הספרנים - היה ברור שנעמי שמר לא תהיה חקלאית

מ"חורשת האיקליפטוס" ועד "ירושלים של זהב": ללי שמר חושפת בפנינו את הסודות מאחורי שיריה של אימה, המשוררת הנפלאה נעמי שמר.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/09/2021.

‏ורד: נעמי שמר נולדה בשנת 1930 בקבוצת כנרת. בגיל 6 היא החלה לנגן על פסנתר, בגיל 8 היא פרסמה את שירה הראשון בעיתון "דבר לילדים", ועוד לפני שמלאו לה 18 היא הלכה ללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים. בשנות ה-20 לחייה היא כבר כתבה והלחינה שירים ללהקות צבאיות, לחבורות זמר ולתיאטרון.

‏שמר נתפסה לאורך השנים כמי שהצליחה, באופן המושלם והמופלא ביותר, למזג בין המילה והלחן, ולתת ביטוי אישי ולאומי לרחשי הלב של העם. היא ידעה לפענח ולשקף את מצב-הרוח הישראלי ואת הסנטימנט הציוני, על כך היא גם קיבלה את פרס ישראל בשנת 1983. אבל היו גם אחרים, כמה מהם חבריה הטובים ביותר, שרגזו על נטייתה, לדעתם, לייפות את המציאות הישראלית.

‏כך או כך, שיריה הפכו לנכסי צאן ברזל, והם נטועים עמוק בשדרה המרכזית של פס הקול הישראלי. לכל אחד מכאלף השירים שכתבה, יש את הרקע והסיפור שלו, או במילותיה של נעמי שמר, "ביוגרפיה של שיר היא דבר מרתק. פעמים אין ספור השיר מקדים את ההתרחשות, משתלב בה ואחר-כך הולך לדרכו עם מטענים נוספים".

‏נעמי שמר נפטרה בתמוז 2004, וארכיונה הגדול, והעשיר במיוחד, שמור בספרייה הלאומית.

‏[מוזיקה]

‏ברוכות וברוכים הבאים להסכת "הספרנים". אני ורד ליון-ירושלמי, ואת הפרק הזה נקדיש לתחנות החשובות בחייה של נעמי שמר באמצעות כמה משיריה.

‏שלום לֶלִי שמר, בתה הבכורה של המשוררת הלאומית, ועורכת המורשת.

‏ללי: שלום, שלום.

‏[מתוך השיר "חורשת האקליפטוס" - בביצוע צוות הווי של הנח"ל]

‏"כְּשֶׁאִמָּא בָּאָה הֵנָּה יָפָה וּצְעִירָה

‏אָז אַבָּא עַל גִּבְעָה בָּנָה לָהּ בַּיִת

‏חָלְפוּ הָאֲבִיבִים, חֲצִי מֵאָה עָבְרָה

‏וְתַלְתַּלִּים הָפְכוּ שִׁיבָה בֵּינְתַיִם

‏אֲבָל עַל חוֹף יַרְדֵּן כְּמוֹ מְאוּמָה לֹא קָרָה

‏אוֹתָהּ הַדּוּמִיָּה וְגַם אוֹתָהּ הַתַּפְאוּרָה:

‏חֻרְשַׁת הַאֵקָלִיפּטוּס

‏הַגֶּשֶׁר

‏הַסִּירָה

‏וְרֵיחַ הַמָּלוּחַ עַל הַמַּיִם…"

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏ורד: לא היה קל לבחור את השירים להסכת הזה, אבל דווקא בשיר הראשון שבחרנו, ידענו שבו צריך לפתוח, כי הוא ההתחלה. הוא גם על אמא וגם על קבוצת כנרת. אמא רבקה ספיר והקיבוץ הם הקרקע הפוריה שעליה הכל צמח, נכון?

‏ללי: נכון, השיר הזה הוא לא מאוד מוקדם, אבל הוא מתייחס בעצם לשורשים. והשורשים, כמו שאמא שלי אמרה הרבה פעמים על סבתא רבקה, על אמא שלה, רבקה ספיר [במלרע], "אני חייבת לה את חיי המקצועיים". והשיר הזה בעצם מנציח את שני ההורים, את אבא ואמא, את רבקה ספיר ומאיר ספיר, שתמיד, בכל ביוגרפיה, אוטוביוגרפיה, שאמא אמרה בקול, כן? קראה בקול בדרך-כלל, או כתבה על עצמה, היא… זה היה המשפט הראשון…

‏ורד: מה…

‏ללי: …"הוריי, מאיר ורבקה ספיר, חלוצים, מקימי קבוצת כנרת". אלה השורשים.

‏ורד: היא… מה היה בסבתא שלך, אמא של נעמי, כל-כך משמעותי בחיים שלה?

‏ללי: זה גם המשמעות של שני ההורים, רבקה ומאיר ספיר, שבעיני אמא שלי היו אנשים מגשימים וחשובים וחלוצים, העובדה שהיא נולדה בכנרת, אבל סבתא באופן ספציפי, באופן מאוד-מאוד ממוקד, עליה אמא אמרה: "אני חייבת לה את חיי המקצועיים". מגיל מאוד צעיר היה ברור שנעמי הקטנה לא תהיה חקלאית, לא תהיה קיבוצניקית טובה, היא תהיה משהו אחר. היא ילדה רוחנית, היא ילדה כישרונית, היא ילדה מוזיקלית, וסבתא שלי מייד הבחינה בזה, ודאגה שיגיע לקיבוץ פסנתר, שזה היה די סוריאליסטי בימים ההם, לא היה הרבה.

‏ורד: בשנות ה-30. והיא בעצמה הייתה מוזיקאית לפני שהיא הגיעה לארץ.

‏ללי: היא הייתה מאוד מוזיקלית. כשהיא הייתה נערה, היא ניגנה בפסנתר, עד שהיא קיבלה איזושהי דלקת ביד, ולא יכלה להמשיך, וחלק מההסבר לנחישות הזאת של רבקה לגדל את אמא שלי כפסנתרנית, או לפחות מלחינה של יצירות קלאסיות, לכיוון הקלאסי, היה אולי התסכול הזה, שהיא בעצמה לא ניגנה. ומעבר לזה, עוד אולי תסכול נוסף, שהיא הייתה אדם מאוד-מאוד משכיל, אינטלקטואלית, היא למדה בגימנסיה "תרבות" והתחילה לימודים גבוהים בווילנה, עיר מולדתה, של הנדסה. היא הייתה אישה מאוד כישרונית, אבל בעצם, היא הקדישה את חייה לגידול העגבניות, ואחר-כך לכרם, והתסכול הזה, אולי, לפי דעתה של אמא שלי, נכנס לתוך האמביציה הזאת, לגדל את אמא שלי כמוזיקאית.

‏ורד: אבל היא גם הייתה ידועה כאישה קשוחה, כאישה נוקשה. יש גם את הפן הזה שהוא…

‏ללי: לא רק, זה לא גם, זה בעיקר…

‏ורד: לא… לא פשוט לגדול בצילה של אם כל-כך דומיננטית.

‏ללי: כן, נכון, נכון. היא הייתה אישה נוקשה, אישה שאמרה את מה שהיא חושבת לכולם, במבטא [מחקה את המבטא] וילנאי בפנים, זה חלק מהמורשת שלנו. ופה צריך להזכיר שכסבתא היא הייתה נפלאה ואחרת, כמו שקורה בדברים האלה, מדלגים, ואז כל הרכות והדבש, בלי העוקץ, הוא מוקדש לנכדים…

‏["חורשת האקליפטוס" חוזר להתנגן ברקע]

‏…אבל לאמא שלי ולשלושת הילדים, בעיקר לאמא שלי, היא הייתה נוקשה ודורשנית [כך במקור]. היא הייתה נוקשה גם לשני הילדים האחרים, יעקב ורות, רות ויעקב, אבל הם היו קיבוצניקים טובים וחקלאים טובים. ואמא שלי הייתה מרדנית גדולה, וגם היא לא הייתה ילדה קלה, ובין שתיהן הקשר היה מאוד-מאוד-מאוד מורכב. ולמרות זאת, ולמרות הקשיים, ולמרות הריבים וההיתקלויות, אמא שלי זכרה כל חייה, את החסד הזה לסבתא, על ההתעקשות הזאת, על ההבנה מתוך הקשיחות, שהילדה הזאת נועדה למשהו אחר. ולהילחם על זה בקיבוץ…

‏ורד: כן.

‏ללי: …לא פשוט בכלל.

‏ורד: קיבוץ של לפני 70 ו-80 שנה זה ממש לא מובן מאליו…

‏ללי: 100 שנה, בעצם יש עכשיו 100 שנה לכנרת.

‏[השיר "חורשת האקליפטוס" מתגבר]

‏"מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן רָעֲמוּ הַתּוֹתָחִים

‏וְהַשָּׁלוֹם חָזַר בְּסוֹף הַקַּיִץ

‏וְכָל הַתִּינוֹקוֹת הָיוּ לַאֲנָשִׁים

‏וְשׁוּב עַל הַגִּבְעָה הֵקִימוּ בַּיִת"…

‏ורד: השיר נכתב בשנת 1961, כמעט 50 שנה אחרי הקמת קבוצת כנרת. "חלפו האביבים, חצי מאה עברה", בהתחלה הוא נכתב כמחזמר, נכון? לילדים שנולדו ב-48'.

‏ללי: אחד משירי המחזמר שנכתב לכבוד סיום ח' כיתות של המחזור הראשון של בית-הספר בכנרת, לפני כן הם למדו בבית החינוך המשותף בדגניה, עם כל האזור, עם כל ילדי האזור. אז ח' כיתות הסתיימו, זה גם היה יובל שנים לכנרת, וזה היה מחזמר בשם "כיצד שוברים חמסין".

‏ורד: ורק בשנת 68', בעצם שבע שנים אחרי, להקת הנח"ל עם הסולניות אופירה גלוסקא וצילה דגן, הן בעצם אלה שככה פורצות עם השיר.

‏ללי: נכון, השיר הזה בוצע במחזמר, ואחר כך הקליטה אותו אילנה רובינא, ואחר כך הקליטו את השיר הזה האחיות שמר, ורק אחר-כך הגיע צוות הווי של הנח"ל עם העיבוד הזה, עם החלוקה לשתי זמרות, שזה גאוני - צילה דגן את הבית, ואופירה גלוסקא בגדול, יש שם עוד… הלהקה, והעיבוד הנפלא, זה הוציא את השיר למרחב.

‏[קטע מ"שירו של אבא" - בביצוע נחמה הנדל]

‏"אִם בָּהָר חָצַבְתָּ אֶבֶן לְהָקִים בִּנְיָן חָדָשׁ

‏(בָּהָר חָצַבְתָּ אֶבֶן לְהָקִים בִּנְיָן חָדָשׁ)

‏לֹא לַשָּׁוְא אָחִי חָצַבְתָּ לְבִנְיָן חָדָשׁ

‏כִּי מִן הָאֲבָנִים הָאֵלּוּ יִבָּנֶה מִקְדָּשׁ

‏יִבָּנֶה, יִבָּנֶה, יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ

‏יִבָּנֶה, יִבָּנֶה, יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ"

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏ורד: אז באופן הכי טבעי, אנחנו עוברים לאבא, שהשיר הזה נקרא, "שירו של אבא," למרות שכולם מכירים אותו כ"ייבנה המקדש"…

‏ללי: "ייבנה ייבנה", כן.

‏ורד: אבא זה מאיר ספיר…

‏ללי: מאיר ספיר, גם הוא מווילנה. הם לא הכירו בווילנה, אבל שניהם הגיעו מווילנה, והם נפגשו בכנרת, וסבא שלי, מאיר ספיר, במידה מסוימת היה היפוך של סבתא. זאת אומרת, בדרך-כלל, האמא נחשבת יותר רכה והאבא יותר קשוח, שם זה היה הפוך. היא גם הייתה גבוהה ממנו קצת, הוא היה איש עדין, איש רעים, איש טוב ונוח, היו באים אליו להתייעץ, לגשר על כל מיני ריבים בקיבוץ, ו… אז היה איזשהו היפוך תפקידים, וסבא שלי, כמו בני דורו, כמו שאמא שלי הגדירה את זה - הם עזבו את הבתים שלהם בווילנה, בגולה, עם כל המסורת, וחלקם היו בתים דתיים, אבל הבתים לא עזבו אותם, והם הגיעו לארץ עם הזמירות, עם הניגונים.

‏ורד: עם הזמירות החסידיות, ואנחנו מדברים על קיבוצניקים, על מפא"יניקים, על חלוצים…

‏ללי: על מרדנים, הם מרדו בכל מה שהיה קודם, אבל הם לא יכלו להוציא את הבית מעצמם, הם עזבו את הבתים, והבית נשאר איתם. הוא נשאר בניגונים, ב"יבנה בית המקדש" [במלעיל] המקורי, שזה בעצם נכתב על השיר הזה, "חבלי משיח", גם קשור לזה, וכל הניגונים שהוא הגיע איתם, היו עוד הרבה מאוד שירים, וכשאנחנו מתאספים יחד, המשפחה, אנחנו שרים אותם, עם רותי'ק ויענק'לה, שכבר לא צעירים, ולא במצב כל-כך טוב…

‏ורד: האחים של נעמי.

‏ללי: …אבל ברגע שאנחנו מתחילים לשיר, הם חוזרים לעצמם.

‏ורד: ובאמת מדברים הרבה על השילוב הזה בשירים שלה, של טקסטים מהמסורת היהודית, מהתנ"ך, מחז"ל, מהחסידות. שם… משם זה מגיע, מאבא שלה? הוא ה…

‏ללי: הוא החסיד, כמו ב"שירת העשבים" - דרך משלו.

‏ורד: זה לא הפרופיל שאנחנו רגילים בדרך-כלל ליוצאי קיבוץ, יוצאות קיבוץ. כמי שהתחנכה בקיבוץ מאוד חילוני, מאוד סוציאליסטי, לשאוב מהמקורות האלה שזה לא היה הקרקע הטבעית של מרבית בני דורה.

‏ללי: כאילו לא, אבל כמו שמי שקשור לקיבוץ בכל מיני דרכים, ואנחנו קשורות איכשהו וכולנו קשורים לקיבוץ, הקיבוץ, בדרכו, שימר את המסורת. ועד היום בעצם, מי באמת חוגג סדר פסח בצורה כל-כך חגיגית? עד היום - אפילו הקיבוצים המופרטים של היום חוגגים אותו.

‏ורד: נכון.

‏ללי: זאת אומרת, הם מצאו דרך כן להמשיך, זה דבר אחד. נכון שלא כל ילדי הקיבוץ הם אמא שלי, היא מצאה איזה קשר אינטימי דרך השפה לתנ"ך, להגדה, לתלמוד לפעמים, וגם לשירים העתיקים, הישנים, כמו יהודה הלוי וכל המקורות האלה. זה ייחודי לה. אבל כן אני חושבת שהקיבוץ, בדרכו, כן שימר את המסורת.

‏ורד: ואת אומרת שסבא שלך הוא זה שככה, טמן את הזרעים שכנראה…

‏ללי: כנראה…

‏ורד: …היו שם, בגיל מאוד צעיר.

‏ללי: אבל כמובן לא הכל אפשר להסביר, כי באישיות של אמא שלי בכל זאת היה משהו מיוחד, שהתחבר לזה בצורה מאוד-מאוד ייחודית לה. מה שכן היה, שסבא שלי השאיר בווילנה את משפחתו. בניגוד למשפחה של סבתא שהגיעה לארץ, כל האחים שלה הגיעו הנה, סבא שלי השאיר בווילנה את אחותו האהובה ברטה ואת משפחתה. והוא התחנן בפני המשפחה שיבואו לארץ, והם לא רצו לבוא. כי הם אמרו, "איך אפשר לגדל ילדים אצלכם בעמק הרותח החמסיני שלכם? תראו כמה טוב פה בווילנה". אבל וילנה, למרבה הצער, הייתה חלק מהשואה, והמשפחה הזאת נספתה ביער פונאר שליד וילנה, ובהתחלה לא הבינו מה קרה ולאט-לאט התחילו להבין. וסבא שלי, ולכן זה כל-כך קשור לשיר הזה, כל מוצאי שבת האיש החלוץ החילוני הזה, התיישב ליד הרדיו, ושמע פרקי חזנות במוצאי שבת והתייפח על המשפחה. זאת הייתה האזכרה הפרטית שלו, למשפחה שנספתה, שלא הסכימו לבוא לארץ. ולכן השיר הזה, מעבר לכל מה שמייחסים לו כל מיני פרשנים חשובים בעיני עצמם, שכאילו הוא משיחי וייבנה המקדש…

‏ורד: מדברים פה… אנשים מבינים את זה כסוג של בניית בית המקדש השלישי.

‏ללי: נכון.

‏ורד: שאת יודעת, זה נושא שקצת שנוי במחלוקת.

‏ללי: זה שיר זיכרון לסבא שלי, היא לא מדברת פה על המקדש הפיזי, היא כן מדברת פה על הגשמה של הציונות המעשית. זאת אומרת, אתה תחצוב את האבן, אתה תיטע עץ, ואתה אולי גם תבנה את בית המקדש, ובמיוחד אתה תשיר לי שיר, שזה הבית האחרון. וזה בעצם אזכרה לסבא שלי, שבעצם עשה אזכרה פרטית להורים שלו, למשפחה שלו, דרך השירים האלה. אז זה בעצם מנציח את סבא.

‏[מתנגן קטע מ"נועה" - בביצוע אריק לביא]

‏"נוֹעָהּ נוֹלְדָה בַּשָּׂדֶה בֵּין דֶּשֶׁא לְאֶבֶן

‏נוֹעָהּ הָיְתָה כְּמוֹ אֵגֶל שֶׁל טַל

‏חַרְצִית הִיא קָטְפָה בַּשָּׂדֶה

‏וּמִן הַכּוֹתֶרֶת תָּלְשָׁה עַלְעַל-עַלְעַל:

‏כֵּן אוֹ לֹא, כֵּן אוֹ לֹא

‏אֶלֶף שִׁירִים וָשִׁיר, נוֹעָהּ

‏כֵּן אוֹ לֹא, עַלְעַלֵּי

‏כֵּן אוֹ לֹא

‏אוֹ אוּלַי

‏נוֹעָהּ הוֹבִילָה אוֹתוֹ בֵּין דֶּשֶׁא לְאֶבֶן

‏נוֹעָהּ נָשְׁקָה לוֹ עִם רֶדֶת הַטַּל…"

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏ורד: "נועה" הוא אחד השירים המוקדמים, ואולי הכי אישיים, של נעמי שמר, סוג של שיר אוטוביוגרפי. פחות אהבה את השם נעמי…

‏ללי: לא, זה לא בגלל שהיא לא אהבה את השם נעמי, היא אהבה את השם נועה, וקראה לעצמה נועה בכל מיני הזדמנויות, כשהייתה נערה. וכשהיא כתבה את השיר, אז היא לא כתבה נעמי, אלא נועה. אבל זה בפירוש היא.

‏ורד: אז בואי תני בו סימנים, בשיר, כי זה באמת שיר ביוגרפי, יש בו הרבה מאוד…

‏ללי: ביוגרפי ואפילו נבואי. אפילו נבואי, כי הוא משרטט את כל מהלך חייה - מלידתה, דרך בגרותה ואהבתה, כן? הובילה אותו בשדה, דרך ההתרחקות מכנרת, ועד השיבה לכנרת, אל "דשא ואבן", שזה ממש בית הקברות שהיא קבורה בו, שזה מדהים. היא כתבה את זה כשהייתה בת 28, היא פרסמה אותו כשהייתה בת 28, זה אומר שהיא כתבה אותו לפני כן, כנראה.

‏ורד: והשיר הזה באמת גם הושר בלוויה שלה.

‏ללי: נכון, דודו אלהרר שר אותו בלוויה שלה, אבל בעצם היא ביקשה שבלוויה שלה ישירו רק את "שם הרי גולן", את השיר "כנרת" שהמילים שלו הם של רחל, והלחן הוא שלה, בחירה לא כל-כך מובנת מאליה, לא שיר שהיא כתבה גם את המילים וגם את הלחן…

‏ורד: אנחנו נדבר על השיר הזה בהמשך.

‏ללי: נדבר בהמשך, ואז אמרנו לה… אנחנו מעט מאוד התנגדנו למה שהיא ביקשה במצב הזה, שהוא כל-כך דרמטי.

‏ורד: את מדברת ממש על סוף חייה.

‏ללי: ממש על ערש דווי, בימים האחרונים, אולי ביומיים-שלושה האחרונים, אמרנו "מה, רק שיר אחד?" אריאל ואני, וכל מי שהיה שם - תמר, מרדכי. אז היא אמרה, "אתם יכולים להוסיף עוד את 'אולי', אבל זה חשוב היה לה, זה חשוב היה לה. אבל "נועה" הוא באמת שיר מאוד חשוב, מאוד מוקדם, בין השאר היא גם ניבאה בו שהיא תכתוב "אלף שירים ושיר".

‏ורד: זה מה שהיא כתבה.

‏ללי: וזה מה שקרה.

‏ורד: בשלב מאוחר של חייה, היא משנה את אחד המשפטים בשיר, והיא כותבת, "נועה שטפה את פניה בטל".

‏ללי: בנוסח המקורי, שהופיע גם בספרים שלה, וגם בכל ההקלטות וכל הביצועים, "נועה הייתה כמו אגל של טל". במופע האחרון לחייה, "אלף שירים ושיר", בשנת 2000, יש לנו הקלטה, יש תיעוד, היא אומרת: "אנחנו היום נתקן כמה טעויות שאתם עושים בשירים", ובאמת החזיקה את הקהל קצר ואמרה, 'פה תפסיקו, פה תשירו'. "אבל מה עושים עם טעויות שאני עשיתי? גם אני עשיתי טעויות. למשל, אני כתבתי, 'נועה הייתה כמו אגל של טל'. זה יפה מאוד, אני לא אומרת", אני ממש מצטטת אותה, "אבל זה לא נכון. מה נכון? אני אף פעם לא קמתי בזמן לבית-ספר, אף פעם. מאוד אהבתי לישון, הייתי קמה ברגע האחרון, לא היה לי זמן לרחוץ פנים, ורצה מהר-מהר-מהר מקיבוץ כנרת לדגניה, שם היה בית-הספר, בית החינוך המשותף, ואיך אני ארחץ פנים? ראיתי שלמטליות של העלים", זה מילים שלה, "על העשב יש טל, מים. נפלא, בזה אני רחצתי את הפנים, אספתי את הטל מהצמחים, ושטפתי את פניי בטל".

‏[קטע מהשיר "כנרת" - בביצוע "חבורת שירו שיר"]

‏"שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! –

‏בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים: עֲצֹר.

‏בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא

‏וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר.

‏שָׁם עַל חוֹף הַיָּם יֵשׁ דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת,

‏סְתוּר שֵׂעָר הַדֶּקֶל כְּתִינוֹק שׁוֹבָב,

‏שֶׁגָּלַשׁ לְמַטָּה וּבְמֵי כִּנֶּרֶת

‏ובמי כנרת מְשַׁכְשֵׁךְ רַגְלָיו…"

‏ורד: טוב, אנחנו שומעות את השיר של רחל המשוררת, כמובן, והיא הלחינה גם שירים של ביאליק ושלונסקי, אלתרמן, טשרניחובסקי. אני חושבת שהיא הייתה מהראשונים שהיא לקחה את השירים הרציניים והעמוקים של המשוררים שלנו, ובעצם הנגישה אותם לציבור הרחב. עמדה מאחורי זה איזשהו אמירה חינוכית, ערכית?

‏ללי: הלחנת שירי משוררים הגיעה, אני חושבת אצלה, היא בכלל לא רצתה לחנך, גם לא את ילדיה, דרך אגב. [צוחקת]

‏ורד: זה מעניין.

‏ללי: לא הייתה כוונה כזאת. ובסופו של דבר, יש הרבה ערך חינוכי לשירים שלה כמובן, את זה אנחנו יודעים. אני חושבת שהיא הלחינה שירים, חלק מזה אני יודעת, כי היא דיברה על זה - שהיא הזדהתה איתם באופן מוחלט.

‏ורד: במקרה של רחל זה מובן מאליו, כי שתיהן, בסופו של דבר, חיו, התגוררו, נשמו את קבוצת כנרת.

‏ללי: נכון. ובעצם אמא הייתה בת שנה כשרחל המשוררת נפטרה, בדמי ימיה. יש הרבה שמשווים ביניהן, אבל מבחינה ביוגרפית זה היה כמעט ההיפך. חוץ מזה שהם היו קשורות לכנרת והתגעגעו לכנרת, החיים שלהם היו הפוכים. אמא שלי הגשימה את עצמה וחייתה חיים מלאים והייתה לה משפחה וילדים - עובדה שאני פה. רחל המשוררת נפטרה מאוד צעירה ובעצם, מבחינה אישית, הייתה אישה מתוסכלת ועצובה ובודדה.

‏[השיר "כנרת" מתנגן ברקע]

‏אז מהבחינה הזאת הן שונות, אבל אמא כן הרגישה איזה קשר מאוד עמוק לרחל המשוררת. בגיל שנה, יש סיפור מיתולוגי שסבתא רבקה שדיברנו עליה, לקחה אותה על הכתפיים ללוויה של רחל המשוררת, ויש תמונה שמתעקשים שרואים שם את הילדה הקטנה על הכתפיים. בוא נגיד שצריך קצת דמיון בשביל זה, אבל זה כנראה, משהו מזה קרה.

‏בכל אופן, הקשר לרחל המשוררת היה מאוד עמוק וההזדהות עם השירים הייתה מוחלטת. במקום מסוים אני מצאתי הערות שהיא כתבה לעצמה, כנראה לאיזשהי תוכנית רדיו, וזו תובנה מאוחרת שלי מהדברים שגיליתי אחרי שהיא כבר לא הייתה, שהיא כתבה שם, כנראה ראיינו אותה על זה, "כשמלחינים שיר שהוא שיר-ספר, בעצם המלחין מוצא כתב חידה שהוא צריך לפענח. זה אולי גם חלק מהמוטיבציה לעשות את זה. ברגע שהוא מצליח לפענח, אולי יש סיכוי". בצניעות, אמרה אמא שלי, כן? לא תמיד היא הייתה כל-כך צנועה אבל במובן הזה, "להוציא את השיר מהספר ולהפוך אותו לשיר-עם". אז אולי המוטיבציה הייתה גם להפוך אותו לשיר-עם, כי הרבה מאוד מהשירים שהיא הלחינה שהם נפלאים ונהדרים, אולי היו פחות ידועים לולא הלחן.

‏[קטע מ"ירושלים של זהב" - בביצוע שולי נתן]

‏"אֲוִיר הָרִים צָלוּל כַּיַּיִן

‏וְרֵיחַ אֳרָנִים

‏נִשָּׂא בְּרוּחַ הָעַרְבַּיִם

‏עִם קוֹל פַּעֲמוֹנִים

‏וּבְתַרְדֵּמַת אִילָן וַאֶבֶן

‏שְׁבוּיָה בַּחֲלוֹמָהּ

‏הָעִיר אֲשֶׁר בָּדָד יוֹשֶׁבֶת

‏וּבְלִבָּהּ חוֹמָה

‏יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב

‏וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר

‏הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ

‏אֲנִי כִּנּוֹר…"

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏ורד: במוצאי יום העצמאות, ה' באייר, 15 במאי 1967, שלושה שבועות בלבד לפני מלחמת ששת הימים, פורץ לישראל ולעולם כולו השיר שהוא כנראה פסגת היצירה שלה, "ירושלים של זהב". אנחנו מדברים על שיר שהגיע, כנראה, בדיוק בעיתוי הנכון. במצב הנפשי, שבו נמצאת מדינה שלמה בתקופת ההמתנה המתוחה, כשברור לכולם שישראל עומדת בפני אסון קיומי, וברגע הזה מגיע השיר שנוגע בעצבים החשופים ביותר, וברור לגמרי שהוא בעצם מייד נועד לגדולות, נכון? זה היה עניין של דקות, שם, על הבמה בבנייני האומה, מהרגע ששולי נתן שרה אותו, ועד שכל עם ישראל הבין: "זה הדבר האמיתי".

‏ללי: כנראה, כי הקהל בבנייני האומה הצטרף אליה. כשטדי קולק בסוף הפסטיבל קרא לה לשוב לבמה, שהיא כבר הייתה בדרך הביתה, היא רצה מהר עם הגיטרה חזרה לבמה. בפעם השנייה כשהיא שרה את זה, הקהל הצטרף בבית החוזר, זה שיר שלא הכירו קודם.

‏ורד: מדהים.

‏ללי: וזה באמת שיר פנומנלי, זה לא רק העיתוי ולא רק הנושא. יש משהו בו, שניסו כבר לפענח הרבה פעמים, שהופך אותו לאיזה פנומן מוזיקלי, וגם ספרותי, והצירוף של הלחן והמילים ביחד. אני לא חושבת שאפשר להסביר את זה. זה לא רק ההמתנה המתוחה, והעובדה שחלק מירושלים היה בעצם חסום, ואי אפשר היה להגיע אליו, והתגעגעו אליו, חלק ממי שהיה אז בארץ, אלא משהו בשיר עצמו כנראה מהלך קסם.

‏ורד: עד כדי כך, שאפילו חבר הכנסת אורי אבנרי מציע להפוך אותו להמנון הלאומי, הרשמי, במקום "התקווה".

‏ללי: כן, דווקא… דווקא אורי אבנרי.

‏ורד: דווקא אורי אבנרי, כן.

‏ללי: נכון, אבל אני חושבת שעם כל המחמאה שהייתה בזה, אני לא חושבת שאמא שלי הצטרפה לרעיון הזה. אבל השיר הזה חי וקיים, עבר שערוריות גדולות, עבר מהפכות גדולות, ובכל זאת שרים אותו בכל העולם, גם כאלה שלא זוכרים מה זה מלחמת ששת הימים, לא מבינים מה קרה בירושלים ב-1967, משהו בשיר עצמו, יש לו איזשהו קסם. אני לא יודעת להסביר.

‏ורד: אבל באותו רגע, אני חושבת שהוא הופך להיות באמת פסקול מושלם לאופוריה של הניצחון. אני מדברת שלושה שבועות אחרי, שכבר פרצה המלחמה והסתיימה בניצחון גדול, ומיד, באמת, אחרי כיבוש העיר העתיקה, נעמי מוסיפה לו בית נוסף:

‏[מקריאה]

‏"חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם

‏לַשּׁוּק וְלַכִּכָּר

‏שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר הַבַּיִת

‏בָּעִיר הָעַתִּיקָה"

‏ואז, אבל, גם מגיעה ביקורת - מגיעה ביקורת גם מצנחן צעיר שהשתתף בלחימה, בחור צעיר בשם מאיר אריאל, שמציע נקודת מבט אחרת, פחות רומנטית. השיר שלו מדבר על "ירושלים של ברזל, של עופרת ושל שכול". הייתה את הביקורת הידועה של הסופר הצעיר אז, עמוס עוז, שכתב ש"אי-אפשר לכתוב שכיכר השוק ריקה, כי הרי מתגוררים בה ערבים".

‏[מתנגן בית נוסף של השיר]

‏"אֵיכָה יָבְשׁוּ בּוֹרוֹת הַמַּיִם

‏כִּכָּר הַשּׁוּק רֵיקָה

‏וְאֵין פּוֹקֵד אֶת הַר הַבַּיִת

‏בָּעִיר הָעַתִּיקָה"

‏איך אמא שלך התייחסה לביקורת הזאתי?

‏ללי: אז זה באמת, שתי ביקורות שונות. מאיר אריאל - היה מפגש בינה לבין מאיר אריאל, בתיווך בתיה שטראוס, שהייתה מורה למוזיקה של מאיר אריאל, וחברה מאוד קרובה של אמא שלי, ומהזעם הראשון - כי אמא שלי הייתה חמת מזג ומהירת תגובה - מהזעם הראשון לא נשאר כלום. אחרי המפגש נהייתה ידידות עמוקה והערכה הדדית.

‏ורד: שני קיבוצניקים.

‏ללי: מהפך, כן. שני קיבוצניקים עם הומור, עם רגישויות, ובאמצע בתיה, ששניהם אהבו אהבת-נפש, אז זה התהפך. לעומת זאת, הביקורת על הבית - "איכה יבשו בורות המים כיכר השוק ריקה" - על זה הייתה לה תשובה ניצחת, שזאת חירות אמנותית, ובשבילה כיכר השוק ריקה מיהודים, נכון שיש שם אנשים אחרים, אבל בשבילה היא ריקה, וזאת חירות אמנותית. היא לא גיאוגרף, והיא לא קרטוגרף שמשרטט מפות, אלא היא כותבת את הפיוט שלה. וזאת הייתה התשובה שלה לעמוס עוז. ואז היא גם הוסיפה את הבית הרביעי, שבאופן מאוד מעניין, בכל המקומות שהיא פרסמה את השיר בכתב, הוא לא במקום "איכה יבשו", אלא הוא נוסף.

‏[מתנגן קטע מ"לו יהי" - בביצוע נעמי שמר ו"הגשש החיוור"]

‏"עוֹד יֵשׁ מִפְרָשׂ לָבָן בָּאֹפֶק

‏מוּל עָנָן שָׁחֹר כָּבֵד

‏כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ - לוּ יְהִי

‏וְאִם בַּחַלּוֹנוֹת הָעֶרֶב

‏אוֹר נֵרוֹת הַחַג רוֹעֵד

‏כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ - לוּ יְהִי

‏לוּ יְהִי, לוּ יְהִי, אָנָּא, לוּ יְהִי

‏כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי

‏לוּ יְהִי, לוּ יְהִי, אָנָּא, לוּ יְהִי

‏כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי"…

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏ורד: טוב, אז אין ספק שמלחמות ותקופות כואבות וקשות בישראל הוציאו מנעמי שמר את המיטב. כי השיר הזה, "לו יהי", הוא גם סוג של המנון, הפעם של מלחמת יום כיפור. ספרי לנו מה עומד מאחורי השיר המופתי הזה.

‏ללי: מאחורי זה עומד הרעיון לתרגם או לכתוב גרסה עברית של השיר "Let It Be", של ה"ביטלס", כי אז, באותה תקופה, כל דבר הקריינים תרגמו, כולל שמות של להקות ושמות של שירים. אז הלהקה הייתה "חיפושיות הקצב," כי זה Beatles, עם הכיתוב Bea - ביטלס, חיפושיות הקצב, וכל פעם שהגיעו לשם של השיר, הקריין אומר: "עכשיו נשמע את השיר 'שיהיה'." אמא שלי, זה הרגיז אותה והיא אמרה, "לא 'שיהיה', אנחנו צריכים להגיד 'לו יהי'." וכתבה גרסה עברית לשיר "לו יהי". בינתיים פרצה המלחמה, ולא סתם מלחמה - מלחמה שמהרגע הראשון היה ברור שהיא מתחילה באסון. היא נגמרה אחרת, אבל היא התחילה כאסון. הימים הראשונים היו ימים מאוד קשים, השבועות הראשונים, וגם אנשים שאנחנו מכירים נפגעו במלחמה הזאת, והיה מצב-רוח מאוד-מאוד קשה, כללי, ואז, כיוון שהשיר היה מיועד לחוה אלברשטיין…

‏ורד: למרות שאנחנו עכשיו שומעות את הביצוע עם הגשש.

‏ללי: שומעות עם הגשש, ובעצם הביצוע הראשון הוא של אמא שלי לבד באולפן טלוויזיה, כי החליטו באולפני הטלוויזיה - היה ערוץ אחד כידוע, כזכור - לעשות תוכנית בערב, באחד מערבי המלחמה, כדי לבטא את הרחשים והרגשות של האנשים, ואולי קצת לנחם על התחושה הקשה הזאת של התחלת המלחמה. ואמא שלי עבדה על השיר, וחרשה אותו, ועבדה עליו, ואז מרדכי נכנס הביתה, בעלה.

‏ורד: מהמילואים.

‏ללי: מהמילואים ו… מהג"א, כן? לא לדאוג…

‏ורד: אוקיי.

‏ללי: הוא היה בהג"א. הוא חזר הביתה ואמר, "למה לבזבז את השיר הזה על מנגינה של זרים? זאת מלחמה שלנו, מלחמה יהודית", ככה הוא אמר. "תכתבי לה מנגינה יהודית, מנגינה מפה". אבל כבר לא היה זמן, אמא שלי נכנסה למונית בדרך לאולפן הטלוויזיה, ובדרך היא בעצם כתבה את הלחן.

‏ורד: אבל היה בשיר המקורי בית נוסף, שהוא לא נכנס לשיר האחרון. בגרסה שאנחנו מכירים, "אם המבשר עומד בדלת, תן בשורה טובה בפיו".

‏ללי: הרבה מאוד אנשים לא הבינו מה קרה, לאן נעלם הבית הזה. בתובנה מאוחרת, אנחנו יודעים ש"המבשר", בהקשר הזה של מלחמה, לא יכול להביא מילה טובה בפיו, אין דבר כזה. אם הוא כבר בדלת, סימן שקרה משהו. אבל חיפשו לאן נעלם הבית, וחוקרים באקדמיה שלחו מכתבים אליי, שכבר אמא לא פה לשאול אותה, ואז שמעתי אותה בראיון מאוד מאוחר, ממש ב… כשהיא כבר הייתה חולה, אני חושבת, לפי הקול שלה, לגלי צה"ל, במלאת כך וכך שנים למלחמה, והיא אומרת שם: "היה עוד בית, אבל הוא היה קשה מדי, והחלטתי ממש לרחם על המאזינים, והורדתי אותו". "אם נפשך למות שואלת, מפריחה ומאסיף", זאת אומרת, באמת משאלת מוות, ובאמת, מה שנשאר בשיר זה איזון מאוד-מאוד מדויק בין המפרש הלבן והעננים השחורים הכבדים. יש שם איזון מאוד-מאוד עדין-עדין-עדין ומדויק בין ייאוש ותקווה, כי בעצם בזמן שהשיר נכתב, הייאוש היה מאוד גדול, ובכל זאת מותר לנו להתפלל, ונשאר שיר תפילה.

‏[מתנגן קטע מ"ולס להגנת הצומח" - בביצוע להקת הנח"ל]

‏"כְּבָר פּוֹרְחִים נַרְקִיסִים בִּשְׁמוּרוֹת-הַטֶּבַע

‏מַרְבַדִּים נִפְרָשִׂים בִּשְׁפֵלַת-הַחוֹף

‏כַּלָּנִית וְכַרְכֹּם, אֶלֶף גּוֹן וְצֶבַע

‏וְהַחֹק שֶׁאוֹמֵר - כָּאן אָסוּר לִקְטֹף!

‏רַק עָלַי אֵין הַחֹק מַשְׁגִּיחַ

‏רַק עָלַי אִישׁ אֵינוֹ שׁוֹמֵר

‏לוּ הָיוּ לִי עֲלֵי-גָּבִיעַ

‏אָז הָיָה…"

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏ורד: נעמי שמר מזוהה בעיקר עם תכנים לאומיים, והנה שיר שמביא כיוון אחר, כיוון חברתי. זה בעצם השיר הראשון, אני חושבת, שנכתב בארץ על תופעת ההטרדות המיניות. אנחנו מדברים על שנות ה-60, הרבה שנים לפני תנועת Me Too, והשאלה אם נעמי שמר, אפשר להגיד שהייתה פמיניסטית?

‏ללי: היא בוודאי הייתה פמיניסטית, אבל כל פעם כשהיו שואלים אותה על זה, הייתה אומרת: "אין לי דגל, אני פשוט חיה ככה". כלומר, הייתה פמיניסטית מעשית, ולא… בלי הרבה דגלים. בפועל, אלה היו חייה ואלה היו חיי המשפחה. היא פשוט הייתה אישה עובדת, מפרנסת, חרוצה, ובעולם גברי, שרוב היוצרים והמבצעים בו היו גברים. אז היא בעצם חייתה כפמיניסטית בלי דגל. זה מה שהיא אמרה על עצמה. אבל השיר הזה, לא רק… אמא שלי לא הייתה מזוהה רק עם מה שאת קוראת "לאומי", אלא עם שירי נוף, שירי הארץ, ובאמת השיר הזה נשמע כמו שיר על הפריחה באביב.

‏ורד: שיר טבע, אהבת הפרחים והעצים.

‏ללי: נכון, ושרים אותו, כן, בט"ו בשבט בכל גן בישראל. אבל בעצם הוא שיר מחאה, שהקדים את זמנו בהרבה מאוד שנים. הוא, לא רק שהוא נכתב לפני להקת הנח"ל ששרה אותו פה, אלא הוא נכתב ל"אחיות שמר", בשנות ה-60 היותר מוקדמות. היא חזרה מפריז, היא הקימה את הלהקה הזאת, להקת "האחיות שמר", הרביעייה, וזה אחד השירים שהיא כתבה להם. זאת אומרת, כל-כך מוקדם, וכמו שקורה בהרבה שירים שלה, הלחן והעיבוד, השמח והעליז והוואלס, מכסה על הסאטירה ועל ה… על השיר מחאה, למעשה, על המחאה. ורק כעבור הרבה מאוד שנים, כשהתחלנו לספר על זה ולהגיד את זה בכל מיני הזדמנויות, ו-במקביל גם Me Too וכל מה שצמח מסביבה, בארץ ובעולם, השיר הזה קיבל את המשמעות הנכונה שלו, ובביצועים היותר חדשים, הוא באמת צבוע כבר בצבע הזה. אבל כיוון ששירים הם נחלת הכלל במידה רבה, אז מותר גם לשיר אותו בט"ו בשבט.

‏ורד: כן. כמו שאמרנו בפתיחה, לכל שיר יש את הביוגרפיה שלו, ובמשך השנים השיר מקבל גוונים וכיוונים, לפעמים באמת לוקח הרבה שנים עד שהשיר מקבל את המשמעות האמיתית שלו.

‏[מתנגן קטע מ"לשיר זה כמו להיות ירדן" - בביצוע מירי אלוני וחבורת "בימות"]

‏"לַשִּׁיר

‏זֶה כְּמוֹ לִהְיוֹת יַרְדֵּן:

‏אַתָּה מַתְחִיל לְמַעְלָה בַּצָּפוֹן

‏צונן, צעיר, שׁוֹצֵף וּמִתְחַצֵּף

‏אַתָּה שׁוֹמֵעַ צִפּוֹרִים בַּסְּבַךְ

‏וְכָל אַחַת מֵהֶן

‏צִפּוֹר גַּן-עֵדֶן

‏כִּי

‏לַשִּׁיר

‏זֶה כְּמוֹ לִהְיוֹת יַרְדֵּן…"

‏אז אנחנו נסיים את הפרק בשיר היפהפה הזה. אני חושבת שכשמדברים על המינון המדויק שהיה בה בין האישי והלאומי, והמיזוג המופלא בין המילים ללחן, אז השיר הזה, "לשיר זה כמו להיות ירדן", הוא הביטוי המושלם ליכולת ולכישרון, מילים ולחן שהופכים את השיר, לדעתי לפחות, ליצירה חד-פעמית. וכמובן הקול המופלא של מירי אלוני.

‏ללי: יש משהו בשיר הזה ששורד כל-כך הרבה שנים, ומקבל כל פעם משמעות אחרת, כי אני יודעת שאנשים שרים אותו כשהם נפרדים ממישהו…

‏ורד: מעניין.

‏ללי: בייחוד מראש משפחה: "אחריך, שיריך, מפכים להם", זה בעצם הילדים, המשפחה שנשארת אחרי מישהו ש… [פאוזה] סופו "לגווע כמו ירדן", ושרים אותו בכל מיני הזדמנויות, הוא מקבל כל מיני הקשרים ומשמעויות, הוא מאוד עמוק, והוא באמת, גם לדעתי, פסגת היצירה שלה.

‏ורד: את יודעת, יש פתק בארכיון שלה, בספרייה הלאומית, שבו היא כותבת מתחת למילות השיר לאמא שלה: "נ"ב, בבית הראשון תמצאי את עקבות טיול הבת-מצווה שלנו, עניין של 29 שנים קטנות. את רואה, שום דבר לא הולך לאיבוד".

‏ללי: נכון, ואני שכחתי מהפתק הזה, אבל יום אחד התקשרו אליי מהספרייה, שמורה לגיאוגרפיה חיפשה חומר על הירדן, והיא מצאה את הפתק הזה, והיא שאלה מה פשר הפתק. ואז נזכרתי בסיפור של אמא שלי, על טיול הבר-מצווה, אלף תשע מאות… בר-מצווה, הייתה בת 13.

‏ורד: בקיבוצים, צריך להגיד, חגגו ביחד לבנים ולבנות.

‏ללי: בדיוק. והיו משימות, אבל זה היה טרום המשימות של הבר-מצווה, סבתא שלי החליטה שצריך לקחת את הילדה למקורות הירדן. עכשיו, מדובר ב-1943, סכנת נפשות שם, אבל הילדה חייבת להרגיש את הנוף, ולשמוע את קולות הציפורים ואת פכפוך המים. אז היא לקחה אותה למקורות הירדן, ואמא שלי סיפרה בכל מיני הזדמנויות, שבעצם הטיול היה נורא מעייף ונורא קשה, וכל פעם היא רצתה להפסיק ולשבת ולחזור הביתה, וסבתא שלי אמרה לה, "נעמי'לה, צריך להמשיך, תשמעי את רוח השמיים ואת ציוץ הציפורים", והיא המשיכה. ובכל זאת, יצא מזה שיר, ובאמת, באחד מרגעי החסד שלה מול אמא שלה. פתחנו בקשר הקשה ביניהם, זה היה רגע של חסד, וזה גם נוגע למשמעויות של השיר, מכיוון שהתאריך של ה… כתב היד הראשון הזה, שהיא בעצם הקדישה לאמא שלה, זה היה תאריך של האזכרה של סבא שלי. אז "אחריך, שיריך מפכים להם", שוב, במובן המשפחתי, זה גם רלוונטי לפתק הזה. וגם, כשקיבלתי את הטלפון הזה מהספרייה, הבנתי שעשיתי דבר נכון, שהחלטנו כולנו להעביר את הארכיון לספרייה, כי הנה, מורה לגיאוגרפיה מגלה לי איזה פתק שלא זכרתי אותו.

‏ורד: כמו שאמא שלך כתבה, "שום דבר לא הולך לאיבוד".

‏["לשיר זה כמו להיות ירדן" חוזר להתנגן ברקע]

‏ללי: אנחנו מקווים.

‏ורד: אז אנחנו באמת נציין שוב, שהארכיון העצום של נעמי שמר נמצא בספרייה הלאומית, והוא כולל אלפי פריטים, טיוטות של שירים, מכתבים, תווים, כרזות, תצלומים, הכל זמין וסרוק באתר הספרייה הלאומית, ואפשר לראות בו את כל אוצרות הארכיון הזה. אני מאוד מודה לך, ללי שמר, על ההסברים והתובנות המעניינות.

‏תודה לעורך נתי גבאי, למפיק דניאל גל, אני ורד ליון ירושלמי, ואת הפרק הזה אתם יכולים לשמוע בכל הפלטפורמות הדיגיטליות של הספרייה הלאומית ובכל יישומוני ההסכתים. נשמח אם תגיבו, תפיצו ותשתפו. להתראות.

‏[השיר "לשיר זה כמו להיות ירדן" מתנגן עד סופו]

‏"יָמֶיךָ

‏שׁוֹטְפִים כְּמוֹ יַרְדֵּן

‏וּכְמוֹתוֹ זוֹרֵם אַתָּה דָּרוֹמָה

‏עַל הַחוֹפִים צוֹמֵחַ עֵשֶׂב-פֶּרֶא

‏אֲבָל הָלְאָה-הָלְאָה-הָלְאָה

‏גְּאוֹן מֵימֶיךָ

‏הַלֹּא יָמֶיךָ

‏שׁוֹטְפִים כְּמוֹ יַרְדֵּן

‏סוֹפְךָ

‏לִגְווֹעַ כְּמוֹ יַרְדֵּן

‏לְהֵאָסֵף לְאַט אֶל יַם הַמָּוֶת

‏בַּמָּקוֹם הַנָּמוּךְ בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם

‏אֲבָל

‏מֵרֹאשׁ הֲרֵי-הַשֶּׁלֶג

‏בַּהֲמֻלָּה גְּדוֹלָה צוֹהֶלֶת

‏אַחֲרֶיךָ

‏שִׁירֶיךָ מְפַכִּים לָהֶם

‏הֲלֹא

‏לָשִׁיר זֶה כְּמוֹ לִהְיוֹת יַרְדֵּן"

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה