המובן מאליו - כאילו זה היה אתמול

הזכרון שלנו אינו מובן מאליו. למה הזכרון שלנו הוא לא הדבר האמין שאנחנו מצפים ממנו להיות, וזה נכון אפילו לגבי זכרונות שקשורים בסלט ביצים ויזהר כהן

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/07/2017.

היי, אני דורון פישלר ואתם מאזינים ל"מובן מאליו". ו… נגמר לי הזיכרון. בטלפון. לכן הייתי צריך למחוק כמה דברים, לפנות מקום. זה היה קשה, כי יש שם המון דברים שאני צריך. בסופו של דבר הייתי צריך להחליט בין למחוק 56 תמונות כמעט זהות של החתולה שלי ישנה, שאני לא כל כך זוכר למה צילמתי, אבל בטח הייתה לזה איזשהי סיבה ממש טובה, או כמה קבצים של פודקאסטים על אטימולוגיה שהורדתי ב-2015, ולא ממש היה לי זמן להאזין להם עד עכשיו, אבל אני אגיע לזה. מתישהו.

וזה הקטע עם הזיכרון, שאין מקום להכל. לפעמים צריך לפנות את הדברים הפחות חשובים. למזלי, בזיכרון שלי בראש, אין לי בעיה כזאת, אני זוכר הכל. כל הדברים החשובים שעברתי ושראיתי שמורים אצלי ומתוייקים, ומתי שאני רוצה, אני יכול לחזור אליהם ולשלוף אותם מהזיכרון.

רוב האנשים, כשהם מדמיינים את הזיכרון, חושבים עליו בצורה כזאת, כמו ניהול הזיכרון בטלפון או במחשב, כלומר יש מין סייר קבצים עם כל מיני פולדרים, וכל הקבצים שמורים שם, אולי קצת בבלגן, יכול להיות שהגיע הזמן לעשות סדר, אבל הכל שם. יש פולדר של מה שעשיתי בשנת 2010, ינואר עד יוני, יש לי פולדר של זיכרונות מאימא, יש לי פולדר של שירי פתיחה של תוכניות טלוויזיה מהאייטיז, ואיפשהו היה לי פולדר גדול וחשוב של כל מה שלמדתי בתיכון, למרות שאני לא כל כך מוצא אותו כרגע.

זה הזיכרון, זה הרעיון בזיכרון, זה כמו הארדיסק מאוד גדול, או אם אתם רוצים ללכת למטאפורה עוד יותר עתיקה, ספרייה גדולה, שבה אנחנו שמים את הזיכרונות שלנו, כדי שכשיהיה צריך אפשר יהיה להוציא אותם, לקרוא, ואז להחזיר למקום.

מובן מאליו.

אבל עזבו את זה שזה לא באמת מובן מאליו, זה פשוט לא ככה. זה לא מה שזיכרון עושה, ולא ככה זיכרון עובד.

בואו נבהיר קודם כל דבר אחד. מוח זה דבר מסובך. מאוד. הרבה אנשים חוקרים את המוח במשך הרבה זמן, ואנחנו עדיין לא ממש מבינים איך הרבה דברים בו עובדים. אז מן הסתם, כל מה שאני אומר פה יהיה הקצה של הקצה של הרמז של הקרחון, ובטח שאני לא יכול להסביר את כל מה שהולך.

למשל, זיכרון זה יותר מדבר אחד. יש כמה סוגים של זיכרון. יש את הזיכרון לטווח קצר, שהוא מה שמאפשר לכם, אחרי שאני אומר רצף אקראי לחלוטין של מספרים, ארבע, שמונה, שתיים, אחד, ואני אשאל אתכם מה אמרתי עכשיו, אתם יכולים לחזור על זה מיידית. אתם תגידו, בדיוק, נכון.

למרות שאם אני אשאל אתכם עכשיו שאלה אחרת, למשל, כמה תמונות של החתולה שלי יש על הטלפון שלי, יכול מאוד להיות שאתם לא זוכרים, למרות ששמעתם אותי אומר את זה לפני בדיוק שתי דקות וחמש עשרה שניות.

יש זיכרון פרטי, לטווח ארוך, זיכרון כרונולוגי, שזה הזיכרון של הדברים שקרו לכם. יש את הזיכרון העובדתי, שזה מה שמאפשר לכם לזכור עובדות, כמו בננות הם צהובות, ומי ששר את אבניבי, זה יזהר כהן. זה לא קשור למשהו שקרה לכם אישית. אתם לא זוכרים מתי למדתם את זה, אתם זוכרים את זה.

יש את הזיכרון של איך לעשות דברים, שגם הוא שונה לחלוטין מכל המערכות האחרות. אם למדתם לרכב על אופניים בגיל חמש, אתם לא זוכרים שלמדתם לרכב על אופניים, אבל אתם זוכרים איך לרכב על אופניים.

אז יש כמה סוגים של זיכרון. כרגע אנחנו מדברים על סוג אחד של זיכרון, שזה הזיכרון האוטוביוגרפי. מה עשיתי אתמול, מה עשיתי לפני שבוע, מה עשיתי לפני שנה, איפה הנחתי את המפתחות. שזה סוג זיכרון מאוד חשוב לנו, בגלל שהוא מי שאנחנו. אני מבוסס על כל הזיכרונות שלי. יש זיכרונות שמאוד חשובים לי, שהשפיעו עליי, כמו הפעם הזאת בילדות שפגשתי את יזהר כהן. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול.

וברור שהסוג הזה של הזיכרונות הוא הדבר שהכי חשוב לנו. הזיכרונות שלי מכל החיים שלי, זה מה שיש לי מהם. כל הקיום של הפגישה ההיסטורית הזאת ביני לבין יזהר כהן, זה קיים עכשיו רק בזיכרון שלי. הוא חתם לי על איזה נייר, אבל אותו איבדתי מזמן. הזיכרון שלי מהפגישה הזאת, זה כל מה שיש לי ממנה.

הבעיה היא שהזיכרון הוא לא דבר אמין. הוא משתנה, הוא מתעוות, ולפעמים הוא פשוט בורח.

ההיסטוריה של חקר הזיכרון היא היסטוריה של דברים לא כל כך נעימים שעשו לחולדות. יש הרבה חולדות שעברו זמנים לא כל כך טובים בשם חקר הזיכרון. למשל, בשנות ה-50 היה אחד בשם קארל לשלי שניסה למצוא איפה במוח, באיזו נקודה במוח, נשמר זיכרון. הוא לימד חולדות לרוץ במבוך, ואז הסיר להם כל פעם חתיכה קטנה מהמוח, כדי לראות האם הם עדיין זוכרות את זה. והם זכרו. הם עדיין יכלו לרוץ את אותו המבוך, וככה הוא הגיע למסקנה שלא משנה איזה חלק במוח תוציאו לחולדות, הם עדיין יוכלו לעשות את זה. כלומר, הזיכרון לא מגובש בנקודה אחת מסוימת, אלא מפוזר בכל המוח.

זה לא לחלוטין נכון, מתברר, משום שיש חלקים מסוימים במוח שכן מקושרים לתפקידים מסוימים בתפקוד של הזיכרון, אבל לכו תסביר את זה לחולדות עכשיו.

חצי מאה אחר כך, ב-1999, היה מחקר אחר שגם הוא נעשה על חולדות, שהפיל פצצה על כל הקטע הזה של חקר זיכרון. מי שעשה את זה היה חוקר בשם קארים נאדר, והבעיה עם חולדות זה שהן לא יכולות להגיד לכם אם הן זוכרות משהו או לא, אז צריך למצוא דרכים לגרום להם להראות אם הם זוכרות או לא. ודרך אחת לעשות את זה, זה לגרום להם לפחד. כלומר, לוקחים חולדה, משמיעים לה צליל. דינג-דונג. ובזמן שהחולדה עדיין עושה "מה זה היה עכשיו הדבר הזה?" מעבירים לה זרם חשמלי קטן, בזזז, דרך הסורגים של הכלוב. זה לא הורג אותה, זה רק מבהיל אותה קצת. ואז עוד פעם, דינג-דונג, בזזזז. עכשיו, חולדות הם לא מאוד חכמות. אף חולדה לא קיבלה עדיין תואר בפסיכולוגיה, אבל הם לא לגמרי מטומטמות, ואחרי פעמיים-שלוש שעושים לה דינג-דונג-בזזז, דינג-דונג-בזזז, הם יבינו את הקשר. הם יבינו שאחרי כל דינג-דונג יהיה בזזז, ומעכשיו כל פעם שהם ישמעו את הצליל הזה, דינג-דונג, הם יבהלו. אפשר יהיה לראות את זה עליהם, שהם מתכווצות ככה, מחכות למכה שתבוא. וכך אפשר לראות האם החולדה מכירה, זוכרת, את הדינג-דונג, או שלא.

עכשיו, ניסוי אחד שעשו על חולדות זה להזריק להם חומר שנקרא אניסומיצין. שזה חומר שבאופן זמני לא מאפשר יצירה של חלבונים באמיגדלה, או בעברית, זה לא מאפשר לחולדה ליצור זיכרונות חדשים. שום דבר לא נחקק לה בזיכרון. אם נותנים לחולדות את החומר הזה, ואז משמיעים להם דינג-דונג-בזזז, הם לא ילמדו שום דבר. הם לא ייצרו זיכרונות, ולכן הם לא ילמדו על הקשר בין דינג-דונג לבזזז. אתם, אפשר יהיה לראות את זה, אם משמיעים להם אחר כך דינג-דונג, והם לא יפחדו ממנה. כל זה מאוד הגיוני.

אבל נאדר עשה ניסוי שנשמע מוזר לגמרי.

הוא לקח חולדות חכמות, כאלה שכבר הכירו את הקשר בין הדינג-דונג לבזזז, ואז נתן להם את החומר שלא מאפשר יצירת זיכרונות חדשים, ואז השמיע להם דינג-דונג. והחולדות הגיבו ב… "מה זה היה?", כאילו שהם לא למדו אף פעם את הקשר הזה, הם לא פחדו. וגם בהמשך, כשהשמיעו להם דינג-דונג, הן הגיבו כאילו הם לא למדו את זה אף פעם. הזיכרון של הקשר בין דינג-דונג לבזזז נמחק. והרבה אנשים הגיבו לזה ב"מההה? אפשר למחוק זיכרונות? זה דבר שקיים?"

המסקנה היא, שיצירת זיכרונות היא הכרחית בשביל היזכרות. כלומר, בכל פעם שאנחנו ניגשים לזיכרון וקוראים אותו, אנחנו גם כותבים אותו מחדש.

הזיכרון הוא לא ספרייה שאפשר להוציא ממנה ספר, לקרוא אותו ואז להחזיר אותו למדף כמו שהוא היה קודם. לא. זה כאילו שכל פעם שאנחנו מוציאים את הספר, אנחנו מוחקים אותו, כותבים אותו מחדש, ומחזירים למקום. בכל פעם שאנחנו נזכרים במשהו, אנחנו לא באמת זוכרים אותו, אנחנו זוכרים את הפעם הקודמת שבה נזכרנו בו. שהיא זיכרון של הפעם הקודמת שבה נזכרנו בו.

הזיכרון שלנו הוא לא איזה תמונת HD שנשמרה בלי שנגעו בה, אלא הוא עותק. של עותק. של עותק. של עותק. של עותק. של עותק. של עותק. של עותק. של עותק.

עכשיו, דבר אחד שחשוב להזכיר בנקודה הזאת, זה שאנשים הם לא חולדות. רק בגלל שאפשר למחוק זיכרון ספציפי של חולדה, זה לא אומר שאפשר לעשות את אותו הדבר לבני אדם. אף אחד לא יכול לתת לכם סם שימחק לכם זיכרונות.

קודם כל, האניסומיצין הוא רעיל לבני אדם, ולכן אי אפשר להשתמש בו. אבל בהחלט היו חוקרים שהשתמשו בחומרים עם השפעה דומה, כדי לנסות לעשות דבר דומה לאנשים עם זיכרונות טראומטיים, הלם קרב ודברים כאלה, שהם היו שמחים להוציא מהזיכרון. אז התהליך הוא דומה. תחת ההשפעה של החומר הזה מבקשים מהאיש להיזכר באופן מפורט ככל האפשר, בזיכרון הרע, ולא, הזיכרון הרע לא נמחק לגמרי אחר כך, אבל הוא מיטשטש. הוא נהיה פחות ברור, פחות חזק, פחות רע.

אבל, העניין הוא, שאנחנו לא באמת צריכים איזה סם מיוחד כדי לשנות את הזיכרונות שלנו, אנחנו עושים את זה כל הזמן ממילא. העניין הזה שכל זיכרון ותיק הוא בעצם זיכרון של זיכרון של זיכרון של זיכרון, כל זה לא היה משנה הרבה אם ההעתקה הייתה עובדת כמו במחשב. כלומר כל עותק הוא זהה ב-100% לקודם. אבל זה לא בדיוק המצב. כשאנחנו שולפים זיכרון, נזכרים במשהו, הוא לא בהכרח מושלם. זאת לא תמונה high definition שאנחנו מקבלים עם כל הפיקסלים במקום הנכון. זה אוסף של פרטים שמקושרים אחד לשני, ולא תמיד אנחנו מוצאים את כולם, ולפעמים יש כאלה שחסרים, ואז אנחנו משלימים אותם.

זה כמו פאזל עם 5,000 חלקים, שחלק אחד נפל. זה לא בעיה, אנחנו עדיין רואים את התמונה המלאה. אנחנו יודעים שאם בצד אחד של החלק הזה יש שמיים כחולים, ובצד השני יש שמיים כחולים, הגיוני שגם באמצע היו שמיים כחולים. אז אנחנו יכולים פשוט להשלים את זה מהדמיון.

רק שבפעם הבאה שנשלוף את אותה תמונה, יכול להיות ששוב יפלו כמה חלקים, ושוב אנחנו נשלים אותם מהדמיון. ובפעם שאחריה, עוד פעם נשלים חלקים אחרים, ואחרי הרבה פעמים שאנחנו נזכרים באותו דבר, יכול להיות שבעצם לא יישארו חלקים מקוריים בכלל. הכל יהיה השלמה, הכל יהיה דברים שאנחנו השלמנו בעצמנו במשך הזמן.

העניין הזה יכול להסביר כמה ניסויים שנעשו לאורך השנים, שהדגימו שאפשר לשנות זיכרונות של אנשים, ושזה אפילו לא ממש קשה. לא צריך מעבדה לשטיפת מוח, ולקשור אנשים לכיסאות, ולהבהב להם לתוך העיניים. לא. זה קל מאוד להשפיע על זיכרונות של אנשים.

זה מתחיל מדברים פשוטים. אם אני הולך ברחוב ופתאום נכנסת מכונית ופוגעת באיזה רכב, ובורחת משם, עניין של שניות, ולפני שאני הספקתי אפילו לעבד את מה שקרה, בא מישהו ואומר, "וואו, הספקת לראות את המספר של המכונית הכחולה הזאת?" אז אני אגיד, "לא, מצטער, בקושי הספקתי לראות משהו".

ואחר כך אני יכול להמשיך לספר לאחרים על המכונית הכחולה הזאת שראיתי נכנסת במישהו, ולזכור את המכונית הכחולה הזאת, וכשישאלו אותי מה היה הצבע של המכונית, אני אגיד שהיא הייתה כחולה, למרות שהמכונית לא הייתה כחולה. רק זה שאמר לי, "ראית את המכונית הכחולה הזאת", הוא זה שהכניס לי את הרעיון שהמכונית הייתה כחולה. אבל מאותו רגע זה נמצא לי בזיכרון, ככה אני זוכר את זה, ככה אני רואה את זה בעיני רוחי.

יש ניסויים שבהם גרמו לאנשים לא רק לזכור דברים שלא קרו, אלא לשנות את ההתנהגות שלהם באמצעות זיכרונות שלא קיימים.

למשל, הביאו אנשים לניסוי והנסיין אמר, "יש לי פה את התיק הרפואי שלך, אני רואה שכשהיית ילד, סבלת מקלקול קיבה, אחרי שאכלת סנדוויץ' עם סלט ביצים".

עכשיו, רוב האנשים כשהם ישמעו את זה יגידו שהם לא זוכרים שדבר כזה קרה, אבל יש אנשים שיגידו, "אולי? יכול להיות? זה היה מזמן, הייתי ילד, לא זכור לי עכשיו בדיוק, אבל… מצלצל מוכר קצת?"

וכשהם יחשבו על זה יותר מאוחר הם יגידו, "וואלה כן, נדמה לי, שאני זוכר שבאמת היה דבר כזה".

ובהדרגה, לפעמים הנדמה לי הזה הופך ל… "כן, אני זוכר, זה דבר שקרה לי". וחלק מהמשתתפים בניסוי לא רק התחילו להאמין ולזכור את הדבר הזה שלא קרה, הם הפסיקו לאכול סלט ביצים.

הזיכרונות שאמורים להיות הכי חזקים הם אלה של אירועים גדולים וטראומטיים, או מרגשים במיוחד, כמו כשפגשתי את יזהר כהן. זה היה כל כך מדהים, אני זוכר בדיוק איך הוא הסתכל עליי, ואיפה זה היה, ומה הרגשתי, זה תקוע במוח טוב מאוד, אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול.

היה מחקר שעשו על 3,000 איש, ששאלו אותם איפה הם היו ב-11/09, בהתקפה על מגדלי התאומים. כל אחד זוכר איפה הוא היה ב-11/09. כל מי שהיה אז בחיים, זוכר בדיוק איפה הוא היה, מתי הוא שמע על זה בפעם הראשונה, איך ראיתם את זה בטלוויזיה, מה הרגשתם.

אז שאלו 3,000 איש שבוע אחרי האירוע, איפה הם היו, מה הם עשו, שייזכרו בכמה שיותר פרטים על היום שעבר עליהם, ואיך הם שמעו על זה באותו זמן ושנה אחר כך שאלו אותם שוב ושלוש שנים אחר כך שאלו אותם שוב ועשר שנים אחר כך שאלו אותם את אותן שאלות.

עכשיו, זה אמור להיות זיכרון מאוד מאוד חזק וברור, אבל מתברר שבין מה שאנשים סיפרו שבוע אחרי האירוע, ומה שאנשים סיפרו שנה אחר כך, היו הבדלים מאוד מאוד גדולים.

בממוצע, 63% מהפרטים שהם סיפרו היו זהים, כל היתר היו שונים. למרות שהאנשים האלה עדיין טענו שזה אירוע שהם לא ישכחו לעולם, וזה צרוב בזיכרון שלהם לנצח. הם היו משוכנעים שהזיכרון הזה עדיין קיים אצלם, למרות שהוא למעשה השתנה עם הזמן.

פשוט כי דווקא הדברים האלה, שנדמה לנו שאנחנו זוכרים בהם כל פרט וכל עלה וכל קול, והכל שמור בתור תמונה מלאה, עם כל הפרטים, זה לא נכון, כי זיכרון פשוט לא עובד ככה. זיכרון הוא לא מצלמה. הוא לא שומר לנו תמונות מלאות. אז גם הזיכרון הכל כך משמעותי שלי, של הפגישה עם יזהר כהן, כנראה שהרבה ממנו פשוט המצאתי במהלך השנים. לא בטוח שהקיר מאחורה באמת היה אותו קיר בצבע שאני זוכר, ולא בטוח שציוץ הציפורים ברקע היה בדיוק מה שאני זוכר, ולא לגמרי בטוח שהוא בעצם לחץ לי את היד ואמר לי, "נעים לפגוש אותך, דורון ידידי הטוב", אלא אולי הוא רק נתן לי כיף ואמר "היי", ואולי זה לא היה יזהר כהן. אולי זה היה שימי תבורי.

אבל לא צריך אפילו ניסויים מיוחדים בשביל לשתול זיכרונות, או לשנות את הזיכרונות. אנשים עושים את זה לעצמם. כל הזמן.

אני הולך לספר ספוילר לסרט, וזה הספוילר הכי מפורסם אי פעם. כן? אחד המשפטים הכי מפורסמים בתולדות הקולנוע, הדבר הזה מ"האימפריה מכה שנית". ואפילו לא ראיתם את הסרט, סביר ששמעתם את המשפט [ממלמל], אם אתם עוד לא ראיתם את הסרט, אז אולי תלכו ותראו אותו כדי לא לקלקל לכם. בכל מקרה, המשפט הוא Luke, I am your father. לוק, אני אביך.

אין משפט מפורסם יותר, כולם מכירים אותו, ומעריצים של "מלחמת הכוכבים" לא סתם מכירים אותו, אלא זוכרים היטב איך הם הרגישו כשהם שמעו את זה בפעם הראשונה. זה טבוע להם במוח. הם יכולים ממש לשמוע את הקול של דארת' ויידר עושה [בקול עמוק] Luke, I am your father. ולכן הרבה מאוד פעמים הם מופתעים לשמוע שהוא לא באמת אומר את זה. המשפט הזה לא מופיע בסרט. הוא אומר משהו דומה. הוא אומר, No, I am your father.

כלומר "לא, פסיק, אני אביך." אבל המשפט הזה, "לוק, אני אביך", לא באמת נאמר. וזה לא משנה את זה שיש להרבה אנשים את הזיכרון של דארת' ויידר אומר את המשפט הלא נכון. וכשהם מגלים את האמת, לפעמים התגובה שלהם נשמעת כמו Nooooo… [הקלטה של התגובה של לוק מהסרט]

אבל למה להצטמצם למשפט אחד? יש סרטים שלמים שיכולים להופיע ככה.

ב-2016 התחיל עניין באינטרנט שכל מיני אנשים נזכרו פתאום בסרט שהם ראו בשנות ה-90, סרט שקוראים לו "שאזאם". יש שני A לפני ה-M בסוף. מי שכיכב בו זה הקומיקאי סינבאד והוא מגלם ג'יני, ג'יני בתוך מנורה, שילד קטן מוצא אותה והוא מגשים לו משאלות ובסוף הם בטח לומדים איזה שיעור חשוב על החיים או משהו כזה. אנשים זוכרים שהם ראו את הסרט או שהם ראו פרסומות לסרט הזה, אבל במסדי נתונים רשמיים הסרט הזה לא מופיע, נורא קשה למצוא עליו מידע רשמי באיזשהו מקום. ויש סיבה טובה לזה. זה משום שהסרט הזה לא קיים.

לא היה סרט כזה. אף פעם. סינבאד בעצמו טוען שהוא מעולם לא השתתף בסרט כזה, והוא צריך לדעת. זה עצבן אותו כל כך שהוא הציע 5,000 דולר למי שיביא לו עותק של הסרט הזה. זה לא קרה, משום שאין עותק של הסרט הזה.

אבל כמובן, מכיוון שאנחנו מדברים על האינטרנט, אז אנשים טובים כבר יצרו פוסטרים מזויפים של הסרט, ואפשר למצוא ביקורת מזויפת של הסרט הזה, כדי לעשות את העניינים יותר מבלבלים.

מה שקרה באמת זה שיצא סרט מאוד דומה. ב-1996 יצא סרט בשם "קאזאם" עם אותה עלילה. מי שכיכב בו זה שאקיל אוניל, ההוא הגבוה. הוא נחשב לסרט מאוד מאוד גרוע, ויש סיבה טובה לזה ששאקיל אוניל לא נהיה כוכב קולנוע. וכשנזכרים בדברים מהניינטיז, אז מאוד קל, אם מספרים לך משהו שנשמע הגיוני, מאוד קל לבנות מזה איזשהו זיכרון חדש, וככה הרבה אנשים משוכנעים שהם ראו סרט שמעולם לא היה קיים, ומאוד מאוד קשה לשכנע אותם אחרת.

העלו כל מיני אפשרויות ללמה אי אפשר למצוא עדויות לקיומו של "שאזאם". זה מתחיל בקונספירציה שהעלימו את כל העותקים של זה כדי לא לפגוע בזכויות היוצרים שנגנבו בשביל הסרט "קאזאם", וזה מגיע עד לזה שעברנו ליקום מקביל, שבו ההיסטוריה הקולנועית היא קצת שונה. יותר קל לאנשים להאמין שהם עברו ליקום מקביל, מאשר שהזיכרונות שלהם, של עצמם, הם פשוט לא נכונים.

הזיכרונות שלנו הם אנחנו. אני מורכב מסך כל הזיכרונות שלי. אם הזיכרונות שלי הם לא נכונים, אז אני לא באמת אני.

הדבר הכי מובן מאליו בעיניי, זה שמה שאני זוכר זה מה שקרה, אבל מתברר שזה פשוט לא המצב. שום דבר לא מובן מאליו, אפילו לא אתם.

זה היה "המובן מאליו", אני דורון פישלר. ערכו והפיקו אייל שינדלר ורום אטיק.

אם אתם רוצים לשמוע עוד על יזהר כהן, אתם יכולים לשמוע את הפרק של הפודקאסט "שיר אחד" שעוסק כולו בתולדות השיר אבניבי, ואותו ואת כל הפרקים של "המובן מאליו", והרבה אחרים, אתם יכולים למצוא ב-kan.org.il/podcast.

עדכונים על הפודקאסט הזה ועניינים אחרים אתם יכולים למצוא בעמוד הפייסבוק "דורון פישלר נגד העולם", זאת הייתה העונה הראשונה של המובן מאליו, להתראות.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה