המובן מאליו - הסוף

האם ייתכן שאפילו הדבר הבלתי-נמנע היחיד בחיים - המוות - הוא לא מובן מאליו?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/06/2018.

[פרסומת]

קריינית: אתם מאזינים ל"כאן - עוד".

דורון פישלר: היי, אני דורון פישלר ואני הולך למות.

[אות מוזיקלי דרמטי]

לא בקרוב, כן? אלה החדשות הטובות. זה לא הולך לקרות בקרוב, אני מאוד מקווה. אין לי שום כוונה למות בעתיד המיידי, אני בריא פחות או יותר, אני לא מעשן, אני לא עוסק בספורט אקסטרימי, כך שתוחלת החיים שלי אמורה להיות די טובה.

אבל אני הולך למות.

מתישהו.

פשוט כי כולם מתים.

לכל דבר יש סוף. תמיד למדנו את זה, לכל דבר יש סוף. כל דבר שמתחיל גם נגמר. כל מי שחי, מת בסוף. זה הדבר הכי מובן מאליו שיש בעולם. שהחיים, בסוף, נגמרים.

אז עכשיו, אני הולך לנסות לשכנע אתכם במשהו מאוד קשה: שמוות זה לא מובן מאליו.

[מוזיקת פתיחה]

בגדול, אף אחד לא רוצה למות. זה לא שהחיים זה תמיד כזה להיט, זה פשוט יותר טוב מהאלטרנטיבה, שהיא - לא. אז, אנשים מאז ומתמיד ניסו למצוא דרכים, אם לא לבטל את המוות, אז לפחות לדחות אותו ככל האפשר. למצוא תרופות, לעשות כושר, לעשות פילאטיס, לעשות דיאטה, לשתות תה צמחים אורגני מנפאל, טיפולי מלח היפואלרגניים באנרגיות חיוביות עם תותים. כל זה נועד לדחות את המוות ככל האפשר.

חלק מזה עובד, חלק לא כל כך.

[נגמרת מוזיקת הפתיחה]

אז, כדי לדעת להתגבר על המוות אנחנו צריכים קודם כל לדעת מה זה מוות.

אם למישהו חסרה יד, הוא מת? לא, הוא איש בלי יד. אם למישהו כל הגפיים משותקות, הוא מת? לא, הוא משותק. אם הלב שלכם מפסיק לפעום, אתם מתים? אה, לא בהכרח. אם זה להרבה זמן אז כן, אבל עובדה, יש אנשים שהלב שלהם הפסיק לפעום לכמה זמן, הם היו במצב של מוות קליני, ואז הצליחו להתניע אותו בחזרה, והם עדיין בחיים.

לעומת זאת, אם המוח מת, אז הבן אדם מת.

אפשר להגיד שהמוח הוא הבן אדם. הלב וכל יתר הגוף זה בסך הכל מערכת תמיכה הכרחית כדי שהמוח ימשיך לתפקד. אנחנו צריכים את הלב כדי להזרים את החמצן למוח ולשמור על המערכת עובדת. אנחנו צריכים פה ומערכת עיכול כדי לאכול ולקבל את כל החומרים שהגוף צריך בשביל להזרים את החמצן הזה. אנחנו צריכים רגליים בשביל להגיע למקום שבו האוכל נמצא. אנחנו צריכים גם טחול, למרות שלא ברור לי למה. אני אברר.

אז בעיקרון, כל עוד המוח עובד, אתם בחיים. עכשיו, מה אם אפשר היה לשמור את המוח, שימשיך לתפקד גם אחרי שהגוף כבר לא, ואז פשוט לשים אותו על גוף אחר? אפשר לעשות השתלות לב והשתלות ריאה, אז למה שאי אפשר יהיה להשתיל גוף? או ראש - תלוי איך אתם מסתכלים על זה.

בעיקרון אין סיבה שזה לא יקרה. זה פשוט דבר מאוד קיצוני שרוב האנשים מעדיפים לא לנסות. היו כאלה שכן ניסו [מוזיקה מפחידה]. היה בן אדם, קראו לו רוברט ווייט, ש… אני מזהיר אתכם מראש, אני מדבר פה על אחד מהניסויים הכי חולניים ופרנקנשטיינים שנעשו אי פעם, הבן אדם ב-1965 לקח ראש של קוף אחד וחיבר אותו לגוף של קוף אחר.

והראש חי. הוא נשם, הוא הסתכל על דברים. הוא לא היה יכול להזיז את הגוף, כי לחבר את העצבים של הראש לגוף החדש זה דבר שהמדען החולני הזה לא ידע לעשות. וכמובן שאף אחד מאז לא העז לעשות את זה על בני אדם. אז אנחנו לא יודעים לעשות את זה. עדיין. אבל אולי יום אחד נדע.

אז אפשרות אחת שאנשים ניסו היא, לדחות את הבעיה. אם כשמישהו מת אנחנו לוקחים את המוח שלו ופשוט שומרים אותו כמו שהוא, בלי שום שינויים, אז אולי, יום אחד, ימצאו דרך לתקן את הגוף שלו או פשוט לחבר אותו לגוף חדש. אולי בעוד 100 שנה או 200 או 500 שנה ימצאו את הדרך לתקן את מה שלא הייתה הבעיה בגוף שלו, ואז נחבר את הכבלים ונתניע מחדש. ומבחינתו של הבן אדם, שום דבר לא קרה. ליבי החסיר פעימה, ל-500 שנה.

הבעיה היא, שגופים שמתים לא נשארים בדיוק כמו שהם, הם נרקבים. אז הפתרון, כמו שאתם יודעים אם אי פעם קניתם ערמה של פיתות, או נשארתם עם יותר מדי אוכל אחרי סדר פסח, הוא להקפיא [צלצול פעמונים].

לרעיון הזה יש שם, קוראים לו קריוניקס [cryonics], ואתם יכולים לראות אותו הרבה בסרטים. ב"איש הרס" הקפיאו את סטאלון והפשירו אותו אחרי 30 או 40 שנה. ב"אוסטין פאוורס", אותו דבר. "פיוצ'רמה", "קפטן אמריקה" זה בערך מה שקרה לו. כל זה הרעיון שאפשר להקפיא אנשים ולהפשיר אותם אחר כך, והם יהיו בסדר עם זה. אבל יש אנשים שמנסים לקחת את הנושא הזה ברצינות במציאות.

כמובן, בסרטים זה עובד, במציאות, דברים נהיים הרבה יותר בעייתים. זה למשל הסיפור של בוב נלסון. בוב נלסון היה יושב הראש של האגודה של קליפורניה לקריוניקס, כלומר להקפאת אנשים. והייתם מצפים ממישהו שהוא יושב הראש של האגודה של קליפורניה להקפאה, שהוא יהיה רופא, או מדען. בוב נלסון היה טכנאי טלוויזיות. הוא פשוט התעניין אז הוא הלך לפגישה של האיגוד הזה, הם עשו בדיוק בחירות ליושב ראש, אף אחד לא התנדב, אז הוא נבחר.

באיגוד הזה היו חברים אנשים לא מדענים ברובם, פשוט אנשים שהתעניינו בתחום, והרבה מהם התעניינו כי בשבילם זה היה עניין של חיים ומוות. אלה היו אנשים שגססו מאיזושהי מחלה, וזה היה הסיכוי היחיד שלהם לשרוד. עכשיו, השנה הייתה 1967. חלק מהאנשים האלה כבר ארגנו לעצמם צוואות שבהן הם הורו להקפיא את עצמם אחרי המוות, ולהוריש את הכסף לארגון. אז אחרי שהם באמת התחילו למות, על יושב הראש הוטל לבצע את בקשתם, ולשמור אותם באיזשהו מקום. עכשיו, הטכנולוגיה שהייתה לו לא הייתה מאוד מתקדמת. פשוט היה לו תא הקפאה עם גופה, שמוצף בחנקן נוזלי, ששומר אותו מאוד קר. ונלסון שמר את תא ההקפאה הזה בגראז' שלו. ואחרי שעוד ועוד אנשים המשיכו למות, הוא נאלץ לדחוס כמה גופות לתוך אותו תא. וכשכבר לא היה לו כסף ומקום לזה, הוא העביר אותה מהגראז' לאיזה מחסן, עם גנרטור שימשיך להפעיל את מנגנון הקירור כל הזמן, ואז המנגנון התקלקל [קול של מנוע שמפסיק לפעול].

והגופות שהיו שם, קרה להם מה שקורה בדרך כלל לגופות בטמפרטורת החדר. הרבה אנשים מאוד כעסו על בוב נלסון בגלל זה, היו כאלה שהאשימו אותו ברצח, למרות שהאנשים האלה כבר היו מתים כשהם היו במיכל הזה.

התחום מאז התפתח. היום זה לא מיכל של מישהו בגראז', היום יש חברות מקצועיות שעוסקות בזה, אבל בהחלט יש. אתם בהחלט יכולים להקפיא את עצמכם, אם אתם רוצים ויש לכם כסף. יש חברות בארצות הברית וברוסיה, שעוסקות בהקפאת אנשים, אתם יכולים לשלם מחיר מלא כדי שיקפיאו את כל הגוף שלכם, או, במבצע, אפשר להקפיא רק את הראש. נכון לרגע זה יש בסביבות 300 אנשים ששוכבים קפואים ברחבי העולם, והם מחכים שיפשירו אותם. זה יעבוד? אולי לא. אוקיי, כנראה שלא, אבל מה יש להם להפסיד? האפשרות השנייה היא פשוט להיות מת.

עכשיו, שיהיה ברור, האנשים האלה מתים. לא הקפיאו אותם לפני שהם מתו, וגם אם זה כן מה שהיה קורה, התהליך שבו מצניחים אותך למינוס 200 מעלות - זה קטלני. ואם אתם מדמיינים אולמות גדולים מלאים במיכלים שבהם עומדים אנשים קפואים שורות שורות, אז אתם צודקים, אבל טועים בדבר אחד: הם לא עומדים, הם תלויים הפוך, עם הראש למטה. למה? כי הראש זה החלק הכי חשוב ולכן צריך שהוא יישמר הכי קר, ובמקרה שבכל זאת תהיה איזושהי תקלה, אז עדיף שהרגליים יפשירו קודם, ושהראש יישאר.

אגב, וולט דיסני, הוא לא אחד מהאנשים האלה. [מתחילה מוזיקה] ישנה שמועה עקשנית על כך שוולט דיסני קפוא באיזשהו מקום, ומחכה שימצאו תרופה לסרטן ריאות. זה לא נכון. הסיבה לשמועה הזאת, כנראה, היא ראיון שאותו בוב נלסון נתן ללוס אנג'לס טיימס ב-1972, ובו הוא אמר שקצת לפני שוולט דיסני מת, הוא התקשר אליו והתעניין באפשרות של הקפאה אחרי המוות. עכשיו, הוא לא הוקפא, ונלסון אף פעם לא טען שהוא הוקפא. אבל אתם יודעים איך זה עם המילה "לא" - אנשים נוטים לא לראות אותה. אם אני אפרסם כותרת בעיתון, "ראש הממשלה לא משתמש בסמים", אז התגובה המיידית של האנשים תהיה, "מה, ראש הממשלה משתמש בסמים?", "מישהו אמר שראש הממשלה משתמש בסמים", "שמעתם? אומרים שראש הממשלה משתמש בסמים". אז כשאני אפרסם כותרת, "וולט דיסני לא הוקפא אחרי המוות" אז ברור שאנשים חושבים שוולט דיסני הוקפא אחרי המוות.

[המוזיקה מסתיימת]

בכל אופן, הדרך הזאת להביס את המוות היא כנראה לא יעילה. אז צריך לחשוב על משהו אחר.

יש שלוש סיבות אפשריות למוות. אחת, זה טראומה. משהו ממש ממש רע שקורה לגוף שלכם. נגיד שנופל עליכם פסנתר. מתים מזה.

השנייה, זה מחלה. אם אתם מקבלים מחלה קשה אתם עלולים למות מזה. ועובדים על זה. המדע כל הזמן מתקדם במלחמה במחלות. יש הרבה מחלות קטלניות שכבר עברו מהעולם, והרבה מחלות אחרות שהן פחות קטלניות היום ממה שהן היו פעם.

אבל גם אם הצלחתם לחמוק משתי הסיבות האלה, אם הגעתם לגיל מבוגר בלי לחלות בשום מחלה קטלנית ובלי שיפול עליכם אף פסנתר, אתם נתקלים תמיד בסיבה השלישית: זקנה. אתם פשוט מתים מזקנה.

אבל מה זה זקנה? הגוף מגיע עם תאריך תפוגה שבו הוא פשוט מפסיק לעבוד?

הגוף שלנו הוא מכונה, כמו מכונית. וכמו מכונית, כשהוא חדש הכל סבבה. השטיחים נקיים, ולמשך משהו כמו שבוע אתם נזהרים לא להיכנס עם חול ולא לאכול במבה בפנים. ואחרי שבוע היא מקבלת שריטה קטנה. לא משהו חמור, רק עניין קוסמטי קטנטן, בקושי רואים את זה. וכמה שאתם נוסעים יותר, אז… מקבלים עוד קצת שריטות, ואחרי שנים, חלקים, מטבע הדברים, נשחקים, מחלידים, מתבלים, לפעמים נשברים. ואם אתם לא דואגים למכונית שלכם, בסוף היא תמות. כלומר, יקרה משהו, יישבר משהו, שימנע ממנה לנסוע.

אבל אם אתם כן דואגים למכונית שלכם, מחליפים כל חלק שמתבלה ומחליפים שמן ומצחצחים הכל, אין שום חוק שאומר שאחרי עשר שנים המכונית שלכם חייבת למות. היא יכולה להמשיך לנסוע. עובדה, יש מכוניות בנות 50 שנה ו-60 שנה שעדיין נוסעות. יכול להיות שזה לא משתלם להחזיק את המכונית בחיים, וכולם יגידו לכם "למה אתה צריך את הטרנטה הזאת, תמכור אותה ותקנה ארטיק", אבל זה אפשרי.

גוף האדם דומה למכונית בזה שהוא מכונה, אבל הוא יותר מסובך. הרבה יותר מסובך. במכונית, אם סופרים הכל, כל בורג, כל סליל וכל פתיל, יש בערך 30 אלף חלקים, וזה הרבה. בגוף האדם הממוצע, יש משהו באזור של 30 טריליון תאים. טריליון במובן של אלף מיליארדים. כלומר, גוף של אדם אחד כולל את אותו מספר חלקים כמו בערך מיליארד מכוניות. ולא דיברתי על זה שתא זה לא בורג, תא זה מכונה בפני עצמו, זה דבר מסובך. אז לא פלא שאנחנו עדיין לא לגמרי מבינים מה הולך שם. יש דברים שאנחנו כן מבינים, ויש המון דברים בגוף האדם שאנחנו עדיין פשוט לא יודעים איך ולמה הם עובדים.

המכונה הזאת כל כך משוכללת, שיש לה אפילו מנגנון תיקון עצמי. אם אתם מקבלים שריטה בברך, אז יורד קצת דם, ואז הגוף סוגר את השריטה, בונה את עצמו מחדש, כמו שהיה קודם. המכונית שלכם לא יודעת לעשות את זה. אם אתם מקבלים שפעת, אז כמה זמן אתם לא בתפקוד מלא, ואז אתם חוזרים לכושר. הגוף מסוגל לתקן בעיות בעצמו עד גבול מסוים. יש דברים קשים שהוא לא יכול להתגבר עליהם.

אבל, כמו המכונית, גם החלקים של הגוף מזדקנים, נשחקים, צוברים חלודה, מתחילים לחרוק. יש תאים שמתים ומוחלפים בחדשים, יש תאים שמתים ולא מוחלפים אלא פשוט נצברים בגוף. וככל שמזדקנים הגוף נעשה פחות טוב ופחות יעיל בלתקן תקלות. בעיות שפעם היינו מתגברים עליהן בקלות, עכשיו כבר לא. עד שיום אחד תגיע תקלה כלשהי, שאולי פעם כשהיינו צעירים לא הייתה בעיה גדולה, והגוף פשוט לא מצליח להתגבר עליה. המכונית מתקלקלת, הגוף מת.

זאת המשמעות האמיתית של זקנה, זה פשוט לחיות בתוך מכונה שכבר לא טובה בלתקן בעיות. ובניגוד למחלות, הזקנה עצמה היא לא משהו שאפשר לעשות משהו נגדו. אנשים מזדקנים ומתים. ככה זה בטבע, זה מובן מאליו, לא?

אז קודם כל, לא. לא כל מה שחי מזדקן ומת, לפחות לא באותו האופן שאנחנו עושים את זה. רוב החיות שאנחנו מכירים מזדקנות ומתות פחות או יותר כמו בני אדם. רובן בעצם חיות הרבה פחות זמן. בני אדם חיים המון זמן יחסית לרוב הסוגים של החיות, אבל יש עדיין חיות שחיות יותר זמן. צבים גדולים, כידוע, יכולים להגיע לגיל 180 או אפילו 200. עצים מסוימים יכולים לחיות אלפי שנים. יש עץ אחד, סוג של אורן, בקליפורניה, שחוקרים שבדקו את טבעות הגזע שלו הגיעו למסקנה שהוא בן יותר מ-5,000 שנה.

אבל יש סוגים מסוימים של אורגניזמים שפשוט לא מזדקנים כמו שאנחנו מזדקנים.

[מתחילה מוזיקה]

לובסטרים, למשל. לובסטרים, בניגוד לבני אדם או לרוב החיות האחרות, לא מפסיקים לגדול אף פעם. הם גם לא נחלשים עם השנים. הם תמיד מתחדשים. אם כורתים ללובסטר רגל, הוא פשוט יצמיח חדשה. וזה בהחלט דבר שרוב האנשים לא יכולים לעשות. אז בעיקרון, כל עוד ללובסטר יש מה לאכול, ולא נופל עליו פסנתר ים, הוא יכול לחיות לנצח?

אבל הם לא. ללובסטר יש שלד חיצוני, שריון, שנפגע ונשרט לאורך הזמן, ופעם בכמה זמן הם משילים אותו, יוצאים מתוכו ומגדלים אחד חדש. הבעיה היא שהתהליך הזה של להשיל מעצמך חלק מעצמך, הוא תהליך מאוד קשה שדורש הרבה אנרגיה, וככל שהשלד הזה יותר גדול וכבד, הוא דורש יותר. ובאיזשהו שלב, הקליפה, השלד החיצוני של הלובסטר, נהיה כל כך כבד, שהוא פשוט לא מצליח לצאת ממנו, ומת מרעב או מתשישות בתוך העור שלו. ולכן הם לא באמת בני אלמוות.

[המוזיקה מסתיימת]

עכשיו, יהיו שיגידו שזאת התחכמות. זאת אומרת, הלובסטר חי עד שמשהו הרג אותו, העובדה שהשריון שלו נעשה כבד מדי היא ה"למות מזקנה" שלו. אוקיי, מקובל, אבל כל זה רק מראה שהזדקנות לא חייבת להיות הזדקנות כמו שאנחנו מכירים אותה. הזדקנות של לובסטר היא משהו שונה, ואולי בכל זאת יש משהו ללמוד מלובסטרים.

יש גרונטולוגים, כלומר חוקרי מדעי ההזדקנות, כרגע, שאומרים שכל הרעיון הזה של ללמוד לרפא מחלות זה טוב ויפה, אבל זה לא העיקר. לנסות למצוא טיפולים רפואיים נפרדים לכל מחלה שיכולה לקרות זה בזבוז זמן. זאת פשוט לא הדרך היעילה להילחם במוות. הדבר שאנחנו באמת צריכים ללמוד לעשות זה לרפא את ההזדקנות.

[מתחילה מוזיקה]

למה לחפש מרפא למחלה שתוקפת אנשים כשהם בני 90, כשאפשר לגרום לזה שאנשים אף פעם לא יהיו בני 90 מבחינה גופנית? מבחינת המצב הרפואי שלהם, הם תמיד יהיו בני 25.

איך עושים את זה? אז, הם מזהים כמה תהליכים עיקריים שעוברים על הגוף במהלך ההזדקנות. יש בסביבות שבעה כאלה, בגרסאות אחרות זה טיפה יותר או פחות, בכל אופן אלה הדברים שקורים לגוף שלנו כשאנחנו מזדקנים. אלה תהליכים כמו ניוון תאים, שינויים במיטוכונדריה, מוטציות בדי.אן.איי של התא, הצטברות של שאריות של פרוטאינים שלא התפרקו בתוך התאים, ועוד דברים שאני יכול להעמיד פנים שאני מבין, אבל אני לא. כל אלה בעיות, בעיות קשות אפילו, אבל זה לא אומר שאלה בעיות שאי אפשר לטפל בהן. הטענה שלהם זה שאם נתייחס לבעיות האלה בתור מחלות, וננסה למצוא להן טיפול, אנחנו נרפא את ההזדקנות. אז לא, אין, ואף פעם לא תהיה תרופה אחת שתגרום לאנשים להפסיק בבת אחת להזדקן, אבל אולי יהיו שבע כאלה.

[המוזיקה מסתיימת]

לדוגמה, אחת מתופעות ההזדקנות האלה היא הצטברות של תאים זקנים. אלה תאים שהם לא מתים, אבל הם כבר לא מתרבים והם כבר לא מבצעים את תפקידם, הם רק יוצרים בעיות. ואולי אם אנחנו נוכל להיפטר מהם, כלומר להרוג את התאים האלה, בעצם אנחנו נחסוך בעיות. אז בניסויים על עכברים שעשו, זה בדיוק מה שקרה. הרגו להם את התאים הזקנים, והעכברים בעצמם לא רק שהם חיו יותר זמן, הם חיו יותר טוב. כלומר, עכברים זקנים פתאום התחילו להתנהג יותר כמו צעירים. הם נהיו יותר פעילים, הם גידלו יותר פרווה, התחילו לשמוע סטטיק ובן אל. בקיצור, זה עבד.

כמובן, אנחנו מדברים פה על תופעה אחת, מבין הרבה, ועל ניסוי שעשו בעכברים, ועכברים הם לא בני אדם, כך שמכאן להגיד שפתרנו את בעיית ההזדקנות - לא. יש עוד מרחק גדול.

ואני לא מדבר פה על איזה קונצנזוס, כן? זה לא מיינסטרים העסק הזה, ממש לא. לוחמי ההזדקנות הם מיעוט קטן של ביולוגים. הידוע מביניהם הוא אוברי דה גריי, והוא טוען שהמהפכה הבאה תהיה מהפכה של יחסי ציבור. שהסיבה שלא הרבה אנשים חוקרים את התחום הזה עכשיו, זה פשוט הסטיגמה שיש נגד זה. כי אנשים רגילים שמוות זה חלק מהחיים, ואין מה לעשות נגד זה. אבל ברגע שיצליחו להגיע לתוצאות ראשוניות ממש ברורות, זה יקבל כל כך הרבה תשומת לב שכולם ירצו לחקור את זה, וכשכולם יחקרו את זה הנושא יתפתח הרבה יותר מהר, ויקבל הרבה יותר תקציבים, והמחקר יתקדם הרבה יותר מהר.

אוברי דה גריי בן 55, והוא טוען שקיים סיכוי שהוא יגיע לגיל אלף. זה, בוא נגיד, מאוד מאוד אופטימי. רוב האנשים לא מסכימים איתו.

אבל מה אם כן? מה אם כן ימצאו את התרופה להזדקנות? אנשים לא יזדקנו, ויוכלו לחיות בלי הגבלה. מה יקרה אז?

קודם כל, זה לא אומר שאנחנו נחיה לנצח. אף אחד לא חי לנצח, פשוט בגלל שהנצח זה הרבה מאוד זמן, והסטטיסטיקה מחייבת שבשלב כלשהו יפול עליכם פסנתר.

[מתחילה מוזיקה]

זה כן אומר שאנחנו נוכל לחיות הרבה יותר זמן. ומה יקרה אז?

סמטוכה אדירה, זה מה שיקרה! הרבה הרבה בעיות יקרו. איך בדיוק העולם יתמודד עם זה שהדבר הכל כך בסיסי הזה, מוות, כבר לא כל כך קורה? אם אנשים נולדים ולא מתים, אולי תהיה התפוצצות אוכלוסין? איך בדיוק ביטוח לאומי אמור לטפל בזה שמספר הזקנים רק עולה? ואם זה טיפול שעולה כסף, אז זה אומר שבמשך כמה זמן עשירים יחיו לנצח ועניים ימותו? והאם אנשים בכלל רוצים לחיות אלף שנה? לא יכול להיות שאחרי כמה זמן אנשים פשוט יגידו, "מיצינו"?

יש הרבה הרבה בעיות עם המצב הזה משום שזה שינוי של דבר כל כך בסיסי. זה קשה. איך מתמודדים עם זה? אני לא יודע. אבל האפשרות השנייה היא שכולם ימותו. וכשנותנים לכם שתי אפשרויות - או איקס או שכולם ימותו, הבחירה הנכונה היא איקס, וכמעט לא משנה מה זה. אז להגיד שבגלל שיש עם זה הרבה בעיות ושאנחנו לא יודעים איך נתמודד עם זה עדיף פשוט לא להתמודד עם זה ולתת לטבע לעשות את שלו ולהרוג את כולנו, זה טיפשי.

[מתחילה מוזיקה]

אז מה? אנחנו צריכים לנצח להזדקן ולמות? אני לא יודע. אבל יש הבדל גדול בין "אני לא יודע" ו"לא". אני לא יודע אם זה יקרה. אני יודע בוודאות שזה לא יקרה אם אף אחד לא ישקול את האפשרות שזה אפשרי. אם כולם פשוט יקחו כמובן מאליו שאי אפשר לעשות את זה.

[המוזיקה מסתיימת]

כל המצאה חדשה, היא משהו שפעם אי אפשר היה לעשות ואחר כך כן. מישהו היה צריך לשקול את האפשרות שבני האדם יוכלו לעוף כדי להמציא את המטוס. מישהו היה צריך לשקול את האפשרות שבני האדם יהיו מעוניינים במכונה קטנה שלוקחים איתם לשירותים ומשחקים איתם בציפורים שיורות ברוגטקה על חזירים ירוקים, ואם תשאלו אותי, זה נשמע הרבה יותר מופרך מלנצח את ההזדקנות. כדי להתקדם, כדי לעשות משהו שפעם אי אפשר היה לעשות, צריך קודם כל להכיר בזה ששום דבר, אבל באמת שום דבר, לא מובן מאליו.

אני דורון פישלר וזה היה "המובן מאליו". ביי.

[מוזיקת סיום]

על הסאונד: אסף רפפורט, הפיקו: רום אטיק, איל שינדלר וירדן מרציאנו. פרקים נוספים אתם יכולים למצוא באתר הפודקאסטים של "כאן" או בכל אפליקציה כמובן.

תגובות ועדכונים ודברים כאלה אתם יכולים למצוא בעמוד הפייסבוק "דורון פישלר נגד העולם". ביי ביי.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה