שיר ודור מדברים על בדסמ, ראשון לציון וטועמים גלידה מסתורית
תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/10/2020.
שיר: אתה לא בא לפגוש, אתה לא רואה אותה, אתה לא מסוגל לראות אותה. היא אוטומטית אובייקט. עכשיו לא בהכרח אובייקט מיני, אבל אובייקט. היא אוטומטית לא, היא משחקת תפקיד, היא נעלם באיך שאתה רואה את העולם, היא איקס. ויש בזה משהו מאוד, מאוד מעליב. אבל זה עוד אפילו יותר בסדר ממה שאני הייתי עושה. כי אני הייתי כאילו יוצאת עם מישהי, מדברת איתה ואז אומרת אין שום סיכוי שאני, אין שום סיכוי, אני לא מעוניינת בשום דבר רגשי עם זה אבל אפשר לשכב, שזה עוד יותר מעליב. כאילו פגשתי אותך, לא התאים, אפשר לשכב אם את רוצה.
דור: אני חושב שכשגבר אומר דבר כזה זה עדיין איפשהו,
שיר: אומר את אותו דבר?
דור: אומר דבר דומה, כן. כי כאילו נכון, יש תקופות שלא מתאים לך קשר רציני, אבל אם היית פוגש מישהי שמעיפה לך את המח, אז כנראה שהיית נותן צ'אנס.
שיר: נכון, אבל אני חושבת שגם המחשבה על זה שמישהי יכולה להעיף לך את המח בפגישה אחת היא ממש מחשבה שגויה והיא ממש מחשבה של קומדיות רומנטיות.
דור: כל הסיפור הזה זה פשוט קומדיות רומנטיות שאנחנו משחזרים. אני חושב שגם זה הסיבה שסטוצים זה כיף כי אתה מרגיש בפרק בסדרה.
שיר: יכול להיות.
דור: פתאום קרה משהו וזה וככה וחזרנו לבית. למה זה חייב לקרות בצורה הזאת עם הנהלים המסוימים עם האת באה אליי. זה מאוד, מאוד כל מיני שחזורים של סרטים שאנחנו עושים. דעה מקורית שלי.
שיר: מעניין. אני מעולם לא היה לי סטוץ.
דור: מעולם לא היה לך סטוץ?
שיר: מעולם. אה היה לי, היה לי, אבל ממש מעט.
דור: כן, נוח לך עם הכריות?
שיר: כן, מאוד.
דור: יופי.
שיר: תודה.
דור: מאוד מאוד נוחה.
שיר: כן.
דור: מאוד חיובית.
שיר: כן.
דור: וואי אני רוצה לדבר איתך על כ"כ הרבה דברים. אני אפילו לא יודע מה לפתוח. הדעות שלך מעניינות אותי על נושאים.
שיר: אני פה.
דור: כן. הקשבת לפודקאסט?
שיר: כן.
דור: יש לך משהו להגיד?
שיר: קשה לי לפעמים עם זה שאין נושא ולפעמים אני חושבת שזה שאין נושא זה מדהים. זה כאילו תלוי מאוד עם מי אתה מדבר.
דור: אני מגלה תוך כדי שאני מגלה את הנושאים שמעניינים אותי כי אמרתי אני אעשה פודקאסט, אני אעשה צחוקים. התחלתי עם גיא, עשינו צחוקים ואז לאט, לאט אני רואה שאני שואל את אותן שאלות.
שיר: מעניין!
דור: אז אני מנסה לגלות משהו.
שיר: מאוד מעניין.
דור: וגם אני מקבל תגובות ממאזינים על כל מיני נושאים, אז אני רואה, אה זה מעניין וזה מעניין, אבל אני רוצה לדבר איתך על משהו אחר.
שיר: בשמחה.
דור: עוד משהו שאני מקנא בך זה שיש לך הום טאון.
שיר: ראשון כאילו?
דור: יש לך את העניין הזה עם ראשון. יש לך גאווה ראשלצית.
שיר: חד משמעית.
דור: יש לך אופי של העיר.
שיר: תודה!
דור: את כתבת על זה מאמרים ודברים.
שיר: נכון.
דור: אני בא מכלום.
שיר: למה? רעננה, אתה לא מרגיש כלפיה ככה?
דור: את חושבת שיש משהו בלהיות רענני?
שיר: אני משוכנעת שאם יש משהו בראשון, יש גם משהו ברעננה.
דור: פשוט אני מאזור השרון, זה אומר שאני מה זה? זה כלום. זה פשוט, זה שום דבר.
שיר: אבל גם ראשון יכולה להיות כלום. זה לא עניין, זה עניין של...
דור: יש את העניין הנובורישי.
שיר: זה לא רק הנובורישיות. מה שבאמת הקסים אותי בראשון, "הקסים אותי", הסיבה שיש לי יחסים מורכבים עם ראשון זה השילוב בין הנובורישיות לאלימות, זה מה שכאילו העיף אותי כשהייתי ילדה.
דור: יש דיבורים של חולות ראשון וכל זה?
שיר: לא, לא, חולות ראשון זה סבבה, אומרים שקוברים שם אנשים. אבל אלימות במובן של השכונה שגדלתי בה, אני לא נתקלתי בשילוב כזה. זה היה אנשים שלא חסר להם כסף, הורים בהייטק/במשהו אחר שהם מרוויחים מעל הממוצע בהרבה בטווח מעמד הביניים, לא הרבה עשירים. אבל אין כאילו, רק כשהגעתי לת"א ראיתי זקנים מחטטים בפחים פעם ראשונה. לא ידעתי שזה קיים. חשבתי שזה מן דבר שאומרים. אבל לא ידעתי שזה קיים. לא הכרתי עוני. הכרתי מחסור. נגיד כשלנו היה פחות כסף בבית, אז כשהיינו הולכות לקניון, אני ואחותי במקום לקנות שתי ארוחות ילדים, היינו קונות ארוחה אחת של מבוגרים במקדונלדס ואוכלות אותה ביחד, מתחלקות.
דור: ארוחת מבוגרים.
שיר: זה היה עוני כאילו.
דור: כן.
שיר: אז לא הכרתי ממש, ממש עוני וידעתי שההורים שלי היו מאוד עניים כשהם היו קטנים, אבל לא הכרתי את זה. כאילו זה ממש היה, לא ידעתי, לא חוויתי את זה, לא ידעתי שזה קיים. ובמקביל לזה, יש משהו מאוד עטוף כי נגיד הרגשתי את הפערים האלה עם ההורים שלי כל הזמן בילדות. לא ידעתי להגדיר אותם ככה. אבל הרגשתי שההורים שלי גדלו במקום אחר לגמרי.
דור: מה ארוחות גדולות? כאילו איך זה בא לידי ביטוי? בפיצוי כזה?
שיר: לא בפיצוי, זה בא לידי ביטוי באיך שהם תפסו כסף. זה בא לידי ביטוי בזה שאם נגיד אני קיבלתי דמי כיס של 5 שקלים והייתי שומרת אותם בקופה, והייתי אומרת לאבא שלי "כשאגיע ל-100 שקל אני שמתי עין על צעצוע נחמד ואני אקנה אותו". אבא שלי היה אומר "את לא יכולה לבזבז את הכסף הזה, אנחנו אולי נצטרך אותו כמשפחה".
דור: וואו.
שיר: כן ואז הייתי כזה מה יש לו? מה נראה לו? זה שלי! אבל עכשיו אני מבינה שזה בגלל שהוא באמת היה כ"כ עני כשהוא היה ילד, שהוא לא יכל, כאילו העולם שבו אין לו כסף לאוכל, זה העולם שהוא חי בו, הוא עוצם עיניים והוא בעולם הזה, הוא הולך לישון, הוא בעולם הזה. אז זו הנחת היסוד של העולם וזה שלילדה שלו יש 100 שקל והיא הולכת לבזבז אותם על בובה, זו מחשבה שהיא אוטומטית, הוא ענה לי מהתת מודע, הוא ענה לי מזה.
אז הרגשתי את הפערים האלה כל הזמן, אבל ידעתי שהעולם הזה קיים. בגלל זה גם הקורונה נורא הפחידה אותי. הייתי כזה אני סוף סוף הולכת לצנוח לעולם הזה. יש בזה מצד אחד משהו מאוד מרגיע שאתה אומר, הפחד הכי גדול של ההורים שלי שהרגשתי אותו לאורך כל הילדות שלי, האם הוא הולך להתממש? האם הוא הולך להיות אסון שבו כל כישורי העוני שלהם שהם צברו במהלך החיים ושאני סירבתי שידבקו בי הולכים להיות שמישים?
דור: יואו.
שיר: ומצד שני, בשכונה הזאת למרות שכלכלית זה היה מאוד עטוף, הייתה שם אלימות מטורפת. כאילו אלימות שלא חוויתי. גם אלימות מילולית וגם אלימות פיזית. זה כאילו אתה היית חשוף כל הזמן כילד.
דור: מה היית רואה דברים?
שיר: ירו לגנן בראש. ילדים בשכבה שלי,
דור: באיזה גיל שמעת שירו לגנן בראש בשכונה שלך?
שיר: האמת שעשיתי על זה קטע ב"מועדון כתב" ואני מאוד פחדתי מהקטע הזה כי דיברתי על אלימות ואמרתי...נגיד כשכתבתי כתבות על ראשון, אז אני קוראת את הטוקבקים וחשבתי סוף סוף אנשים מראשון יאהבו את זה ואנשים מראשון שנאו את זה. היו כזה "תמיד רואים את הרע בראשון" ואני כזה, אני כתבתי על הטוב, על מה אתם מדברים? אז כאילו נוצר לי איזשהו סנטימנט שאני מדברת על ראשון וראשלצים לא חוו את החוויה שלי. זה דיבור שהוא רק שלי וכנראה שרק אני ראיתי את זה ואני עוד יותר לבד בדבר הזה.
אבל הקטע שזה פורסם והדבר המטורף שקרה זה שאנשים שלמדו איתי בתיכון ובחטיבה אמרו לי "איזה כיף שאמרת את זה, איזה כיף". עכשיו הם סטרייטים והם לא בת"א. מי מתקשר?
דור: אבא שלי והוא יאלץ להמתין.
שיר: בסדר, מחמיא לי.
דור: בטח.
שיר: בקיצור, הם סטרייטים והם לא מת"א אז יש להם ילדים. ורובם אמרו לי שרק כשנולדו להם ילדים, המחשבה שלהם הייתה "אני בחיים לא רוצה שהוא יגדל בתנאים האלה, אני בחיים לא רוצה שהילד שלי יחווה את האלימות הזאת. איך בוחרים בית ספר טוב? איך בוחרים בית ספר?"
דור: עוברים לשרון.
שיר: כן, כנראה. אז זה מה שמקסים אותי בראשון כי אלימות הייתה מטורפת. זכרתי, אוקיי, אז הגנן זכרתי רק,
דור: כאילו הגעת מגטו.
שיר: כן.
דור: לא ידעתי שזה עד כדי כך.
שיר: זו אלימות משוגעת,
דור: חשבתי נאפיס וסוהו.
שיר: גם נאפיס וסוהו, אבל גם כאילו דקירות היו ברגיל ובעיטות.
דור: בעיטות?
שיר: כן, אני ממש זוכרת שהיה כזה מסדרון שהייתי הולכת בו והייתי כזה אוי מסדרון הבעיטות, אני יכולה לחטוף בעיטה.
דור: ספציפית האלימות של בעיטה?
שיר: כן, כי זה היה ילד שקראו לו עומרי.
דור: [צוחק] עומרי הבועט.
שיר: זה היה הקטע שלו והוא מאוד גבה בחופש הגדול והוא מאוד התלהב מזה.
דור: אהה ניצלו את זה החבר'ה האלה.
שיר: כן. ובנות היו עוברות והוא היה בועט בהן. אני תמיד הייתי מחזירה לו ואז היינו נכנסים לקרב בעיטות עד שלא יכולתי יותר כי הוא היה מאוד חזק. וזה עוד בקטנה. היה דקירות ושברו למישהי את הגב והייתה מנהלת בי"ס שהיה לה BMW , באיזו פריפריה זה להגיד בה-אמ-וה, למה אנחנו לא אומרים דבליו? מה הבעיה? בי, בסדר.
דור: יש לי תשובה בשבילך.
שיר: תגיד לי.
דור: כי זו מכונית גרמנית.
שיר: אהה. יפה.
דור: ככה הם אומרים.
שיר: טוב בסדר, אין לי מה לומר.
דור: במקרה בדקתי את זה השבוע.
שיר: וואו! יפה.
דור: כן.
שיר: בקיצור, אז שברו לה את האוטו, שרפו לה את האוטו ושברו אותו. היה לנו הצגה על אנה פרנק, יומנה של אנה פרנק. ואז היא אמרה, היא מספרת שהיא קבלה מחזור בהופעה. היא כזה יושבת על הקצה של הכיסא ואומרת "קבלתי מחזור כבר פעמיים" ואני רק זוכרת שחשבתי אוי מה הם יעשו? מה הם יעשו? ואז הייתה דממה הכי מתוחה ששמעתי בחיים.
דור: למה מה חשבת שהם יעשו?
שיר: תמתין.
דור: או...
שיר: ואז אחרי הדממה הם התחילו למחוא כפיים ובהתחלה השחקנית הייתה כזה, אוקיי, סבבה. ואז הם לא הפסיקו למחוא כפיים ואז מורים התחילו לצעוק "תפסיקו עם זה, תפסיקו למחוא כפיים! די! די!" וזה היה בהיכל התרבות של ראשון, זה אולם ענק. ואז מתוך הצרחות והכפיים, זה נגיע לנקודת רתיחה שילד אחד פשוט זרק סנדוויץ' על אנה פרנק ואז הייתה שוב דממה ואז כולם התחילו לזרוק סנדוויצ'ים על אנה פרנק. וזה היה,
דור: האשכנזייה הזאת.
שיר: לא בקטע של אשכנזים, זה בקטע של אתה יודע, אפשר לנתח את זה.
דור: למה כעסו על אנה פרנק?
שיר: לא כעסו עליה, אני מבינה מה קרה שם. אתה יודע, זה כיתה ח', אתה כולך הורמון. אתה כולך מוצף, באיזו חוצפה את עוד אומרת מחזור לידי? לא מספיק קשה לי גם ככה? ואז זרקו עליה סנדוויצ'ים, הכי הרבה שצחקתי בחיים.
דור: מעניין שזה היה נראה הגיוני לכולם. הסנדוויץ' הראשון נזרק על אנה פרנק וכולם אהה אני אוהב את זה, אני גם אזרוק עליה את הסנדוויץ' שלי.
שיר: כן, כן, כן. זה היה ממש, וואי והיו מרביצים למורים. זה היה בי"ס מזעזע. זו הייתה שכונה מזעזעת והיא הייתה בין המון שכונות מזעזעות.
דור: וההורים שלך ידעו שאת בבי"ס מזעזע?
שיר: לא. כאילו מה זה לא? אני כועסת עליהם הרבה על זה כי אני רציתי לעבור בי"ס לאנקורי והם אמרו והם התקמצנו בגלל תודעת עוני.
דור: וואו.
שיר: כבר היה להם כסף. הם אמרו "תשמעי, זה 15 אלף שקל בשנה, לא כזה הרבה בשביל הילדה שלך ויש לך את זה בחינם ליד הבית" ואז אמרתי "כן נכון, יש את זה בחינם". לא עניין אתכם למה רציתי לעבור מהבי"ס החרא הזה? השאלה לא עלתה? אז הם לא ידעו אבל הם לא ידעו מהזנחה לדעתי, לא לא ידעו מתמימות. מה זה אי אפשר לא לדעת דברים כאלה.
דור: וואלה.
שיר: כן, לדעתי.
דור: אני גם הייתי בחטיבה לא מדהימה. לא כזאת,
שיר: ספר לי.
דור: היה פשוט הרבה, אני אשתמש במילה ערסים. איך את עם המילה ערסים?
שיר: תראה,
דור: לא מדהימה?
שיר: אני אגיד לך מה. ערסים אני אוהבת כי בערס אני מרגישה שיש כוח. פרחה אני לא יכולה לשמוע. כשאומרים פרחה, אני כזה פפפפפפ....
דור: לא, פרחה זה פחות מוריד אבל אנשים האלה הם היו ערסים. הם היו הדבר הזה. אני לא יודע איך להגיד את זה במילה אחרת. זה מה שהם היו.
שיר: לי מותר אתה יודע.
דור: אני הייתי היחיד בכל החטיבה שניגן על גיטרה.
שיר: וואו!
דור: מאוד מאוד רציתי שידעו את זה.
שיר: אני מבינה למה.
דור: עשיתי כל מה שאפשר. גידלתי שיער ארוך, היה לי חולצות של להקות, תליתי בשכונה גם שלטים "מחפש חברים להרכב רוק".
שיר: אוי זה מקסים.
דור: תלשו לי את השלטים.
שיר: כמובן.
דור: אף אחד מהערסים לא כיבד אותי.
שיר: [צוחקת]
דור: הייתי די היחיד בבי"ס שהיה אכפת לו ממשהו שהוא מוזיקה, אבל אף פעם לא הרביצו לי או עשו לי זה, אבל כן צחקו עליי. גם הייתי נראה כמו מטומטם. הראיתי לך פעם תמונה שלי עם שיער ארוך?
שיר: לא, אבל אני מדמיינת את זה יפהפה. אני מדמיינת שאתה נראה כמו אלף.
דור: לא, לא, לא. נראה כמו וואו! נראה לא טוב.
שיר: טוב, זה גיל שאף אחד לא נראה בו טוב. אני בטוחה שגם הם לא נראו טוב.
דור: כן, אבל זה גם לא עוזר לשים על זה תלתליפה ענקית.
שיר: אהה היה לך תלתלים?
דור: תלתליפה.
שיר: דמיינתי שיער חלק, אוקיי.
דור: שיער חלק יכל להיות לי יפה.
שיר: טוב אבל למי לא?
דור: כן אה? שיער חלק יכול היה להיות יפה. אוף מה קורה? מציקים לי. סליחה.
שיר: זה בסדר, אתה רואה? איך שאתה בטלפון, אני גם בטלפון. מעצבן, לא רוצה להיות בטלפון.
דור: מה אנחנו לומדים מפה?
שיר: שאנחנו, אני לא יודעת, אני לא רוצה להגיד את המשפט הזה. אל תגרור אותי לשם. אני לא רוצה להגיד מילים שאני אצטער עליהן.
דור: לא גורר אותך לשום מקום.
שיר: כמו לזרוק את הטלפונים לפח.
דור: אני אוהב את הטלפונים אני חייב להגיד לעומתך.
שיר: אני גם.
דור: אני מנצל את האינסטגרם מאוד.
שיר: אתה טוב באינסטגרם, נכון.
דור: עושה מה שאפשר.
שיר: יפה.
דור: השבוע ניסיתי להתחיל עם מישהי באינסטגרם.
שיר: איך היה?
דור: מישהי שלא מכירה אותי. היא לא עוקבת אחריי.
שיר: וואו!
דור: ולא ידעתי מה לעשות. הטכניקה שלי היא לעקוב, אני רואה סטורים ופעם בכמה זמן אם יש סטורי שיש לי תגובה אליו, אני אגיב ואז אני מקווה שתתפתח שיחה מתוך הדבר הזה.
שיר: יפה.
דור: אבל לא היה לה שום סטורי שהיה לי מה להגיב עליו כבר תקופה ארוכה ואמרתי, טוב, אני חייב להוציא את התוכנית הזאת לפועל. מה אני עושה? ואז היא העלתה סטורי של כיסונים.
שיר: וואו! אני מבינה למה חורמנת מהאישה.
דור: אמרתי אני לא יודע מה אני יכול להגיד על זה, אבל אני חייב איכשהו להראות נוכחות. אז כתבתי לה "מה אנחנו רואים פה בעצם, גיוזות?"
שיר: [צוחקת]
דור: והיא לא ענתה ועברו כמה שעות טובות והיה סין. היא פשוט ראתה את ההודעה,
שיר: וואו...
דור: ומה??? מי זה?? ופשוט כלום ושום דבר.
שיר: וואו.
דור: אתמול ראיתי אותה במציאות ומאוד חששתי. הבחור של הגיוזות פתאום. וואי זה המוזר הזה, הוא כתב לי על גיוזות הודעה.
שיר: אני הייתי חוגגת את זה יותר, אבל אני לא יודעת,
דור: איך היית חוגגת את זה?
שיר: לא יודעת, אני בעד שאם יש, הדבר שהכי מקסים אותי באנשים, הבנות שבסוף התאהבתי בהן תמיד היו הבנות שהשילוב בין זה שברור שהן מעוניינות לבין זה שהן מחרבנות לגמרי על מה אני חושבת.
דור: זה נהדר! לשם אני צריך להגיע.
שיר: לגמרי. וכאילו...
דור: מתוך כבוד לצד השני.
שיר: ברור, ברור, לגמרי יש כבוד כי זה גם ממש ברור שאתה מעוניין אבל גם ממש ברור שאתה מעוניין אבל זה לא משתק אותך. נגיד שרון, אני יצאתי איתה לדייט אחד ואז גיליתי שהיא בת 21 ואני הייתי בת 27. לא, היא הייתה בת 20 אבל היא שקרה לי שהיא בת 21. אני הייתי בת 26 בעצם.
דור: אוו...
שיר: ואז היא אמרה לי, דיברנו ואז היא אמרה "איזה באסה זה שכשהיה לגעת באושר, היינו בגן חובה ולא נתנו לנו לראות את זה".
ואז אמרתי לה "אני הייתי בכיתה ז', אני ממש ראיתי את כל הפרקים. עופרה, לבנה, איצ'ו, מכירה את הדמויות".
ואז היא אמרה "אה, בת כמה את?"
והייתי כזה "26, בת כמה את?"
ואז היא אמרה "20 או 21", אני כבר לא זוכרת באיזה שלב השקר של ה-21 הגיע.
ואז אמרתי לה "תקשיבי, זה צעיר, צעיר לנו". ואז קניתי לה פיצה, זה היה עוד כשלא ידעתי להתנהג ואמרתי לה "טוב, נראה לי לא כזה..."
דור: ולמה לא ידעת איך להתנהג בלקנות פיצה? זה מעשה יפה.
שיר: כי הרגשתי שאני קונה לה פיצה כחונכת, אני לא יודעת איך להסביר את זה. ואז כאילו היא התקשרה, אמרה לי "מה ירד לך כי אני קטנה"
ואמרתי "לא...הכחשתי" והיא ראתה.
היא אמרה "בואי נתקשר לאבא שלי והוא יגיד לך שזה בסדר לצאת איתי".
ואז היא התקשרה לאבא שלה, שמה אותו על רמקול ואמרה "אבא, אני יוצאת פה עם מישהי."
דור: וואו!
שיר: "אני בת 26, מה אתה אומר?"
דור: "היא בת 26"
שיר: כן, "היא לא רוצה לצאת איתי כי אני קטנה לה".
הוא אמר, "הפער ביניכן לא כזה גדול דווקא, זה בסדר" והייתי כזה טוב, טוב אני אדבר איתך. ואז היא אמרה "טוב, אבל אם את לא בעניין רק תגידי לי".
ואז כמובן שלא אמרתי לה ורק אמרתי לה "כן, אני פשוט עסוקה" כי לא ידעתי להתנהג, שוב אני אגיד. ואז היא באיזשהו שלב קלטה את המסר והתחילה לשלוח לי הודעות בפייסבוק עם תמונות שלה בבגד ים וכותבת "אני הכי כוסית בעולם, את מפגרת, את סתומה, למה את לא רוצה לצאת איתי?"
דור: או מאי גוד.
שיר: "כל החברים שלי צוחקים עלייך שאת סתומה." תמונה שלה בבגד ים. "את מפגרת, איך לא רצית לצאת איתי? תראי איך אני נראית." תמונה שלה ערומה.
והייתי כזה מה קורה פה? אני לא יודעת מה קורה פה, אני לא מבינה מה זה.
דור: וואו.
שיר: וזה כאילו...
דור: את יודעת, אם סטרייט היה מתנהג ככה? [צוחק]
שיר: וואו, הוא היה בכלא. הוא היה בכלא.
דור: הוא היה בכלא הדרים.
שיר: ממש. אבל עליי זה עבד.
דור: לא, זה מדהים.
שיר: זה מדהים. ואז אמרתי לה "טוב, טוב, נצא שוב"
ואז היא אמרה "חבל, כי יש לי חברה כבר".
ואז אמרתי "אז מה את רוצה?"
ואז היא אמרה "אבל היא נוסעת לחו"ל לכל החיים ביום רביעי" אני זוכרת את היום. "אז אפשר לצאת יום אחרי".
אמרתי לה "טוב" ואני זוכרת שהייתי טוב, זה בטח לא יקרה, היא בטח תהיה עצובה. יום רביעי בערב אני מקבלת משרון הודעה "טוב אנחנו יוצאות מחר?"
והייתי כזה "כן, התגברת עליה מהר, בסדר". ואז יצאנו ומאז אנחנו בערך ביחד.
אבל היו עוד דוגמאות של בנות שהתנהגו ככה וזה קונה אותי.
דור: ואי איזה סיפור יפה של דייט ראשון.
שיר: כן, זה סיפור טוב.
דור: זה קורה שדייטים ראשונים הם לא מוצלחים.
שיר: הוא לא היה מוצלח. הוא ממש לא היה מוצלח.
דור: גם שלי ושל האקסית שלי לא היה, בכלל לא היה טוב אבל כן, אתה מצפה שזה יהיה, ישר שיקרה משהו, אבל זה ממש לא בהכרח קורה.
שיר: לא, מה, גם כל הכיף עם אנשים מגיע כשאתה מכיר אותם והמחשבה שאתה יכול להכיר מישהו בסיטואציה הסופר מלחיצה הזאת שאתה לא יודע מה הוא רוצה, הכל מוזר. כאילו זה לא כיף, זה הרבה יותר כיף להכיר.
דור: כן, אתה לא יודע איך להציג את עצמך. אתה לא יודע איזה צדדים אתה צריך להסתיר.
שיר: בדיוק, בדיוק.
דור: או להחצין. פתאום אתה מחצין משהו שבכלל לא רלוונטי לצד השני.
שיר: נכון. אני פחות חושבת מה להחצין, אני יותר, עכשיו אני מבינה את זה. בדייטים אני הרבה יותר...דייטים. כאילו בהיכרויות אני הרבה יותר כאילו נותנת לבן אדם השני לעבוד. אני כזה בוא נראה מי אתה, בוא נראה חמוד, בואי תראי לי.
דור: ככה אני מרגיש בטינדר.
שיר: אז זה מי שאני מסתבר, גיליתי את זה עכשיו.
דור: לא יכולנו לצאת.
שיר: לא. דאבל הומו מה שנקרא.
דור: הרבה פעמים בטינדר אני מתחיל לדבר עם מישהי, לא הרבה פעמים, אין לי כ"כ הרבה מאצ'ים. אבל מתחיל לדבר עם מישהי, היא כזה כן ופשוט ממתינה שאני אניע את השיחה לחלוטין, אציג את עצמי, לא שואלת שאלות, לא כלום, פשוט מחכה, תעלה מופע קטן עכשיו לכבודי ובוא נראה אם אני אתרשם, שיהיה בהצלחה.
שיר: אז זהו, זה לא ככה. אני לא ככה. זה באמת מעצבן מה שאתה מתאר. אני מדברת על מפגש פנים מול פנים שבו אני מרגישה...אני באה אני ואני לא באה להרשים ואני לא באה לעשות הצגה. אז אם זה זורם ואם יצא ממני משהו מעניין אני סבבה עם זה ואם לא אז זה לא מנט טו בי מבחינתי. וברגע שהקסם קורה וכאילו כן הדבר, יש מפגש בין שני אנשים שבאמת יש ביניהם איזשהו חיבור אז זה מאוד מרגש. אבל זה לא קורה בדייט ראשון בדרך כלל.
דור: לא.
שיר: או בשיחה ראשונה. זה קורה אחרי, צריך קילומטראז'.
דור: וואלה.
שיר: בעיניי, אני צריכה.
דור: אני מסכים איתך, אני מסכים איתך. טוב, מעניין.
שיר: כן, חבל שדייט ראשון זה לא כאילו דבר שקובעים ואומרים נעשה חמישה.
דור: בכמה חלקים. אבל אם הוא נורא אתה לא רוצה את זה.
שיר: נכון, אם הוא נורא, אתה בסדר. אבל אם הוא בינוני, צריך חמישה, כמו דתיים.
דור: מעניין. או להיפגש בבית מלון כמו שהם אוהבים.
שיר: לא, זה גועל נפש.
דור: זה חרדים, למדתי בשטיסל.
שיר: כן, גם אני למדתי את זה בשטיסל.
דור: סדרה טובה, סדרה יפה.
שיר: סדרה יפהפייה, מאוד אהבתי. אני גם נמשכתי לבן דוד שלי.
דור: מממ מי לא?
שיר: לבת דודה בטח נמשכת.
דור: כן.
שיר: בוודאי.
דור: נכון, לבת דודה, לא לבן דוד.
שיר: כן כי אתה לא הומו. אני כן, למה אני נמשכתי לבן דוד?
דור: רק הומו היה נמשך לבן דוד שלו.
שיר: [צוחקת]
דור: כמה נשאר לך לצלם את הסדרה שלך?
שיר: אנחנו באמצע. אפילו לא באמצע, אנחנו שבוע הבא נהיה באמצע.
דור: יואו, יואו, איזו חוויה.
שיר: אני מאושרת.
דור: אני, אחד ממאזיני הפודקאסט שמע שאני רוצה לעשות סדרה ומאזין עם קילומטראז' בעולם הסדרות.
שיר: כצופה או ככותב?
דור: כבמאי.
שיר: אוקיי.
דור: נפגש איתי ועזר לי לפתח רעיונות. זה אחד הקסמים של חווית הדור כאהן.
שיר: יפה.
דור: מפגש עם במאי מוערך.
שיר: איזה כיף!
דור: עזר לי לפתח, אז אולי יום אחד יהיה משהו.
שיר: הלוואי.
דור: דרך הפודקאסט אני מגלה מה הדברים שאני רוצה לכתוב עליהם. אז זה נורא נחמד.
שיר: כן, זה באמת נחמד. אני אשמח לצפות בסדרה כזאת.
דור: יודעת מה החרדה החדשה שלי?
שיר: מה?
דור: שאני עכשיו רק רציני ולא מצחיק.
שיר: לא...אני מכירה את החרדה.
דור: מכירה את החרדה?
שיר: בטח.
דור: זה מדהים איך המח יצירתי עם חרדות. כאילו אני כזה, אה הולך לי עכשיו טוב במשהו חדש. מה עם השאר? למה אתה לא ככה?
שיר: כי תראה, לדעתי,
דור: מוח מכעיס.
שיר: אני באופן כללי, נמאס לי מלהצחיק. הבנתי בקורונה נגיד שאני לא רוצה לעשות סטנד-אפ. לא שאני לא רוצה, אני כן רוצה לעמוד על במה וזה, אבל אני לא רוצה לקרוא לזה סטנד-אפ כי זה לא מעניין אותי להצחיק רק, אני רוצה לספר סיפור.
דור: יש בזה משהו קצת משטיח אותך כבן אדם.
שיר: בדיוק, בדיוק.
דור: שאתה רק הדבר הזה שצוחק ומשועשע מהכל כל הזמן.
שיר: כן, אני מרגישה כמו הקצבית של עצמי שאני מסתכלת על כולי ואומרת בואו אני אבחר לכם את הנתחים המצחיקים בלבד וזה טיפשי ונמאס לי מזה. ואני גם כאילו לפני שהגעתי למסקנה הזאת, אני חשבתי מה קורה לי? יותר מעניין אותי, גם בסדרה. הסדרה עמוסה בבדיחות אבל גם יש לה שלד דרמתי מאוד, מאוד כבד. והבנתי שאני רוצה לספר סיפור. הבנתי שלשם אני הולכת. נבהלתי מזה ואז אמרתי לא, זה מי שאני. זה מי שאני עכשיו.
דור: כן.
שיר: זה מי שאני עכשיו.
דור: מי שאני עכשיו זה דבר יפה להגיד.
שיר: כן וגם אני יודעת כבר שאם אני לא מי שאני, או שאם אני חוסמת את מי שאני או מנסה לכוון את זה, אז אני עצובה, אני אומללה, אני נהיית אומללה. אז כאילו מה זה משנה? אני נהיית אומללה ואז אני חוזרת בכל אופן להיות מה שאני. אני פשוט אהיה מי שאני. אם בא לי פחות להצחיק, לא פחות להצחיק, אני מצחיקה, זה חלק מהאופי שלי. אז אני גם וגם. למי אכפת? אני בסדר בקיצור...
דור: לא, זה ממש יפה מה שאת אומרת כי באמת זו האמת כרגע.
שיר: כן.
דור: אני באמת קצת יותר רציני לאחרונה. אז למה? למה לזיין את עצמי על זה?
שיר: בדיוק.
דור: זה ממש ממש בסדר.
שיר: אתה גם לא יכול להפסיק להיות מצחיק. זה לא אפשרי לך.
דור: חזק ממני.
שיר: אתה לא מסוגל. זה לא,
דור: אני גם הודעתי על פרישה מסטנד-אפ.
שיר: אבל זה לא פרישה מסטנד-אפ. אני הולכת להמשיך לעשות בדיוק את מה שאני עושה, פשוט לא לקרוא לזה סטנד-אפ יותר ועל הזין שלי אם לא יצחקו ואם זה לא יתאים.
דור: אבל אל תעשי נאנט.
שיר: איכס. לא צריך להגזים.
דור: מורה לאזרחות שמגיעה.
שיר: שמגיעה וגם עושה לך אובר שייר מטורף.
דור: כן וואו, וואו,
שיר: הרביצו לך בתחנות אוטובוס? זה לא מתאים כרגע.
דור: ראית את הסטנד-אפ של ניל ברנן בנטפליקס?
שיר: לא.
דור: זה נקרא "3 Mics".
שיר: לא.
דור: סליחה שאני עמית קלינג פה על החיים שלך, אז זה מישהו שהיה כותב של שאפל ויש לו סטנד-אפ עם שלושה מיקרופונים על הבמה. קונספט קצת גימיקי אבל בסדר. אחד זה סטנד-אפ, אחד הוא קורא לזה emotional stuff ואחד וואן ליינרים.
שיר: אהבתי.
דור: אז כל פעם במהלך ההופעה הוא מחליף בין המיקרופונים.
שיר: והוא טוב?
דור: הוא ממש טוב.
שיר: יואו איזה כיף! אני אראה את זה.
דור: ה-emotional stuff ממש ממש מעניין. וזה קצת מוזר המעבר בין הדברים האלה, אבל זה נורא נחמד כי בסופו של דבר יש לך מישהו על הבמה, מספר לך סיפורים מעניינים שקרו לו, וואלה אני נהנה כאילו.
שיר: בדיוק, אני ממש גם שם, אני שם. נמאס לי לפלט את עצמי לפילטים.
דור: זה מעניין באמת כאילו, לא יודע, אני גם מרגיש עכשיו שלהגביל את הדברים שאני מוציא לרק להיות מצחיק, פעם הייתי עושה הרבה דמויות ברדיו וכאילו טיפה, אני אוהב לעשות דמויות ברדיו אבל מה שבא לי זה פשוט קצת לדבר ברצינות כזה, לא יודע.
שיר: למה לא יודע? תחשוב, הרי מלכתחילה כל הקטע של בדיחות, של לצחוק, זה ביטוי. הרי זה לא שאנחנו, אנחנו לא ליצנים.
דור: לא, ממש לא.
שיר: אנחנו באנו לבטא את עצמנו, אנחנו רוצים להתבטא ואם הביטוי שלי עד עכשיו היה כזה בסדר, הייתי בגילאים האלה והאלה. גם תשמע, סורי על מה שאני הולכת להגיד, אבל אנחנו בתקופה שנפלה עלינו שלא יכולנו לשער. כאילו אנחנו בערך ויקיפדיה עכשיו, אתה קולט את זה? כמו שיש מלחמת העולם השנייה, מגפת הקורונה. אנחנו ניצבים.
דור: אנחנו בתוך מיקודית.
שיר: ממש! ו-א', לא תכננתי, ב', לא חשבתי, ג', באופן טבעי זה נוגע בך. המחשבה שזה לא ייגע בנו, שזה לא ישנה אותנו היא נאיבית. וכאילו אז מן הסתם לדעתי באופן טבעי הרבה יותר קשה לכתוב בדיחות על, כאילו המח שלי לא הולך בכלל לכיוון הזה של לכתוב בדיחות על "אז מה עם חתולים בווצאפ אה, מה קורה עם זה?" מה אכפת לי?
דור: כן, יש משהו בתקופה שמכריח אותך קצת להסתכל לתוך עצמך ופחות להיות שטותניק כזה. אני נהייתי פוליטי.
שיר: יפה.
דור: החלפתי לתמונת פרופיל "לך".
שיר: אני גם.
דור: זה היה בשבילך. זה היה רגע, לא?
שיר: זו הייתה פעם ראשונה שהחלפתי תמונת פרופיל למשהו כזה ואני מרגישה בכללי שאני פוליטית ושפשוט ה"לך", אני מרגישה פוליטית.
דור: אני הרגשתי שאת יותר פוליטית מפעם, אבל אם את אומרת.
שיר: כי תראה, המצב הוא באמת מחמיר.
דור: הם לא טובים.
שיר: לא. אז אני מרגישה שאני יותר פוליטית לא בגללי. אני יותר פוליטית כי המצב, אי אפשר שלא להגיב אליו.
דור: נכון.
שיר: נאלצתי.
דור: כן, אני רוצה שנסיים בטון אופטימי.
שיר: אוקיי, מה סיימנו?
דור: אנחנו קרובים לסיום.
שיר: יואו, היה לי מה זה כיף!
דור: היה לך כיף?
שיר: כן!
דור: אבל עוד לא סיימנו.
שיר: חשבתי שעברו כזה 20 דקות.
דור: החוויה עוברת מהר, עבר כבר, עבר כבר זמן.
שיר: וואו.
דור: אבל אני רוצה שנסיים בטון אופטימי.
שיר: בטח.
דור: אני לא רוצה שנגיד התקופה וככה וזה, איך נסיים בטון אופטימי חוץ מהגלידה שהבאת? איזה טעמים מדובר?
שיר: טעם אחד.
דור: איזה טעם?
שיר: אתה תגלה.
דור: וניל צרפתי?
שיר: מה פתאום.
דור: מעניין. איך בחרת את הטעם האחד?
שיר: אני יודעת בוודאות שזה הטעם הכי טעים.
דור: וואו.
שיר: כן.
דור: ולא תגידי מה הוא?
שיר: לא.
דור: וואו.
שיר: אתה יודע מה? אולי תביא אותה ותטעם ותנסה לנחש מה הוא.
דור: אני אעשה את זה עכשיו.
שיר: האם זה אופטימי? אופטימי מספיק?
דור: אני אעשה את זה עכשיו ואת תאלצי לשעשע את המאזינים עד שזה קורה.
שיר: אני אקריא להם הודעות.
דור: תקריאי להם הודעה, אני הולך להביא את הגלידה.
שיר: כל ההודעות שקיבלתי.
דור: הולך לנחש.
שיר: אמא בקבוצת הווצאפ המשפחתית שלנו: "שיר, בא לכן לבוא לקידוש?" -"שרון חייבת ללמוד ואני נראה לי גמורה מהשבוע מדי בשביל לצאת מהבית" אמא: תרצו שאבא יביא לכן?" אני: "נשמחחחח עם ארבעה חתים" אמא: "בכייף עם שני י', אעדכן כשאבא ייצא, סטיקר של לבבות". או הגעת בדיוק בזמן. אני מקווה שנהניתם מזה.
דור: זהו? זה היה משעשע?
שיר: לא.
דור: אוקיי הגעתי עם הגלידה, אנחנו הולכים לבצע פה טעימה.
שיר: בסדר, יש לי פלטות שקופות כי אני עושה יישור שיניים, תראה. לא, אתה לא יכול לראות.
דור: לא רואה, נראה טוב. אני הולך לפתוח אותה, מחברת אניטה. וואו. אם הייתם יכולים להרגיש את ההתרגשות פה באולפן. אתם שומעים? זה מהקריעה של הגלידה. אוו ווא.
שיר: כן, כן, הם אורזים את זה יפה. הם אורזים את זה כמו רוקחים.
דור: זה נראה כמו שוקולד בלגי.
שיר: חס וחלילה.
דור: מזל שלא. וואו, וואו! אוקיי, זה באמת איזשהו משהו חום בהיר עם קצת צהוב. בואי נראה במה מדובר.
שיר: נשמע כמו קקי מה שתיארת.
דור: בואי לא נתייחס לזה. יאללה. אוי פאק,
שיר: נכון?
דור: מה זה מדהים!
שיר: אני יודעת.
דור: לנחש מה זה?
שיר: אם אתה רוצה.
דור: לדעתי זה לואקר.
שיר: לא.
דור: לא? שוקובו?
שיר: לא.
דור: וואו, זה מבוסס על חטיף?
שיר: לא, אה כן...אבל חטיף...טריקי לקרוא לזה חטיף.
דור: וואו אני לא יודע מה לעשות.
שיר: לגלות לך?
דור: אה, יש פה וופל.
שיר: לא.
דור: בטח שכן.
שיר: לא.
דור: תגלי לי.
שיר: בייגלה.
דור: בייגלה??!?
שיר: בייגלה. בייגלה החטיף הכי מעאפן, הכי דתי, הכי יש אזכרה של עניים.
דור: לא מסכים איתך בכלל.
שיר: בייגלה? אתה אוהב בייגלה?
דור: רוצה?
שיר: בטח. מי אוהב בייגלה?
דור: אוהב מאוד בייגלה. אני קונה אותו שיכור.
שיר: אתה עובד עליי.
דור: נשבע לך.
שיר: למה? למה? אין לזה טעם.
דור: זה מלוח. את לא אוהבת את הטעם מלוח?
שיר: אני מאוד אוהבת, אבל אני אוהבת אותו כשהוא יותר מורכב. בייגלה זה פשוט עוני מבחינתי.
דור: וואלה, אז מה מבחינתך?
שיר: במבה.
דור: במבה, טעם ישראלי, טעם של ילדות.
שיר: זה פשוט החטיף הכי טוב, זה הדבר הכי טעים, אין טעים מבמבה, אין יותר טעים מזה.
דור: מה עם פופקורן?
שיר: סביר.
דור: כן?
שיר: שמע, זה קצת עני לי פופקורן. לקחו תירס, שמו, סבבה. במבה מישהו במעבדה,
דור: גם בבמבה יש משהו עני.
שיר: לא נכון.
דור: זה לא חטיף מפואר,
שיר: אני לא אוהבת חטיפים שהם מפוארים.
דור: לא?
שיר: לא. אני אוהבת, תכלס אני אוהבת רק במבה. אני אוהבת חטיפים אבל במבה זה החטיף מבחינתי.
דור: רגע.
שיר: אוי, לא רציתי שנדבר על חטיפים, זו לא הנימה האופטימית. אנחנו צריכים נימה אופטימית אחרת.
דור: אוקיי, הנימה האופטימית האחרת היא?
שיר: אתה מוביל, אתה מנווט.
דור: אני חושב שיהיה בסדר נראה לי. אתן את הטור שלי למה שקורה. נראה לי שהממשלה נהיית כל כך מטורפת שכבר קשה שלא לשים לב לזה. זה אחד הדברים שמעודדים אותי. כל פעם שאני רואה שקורה משהו דפוק. כמו אז עם ההצבעה, אז אני חושב על בן אדם בבית רואה את זה ואומר "טוב, אני לא יכול להתעלם מזה שזה דפוק כבר, אני לא אצביע להם יותר".
שיר: יפה.
דור: זו הדעה שלי.
שיר: באמת אופטימי.
דור: היא מבוססת על אפס הבנה בפוליטיקה. נורא קשה לי בכלל להתדיין על פוליטיקה. בעיקר בשלב שמישהו אומר "אבל מה קרה ב-83'?"
שיר: יואו, אני כל כך שונאת שאומרים את זה.
דור: בזה אני לא יודע, ניצחת בוויכוח. אני לא יכול עם זה. ומה עם אוסלו? לא יודע.
שיר: זה שטויות אבל, אני אגיד לך למה. נגיד ככה אבא שלי מתווכח. אתה אומר לו משהו טיעון הגיוני, נגיד ביטלו את ההצבעה. אז הוא אומר לך "סליחה, ושמאלנים לא ביטלו את ההצבעה בבלה בלה בלה?" מוצא לך איזה טיעון חצי קלוש מהעבר. זה לא רלוונטי. לקח לי מלא זמן לקלוט שהרטוריקה הזאת זה סתם טריק.
דור: זה לא טוב?
שיר: מה זה רלוונטי?
דור: לא יודע, אני מרגיש שהם מנצחים בדיון.
שיר: הם לא, זה לא רלוונטי. זה רטוריקה ימנית טיפשית. גם שמאלנים אני מניחה יכולים לדבר ככה, אבל זה בעיקר ימנים ואם כבר, בא לי שיעשו פסיכו-אנליזה לרטוריקה הזאת, לצורת התבטאות הזאת אם כבר. זה רק מראה את זה שהשיח הפוליטי בארץ...זה לא יהיה סיום אופטימי.
דור: לא.
שיר: אבל זה רק מראה שהשיח הפוליטי בארץ נשען קודם כל, הסיבה שהימין מנצח זה בגלל שיש את העוול שמפא"י עשו למזרחים והכל יושב על זה. ישר אומרים לך "מה היה פעם? פעם היה יותר טוב?" מה אתם אומרים לי כשאתם אומרים מה היה פעם? אתם אומרים לי "אשכנזים היו רעים אלינו, אמא ואבא". זה מה שאתם אומרים, נכון, הם היו רעים אליכם, נכון צודקים. אני אתכם, אני אתכם.
דור: בואו תפתרו את זה בדרך אחרת.
שיר: בואו תהיו בוגרים ובואו נעשה שבמקום להגן על האנשים שאתם חושבים, אני פוחדת שאתה שופט אותי על איך שאני אוכלת גלידה כי אני אוכלת גלידה ככה לבד גם. אני אוכלת כפות ענקיות של גלידה.
דור: הכל בסדר. באמת, את חוגגת.
שיר: [בפה מלא גלידה] אני באמת חוגגת. בקיצור, זה רק, הפעם לא רלוונטי בשום צורה. כאילו ברגע שאומרים לי את זה, מה זה קשור למה שקורה עכשיו? מה זה רלוונטי למה שקורה עכשיו? מה שהיה ב-83'. מה זה משנה?
דור: לא יודע, מנצחים ככה בוויכוחים.
שיר: לא מנצחים אותי ככה בוויכוחים.
דור: טוב, נראה לי תשמעי, אני מקווה שלא ניכנס לוויכוחים פוליטיים בקרוב ואני חושב שזה הטון האופטימי שלנו כרגע.
שיר: יפה.
דור: הגלידה, הדבר הזה, היה לי מאוד כיף איתך.
שיר: גם לי.
דור: את כל כך חכמה וכיף לשמוע מה שיש לך להגיד.
שיר: תודה, גם אתה.
דור: תודה.
שיר: שמחה שהשלמנו דור אחרי שנתיים, התגעגעתי.
דור: [צוחק] אני גם אבל השלמנו.
שיר: השלמנו מלא ריב.
דור: מלא ריב, נכון. זו הרמה הכי גבוהה של ריבים שאני מגיע אליהם. היעלבות.
שיר: וואו.
דור: [צוחק] אני לא רב, אני נעלב. מי שלא רב, נעלב.
שיר: זה יפה.
דור: משפט יפה לא? טוב, אנחנו נמשיך פה עם הגלידה.
שיר: חד משמעית.
דור: תודה רבה לשיר ראובן, הכנסתי את האגודל שלי בגלידה.
שיר: לא מפריע לי.
דור: תודה רבה לשיר ראובן, תודה רבה למיכאל כהן על הביט, לאופיר קנר על המיקס, לאמיר גליקמן על הקריינות, לעומרי בר על העיצוב, יש פה חבורה מאוד מאוד רצינית שעובדת יחד איתי כדי להצעיד את הפודקאסט הזה קדימה. ונתראה שבוע הבא עם אורח חדש ומסתורי. מי זה יהיה? ניחושים אליי ב-DM. בכלל אפשר לפנות אליי ב-DM, אני די פנוי. אפשר לדבר איתי, אני אענה, זהו, בואו לפגוש את היוצר מאחורי חווית הדור כאהן. לשאול שאלות, לבקש אורחים, הכל בסדר גם שיר ראובן באינסטגרם. שיר ראובן מחובר, r פעם אחת. יאללה ביי.
שיר: ביי.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments