הספרנים - "בעלי הדיח אותי לחיי הפקרות"

על נישואים מסוג אחר בהיסטוריה היהודית: סיפוריהן קורעי הלב של צעירות יהודיות שחותנו בניגוד לרצונן ועדויות לטקסי חתונה עצובים או מוזרים אחרים שנערכו בקהילות ישראל.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/09/2021.

‏ורד: פרלה ח' היא אחת מתוך עשרות אלפי נשים יהודיות בארגנטינה שאולצו לעבוד בזנות בתחילת המאה הקודמת. הנה מכתבה מיום 30 באוגוסט 1928:

‏"לכבוד נשיא הקהילה הנכבד, נישאתי בגיל 15 בשנת 1918 בניגוד לרצון הורי, עם הצעיר אדולפו. לאחר כשלושה חודשי נישואין בעלי החל לדון עמי שהכרחי שאסייע לו באמצעות עבודתי. כחצי שנה לאחר לידת בני, בעלי החל לנסות להדיח אותי לחיים מופקרים. במשך זמן רב סירבתי לבקשותיו, עד שנאלצתי להכנע למכות שנתן לי כל העת בכדי לשבור את התנגדותי. תאר לעצמך אדוני הנשיא, שבאותה עת טרם מלאו לי 18 שנה והייתי תלויה בו לחלוטין. ערב אחד בעלי הביא לביתנו מכר שלו, הוא ביקש ממני להכין ארוחה טובה וגם להיות אדיבה כלפיו. בלילה עזב בעלי את ביתנו ונותרתי לבדי בחברת האדון ומאז הוא נעשה אורח קבוע בביתי, כמאהב. זמן קצר לאחר מכן הצטרף אליו קרוב משפחתו, גם כן כמאהב שלי. במשך שנים הייתי מאוימת ובסכנת פגיעה על ידי בעלי והייתי מחויבת לשתף פעולה עם האדונים הללו. אבל כל זה לא סיפק את בעלי. הוא כפה עליי לצאת לעבוד ברחוב וציין בפניי את כל המקומות שבהם אוכל לצוד גברים. מותשת נפשית וגופנית מהחיים האומללים, החלטתי לנטוש אותו ומצאתי מקלט בבית הוריי, שם אני שוהה כבר כמה שנים. בעלי, שתוכניותיו נכשלו, ניצל את הנטישה שלי והוא אוסר עליי לראות את בננו. אדוני הנשיא, אני פונה אליך בתחינה לסייע לי לקבל גט. שלך, פרלה."

‏[מוזיקת פתיחה]

‏ברוכות וברוכים הבאים להסכת "הספרנים". אני ורד ליון ירושלמי, ובפרק הזה נספר לכם על נישואים אחרים. תשכחו מהדייטים שלפני החתונה, תשכחו מירח הדבש שאחריה. לאורך ההיסטוריה היהודית היו גם קשרי נישואים אומללים וקשים, היו טקסי נישואים מוזרים, שלא לומר הזויים, היו נסיבות שאילצו אנשים להתחתן בניגוד לרצונם. תכף נסביר.

‏שלום דוקטור יוחאי בן-גדליה, מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שבספרייה הלאומית, ארכיון שמתעד מאות קהילות יהודיות בכל רחבי תבל. בוא נמשיך בדיוק בנקודה הזאת, עם הסיפור של אותה פרלה ח', שהוא סיפורן של אלפי נשים יהודיות בארגנטינה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. נשים שפותו ורומו להתחתן, ומיד אחרי הנישואים אולצו לעבוד בתעשיית המין המשגשגת בבואנוס איירס ובכלל.

‏ד"ר בן-גדליה: שלום ורד. ארגנטינה היא בעולם החדש, ומהגרים אליה הרבה מאוד אנשים, בעיקר גברים, ויש שם מחסור אמיתי בנשים, ולכן שוק הזנות פורח בבואנוס איירס, גם יש נמל גדול, מלחים פוקדים אותו ערבים שלמים, וזה גורם לכך שנוצר מחסור בנשים לתעשיית הזנות.

‏ורד: בעצם, העולם, בכלל בעולם החדש אנחנו מדברים בגדול על משהו כמו, על כל עשרה גברים אישה אחת.

‏ד"ר בן-גדליה: כן, אנחנו רואים את זה באמצע המאה ה-19 באוסטרליה, שכמושבת פשע שמהגרים אליה הרבה מאוד בריטים, שולחים לשם את האסירים, פתאום גם יש הרבה נשים שנשלחות, וכבר אז מתחילה הדאגה, גם בעולם היהודי, מפני הגירה מהסוג הזה, ובכלל הגירה במחצית השנייה של המאה ה-19, במחצית הראשונה של המאה ה-20, יש הגירה מסיבית, יש עוני מאוד גדול, וזה גורם ללא מעט נשים להיקלע למעגל הזנות, לעיתים מרצון, אבל פעמים רבות בלי שום כוונה ומתוך ניצול של הסרסורים.

‏ורד: ומה קורה שם בארגנטינה, שהוא באמת קיצוני וחריג בכל קנה מידה?

‏ד"ר בן-גדליה: אחד הדברים המעניינים זה שזאת תעשייה שהיא לא נשלטת על ידי יהודים, אבל יהודים בהחלט דומיננטיים במובן הזה. יש הרבה מאוד ביקוש ל… כפי שזה כונה שם, ל"בשר לבן", לנשים אירופאיות שמגיעות, ובהקשר הזה ה"פולקיות", הנשים שמגיעות מפולין, ממזרח אירופה, הן בהחלט… יש ביקוש מאוד גדול עבורן. ולא מעט נשים מגיעות לשם במרמה. מגיע איזשהו חתן עשיר לעיירה…

‏ורד: שם, במזרח אירופה.

‏ד"ר בן-גדליה: במזרח אירופה, מגיע מישהו עם שעון זהב, אומר להם, אומר למשפחה, 'אנחנו מוותרים על הנדוניה, מוותרים על הכל, התאהבתי בבת שלכם, שתבוא איתי לעולם החדש, שם יהיה לה חיים יותר טובים, לא כמו הסבל שהיא חווה פה, והעוני, המרוד והמנוול'.

‏ורד: ופוגרומים ואנטישמיות, אנחנו מדברים על תקופה מאוד קשה במזרח אירופה באותן שנים.

‏ד"ר בן-גדליה: נכון, והן מגיעות, ולא פעם כבר בדרך הן מגלות, בדרך המאוד מאוד קשה, שבעצם זה לא חתן, אלא בעצם מנצלים אותן ומכניסים אותן למעגל הזנות. בחלק מהמקרים זה נעשה בארגנטינה, לדוגמה, המקרה של פרלה הוא בארגנטינה.

‏ורד: אז בוא נדבר ספציפית על הארגון הזה, בעצם אפשר להגיד ארגון פשע, מי שמפעיל את כל המערך האדיר הזה של תעשיית המין בארגנטינה. בוא תסביר איך זה עבד.

‏[מוזיקת רקע]

‏ד"ר בן-גדליה: זה מתחיל כמו הרבה מאוד דברים באופן ספורדי. מגיעים אנשים, מגיעים סרסורים, מתחילים להשתלט על תחום ה… על התחום הזה בבואנוס איירס, והם מתאגדים בהתחלה למטרות מאוד כלכליות, לקדם את התחום שלהם, לדעת לשחד את קציני המשטרה בצורה מסודרת, לאפשר לעצמם, גם מבחינת חקיקה לאפשר ש… המשך הפעילות שלהם. הם צוברים הון וצוברים גם מעמד. חלק גדול מהקהילה בבואנוס איירס היא לא קהילה עשירה, והם כן צוברים הון ומעמד, וזה מאפשר להם להיכנס לתוך הקהילות, לשלוט גם בהקשר הדתי וגם הקהילתי, וגם בהקשר של ה… תרבותי, הפטרונים של תיאטרון היידיש שמתפתח בבואנוס איירס באותן שנים…

‏ורד: כשאנחנו מדברים 'הם', אנחנו מתכוונים לאותה קבוצה של סרסורים למעשה.

‏ד"ר בן-גדליה: כן, זה סרסורים, זה גם מאדאמיות, זה לא רק גברים, זה גם נשים, כשהם ממש תופסים דומיננטיות מאוד משמעותית בקהילה.

‏ורד: אז על פניו אנחנו מדברים על אנשים לכאורה נורמטיביים, סוחרים, חייטים, קצבים, אנשים שממלאים תפקידים ציבוריים?

‏ד"ר בן-גדליה: כן, המקרה של פרלה מלמד אותנו שהיא פונה לנשיא הקהילה והיא אומרת, "הסגן שלך הוא בעלי". כלומר, בעלה הוא נושא תפקיד מאוד משמעותי באותו ועד, בוועד של אותה קהילה, והיא פונה אליו, היא פונה לנשיא הקהילה על מנת שיפעל להדיח אותו מרשות… מוועד הקהילה, והבעל הוא כל כך דומיננטי ויש לו כזאת השפעה, שהוא מצליח להוריד את זה מסדר היום, ולגנוב את המסמכים הרלוונטיים בעזרת חברים שלו נוספים, שנמצאים בוועד, ובעקבות זה חלק מהוועד מתפטר. במקרה של פרלה, זו קהילה שבה הם מאוגדים בתוך הקהילה הכללית, אבל בבואנוס איירס ובערים נוספות הם מקימים לעצמם ממש קהילה משל עצמם, שלימים נקראת "צבי מגדל", וממש יש להם מוסדות קהילה משל עצמם, בית כנסת, בית עלמין, שחלק מהצורך להקים קהילה זה גם רצון שלהם לשמר את עצמם, את ההווי הייחודי שלהם, אבל גם מתוך דחייה גדלה והולכת שהם חווים מצד הקהילה המרכזית, הקהילה העיקרית, שלא רוצה להיות מזוהה עם אותם סרסורים, כי בארגנטינה באותם שנים כבר כשאומרים "יהודים" מתכוונים ל… או אומרים "יהודיה", מתכוונים להקשר הזה של זנות, לעיסוק בעולם הזה של הזנות, והקהילה לא רוצה להיות מזוהה עם מה שהם מכנים "הטמאים".

‏ורד: אז אנחנו מדברים על ארגון שפועל משהו כמו 60 שנים, בין 1870 ל-1930. בשיאו הוא הפעיל כ-2,000 בתי בושת, לא רק בארגנטינה, גם בדרום אמריקה, במדינות נוספות, בסך הכל ארגון הפשע הזה העסיק כ-30,000 נשים בזנות, רובן יהודיות, והנשים האלה בעצם במלכוד, המשפחות שלהם, אלה שמצליחות לשמוע מהן לא מוכנות לקבל אותן בחזרה, אם מבושה או מחשש שהן יכתימו את המשפחה. לרובן אין משפחות בארגנטינה, אין להן מקצוע, אין להן שפה, הן בעצם כבולות בתוך ארגון פשע, וכאמור חלקן גם נשואות לאותם סרסורים. איך הן עצמן ובעיקר איך הקהילה מתמודדת עם התופעה הזאת?

‏ד"ר בן-גדליה: אז הקהילה כאמור, נידתה את אותם טמאים, אגב, לא רק את הסרסורים אלא גם את הזונות, והקהילה נקטה בכמה שיטות להתנגדות לטמאים, כפי שהם כינו אותם. אחת הדרכים הייתה לפעול בחקיקה, להוציא את הזנות מחוץ לחוק, להפעיל את קציני המשטרה שפחות יקבלו שוחד מאותם סרסורים, אבל עיקר הפעילות הייתה במניעה, הן בפרסום במזרח אירופה, להתריע על פני התופעה של ניצול של נשים, שלכאורה מתחתנות עם איזה חתן עשיר, ולהזהיר אותן ולהגביר את המודעות לאותם נישואים, נישואים פייק, וגם ליווי של אנשים שכן ידוע שהן מהגרות לארגנטינה מטעמים שונים, גם ליווי שלהם בדרך וגם בהגעה, בירידה, באונייה בנמל בואנוס איירס, שבהם וידאו שהנשים לא מגיעות למעגל הזנות.

‏ורד: אין ספק שזה אחד הפרקים האפלים יותר בהיסטוריה של יהדות ארגנטינה, ואצלכם כמובן בארכיון יש תיעוד של התקופה הקשה הזו. אז בוא נרחיק למאה ה-18, למה שנקרא "נישואי סתר", במה מדובר?

‏[מוזיקת רקע]

‏ד"ר בן-גדליה: באזורים רבים באירופה, במהלך המאה ה-18, יהודים לא הורשו לגור, אלא אם כן היה להם ממש אישור ספציפי, per משפחה או per אדם. בשלב כלשהו השלטונות החליטו להגביל את מספר היהודים, ולכן התירו רק לבן אחד להמשיך לרשת את זכות התושבות באותו מקום, והמשמעות הפרקטית של זה הייתה שרק בן אחד יכול להתחתן.

‏ורד: מה שנקרא בלשון של המושבניקים, "בן ממשיך".

‏ד"ר בן-גדליה: כן, זה בן ממשיך, [צוחק] זה אותה תופעה, אפשר לקרוא לה ככה, רק שמושבניק יכול בקלות לעבור לעיר הסמוכה, ופה… אז מה שעמד בפני אותם אנשים שרצו גם לחיות חיים משלהם, הייתה או להגר למקום אחר או להתחתן בצורה לא פורמלית, בצורה שלא מוכרת על ידי השלטונות, אלא להתחתן כדת משה וישראל, אבל מבלי שזה יירשם. אנחנו מכירים את זה בבוואריה, מכירים את זה בגליציה, מכירים את זה במורביה, כשזה בעצם מאפשר להם לחיות חיים משלהם, ובעצם עדיין רשומים כתור בית האב, או שהאם היא אם יחידאית באופן פורמלי.

‏ורד: אבל הילדים שנולדים בנישואים האלה, הם נרשמים איפשהו, אני מניחה.

‏ד"ר בן-גדליה: כן, אבל הם נרשמים כתור הילדים של האמא, שהיא מוגדרת פורמלית כתור אם חד-הורית, היינו קוראים לזה היום, בעצם ילדים מחוץ לנישואים. אחת מההשפעות של זה עד היום זה שמות משפחה. אנחנו מכירים בכל העולם, בדרך כלל, שם המשפחה מייצג את האבא, מאוד פטרנליסטי, ג'קסון, הבן של יעקב, או ג'ונסון, הבן של ג'ון, ודווקא הרבה מאוד שמות, בעיקר במזרח אירופה אצל יהודים, היו שמות של… מבוססים על שמות נשים. נחמקין, הבן של נחמה, אלקין, הבן של אלקה. פייגלין, הבן של פייגלה.

‏ורד: זאת אומרת שאם אנחנו מכירים היום אנשים ששם משפחה שלהם יש צליל של שם של אישה, כמו ריבלין, ריבקין, פייגלין, מה שאמרת, יכול להיות שמדובר במשפחה שהיא נצר של אותן משפחות, שסבתא של סבתא של סבתא שלהם התחתנה בסתר?

‏ד"ר בן-גדליה: בהחלט יכול להיות, יש הסברים נוספים, אבל זה בהחלט אחד ההסברים היותר הגיוניים לתופעה.

‏ורד: באותה תקופה יש עוד חתונות ונישואים שמתקיימים בפרופיל נמוך, אנחנו מדברים על "נישואי חרש". מה ההבדל בין נישואי סתר לנישואי חרש?

‏ד"ר בן-גדליה: נישואי סתר זה נישואים שהקהילה הכירה בהם, והם התאימו לקהילה, הם לא התאימו לרצון השלטונות לצמצם את מספר היהודים, ולהכפיף את כל תהליך הרישום באופן מרוכז, לשלטונות. נישואי חרש זה סיטואציה שבה בחור ובחורה מתאהבים, ברגע, ומחליטים להתחתן. הנישואים ביהדות הם לא דבר מאוד פורמלי, לא מצריכים הרבה מעבר לשני עדים, ולהביא איזשהו משהו ששווה פרוטה, וזה איתגר לא את השלטונות דווקא, אלא איתגר את הקהילה. הקהילה רצתה, החברה רצתה לפקח על תהליך הנישואין, על תהליך השידוכין, רצתה שזה יהיה משהו שהוא מתאים מבחינה מעמדית, שהוא כמובן לא שובר את סמכות ההורים, מתבסס על האישור שלהם ועל הייזום מצדם, ובעיקר שלא יהיו נישואים ככה… אהבה חופשית.

‏ורד: אנחנו מדברים בעצם על המאות ה-18, 19, אנשים שמתחתנים בניגוד לרצון ההורים, או שהאישה נכנסה להריון. זה פחות או יותר ה… גבולות הגזרה?

‏ד"ר בן-גדליה: כן, החברה היהודית רצתה לשמור על עצמה, רצתה לשמור על המסגרת המסורתית, ובמובן מסוים גם רצתה לשמור על הבנות, על הנשים. כי במקרה של ארגנטינה, שראינו קודם, שמגיע מישהו מבחוץ, שלא מכירים אותו, ובעצם מציע ומפתה מישהי להתאהב בו, ולהתחתן איתו, זה גם תופעה שהקהילה חששה מהדברים מהסוג הזה.

‏ורד: בוא נתקדם למאה ה-20, ולמה שנקרא "נישואי הצלה". אנחנו מדברים בעיקר על יהדות גרמניה לפני השואה, כשאנשים כבר התחילו לחוש את חוקי נירנברג על בשרם, את האפליה הגזעית, ולמעשה היו מוכנים להגיע לכל מדינה שתקבל אותם. מה מאפיין נישואים מהסוג הזה?

‏ד"ר בן-גדליה: אנחנו דיברנו מקודם על ארגנטינה בתור יעד הגירה, בעיקר לבואנוס איירס, אבל במקביל, חלק גדול מההתיישבות של היהודים שם הייתה בקולוניות, במושבות חקלאיות, שנוסדו על ידי הברון הירש, עוד בסוף המאה ה-19, ובאו בעצם לתת מענה לאותו עוני שדיברנו עליו במזרח אירופה במאה ה-19. עם עליית הנאצים לשלטון, המושבות הללו בעצם היוו יעד נוסף שאליו יהודים יכלו להגר, אבל לא כל אחד יכל להגר. בשביל להגר ולקבל אשרה מממשלת ארגנטינה, היית צריך להוכיח מסוגלות לעסוק בחקלאות, עבר חקלאי, ושיש לך מספיק כוח אדם, שזה אומר גברים במשפחה שיכולים לעסוק בחקלאות. כך שהדרישות היו משפחה שכוללת לפחות 3-4 כוחות עבודה, שזה אומר גברים מעל גיל 14, כמובן לעמוד בבדיקות רפואיות קפדניות, אבל בעיקר הכשרה חקלאית, או כעבר חקלאי, או שעברת הכשרה וממש הוקמו חוות לצורך העניין בגרמניה.

‏אנחנו פוגשים מקרים שבהם אנשים לא קיבלו, על אף ההכשרה החקלאית שלהם, לא קיבלו את האשרה, את הוויזה לארגנטינה, מהסיבה הפשוטה שהיו להם שתי בנות. הם היו אבא, אישה, שתי בנות, זה לא היה מספיק כוח עבודה בשביל להגר. ובחלק מהמקרים, אנחנו מכירים סיטואציות שהם באותם חוות הכשרה פגשו גברים צעירים, שגם הם לא יכלו לקבל בפני עצמם את אותה ויזת הגירה, ואז הפתרון הוא נישואי הצלה, שזה בעצם נישואים פיקטיביים, שאחד מאותם בחורים מתחתן עם הבנות המשפחה, עם אחת מבנות המשפחה, וניתן פתאום לקבל את הוויזה.

‏ורד: שזה מייצר שנים אחר כך לא מעט בעיות, נכון? הסיפור הזה של בעצם להתחתן בעל כורחם, גם של הגברים וגם של הנשים.

‏ד"ר בן-גדליה: אז הנישואים האלה, שהם נישואים בסופו של דבר פיקטיביים, תמיד יכולים ליצור בעיה. אם הבעל, לדוגמה, פתאום מחליט לסחוט את האישה ולא רוצה… לא רוצה לשחרר אותה, לגרש אותה, אם צריך, או בכלל להתיר את הנישואים. במקרה של ארגנטינה זה מסובך עוד יותר, כי ארגנטינה היא מדינה קתולית, שבתקופות מסוימות בכלל לא התירו בה גירושין, ולכן אותן נשים שהתחתנו בנישואים פיקטיביים בשביל להציל את כל משפחתן, זה יכול להיות נערות צעירות בנות 16 שהחליטו להציל את כל המשפחה והסכימו להירשם כנשואות לגברים מסוימים, היו כלואות ונאלצו, גם אם קיבלו את הסכמת הבעל לכאורה, היו צריכות לנסוע במיוחד לאורוגוואי השכנה בשביל שם להצליח להתגרש.

‏ורד: אני מבינה שאצלכם בארכיון העם היהודי, יש גם תיעוד של כמה מקרים כאלה.

‏ד"ר בן-גדליה: כן, אני אקריא קטע מתוך ראיון שנעשה עם מישהי שבשנת 38' ניסתה לברוח מגרמניה עם משפחתה, אז היא הייתה צעירה, היום היא כבר אישה מבוגרת:

‏[מוזיקת רקע]

‏"הראיון עם אבי היה קצר. העובדה שבמשפחתנו היו רק שני גברים כשירים לעבודה היוותה מחסום בלתי עביר, התקנון חייב מינימום של שלושה גברים פעילים. ארגנטינה נזקקה לכוח אדם חסון בכדי שיציאוה משיממונה. אבא חזר במפח נפש. ימים שלמים הסתובבנו וראשנו עסוק במחשבות איך להתגבר על המכשול. התקווה הייתה שאחד הצעירים שהיו אצלנו להכשרה יאות, לאור המצב, להצטרף אלינו, וכך למלט עצמו מהתופת ולפתור לנו את מכסת כוח האדם הנדרשת. שני צעירים הסכימו מיידית. אחד בשנות ה-20 לחייו, והשני בן 16, בחור חסון ושרירי, שניהם כשירים לעבודה פיזית קשה. אבי התייצב פעם נוספת במשרדי יק"א, ושוב עמד בתור הבלתי נגמר של מבקשי מקלט כמהגרי עבודה. כשעמד לחתום על החוזה, ראה לפתע הפקיד שאחד הגברים הרשומים אינו נושא את שם משפחתנו, וביקש לדעת איך אדם זה קשור למשפחה. אבי אמר את האמת, 'הבחור מתגורר אצלנו זמן רב לשם הכשרתו החקלאית'. 'לא מספק', פסק הפקיד כלאחר יד. 'רק בנים וחתנים נחשבים כשייכים. העסקה מבוטלת'. שוב עמד אבי לחזור בידיים ריקות, והאדמה בגרמניה בוערת. אבא היסס רגע, ואז אמר לפקיד בחיוך קונדסי, 'לא ציינתי זאת קודם, אבל יש לי בת בת 17, ומה שלא קיים כרגע בהחלט עשוי לקרות בהמשך'. הפקיד רשם זאת בשולי המסמך. איש מאיתנו לא ייחס לכך חשיבות. ההצלה הייתה הדבר היחיד שעמד מול עינינו. רק לצאת בשלום, לברוח, להשאיר את הענן השחור מאחורינו, הרחק מאחור. איש לא שיער כמה עוגמת נפש יגרום לי משפט מחוייך זה."

‏ורד: וואו, ואנחנו באמת מכירים את ההיסטוריה של אותה אישה, שצריך להגיד, היא עדיין בחיים, נכון? היא בת 100 בערך, משהו כזה?

‏ד"ר בן-גדליה: כן, שנת 38' היא הייתה בת 17, אז היא בת 100, ובסוף היא הצליחה להשתחרר, להתגרש…

‏ורד: אבל בקשיים מרובים.

‏ד"ר בן-גדליה: בקשיים מרובים, והקימה אחר כך משפחה למופת, משפחה לתפארת.

‏ורד: אז פחות או יותר באותה תקופה, בשנות ה-30 וה-40, מתחילה גם כאן, בארץ ישראל, תופעת הנישואים הפיקטיביים, זה קורה בשל מדיניות "הספר הלבן" של הבריטים וההגבלות על העלייה לארץ. תסביר לנו למה היה צריך לקיים את אותם נישואים פיקטיביים בשנים של העלייה הבלתי-לגאלית לארץ?

‏ד"ר בן-גדליה: אז באותן שנים הבריטים מאוד מאוד הגבילו את העלייה, וכל סרטיפיקט היה באמת שווה זהב. כשכבר קיבלו סרטיפיקט יחיד, לאדם בודד, היה מאוד חשוב לחתן אותו פיקטיבית, עם עוד בן זוג או בת זוג, בשביל להכפיל את כוח העלייה לארץ. היישוב היהודי בארץ שיווע לכוח אדם, לכוח אדם צעיר, לעלייה גדולה של יהודים, וברגע שניתן היה, אז חתונה פיקטיבית איפשרה להעלות לא אדם אחד, אלא להעלות שני אנשים.

‏ורד: ואיך המנגנון הזה עובד? איך הממסד הרבני מתמודד עם הנישואי שקר האלה, צריך להגיד?

‏ד"ר בן-גדליה: זה מאוד מעניין, כי הרבנים, רבני הקהילות, היו גם אחראים מטעם השלטונות על הרישום האזרחי, ובעצם אסור היה להם לשקר, אבל הם שיחקו בעצם על הדואליות הזאתי, שמצד אחד יש רישום אזרחי, לעומת החתונה כדת משה וישראל. ורבים מהם בעצם הנפיקו במעמד החתונה אישורי רווקות, שבעצם אומרים בני הזוג הללו הם בעצם לא נשואים. לפעמים זה כתוב בצורה הכי מפורשת שאפשר, ולפעמים בגלל שהתפקיד הרשמי שלהם לא אפשר להם להגיד שהם בעצם עורכים חתונה פיקטיבית, הם עשו את זה בצורה קצת יותר מתוחכמת, וציינו את זה בקודים הלכתיים, שבעצם אומרים שלא היה פה שום דבר. היו רבנים אחרים שכן אמרו זה חתונה ממש, והצריכו אחר כך גט וגירושין בין בני הזוג.

‏ורד: אז אנחנו יודעים שחלק מהזוגות האלה, אפילו שזה היה פיקטיבי, המשיכו להיות נשואים למשך שנים ארוכות ומאושרות, והיו כאלה שמטבע הדברים גם נקלעו לקשיים ולצרות, ורצו אחר כך להיפרד בארץ, גברים שסירבו לתת גט, זוגות שהתחילו לסחוט אחד את השני בשביל להיפרד. מה קרה אחר כך בארץ באמת עם כל אותם… אנחנו מדברים על מאות רבות של זוגות כאלה שהתחתנו בנישואים פיקטיביים, נכון?

‏ד"ר בן-גדליה: כן, אז במרבית המקרים, כפי שציינת, זה היה פשוט יחסית והם פשוט מאוד נפרדו בצורה פשוטה. היו כאלה שאו שראו כי טוב והתאהבו, או סתם מכוח האינרציה נשארו כבני זוג. אנחנו גם רואים במעמד החופה, יש ממש שאלונים, שהאישה מקבלת הנחיות ללמוד איך קוראים לבעלה, אם יתחקרו אותה בעלייה לארץ, איך קוראים לחותנת שלה, ועוד כל מיני שאלות כאלה שפקידי הגירה עלולים לשאול אותה. אבל בהחלט אנחנו גם מכירים מקרים שבהם ממש הבעל ניסה לסחוט את האישה, במיוחד במקרים שבהם הרב המקורי הקפיד שהחתונה כן תהיה חתונה גם לפי דת משה וישראל, והרבנות בארץ, בעיקר רבנות תל אביב, התערבה בזה ומאוד ניסתה להקל, לא תמיד בהצלחה.

‏ורד: סיפרת לי קודם שיש לך קשר משפחתי לאחד הרבנים האלה שנתנו את האישורים לחתונות הפיקטיביות עוד באירופה?

‏ד"ר בן-גדליה: כן, סבא רבא של אשתי היה הרב האחרון של בוצ'אץ', העיירה של עגנון, וסבתא של אשתי הייתה מספרת שתמיד, כל פעם שמישהו היה עולה לארץ בשנות ה-30, הוא היה דואג לערוך לו חופה פיקטיבית. וכמו עוד הרבה מאוד מאותם רבנים שסייעו לעלייה של אותם זוגות, או לא זוגות, לארץ, הוא נרצח בשואה, והם זכו להגיע לארץ ביחד או לחוד, והצאצאים שלהם חיים פה היום.

‏ורד: ואני מבינה שמי שעוד ניצלו את הסרטיפיקטים, שזה אמנם לא קשור לנישואים, אבל זה סיפור נחמד כשלעצמו, היו ספורטאי המכביות הראשונות בארץ ישראל. מה הסיפור של הספורטאים והפיקטיביוּת?

‏ד"ר בן-גדליה: המכביות הראשונות בשנות ה-30, הם באמת היו מוקד בעצם שאיפשר להרבה מאוד צעירים יהודים מרחבי העולם להגיע לארץ ישראל בצורה פורמלית ורשמית. אנחנו יודעים בעיקר מהמכביה השנייה, בשנת 1934, שהם כבר למדו לקח מהמכביה הראשונה, וזה פגע בהם אל מול הבריטים, והם מתעקשים ממש בהנחיות שאדם לא יכול לקנות one-way ticket בדרך אם הוא רוצה להגיע למכביה. ואנחנו ממש מכירים מקרים על אנשים שלא היו כל כך ספורטאים, כולל סיפורים, אני לא יודע אם הם נכונים, על אנשים שטבעו בבריכה בזמן תחרויות שחייה, באמצע שחיית כלב כזאתי, אנחנו בהחלט פוגשים, וזה אנחנו רואים בארכיון בצורה הכי מפורשת שאפשר, דרישה מטעם מרכז מכבי ומטעם הגופים השונים שמארגנים את המכביה, לא להשתמש בוויזת התייר, ויזת הספורטאי, בשביל להישאר בארץ, כי זה פוגע לטווח ארוך ביוקרה של המכביה.

‏ורד: טוב, אז דיברנו על סוגים שונים של נישואים קשים, מוזרים, נישואים אומללים, אבל יש סוג של חתונה יהודית שמתקיימת כבר מאות רבות של שנים, אני מתכוונת ל"חתונה שחורה", שמטרתה לעצור מגפות. [מוזיקת רקע] היו ככל הנראה חתונות כאלה גם בזמן מגיפת הדבר הגדולה, מה שנקרא "המוות השחור", באירופה במאה ה-14, היו חתונות כאלה בזמן מגיפות של אבעבועות רוח, כולרה, שחפת, כמובן שבזמן השפעת הספרדית, 1918-1919, וגם עכשיו, בזמן מגיפת הקורונה, אנחנו יודעים על כמה חתונות כאלה. תסביר לנו מה קורה בחתונה שחורה? מה זה הדבר הזה?

‏ד"ר בן-גדליה: התפיסה של הקהילה הייתה שכל זוג צריך להינשא, זו אחריות על הקהילה לדאוג לזה, וברגעים של משבר, כמו ברגעים של מגיפה, הקהילה באה והתגייסה בכדי לחתן יתום ויתומה, בטקס מאגי בבית העלמין, תחת חופה שחורה. אנחנו מכירים עדויות לזה, יש לנו עדויות מצולמות ממגפת הכולרה ב-1909 בירושלים, שתועדו על ידי דוקטור משה ארלנגר, רופא עיניים שמגיע לירושלים, והוא מתעד חתונה מהסוג הזה, שבה השיאו יתום ויתומה מקהילת התימנים, בכפר תימני, בכפר השילוח, בבית העלמין, בהר הזיתים. והתפיסה הייתה שמעשה חסד שכזה, שבעצם הוא גם מעשה שגם מנסה לשקם את המעמד הקהילתי של הקהילה, שזאת שהיא זו שמחתנת, זו שדואגת למבנה החברתי שלה, זה דבר שיכפר על המגפות.

‏ורד: סוג של התרסה נגד המוות, מעין אמירה כזה של ניצחון החיים, המשפחה, הילדים שהגיעו אחר כך, על פני המוות הנורא שפוקד אותנו, זה בעצם הרעיון?

‏ד"ר בן-גדליה: כן, וזה לא רק תופעה היסטורית, אנחנו יודעים שגם במהלך מגיפת הקורונה, בגלים הראשונים, גם נערכו חופות מהסוג הזה בבתי עלמין, לפחות סיפור ידוע אחד, על בני-ברק.

‏ורד: אז דיברנו על חתונות שנעשו במרמה, בחשאי, נישואים פיקטיביים, טקסי חתונות שחורות, זה היה רק מעט ממה שאפשר למצוא אצלכם בארכיון וברשת, נכון?

‏ד"ר בן-גדליה: בהחלט, יש לנו ארכיונים של קהילות יהודיות מכל רחבי העולם, על פני מאות השנים האחרונות, וארכיוני הקהילות מתעדים את כל מעגל החיים, כמובן נישואין, אבל גם היבטים אחרים של החיים היהודיים, ואפשר לראות חלק גדול מאותם חומרים גם באתר הספרייה הלאומית.

‏[השיר "אהבה בת עשרים" בביצוע יוסי בנאי מתחיל להתנגן ברקע]

‏ורד: אני מאוד מודה לך, דוקטור יוחאי בן-גדליה, מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בספרייה הלאומית. תודה לעורך נתי גבאי, למפיק דניאל גל. אני ורד ליון ירושלמי, ואתם יכולים לשמוע את הפרק הזה בכל הפלטפורמות הדיגיטליות של הספרייה הלאומית, ובכל יישומוני ההסכתים. נשמח אם תגיבו, תפיצו ותשתפו. להתראות.

‏[השיר "אהבה בת עשרים" ממשיך להתנגן עד סיום הפרק]

‏"…וחדר זה עודו שומר

‏זכרון ימים יפים יותר

‏עקבות סופה אשר פרחה לה

‏כאן שום דבר אינו דומה

‏לאשר עבר לאשר חומק

‏לאשר הולך איתנו הלאה

‏יפה שלי

‏את יחידה ומכושפה שלי

‏מאור השחר עד לבוא לילי

‏אוהב אותך,

‏אוהב עדיין.

‏אני מכיר את כישופייך

‏את השקרים את הסודות.

‏צריך תמיד לפקוח עין

‏להישמר ממלכודות.

‏ובלילות הכי קרים

‏היו ודאי גם אחרים

‏שאת גופך השביעו נחת.

‏הן אחרי ככלות הכל

‏היה לי כישרון גדול

‏להזדקן איתך ביחד.

‏יפה שלי

‏את יחידה ומכושפה שלי

‏מאור השחר עד לבוא לילי

‏אוהב אותך,

‏אוהב עדיין.

‏הזמן שיר אבל מנגן עוד

‏והימים כואבים…"

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה