המובן מאליו - שיהיה במזל

יש יותר מדרך אחת להתחתן. הרבה, הרבה יותר

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/05/2018.

היי, אני דורון פישלר, זה "המובן מאליו", וזה הולך להיות קשה.

כי לשמוע טריוויה נחמדה על בננות, או על מקלדות וכאלה דברים, זה נחמד. אבל לשמוע דברים שאולי לא ידעתם על דברים שהם באמת חלק מהחיים שלכם, את זה לפעמים יותר קשה לקבל.

והיום מה שאני רוצה לדבר עליו זה דבר שהוא באמת חלק מהחיים. אם יש משהו שאנשים באמת מקבלים כמובן מאליו, זה העובדה ש… ככה החיים שלכם הולכים. אתם נולדים, גדלים, לומדים, מתחתנים, מולידים ילדים, מגדלים אותם, מזדקנים ומתים בסוף. ככה זה בחיים.

אבל אני הולך להתעכב על קטע אחד באמצע של כל העסק הזה. הקטע הזה של "מתחתנים".

[מוזיקת פתיחה]

ושוב, סטטיסטית, רובכם עשיתם את זה כבר, או תעשו את זה באיזשהו שלב. אנשים מתחתנים, גם היום. אבל, כמו שאתם בטח יודעים, נישואים זה לא מה שהיה פעם. בטח שמעתם על המשבר במוסד הנישואין בשנים האחרונות. נישואים הם המוסד העתיק ביותר בעולם, ששרד אלפי שנים ללא שינוי. ומאז ומתמיד, נשים וגברים התחתנו, ובנו חיים משותפים יחד, אבל בשנים האחרונות, המוסד הזה נמצא במשבר חסר תקדים. שיעור הגירושין הוא גדול מאי פעם, ויש תופעות, כמו הרעיון של נישואים חד-מיניים, שצובר לגיטימיות בכל מיני מקומות, וגם כל מיני רעיונות חדשים, כמו נישואים פתוחים ופוליאמוריה וכאלה דברים, שמאיימים על ערכי המשפחה המסורתיים שהחזיקו כל כך הרבה דורות.

הבעיה היא שאף מילה שאמרתי עכשיו היא לא נכונה. אף מילה. כל זה היה 100% בולשיט.

נישואים הם לא דבר שהחזיק ללא שינוי אלפי שנים. גירושים הם לא יותר נפוצים היום ממה שהם היו אי פעם, וגם כל התופעות החדשות האלה, נישואים חד-מיניים ופוליאמוריה וכל זה, הן לא חדשות. שום דבר בנישואין, כמו שאתם מכירים אותם, הוא לא מובן מאליו.

[צלצול פעמוני חתונה]

להגיד מה נהוג אצל בני אדם זה תמיד קשה, כי השאלה היא איזה בני אדם. יש הרבה אנשים והרבה מנהגים שונים. יש הרבה חברות אנושיות שונות שהתפתחו במקומות שונים ועם מנהגים שונים, ומה שנכון במקום אחד לא נכון במקום אחר.

זה בהחלט נכון שנישואים זה אחד המושגים הכי אוניברסליים שקיימים. כמעט כל בני האדם, בכל העולם, בכל ההיסטוריה, היה להם איזשהו מושג של נישואים. אבל מה זה בדיוק אומר, ואיך זה עובד, זה דבר שמאוד משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן. הרבה פעמים המשמעות של להיות נשוי, ומי עושה את זה ואיך עושים את זה, היא לא ממש דומה למה שאתם חושבים עליו היום, כשאתם חושבים על בעל ואישה ושניים נקודה ארבע ילדים.

הרבה אנשים יסכימו שנישואים זה הסכם בין שני אנשים, אישה אחת וגבר אחד, שהם מעכשיו חיים ביחד, והיחסים ביניהם הם בלעדיים, והם מגדלים ילדים, והם יישארו ככה עד שהמוות יפריד ביניהם, או עד הודעה חדשה. ולפעמים זאת באמת הכוונה, אבל לא תמיד. יש אפשרויות אחרות, יש הרבה אפשרויות אחרות.

[מוזיקת רקע]

למשל, כשאנחנו מדברים על מספר האנשים המעורבים, הרעיון שנישואים זה בין שני אנשים. זה לא תמיד ככה. זה בדרך כלל לא ככה.

גם היום יש מקומות שבהם גבר יכול להתחתן עם יותר מאישה אחת, כמו שאתם בטח יודעים, אתם בטח מכירים את הסיפורים על השייח העשיר הסעודי עם שלוש הנשים שלו.

בחברה שלנו זה לא נהוג היום, אבל אם סופרים את מספר החברות השונות, כלומר הקבוצות השונות של אנשים עם המנהגים השונים, אז מגלים שאלה שבהן יש מגבלה של רק שני אנשים יכולים להתחתן, הם מיעוט.

באטלס אתנוגרפי, זה סקירה ענקית של תרבויות וקבוצות שונות ברחבי העולם, שנמשכה עשרות שנים, סקרו שם יותר מאלף חברות שונות, ומתוך אלה, המונוגמיות, כלומר אלה שבהם אישה אחת יכולה להתחתן רק עם גבר אחד, ולהיפך, הם היו 15%.

כל היתר היו באיזשהי רמה פוליגמיות, זאת אומרת, מותר לגבר אחד להתחתן עם יותר מאישה אחת, או, במקרים נדירים, אבל זה קורה, לאישה אחת להתחתן עם כמה גברים.

יש חברות מסוימות בטיבט ואצל האסקימוסים, שבהם כשאישה מתחתנת עם גבר, היא מתחתנת גם עם האח שלו. ואם יש לו יותר מאח אחד, היא מתחתנת עם כולם. זאת יחידה משפחתית שכוללת קבוצת אחים ואישתם.

מה צריך לעשות כדי להיות נשוי? במה זה כרוך? גם זה דבר שמשתנה.

לפעמים, יש טקס מאוד מסובך שצריך לעשות, וצריך להזמין רב, וצריך ללבוש את הדבר הנכון, ואחר כך מצופה מכם להישאר ביחד עד שהמוות יפריד ביניכם, ולעולם לא להיפרד. ולפעמים לא.

יש שבטים באפריקה שבהם גבר ואישה נחשבים לנשואים ברגע שהם חולקים את הפעולה האינטימית של… לאכול. אם הם אוכלים ביחד, אז הם נשואים. ואסור להם לאכול עם אנשים אחרים.

בסרי לנקה, היה אנתרופולוג שביקר במקום, והוא שמע שנערה בת 19 הייתה כבר נשואה שבע פעמים. אז הוא שאל את האנשים בסביבה איך זה יכול להיות, והם הסבירו לו שהיא הייתה נשואה משום שראו אותה מבשלת עבור כמה גברים. והחוק הוא, שאם היא נראית בציבור כשהיא מבשלת ארוחה עבור גבר, אז היא נשואה לו. והיא נשואה לו כל עוד היא ממשיכה לבשל בשבילו. אם היא רוצה להפסיק להיות נשואה לו, מה שהיא צריכה לעשות זה להפסיק להכין לו ארוחות, זה הכל.

אבל בכל מקרה, הנישואין הם בין גבר לאישה. חוץ מכשלא.

ברוב המקומות, באופן מסורתי, רק נשים יכולות להתחתן עם גברים, ולהיפך, כי מצופה מהם להוליד ילדים, ובשביל זה צריך גם גבר וגם אישה. אבל יש בהחלט מקומות ותרבויות שמכירים בנישואים של שני גברים, או שתי נשים, וזו לא המצאה כזאת חדשה.

[מוזיקת רקע]

למשל, אצל הצ'רוקי והנבאחו, וכמה שבטים אחרים אמריקאים-ילידים, מה שנהוג לקרוא אינדיאנים, אצלם היו מצבים של חתונה של שני גברים, או שתי נשים, בתנאים מסוימים.

המצב אצלם היה כזה: היו תפקידים שנחשבו לכאלה שגברים עושים, כמו לצוד חיות גדולות ולהילחם כשצריך. ויש תפקידים שנשים עושות, כמו לאסוף צמחים ופירות ולעבד את האדמה. אבל, לפעמים קורה שיש אנשים שלא מתאימים לתפקידים שלהם. יש גברים שעושים תפקידים של נשים, ויש נשים שעושות תפקידים של גברים, וזה… בסדר. אין להם בעיה עם זה.

עכשיו, כשהגיע הזמן להקים יחידה זוגית, אז מישהו שעושה תפקיד של גבר צריך להתחתן עם מישהו שעושה תפקיד של אישה, אבל המין הביולוגי שלהם לא באמת משנה. שני גברים, או שתי נשים, יכולים להתחתן, כל עוד אחד מהם עושה את התפקיד של הגבר ואחד עושה את התפקיד של האישה. הם זוג נשוי לכל דבר, הכל בסדר, כל עוד יהיה מי שיביא הביתה את הבשר ויהיה מי שיביא את הירקות.

אפילו הטענות על זה שמוסד הנישואים מתפרק, גם זה לא דבר חדש. ברומא העתיקה אפשר למצוא הרבה טקסטים שמתלוננים על איך מוסד הנישואין היום הוא לא מה שהיה פעם, ואנשים כבר לא נשארים ביחד היום, ואנשים מתגרשים כל הזמן, וזה נכון. גירושין אז באמת היו מאוד מאוד נפוצים, כנראה הרבה יותר נפוצים מאשר היום אצלנו.

וזה, בין השאר, בגלל שזה לא היה קשה. לא נדרש הרבה בשביל להתחתן, היה צריך לעבור לגור ביחד ולהכריז שאתם נשואים, ולהתגרש זה הייתה פחות או יותר אותה צורה, פשוט תהליך הפוך. אם גבר היה אומר לאשתו "אני מתגרש ממך", הם היו גרושים. וזהו.

המצב היה כזה קשה, שקיסר אחד חוקק חוק שאם מישהו אומר את זה בכעס, "אני מתגרש ממך", הוא צריך להגיד את זה שוב בבוקר אחרי שהוא ישן על זה, רק כדי להיות בטוח שהוא היה רציני בעניין הזה, כדי שזה יחשב. אחרת באמת אנשים היו מתגרשים כל פעם שמישהו שכח לכבות את האור באמבטיה.

אז, יש הרבה מאוד מערכות שונות וגרסאות שונות לגבי מה זה בכלל נישואין, ומה זה אומר ואיך עושים את זה, אבל דבר אחד שכן היה משותף כמעט לכל השיטות האלה, בכל הזמנים ובכל ההיסטוריה, זה שאהבה… [מוזיקה שמיימית] זה דבר שלא קשור לעניין בשום צורה.

[מוזיקת רקע]

לאורך רוב ההיסטוריה וברוב העולם, אנשים לא התחתנו בגלל אהבה, הם התחתנו בגלל פוליטיקה.

כשגבר היה מתחתן עם אישה, זה לא היה בשביל האישה, אלא בשביל המשפחה של האישה. כדי ליצור קשרים בין אנשים, להדק את היחסים ביניהם.

המקום שבו רואים את זה הכי בקלות, זה אצל מלכים ומלכות, שתמיד התחתנו מסיבות פוליטיות.

כשהמלכה מרי הראשונה מאנגליה, התחתנה עם הנסיך פיליפ מספרד, היא עשתה את זה לא בגלל שהיו להם תחביבים משותפים והם ממש ממש חיבבו אחד את השנייה, אלא בגלל שפוליטית היה צריך לחזק את הברית בין אנגליה לספרד באותו רגע.

וכשסנסה סטארק מתחתנת עם איזה לאניסטר, זה לא מאהבה, וזה לא מבחירה שלה, אין לה כל כך מילה על העניין, זה בגלל שמישהו רוצה את הירושה שלה, את הזכות לשלטון על בית סטארק.

וזה לא שאצל המעמדות הנמוכים המצב היה הרבה יותר טוב. זה לא שהמלכה חייבת להתחתן עם מישהו שאומרים לה, אבל בת של איכר יכולה להתחתן עם מי שבא לה, לא. בקנה מידה יותר קטן, זה היה נכון גם שם. כלומר, אם לי יש שור, הכי הגיוני להתחתן עם מישהי שלמשפחה שלה יש מחרשה. כי אחרי שאנחנו מתחתנים, המשפחות שלנו מאוחדות והמשאבים שלנו מאוחדים. זה יוצר קשרים וצריך את הקשרים האלה, כי כדי לשרוד, צריך שיהיו לך כמה שיותר קרובי משפחה שעוזרים לך. מאוד קשה לשרוד לבד.

אני הייתי יכול לקחת את אהובתי ולברוח איתה ולהתחתן איתה ולחיות לבד, אבל אז לא יהיו לנו לא שור ולא מחרשה, אז ממה נחיה? אנחנו לא, אנחנו נמות.

אז רוב האנשים התחתנו לא עם מי שהם אוהבים, אלא עם מי שצריך. ואם במקרה קרה שהם אהבו את בני הזוג שלהם, זה היה בונוס נחמד, אבל זה לגמרי לא היה הכרחי, ובטח שזו לא הייתה הסיבה לבחור בן זוג.

יש סיפור מפורסם על הקטע הזה, של איך נישואין עבדו באותו זמן, שנקרא "היפה והחיה".

[מוזיקת רקע]

אתם מכירים את "היפה והחיה" בגרסאות של דיסני, שכמובן עברו כל מיני שיפוצים. יש הרבה גרסאות אחרות של הסיפור הזה, שעברו במשך מאות שנים. בגדול, התקציר של הסיפור תמיד הולך אותו דבר. יש אבא, שמבקש מהבת שלו לחיות עם איזשהו בן אדם מפלצת. והמפלצת הזה הוא מכוער, היא לא אוהבת אותו בכלל, היא לא נמשכת אליו בכלל, אבל בסופו של דבר היא כן נשארת איתו, ואז היא מגלה שבעצם הוא נסיך, והכל בסדר וכולם מאושרים.

לסיפור הזה יש מוסר השכל. זה מוסר השכל מאוד ספציפי, שנועד לילדות. הוא אומר, יום אחד אבא שלך ישלח אותך להתחתן עם מישהו, מישהו שאת לא מכירה, ויש מצב טוב שתחשבי שהוא דוחה, אבל הדבר הנכון לעשות יהיה להישאר איתו. למה? כי ככה צריך. ואז בסוף אולי תאהבי אותו, ואולי לא, זה לא באמת משנה, אף אחד לא שואל אותך.

הסיפור הזה נועד להכין ילדות לזה שהן הולכות להתחתן עם מישהו שהוא לא הבחירה שלהם.

על העובדה שחתונה זה דבר שעושים לא בשביל הזוגיות, וגם לא בשביל הילדים, אלא בשביל הפוליטיקה, בשביל ליצור קשרי משפחה, אפשר ללמוד על זה גם ממנהג שהיה קיים בשני מקומות, גם בסין וגם בסודן נוצר אותו מנהג, הם לא הכירו אחד את השני, ועדיין זה קרה בשני המקומות השונים האלה, שזה היה חתונת רוחות. מה שזה אומר, זה נישואים בין שני אנשים, שאחד מביניהם מת.

[מוזיקת רקע]

כלומר, אם, נגיד, יש משפחה בסין של תחילת המאה העשרים, שרוצה ליצור קשרי משפחה עם משפחה אחרת, ויש להם בן שהם רוצים לחתן עם הבת של המשפחה השנייה, אבל הבן, למרבה הצער, מת. זה לא יעצור אותם מלחתן את שני האנשים האלה. הבחורה תתחתן עם גבר מת.

ומה שמפתיע בנושא הזה, זה שזה היה די פופולרי, לפעמים לא רק אצל המשפחות, אלא גם אצל הנשים, אצל הכלות שהתחתנו. כי לפעמים קורה שאישה מעדיפה להישאר לבד, מעדיפה להישאר רווקה ולא להתחתן עם אף אחד, אבל לא שואלים אותה, בגלל שזה לא קשור אליה, זה קשור לצרכים של המשפחה שלה. אבל להתחתן עם פגר? זה במובן מסוים בעל אידיאלי. הוא אף פעם לא מתווכח. הוא אף פעם לא עושה רעש בלילה. הוא סבבה. אז בצורה כזאת, היא הייתה יכולה גם להישאר עצמאית, וגם לספק את הצרכים של המשפחה שלה. והתוצאה הייתה שגברים צעירים ומתים היו מאוד פופולריים. היו בהחלט הרבה מחזרות לגברים כאלה שאחת מהתכונות הטובות שלהם הייתה שהם מתו כבר. אם היו אז אפליקציות היכרויות, אז בטח הייתם יכולים לראות תיאורים כמו "אני מחפשת מישהו גבוה, רגיש, בעל חוש הומור, לא מעשן ומת".

השלב שבו הנורמה השתנתה ואנשים התחילו בכלל לשקול את העניין הזה שאולי להתחתן זה דבר שכדאי לעשות עם מישהו שאוהבים, שיהיה לכם נחמד לבלות איתו את כל יתר חייכם, זה קרה לאט לאט, אבל השינוי העיקרי היה במאות ה-17 וה-18, כלומר, זה רק לפני 300 שנה. רק אז התחיל הרעיון של להתחתן עם אנשים שאתם אוהבים להיות איתם. וזה קרה אז בגלל שאז זה היה אפשרי. רמת החיים של הבן אדם הממוצע אז עלתה. כבר לא היה צריך לעבוד 16 שעות ביום, ולכן זה לא היה הכרחי לגמרי לקבל את התמיכה של כל המשפחה, ולפתח קשרי משפחה, ולהתחתן עם מי שיכול להביא לך מחרשה.

לכן הבחירה של בן או בת זוג, כבר הייתה יכולה לקרות משיקולים כמו האם אתם מוצאים חן אחד בעיני השנייה. כלומר, אהבה זה מותרות.

היום, אם אתם מתחתנים אז אתם מתחתנים מאהבה, אני מאוד מאוד מקווה, ואתם נשארים ביחד עד שהמוות מפריד ביניכם, או עד שאתם מתגרשים, ויש גם טקס.

[מוזיקת רקע]

כשאתם מתחתנים, יש טקס מאוד מאוד מסובך. זה סביר להניח הטקס הכי מסובך שבן אדם משתתף בו לאורך כל החיים. יש כל כך הרבה מנהגים שקשורים לחתונה, שכאילו אי אפשר בלעדיהם. אתם צריכים את הרב, ואתם צריכים שמלה לבנה, וצ'קים, ודי.ג'יי ששם מזרחי, ומשהו כחול, וכוס, וטבעת יהלום באירוסין, יש המון המון מנהגים כאלה.

והמנהגים האלה, הרבה מהם לא באמת קשורים לאיזושהי דת ספציפית. כלומר, זה לא כל כך משנה אם אתם יהודים או נוצרים או משהו אחר, זה אוסף של דברים שהגיעו מכל מיני מקומות.

למשל, מארש החתונה, [מארש החתונה מתנגן ברקע] זה שתמיד משמיעים כשהכלה מגיעה, זה מאופרה של וגנר מ-1850, ושמה השיר הזה באמת מלווה סצנה של חתונה, אבל הוא לא כשהכלה מגיעה, אלא הוא אחר כך, כשהחתן והכלה הולכים ביחד לחדר.

שמלה לבנה זה אחד הדברים הכי אוניברסליים בנוגע לחתונות, לא משנה אם אתם נוצרים או יהודים או מוסלמים, כולם מתחתנים עם שמלות לבנות, ולא לגמרי ברור מאיפה זה מגיע. בגלל שבשום טקסט דתי לא כתוב שצריך ללבוש לבן.

יש טקסטים יהודיים שמדברים על זה שכלה צריכה ללבוש בגדים לבנים אפילו שבעה ימים לפני החתונה, פשוט כדי להוכיח שהיא טהורה. כי אם יהיה כתם דם אז יראו את זה. לא כולם מסכימים עם זה.

ויש כאלה שטוענים שכל המנהג הזה התחיל מהחתונה של המלכה ויקטוריה בשנת 1840. חתונה אחת ספציפית, אבל המלכה ויקטוריה הייתה הסלבריטאית הכי גדולה באותו זמן, וחתונות מלכותיות זה תמיד אופנתי, וכולם רואים את זה, ו-ויקטוריה לבשה לבן, ואז זה נהיה אופנתי. כולם התחילו לחקות אותה. ואיכשהו האופנה הזאת לא עברה עד היום.

אחד המנהגים הכי משונים זה הקטע עם הטבעת יהלום.

[מוזיקת רקע]

בגלל שלפני שמתחתנים אז, כידוע, צריך לכרוע ברך ולהציע נישואין ולהגיש טבעת יהלום.

זה מנהג כזה שכאילו גלובלי לגמרי, זה לא קשור לנוצרים או יהודים או משהו, כולם עושים את זה, וזה נראה כמו איזשהו מנהג שנהוג מדורי-דורות מאז שחר הבריאה. הוא לא. זה מנהג שהתחיל בשנת 1938. לפני קצת פחות ממאה שנה.

באותו זמן, בהחלט היה נהוג שהגבר יתן איזושהי מתנת אירוסין לאישה, והייתה לזה סיבה. משום שהוא יכול להגיד לה "כן מותק, אני מת עלייך, אני רוצה לבלות איתך את כל חיי" וכל זה, כן בסדר, אבל לכי תאמיני לו. כי את לא באמת יכולה להאמין לשטויות שגבר אומר. אף אחד לא יודע, אולי בסוף הוא פשוט יעזוב אותך ולא באמת יתחתן איתך, והאישה יכולה להישאר בהריון, וזה רעיון לא טוב. אז דרך אחת לפתור את זה, זה לתת דמי רצינות. כלומר, אם המילים שלו מגיעות ביחד עם איזשהו חפץ יקר, אז יש מצב שהוא באמת רציני כלפייך, ואת יכולה להאמין לו שאתם באמת הולכים להתחתן.

[מוזיקת רקע]

הרבה פעמים, החפץ הזה היה טבעת, ואנשים עשירים מאוד השתמשו לפעמים ביהלומים. כי ככה. למה לא?

אנשים שהם לא עשירים מאוד, לא נתנו יהלומים, פשוט בגלל שלא היה להם כסף לזה. כי אף אחד לא באמת צריך יהלום, אלא אם כן הוא עוסק בחיתוך זכוכית. אני, בתור בן אדם ממוצע ולא נורא נורא עשיר, אני אף פעם לא מתכוון לקנות יהלום, משום סיבה, כי אין לי מה לעשות איתו. אם הייתי מאוד מאוד עשיר, גם אז לא הייתי קונה יהלום. הייתי קונה הרבה לגו. כי לגו זה מגניב. וגם זה מאוד יקר. אני אוהב לגו, מה אתם רוצים?

בכל מקרה. אז ב-1938 תאגיד De Beers, שהחזיק במונופול על שוק היהלומים באותו זמן, הם פתחו במסע פרסום, שהמטרה שלו הייתה לשכנע גם אנשים שאין להם תקציב ליהלומים, לקנות יהלומים.

והאופן שבו עושים את זה, זה לשכנע אותם שהמתנה האידיאלית לאירוסין זה יהלום.

[מוזיקת רקע]

הם עשו את זה עם פרסומות סטנדרטיות, מאוד פשוט, מודעות פרסומת, אבל יותר מזה, הם השתמשו בשיטות יותר מתוחכמות. כמו Product placement, כלומר להכניס מוצרים לתוך סרטים. אז כמו שהיום, אם אתם רואים את ג'יימס בונד שותה איזשהי בירה, חברת הבירה שילמה הרבה כסף למפיקי הסרט כדי שהבירה הזאת תהיה שם. אז תאגיד דה בירס סיפק להוליווד הרבה יהלומים, כדי שהם יופיעו בסרטים, והם יופיעו גם מחוץ לסרטים, אתם תראו את כל הסלבריטיז שלכם מסתובבים עם יהלומים.

בנוסף לזה, הם פרסמו מדור רכילות, מדור חדשות הסלבס, מי אמר מה על מי, וכל זה, שנשלח בחינם להרבה מאוד עיתונים בארצות הברית, והוא כלל כל מיני עדכונים רגילים, עם הרבה הרבה דגש לגבי מי התארס למי, ואיזה יהלום הוא נתן לה בדיוק. ומכיוון שאנחנו לומדים בעיקר מהסלבריטיז, פעם זאת הייתה המלכה ויקטוריה, היום זה אנשים בהוליווד, כוכבי סרטים, העסק הזה עבד.

הרעיון שיהלום הוא המתנה האפשרית היחידה לאירוסין, תפס מאוד מאוד חזק. עד כדי כך שהיום זה נחשב למין מסורת של מאז ומתמיד.

כמה עולה יהלום אירוסין? זה שאלה אחרת. התשובה המקובלת לשאלה הזאת, זה משכורת של חודשיים. והסיבה לזה שזאת התשובה, זה לא איזושהי מסורת שעברה מפה לאוזן, מאב לבן, אלא פשוט שזה מה שדה בירס אמרו בפרסומות שלהם.

כמו הפרסומת הזאת:

[הקלטה] של קריין מפרסומת:

The diamond engagement ring. How else can two months' salary last forever? A diamond is forever. De Beers.

וזה די טירוף שחברה מצליחה לשכנע את כולם לשלם משכורת של חודשיים על אבן. משכורת של חודשיים! אתם יודעים כמה לגו אפשר לקנות בזה?!

כמובן, אם אתם במקרה יהודים, אז אתם הולכים להתחתן לא סתם עם כל המסורות האלה, אלא לפי המסורת היהודית, שכוללת דברים מאוד מסוימים. כמו כוס, וירושלים, וחופה, ורב, וכאלה דברים. וכל זה בשביל להתחתן לפי המסורת, כמו בתנ"ך. אבל כמובן, בתנ"ך לא באמת התחתנו ככה.

[מוזיקת רקע]

קודם כל, ההגבלה הזאת של גבר אחד ואישה אחת לא הייתה קיימת אז. ליעקב היו ארבע נשים: לאה, רחל, בלהה וזלפה. לשלמה היו אלף, שזה אפילו לא פרקטי.

מספר הנשים האפשרי צומצם בהמשך. במשנה, מסכת סנהדרין, פרק ב', דף כ"א, כתוב, "לא ירבה לו נשים, אלא שמונה עשרה". כלומר, אסור להתחתן עם יותר מ-18 נשים.

הקטע הזה של ההגבלה לאישה אחת בלבד, הגיע הרבה יותר מאוחר. בחרם דרבנו גרשום בסביבות שנת אלף לספירה. רק אז התחילו להגביל את מספר הנשים באופן רשמי לאחת, וגם זה לא התקבל מיד. וגם אז, כדי להתחתן, מה שהיה צריך זה להגיד "הרי את מקודשת לי" וכל זה, בנוכחות שני עדים. זהו. לא היה צריך קורס, לא היה צריך טהרה, לא היה צריך כוס, שום דבר.

זה היה דבר מאוד פשוט, שזה הגיוני, בגלל שגם בתנ"ך, שיש שם המון חוקים על כל דבר, יש שם חוקים לגבי מה צריך לאכול ומה אסור לאכול, ומה צריך להקריא ומתי, ולאן ללכת ביום טוב. אין שם שום חוקים לגבי חתונה, לגבי איך צריך להתחתן. בגלל שחתונה לא היה עניין דתי.

[מוזיקת רקע]

בקיצור, הרעיון הזה של הנישואין המסורתיים, שזה גבר ואישה, שהם מתחתנים בשביל האהבה, והם נרשמים ברבנות, והם נשארים ביחד לנצח, כל הדבר הזה, זה לא כזה מסורתי. זה מסורת שקיימת זמן קצר מאוד יחסית. זה פשוט מצב אחד, זה סוג אחד מסוים של נישואים, שהיה נפוץ תקופה מסוימת במקום מסוים.

אבל זה לא עושה אותו "הדבר הטבעי והנכון לעשות", יותר משזה טבעי ונכון לנהוג בצד ימין של הכביש ולא בצד שמאל, או לכתוב במקלדת שבה האותיות מסודרות ב-qwerty.

כל זה לא אומר שנישואין, כמו שאתם מכירים אותם, זה דבר שלא עובד. אני לא אומר, תזרקו את טבעת היהלום שלכם בגלל שהיא לא שווה שום דבר, היא בהחלט שווה משהו. אם אתם התרגשתם כשקיבלתם את טבעת היהלום, היא שווה בשבילכם. ותמיד אנשים אומרים "כן, סבא וסבתא שלי היו ביחד 56 שנה, והיו מאוהבים ביום הראשון בדיוק כמו שהיו מאוהבים ביום האחרון", זה לא שזה לא יכול לקרות, כן, זה יכול לקרות וזה קורה, וזה נהדר, וזה לא מובן מאליו.

[מוזיקת סיום]

זה היה "המובן מאליו". אני דורון פישלר. הפרק הזה היה מבוסס בחלקו על הספר Marriage, a History של סטפני קונץ, ואם אתם רוצים לשמוע עוד על מנהגי נישואים בכל העולם, זה בהחלט המקום הנכון לפנות אליו.

הקליט נדב זילברשטיין, עריכת סאונד אסף רפפורט, הפיקו רום אטיק, איל שינדלר וירדן מרציאנו.

את כל הפרקים של הפודקאסט אתם יכולים למצוא באתר הפודקאסטים של כאן. אם אתם רוצים לצעוק עליי שאני לא מבין שום דבר בזוגיות, או להציע לי נישואין עם איזשהי ערכת לגו ממש גדולה, אתם יכולים לעשות את זה בעמוד "דורון פישלר נגד העולם" בפייסבוק. מזל טוב ולהתראות בשמחות.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה