מה קרה לאסטרונאוט שכמעט טבע בחלל? למה חליפת חלל עולה 22 מיליון דולר, ומה כדאי לכם לעשות (כלומר, לא לעשות) אם אי פעם ייצא לכם להיפלט ערומים מהחללית?
יוצר ומגיש: בר חיון
עריכה: דניאל מאורר וניר גורלי, סאונד ומיקס: רחל רפאלי, קול מחשבת: הדר סיטרוק.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/06/2023.
סוכן חלל, פרק 1: איך לא לטבוע בחלל
יוצר ומגיש: בר חיון עבור "כאן הסכתים".
פלטפורמות האזנה: אתר "כאן" ובכל אפליקציות הפודקאסטים.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
חיון: יומן סוכן-חלל-חיון, תאריך כוכבי 6@*73-9. נכנסנו למסלול סביב כדור הארץ ואנחנו מוכנים למשימה הבאה שלנו: להקליט הסכת-חלל לכאן הסכתים! האתגר היחיד שעומד בדרכנו: שנורא חם כאן. חם לאללה, אני, אני לא צוחק. מַחְשֶׁבֶת, מה נסגר? מחניק לי וחם.
מחשבת: מסקירת המערכות עולה שאחת ממשאבות האוויר התקלקלה.
חיון: אז אהה… תתקני אותה?
מחשבת: אני מחשב, חיון. אתה צריך ללבוש חליפת חלל ולצאת להחליף את המשאבה.
חיון: אה, כן, טוב, אז… אולי אחר כך. עדיף להתחיל פה עם הפרק, לא?
מחשבת: חיון!
חיון: לא משנה, לא משנה, קצת חם, מה קרה? עדיף שנתחיל. לסיפור הבא, תני לי בבקשה מוזיקת כריסמס…
[מוזיקת רקע]
בערב חג המולד 2013, בתחנת החלל הבינלאומית, התקלקלה אחת ממשאבות האוויר. שזה במילים אחרות אומר שהלך חלק במזגן של החללית. האמת שזה לא כזה מקרה חירום, זאת לא המשאבה היחידה שפועלת שם, אבל בכל זאת צריך לתקן, ולמשימה הזאת יצא אסטרונאוט. האסטרונאוט האמריקאי מייק הופקינס.
אז הוא יצא להחליף את המשאבה, מוגן בתוך חליפת החלל שלו, ובתוך הקסדה יש לו את כל מה שהוא צריך: יש לו אספקת חמצן לכמה שעות טובות של עבודה, יש לו מיקרופון ואוזניות לתקשר עם החברים שלו, ובין השאר יש לו גם שנורקל. כן, לא התבלבלתי, התכוונתי לשנורקל, הצינור הזה שנכנס לצוללנים לפה כשהם עם הראש מתחת למים… הסיבה שהופקינס יוצא מהחללית עם שנורקל היא אותה סיבה שאתם ואני היינו משתמשים בשנורקל, וזה כדי לא לטבוע כמובן. אבל לטבוע בחלל החיצון - זאת מסתבר, רק אחת מהסכנות בלהיות אסטרונאוט.
קריינית: "סוכן חלל", עם בר חיון.
[מוזיקת פתיחה]
חיון: ברוכים הבאים וברוכות הבאות להסכת "סוכן חלל". אני בר חיון, והיום אני רוצה לקחת אתכם לסיבוב בתוך החליפה הכי משוכללת ויקרה ביקום. כמה יקרה? עלות החליפה הסטנדרטית של נאס"א, זאת שהאסטרונאוטים יוצאים איתה החוצה מתחנת החלל הבינלאומית, היא בסביבות, בערך, 22 מיליון דולר. וזה עוד לפי ערך הדולר בסבנטיז, כן? מאז, למעט איזה שדרוג בשנות התשעים, עדיין אין חליפות מבצעיות חדשות.
אבל למה היא עולה כל כך הרבה? ובעיקר, למה לא כדאי לצאת לחלל בלעדיה? נחזור לכל זה, אחרי שרק נסגור את העניין הזה עם מייק הופקינס קודם, ולמה הוא לקח איתו שנורקל בקסדה.
בשביל זה אתם צריכים לחזור איתי בדיוק חצי שנה קודם לכן, ליום שבו האסטרונאוט האיטלקי לוקה פרמיטאנו, שהוא, אגב, גם יצא למשימת תחזוקה, התחיל להרגיש משהו מוזר ולא צפוי בתוך חליפת החלל שלו. משהו קר הזדחל לו שם מאחורי העורף וסביב הצוואר. ולא, זה לא היה חייזר שבא לטרוף אותו, אבל האמת שגם לא משהו הרבה יותר מרגיע מזה. התברר שתקלה בחליפת החלל גרמה לדליפה שהתחילה למלא את הקסדה שלו… במים. [צליל של מים מטפטפים] מאיפה המים? המים האלה הגיעו בעצם ממערכת הקירור הפנימית של החליפה. צריך להבין שחליפת חלל צריכה לבודד את האסטרונאוטים מטמפרטורות קיצוניות. אנחנו מדברים פה על 120 מעלות צלזיוס בשמש ועד מינוס 230 מעלות בצל. והיא אכן שומרת עליהם מפני הקור והחום הקיצוניים האלה, אבל… המאמץ הפיזי די עושה את שלו, נהיה ממש חם שם בפנים, ובגלל זה הפנימית שהאסטרונאוטים לובשים מרושתת במערכת צינורות שמזרימה מים. המים האלה מקררים את הגוף ואלה גם בדיוק המים שדלפו והתחילו להציף את הקסדה של לוקה.
ההרגשה הזאת של להיות מוצף, בלי אפשרות לברוח ממים, היא כמובן מלחיצה ונוראית גם בכדור הארץ, אבל בחלל היא בנוסף לזה גם מאוד מוזרה. כי העניין הוא שבחלל זה לא כמו למלא אקווריום במים, שהגובה שלהם הולך ועולה בהדרגה. בגלל חוסר המשקל, המים פשוט מתפזרים בכל מקום. וברגע שהם נוגעים בשטח פנים כלשהו - הפנים של לוקה במקרה הזה - הם פשוט נדבקים אליו. דרך אגב, זאת הסיבה שאסטרונאוטים לא יכולים לבכות בחלל, הדמעות לא נוזלות להם מהעיניים. הן נדבקות והן מצטברות והן נעשות כדור קטן כזה שאתה חייב לנגב עם היד. אז אם מים מתחילים להצטבר בקסדה חלילה, זה פחות דומה לבריכה שמתמלאת, ויותר למין זבובים נוזליים כאלה שהולכים ומתרבים וברגע שהם נצמדים לך לפרצוף הם פשוט לא מתנתקים.
אז מה לוקה עשה? נכון, הוא לא בכה, אמרנו שאי אפשר לבכות בחלל, אבל הוא כן הודיע על המצב שלו לאנשי בקרת המשימה ביוסטון, וכשהם שמעו מה קורה לו הם די נפלו מהכיסא. כי שום דבר דומה לזה אפילו לא קרה מעולם. לשום אסטרונאוט. גם לא במהלך האימונים. אף אסטרונאוט מעולם לא טבע בחלל. והאמת היא שלאף אחד גם לא היה כל כך מה להגיד ללוקה חוץ מ"עזוב את כל מה שאתה עושה ותחזור חזרה פנימה"… אלא שהמים… המים המשיכו לזרום.
[הקלטה של שיחה עם אסטרונאוט באנגלית]
הם הצטברו ללוקה על העיניים, ולמרות שהוא ניער את הראש בקסדה, באיזשהו שלב הוא לא ראה כמעט כלום. זה אומר בעיקר שהוא היה צריך לגשש את הדרך חזרה. כיוון שהוא לא ראה הרבה, הוא היה צריך להשתמש בעיקר בזיכרון המרחבי שלו ולהמשיך להאזין לחברים בקשר. אבל אז מים נכנסו לו לאוזניים, וחוץ מלהפסיק לראות, הוא גם הפסיק לשמוע. ואז טיפות מים התיישבו לו על נחירי האף אז הוא היה צריך לנשום מהפה… וגם סביב הפה התחילו להתאגד יותר ויותר טיפות. בקיצור, נראה לי קשה באמת להפנים איך זה מרגיש, אבל שווה לציין רק שעד שלוקה הגיע חזרה לכניסה של תחנת החלל ולהציל את חייו, הקסדה שלו הוצפה בכארבעה ליטרים של מים.
עכשיו, אולי כבר ניחשתם ואולי עדיין לא, אבל החליפה הזאת של לוקה, הייתה החליפה שמייק הופקינס היה צריך ללבוש כמה חודשים אחר כך, כשהוא יצא לתקן את המערכת קירור של תחנת החלל. ו… לא יודע מה איתכם, אבל אני לחליפה הזאת לא הייתי נכנס. לא משנה כמה היו מתחננים חברי הצוות, "נו בר, תיקנו כבר ת'חליפה, עשה טובה, הלך המזגן…", "לא! תנפנפו עם איזה קלסר או משהו. עדיף כבר להיצלות שם בתוך תחנת החלל".
אבל, למזלם של כולם, בין המהנדסים של נאס"א שם ביוסטון, היה איזה מקגייוור אחד, עם רעיון מאולתר שהציל את המצב. הוא אמר דבר כזה: למה לא לקחת מערכת קירור חלופית, כמו זו שהתקלקלה ללוקה חצי שנה קודם לכן, לפרק אותה, לגזור ממנה צינור מים ולהפוך את הצינור ל… שנורקל! את הקצה השני אפשר לחבר למקור חמצן בתוך החליפה, כך שאם הקסדה תהפוך שוב לאקווריום, האסטרונאוט יוכל להגיש את הפה לפיית הצינור ו… [נשימה] לנשום, בזמן שלוקח לו להגיע לפתח החללית.
זה למרבה המזל, לא קרה למייק הופקינס, זאת הייתה רק תוכנית-מגירה למקרה שמשהו ישתבש. למרות שאני חייב להודות שמאז אני לא יוצא מהחללית בלי שנורקל. אבל למה אני מספר לכם את כל זה? כי למרות שסיפור הדליפה הוא יחסית חריג, הוא מדגים כמה מהאתגרים שחליפת חלל אמורה להתמודד איתם, וגם חושף קצת ממה שעלול בכל זאת להשתבש שם בחלל החיצון.
תראו, החלל החיצון הוא מקום קשוח. מאוד. מקום קיצוני. אחלה נוף, אבל לא מקום שהייתם רוצים לצאת אליו בלי חליפת חלל. למעשה, תחשבו על זה שניה, קצת מצחיק לקרוא לזה "חליפה", לדבר הזה שמשמש את האסטרונאוטים להליכת חלל. זה לא ללבוש עכשיו איזה סרבל עם קסדה, זה יותר כמו… להיכנס לחללית אישית. ובאמת, השם הרשמי של חליפת חלל הוא מסורבל כמו שהיא נראית: Extravehicular Mobility Unit - EMU, או בעברית צחה: יחידה ניידת חוץ-רכבית.
מה יש בה? מה אין בה! מערכות קירור, וחימום, וחמצן, והנעה, שלא לדבר על כל החומרים שמהם היא עשויה - כל מיני סוגי ניילון שונים, דקרון, ספנדקס, גורטקס, קבלר. קבלר זה אגב החומר שממנו עשויים אפודי מגן. השילוב של כל החומרים האלה, ב-14 שכבות של בדים, אמור בעצם לספק לאסטרונאוטים גם גמישות תנועה, גם בידוד חום, גם הגנה מפני קרינה וגם מפני אבנים קטנות. והכל הכל הכל נתפר בעבודת יד מטורפת. חלק מהתפרים האלה בחליפת החלל, הם במרחק של שלושת-רבעי מילימטר זה מזה. התפרים האלה נספרים אחר כך בקפדנות כדי לוודא שבכל סנטימטר בחליפה אין תפר אחד יותר, או פחות, ממה שנדרש. בקיצור, זאת עבודה מטורפת, איטית, קפדנית ויקרה לאללה.
אוקיי, אז מה היא יודעת לעשות החללית האישית התפורה בעבודת-יד הזו? מחשבת, מה היית אומרת הדבר הראשון, ההכי חשוב, שבו חליפת חלל עוזרת לאסטרונאוטים?
מחשבת: להישאר בחתיכה אחת.
חיון: אז דמיינו גבר יושב בחליפת חלל, בתוך חדר משוריין ואטום אי שם במתקני נאס"א. לגבר הזה קוראים ג'ים לה-בלאנק ויש לו תפקיד מאוד חשוב: הוא… לא אמור לעשות כלום. שום דבר. רק להמתין.
השנה היא 1966 ובנאס"א רוצים לבחון את עמידות החליפה שג'ים לה-בלאנק לובש לתנאי ואקום כמו שיש בחלל. למה? כי כאן, בכדור הארץ, הצפיפות של האוויר באטמוספרה מפעילה עלינו לחץ מכל הכיוונים. כך שהדבר הראשון שהיה צריך לחשוב עליו כשפיתחו חליפות חלל, זה איך לדמות את התנאים האלה כך שזו תהיה בעצם חליפת לחץ-אוויר.
אז המהנדסים שואבים מהחדר הזה את כל האוויר, ומתכוננים לשאול בקשר את הנבדק שלהם כל מיני שאלות: איך אתה מרגיש, כמה זה שתיים ועוד שתיים. כאלה.
[הקלטה של שיחה, תדרוך של ג'ים לה-בלאנק]
מי ששמעתם עכשיו היה קליף הס, הטכנאי שאחראי על הניסוי מתדרך את ג'ים לה-בלאנק, שאחר כך מדווח שהוא מרגיש בסדר גמור…
[הקלטה של ג'ים לה-בלאנק אומר שהוא מרגיש טוב]
אוקי, נשמע סבבה… מה כבר יכול להשתבש.
[המשך הקלטה, רעשים סטטיים]
אוקיי, אז מה שהשתבש זה, שהצינור שמחובר לחליפה של ג'ים, זה שבעצם שומר על לחץ האוויר בחליפה, פשוט התנתק פתאום בגלל תקלה בלתי צפויה, ובבת אחת… [סאונד של שאיבה גובר ונפסק בבת אחת לכדי דממה] ג'ים לה-בלאנק נופל אחורנית, לחיקה הלא ידוע של אובדן ההכרה.
[מוזיקת רקע]
אפשר להגיד שג'ים לה-בלאנק הוא למעשה האדם היחיד אי פעם שחווה על גופו תנאי ואקום כמו בחלל וחי כדי לספר על זה. ומה הוא סיפר? הוא סיפר שבשניות לפני ההתעלפות, הוא הרגיש שהרוק על משטח הלשון שלו מבעבע, כאילו הרוק הפך לקולה תוססת. אז הנה החדשות הרעות. אם במקרה יוצא לכם אי פעם להיפלט עירומים מחללית כלשהי, אז בלי לחץ אוויר ששומר על נוזלים במצב הצבירה שלהם, לא רק הרוק על הלשון, אלא גם הדם בעורקים שלכם יתחיל לבעבע ולהפוך לאדים. כיוון שאין לאדים האלה לאן לברוח כל כך, הם יתחילו לנפח את הגוף מבפנים.
יש סרטי חלל, כמו "זיכרון גורלי" נניח מי שזוכר, שרואים אנשים מתנפחים כמו בלון עד שהעיניים שלהם מתחילות לפקוע החוצה. זה לא רק מגעיל, זה גם ממש לא מדויק מדעית. הגוף מתנפח רק קצת ולמעשה אפילו יש לכם קצת יותר מדקה שלמה להיות שם עירומים בחלל. שישים שניות עירומים בחלל ואתם תהיו בסדר, עד אז אפשר תיאורטית לחלץ אתכם. לא ניסיתי את זה, מודה, אבל זה סתם כי אין לי פה בחללית מי שיחלץ אותי. יש לי פה את מחשבת אבל היא, אה, מחשב. אבל בעיקרון, אם תוך דקה יחזירו אתכם ללחץ אוויר נורמלי, כמו שבאמת החזירו את ג'ים לה-בלאנק, סביר להניח שהגוף שלכם יחזור להיות בסדר גמור. בתנאי אחד: אם אתם עירומים בחלל, מה שלא תעשו, שניה לפני שאתם מאבדים את ההכרה תזכרו דבר אחד הכי חשוב: אל. תעצרו. את הנשימה! לכאורה זה הדבר הכי מתבקש לעשות במקום שבו אין אוויר, להחזיק כמה שיותר אוויר בריאות. אבל זה הדבר האחרון שאתם רוצים לעשות! בגלל הפרשי הלחץ, האוויר פשוט ינפח לכם את הריאות עד שהן ייקרעו מבפנים. [מתחלחל] מה שצריך לעשות זה לתת לאוויר לצאת החוצה. זה ירגיש כאילו מישהו הדביק לכם שואב אבק לפה. אה, ו… לא רק לפה. אם שכחתם ללכת לשירותים לפני שקפצתם ככה החוצה מהחללית, אז… קצת מסריח להודות, אבל גם המעיים שלכם יתרוקנו מיד. לפחות זה לא משהו שאפשר להריח כי ממילא אי אפשר לנשום.
מה שמביא אותנו לדבר הבא שחליפת חלל צריכה לאפשר לנו לעשות. לא רק להישאר בחתיכה אחת אלא גם…
מחשבת: לנשום לרווחה.
חיון: לנשום זה חשוב. אני אוהב לנשום. ואף אחד לא יהיה מופתע מזה שחליפת חלל צריכה לספק לאסטרונאוטים חמצן למשך לא מעט שעות של עבודה מחוץ לחללית. אבל זה המובן מאליו. האמת היא שהאתגר של חליפת החלל הוא לא רק לספק את החמצן שאסטרונאוטים נושמים עם כל שאיפה, היא צריכה להיפטר גם מהפחמן הדו-חמצני שהם פולטים מהריאות עם כל נשיפה.
בסוף 1997 האסטרונאוט האמריקאי דייב וולף יצא להליכת החלל הראשונה בחייו, עם השותף הרוסי שלו, אנטולי סולוייב. הם יצאו לעבודות תחזוקה מחוץ לתחנת החלל הרוסית מיר, סיימו את כל מה שהם היו צריכים לעשות, מותשים מעייפות, והתכוננו לחזור חזרה פנימה, כשהם גילו שהדלת לתא המעבר תקועה.
קרה לכם פעם שחזרתם הביתה מאימון כדורגל ונשארתם נעולים בחוץ בלי מפתח? אז כזה. רק שהבית בגובה 350 קילומטר, ואין שכנה עם מפתח ספייר שאפשר להתקשר אליה.
עכשיו, בגדול, דייב ואנטולי היו צריכים לתקן את התקלה הזאת ולהיכנס חזרה פנימה, אבל… לא היה להם שמץ מושג איך לעשות את זה. הם ניסו דרך אחת… ונכשלו. ניסו משהו אחר… שוב פעם לא עבד. ככה במשך שעות. עד שהם פשוט ויתרו והתחילו לנסות לאלתר כניסה דרך פתח בחלק אחר בכלל של התחנה. דייב וולף כבר התחיל לדאוג שהליכת החלל הראשונה בקריירה שלו, תהיה גם האחרונה. כי גם ככה משימת התחזוקה הייתה ארוכה במיוחד, וכל הזמן הנוסף הזה שהם נשארו תקועים בחוץ, בכלל לא היה מתוכנן.
וזה באמת לא החמצן שנגמר להם. זו המערכת שהייתה צריכה לאגור ולהיפטר מהפחמן הדו-חמצני שהם פלטו בנשימה. עכשיו, צריך להגיד שברוב הדרכים שבהן אפשר למות בחלל, זה קורה די מהר. מה שהכי באסה במנת יתר של פחמן דו-חמצני, זה שזה לוקח זמן, ונשארים בהכרה עד הסוף. הראש מתחיל לכאוב, השרירים מתחילים לקבל עוויתות כאלה, וקצב הלב עולה עולה עולה עולה עולה, עד שהוא פשוט כושל.
בחליפות החלל של דייב ואנטולי הייתה למרבה המזל מחסנית כפולה לסינון הפחמן הדו-חמצני, כך שאחרי שאחת המערכות קרסה, השניה נכנסה לפעולה ונתנה להם עוד שש שעות. והם היו צריכים את הזמן הזה, כי לקח עוד איזה חמש שעות נוספות של עבודה מורטת עצבים עד שהם הצליחו לחזור חזרה פנימה, ולנשום לרווחה באמת.
אבל יודעים מה מפחיד יותר מלהישאר תקועים מחוץ לחללית? בדיוק - לאבד את החללית לגמרי. מה שמביא אותנו לדבר השלישי שחליפת חלל חייבת לאפשר, חוץ מלהישאר בחתיכה אחת ולנשום לרווחה.
מחשבת: לא להיסחף.
חיון: כל מיני אסטרונאוטים, כמו למשל כריס הדפילד הקנדי, ציינו כבר בעבר שזה תכלס הפחד הכי גדול שלהם במקצוע: להתנתק איכשהו מהחללית ופשוט להיסחף בחלל. אם ראיתם את הסרט "כוח משיכה", אז זה בערך כמו מה שקורה שם לסנדרה בולוק וג'ורג' קלוני.
[הקלטה מהסרט "כוח משיכה"]
עכשיו, תחשבו על זה רגע. אין איזה חללית חילוץ שתצא אליכם. תחנת החלל לא יכולה לעשות רוורס במהירות של כמעט 17 אלף קמ"ש, ובאמת, לא משנה גם כמה תעשו תנועות של שחיית כלב עם הידיים, לא יעזור לכם. אז נכון שיש אמצעי בטיחות וכבלים שקושרים אתכם לתחנה אבל… טעויות קורות, לא?
ב-1973 האסטרונאוטים פיט קונראד וג'ו קרווין (Kerwin) היו מחוץ לתחנת החלל האמריקאית סקיילאב. עבדו על איזה פאנל סולארי שנתקע, וכשהוא פתאום השתחרר להם בידיים, שניהם נזרקו אחורנית בבת אחת לחלל. הם נבלמו כמובן, הכבלים שקשרו אותם היו חזקים מספיק. אבל מה היה קורה אם בגלל איזו טעות אנוש נניח הם לא היו קשורים כמו שצריך? האמת, ספציפית להם, לא היה הרבה מה לעשות. כי השנה הייתה 1973 ולא היה להם את רכיב הג'טפק שיש לחליפות החלל כיום. זה מין מכשיר כזה שפולט גזים שדוחפים את האסטרונאוט לאן שהוא מכוון, באמצעות ג'ויסטיק קטן.
אגב, גם זה אתגר לא קטן. כשברוס מקנדלס עשה ניסוי ראשון עם ג'טפק בחלל ב-1984, מרחף בחלל מנותק לחלוטין מהחללית שלו, הוא אמר: "יכול להיות שזה היה צעד קטן לניל ארמסטרונג, אבל בשבילי זו חתיכת קפיצה גדולה".
[הקלטה של האסטרונאוט ברוס מקנדלס - "It may have been one small step for Neil, but it’s a heck of a big leap for me"]
אוקיי, אז חליפת חלל צריכה לאפשר לנו להישאר בחתיכה אחת, לנשום לרווחה, לא להיסחף ו… שכחתי משהו?
מחשבת: לראות בחושך.
חיון: אה ברור! כשתחנת החלל נמצאת בצד הלילי של כדור הארץ, בלילה בלי ירח, החושך שעוטף את האסטרונאוטים שעובדים בחוץ הוא כל כך שחור ודחוס, עד שמרגישים כאילו הכל קופא במקום. זה חושך כל כך מוחלט שקשה לדמיין אפילו. זוכרים את דייב וולף, ההוא שנתקע מחוץ לתחנת החלל מיר? הוא סיפר, שגם אם אתה נניח עובד לאור יום ואתה פורש את הזרוע שלך לתוך צל חשוך מתחת לאיזה פאנל סולארי, גם אז אתה יכול לראות איך היד שלך פשוט נעלמת לחלוטין בתוך הצל השחור, כאילו הזרוע נקטעה.
אז אפשר להגיד אולי, אוקיי, אל תעבדו בלילה. תעבדו כשכדור הארץ לא מסתיר לכם את שמש. הבעיה היא שתחנת החלל הבינלאומית מקיפה את כדור הארץ כל שעה וחצי בערך. זה אומר שכל שעה וחצי השמש שוקעת והיום מתחלף ללילה. וזאת בעיה כי רוב העבודות נמשכות שעות, כך שאחת מהמערכות שחליפת החלל צריכה לספק להן אנרגיה, היא תאורה ממש חזקה. אז כן, תודה מחשבת, לראות בחושך. ואני חושב שיש לנו את כל מה שאנחנו צריכים.
מחשבת: חטיפים.
חיון: כן, חטיפים. מכירים את זה שאתם אתם עייפים, רוצים לנשנש קצת אנרגיה ואין לכם מקרר מחוץ לחללית? קורה לי כל הזמן. אז אם אתם בחליפת חלל, יש לכם בתוך הקסדה מתקן שמגיש לכם חטיף אנרגיה. כן, כמו בסרט "זמנים מודרניים" של צ'ארלי צ'פלין. רק תקפידו לדחוף את כל החטיף בבת אחת לפה, אחרת פירורים ירחפו לכם בקסדה, ולא נעים. אז כן, חטיפים, צודקת, תודה.
מחשבת: מגרד אף.
חיון: אוקיי… מגרד אף, אני יכול להבין את זה. כי זה לא שאם מגרד פתאום אתם יכולים פשוט לגעת, [סאונד של יד דופקת על זכוכית] יש קסדה בין כפפת היד שלכם לפרצוף כך ש… תגרדו את הזכוכית כמה שאתם רוצים, זה רק יגרום לגירוד עוד יותר להוציא אתכם מדעתכם. בשביל זה אסטרונאוטים אילתרו מין בד סקוץ' כזה שמודבק לחלק הפנימי של הקסדה, כדי שאם פתאום יגרד להם באף, כל מה שהם יצטרכו לעשות זה פשוט להתחכך בבד. תודה מחשבת.
מחשבת: חיתול.
חיון: אה, סליחה, מה?
מחשבת: חיתול.
חיון: טוב, אה אני… לא זוכר שנתקלתי בזה בתחקיר. [סאונד רשרוש דפים] אהההה… את מתכוונת ל"כיסוי הסופג המקסימלי". כן, אהה, נניח שעברו כמה שעות טובות שם בחוץ ובאמת אתם כבר לא מסוגלים להתאפק. אין איזה ריצ'רץ' בחליפה, לפתוח ופשוט לזרום עם זה. וטוב שכך אגב, אם זוכרים את עניין לחץ האוויר. אז בתוך החליפה האסטרונאוטים מצוידים בפריט מיוחד, שהשם המקצועי שלו בנאס"א הוא [סאונד תופים] "Maximum Absorbency Garment". כאן, בכדור הארץ, אנחנו פשוטי המין האנושי קוראים לזה "חיתול", אבל בנאס"א לא קוראים לזה ככה. וגם בוויקיפדיה קוראים לזה Maximum Absorbency Garment, אבל בתמונה ליד, נשבע לכם, תפתחו ותראו… חיתול. אז למה לא לקרוא לזה חיתול?!
אני מניח שזה פשוט לא נשמע מבצעי מספיק כשהם עושים את כל ה… נוהל-יציאה-מהחללית:
מחשבת: את הג'טפק חיברת לג'ויסטיק?
חיון: צ'ק.
מחשבת: כובע תקשורת חבשת?
חיון: צ'ק.
מחשבת: החיתול עליך?
חיון: אהמ, אההה… וואי איפה שמתי את ה… [קורא ברקע] "חבר'ה, למישהו יש פה חיתול מיותר?"
תודו שזה נשמע, הממ, פחות מקצועי מלהגיד "כיסוי סופג מקסימלי".
טוב, מחשבת, אה… הייתי רוצה להתקדם, אם אין עוד משהו חשוב שחליפת חלל יודעת לעשות… לא יודע, מסאז'ים, שוקו חם, בכל זאת 22 מיליון דולר חליפה.
מחשבת: אפשר להתקדם.
חיון: תודה. אז נראה לי נעבור פה לפינה שתסגור את כל העסק… יש לנו ג'ינגל לזה או משהו?
[אות מוזיקלי - סקרנות אינסופית]
אני חייב להודות שמה שהכי מגניב ומעניין אותי בכל הסיפור הזה של חליפת החלל, חוץ מלדאוג שאני לא אמות בכל מיני דרכים יצירתיות ושיהיה לי איך לגרד באף, זה איך זה באמת מרגיש להיות שם בחוץ, מה החוויה עצמה. כי, מצד אחד העבודה בתוך חליפת חלל, ה-EMU הזאת, היא אחת העבודות הקשות ביקום. ברצינות. זה מתיש! פיזית, גם כואב. כריס הדפילד סיפר שהרבה פעמים אסטרונאוטים נחבטים במבנה הפנימי של החליפה עד זוב דם… ועדיין…
[מתנגן ברקע הביצוע של האסטרונאוט כריס הדפילד לשיר Space Oddity]
[אנחה] עדיין, מצד שני… החליפה שנועדה להליכות חלל מאפשרת את החווייה הכי מיוחדת שיש בלהיות אסטרונאוט. להיות שם בחוץ, בחלל הפתוח, בתוך האינסוף. או כמו שהדפילד עצמו ניסח את זה:
[הקלטה של כריס הדפילד]
"החלק המדהים ביותר בכל זה, הוא לצאת החוצה להליכת חלל. אתה בתוך חללית לאיש אחד, זו חליפת החלל שלך, ואתה זז בחלל יחד עם העולם. זאת נקודת מבט אחרת לגמרי… אתה לא מסתכל למעלה, אל היקום, אלא אתה וכדור הארץ נעים יחד - דרך היקום".
[הקלטה של כריס הדפילד שר את Space Oddity]
זה אגב כריס הדפילד עצמו, מבצע בתחנת החלל הבינלאומית את Space Oddity של דיוויד בואי, שיר על אסטרונאוט אבוד בחלל.
הרבה אסטרונאוטים מספרים על הרגע הזה שהם מביטים החוצה מתוך החליפה ומרגישים קצת אבודים, חסרי שיווי משקל, חסרי תחושת כיוון. אבל כולם מתארים את הרגע הזה בגעגוע, בפליאה. כי לרגע אחד החללית האישית המסורבלת הזאת שנקראת חליפת חלל, פשוט נעלמת, והיקום מסביב הופך לקרוב ואישי יותר. ואז אי אפשר שלא לקבל את ההצעה של הקיסר מרקוס אורליוס, שכתב לפני כמעט אלפיים שנה כך: "בחן את מסלולי הכוכבים, כאילו היית שותף לתנועתם".
[ברקע ממשיך להתנגן Space Oddity בביצוע כריס הדפילד]
[מוזיקת סיום]
האזנתם להסכת "סוכן חלל".
תודה להדר סיטרוק, הלוא היא מחשבת.
עריכה: ניר גורלי.
עריכת סאונד ומיקס: רחל רפאלי.
הציטוט של מרקוס אורליוס תורגם מיוונית על ידי אברהם ארואטי בהוצאת "נהר".
פרקים נוספים מחכים לכם באתר כאן, באפליקציות של כאן וכאן חינוכית, ובכל מקום שאתם מאזינים ומאזינות בו לפודקאסטים.
אני בר חיון, ניפגש בפרק הבא, ועד אז - תמשיכו להביט למעלה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments