזה הוא לא רק קיים בעולם כולו, הוא לא רק קיים בחברה הישראלית, הוא קיים בתוך כל אדם.
ד"ר גודמן: נכון.
אפרת: זה דורקהיים. הוא קיים בתוך כל אחד מאיתנו.
ד"ר גודמן: בתוך כל אחד. יש בנו את היצר הזה להשתייך למשהו גדול מאיתנו, ויש לנו את היצר לממש את מי שאנחנו.
תמיד אנחנו אומרים כאן - האתגר הגדול בישראל זה לעמוד בפיתוי לא להכריע את המתח אלא לתחזק את המתח. ותמיד אנחנו אומרים שאנחנו צריכים לתחזק את המתח הזה, כי זה מי שאנחנו, מדינה יהודית ודמוקרטית. וחלק גדול מהישראלים הם לאומיים וליברלים. יעני הם גם קולקטיביסטים וגם אינדיבידואליסטים, ואנחנו היברידים. המאזינים שלנו מכירים את ה…
אפרת: את ההיברידיות שאנחנו מטיפים לה.
ד"ר גודמן: את ה… [צוחק] שאנחנו מטיפים לה. אבל אולי עכשיו משלוש מאות אלף רגל שהתבוננו בכישלון הקולקטיביזם ובכישלון האינדיבידואליזם, כי שתיהם פונים נגד הטבע האנושי, אולי עכשיו אנחנו מבינים עוד משהו. שלהיות היברידים, להיות יהודית ודמוקרטית, להיות קולקטיביסטים אינדיבידואליסטים, כמה שזה… ועל אף שזה קשה לתחזק את המתח הזה, אולי זה פרויקט יותר חשוב משאפילו דמיינו. כי אולי זה פרויקט שהוא לא רק חשוב, ובגלל שזה מי שאנחנו, אולי זה אפילו הייעוד שלנו.
[קטע מהשיר "בבל" בביצוע רן דנקר]
"גם אם כאן השביל מתפצל
גם אם המגדל שבנינו נופל
גם אם כל מה שנטענו נובל
בבל
אז מה יהיה מחר
תלוי את מי ת'שואל
אם שואלים אותי
עוד לא הזמן להתקפל
לאן אתה מביט כשהאופק מתערפל
בבל…"
אפרת: אני אפרת שפירא רוזנברג, וזה היה הפרק האחרון שלנו בעונה על אמריקה.
אז אחרי שהפלגנו אל מעבר לאוקיינוס, והתרחקנו לארצות הברית כדי לנסות להבין אותה, ואולי דרכה גם את עצמנו, הגיע הזמן לחזור לכאן, למזרח התיכון, שלא משאיר רגע דל, כי יש כאן עוד מה לעשות. חמאס, חיזבאללה, לבנון וסוריה, תמיד ידענו מי המושכת בחוטים שמאחורי כולם. אבל היום, אחרי שרוב הגורמים האלה נמצאים בתהליך של התפרקות, מי שבינתיים על הרגליים, היא הארכי-אויבת הגדולה שלנו, הרפובליקה האסלאמית של איראן.
אז בעונה הבאה שתעלה אחרי פגרה קצרצרה של שלושה שבועות, אנחנו נעזוב את המערב ונפנה מזרחה, כדי לנסות להבין את איראן. לא יהיו פה צנטריפוגות, כטב"מים או מבצעים חשאים. כן יהיו פה הרעיונות המרתקים שמאחורי הפוליטיקה, החברה והדת, שיעזרו לנו להבין קצת יותר טוב את איראן, וכדרכנו, אולי ככה גם את עצמנו.
הפרק הזה, האחרון של עונת אמריקה, מוקדש לרומי גונן, שנחטפה ממסיבת הנובה. רומי, תחזיקי מעמד. אנחנו לא שוכחים אותך ומתפללים ומקווים יום-יום לחזרתך הביתה, כמה שיותר מהר, יחד עם כל שאר החטופות והחטופים.
תודה גדולה לכל מי שעובדים איתנו על ההסכת הזה וגורמים לו להיות מה שהוא. ניר לייסט ואור שמיר העורכים, איל לויט ושחר מונטלייק בהפקה, ומתן חיים וניבה גולדברג בצוות הדיגיטל.
אתם מוזמנים ומוזמנות לנצל את ההפוגה הקצרה שלנו כדי להשלים את הפער ולשמוע את העונות הקודמות שאולי פספסתם. ואם אתם ממש-ממש גרופים ושמעתם כבר את הכל, זה הזמן לערוך היכרות עם עוד תכנים מעולים נוספים של "בית אבי חי" שנמצאים באתר שלנו ובכל יישומוני ההסכתים.
ניפגש בעונה הבאה.
[סיום השיר "בבל"]
"…תלוי את מי ת'שואל
אם שואלים אותי
עוד לא הזמן להתקפל
לאן אתה מביט כשהאופק מתערפל
בבל
גם אם כאן השביל מתפצל
גם אם המגדל שבנינו נופל
גם אם כל מה שנטענו נובל
בבל…"
[אות סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments