הספרנים - "איך לא חזרת אליי?": כאב היתמות של דבורה עומר

בגיל 11 איבדה דבורה עומר את אמה בנסיבות טרגיות, שלא התבררו לה עד שלב מאוחר מאוד. באותו הזמן נאלצה להיפרד גם מאביה, ששהה אז בחו"ל ולא מיהר לחזור אל דבורי הקטנה שלו. היתמות והכאב ננעצו ביצירתה של עומר - לילדים, לבני נוער ולמבוגרים - למשך כל חייה. עוד על חייה של דבורה עומר, בפרק החדש של הסכת "הספרנים", בו התארח בנה, גיל עומר.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/11/2021.

‏ורד: ב-17 בינואר 1944 פילח קול ירייה חזק את דממת מנוחת הצהריים של חברי קיבוץ מעוז חיים. לאה שרשבסקי נהרגה מאותה ירייה, ומסלול חייה של בתה, דבורה, בת ה-11, לימים דבורה עומר, השתנה לנצח. אביה של דבורה, משה מוסינזון, שהה אז בשליחות הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי באירופה הבוערת, והנה גלויה ששלח לה, כחודש מאוחר יותר, ב-13 בפברואר 1944.

‏[מקריאה]

‏"דבורה'לה שלי היקרה, הגיעה אליי השמועה הנוראה. רציתי להגיע אלייך, אבל אין כל אפשרות כזו. במה ננחם את עצמנו, בתי? כל כך קשה לי לכתוב אלייך את המכתב הזה, לו יכולתי להיות איתך בימים אלו, אבל גזרה היא. נישא את הכאב, דבורי, יחד. את מה שקרה אין לשנות.

‏עלייך רק לזכור, דבורי, שחלומה של אמא היה תמיד לראותך גדלה ופורחת, עליזה ושקדנית. לפניי מונח כעת מכתבה האחרון של אמא אליי, והמכתב כולו כתוב עלייך, ואם אנו רוצים למלא את רצונה של אמא, הרי שאת צריכה להתגבר על הכאב והצער, ללמוד הרבה ולהיות נערה שקדנית וטובה. נשמור את זכרה של אמא בליבנו, כמה טובה הייתה, כמה מסורה וכמה חכמה.

‏כתבי נא לי, בתי, ואף אני אכתוב לעיתים קרובות. אני לוחץ אותך אל לבי, דבורי, ממרחקים וכואב איתך יחד. אבא".

‏[מוזיקת רקע]

‏ברוכות וברוכים הבאים להסכת "הספרנים". אני ורד ליון ירושלמי, ואת הפרק הזה נקדיש לאחת מסופרות הילדים והנוער המצליחות והאהובות ביותר - דבורה עומר.

‏שלום לך גיל עומר, בנה של דבורה עומר, ויושב ראש תאגיד השידור הציבורי.

‏גיל: שלום רב.

‏ורד: אני חושבת, שכל מי שקרא בילדותו את הספרים של אמא שלך, וזה בערך כולנו, יכול היה להרגיש שהיתמות, העצב והבדידות שהיא חווה מאז אותו אירוע טרגי, זה משהו שמורגש ונוכח ברוב הספרים שלה. נכון?

‏גיל: לגמרי, זה… זאת הייתה החוויה שעיצבה את החיים שלה, ולוותה אותה, לדעתי, דקה-דקה בחייה.

‏ורד: אז תן לנו קצת רקע על הסיפור הטרגי הזה?

‏גיל: אני חושב שזה התחיל מיד לאחר האירוע עצמו. היא לא ידעה באמת מה קרה לאמא שלה. אז, אחד, הייתה לה את התחושה, מאחר והסיפור בקיבוץ היה שהאמא התאבדה, משום שהיו בריטים בארץ, ואי אפשר היה להסביר המצאות של גופה עם כדור בראש, אז אמרו שהיא התאבדה, והיא לא בדיוק ידעה מה האמת ומה לא. אז קודם כל, הייתה לה התחושה, או התהייה, איך זה יכול להיות שאמא עוזבת ילדה בת 11. שלא לדבר על זה שהיו עוד שני ילדים בני שנה, תאומים. אז הייתה לה את התחושה הזו של… של נטישה. ונטישה זה… זה דבר שמשפיע על כל אדם לאורך כל חייו. ואחר כך החיפוש אחר האמת, ותחושת הבדידות, והשאלות שעלו אי בזה. זאת אומרת, זה התחיל ממש מהאירוע עצמו לכל אורך הנערות שלה, אבל אני יכול לומר שאני גם בתור… כשכבר הייתה אישה, אמא, אישה בוגרת, זה ליווה את חייה כל הזמן. כי הנקודה הרגישה הזו, הפצע המדמם הזה, המשיך לדמם לאורך כל החיים.

‏היא נשארה בקיבוץ, אומנם, שזה… זו מסגרת עוטפת, אבל אמא שלה נהרגה, אבא שלה לא חזר. עצם העובדה שהוא לא חזר, ושלח לה… והקראת חלק מהמכתב. זאת אומרת, הוא סיפר לה כמה ילדי השואה צריכים אותו. אבל בסוף יש ילדה שאומרת לעצמה: "אני צריכה את אבא שלי פה איתי, וזה שיש ילדים אחרים שסובלים וצריכים, אולי היא יכלה להבין את זה, אבל בתחושה היא גם… נשארה מאחור, גם בתחושה הזו, שיש ילדים שעדיפים עליה מהצרכים שלה. אז גם זה היה פצע מאוד-מאוד קשה, שאני חושב שלאורך כל השנים, גם היה צל במערכת היחסים שלהם, גם שנים לאחר מכן.

‏ורד: וכשהאירוע הטרגי הזה קורה, אבא שלה - ההורים שלה בעצם היו גרושים - נמצא באירופה בשליחות הצבא הבריטי, כמו שאמרנו. ואז התחושה הזאתי בעצם, זה סוג של יתמות, היא נשארה לבד לגמרי, ואז באמת היא פונה לכתיבה, כי הכתיבה בעצם הופכת להיות גם צורך, אבל גם סוג של מפלט. היא כותבת יומנים אישיים בשנות התבגרותה, אחר כך גם ספרים. ואלו המקומות שהיא יכולה מצד אחד גם לדמיין חיים אחרים, נורמלים ומאושרים יותר, וגם לתת קול וביטוי לדמויות ולגיבורים שחוו ילדות קשה כמוה.

‏גיל: היא התחילה באמת בכתיבה של יומנים, ואחרי ש… כשהיא נפטרה, מצאנו יומנים ממש מתקופת הילדות, והם היום, באמת, אצלכם בספרייה הלאומית, וזה די מדהים לראות. זאת אומרת, יש שם דברים שכתבה ילדה בת 11, ומדהים לראות גם את העומק וגם את הכאב. ולימים הכתיבה הזו התפתחה, וזה הפך, הכתיבה הזו שבה היא מתארת חיים של ילדים בקיבוץ, מתארת ילדה שהיא בת דמותה אבל אחרת, עם שם יותר מקובל ויותר שהיא חשקה בו…

‏ורד: אתה מתכוון ל"דפי תמר".

‏גיל: "דפי תמר," כן. אז בעצם היא לקחה והשליכה לחיים שלה, אבל עשתה אותם… צבעה אותם בצבעים אחרים. וככה בעצם התחילה לכתוב יומן… בעצם היא לימדה כיתה, היא הייתה מורה כבר, היא לימדה כיתה. והיא נתנה להם יום אחד מטלה, לכתוב יומן או משהו כזה. והיא מאוד התאכזבה מהתוצאה, ואמרה להם בואו אני… אני אקריא לכם יומן, ואראה לכם איך צריך. והיא התחילה לכתוב להם בהמשכים, ולהקריא להם פעם בשבוע, את היומן הזה, והם הופנטו מהדברים. וככה בעצם נולד הספר של "דפי תמר", מהכתיבה שלה לבני הכיתה שלה, לילדי הכיתה שלה.

‏ורד: כן, אם כי לתמר יש זוג הורים ואחים, משפחה מאוד נורמטיבית, חמה, מלוכדת, כל מה שלא היה לה, בעצם.

‏גיל: נכון, עצם העובדה, תמר… היא, בתור ילדה, שנאה את השם שלה. אמרה: "מה זה דבורה, זה שם גלותי, זה לא שם של צב… של צברית". אז תמר הייתה תמר, והמשפחה הייתה משפחה של אותם הימים, מאוד ברורה, עם דברים מאוד ברורים. אבל החוויות היו חוויות שלה, שעטפו אותה, בצבעים יותר נעימים.

‏ורד: ובניסיון להתגבר על הבדידות, היא באמת מפתחת, בעצת אביה, דמיון מפותח ופורה, שהתחיל עוד לפני האסון של אמא שלה. אני רוצה לקרוא קטע יפה שמצאנו בארכיון שלה, זה קטע מתוך שיחה שהיא קיימה, כנראה אצלכם בבית, בשנת 2006, במפגש שלה עם סטודנטים.

‏[מוזיקת רקע]

‏[מקריאה]

‏"אבא שלי היה בקיבוץ נען, ואני הייתי בקבוצת החוגים. והוא בא לבקר פעם בחודש, וכל פעם כשהוא נסע, בכיתי. אבא שלי היה איש מאוד יצירתי, הוא כמו משפחת מוסינזון, ויום אחד כשבכיתי הוא סיפר לי סיפור ששייך למקום הזה. הייתי מאוד קטנה, אני לא יודעת באיזה גיל מתחילים לזכור, אבל הייתי מאוד-מאוד קטנה. והוא הושיט לי ככה את היד ואמר לי: "אל תבכי, אני נותן לך במקומי את קרשינדו". הוא שם לי אותו על היד ואני שאלתי אותו: "מי זה קרשינדו?", "זה גמד קטן שיהיה במקומי, שכל מי שאוהב אותו רואה אותו, אבל רק מי שאוהב אותו, רואה אותו". והקרשינדו הזה נעשה משוש חיי. הילדים נורא צחקו מזה, אבל אני אמרתי שאני רואה אותו, כי אני אוהבת אותו, ואתם לא".

‏היום היינו קוראים לזה חבר דמיוני.

‏גיל: כן, אבל יש פה משהו שהוא די מדהים בעיניי. זאת אומרת, אבא שלה היה אז, אני לא יודע בן כמה, אבל אדם די צעיר, לא למד, לא פסיכולוגיה ולא חינוך, אבל נתן לה איזה… איזו מתנה די מדהימה. זאת אומרת, היכולת שלו לבוא ולהגיד: "תראי, אני מעניק לך את החבר הדמיוני הזה". עכשיו, צריך לטנגו הזה שניים. זאת אומרת, מצד אחד הוא, שיחשוב על רעיון מדהים כזה, ומישהי מהצד השני, עם דמיון מאוד מפותח, שתשתף פעולה. אבל זה באמת הפך לקרשינדו… אותו קרשינדו, הפך ליישות מאוד משמעותית בחייה. זאת אומרת, זה אותה דמות שליוותה אותה בתור ילדה, במצוקות הכי קשות שלה, ולא הייתה אמא ולא היה אבא, אבל היה קרשינדו. וזה מדהים, [צוחק] אני חייב להגיד לך שבקבר שלה, על הקבר שמנו, אנחנו, המשפחה, שמנו מין פסל של בובה קטנה, שקראנו לו קרשינדו. ואמרנו: "הנה, הוא איתך גם עכשיו", וזה. כל פעם שאנחנו מגיעים לקבר, אנחנו בודקים שאף אחד לא לקח אותו, והוא עדיין שם, והכל בסדר. אבל זה די… זה די מדהים, הדבר הזה.

‏ורד: זה לא המקרה היחיד שהדמיון שלה בא לידי ביטוי בקשר שלה עם אביה.

‏גיל: לפני כמה שנים, הוצאת הספרים ביקשה ממני לעבור על חלק מהספרים, ולראות אם זה דו… אם יש דברים שדורשים תיקונים. ועשיתי איזשהי עריכה קלה מאוד לחלק מהספרים, ונתקלתי בספר שפחות הכרתי אותו, שנקרא "פגישה על ענן". והספר הזה, ועוד פעם, זאת אומרת, הוא לא רק נתן לה את קרשינדו. הספר הזה מתאר בעצם על פגישה של שני אנשים שאוהבים… זה ספר ילדים מקסים בעיניי, שני אנשים שרחוקים שאוהבים, ובעצם הוא אומר לה: "תראי, אני מאוד רחוק, את מאוד רחוקה. בואי נרים מבט לשמיים, אני את… אני אתפוס ענן, ואת תתפסי ענן, והעננים האלה ייפגשו, וניפגש בשמיים בענן הזה". והיא בתור ילדה, עוד פעם מלאת הדמיון, בעצם עשתה פגישות עם אביה. היא נפגשת איתו. הוא רחוק, הוא באירופה הבוערת, כמו שאמרת, אבל הם נפגשים לפגישות של אב ובתו על הענן. פגישות מדומיינות, אבל עוד פעם, זה הכלי שהוא נתן לה, שזה די מדהים.

‏ורד: לגמרי. אז אפשר באמת להגיד שאבא שלה היה גם מי שהוביל אותה להיכנס למסלול הכתיבה. בהמשך הוא גם הופך להיות העורך שלה, הסיפורים הראשונים שהיא כותבת התפרסמו בעיתון "במעלה", של הנוער העובד והלומד, שהוא היה העורך שלו. אז ברמה המקצועית אין ספק שהוא תרם לה המון. אבל בכל זאת, בשנתיים המאוד-מאוד קריטיות שהיא נשארה לבד, הוא לא היה איתה. היא הצליחה לסלוח לו, נכון?

‏גיל: זה הייתה סליחה, אני חושב, בערבון מוגבל. זאת אומרת, היא… היא סלחה לו, אבל עמוק-עמוק בפנים, השאלה הזו של: "איך לא חזרת אליי", הייתה שם תמיד. אני חושב שכשהיא נהייתה אמא, זה אפילו עשה לה את זה קשה יותר. היא פתאום הבינה את המשמעות, לא רק בתור ילדה, אלא גם בתור הורה. וזה הייתה… וזאת הייתה שאלה שניקרה במוחה שנים. אני חושב שזה לא סתם שהיא גם כתבה את "פגיעה ישירה" שמתאר את… הספר, מתאר את כל הפרשה הזו. היא הצליחה לכתוב את הספר הזה רק אחרי שהוא נפטר. היא הרגישה שמשהו השתחרר. היא יכולה לכתוב בלי להרגיש אשמה או בלי להרגיש חוסר נעימות, וכתבה את הספר הזה ב… ככה, [מגחך] בצורה מאוד מצחיקה. ההורים שלי נסעו לאיזה נסיעה לחו"ל, משהו מעבודתו של אבא שלי. והיא הסתגרה במלון, הוא היה עסוק בענייניו. היא הסתגרה במלון והתחילה לכתוב, ואני זוכר שחזרתי… נהוג היה אז לבוא לקחת אותם משדה התעופה, לעמוד ולחכות. וחיכיתי וכשהיא יצאה, היא אמרה לי, אני ממש זוכר את זה, היא אמרה: "כתבתי ספר" ואמרתי לה: "מתי?". והיא שלפה ערימות של ניירות. היא כתבה… היא הייתה ממש אחוזת אובססיה, והיא כתבה, לא את כל הספר כמובן, אבל חלק ניכר ממנו, על אריזות של קרטון של חולצות שאבא שלי קנה, על מפיות, על נ… על טישואים. זאת אומרת, היא פשוט… כל מה שהיה לה שם. לא היה לה כנראה ניירות או אני לא יודע מה. היא כתבה וכתבה וכתבה במשך כל הנסיעה הזאת שארכה איזה, אני מניח, שבוע. וחזרה כבר עם תשתית לאיזשהי ספר… לאיזשהו ספר, שאחר כך כמובן היא המשיכה לעבוד עליו. אבל זה היה ממש זמן קצר לאחר מותו של אביה, ואני חושב שלא במקרה.

‏ורד: ובאותו ספר, "פגיעה ישירה", אני חושבת שהיא כותבת לפחות פעמיים-שלוש, שהם אף פעם לא ישבו לדבר, הוא והיא, ל… מה קרה לאמא. היא ציפתה שהוא יעשה את זה, היו פעמים שהיא רצתה לעשות את זה, ואיכשהו הם אף פעם, בכל שנות חייהם, לא הצליחו להגיע לַכמה דקות האלה של לשבת ולדבר מה באמת קרה לאמא. אז כנראה שגם זה ישב על איזשהו מקום מאוד כואב.

‏גיל: נכון. היה… זה היה פצע מאוד-מאוד גדול.

‏[ברקע - פתיחת השיר "שיר העמק"]

‏ורד: בשנות החמישים היא מכירה את אביך, שמוליק עומר, במהלך הצגת תיאטרון.

‏גיל: ההיכרות שלהם היא קצת מצחיקה. משום שאבא שלי באותם ימים היה שחקן, והדוד שלה, יגאל מוסינזון… עלתה איזשהי הצגה שלו בתיאטרון, אני חושב אולי "המטאטא," והוא הזמין אותה לראות את ההצגה. והיא ראתה אותו על הבמה, הוא מאוד מצא חן בעיניה, והיא ביקשה… היא ביקשה מיגאל להכיר ביניהם. והוא הכיר. אחרי ההצגה הוא לקח אותה מאחורי הקלעים, הכיר לה אותו, וככה נולד ה… [מגחך] נולד הרומן ביניהם.

‏ורד: אז הם מתחתנים, ואחרי כמה שנים עוזבים את הקיבוץ, ובסוף שנות ה-60, ב-1967, היא מפרסמת שני ספרים שעד היום נחשבים לקלאסיקה של ספרות הנוער, אני מתכוונת לַ"בכור לבית אב"י", סיפור חייו של איתמר, בנו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית, והספר "שרה גיבורת ניל"י", על שרה אהרונסון ומחתרת ניל"י, שאגב, הפרק הקודם בהסכתים שלנו הוקדש לאותה מחתרת.

‏וההצלחה שלה, יחסית, היא די מהירה. אולי למעט מכתב הדמעות המפורסם, אותו מכתב סירוב של אחד המו"לים לפרסם ספר שלה, שהדמעות שלה נספגות בנייר המכתבים. היא מהר מאוד הופכת לסופרת שמצליחה להתפרנס [בהתפעלות] מהכתיבה שלה, והיא כותבת בקצב מסחרר. לרבות אגב, תרגומים. יש בספרייה הלאומית, כמה תכתובות שלה עם מתרגמים, אחת מהם יפה במיוחד עם המתרגמת היפנית שלה, הם כנראה הפכו להיות חברות במרוצת השנים.

‏איך היא מקבלת השראה לכתוב כל כך הרבה ספרים? נציין שהיא כתבה כמאה ספרים ועוד עשרות מחזות ותסכיתים לרדיו.

‏גיל: אני חושב ש… אחד, את מתארת פה איזשהו תהליך שאני לא בטוח שהיה כל-כך מהיר. זה היה תהליך, זה לא קרה בין לילה. כי באמת היא התחילה לכתוב, זה היה "דפי תמר", ואחר כך היה, נדמה לי, "עד השמיים". אבל באמת הפריצה הגדולה שלה יותר, הייתה אני מעריך עם "שרה גיבורת ניל"י", וזה הלך… אבל זה באמת היה דבר הדרגתי, עד, באמת, להיותה סופרת שמוכרת כמעט בכל בית בישראל, וגם תרגומים של הספרים שלה ב… להמון-המון שפות בעולם.

‏וזה הפך לעניין מאוד מהותי בהוויה שלה. זאת אומרת, אני זוכר את הימים שאני יוצא מהבית בבוקר והיא כבר כותבת, אני חוזר והיא כותבת. היא מספרת סיפור שאני לא זוכר אותו, אבל כשהייתי חוזר מהגן, פעם אחת אמרתי שכשאני אהיה גדול, אני אשבור את מכונת הכתיבה, כי אמא כל הזמן כותבת. והיא לקחה את זה מאוד ללב, ומאותו רגע, היא הפסיקה לכתוב כשאני חוזר מהגן, כי היא הרגישה שזה לא… לא בסדר ש…

‏ורד: צריך להכין לילד שניצל ופירה.

‏גיל: משהו כזה. אבל זה באמת הפך למשהו מאוד מהותי. ואפילו בתקופות שהיא לא כתבה, הצורך שלה לכתוב, לחזור ולשבת ליד השולחן ולכתוב, או לפעמים במיטה, זה היה משהו מאוד-מאוד מהותי בהוויה שלה.

‏ורד: כי גם נדמה שהיא מאוד-מאוד הזדהתה עם הדמויות שהיא כתבה עליהם. היה לה מוטו שהיא חזרה עליו, "לזכור ולהזכיר". שהיא הייתה ממש נשאבת לתוך הדמויות, וגם הבחירה בנושאים לא הייתה טריוויאלית.

‏גיל: הייתה שם הזדהות טוטאלית. אני, יש לי ז… אני חוזר כל הזמן לזכרונות, אבל אחד הזכרונות שלי, שאני חוזר מבית ספר יום אחד, ואני מוצא אותה עם פנים נפוחות, עם ערימת טישו לידה. שזה לא היה מראה מאוד חריג, אבל אני זוכר את אותו יום. ואני אומר לה: "אמא, מה קרה?", והיא אומרת: "זה כל כך עצוב." היא ממש… היא… היא… ההזדהות שלה עם הדמויות… זאת אומרת, היא הפכה להיות הם. וגם התחושה בבית, התקופות של כתיבות… זאת אומרת, זה הפך להיות… חיינו את החיים של הגיבורים שלה.

‏ורד: אז היא באמת כתבה בעיקר על גיבורים וגיבורות שמאוד מזוהים עם הרעיון הציוני. הרצל, זהרה לביאטוב [כך במקור], דיברנו כבר על איתמר בן אב"י, שרה אהרונסון. אבל גם שהיא כבר כתבה על דמויות מהשוליים החברתיים, כמו "צוללים קדימה", סיפור על נער ממרוקו שהופך להיות לוחם בקומנדו הימי, ואפילו "אני אתגבר", על ילדה נכה ומשותקת, בסוף, בדרך כלל הגיבורים שלה, הם חלק מהמיינסטרים, מהקולקטיב הישראלי, הציוני. היה לה, לדעתך, חשוב להעביר גם ערכים או מסרים חינוכיים בכתיבה שלה?

‏גיל: אני לא חושב. אני חושב שהיא התחברה לכאב. והדמויות שאת הזכרת, התחברה לכאב שלהם ויצאה ממנו. כי אם נלך… וגם לדמויות שהם לא מהאתוס הציוני, אם תקחי את שחר טובול מ"צוללים קדימה", אז הוא לחלוטין לא… הוא ב… הוא נעשה לוחם קומנדו, אבל מתוארת שמה אפליה כנגדו, והעובדה שהוא לא… לא מתקבל כי הוא בא ממרוקו. וגילה ב"אני אתגבר", שבעצם מודרת בגלל היותה נכה. ולכן יש פה, לא משהו בקולקטיב, אלא משהו בכאב. כך אני רואה את הדברים. אבל זה נכון שהספרים יצאו בתקופת ה"אנחנו" ולא בתקופת ה"אני".

‏ורד: כן.

‏גיל: אז יש איזה ראייה יותר כוללת. אבל אני לא חושב שהיה פה ניסיון לאיזשהו שכתוב של היסטוריה, אלא התחברות של הכאב שלה לכאב של אחרים.

‏ורד: בכל מקרה, היא כנראה הצליחה לפענח איזה סנטימנט מאוד ישראלי. וכדאי לציין, היא זכתה בפרס ראש הממשלה ב-1980, פרס ישראל ב-2006 ופרס אקו"ם ב-2013, שנת פטירתה. ועד היום הספרים שלה הם חלק מתוכנית הלימודים.

‏[מוזיקת רקע]

‏דבורה עומר מזוהה בעיקר עם ספרות לנוער, אבל היא כתבה גם לפעוטות. והכתיבה שלה לילדים קטנים הייתה פורצת דרך, ממש מהפכנית, מבחינת הנושאים שהיא כתבה עליהם לפני 40 ו-50 שנים. על ילדים להורים גרושים, על אמהות יחידניות, על פחדים. היא הייתה מהראשונים שזיהו את הצורך של הורים לילדים צעירים מאוד, להתמודד עם קשיים רגשיים והתפתחותיים. היום זה ברור מאליו, אבל בשנים ההן כמעט שלא היו ספרים שעסקו בפחדים ומצוקות של ילדים בני שנתיים ושלוש. מאיפה זה… מאיפה היא הגיעה לרעיון ולמחשבה הזאתי, באמת לכתוב גם לגילאים האלה?

‏גיל: אני חושב שזה הגיע בעיקר מ… מהבנה שלה שזה חסר. הספר הראשון שכתבה לפעוטות, ממש לפעוטות, לגילאי שנה, נכתב ממש בסמוך ללידה של אחי, של רון. והיא פתאום גילתה שאין ספרים לגילאים האלה, והיא ממש הרגישה מין צורך לכתוב עבורו. ובאמת באותה תקופה לא… לא היו ספרים כאלה.

‏ורד: נכון.

‏גיל: ממש לא היו, זה היה באמת חדשני לחלוטין. כי לא לקחו בחשבון שבכלל ניתן או אפשרי לספר לילדים בגילאים האלה, של שנה, אפילו פחות, סיפורים. וכן, זה לחלוטין היה פורץ דרך.

‏ורד: אמרנו את זה גם בהתחלה, היא נשארה לאורך הרבה מאוד שנים סוג של ילדה מפוחדת.

‏גיל: כן. ה… כל ההוויה שלה הייתה הוויה של ילדה. אחד הדברים שאמרתי בלוויה שלה, זה שבעצם היא נשארה לכל אורך חייה, ילדה, גם במחשבה וגם בהתנהגות. העובדה [מגחך] שהיא קמה בבוקר ושתתה שוקו, או אכלה לחם עם שוקולד, והמאכל האהוב עליה היה, באמת, שניצל ופירה. זאת אומרת, כל ההוויה שלה הייתה הוויה התנהגותית… שלא לדבר על זה שהיא מעולם לא עישנה ולא שתתה, ולא… אבל היא בסוף הייתה ילדה. היא הייתה אדם מבוגר שבפנים היה ילד, שרואה את העולם כילד.

‏ורד: אני רוצה לחזור למותה של אמא שלה, כי זה מאוד נוכח, כמו שאמרנו, בכל הספרים שלה. לקראת סוף שנות ה-70, יותר מ-30 שנה, אחרי שאמה נהרגה, היא מקבלת את המידע המבוסס והמהימן, שהיא לא התאבדה, אלא נהרגה בתאונת אימונים. ובעקבות המידע הזה, כמו שאמרנו, משהו ככה משתחרר בה. היא כותבת את הספר, "פגיעה ישירה", סוג של ספר אוטוביוגרפי. ופחות או יותר באותן שנים היא כותבת, הפעם בטור בעיתון, את הקטע הבא:

‏[ברקע - השיר "דמעות של מלאכים"]

‏[מקריאה]

‏"השנה, ביום הזיכרון הנופלים במערכות ישראל, צויין גם שמה של אמא שלי. היא נהרגה בתאונת אימונים במסגרת ההגנה, והייתה אחת מאותם חיילים אלמונים, שללא מדים ודרגות צעדו אל תש"ח, אך אל המדינה לא הגיעו. על הסף כרעו ונפלו. אמא הייתה בת 32 כשנפלה, אם לשלושה ילדים. אם כי אינני זקוקה לימי זיכרון כדי לזכור אותה, היא בליבי, באהבה ובגעגועים שנים רבות, ובכל זאת, הייתה לי הפעם תחושה מיוחדת, באותן שתי דקות של דומייה. שנים רבות האפיל עליי אותו אירוע טרגי, שבצילו צמחתי, וגרם ללא ספק, לכתמים על העלים שלי ולגוון כהה יותר לפריחתי. ביום הזיכרון השנה, בפעם הראשונה, חשתי אולי אפילו מעין גאווה, שלרשימת השמות הארוכה של מגש הכסף שלנו, נוסף גם שמה של אמא שלי. זה לא היה פיצוי, כי לעולם לא יהיה כזה, אבל מעין מקור לכוח נוסף".

‏גיל: כן, זה בהחלט… אחד, העובדה שהיא ידעה, כמו שציינתי, שחרר משהו מאוד משמעותי. אבל גם ההכרה. אני זוכר, באותם ימים הקרינו בערוץ 33, לאורך כל יום הזיכרון, את שמות הנופלים, החל ממלחמת השחרור ועד לימינו, והיא הייתה צמודה לטלוויזיה. הטלוויזיה הייתה פתוחה שעות, והשמות הלכו ונפרשו. זה שם אחרי שם אחרי שם.

‏ורד: זה הייתה איזו מסורת של ערוץ 1.

‏גיל: כן, כן. והיא פשוט נצמדה לדבר הזה, וחיכתה עד שהופיע שמה של אמא שלה, השם של אמא שלה. והיה לה צורך מאוד גדול לראות את זה. זה… זה עשה לה משהו מאוד משמעותי. אני יכול לומר שלימים… זה היה אז בערוץ 33, וערוץ 33 כבר לא קיים במתכונתו הנוכחית, אבל לימים הייתה לי האפשרות להשפיע בצורה כזאת או אחרת, להמשיך את המסורת הזאת. אמנם לא בערוץ 33, אבל בימי הזיכרון עדיין, תאגיד השידור הישראלי משדר את שמות הנופלים בדיגיטל. משום שהבנתי את החשיבות הכל-כך גדולה הזאת של ההופעה הזאת למשפחות. כי ראיתי את זה אצלי בבית, עד כמה זה משמעותי.

‏ורד: כן. אז לקראת סיום, בואו נדבר קצת על המשפחה שלכם. אפשר להגיד שאתם סוג של משפחת בנאי, לא של המוזיקה, אלא של הכתיבה, היצירה, הספרות. סיפרנו שאבא שלה היה עורך וכותב מחונן. אחיו יגאל מוסינזון היה הסופר הנפלא, שכתב את ספרי "חבורת חסמבה". אתם, שלושת ילדיה, טלי, רון ואתה, כולכם עוסקים בעולמות התוכן - תקשורת, קולנוע, תסריטאות. זה המחיר, במרכאות כמובן, של לגדול בבית של סופרת ואיש תיאטרון?

‏גיל: אחד, אני לא חושב שמישהו מאיתנו מתייחס לזה כאל מחיר, אולי כ…

‏ורד: אמרתי, במרכאות.

‏גיל: אולי כמתנה.

‏ורד: כן.

‏גיל: לא כמחיר. אני לא… אני לא באמת יודע, זאת אומרת, [מגחך] האלטרנטיבה לא באמת ברורה לי, אז אני לא יודע. אבל העובדה היא עובדה. זאת אומרת, אנחנו כולנו איכשהו עוסקים בעולמות האלה.

‏ורד: במשפחה שלכם לא… לא מתקבלים מהנדסים ורופאים.

‏גיל: יגאל, הדוד שלה, יגאל מוסינזון, אמר לה פעם והיא אהבה לצטט את זה, שבמשפחה שלנו לא זורם דם אלא דיו. היום בעולם המחשבים כבר אין דיו, אז אני לא יודע להגיד מה זורם, אבל כנראה זורם משהו אחר.

‏ורד: נציין כמובן שאתם, המשפחה, מסרתם את הארכיון שלה אחרי פטירתה לספרייה הלאומית, והוא סרוק ונגיש באתר הספרייה. יש בו מאות רבות של מכתבים שהיא קיבלה, כתבי יד, טיוטות, מחזות שהיא כתבה, הרבה מאוד תצלומים. באמת ארכיון מעניין ועשיר מאוד, שמשקף את התרומה הרבה שלה לספרות הישראלית, ולדורות רבים שלמדו להכיר את ההיסטוריה של המדינה דרך הספרים שלה.

‏[ברקע - השיר "אל תבכי ילדה," בביצוע אריק איינשטיין]

‏"אל תבכי ילדה, אל תבכי…"

‏ורד: אני מאוד מודה לך, גיל עומר, בנה האמצעי.

‏גיל: תודה רבה.

‏ורד: תודה לעורך החדש שלנו, עמית נאור, למפיק דניאל גל, ותודה גם לדוד לנג, הארכיונאי של דבורה עומר, שסייע מאוד בתחקיר לפרק הזה.

‏אני ורד ליון ירושלמי, ואתם מוזמנים לשמוע את הפרק הזה, כמו את שאר פרקי הסכת "הספרנים", בכל יישומוני ההסכתים, ובפלטפורמות הדיגיטליות של הספרייה הלאומית, ואפשר גם פשוט לכתוב הסכת "הספרנים" בגוגל, ותמצאו שם את כל הפרקים.

‏נשמח אם תגיבו, תפיצו ותשתפו. להתראות.

‏[המשך השיר]

‏"…עוד נכונו גשמי זהב

‏עוד נשיר על ברק ועב

‏נרוץ בין טיפות, נלקט רקפות

‏ונצחק כי הכל כזב.

‏אל תבכי ילדה, אל תבכי

‏הוא יאהב, הוא אוהב, אהב

‏עת הזמר גובר, הפזמון חוזר

‏הוא אוהב, אהב

‏צחקי ילדה, צחקי

‏על ריסייך תלוי כוכב

‏בעלים המתים לך נשזור הילה

‏בעלי זהב…"

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה