המובן מאליו - רגל מעץ

פיראטים לא באמת נראו כמו פיראטים. אז למה בעצם אנחנו כל כך בטוחים שאנחנו יודעים איך נראה, ואיך מדבר, שודד ים?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/05/2018.

[פרסומת]

קריין: אתם מאזינים ל"כאן בהרצה עוד".

היי, זה "המובן מאליו" ואני דורון פישלר.

תחשבו על פיראט. אוקיי, עכשיו תחשבו על פיראט שהוא לא ג'וני דפ.

[שיר מתוכנית ילדים על פיראטים]

אני די בטוח שאני יודע איך הפיראט שאתם חושבים עליו נראה. יש לו כנראה רטייה על העין, נכון? יש מצב שיש לו תוכי על הכתף ויש לו מפת אוצר ויש לו דגל פיראטים, שחור עם גולגולת ויש לו גם…

[השיר "בפונדק הקטן" מתנגן, עם המילים "רגל מעץ"]

כי כולנו יודעים איך נראה פיראט.

עכשיו, פיראטים הם דבר. להבדיל מזומבים, סופרמן, זה דבר שהיה קיים, היו פיראטים.

פיראטים הם שודדי ים ובעיקרון אם אתה בים ואתה שודד, אתה שודד ים. זאת אומרת, היו פיראטים בסין ובים התיכון ובמפרץ הפרסי, יש הרבה סוגים של פיראטים בכל מיני תקופות ובכל מיני מקומות, אבל התדמית הזאת של פיראטים שאנחנו חושבים עליה כשאומרים לנו "פיראט", היא לא של פיראטים סומליים מודרניים, או של אנשים שמורידים סרטים מהאינטרנט בלי רשות.

כשמתחפשים לפיראט, לא מצטיידים בטישרט וקלצ'ניקוב, למרות שזה ריאליסטי לגבי פיראטים של היום, כי כשאנחנו חושבים על פיראט, אנחנו חושבים על סוג היסטורי מסוים של פיראטים. פיראטים מהסוג שהסתובבו באזור הקריביים בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18. מה שנקרא שודדי הקריביים.

וזה סבבה שאנחנו מתעניינים בהיסטוריה, אבל זה מעניין שכולם מכירים את הסיפור ההיסטורי המסוים הזה ואת האנשים האלה. למרות שיש הרי המון המון תקופות אחרות שאף אחד לא יודע עליהם שום דבר. אף אחד לא מגיע אף פעם לבית ספר בפורים לבוש בשמלה לבנה עם תרבוש לבן ורובה ארוך ואם שואלים אותו "אז למה התחפשת?", אז הוא אומר, "אני כמובן התחפשתי לחבר במשמר הלאומי של אלבניה. חלק חשוב מהצבא האלבני מ-1928 עד 1939. [באלבנית] אן-דו-טרה. מישהו? זה כאילו אף אחד פה לא מתמצא בתולדות אלבניה".

אבל כל אחד יכול לשים רטייה על העין ולהגיד, "ארר, אני פיראט" וכולם יודעים בדיוק למה הוא מתכוון.

אנחנו כאילו כולנו נורא מתמצאים בקטע המסוים הזה של ההיסטוריה ולמה? למה דווקא פיראטים? ולמה אנחנו כל כך בטוחים שאנחנו יודעים איך פיראטים נראים ואיך הם נשמעים?

אז מאיפה באו שודדי הקריביים?

בסוף המאה ה-17 העולם החדש, כלומר אמריקה, היבשת החדשה וכל האיים שלידה היו שייכים בעיקר לספרד. היא הקימה שם מושבות וניצלה את העולם החדש ואת התושבים שלו ומצאו שם כל מיני דברים נהדרים, כמו זהב ותפוחי אדמה והביאה אותם אליה וצברה עושר עצום והאימפריות האירופאיות האחרות, צרפת, אנגליה והולנד, לא נורא אהבו את זה. עכשיו, למזלם, המרחק מאירופה לאמריקה הוא די גדול וקשה לעשות אותו בהפלגה אחת, עדיף לעשות תחנת ביניים בקריביים.

אז צרפת ואנגליה עלו על שיטה. הם היו שולחים ספינות שהתנפלו על הספינות הספרדיות באזור של הקריביים וישדדו אותם. ואם לא היו להם מספיק ספינות בשביל עצמם, אז הם היו נותנים רישיון, צו חתום מהמלכה, לספנים שמותר להם להתנפל על ספינות ספרדיות ולשדוד אותם, כל עוד הם נותנים אחוזים מסוימים לממלכה.

וזה עבד לא רע וזה באמת פגע בספרדים. אבל בינתיים הרבה מהשודדי ים ברישיון האלה גילו שבעצם הם נמצאים מאוד מאוד רחוק מאנגליה או צרפת ומהמלכה והם לא באמת חייבים את החתיכת נייר הזאת ואת הרישיון בשביל לשדוד והם התחילו לשדוד בשביל עצמם ומה שבא להם. הם התחילו אפילו לשדוד לא רק ספרדים, אלא גם ספינות הולנדיות ואנגליות וצרפתיות וככה התחילה מין מלחמה שם באזור הזה של הקריביים, עם הרבה זהב והרבה תפוחי אדמה שעוברים מיד ליד. זה, מה שנקרא, תור הזהב של הפיראטים.

כל העסק הזה הוא סיפור היסטורי די מעניין, אבל תכלס די קצר. זה היה, זה נגמר ולאורך כל התקופה הזאת מספר האנשים שהיו פיראטים בתכלס זה לא יותר מכמה אלפים, שזה בקנה מידה היסטורי ממש ממש קטן. אז כל העסק הזה היה יכול בקלות להיעלם, להפוך למין תקופה מעורפלת בהיסטוריה, שאף אחד לא מכיר אותה הרבה יותר משהוא מכיר את המשמר הלאומי של אלבניה.

הסיבה שאני ואתם ואנשים באופן כללי שהם לא היסטוריונים מומחים, יודעים מה זה פיראט, זה בגלל ספר אחד שיצא באותו זמן.

השם של הספר הוא "ההיסטוריה של הפיראטים". כלומר, זה השם המקוצר שבו הוא נודע. השם המלא שלו הוא "היסטוריה כללית של מקרי השוד והרצח של הנודעים לשמצה ביותר מבין הפיראטים", כי לספרים אז היו שמות ממש ממש ארוכים ומפורטים, מאת קפטן צ'ארלס ג'ונסון. הספר הזה יצא בלונדון ב-1724, כלומר ממש בזמן תור הזהב של הפיראטים, בזמן שהם עדיין השתוללו בקריביים וכמו שאפשר להבין מהשם שלו, הוא מספר על כמה מהפיראטים הכי ידועים. יש בו 16 פרקים, שכל אחד מהם מספר את סיפורו של פיראט מפורסם אחר.

זה ספר ביוגרפי, זאת אומרת, זאת לא אמורה להיות המצאה, זה ספר שמספר אירועים אמיתיים על אנשים שחיו באמת והוא אחד המקורות הכי חשובים שיש לנו היום למה בעצם קרה שם בתקופת הפיראטים. מצד שני, האמינות של הספר הזה בנקודות מסוימות היא לא לגמרי ברורה.

נתחיל מזה שאנחנו לא יודעים מי כתב אותו. כי קפטן צ'ארלס ג'ונסון? אין אחד כזה. אין קפטן בצי הבריטי, או בכל מקום אחר, שקוראים לו צ'ארלס ג'ונסון, ברור שזה שם עט. עכשיו, מי שכתב את הספר הזה, ברור שהוא ידע הרבה על ספינות ועל ספנות ועל פיראטים, כלומר, עבודת תחקיר הייתה פה, אבל עדיין, אנחנו לא יודעים מי זה היה.

במשך הרבה זמן הייתה תיאוריה מקובלת שהמחבר היה בעצם דניאל דפו, שהוא סופר שעבד באותה תקופה והוא היה אחראי לספר מאוד מפורסם אחר מאותו זמן, "רובינזון קרוזו". גם זה, דרך אגב, לא השם המלא של הספר. השם המלא של הספר הוא "חייו והרפתקאותיו המפתיעות והמוזרות של רובינזון קרוזו מיורק, ספן שחי 28 שנים לבדו על אי בלתי מיושב בסמוך לחוף אמריקה, ליד פתחו של הנהר הגדול אורינוקו, לאחר שספינתו נטרפה וכל אנשיה נספו מלבדו. כולל דיווח על האופן בו הוא לבסוף ניצל במפתיע על ידי שודדי ים". זה השם של הספר. השם של הספר מספיילר את הסוף.

הספר הזה פורסם כמה שנים לפני "תולדות הפיראטים" וגם הוא פורסם בהתחלה תחת השם רובינזון קרוזו, כלומר, זה היה כביכול סיפור ביוגרפי אמיתי. אחר כך התגלה שהמחבר הוא בעצם דניאל דפו וזה לא סיפור אמיתי. אבל אם הוא כתב בשם בדוי ספר אחד על הרפתקאות על שבעת הימים, אז אולי הוא כתב גם את הספר הידוע האחר. אולי.

אבל התיאוריה הזאת פחות מקובלת היום. יש כמה רעיונות אחרים, אבל בגדול, אנחנו לא יודעים בוודאות מי כתב את הספר הזה.

זה הספר הראשון שהפך לפופולרי את הרעיון הזה של פיראט על פני שבעת הימים וגם הסביר פחות או יותר מה זה פיראט.

למשל, הוא מספר את הסיפור של בלאקבירד, שחור הזקן, שהיה פיראט, שוב, אמיתי, פיראט שהיה באמת, שהיה מומחה באמנות של להפחיד. כלומר, הוא ידע שהרבה יותר קל לכבוש ספינה אחרי שכולם כבר קפצו ממנה לים, מאשר להילחם באנשים ולכן הוא הקפיד להפחיד אנשים, להמציא לעצמו שם של מישהו מאוד מאוד אכזרי. היה לו זקן שחור גדול, הוא חגר על עצמו שישה אקדחים, הוא לא היה צריך שישה אקדחים, אבל זה יותר מאיים ויש סיפורים על זה שהוא גם תקע לעצמו בזקן גפרורים, שזה כנראה גפרורים של התקופה ההיא, שהם עשו בעיקר עשן, לא כמו גפרורים של היום, כי לתקוע גפרורים בזקן היום היה עושה רושם אחר לגמרי. והוא היה ידוע בתור אכזרי במיוחד שקוטל את כל מי שהוא תופס, למרות שבפועל אין לנו ממש עדויות על זה שהוא הרג מישהו, אבל זה היה מאוד שימושי שהוא יהיה מאוד מאוד מפחיד.

זה בן אדם אמיתי ומה שכתוב עליו בספר, יש עליו הרבה עדויות ממקורות אחרים, מבתי משפט, רשומות בקריביים, כל מיני דברים אחרים.

יש סיפורים אחרים שמופיעים בספר שפשוט יש עליהם פחות עדויות, למשל, הוא מספר את הסיפור של אן בוני ומרי ריד, שתי נשים פיראטיות, ששתיהן שירתו על ספינת פיראטים כשהן מחופשות לגברים והיו מהלוחמות היותר מפחידות ומאיימות שם. בסופו של דבר, כשתפסו את כל צוות הפיראטים האלה ושפטו אותם, את כולם, לתלייה, אז שתיהן טענו שהן בהריון ולכן אסור להרוג את הילדים שלהם שטרם נולדו וככה ניצלו מחבל התלייה ולא כל כך ברור מה קרה להם אחר כך. זה סיפור מאוד מעניין והוא כנראה נכון, אבל אין ממש הרבה עדויות לזה מעבר למה שכתוב בספר הספציפי הזה.

בכל אופן, "ההיסטוריה של הפיראטים" היה ספר מאוד מאוד מצליח לזמנו. המון אנשים קראו אותו וככה הם נתפסו לתדמית הזאת של הפיראטים שהופיעה בו. אבל מאז עבר הרבה זמן והספר הזה לא כזה פופולרי היום, סביר מאוד להניח שאתם לא קראתם אותו. די סביר גם שלא שמעתם עליו. אבל יש ספר אחר שעליו כן שמעתם.

"אי המטמון" של רוברט לואיס סטיבנסון. רוברט לואיס סטיבנסון אף פעם לא פגש פיראט. הוא לא ראה פיראט. זה בגלל שהוא חי 150 שנה אחר כך. עידן הפיראטים היה היסטוריה עתיקה בשבילו, בדיוק כמו שהוא בשבילכם. אבל הוא קרא את "ההיסטוריה של הפיראטים" ואהב את הרעיון ולקח ממנו כל מיני רעיונות לספר ההרפתקאות שלו. והוא כתב ב-1881 את הספר "אי המטמון", או, כמו שקראו לו במקור, "אי המטמון או המרד על ההיספניולה". זה הכל. אני לא מבין את השם הזה, אפילו אי אפשר לדעת איך הסיפור נגמר ממנו. בכל אופן, זה סיפור הרפתקאות מצוין, עם פיראטים ובעיקר פיראט ספציפי אחד, לונג ג'ון סילבר.

וכשאתם חושבים על פיראט היום, אם אתם לא חושבים על ג'וני דפ, אתם בעצם כנראה חושבים על לונג ג'ון סילבר. בגלל שהרבה ממה שאנחנו חושבים עליו היום בתור פיראט, זה בעצם הפיראט הבדיוני הספציפי הזה. למשל, לפיראטים יש תוכי על הכתף, נכון? זה בגלל שללונג ג'ון סילבר יש תוכי. לתוכי שלו קוראים קפטן פלינט, הוא עושה "וואה". ומאז ועד היום, תוכי על הכתף זה אחד מסימני ההיכר של פיראטים. לאף פיראט עד לונג ג'ון סילבר לא היה תוכי. בשום מקום בהיסטוריה של הפיראטים לא נכתב שלפיראטים היה תוכי.

חוץ מזה, לונג ג'ון סילבר הוא גם המקור כנראה לרעיון של פיראט עם [השיר "בפונדק הקטן" מתנגן, עם המילים "רגל מעץ"] וזה למרות שללונג ג'ון אין רגל מעץ. אין לו רגל בכלל, חסרה לו רגל. בספר מתואר שהוא הולך עם קב. אבל כנראה בשלב קצת יותר מאוחר, בכל מיני עיבודים וציורים, אז הוסיפו לו [השיר "בפונדק הקטן" מתנגן, עם המילים "רגל מעץ"] ומאז לפיראטים יש רגל מעץ.

חוץ מזה, בספר זה יש גם אוצר קבור ויש מפה, עם איקס עליה, שמובילה אל האוצר. והקטע הזה עם מפת אוצר, זאת המצאה של רוברט לואיס סטיבנסון, זה לא קשור לשום דבר בהיסטוריה. אבל, שוב, זה דבר שהיום פיראטים פשוט לא יכולים בלעדיו. כל פעם שאתם רואים פיראטים בכל הצגה, בכל תכנית ילדים או משהו כזה, תמיד יש להם מפה ותמיד הם מחפשים איזושהי תיבת אוצר קבורה. כמה נסיבות כבר יש שמחייבות אותך לקבור תיבת אוצר בחול? זה לא דבר שקורה הרבה.

ודרך אגב, במציאות, האוצר היה לעתים קרובות תפוחי אדמה או טבק או תרופות. היה להם גם זהב, אבל זה לא דבר שהם התעסקו איתו כל הזמן.

הפיראט הבדיוני הכי ידוע אחרי לונג ג'ון סילבר הוא קפטן הוק, שהופיע בספר "פיטר פן", שזה למעשה, כמובן, לא השם המקורי של הספר, השם המקורי של הספר הוא "פיטר ו-ונדי", כי לשום ספר לא קוראים כמו שקוראים לו, מתברר. אז לקפטן הוק חסרה יד, יש לו וו במקום יד וגם זה סוג של סימן היכר של פיראטים. אבל יש דברים שאף אחד משני הפיראטים הידועים האלה לא הביא. לאף אחד משניהם אין רטייה על העין.

שזה מעניין, בגלל שהיום זה אחד מהסמלים הכי מובהקים של פיראט. כל מי שיש לו רטייה על העין הוא פיראט. אז מאיפה הרעיון הזה שלפיראטים תמיד יש רטייה על העין?

אז היום, כשמחפשים, יש הסבר יחסית מקובל שתוכלו למצוא באינטרנט בכל מיני מקומות, של למה פיראטים כל הזמן חבשו רטייה על העין. הסיבה היא שבים יש הרבה מאוד אור, מאוד בוהק שם. לעומת זאת בבטן הספינה מאוד חשוך. אז אם אתם נכנסים לשם מיד אחרי שהייתם בחוץ, לעיניים שלכם ייקח המון זמן להתרגל ואתם פשוט לא תראו כלום, בסבירות גבוהה אתם תתקעו במשהו ותיפלו ותמותו. אז כדי לפתור את הבעיה הזאת, אתם יכולים פשוט לשים רטייה על עין אחת. וככה עין אחת שלכם כל הזמן רגילה לחושך. וכשאתם נכנסים מבחוץ אל תוך בטן הספינה, צריך פשוט להעביר את הרטייה לעין השנייה ואז העין שרגילה לחושך כבר יכולה לעזור לכם לנווט בפנים בלי להיתקל בשום דבר. וזאת שיטה שעובדת. יש רק בעיה אחת עם זה. פיראטים לא עשו את זה.

אין שום ראיה לזה שפיראטים בקריביים שמו רטייה על העין מהסיבה הזאת, או מכל סיבה אחרת. בכל ההיסטוריה של הפיראטים אין שום אזכור של רטייה.

לא רק פיראטים אמיתיים לא השתמשו ברטייה על העין, אלא גם פיראטים בדיוניים לא. באי המטמון, לאורך כל הספר, אין שום אזכור של רטייה על העין. גם בפיטר פן לא. תחשבו על הפיראטים היותר מפורסמים האחרים שאתם מכירים. קפטן ג'ק ספארו, ברבוסה, הפיראט האיום רוברטס. לאף אחד מהם אין רטייה על העין.

אז מאיפה בכל זאת הגיע הרעיון הזה שלפיראטים תמיד יש רטייה?

אני אגיד לכם משהו שאני לא אוהב להגיד.

אני לא יודע.

אני ניסיתי למצוא מה הפיראט הכי מוקדם שהייתה לו רטייה, בסרטים, בסיפורים וכאלה דברים. בגרסה של דיסני, גרסה מצוירת של פיטר פן, אז לאחד מהפיראטים הלא חשובים, אין לו שם, פשוט אחד מאנשי הצוות של הפיראטים, יש רטייה על העין. כנראה זה אחד מהראשונים. יש אחד יותר מוקדם. בגרסה של המחזה של פיטר פן, ב-1904, אז בטקסט של המחזה, בהוראות הבמה, לא בטקסט שמישהו אומר, מוזכר שם בשורה אחת פיראט שיש לו רטייה.

זה הכל.

אנשים לא קראו את זה בספר, המילה הזאת לא מוזכרת, לא בהיסטוריה של הפיראטים ולא באי המטמון ולא בפיטר פן, אבל אולי אנשים ראו את זה בהצגה ומשם הדבר הזה מגיע?

אולי, קשה לדעת, אבל ברור שהיום זה חלק מהתדמית הזאת של פיראט ושאין לזה קשר למה שקרה במציאות.

אז אנחנו יודעים בדיוק איך פיראט נראה, אבל אנחנו יודעים גם בדיוק איך פיראט נשמע. אתם יודעים איך פיראטים מדברים, כן? פיראט מדבר כמו פיראט.

[הקלטה של קול של פיראטים]: "אררר, אררר, אררר, אררר".

כשמסתכלים על סרטים מ-1935, מהסביבה הזאת, סרטים ישנים על פיראטים, אז קורה דבר מוזר, כי האנשים האלה שם, הם נראים כמו פיראטים, בהחלט, הם נראים כמו משהו שאנחנו יכולים לזהות בקלות בתור פיראט, אבל הם לא מדברים כמו פיראטים?

ישנו למשל סרט פיראטים ישן שקוראים לו "קפטן בלאד" והוא נושא בו נאום שנשמע ככה:

[הקלטה מהסרט]

Captain Blood: “It's the world against us and us against the world! Those of you in favor of these articles raise your right hands and say, "Aye!”

Crowd: “Aye!”

למה הוא לא מדבר כמו פיראט? למה הוא מדבר… רגיל? קפטן בלאד לא יודע איך פיראט צריך לדבר?

לא, פשוט העניין הוא, שבאותו זמן עוד לא המציאו את איך שפיראט מדבר.

מי שהמציא את איך שפיראט מדבר, היה אי המטמון, שוב. אבל לא אי המטמון הספר, אלא אי המטמון הסרט. סרט של וולט דיסני משנת 1950, דרך אגב, זה היה הסרט הלא מצויר הראשון שהם עשו, הם עשו עיבוד לאי המטמון של רוברט לואיס סטיבנסון וליהקו את השחקן הבריטי המכובד רוברט ניוטון, לתפקיד לונג ג'ון סילבר. ורוברט ניוטון בתפקיד לונג ג'ון סילבר נשמע ככה:

[הקלטה מהסרט]

Long John Silver: “Arr, There's a kind of a passage being dug there in a manner of speaking, by nature. You give me a…”

ככה מדבר פיראט. אין ספק.

עכשיו, רוברט ניוטון המציא את המבטא הזה. הוא המציא את צורת הדיבור הזאת. זה היה המבטא הטבעי שלו, מווסט קאנטרי באנגליה, שהוא הקצין עוד יותר. ומכיוון שהוא היה מאוד מצליח בתפקיד הזה של הפיראט, הוא קיבל עוד תפקידים בסרטים בתור פיראטים וזה הפך להיות הדרך שבה פיראטים כאילו אמורים לדבר. היום כשאתם עושים יום "דבר כמו פיראט" זה בעצם "יום דבר כמו רוברט ניוטון בסרט אי המטמון משנת 1950".

הרעיון שבכלל היה באמת דבר כזה מבטא פיראטי הוא קצת מטופש בפני עצמו, כי פיראטים הגיעו מכל מיני מקומות. זה לא עם, אנשים לא נולדים פיראטים ומחונכים בפיראטית על ידי ההורים הפיראטים שלהם, פיראטים הגיעו מאנגליה ומספרד ומצרפת ומהולנד ומאפריקה ומן הסתם כל אחד מהם דיבר במבטא אחר, אבל היום כולם מדברים… מדברים כמו פיראט.

ומעל לכל הפיראטים האלה, לא משנה באיזה תקופה ובאיזה סרט, תמיד מתנוסס הדגל. ג'ולי רוג'ר, מה שנקרא, הדגל השחור עם הגולגולת הלבנה והעצמות. והדגל הזה, כמובן, אמיתי לגמרי. יש לזה עדויות היסטוריות, זה מופיע ב"היסטוריה של הפיראטים", יש הרבה דגלים כאלה. לא כולם השתמשו בדיוק באותו עיצוב, היו הרבה פיראטים שבחרו בכל מיני דברים מפחידים אחרים, כל מיני שטנים ודם וחרבות וכאלה דברים, אבל בהחלט היו להם דגלים שחורים מפחידים והרבה מהם כן השתמשו בדגל עם הגולגולת והעצמות. הדגל של הפיראטים זה דבר שאשכרה קרה במציאות.

אז מה זה פיראט? פיראט זאת דמות. זה דבר כזה שכולם יודעים איך הוא נראה. עכשיו, אין הרבה קשר בין התדמית הזאת לבין דברים שבאמת התקיימו במציאות, שזה כמובן נכון גם לגבי נינג'ות וויקינגים, אינדיאנים, או יפנים, או תושבי פתח תקווה. כל קבוצה של אנשים שמה שאנחנו שומעים עליהם זה אוסף של שמועות וסטריאוטיפים ותדמיות שהצטברו במשך הזמן, שהרבה פעמים אין להם קשר למה שקיים במציאות. להניח שאנחנו יודעים משהו על אנשים כי ראינו סרט, זה בדרך כלל לא נכון. ואנשים עלולים להיפגע מזה, אבל הפיראטים, מה שטוב בהם, זה שהם לא בסביבה בשביל למחות על ההצגה הלא נכונה שלהם וחוץ מזה להיות פיראט זה כיף, אז למה לא?

אררררר.

זה היה "המובן מאליו". אני דורון פישלר, עריכת סאונד אסף רפפורט, מפיקים רום אטיק וירדן מרציאנו ואת כל הפרקים של הפודקאסט הזה אפשר למצוא באינטרנט, באתר של כאן. תגובות, הודעות, דברים אחרים אפשר למצוא ב"דורון פישלר נגד העולם" בפייסבוק. זה הכל, תודה רבה.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה