המובן מאליו - קים ומונה

היא הסלבריטאית הגדולה ביותר בעולם, מפורסמת יותר מכל אחת אחרת - אבל למה בעצם היא מפורסמת? ומי גנב אותה?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/04/2018.

[חסות]

קריין: כאן בהרצה עוד. להתחבר לידע, בכל זמן שתרצו.

אני דורון פישלר והנה דבר מובן מאליו. קים קרדשיאן היא מפורסמת. ברור שהיא מפורסמת, היא מופיעה בטלוויזיה כל הזמן. יש לה, נכון לרגע זה, 59 מיליון עוקבים בטוויטר, שזה יותר ממה שיש לצורך הדוגמה לדונלד טראמפ. או כמעט לכל בן אדם אחר בעולם. באינסטגרם יש לה 106 מיליון עוקבים, שזה מקום חמישי בעולם. ב-2015 "טיים" בחר אותה לאחת ממאה האנשים המשפיעים בעולם.

אבל, יש שאלה שהרבה אנשים שואלים. למה קים קרדשיאן מפורסמת?

סלבריטיז הם בדרך כלל סלבריטיז מסיבה כלשהי. כריסטיאנו רונאלדו, שהוא אחד האנשים הבודדים בעולם שיש לו יותר עוקבים בטוויטר מקים קרדשיאן, הוא מפורסם כי הוא משחק כדורגל, די טוב. ברק אובמה מפורסם כי הוא היה נשיא. טיילור סוויפט היא זמרת. עכשיו, מה קים קרדשיאן עושה?

היא לא זמרת, היא לא פוליטיקאית, היא לא משחקת כדורגל. היא הופיעה בסרטים ובתוכניות טלוויזיה, אבל היא לא שחקנית. היא מופיעה שם כמעט תמיד בתפקיד עצמה, בהופעות אורח וכאלה. התוכניות טלוויזיה שלה הן תוכניות ריאליטי שעוסקות בה. כלומר, בזה שהיא קים קרדשיאן.

מה היא עשתה בחיים?

מה הפך אותה למפורסמת?

זה בכלל לא ברור.

היא הייתה פעם קצת ידועה בתור חברה של פריס הילטון, שגם היא סלבריטאית שלא ברור למה היא סלבריטאית. ואחר כך היא נהייתה יותר מפורסמת אחרי שהתפרסם סרטון חושפני שלה, מה שנהוג לכנות קלטת, למרות שזה לא קלטת. אף אחד אף פעם לא ראה את זה על קלטת.

ומשם היא פשוט הופיעה בעוד תוכניות על עצמה ועוד אייטמים בעיתון, והיא המשיכה להיות מפורסמת יותר ויותר. אז לשאלה מה היא עושה בחיים עכשיו, יש תשובה מצוינת. היא חיה טוב מאוד מלהיות סלבריטאית, אבל נראה כאילו אף אחד לא יכול באמת לתת תשובה טובה לשאלה: למה קים קרדשיאן מפורסמת?

עכשיו, זאת הנקודה שבה יכולתי לדבר על הרדידות והריקנות של תרבות הסלפי, ועידן הריאליטי, והערצת סלבס, וכמה שזה חסר תוכן וכל זה, אני לא הולך לעשות את זה.

אני לא אדבר על זה כי כל זה לא באמת חדש.

מה שאני כן רוצה לדבר עליו, זה על סלבריטאית אחרת, יותר ותיקה, והרבה יותר גדולה מקים קרדשיאן.

היא גרה בפריז, וקוראים לה מונה.

מונה וקים, הן די דומות.

כלומר, לא בפנים בדיוק, הם לא ממש נראות אותו דבר, אבל יש הרבה משותף לקים קרדשיאן ולמונה ליזה.

המונה ליזה היא לא סתם מפורסמת, היא הכי מפורסמת. זה בלי שום ספק, הציור הכי מפורסם בעולם. רחוק, רחוק מאחוריו, ואולי [הטעות במקור] מדורגים ציורים כמו ליל הכוכבים של ואן גוך, או הצעקה של מונק, או הקתדרלה של פזיני, או השעונים המרוחים של דאלי, והם כולם בהחלט ציורים ידועים, אבל אף אחד מהם לא ידוע במידה כזאת שכל אדם בעולם מכיר אותם ואת השם שלהם. נגיד את זה ככה, מספיק אנשים לא מכירים אותם, כך שיכולתי עכשיו לתת רשימה של הציורים האלה, בלי שאף אחד יעיר על זה שבכלל אין ציור כזה, הקתדרלה של פזיני.

אף אחד מהם לא קרוב לרמה של המונה ליזה.

היא לא רק הציור הכי מפורסם בעולם, או יצירת האומנות הכי מפורסמת בעולם, ויש מצב שהיא החפץ הבודד הכי מפורסם בעולם.

היא נמצאת בפריז, בלובר, מוזיאון האומנות הכי פופולרי בעולם, בערך שמונה מיליון אנשים מבקרים בו כל שנה. זה מוזיאון עצום עם אלפי פריטים וקילומטרים של מסדרונות, אפשר לבלות חודשים בלראות את כל אוצרות האומנות שנמצאים בו, והמנהל של המוזיאון העריך בראיון ש-80% מהמבקרים בלובר מגיעים לשם רק כדי לראות את המונה ליזה.

ולעשות איתה סלפי כמובן. כי זה מה שעושים בפריז, נוסעים למגדל אייפל ומצטלמים עם המונה ליזה, כי כל אחד רוצה להצטלם עם הציור הכי מפורסם בעולם.

בגלל זה גם כששואלים כמה שווה המונה ליזה, אין לזה תשובה, כי זה קצת כמו לשאול כמה עולה מגדל אייפל, היא לא מכירה, היא לא יכולה להיות למכירה.

ובניגוד לציורים אחרים, היא גם לא עושה סיבובי הופעות אף פעם במוזיאונים אחרים בעולם.

הפעם האחרונה שבה עשו את זה, הייתה לפני יותר מ-40 שנה. אז היא יצאה לסיבוב ביפן, אבל היום אף אחד לא יעשה את זה, בגלל שרק הביטוח עליה, למקרה שתהיה איזו תאונת מטוס או משהו, יעלה מיליארדים. היא לא זזה מהמקום. אם אתם רוצים לראות אותה, אתם צריכים ללכת ללובר.

כשאתם מגיעים ללובר, אז אתם רואים שלמונה מוקדש קיר שלם, שהיא התמונה היחידה שתלויה עליו באמצע. אתם לא יכולים לראות אותה מקרוב, כי היא נמצאת מאחורי זכוכית חסינת כדורים, בעובי של 4 סנטימטרים, ומאחורי מעקה, שמרחיק את הקהל עוד יותר, ומאחורי חומה של תיירים שעושים סלפי.

תמיד.

לא משנה מתי תגיעו לשם, תמיד יהיה שם מלא מלא אנשים שבאו לראות את המונה ליזה ולעשות איתה סלפי.

אחרי שאתם כבר מגיעים קרוב אליה יחסית ומסתכלים עליה, הרבה אנשים מתאכזבים.

קודם כל מכמה שהיא קטנה. הגודל של הציור הזה הוא 77 על 53 סנטימטר. כלומר, הגובה שלה הוא של 2.5 דפי מדפסת.

זה בהחלט לא הציור הכי גדול, או הכי מרשים, או הכי יפה בעולם.

זה ציור טוב, כן, אני לא אומר שזה לא ציור טוב. זאת בהחלט יצירת מופת של אמנות הרנסנס. זה יותר טוב ממה שאני יודע לצייר, אין ספק.

אבל יש די הרבה יצירות מופת של תרבות הרנסנס, ולגבי רובן הגדול, אתם לא מכירים אותם, אתם לא ראיתם אותם אף פעם, בטח שאתם לא יודעים לזהות אותם בשם.

וזאת הנקודה שבה מונה ליזה מתחילה להיות דומה לקים קרדשיאן.

הרבה אנשים כשהם רואים אותם שואלים, למה היא? למה בעצם היא מפורסמת? למה היא ולא אחד ממיליון ציורים אחרים?

גם בתחום הזה, של חפצים דוממים, יש דברים אחרים שהם סלבריטיז מסיבות ברורות.

למשל, אם הייתי מבקש מכם לתת לי רשימה של שמות של הרים. הרים מחוץ לארץ, לא החרמון. הרבה אנשים היו אומרים, האוורסט, וזהו. לא זוכרים את השם של אף הר אחר.

כי האוורסט הוא ההר הכי מפורסם בעולם, אבל יש לזה סיבה. זה בגלל שהוא ההר הכי גבוה בעולם. הגיוני.

דרך אגב. זה לא מובן ממש. זה לא מובן מאליו האוורסט הוא ההר הכי גבוה בעולם. הוא הכי גבוה לפי הגדרה מאוד מסוימת. הוא בלי ספק הנקודה הכי גבוהה מעל לפני הים. אבל איך פני הים קשורים לאוורסט? הוא לא קרוב לים אפילו.

עוד הגיוני להגדיר גובה של הר בהפרש בגובה בין הבסיס שלו לבין הפסקה שלו. והבסיס של האוורסט לא נמצא בפני הים.

לפי הגדרה הזאת, אז יכול להיות שההר הכי גבוה בעולם הוא בכלל הר דנאלי באלסקה.

אבל אם אנחנו בכלל מתעלמים מהים, אז הר הכי גבוה בעולם הוא הר הגעש מאונה קיאה בהוואי. שההפרש בין הבסיס שלו לפסגה שלו הוא יותר מעשרה קילומטר. רק שהבסיס שלו נמצא עמוק בקרקעית של האוקיאנוס השקט.

מונה ליזה, לעומת זאת, היא לא הכי שום דבר.

היא לא הכי גדולה, ולא הכי יפה, ולא הכי כלום, חוץ מזה שהיא בלי ספק הכי מפורסמת.

אז אנשים שואלים את השאלה הזאת, למה היא מפורסמת, ומקבלים תשובות. תשובות מעניינות, ובדרך כלל תשובות לא נכונות.

למשל, אומרים שהיא מפורסמת בגלל החיוך המסתורי שלה. אני לא חושב ככה. למונה ליזה יש מין כזה רבע חיוך נחמד. אני לא חושב שזה מסתורי במיוחד. היא מחייכת, טוב לה בחיים. מה הבעיה עם זה?

ראיתם ציורים אחרים, יש הרבה מאוד פרטים קטנים והבעות מעניינות. לחשוב שזאת הסיבה היחידה, זה לא נשמע אמין במיוחד.

היא מפורסמת בגלל שהיא של האמן הדגול לאונרדו דה וינצ'י.

כן, כן, לאונרדו דה וינצ'י בהחלט צייר אותה, אבל היא לא הציור היחיד שלו. והיא גם לא הציור הכי מרשים שלו.

יש לו עוד הרבה ציורים שאת השמות שלהם אתם לא מכירים. אז זה כשלעצמו, לא סיבה מספיק טובה.

היא מפורסמת בגלל שהשתמשו בה בטכניקות ציור שהיו מהפכניות לזמנו.

נכון, וזה נורא מעניין סטודנטים לאמנות.

זה לא מעניין אף אחד אחר. אם אתם לא מתעניינים בטכניקות הציור של הרנסנס, לא באמת אכפת לכם שהמונה מהפכנית.

היא מפורסמת בגלל שהיא הייתה תלויה בחדר השינה של נפוליאון.

גם זה נכון, היא באמת הייתה תלויה שם.

אבל שוב, אז מה?

אתם הסתובבתם כל החיים ושאלתם את עצמכם איזה ציור היה בחדר השינה של נפוליאון?

מה עם ציורים אחרים שהיו תלויים אצל אנשים אחרים? בחדר ההלבשה של המלכה ויקטוריה הייתה תלויה התמונה "לה סייסטה" של האמן הגרמני וינטרהלטר.

ובחדר השינה של לואי ה-14 תלוי ציור של ג'ובאני לנפרנקו.

ואתם לא יודעים מי זה ג'ובאני לנפרנקו.

חוץ מזה, אני בטוח שגם לנפוליאון היו עוד ציורים בבית. אז זה שהיא הייתה תלויה אצלו זה פרט טריוויה מעניין. ויש הרבה פרטי טריוויה מעניינים. יש היסטוריה מאוד מעניינת של הציור הזה. אבל אף אחד מהם זה לא דבר שיהפוך אותו לציור הכי מפורסם בעולם.

ובכל זאת, יש סיבה לזה שהציור הזה מפורסם יותר מכל ציור אחר.

ב-22 באוגוסט 1911, לפני קצת יותר ממאה שנה. יום שלישי.

הלובר נפתח כרגיל, אחרי שביום שני, כמו כל יום שני, הוא היה סגור. צייר אחד הגיע אליו בשביל להעתיק ציור. הם היו עושים את זה, ציירים היו מעמידים כן ציור באמצע איזו גלריה, והם מציירים העתק של יצירה מפורסמת. הלובר הרשה לעשות את זה, כל עוד העתק יהיה בגודל שונה מהמקור, שלא יהיו בלבולים. והצייר הזה שם לב שאחת התמונות שהיו תלויות על הקיר הייתה חסרה. היו רק ארבעה ווים במקום שהייתה תמונה.

וזה הטריד אותו, זה נראה לא טוב, אז הוא ביקש מאחד מהסדרנים להחזיר את התמונה הזאת למקום.

הסדרנים במוזיאון לא ידעו איפה התמונה הזאת, הם הניחו שלקחו אותה לצילום.

גם זה הדבר שקרה, הייתה למוזיאון מחלקת צילום שהיו מצלמים את התמונות שלהם, וביררו אם הם שם.

ואתם יודעים איך זה, אתם הולכים לבקש את רשימת התמונות שנמצאות עכשיו בצילום, אבל היא אצל פייר. אתם מחפשים את פייר, אבל הוא בכלל בהפסקת אוכל. אז מחכים, ואז כשהוא חוזר, אז הוא אומר שהרשימה בכלל לא אצלו, אלא אצל הג'ינג'י, ואז מחכים לו, ובסוף התברר שלא, היא בכלל לא הייתה במחלקת צילום.

והיא גם לא הייתה במחלקת ניקוי.

אף אחד לא הצליח לברר איפה בעצם היא הייתה.

ואז, אחד מהעובדים גילה בחדר מדרגות את המסגרת וכיסוי הזכוכית של התמונה הזאת.

וכאן התחילה להתברר האמת, התמונה הזאת נגנבה. התמונה החסרה הייתה "לה ג'וקונדה", שזה האופן שבו הצרפתים קוראים למונה ליזה.

וכשהתברר שהיא נעלמה, המוזיאון נסגר, הזמינו משטרה, שחיפשה בכל המוזיאון, ועד לסוף היום הגיעה למסקנה שהתמונה הזאת באמת לא שם. מישהו גנב את המונה ליזה.

איך?

איזה גנב גאון הצליח לבצע כזה שוד מדהים?

יום אחר כך התפרסמו כותרות ראשיות בכל העיתונים בצרפת, עם תמונה גדולה של המונה ליזה, והיה כתוב, אוי ואבוי, היא נעלמה, אף אחד לא יודע לאן היא הלכה, מין הסתם זו הייתה שיחת היום, שוד האומנות הנועז והמדהים הזה. והמשטרה חקרה את כולם, את כל העובדים של הלובר, וכל מי שעבר בסביבה. בין השאר היה אמן צעיר ואנרכיסט, שכבר התעסק פעם ביצירות אומנות גנובות, קראו לו פבלו פיקאסו, והמשטרה עצרה אותו וחקרה אותו בקשר לגניבה של המונה ליזה. התברר שלא היה לו שום קשר לזה.

קצת חבל, כי זה היה יכול להיות סיפור ממש טוב.

המשטרה חילקה גם המון המון פליירים עם תמונות של המונה ליזה, כדי שאנשים יכלו לזהות אותה. עכשיו, צריך להגיד, שבאותו זמן, כשהיא נגנבה, המונה ליזה הייתה ציור ידוע, אבל היא לא הייתה ה-ציור ה-ידוע. אנשים שמתעניינים באומנות הרנסנס הכירו את הציור הזה, אבל לא כל אדם ברחוב ידע מי זאת. היא לא הייתה גולת הכותרת של הלובר, היא הייתה תמונה חשובה אחת בין הרבה תמונות חשובות.

בטח שלא היה לה קיר משלה, שהיא הייתה תלויה בו באמצע. היא הייתה תלויה בצפיפות בין הרבה תמונות אחרות.

היא הייתה מספיק חשובה, כדי שהוושינגטון פוסט, אחד העיתונים הכי מכובדים ואמינים באמריקה, יפרסם ידיעה על הגניבה. אבל היא לא הייתה מספיק ידועה, כדי שהכתבים של הוושינגטון פוסט באמת ידעו איך היא נראית, כי ליד הידיעה הזאת הם פרסמו תמונה של היצירה הלא נכונה.

אבל הסיפור הזה של השוד, זה כבר סיפור. אנשים התעניינו, לא משנה אם הם התעניינו באומנות או לא, הם התעניינו בסיפור הזה.

למעשה כשהלובר נפתח בסוף, היו להם כמה ימים מאוד מאוד עמוסים, כי אנשים באו כדי לראות את המקום שבו המונה ליזה לא נמצאת.

זירת הפשע, ארבעת הווים שעליהם הייתה תלויה.

המשטרה הצרפתית חקרה הרבה, ושאלה הרבה אנשים, ואספה ראיות, והגיעה למסקנה שאין הרבה תקווה למצוא אותה. כנראה שמי שגנב אותה היה כל כך מקצוען ומשוכלל שלא נמצא אותה לעולם, ואנחנו פשוט נצטרך לחיות בעולם שבו אין את המונה ליזה.

ובכל זאת, שנתיים וחצי אחר כך, היא נמצאה.

אחרי שנתיים, בפירנצה, באיטליה, בעל גלריה קיבל מכתב ממישהו שחתם לאונרד וי, כמו ליאונרדו דה וינצ'י, ואומר שהוא רוצה להציע לו למכירה את המונה ליזה, המקורית.

עכשיו, הוא לא האמין לזה, מן הסתם. גם כשמישהו יציע לכם את המונה ליזה המקורית, אתם לא תאמינו לזה, אבל הוא הסכים להיפגש בחדר מלון עם המוכר, רק בשביל לבדוק את התמונה, לראות אם זה לא במקרה זיוף. היא נראתה לו די אמינה, ולכן הוא ביקש מהמוכר לקחת אותה אליו לגלריה, כדי לוודא שזו תמונה מקורית, והמוכר הסכים. אז הוא לקח אותה, ובדק, וגילה שזאת הייתה המונה ליזה המקורית.

ובמקום לקנות אותה, הוא פשוט התקשר למשטרה, והם באו למלון ההוא, ועצרו את הגנב.

לגנב הגאון, שביצע את שוד האומנות של המאה, האיש שגנב, ואחר כך ניסה למכור את המונה ליזה, קראו לו וינצנזו פירוז'יה. הוא היה איטלקי קטן, עם שפם גדול, הוא נראה בלתי מזיק, הוא נראה כמו דוקטור ווטסון, מין איש שמאוד מתאים לו להגיד, אתה בוודאי מתלוצץ, מר הולמס, אבל באיטלקית.

אחרי שהמשטרה חקרה אותו, מתברר שהשוד הגדול והמדהים שלו, לא היה ממש משימה בלתי אפשרית. כלומר, לא, הוא לא היה תלוי מהתקרה בכבלים, והשתמש בלייזרים וחיישני תנועה ודברים.

האופן שבו הוא עשה את השוד היה ככה: הוא הוריד את התמונה מהקיר, והלך.

זה פחות או יותר הכל.

פירוז'יה שהיה עובד של הלובר, הוא עבד בלהתקין את מסגרות הזכוכית על התמונות כדי למנוע גנבות. היה לו מפתח לאחת הכניסות של המוזיאון, וביום שני כשהמוזיאון היה סגור, הוא נכנס בשבע בבוקר, הסתובב עם מדים של עובד, חיכה שלא יהיה אף אחד בסביבה, הוריד את התמונה מהקיר, הוציא אותה מהמסגרת והזכוכית שלה, דבר שהוא כמובן ידע לעשות כי הוא התקין את הזכוכית הזאת עליה, עטף אותה במעיל שלו, ויצא החוצה.

זה היה השוד המפורסם.

אנשים לא יודעים לא לקבל את זה שהסיפור היה באמת עד כדי כך פשוט, ולכן במשך הזמן נוספו לסיפור הזה כל מיני קישוטים, כל מיני פרטים, למשל שהוא הלך לישון בחדר ארונות לילה לפני כן במוזיאון, או שהיו לו שני שותפים שסחבו את זה ביחד. כל מיני דברים, למעשה הסיפור היה ממש ממש פשוט.

האבטחה בלובר הייתה ממש לא משהו.

וגם המשטרה של פריז מתברר, הייתה לא מי יודע מה, כי פירוז'יה לא באמת עשה הרבה כדי לא להיתפס. המשטרה אפילו מצאה טביעת אצבע שלו על המסגרת של התמונה, ועדיין לא הצליחה לתפוס אותו. למרות שצריך לקחת בחשבון שלהשוות טביעות אצבע אז כשלא היו מחשבים שיעשו את זה, זו הייתה עבודה מאוד קשה.

במשך שנתיים פירוז'יה גר בפריז כשהמונה ליזה פשוט מאוחסנת בארון שלו. ואז הוא נסע לאיטליה, ושם ניסה למכור אותה. מה שמראה שוב שאולי הוא לא באמת היה כזה פושע גאון.

למה בדיוק פירוז'יה עשה את מה שהוא עשה?

יש כמה תשובות לזה. ההסבר הפשוט זה שהוא עשה את זה בשביל הכסף.

הוא בעצמו טען שהייתה לו סיבה אחרת. הוא אומר שהוא עשה את זה למען המולדת. פירוז'יה היה איטלקי, והמונה ליזה היא אישה איטלקיה שצוירה על ידי צייר איטלקי.

למה היא בצרפת? למה היא יושבת שם בצרפת?

מן הראוי שהיא תהיה באיטליה! הוא רצה רק, הוא אמר, להחזיר לפירנצה את מה שנפוליאון גנב ממנה.

עם הסיפור הזה יש בעיה, שזה לא נכון שנפוליאון גנב את המונה ליזה, הוא לא. מי שהביא את המונה ליזה לצרפת היה לאונרדו דה וינצ'י. הוא חי בצרפת את כל השנים האחרונות של חייו, ואחרי שהוא מת, מלך צרפת קנה אותה ואת כל יתר הציורים שלו.

אבל אתם יודעים איך זה? כשמכניסים לתמונה פטריוטיות וכל זה אז העובדות לא כל כך חשובות.

בכל אופן, זה תירוץ טוב.

בקשר ללמה הוא גנב אבל דווקא את הציור הזה ולא אף ציור איטלקי אחר, לזה יש תשובה מאוד פשוטה.

כי היא הייתה הכי קטנה.

יכול להיות שהוא היה רוצה לקחת איזשהו ציור אחר, גדול יותר, כמו משתה החתונה בקנה, אבל זה ציור בגודל של עשרה על שבעה מטר, וקצת קשה להסתובב עם זה ברחוב בלי לעורר חשד. אז הוא לקח את הציור הכי קטן שהוא מצא.

יש תיאוריות אחרות.

יש מין תיאוריות קונספירציה שאומרת שלמעשה פירוז'יה לא היה המוח שמאחורי הגניבה הזאת. בעצם עמד שם איזשהו נוכל שרצה למכור את המונה ליזה שש פעמים. הוא יצר שישה זיופים אמינים של המונה ליזה ומכר אותם לשישה אנשים עשירים מאוד, כשכל אחד מהם משוכנע שהוא קונה את המונה המקורית. אבל כמובן כל זה לא היה עובד, אם המונה המקורית עדיין תלויה בלובר. ולכן הוא היה צריך שהיא לא תהיה שם כמה זמן. לכן הוא העסיק את פירוז'יה, שיגנוב אותה ואחר כך יחזיר אותה.

זה סיפור מאוד נחמד, אבל כנראה לחלוטין לא נכון. כי אף פעם לא באמת נמצאו שום עדויות שזה מה שקרה, או אף אחד מהשישה זיופים האלה.

בכל אופן, באיטליה פירוז'יה התקבל בתור סוג של גיבור. הוא נשפט כי הוא היה גנב, אבל הוא קיבל שנה בכלא, והעונש שלו קוצר בסופו של דבר לחצי שנה. ואז הוא יצא והמשיך לחיות את חייו באופן שלא כולל גנבה של יצירות אומנות סופר מפורסמות.

המונה הוצגה קצת באיטליה ואז הוחזרה ללובר. אבל היא חזרה כמו גדולה. בגלל שעכשיו, היא לא הייתה סתם ציור אחד מבין הרבה, היא הייתה הציור הנעלם המפורסם. זה שחיפשנו אותו במשך כל כך הרבה זמן, זה שהופיע בעיתון ובפליירים וכאלה דברים.

בפעם השנייה תוך שלוש שנים היא הייתה מרוחה על עמוד הראשון של כל עיתון עם כותרות גדולות. את ההבדל במעמד שלה אפשר להבין מהכותרות ב"לה פריזיין", העיתון הפריזאי הכי נפוץ במתי [כך במקור] שהיא נגנבה ומתי שהיא חזרה.

כשהיא נגנבה, הכותרת הייתה הציור המפורסם של האמן לאונרדו דה וינצ'י לה ג'וקונדה נעלם. כשהיא הוחזרה, הכותרת הייתה פשוט לה ג'וקונדה חוזרת הביתה. לא היה צריך לכתוב הציור המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י, כי כולם הכירו אותו כבר. לא היה צריך לספר להם שהיא מפורסמת, כי היא הייתה באמת מפורסמת.

וכמובן עכשיו כשהיא חזרה היא הייתה סנסציה, וכולם הלכו לראות אותה. עכשיו היא הייתה סלבריטי. הציור היחיד שמופיע בכותרות ראשיות בעיתון בכל העולם.

ומכיוון שהיא הייתה הכי מפורסמת אנשים התחילו גם לצחוק עליה. לעשות קריקטורות וחיקויים שלה. היא הופיעה בפרסומות ופארודיות, בסרטים, ומכיוון שהרבה אנשים ראו אותה, היא התחילה להופיע בעוד פארודיות וסרטים ופרסומות. זה כדור שלג, היא הייתה יותר ויותר מפורסמת עם הזמן.

אבל המונה ליזה לא נגנבה כי היא הייתה מפורסמת, היא מפורסמת כי היא נגנבה.

עכשיו, כל זה קרה ממש מזמן. הגנבה וההחזרה של המונה ליזה קרו לפני יותר ממאה שנה.

היום רוב האנשים לא מכירים את הסיפור הזה. הרבה אנשים לא יודעים שהמונה ליזה נגנבה אי פעם, אבל הם מכירים את המונה ליזה. כי היא נשארה מפורסמת.

כי שום דבר לא יוצר פרסום כמו פרסום.

זה נכון לגבי יצירות אומנות, וזה נכון לגבי הרבה מאוד תחומים אחרים.

למה שיר מסוים הופך ללהיט ענק, גם אם הוא שיר ביזארי לגמרי של זמר קוריאני שאף אחד אצלנו לא שמע עליו לפני כן?

מאוד קשה להגיד למה, אבל מכיוון שכולם שומעים אותו, אז הוא מפורסם, ומכיוון שהוא מפורסם, כולם שומעים אותו.

וזה נכון לגבי המונה ליזה, וזה נכון לגבי קים קרדשיאן.

הן מפורסמות, כי הן מפורסמות.

כמובן, מונה ליזה היא עדיין סלבריטאית גדולה יותר מקים.

איך אני יודע שהיא גדולה יותר? פשוט.

ב-2010, קים קרדשיאן הגיע עם אמא שלה ללובר. וכמו כל התיירים, עמדה ועשתה סלפי עם המונה ליזה, והעלתה את זה לאינסטגרם.

כי אפילו היא, חשוב לה להצטלם עם סלבריטיז יותר גדולים ממנה.

אם המונה ליזה הייתה שולפת סלולרי ועושה סלפי עם קים קרדשיאן, אז היינו יודעים שהמצב באמת השתנה.

אבל זה כנראה לא הולך לקרות, כנראה קים תעבור, והמונה ליזה תישאר מאוד מאוד מפורסמת. למרות שאין לזה באמת סיבה יותר טובה מזה שהיא מפורסמת.

זה היה המובן מאליו. אני דורון פישלר.

על הסאונד אסף רפפורט, הפיקו: רום אטיק, אייל שינדלר וירדן מרציאנו. פרקים נוספים אתם יכולים למצוא באתר הפודקסטים של כאן, או בכל אפליקציה כמובן. תגובות ועדכונים ודברים כאלה אתם יכולים למצוא בעמוד הפייסבוק "דורון פישלר נגד העולם".

זה הכל, ביי ביי.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה