מי הייתה הרופאה הראשונה בעולם המערבי? האם הרופאה הראשונה הייתה בעצם רופא? מי הייתה הגינקולוגית הראשונה בארץ ישראל? ולמה קוראים לטיפת חלב טיפת חלב? סיפורים על הרופאות הראשונות בארץ ישראל ובכלל.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/12/2021.
ורד: הרופאה הראשונה בעת החדשה הייתה בעצם רופא. קראו לה מרגרט אן בֶּלְקְלִי והיא נולדה באירלנד ככל הנראה בשנת 1789. למרגרט הקטנה היו שני חלומות בילדותה - להיות רופאה ולשרת בצבא הכתר. אבל את שתי השאיפות האלו היא לא יכלה להגשים כנערה בשלהי המאה ה-18. אז בערך בגיל 19 היא הודיעה לבני משפחתה שמעתה שמה הוא ג'יימס בארי, כשם דוד שלה שנפטר באותה שנה, וביקשה שיתחילו להתייחס אליה כבן.
ואכן, ג'יימס התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת אדינבורו בשנת 1809, והיה סטודנט חרוץ ושקדן. הוא היה אמנם נמוך מאוד, וצנום, ובעל פנים עדינות, אבל בסיוע בדים שהצמיד לחזה ונעליים עם עקבים גבוהים במיוחד, הוא הצליח להערים על חבריו הסטודנטים, ובהמשך להגשים גם את חלומו השני - להיות רופא בצבא האימפריה הבריטית.
במהלך למעלה מארבעים שנות שירותו הוא נחשב לרופא מסור ולכירורג מוכשר במיוחד. הוא ביצע מאות ניתוחים בחיילים שנפצעו בקרבות והוא נחשב לרופא הראשון בממלכה המאוחדת שביצע ניתוח קיסרי אי שם באפריקה, שבו גם האם וגם היילוד שרדו בחיים.
בשנת 1865 הוא חלה ואושפז בבית חולים בלונדון. בצוואתו הוא ביקש להיקבר באותם הבגדים אותם ילבש ביום מותו. אלא שעובדת בית החולים, זו שהייתה אחראית על רחיצת הגופות, לא ידעה על הצוואה, וכשהיא הפשיטה את המנוח מבגדיו - התגלתה האמת.
ממש באותה תקופה, אמצע המאה ה-19, מעבר לאוקיינוס, נלחמה אישה אחרת, אליזבת בלקוול שמה, על זכותה ללמוד רפואה כאישה. גם לאליזבת יעצו להתחפש לגבר כדי להתקבל ללימודים, אבל היא סירבה והתעקשה על זכותה ללמוד כאישה. היא הגישה 16 בקשות למכללות ולאוניברסיטאות באירופה ובארצות הברית, ורק בפעם ה-17, בשנת 1847, היא התקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטת ז'נבה שבניו יורק - וגם זה עקב טעות ברישום שמה. במשך כל תקופת לימודיה והכשרתה היא התגברה על אינספור מכשולים וקשיים שנערמו בדרכה. אך למרות הכל היא האישה הראשונה שהפכה לרופאה מוסמכת. אליזבת בלקוול סללה את הדרך לנשים רבות אחרות ללמוד רפואה, ועד סוף המאה ה-19 כבר היו מעל 10 פקולטות, בעיקר במערב אירופה, שאפשרו לנשים ללמוד רפואה. רבות מהן היו נשים יהודיות שהגיעו ממזרח אירופה. הנה סיפורן של כמה מהן.
[מוזיקה דרמטית]
ברוכות וברוכים הבאים להסכת "הספרנים". אני ורד ליון-ירושלמי, ואת הפרק הזה נקדיש לכמה רופאות פורצות דרך כאן בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, רופאות שנאלצו להתמודד עם דעות קדומות, עם יחס משפיל, ולהתגבר על אין-סוף מהמורות ומכשולים.
שלום לדורית גני, עובדת במחלקת היעץ בספרייה הלאומית וגם סופרת ילדים שכבר פרסמה כמה ספרים על נשים פורצות דרך בסדרת "הישראליות". אז לפני שנדבר על הרופאות הראשונות כאן, תסבירי למה היה כל כך קשה לנשים להתקבל בסוף המאה ה-19 ללימודי רפואה ועם אילו מכשולים הן נאלצו להתמודד.
דורית: שלום ורד. חלק מהבעיות שהן נאלצו להתמודד איתן היו בעיות שאנחנו מכירים אצל נשים בתחומי חיים אחרים - התפיסה שאישה צריכה להישאר בבית, שאין לה את היכולת האינטלקטואלית המתאימה, שאין לה את היכולת הפיזית המתאימה. בהקשר של רפואה הייתה גם סיבה מאוד ספציפית, והיא שבלימודי רפואה נשים נאלצו ללמוד אנטומיה, וזה נחשב בלתי מוסרי לנשים ובוודאי לעלמות צעירות ללמוד את המקצוע הזה. אבל גם כשהפקולטות כבר השתכנעו ונשים הורשו להתקבל לאוניברסיטאות עדיין היו להן כמה מהמורות. קודם כל, המשפחה שלהן. שגם אם הייתה להן את היכולת הכלכלית לסייע לבנות ולשלוח אותן ללימודים, המשמעות הייתה שהבנות האלה יצטרכו לנסוע למדינה אחרת, לשהות שנים - הלימודים היו… נמשכו בין 5 ל-7 שנים בדרך כלל - לשהות לבד במדינה אחרת. ומעבר לזה הייתה כאן הסכנה הגדולה שהן לא ינשאו, כי באותה תקופה לא היה מקובל שגבר יישא לאישה מישהי שההשכלה שלה יותר טובה משלו, או שהמעמד החברתי שלה או האקדמי שלה יותר גבוה משלו. וגם כשהן כבר צלחו ושכנעו את המשפחות והגיעו אל האוניברסיטאות הן נתקלו, כמו שאמרת, גם בשנים מאוחרות יותר, ביחס עויין של הסטודנטים, ביחס עויין של המרצים, כולל מרצים שממש לעגו להן בפני כולם, סירבו ללמד אותן. ויש אפילו סיפורים, למשל מאוניברסיטת פריז, שביום שבו הייתה אמורה אישה להיבחן לרפואה כל הסטודנטים לרפואה כל כך התמרמרו והקימו מהומה כל כך גדולה שנאלצו ממש לדחות את הבחינות ולא יכלו לקיים אותן באותו יום.
ורד: ואנחנו יודעות שחלק מהקשיים שנשים התמודדו איתן אז היה גם שלא אפשרו לחלקן לעשות התמחויות בבתי חולים, מה שהוביל רבות מהן לפתוח מרפאות, בעיקר בתחום רפואת נשים, ילדים, משפחה, אבל בלי לעשות התמחות אלא ישר לקפוץ לפרקטיקה. אז בואי נדבר על הרופאה הראשונה בארץ ישראל, חנה וייץ שמה. היא נולדה בוורשה, למשפחה דתית, אמידה, משכילה. היא למדה רפואה בפריז, רפואת נשים, ושם היא הכירה את בעלה, ד"ר נפתלי וייץ. והיא הגיעה לארץ ישראל ממש ביום האחרון של המאה ה-19, ב-31 בדצמבר 1899. המשפחה מתיישבת בראש פינה. נפתלי מתמנה לרופא המושבה. היא פתחה מרפאה לנשים ומהר מאוד היא הופכת לגניקולוגית מבוקשת מאוד, במיוחד בקרב נשים ערביות. בואי נדבר רגע על מה זו רפואת נשים בתחילת המאה ה-20 בכלל ובארץ ישראל בפרט.
דורית: ההגעה של חנה וייץ היא בשורה כפולה לנשים של ראש פינה ולנשים הערביות בסביבה. קודם כל, בפעם הראשונה יש להן רופאה אישה שיכולה לבדוק אותן. ועבור הנשים הערביות זה מאוד משמעותי, כי באופן מסורתי אסור להן להיבדק על ידי גבר. ומעבר לזה יש לנו כאן רפואת נשים, רופאת נשים, כשהמצב בארץ הוא חמור, נשים יולדות בבית בתנאים באמת בלתי אפשריים - בלי היגיינה, בלי מים, על ידי מיילדות לא מוסמכות, וזה גורם להרבה נזקים לאם ולתינוק. התמותה של נשים ותינוקות בתקופה הזו היא מאוד גבוהה. ומעבר לזה, הבדיקות שהן זקוקות להן נעשות באופן שהיום ייראה לנו ממש לא סביר - הרופאים בודקים אותן ממש עם הבגדים עליהן, על ידי מישוש. הן לא זוכות באמת לטיפול אמיתי.
ורד: וכיוון שד"ר וייץ לא מדברת ערבית, אז אני מבינה שהיה לה פתרון מאוד יצירתי איך להבין את המטופלות המוסלמיות שלה.
דורית: למעשה היא לא יודעת לא עברית ולא ערבית כשהיא מגיעה, אבל עם הנשים היהודיות היא מצליחה להסתדר בעזרת יידיש ורוסית. אבל ערבית היא ממש לא יודעת. והפתרון היה שהם פשוט בצד של חדר הטיפולים פרשו פרגוד, שבצד אחד שלו חנה וייץ הייתה עם המטופלת שלה ובצד השני מנהל משק הבית שהיה דובר ערבית. והוא למעשה שימש מתורגמן, כלומר, הנשים דיברו עם חנה וייץ והוא תרגם את הדברים שלהן, ולהפך. וככה הן הצליחו לתקשר.
ורד: אז חנה וייץ היא אמנם הרופאה הראשונה בארץ ישראל, אבל היא לא עסקה במקצועה הרבה שנים כיוון שהיא נאלצה לעזוב את הארץ במהלך מלחמת העולם הראשונה. וכשהיא חזרה אחרי המלחמה היא לא המשיכה בעיסוקה כרופאה, אלא עברה לפעילות ציבורית וציונית חשובה. ולכן, מי שנחשבת לגניקולוגית שהביאה ממש גישות חדשות ודרכי טיפול פורצות דרך בתחום רפואת הנשים היא ד"ר אלכסנדרה בלקינד, שהייתה רפואה חלוצה בהרבה מאוד היבטים. תני לנו קצת רקע עליה.
דורית: אלכסנדרה בלקינד נולדה ב-1870 ברוסיה, למשפחת בלקין הידועה, החלוצית. שני האחים שלה ואחותה עלו לכאן בתור ביל"ויים. אחותה הגדולה היא אולגה בלקינד, המיילדת. והיא גדלה למזלה… היא הייתה בת זקונים, והיא גדלה במשפחה שמאוד האמינה שהבנות ראויות להשכלה בדיוק כמו הבנים. היא נשלחת לגימנסיה רוסית, ולמעשה עולה עם המשפחה שלה בתום הלימודים שלה בגימנסיה, שאותה היא סיימה בהצטיינות.
אבל בשנת 1898 עולה לה רעיון - היא מחליטה שהיא תיסע לאירופה ללמוד רפואה. ולהזכיר, באותה תקופה עדיין אין בארץ אף רופאה אישה וגם בעולם זה עדיין דבר די נדיר. והיא נוסעת לז'נבה. אחותה אולגה נותנת לה את כל החסכונות שלה כדי שהיא תוכל לממן את הלימודים. ושם היא מעבירה כמה שנים טובות בלימודי רפואה, ואז גם ממשיכה לפריז ללימודי רפואת נשים, ומגיעה לכאן לארץ.
כשהיא חוזרת היא בת 36, ויש בארץ באותה תקופה שתי נשים - חנה וייץ, שהזכרנו, ומרים לויצקי, רופאת שיניים בראשון לציון. ואלכסנדרה בלקינד מגיעה ליפו, וכבר צעד ראשון וחלוצי שלה - היא הופכת מיד לרופאה בבית חולים, בבית החולים "שער ציון" ביפו.
ורד: אז היא הייתה ראשונה גם בהכנסת שיטות טיפול חדשניות בגניקולוגיה וגם בהבנה, שהיום נראית לנו ברורה וטריוויאלית, שיש לנשים מאפיינים ביולוגיים, חברתיים והתנהגותיים. והיא גם הכניסה לשפה ולהתנהלות הרפואית מושגים שמאוד הקדימו את זמנם. היא מדברת על הקשר בין המצב הנפשי לגופני, היא גם מבינה את הקשר בין המצב המנטלי ליכולת להתמודד עם מחלות - מונחים ותפיסות שפשוט לא היו קיימים אז ברפואה.
דורית: כדאי כאן לציין שבנוסף לעבודה בבית החולים היא גם פותחת מרפאה פרטית, שם היא הופכת להיות רופאה מאוד מבוקשת. ומה שהיא עושה, שזה בעקבות מוּדָעוּת מחקרית מאוד גבוהה שלה, ובזכות זה חלק מהמידע שלנו, זה שהיא מתעדת את ה… את הטיפולים ואת הביקורים של הנשים אצלה ואת התלונות שלהן. ומזה באמת עולה תמונה מעניינת.
קודם כל, אנחנו מגלים מה היו הסיבות המרכזיות שהביאו נשים אליה. המון דלקות וזיהומים ומחלות מין שנבעו, כפי שכבר הזכרנו, מהיגיינה מאוד ירודה שהייתה אז. אבל סיבה נוספת שמביאה אליה הרבה מהנשים, ובמיוחד הנשים המוסלמיות, היא עקרות. הייתה לה מודעות, שאז הייתה באמת כמעט בלתי נתפסת, לזה שעקרות יכולה להיות גם באשמת הגבר, שעבור הנשים שהגיעו אליה זה היה מאוד משמעותי.
בנוסף היא גם מביאה דרכי טיפול חדשניות שלא היו מקובלות אז, כמו למשל תפירה מחדש של קרום הבתולים, שזה היה מאוד חשוב כדי למנוע נקמת דם. או תפרים של קרעים אחרי לידה, שעד שהיא הגיעה פשוט לא באמת טופלו… עם כל מיני שיקויים ולחשים, ובעצם הנשים נשארו פגועות.
דבר נוסף שגם הוא מהפכני לאותם זמנים היא ההבנה שלה לחלק הנפשי. היא לא מתעסקת רק בסימפטומים הגופניים ומדווחת על הרבה נשים שהגיעו אליה בעקבות מצוקה נפשית - מצוקה נפשית אחרי לידה, אחרי הפלה, בעקבות הפסקת הווסת עם גיל המעבר, וגם בעקבות התעללות, נשים שסבלו מהתעללות נפשית או גופנית.
ורד: יש סיפור יפה שעיריית שכם, שהייתה אז העירייה העשירה ביותר בארץ, הציעה לה לבוא ולנהל את בית החולים העירוני תמורת הרבה מאוד כסף. אבל היא סירבה. בכל זאת, כמו שאמרנו, בת למשפחת בלקינד, שראתה בעבודה שלה גם התגשמות החזון הציוני, היהודי. וכדאי לציין שאחד האתגרים הקשים שבלקינד מתמודדת איתם באותן שנים בארץ ישראל אלו המיילדות. הן היו ברובן הגדול חסרות כל הכשרה, ולעיתים קרובות מאוד גרמו לנזקים בלתי הפיכים ולתמותה גבוהה של נשים ויילודים במהלך הלידה.
דורית: היא מקבלת על עצמה עבודה נוספת בתור הרופאה של גימנסיה הרצליה, שזה דבר גם לזכותה של הגימנסיה, דבר מאוד מהפכני וחדשני לאותם ימים. ובאמת במסגרת התפקיד שלה היא מחנכת את התלמידים לניקיון, מטפלת בהם, עושה בדיקות שגרה. דברים שהיו אז מאוד לא מקובלים, לא ידעו אז בכלל בשלב הזה מה זה רפואה מונעת. התעסקו בהצלת נפשות ובטיפול במחלות, רפואה מונעת היה מותרות. וזה מתחיל להיכנס בשנים האלה.
ורד: והיא הייתה גם מאוד ייחודית בסגנון החיים האישי שלה. מה אנחנו יודעים על אורח חייה שאחרי שעות העבודה, אם היה בכלל דבר כזה?
דורית: לא היה הרבה, אבל אלכסנדרה הייתה בזוגיות רבת שנים עם מנדל חנקין, שהיה למעשה גיסה. הוא אחיו של יהושע חנקין. והשניים חיו בזוגיות מלאה, אבל ללא נישואים.
ורד: היא מאוד… היא מאוד התגאתה, בכל מיני מסמכים שאנחנו יודעים, שהבית שהם בנו נבנה מהכסף שלה.
דורית: נכון.
ורד: שהיא הרוויחה.
דורי: וגם, ב-1921 היא בונה… היא בונה בית ברחוב אלנבי, מכספה שלה. ובבית הזה הם גרים. ורק שנה אחר כך, כשהיא כבר בת 52, הם נישאים, וגם זה לא מתוך רצון, אלא משיקולים בירוקרטיים לגמרי שקשורים לצוואה ולרכוש. וגם אחרי הנישואים היא שומרת על שם משפחתה.
ורד: בלקינד נפטרה בשנת 1943 מהתקף לב פתאומי, בגיל 73, והורישה את מרבית רכושה להסתדרות הרפואית בישראל. היא הצליחה ב-37 שנות עבודתה לחולל מהפכה באיכות חייהן של נשים ביפו ובתל אביב בראשית המאה ה-20, ולפעילות שלה הייתה השפעה עצומה על כל התפתחות מערכת הרפואה הגניקולוגית בארץ ישראל.
[הקלטה] מתוך "חזקה מהרוח" בביצוע גלי עטרי:
♪ היא הייתה חזקה מהחורף
היא הייתה חזקה מסופה
לצמוח מכלום שהיה לה
זה סוד הכוח שלה
את ליבה… ♪
ורד: אז דיברנו על מי שהביאה לשינוי דרמטי ברפואת הנשים. ובערך באותן שנים, רופאה צעירה מאוד תחולל גם מהפכה, אבל בתחום רפואת הילדים. והפעם הבשורה מגיעה מירושלים. אנחנו מדברות על ד"ר הלנה כגן.
דורית: הלנה כגן נולדה בטשקנט. היא נולדה למשפחה אמידה. אמא שלה הייתה פסנתרנית, אמנם היא לא עסקה בזה באותן שנים, אבל הייתה מוזיקאית. ואבא שלה היה מנהל מפעל. אז הם חיו באמת ברווחה ובתנאים טובים עד שאבא שלה התבקש להתנצר והוא סירב. והנפילה הייתה קשה וכואבת, ובאמת הם עברו מחיים של עושר ורווחה ממש לחיי דלות ולמצוקה כלכלית. לא היה כסף לשלוח את הלנה ללימודים בבית הספר אז היא לומדת בבית לבד. ולמרות זאת, למרות שהיא לומדת לבד וללא עזרת מורה, בבוא היום היא ניגשת לבחינות בגימנסיה ומתקבלת לגימנסיה הכי טובה באוזבקיסטן.
בינתיים המשפחה כבר מתאוששת, אבא שלה מקים מפעל חדש. והיא נוסעת, היא ואחיה בעצם נוסעים שניהם ללימודים בשוויץ. היעד המקורי שלה הוא לימודי מוזיקה, החלום שלה הוא בכלל להיות מוזיקאית. היא מגיעה לשוויץ, היא צעירה מדי עבור לימודי מוזיקה, ולכן היא נרשמת ללימודי חוץ ברפואה. מכאן בעצם זה היסטוריה. היא מצטיינת מאוד בלימודים, אחר כך ממשיכה ללימודים רשמיים ברפואה. ואחרי שהיא מסיימת את הלימודים היא מתמחה ברפואת ילדים. והיא כל כך מצליחה עד כדי שמציעים לה עבודה במכון המחקר של הפקולטה, תפקיד שעוד לא הציעו לאף אישה קודם לכן, בטח לא ליהודיה.
אבל אז היא חוזרת הביתה לבשר להורים שלה את הבשורה. היא מוצאת את אבא שלה על ערש דווי, והוא מבקש ממנה להגשים את חלומו לבקר בארץ ישראל. והיא מחליטה שהיא לא רק תבקר בארץ ישראל, אלא היא תעלה אליה ותהיה רופאת ילדים כאן בארץ.
ורד: אז היא מגיעה, ביחד עם אמא שלה, ממש ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. המצב בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט הוא קטסטרופלי. שירותי הרפואה אז בעיר מזכירים מראות שאנחנו מכירים מסרטים אנתרופולוגיים על מקומות שכוחי אל במדינות עולם שלישי. עם מה באמת היא צריכה להתמודד?
דורית: אז ברמה הזאת של המצב בירושלים באמת זה מצב שקשה לנו לדמיין היום. אנחנו מדברים על זוהמה, על ביוב ברחובות, על אשפה, ערימות אשפה ברחוב שלא נאספות, בתים בלי מים זורמים, שום מתקנים סניטריים. והדבר הזה מוביל כמובן, אם אנחנו עוברים לצד הרפואי, הדבר הזה מוביל כמובן להמון מחלות, מחלות זיהומיות, שהבולטת בהן היא באמת מחלת עיניים קשה, גרענת, שאחוז החולים בה הוא אדיר. ולמרות שזו מחלה שיש לה ריפוי, בתנאים ההם המון אנשים מגיעים למצב של עיוורון בעקבות חוסר טיפול במחלה הזו. וזה בנוסף למחלות ילדים מדבקות, מגפות, דלקת קרום המוח. התמותה היא מאוד-מאוד גדולה בעיר.
ורד: והיא באמת כותבת בספר שלה, "ראשית דרכי בירושלים", יש קטע שבו היא מתארת את מה שהיא רואה כשהיא מגיעה לעיר. וככה היא כותבת:
[הקלטה] מתוך "תה ואורז יש בסין" בביצוע הגבעטרון:
♪ תה ואורז ישׁ בסין, ארץ הַנִּידַּחַת
ובארצנו יש חמסין וכל מיני קדחת ♪
ורד: "המצב הרפואי בירושלים בשנת 1914 היה פרימיטיבי להחריד, שמתאים היה לעידן אחר של מאות שנים אחורנית. בערות אין-קץ ואמונות טפלות שררו בעיר, בנוסף לעוני מרוד. המצב הסניטרי היה בשפל תהומי. שירותים עירוניים, כגון איסוף אשפה, היו קיימים רק בכבישים ראשיים ובמספר רובעי מגורים. בתי שימוש ציבוריים לא היו קיימים כלל".
דורית: זה באמת המצב שהיא פוגשת. ואם היינו חושבים שהיא מיד… המצב הקשה כל כך יגרום לזה שיברכו על הרופאה הצעירה שהגיעה ומיד יתנו לה עבודה, המצב היה מאוד שונה. היא מגיעה ומגלה שהטורקים לא נותנים רישיון עבודה לנשים. ומעבר לזה, גם אנשי ירושלים מאוד התקשו לקבל אותה. היא פותחת מרפאה בבית, עם מעבדה, תולה שלט יפה, אבל אף אחד לא מגיע. לא מבינים מה זו הבחורה הצעירה הזו שטוענת שהיא רופאה, הם לא מבינים מה זה רפואת ילדים. באותה תקופה מתייחסים לילדים כאל אנשים קטנים, הם מטופלים כמו מבוגרים, אם הם מאושפזים - הם מאושפזים במחלקות פנימיות ביחד עם המבוגרים. ומבחינת הרופאים הוותיקים רפואת ילדים זה מין המצאה שלא ברור מה המטרה שלה. הם לועגים לה אפילו על המעבדה, הם אומרים איזו מין רופאה היא אם היא צריכה בדיקות דם כדי לדעת לאתר מחלות ולא יודעת לזהות אותן בעצמה.
ורד: אבל באופן לא צפוי, דווקא משפחה חרדית אחת שולחת את בנה המאוד מאוד חולה לטיפול אצלה. והילד הקטן הזה יהפוך בהמשך למנהיג "נטורי קרתא". זה בעצם היה הסיפור שאולי הביא את ה… הביא לה את הפריצה הגדולה.
דורית: נכון, במידה רבה. זה גם מה שהיא אומרת, בזכרונות שלה. באמת הבן של משפחת בלוי היה חולה מאוד, הוא היה אז בן 6, והמשפחה כבר ניסתה הכל, החל מכל רופא בעיר, הם הסכימו אפילו להביא הביתה רופא גוי, ניסו את כל הסגולות שעלו בדעתם, ושום דבר לא עזר. עד שאחד השכנים אמר להם, כבר אין מה להפסיד, אולי נזמין את הנערה הזאת שטוענת שהיא רופאה, ואולי היא תצליח לעזור. והיא באמת מגיעה, היא מיד מאבחנת מה המחלה שהוא חולה בה, מטפלת בו והילד מבריא. והילד הזה הוא עמרם בלוי, שיהיה לימים מנהיג "נטורי קרתא".
ורד: אז חוץ מההצלחה שלה כרופאת ילדים היא גם מקבלת סוף-כל-סוף עבודה בבית החולים העירוני, אבל לא בדיוק עבודה שתואמת את ההכשרה וההשכלה שלה.
דורית: היא מקבלת עבודה בתור מורה לשוליות אחיות, יהודיות וערביות. וגם כאן, אם דיברנו על תנאים פרימיטיביים, אפילו כשאנחנו מדברים על בית חולים, אנחנו מדברים על בית חולים בלי מים זורמים, עם אמבטיה אחת בכל בית החולים, בלי מעבדה. והיא מצאה את עצמה מלמדת את האחיות דברים בסיסיים, כמו הצורך לשטוף ידיים או לחטא מזרקים. זו הייתה הרמה. אבל לאט-לאט היא מתחילה לעבוד. יש מעט רופאים ובכל זאת לאט-לאט נותנים לה עוד סמכויות ועוד תפקידים.
השיא מגיע כשפורצת מלחמת העולם הראשונה. הארץ עוד יותר מדלדלת מבחינת רופאים, שחלקם מגויסים וחלקם מגורשים. ובנוסף, גם המצב התברואתי נהיה קשה יותר, ופורצת מגיפה. יש לומר שבית החולים הזה גם הופך להיות בית חולים למחלות מדבקות. ומנהל בית החולים עצמו נדבק בטיפוס ונפטר, ואחריו אנשי צוות נוספים. והלנה מוצאת את עצמה מנהלת בית החולים. אז בתנאים הקשים האלה היא מנהלת את בית החולים. ויום אחד מגיעה משלחת מטורקיה שבאה לפקח על מצב הבריאות בארץ, מגלה שאת בית החולים מנהלת אישה, ויהודיה, ללא רישיון עבודה. וקוראים להלנה אחרי כמה ימים ללשכה של הרופא העירוני, והוא מבשר לה שהמשלחת כל כך התרשמה מהעבודה שהיא עשתה שם שהם החליטו להעניק לה רישיון עבודה כרופאה. ובעצם זה הרישיון הראשון שניתן לאישה, רישיון הרפואה הראשון שניתן לאישה בכל האימפריה העות'מאנית.
ורד: ובאמת כדי להבין עד כמה המינוי שהוענק לה היה דבר כל כך חריג, הנה קטע מכתבה מעיתון "החרות" שיצא באותם ימים, וכך הם כותבים: "נעים לנו להודיע כי הרופאה המהוללת ד"ר כָּהָן [כך במקור] נתקבלה באופן רשמי לרופאה בבית החולים העירוני של הממשלה המקומית. הגברת ד"ר כהן, או כמו שקוראים לה ד"ר כגן, ידועה היטב לבני ירושלים, הן בין היישוב החדש והן בין היישוב הישן. כידוע, אין במדינתנו זכות מיוחדת לנשים לשמש בתור רופאות, כי אם רק בתור חובשות, מיילדות, אחיות רחמניות, או סתם עוזרות לרופאים. ואם הגברת ד"ר כהן זכתה להתקבל בתור רופאה הרי זה מראה עד כמה מצטיינת הרופאה היהודית הזאת במקצוע הרפואי, עד שהממשלה העות'מאנית הוקירה את כישרונותיה ותשים על שכמה משרה נכבדה כזו".
דורית: ומה שקורה עכשיו, כמובן היא מקבלת הכרה גדולה, אבל כעבור כמה חודשים בכל זאת מחליפים אותה בבית החולים, מחליף אותה מנהל מוסלמי. קצת מתחילים להתנכל לה. באותו זמן, רופא העיניים אלברט טיכו מגורש מהארץ ונותן לה בעצם אישור לקחת… להשתמש במרפאת העיניים שלו לכל צורך שהיא תבחר. והלנה כגן הופכת את מרפאת העיניים לבית חולים לילדים, שהוא למעשה באותו זמן בית החולים היחיד לילדים. כמו שאמרתי, ילדים באותה תקופה מאושפזים במחלקות פנימיות ביחד עם המבוגרים. בבית החולים הזה הייתה גם מרפאת חוץ, שבה היא טיפלה גם בילדים וגם במבוגרים. היא קיבלה עשרות מטופלים ביום, וגם הייתה יוצאת לביקורי בית דחופים במקרים של לידות או במקרים של אנשים שלא היו מסוגלים לעמוד על הרגליים ולהגיע אליה.
בנוסף לזה, בזמן המלחמה הלנה רואה שכמות הילדים שמתרוצצים ברחובות הולכת וגדלה. כמו שאמרנו, הגברים מגויסים, הנשים עובדות, והילדים בעצם נשארים לבד בלי השגחה ובלי אף אחד שידאג להם. ובתוך בית החולים היא מפנה חדר ובעצם מקימה את מעון היום הראשון בארץ, שבו במהלך היום היא מטפלת בילדים… מאכילים אותם, דואגים להם, ואחר הצהריים האמהות לוקחות אותם הביתה. המעון הזה לימים יהפוך להיות בעצם הסניף הראשון של מעונות ויצ"ו, שאחר כך יתפרסו בכל רחבי הארץ.
ורד: ובאמת המצב בירושלים במהלך המלחמה הוא קטסטרופלי, בבית החולים אין ציוד בסיסי. ובעצת אחת המטופלות שלה, שרה אהרונסון, שזכורה לנו מהפרק על ניל"י, היא מחליטה לפנות לעזרת יהדות ארצות הברית. ומי שנרתמת לעזרתה היא הנרייטה סאלד. והחיבור ביניהן בהמשך יצליח לשנות לחלוטין את הרפואה הציבורית בירושלים ובכלל.
דורית: נכון, הנרייטה סאלד, שאנחנו זוכרים אותה בעיקר הודות לעליית הנוער, בעצם עומדת בשנים האלה בראש ארגון "הדסה", שהיא הקימה כמה שנים קודם לכן, שהמטרה הראשונה שלו היא לשפר את המצב הרפואי בארץ ישראל. בזמן המלחמה אין אפשרות לשלוח לכאן שום דבר, כל הדרכים סגורות. אבל מיד בתום המלחמה, ב-1918, מגיעה משלחת ראשונה עם רופאים, עם אחיות, עם המון ציוד… מתחילים לעבוד בארץ, להקים בתי חולים, להקים מרפאות. והלנה כגן, כמעט בכל צומת של פעילות של "הדסה" גם הלנה כגן נמצאת שם, בדרך כלל בהתנדבות.
ורד: אז בואי נדבר על אחד המפעלים הכי חשובים ששתי הנשים האלו ייסדו והשאירו לנו עד היום, והוא "טיפת חלב". טיפת החלב הראשונה נפתחת בשנת 1921 ברובע היהודי בעיר העתיקה. מאיפה בכלל הגיע הרעיון הזה לבחורה הצעירה שלה עצמה אין בכלל ילדים?
דורית: כן, טוב, אז הסיפור של "טיפת חלב" בעצם מתחיל עוד בחצר הבית של הלנה כגן, כשמגיעים אליה הרבה תינוקות שסובלים מתת-תזונה, והיא פשוט מביאה פרה אל החצר, חולבת אותה, ונותנת חלב לתינוקות שזקוקים לזה. אבל זה כמובן עזרה מאוד מצומצמת. וכשמגיעה העזרה של "הדסה" הם מקימים בעיר העתיקה בירושלים מרכז לאם ולילד. המטרה שלו היא באמת לייעץ לאמהות, לטפל באמהות, לסייע להן בטיפול בתינוקות. אבל הנשים לא מגיעות. ואחת הדרכים לנסות לשכנע אותן להגיע, הן בעצם מקימות בתוך ה… בתוך הדירה של המרכז הזה מטבח. במטבח הזה הן מחממות בקבוקי חלב גדולים, מיד מקררות אותם, למעשה מפסטרות חלב - אומרים שזה היה מכון הפיסטור הראשון בארץ - ומחלקות את החלב הזה חינם לתינוקות שזקוקים לזה.
ורד: על חמורים, נכון?
דורית: גם.
ורד: כי לא הייתה דרך אחרת…
דורית: גם.
ורד: לחלק את החלב.
דורית: זהו, גם היו נשים שהגיעו למרכז, ככה בעצם הן משכו נשים להגיע. ואז כשהן כבר הגיעו, שכנעו אותן לשקול את התינוקות, לימדו אותן איך לטפל בהם, איך לחתל אותם וכולי. וגם כדי לא להסתמך רק על הנשים שמגיעות, באמת רתמו עגלה לחמור, על העגלה רשמו בעברית, ערבית ואנגלית את המילה "טיפת חלב", וככה הייתה נקודת חלוקה בעיר שבה חילקו את ה… את הבקבוקים לתינוקות. ובאמת למרות שלמרכז הזה היו כל מיני שמות, המרכזי בהם "מרכז לאם ולילד", אז בעצם, כמו בימינו, מהר מאוד כולם קראו לו "טיפת חלב", והשם הזה נשאר עד היום.
ורד: וזה כמובן לא המיזם היחיד שהנרייטה סאלד, שעומדת אז בראש ארגון "הדסה", מקדמת בארץ ישראל.
דורית: נכון, הנרייטה סאלד, בעזרת "הדסה", בעצם מביאה לכאן ראייה מאוד-מאוד רחבה, שלא הייתה כאן קודם, של מערכת הבריאות. שהיא מטפלת גם באמת במחלות, דרך הקמה של בתי חולים, אבל גם ברפואה מונעת, דרך "טיפת חלב", שהזכרנו, ודרך מחלקה שהם מקימים, מחלקה להיגיינה של בתי הספר, שהיא למעשה מכניסה את אחיות בית הספר אל המוסדות, דבר שנמשך הרבה שנים אחר כך. היא מקימה בית ספר לאחיות, והיא מקימה כאן מחלקה לעבודה סוציאלית. כלומר, יש כאן ראייה מאוד-מאוד רחבה של האדם ורווחת האדם. ואני חושבת שזאת לא תהיה הגזמה לומר שהנרייטה סאלד במידה רבה ייסדה את מערכת הבריאות בארץ כפי שאנחנו מכירים אותה היום.
ורד: אז נחזור להלנה כגן. אנחנו יודעים עליה שהיא הייתה רופאה מסורה מאוד, נחושה, בעלת מצפון חברתי, ושלה עצמה לא היו ילדים. מה אנחנו עוד יודעים על החיים האישיים שלה?
דורית: בשנות ה-30 הלנה כגן מתחתנת עם הכנר אמיל האוזר. אם הזכרנו קודם את האהבה שלה למוזיקה, אז כאן היא באה לידי ביטוי. ובשנת 1933 היא למעשה מגשימה לו… את החלום ומקימה בירושלים קונסרבטוריון למוזיקה, שמביאים אליו בעזרת סרטיפיקטים נגנים מצטיינים מהעולם. והיא עצמה מארחת הרבה מהנגנים האלה שאין להם כאן בית, והופכת להיות מעין אמא מאמצת שלהם. בנוסף לזה, ברמה הציבורית היא מקימה בית יתומים לתינוקות נטושים, היא מקימה את מחלקת הילדים בבית החולים "ביקור חולים" שבו היא עובדת קרוב ל-40 שנה ללא תשלום, היא אחראית על 21 תחנות של "טיפות חלב", על 19 מעונות יום, על מפעלי הזנה ועל כל הדברים האלה ועוד שאפילו לא את כולם אפשר להזכיר. היא זוכה גם בפרסים. עבור אנשי ירושלים, מעבר לכל הפרסים, היא תמיד נשארה הרופאה שכולם קראו לה "מושיעת הילדים", "הרופאה המלאך", "המלאך מרחוב הנביאים".
ורד: ובאמת כדאי לציין שעל כל המפעלים החלוציים שהיא הקימה, השירותים שהיא פיתחה וההישגים המרשימים שלה בתחומי רפואת הילדים, רפואה מונעת, רפואת משפחה וקהילה, היא זכתה להרבה מאוד פרסים והוקרה. בשנת 1958 היא הייתה האישה הראשונה שקיבלה אזרחות כבוד של העיר ירושלים. בשנת 1975 היא קיבלה פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, והמוניטין שלה יצאה מגבולות הארץ וגם בחו"ל היא קיבלה אותות הצטיינות רבים.
[מנגינה נעימה ורגועה]
ורד: ואולי באמת להמחיש עד כמה הייתה לה תרומה חשובה בהצלת חיי אדם, יש קטע מתוך עיתון דבר משנת 1959, שמספר אב ירושלמי, והוא מצוטט בעיתון כך: "בתי התינוקת בת שישה חודשים חלתה קשה. והייתה הרופאה מבקרה מדי יום, ולעיתים אף פעמיים, וסירבה לקבל שכר. כך עשתה 40 יום רצופים עד שהחלימה הבת. הבאתי לה זר פרחים. אמרה, 'כל-כך למה?' אמרתי, 'אילו השיגה ידי, והייתי סוגה בשושנים, את כל רחובות ירושלים ליקרך, ד"ר הלנה כגן'". ורק נציין שהיא נפטרה בירושלים בשנת 1978, בגיל 89.
אני רוצה לסיום לדבר איתך על המחיר ועל המשמעות של להיות אישה פורצת דרך בתחילת המאה ה-20, ובמיוחד נשים רופאות, שהיו צריכות להתמודד עם הרבה מאוד דעות קדומות ועוינות ומכשולים רבים. בספר המצוין והמומלץ מאוד של פרופ' ציפורה שחורי-רובין על הרופאות הראשונות בארץ ישראל בין 1900 ל-1918 היא מציינת שמתוך 16 הרופאות הראשונות באותן שנים, ל-10 מהן לא היו ילדים. עכשיו, אני מודעת לזה שזו אולי יכולה להיות שאלה מסוג הביצה והתרנגולת, אבל האם לדעתך העובדה שרבות מאותן רופאות לא הקימו משפחה ולא היו להן ילדים זו בגלל ההתחייבות וההתמסרות הטוטאלית שלהן למהפכה שהן חוללו אז בארץ, או שלכל אחת היו נסיבות חיים כאלו שבעצם הביאו לכך שכיוון שלא היו לה ילדים היא יכלה להקדיש את כל זמנה לעבודה?
דורית: אז באמת חשוב לומר שהנתונים האלה נכונים בעיקר למצב של הנשים האלה שלפני מלחמת העולם הראשונה. ולעומת זה, אחרי זה הנתונים מראים שאחוז הנשים הנשואות ועם ילדים כבר הלכו ועלו. אבל נכון שיש כאן באמת שאלה של מה קדם למה. אי אפשר לדעת האם, אם מדברים על הנשים הספציפיות שלנו, האם העובדה שלא היו להן ילדים היא שאפשרה להן את העשייה הזאת, או שהעבודה האינטנסיבית היא זאת שהשפיעה על זה שלא היו להן ילדים.
מה שכן, ומעניין לומר, שלכל אחת מהנשים האלה היו בחיים ילדים מאוד-מאוד משמעותיים שלא היו הילדים הביולוגיים שלהן. אלכסנדרה בלקינד, למשל, הייתה מאוד קרובה אל האחיינים שלה, בין השאר לאבשלום פיינברג, בן אחותה, שהיא הייתה ממש אשת הסוד שלו. הלנה כגן, כמו שהזכרתי, בנוסף לכל הילדים שהיא טיפלה בהם היו את הנגנים שהיא אימצה. וכמובן, הנרייטה סאלד, שבזכות עליית הנוער הייתה קשורה לחייהם של אלפים רבים של ילדים, ואפילו זכתה שיום האם יקבע ביום פטירתה.
אבל, וכאן אני שוב קצת הופכת את הקערה על פיה, יש ציטוט של הנרייטה סאלד שמצוטט בהרבה מהביוגרפיות שלה, למרות שלא ממש ברור מתי ולמי היא אמרה את הדברים, ועל פיו היא אמרה באיזשהו שלב בשיא ההצלחה שלה ובשיאה העשייה, היא אמרה, "הייתי מחליפה הכל בשביל ילד אחד משלי".
ורד: בכל מקרה אי אפשר לדמיין את הרפואה הציבורית היום בישראל בלי אותן נשים מופלאות, וגם אין ספק לגבי התרומה העצומה שלהן להנחת התשתית של כל תחומי בריאות הציבור, ארגוני הרווחה ומוסדות החינוך לגיל הרך בישראל. וכדאי גם לציין בהזדמנות הזאת שבספרייה הלאומית נמצא חלק מארכיון הלנה כגן, וגם אוסף אדלשטיין, שיש בו הרבה מאוד חומרים מתחומי ההיסטוריה של המדע והרפואה בארץ ובעולם.
[הקלטה] מתוך "את חירותי" בביצוע שוהם טפיארו:
♪ את חירותי
שמרתי לי אותך
כמו כוכב בסער
את חירותי
עזרת לי לעמוד
בכל כאב וצער. ♪
ורד: אני מאוד מודה לך דורית גני, סופרת ועובדת הספרייה הלאומית.
דורית: תודה רבה.
ורד: תודה לעורך עמית נאור, ולמפיק דניאל גל. אני ורד ליון-ירושלמי, ואתם מוזמנים לשמוע את כל פרקי הסכת "הספרנים" בפלטפורמות הדיגיטליות של הספרייה הלאומית, בכל ישומוניי ההסכתים או פשוט לרשום בגוגל "פודקאסט הספרייה הלאומית". תוכלו גם להירשם לעדכונים שוטפים על פרקים חדשים בישומוניי ההסכתים של ספוטיפיי, אפל וגוגל. ואם אהבתם את הפרק, אל תשכחו לדרג אותנו בנדיבות. להתראות בפרק הבא.
[הקלטה] המשך מתוך "את חירותי":
♪ את שבועותי הפרתי
את חירותי
לשמור בריתי איתך
את חולצתי מכרתי
סבלתי הרבה וכאבתי בלי די
רק למען אמון בי תתני
נטשתי ארצי וטובי ידידי
ושלך רק הנני.
את חירותי
הורית לי לוותר
על תפנוקים ונועם
את חירותי
לימדת את ליבי
גם בבדידות לשמוח.
את שלימדת אותי לחייך
למראה הרפתקה שחלפה לה
ללקק את פצעי במסתור ולקום
וללכת לי הלאה.
את חירותי
בלילה קר אחד
הפרתי את בריתנו
כך לבדי
ערקתי מהשביל
עליו פסענו שנינו.
בגדתי בך חירותי הטובה
אל הכלא פסעתי בצער
אל הכלא החם אשר שמו אהבה
נאספתי כמו נער
וסוהרת יפה בתנועה רחבה
נעלה את השער. ♪
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commentaires