אם המרחק לחלל הוא כמו מתל-אביב לחיפה, למה כל כך קשה להגיע לשם? האם אפשר היה לחשוב על דרך אחרת (וקצת יותר מטורפת) מאשר טילי דלק בגובה מגדל?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/07/2023.
סוכן חלל: פרק 4
מי העיף מכסי ביוב לחלל?
יוצר ומגיש: בר חיון עבור כאן הסכתים.
פלטפורמות האזנה: אתר כאן ובכל אפליקציות הפודקאסטים.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
חיון: יומן סוכן חלל חיון, תאריך כוכבי כ"ש בכשליו ת"ו שי"ן גרשיים! מאז סוף הפרק האחרון המשכנו הלאה במסעותינו במערכת השמש, לחקור עולמות חדשים ומשונים, להגיע באומץ להיכן שאיש עוד לא הגיע.
הוזעקתי לגשר הפיקוד על ידי מחשב החללית, מחשבת, בעקבות עצם בלתי מזוהה שהתגלה בחיישנים.
מחשבת: חיון, הזעקתי אותך לגשר הפיקוד כי חיישני החללית זיהו עצם בלתי…
חיון: בלתי מזוהה, כן, זה, זה אשכרה היה הרגע באקספוזיציה, בואי נתקדם.
מחשבת: האובייקט נע במהירות של יותר מ-100 אלף קילומטרים לשעה, יותר ממהירות הבריחה ממערכת השמש. מעלה תקריב על המסך.
חיון: מה לעזאזל אנחנו רואים פה?! אין מצב שזה אסטרואיד… זה אפילו לא נראה כמו משהו טבעי בכלל.
מחשבת: המרקם מעוך, אך נדמה כמקשה אחת אחידה. ייתכן… שזהו עצם מלאכותי.
חיון: חייזרים?!
מחשבת: לא, התכוונתי לעצם מלאכותי - אנושי.
חיון: רגע, רגע, רגע, תגדילי עוד קצת…
מחשבת: הייתי אומרת, שזה נראה כמו…
[אומרים ביחד]: מכסה ביוב.
חיון: או מיי גאד, מחשבת, אם הדבר הזה הוא באמת אחד ממכסי הביוב שהאמריקאים העיפו לחלל ב-1957, את חושבת מה שאני חושב?
מחשבת: אני יודעת ותשכח מזה! אין לנו מערכת ביוב בחללית וממילא אין לנו מקום לזה.
חיון: האמת שחשבתי רק שזה רעיון לפרק חדש בפודקאסט, אבל עכשיו כשאת אומרת… מעניין בכמה נוכל למכור את זה ב-eBay?
מחשבת: חיון!
חיון: מה? זה פריט אספנים!
מחשבת: זו הפרה של תקנת בטיחות 63-מקף-אלף, אני אדווח עליך לפדרציה…
[מוזיקת פתיחה]
חיון: בשישי בלילה, ה-26 ביולי 1957, האדמה במדבר נבאדה בארצות הברית רעדה, ועמוד אש התפרץ מתוכה כמו נר אדיר שניקב את השמיים. שום תופעת טבע לא גרמה למחזה המשונה הזה. זה היה ניסוי מדעי בשם "פסקל A". פצצה גרעינית שפוצצה מתחת לאדמה.
מאז שארצות הברית הטילה שתי פצצות אטום על יפן במלחמת העולם השניה, כולם הבינו שזה הנשק העוצמתי ביותר שיש, אבל גם שיש עוד הרבה מה ללמוד עליו. לכן עד שנות השישים מעצמות העולם ערכו מלא ניסויים, הרבה פטריות אטומיות התעופפו באטמוספירה. ב-1957 המעבדה הלאומית לוס אלמוס בארצות הברית החליטה להניח קצת לאטמוספירה, ולפוצץ פצצה גרעינית מתחת לאדמה. היא שכרה פיזיקאי ששמו רוברט בראונלי, שתכנן ניסוי עם פצצה חדשה, שתתפוצץ בעומק 150 מטר, בתוך בור ברוחב מטר. את הבור חסמו במכסה ביוב גדול במשקל חצי טונה ו…
[הקלטה של ספירה לאחור ואחריה ופיצוץ]
הפיצוץ היה בעוצמה שחרגה באופן קיצוני מההערכה של בראונלי. פי עשרות אלפים. אז כשלניסוי שלך יש תוצאות כל כך חריגות, יש רק דבר אחד שנשאר לך לעשות… וזה עוד ניסוי. אז בדיוק חודש אחרי פסקל A, הגיע התור של פסקל B. הצוות של בראונלי קדח בור קצת יותר עמוק, כוונן אחרת את לחץ האוויר, והכל היה מוכן לעוד בום.
אבל משהו הציק לבראונלי. בפסקל A היה לו מכסה ביוב על הבור אז… איפה הוא? מישהו מצא אותו? הוא התנדף מהפיצוץ? מה קרה לו? בראונלי היה חייב לדעת. אז לפני שהוא לחץ על הכפתור האדום פעם שניה, הוא הציב מצלמה במהירות גבוהה כדי לצלם את מכסה הביוב הזה, והפעם…
[הקלטה של ספירה לאחור ואחריה פיצוץ]
קצה מכסה הביוב נלכד אמנם רק בפריים אחד של המצלמה, אבל זה היה מספיק כדי לחשב את המהירות שלו. והיא הייתה… שומטת לסתות. יותר מ-200 אלף קמ"ש. 200 אלף קמ"ש זה תל אביב-אילת בשמונה שניות.
גם את המכסה השני לא מצאו מעולם, וכולם כולל בראונלי, הניחו שהוא פשוט נשרף מהחיכוך עם האטמוספירה. אבל בחישובים מדוקדקים יותר אחר כך, כשהוא הביא בחשבון גם את הגודל והמבנה של מכסה הביוב, בראונלי טען שזאת הייתה מהירות גבוהה מכדי שזה יספיק בכלל להישרף. ואם החישובים שלו נכונים, במהירות 200 אלף קמ"ש מכסי הביוב לא רק שלא נפלו חזרה לכדור הארץ, הם למעשה שוגרו אל מחוץ למערכת השמש. בתוך שנים ספורות הם עברו את המרחק של פלוטו מכדור הארץ ועכשיו, שנת 2023, הם איפשהו במרחק 125 מיליארד קילומטרים מכדור הארץ.
עכשיו, המכסים האלה נהדפו לחלל חודש-חודשיים כזה לפני שברית המועצות שיגרה את ספוטניק 1, שעד היום הוא נחשב לעצם המלאכותי הראשון שהגיע לחלל. ובראונלי לא העז לערער על ההישג הזה של הסובייטים. הוא הרי לא התכוון לשגר שום דבר. עזבו, הוא גם לא יכול היה להוכיח שהמכסים האלה שם בכלל. ו… צריך להגיד גם שלא כולם מסכימים עם החישובים שלו. יש כאלה שחושבים שייתכן שהמכסים האלה בכל זאת התפרקו מהחיכוך עם האטמוספירה.
אין דרך לדעת מי צודק, וכל הסיפור הזה נשמע כמו איזה אנקדוטה נשכחת, אבל הניסוי הזה בכל זאת העלה את השאלה: האם אפשר ללמוד ממנו משהו על שיגור חלליות אמיתיות לחלל? האם אפשר בכלל לחשוב על עוד דרכים להגיע לחלל חוץ מהטילים הענקיים האלה בגודל מגדל, שפולטים מלא אש ועושים המון רעש?
אם כבר, למה צריך בכלל את כל הבלגן הזה, הרי החלל הוא לא כזה רחוק תכלס. למעשה, די מדהים כשחושבים כמה הוא קרוב. המרחק לחלל הוא כמו המרחק מתל אביב לחיפה. החלל ממש שם, במרחק נגיעה, רואים אותו כל לילה. ויתכן גם שזאת הסיבה, שכבר לפני מאות שנים בני אדם הרשו לעצמם לדמיין מסעות לחלל. אז לפני שנחזור לטילים ולמכסי ביוב ולעוד כמה דברים מוזרים שבני אדם רצו להעיף לחלל, בואו נציץ רגע איך פעם חשבו לטוס לחלל.
מחשבת, איפה המכונת ההקרנה הישנה שלנו?
מחשבת: טוענת סליל.
חיון: נשאר פופקורן?
[סאונד של מכונת הקרנת סרטים ומוזיקה מיושנת ברקע]
קריינות ארכאית: בזמנים עתיקים, לפני אלפי שנים, המסע אל מחוץ לכדור הארץ תואר רק במובנים של נס, התערבות אלוהית, והחלל לא היה אלא דימוי למקום קסום. במובן זה ניתן לומר, כי חנוך המקראי היה למעשה האסטרונאוט הראשון. ככתוב: "ויהי ביום השביעי ויעל חנוך בסערה השמימה בסוסי אש ורכבי אש".
ואולם עם השנים, מספרי הסיפורים החלו להתייחס לחלל בתור מקום קונקרטי, מקום ממשי, שאליו ניתן להגיע בכל מיני אמצעים פנטסטיים. הניסיון המתועד הראשון היה לפני קרוב לאלפיים שנה, כשהרטוריקן היווני לוקיאנוס מסאמוסאטה תאר כיצד ספינה ובה 50 אתלטים יוונים נישאת על גבי סופה אדירה ישר לירח. בשנת 1010, גיבור הפואמה הפרסית מאת פירדאוסי (Firdausi), נישא אל מעבר לשחקים על כנפי נשרים.
חיון: [מגחך] נשרים…
מחשבת: ששש, חיון!
קריינות ארכאית: המהפך האמיתי ניכר כבר במאה ה-17, לאחר שגלילאו גליליי החל לצפות בעולמות מערכת השמש דרך עדשת הטלסקופ. או-אז הרגישו צורך הסופרים להוסיף עוד ועוד פרטים, כדי שהמסע לחלל ידמה ממשי ככל הניתן. מגמה זו קיבלה רוח גבית במאה ה-18 בזכות המהפכה התעשייתית, אז עשרות סופרים העניקו צביון מדעי וטכנולוגי לשלל האמצעים להגיע לחלל: בלונים פורחים, חלליות חשמליות, מנועי קיטור וכמובן… חומר הנפץ.
מקובל לחשוב כי הסופר הצרפתי ז'ול וורן היה הראשון שב-1865 תיאר מסע לחלל באמצעות חומר הנפץ ותותח. ואולם, זוהי שגגה נפוצה. 140 שנה קודם לכן, גיבור הספר "מסע לירח" מאת הסופר האירי מורטאג מקדרמוט, פורש את תוכניתו להמריא בחזרה מהירח לכדור הארץ ממש כך: "אמקם עצמי במרכזם של עשרה כלי תעופה מעץ, אחד בתוך השני מחושקים בטבעת ברזל, ואת אלה אמקם מעל 7,000 חביות אבק שריפה, שירימו אותי אל מעל לאטמוספירה. כדי למנוע מהעץ לעלות באש, אציב שתי פלטות של פח וביניהן חול רטוב".
חיון: [מגחך] מההה, זה פסיכי לגמרי. מחשבת, אני…
מחשבת: ששששששששש.
קריינות ארכאית: וכך, בין אם על כנפי נשרים ובין אם טרמפ על שביטים, עם מנוע אנטי כבידתי משוכלל או על סיפון מעלית החלל, עד למאה ה-19 בני אדם עזבו את כדור הארץ בשלל דרכים, אבל, זאת נזכיר, רק בדמיונם המסעיר.
[מוזיקה רקע נפסקת]
חיון: טוב, יש לי דחף מסוים ללעוג לכל הדבר הזה, אבל אני חושב שבאמת, צריך להיות סלחנים כלפי כל הסיפורים האלה, כי עד היום נראה לנו טבעי שחלליות בסרטים פשוט ממריאות לאוויר וממשיכות בקלילות כזה לחלל כאילו הן משתמשות ב… במה בעצם? קסמים? אין לי מילה אחרת. זה כאילו שאין צורך להסביר איך חלליות בסרטים עובדות, כמו שאין צורך להסביר איך סופרמן עף. מצפים מאיתנו פשוט לקבל את זה. אז בואו נדבר על זה רגע. מה בעצם הבעיה פה?
מנוע של מטוס סילון דוחס אוויר כדי להעיף את האוויר הזה אחורנית. זה מה שדוחף את המטוס קדימה. לא כזה שונה מבלון אגב. נפחו בלון, שחררו את הפיה שלו וכל האוויר שיידחס החוצה מהפייה בכיוון אחד, ידחוף את הבלון לכיוון השני.
עכשיו, כמו בלון וכמו מטוס סילון, גם טיל מתרומם לחלל על אותו עיקרון בדיוק. כל הגזים מהדלק שנשרף נפלטים מלמטה ודוחפים אותו למעלה. העניין הוא שכדי לשרוף דלק צריך חמצן. למטוס סילון יש חמצן באטמוספירה, אבל איזה חמצן בדיוק ישרוף טיל שטס לחלל? אין לו שם אטמוספירה, אין לו ברירה, הוא יהיה חייב לקחת איתו את החמצן… והוא יצטרך לקחת הרבה חמצן. אבל, כדי לפצות על כל האקסטרה משקל הזה, הוא יצטרך עוד אנרגיה, כלומר עוד דלק. וגם עוד חמצן, כדי לשרוף את כל הדלק הנוסף הזה. וכל זה מן הסתם יוסיף לו למשקל, מה שאומר שהוא יזדקק לעוד אנרגיה כדי להרים את עצמו. כלומר עוד דלק וחמצן, וזה עוד יותר משקל, שיצריך עוד דלק, וזה עוד משקל…
מחשבת: חיון, חיון… נראה לי שהם הבינו.
חיון: [נאנח] העניין הוא שהבעיה אפילו חמורה יותר. כי בניגוד למה שסיפרו לכם, זה לא שבחלל כוח המשיכה נעלם. כדי שחללית תמשיך להסתובב סביב כדור הארץ בלי ליפול, הטיל צריך להאיץ אותה למהירות פסיכית. כדי להישאר במסלול בגובה של כמה מאות קילומטרים מעל האדמה, צריך מהירות של בסביבות 28 אלף קמ"ש. אם אתם רוצים להתגבר על כוח המשיכה של כדור הארץ ולהגיע לירח נניח, אז בכלל תצטרכו אפילו עוד יותר דלק, כדי להשיג מהירות עוד יותר גבוהה.
מה עושים? השיטה להתגבר על הבעיה הזאת, היא בשלבים. טיל טיפוסי שטס לחלל מורכב בעצם מכמה טילים מחוברים שנקראים "שלבים". השלב הראשון, והכי גדול, מזניק את כל העסק לגובה מסוים וכשנגמר לו הדלק הוא מתנתק ונופל. החלק שנשאר באוויר קל יותר, ועכשיו השלב השני מתחיל לפעול והוא ממשיך הלאה, עד שלשלב השני נגמר הדלק והוא מתנתק ונופל. כך נוצר מצב שכדי להטיס חללית קטנה עם שלושה אנשים צריך טיל רב-שלבי בגובה של גורד שחקים. החללית היא רק הצ'ופצ'יק בקצה, רוב המפלצת הזאת זה דלק וחמצן.
עד היום כשרוצים להגיד על משהו שהוא לא כזה מסובך, אומרים "עזוב אותך, זה לא מדע טילים". כי תכלס, להצליח לשגר לחלל נחשב עד היום להישג הנדסי מטורף. כך שבסוף שנות החמישים, כשברית המועצות הצליחה לשגר את הלוויין הראשון בהיסטוריה ספוטניק 1, אפשר להבין למה האמריקאים היו בהלם. הם לא דמיינו שהרוסים קרובים לזה אפילו. וזה לא שהמעצמות באמת התעניינו בחקר החלל. במלחמה הקרה כל אחת רצתה בעיקר להוכיח לצד השני שלא כדאי להתעסק איתה. אז כשצד אחד מצליח לשגר טיל שמקיף את העולם, זה אומר שבאמת, אבל באמת לא כדאי להתעסק איתו. הלוויין ספוטניק 1 היה למעשה יריית הפתיחה ב"מרוץ לחלל", שבו כל מעצמה ניסתה להראות שיש לה עליונות טכנולוגית על השניה. זה היה מרוץ שבו הרוסים הקדימו את האמריקאים כמעט בכל שלב בהתחלה: הלוויין הראשון - [במבטא רוסי] "ספוטניק אדין", האדם הראשון בחלל - [במבטא רוסי] יורי גגארין, האדם הראשון שיצא מהחללית - [במבטא רוסי] אלכסיי ליאונוב. באיזשהו שלב, האמריקאים התחרפנו כל כך, שהנשיא קנדי הכריז על מטרה כל כך מופרכת לאותה תקופה, שאם היא תושג… האמריקאים ימחצו את הרוסים, ולא יהיה ספק אצל מי העליונות הטכנולוגית.
קנדי הכריז שארצות הברית תנחית אדם על עולם אחר - הירח!
[מוזיקת רקע]
האם באותה תקופה היה אפשר לחשוב בכלל על רעיון יותר משוגע מזה? ובכן ידידיי, התשובה היא… כן! לגמרי, כן.
ועכשיו אנחנו נחזור למכסי הביוב שלנו. תראו, עוד לפני המרוץ לחלל היה ברור שפצצות גרעיניות הן יעילות ועוצמתיות פי מיליונים יותר מאנרגיה של טילים. אז, האם אפשר היה להשתמש איכשהו בכל האנרגיה הזאת כדי להגיע לחלל? כן, כמו עם מכסי הביוב בניסוי פסקל A ופסקל B?
חברת ג'נרל אטומיקס, שנוסדה באותה תקופה כדי לפתח כורים אטומיים מסחריים, החליטה לגייס את טובי המוחות כדי להפוך את הרעיון הזה למציאות.
לפרויקט הזה קראו "אוריון" והוא היה סודי ביותר, כי חוץ מנאס"א, היו מעורבים בו גם חיל האוויר האמריקאי ועוד סוכנות צבאית בשם ארפ"א, אבל בגדול, הרעיון היה לבנות חללית שתשוגר לא עם פיצוץ גרעיני, אלא עם סדרה של אלפי פיצוצים גרעיניים. לפי התכנון היה צריך לפוצץ פצצת אטום אחת בכל שניה כדי ליצור פולסים של אנרגיה פסיכית, שיהדפו את החללית לחלל החיצון. וכדי שזה לא פשוט יאדה את החללית, הם תכננו להציב פלטה ענקית משוריינת כזאת, הם קראו לזה "לוחית דחיפה", והיא זאת שלמעשה חוטפת את כל הפצצות האטומיות ודוחפת את החללית.
עכשיו, אני רוצה שניה… מה?! כאילו, מה?! אני רוצה להבין, מה זה, פרויקט של באגס באני?! אני היחיד שזה מזכיר לו פרק של לוני טונס?!
מחשבת: לי זה דווקא מזכיר משהו אחר.
[מוזיקת רקע]
קריינות ארכאית: "...במרכזם של עשרה כלי תעופה מעץ, אחד בתוך השני, מחושקים בטבעת ברזל חיצונית, ואת אלה אמקם מעל 7,000 חביות אבק שריפה, שירימו אותי אל מעל לאטמוספירה. כדי למנוע מהעץ לעלות באש, אציב שתי פלטות של פח וביניהן חול רטוב."
חיון: טוב, אני... עדיין חושב שזה רעיון פסיכי, אבל צריך להגיד שבניגוד למדע בדיוני משנת 1728, פרויקט אוריון היה מגובה לא רק בחישובים, אלא גם בניסויים עם מודלים. אמנם השתמשו בחומר נפץ סטנדרטי לניסויים האלה, אבל אני חייב להודות שהתיעוד של זה די מרשים. אני אוסיף לכם לינק ליוטיוב. אשכרה רואים חללית קטנה נדחפת לשמיים, פיצוץ אחרי פיצוץ אחרי פיצוץ. עכשיו, אני יודע מה אתם חושבים. פיצוצים גרעיניים זה משהו אחר לגמרי. אין מה להשוות בכלל. אז בואו נדבר על זה רגע, כי היו שם אנשים מאוד רציניים ובאגס באני לא היה אחד מהם. איך לעזאזל עושים את זה? חלליות עם בני אדם זה לא מכסי ביוב.
נתחיל במה שהכי הטריד אותי בסיפור הזה. איך פצצה שהרסה ערים שלמות לא פשוט תמוסס את כל ה"לוחית דחיפה" הזאת שאמורה להגן על החללית? שלא לדבר על אלפי פצצות. אז באמת פיצוץ גרעיני משחרר אנרגיה אדירה בטמפרטורות שמגיעות לעשרות אלפי מעלות, שזה חם יותר מפני השמש. וכן, לוחית הדחיפה תיחשף לטמפרטורות האלה בכל פיצוץ, בכל שניה, אבל - רק למשך אלפית השניה. לפי החישובים והניסויים של מדעני אוריון, החום האדיר הזה לא ממש היה משפיע על ציפוי הלוחית. ואני יודע שזה נשמע מוזר, אבל קחו בחשבון שגם במנוע של מכונית, בכל מחזור הצתה הטמפרטורות יכולות להגיע ליותר מאלפיים מעלות צלזיוס. זה בעיקרון חם מספיק כדי להתיך את המנוע. הסיבה שזה לא קורה, היא שהשיא הזה הוא כל כך קצר, שהחום מתנדף מספיק מהר. צריך לזכור גם שאנחנו לא מדברים על הפטריות האטומיות האלה שמתפזרות לכל הכיוונים. מדעני אוריון ידעו ליצור פצצות ממוקדות מאוד, כדי שלוחית הדחיפה תחטוף את רוב הפיצוץ.
השאלה המטרידה הבאה שצריך לפתור בכל הסיפור הזה, היא איך האסטרונאוטים לא ימחצו כמו פיתה בחללית שחוטפת כוחות תאוצה כאלה אדירים. כדי לפתור את הבעיה הזאת, מדעני אוריון תכננו בולם זעזועים מספיק יעיל עם בוכנות טלסקופיות. בנוסף, כדי שהאסטרונאוטים לא יחטפו קרינה, החללית עצמה הייתה מחומרים שהפכו אותה ל… אשכרה מקלט אטומי. וכן, זה אומר שהיא הייתה אמורה להיות כבדה, מאוד מאוד כבדה, אבל צריך לזכור, שבניגוד לחלליות שמשוגרות על טילים, הכוח של פצצות גרעיניות היה כל כך עצום, שהמשקל פשוט לא היה כזה עניין. למעשה, בגרסה הגדולה שלה, החללית שנקראת "סופר-אוריון" הגיעה למשקל שמונה טונות! זאת עיר קטנה.
והערת אגב, תחשבו על זה שניה: בתקופה שהסובייטים עוד חגגו את ההצלחה לשגר חללית זעירה עם כלבה סביב כדור הארץ, המדענים והמהנדסים של אוריון תכננו ספינת חלל שתעביר מושבות אנושיות מעבר לגבולות מערכת השמש! הם היו אמריקאים שעבדו למען המין האנושי.
בעבור הרבה מהם, שעבדו קודם לכן על "פרויקט מנהטן", זו הייתה גם הזדמנות לתיקון אישי. אחרי שהייתה להם יד בתכנון פצצות גרעיניות שזרעו כל כך הרבה הרס והרגו כל כך הרבה בני אדם, הייתה להם עכשיו הזדמנות לשנות את הייעוד של הפצצות האלה לטובת האנושות, ולתכנן מסע גדול מהחיים מעבר לכל דמיון. חלקם, טד טיילור למשל ופרימן דייסון, כל כך האמינו בפרויקט הזה, שהם תכננו לעלות על החלליות האלה בעצמם, עם האישה, עם הילדים, ממש טיול משפחתי. אבל הם בכל זאת נתקלו בבעיה. הכסף שלהם עמד להיגמר. הם פנו לנאס"א, שתמכה בהם חלק מהזמן אבל ירדה מזה בסופו של דבר, כי משגר הדלק שהיא פיתחה, הסטורן 5, פשוט עלה יותר מדי כסף. שלא לדבר על זה שבתור סוכנות חלל אזרחית שרק הוקמה, היא גם די חששה מיחסי ציבור שליליים סביב פצצות אטום.
אז מנהלי אוריון פנו גם לחיל האוויר. אבל כדי לפתות את הגנרלים לפתוח את הכיס, הם היו צריכים לחשוב על יישום צבאי לאוריון. אז הם הגו רעיון כזה: מה אם, במקום להשתמש בפצצות גרעיניות כדי לקחת לחלל בני אדם, חללית אוריון תשתמש בפצצות גרעיניות כדי לקחת לחלל… פצצות גרעיניות!
[מוזיקת רקע]
החללית החמושה הזאת תסתובב סביב כדור הארץ, ובמקרה הצורך, לחיצה על הכפתור האדום ו… [סאונד של פיצוצים] אסטה-לה-ויסטה ברית המועצות.
ובעצם, ככה נסגר לו מן מעגל. המטרה להפוך נשק להשמדה המונית לכלי תחבורה שיבקיע את השמיים ויסלול לאנושות את הדרך לכוכבים, המטרה הזאת עשתה סיבוב פרסה וחזרה להיות… ובכן, נשק להשמדה המונית.
מנהלי הפרויקט לא רצו לבגוד ברעיון המקורי של אוריון, הם רק רצו להשיג את תשומת הלב של חיל האוויר, מספיק כדי לקבל מימון לניסויים. ובכן, תשומת לב הם בהחלט קיבלו… מי שבמיוחד התלהב מהרעיון היה גנרל בחיל האוויר בשם תומאס פאוור (כן, קראו לו Power). הפרזנטציה של המדענים באוריון התאימה לגנרל פאוור, כמו… מגף לרגל! כי האיש הזה היה היוזם של תוכנית צבאית שנקראה "מבצע כיפת כרום". כמו כיפת ברזל, רק מתכת אחרת, כרום.
זוכרים שהייתה מלחמה קרה מול ברית המועצות? אז המשמעות העיקרית של המילה "קרה" היא כוח הרתעה. זה אומר מאזן אימה שבו כל מעצמה יודעת שלשניה יש כוח אדיר לזרוע הרס עם פצצות גרעיניות. המטרה של מבצע "כיפת כרום" הייתה להשאיר באוויר מפציצי B-52 כל הזמן, 24/7 במשך שנים, כדי שאם במקרה ברית המועצות תצא למתקפה גרעינית, המפציצים האלה יהיו בכוננות מיידית להטיל פצצות מימן.
עכשיו, B-52 טסים גבוה אמנם, אבל הם בכל זאת פגיעים בשמיים. הם מטוסים. אם היה אפשר להציב את האיום הזה בחלל? עם חלליות שיוכלו לשאת פצצות מימן פי כמה יותר גדולות?! לגנרל פאוורס נפתחו הצ'אקרות, היו לו כוכבים בעיניים, ואלה לא היו הכוכבים בעיניים של מדעני אוריון, שהיו רחוקים ומנצנצים וחמודים כאלה... אז התגובה של גנרל פאוורס הייתה פשוטה: "מי שישלוט באוריון ישלוט בעולם". הוא כל כך התלהב שהוא הורה לחברת ג'נרל אטומיקס לבנות מודל בגרסה צבאית לצורך התצוגה החשובה ביותר בקריירה שלו: תצוגת תכלית של ספינת חלל צבאית, בפני נשיא ארצות הברית ג'ון פ' קנדי.
ואז, ב-1962, מנהלי פרויקט אוריון בנו מודל עם תותחים שהיו אמורים לשגר פצצות גרעיניות, ולוחית דחיפה שהייתה אמורה לא רק לשמש להנעה, אלא גם הגנה מפני טילים סובייטים, והמודל הזה הותיר בנשיא קנדי רושם עצום. והתגובה שלו הייתה בהתאם: "וואו! אתם התחלקתם על השכל?!"
טוב, הוא לא באמת אמר את המילים האלה בדיוק, אבל מי שהיה שם סיפר שהוא יצא מהפרזנטציה הזאת מבועת. קנדי חשב שהדבר האחרון שהעולם צריך עכשיו, הוא להעביר את מרוץ החימוש הגרעיני לחלל החיצון.
האם נשיא אחר היה אומר "סבבה, לכו על זה"? לא בטוח… בחמש השנים מאז שפרויקט אוריון יצא לדרך, היחס של העולם לנשק להשמדה המונית פשוט השתנה. יותר ויותר אנשים כבר לא היו מוכנים לסבול ניסויים גרעיניים באטמוספירה. כך ש… פרויקט אוריון עוד הצליח לגרד מימון מפה ומשם, אבל בתוך שנה הוא כבר דעך לגמרי ונסגר סופית. לתמיד.
עכשיו, היה רעיון נוסף להשתמש בהנעה גרעינית בחלל, אבל באופן אחר לגמרי, ובלי להשתמש בפצצות אטום. הרעיון היה לשגר כור גרעיני כדי לחמם גז, ולהשתמש בפליטה של הגז הזה כדי להניע חלליות. גם זה היה רעיון שהטריד הרבה אנשים, ולא סתם. כשבשנת 1978 לוויין סובייטי כזה נפל לאטמוספירה, הוא פיזר אבק ושברים רדיואקטיביים בצפון קנדה על פני 650 קילומטרים. חלק מהשברים האלה היו יכולים להרוג בן אדם רק מלהתקרב אליהם.
גם נאס"א השתמשה בהנעה גרעינית לכמה מהמשימות החשובות שלה, אבל חקיקה ובירוקרטיה, וקושי בהשגת מימון למחקר, ואפילו תנועות חברתיות נגד שימוש באנרגיה אטומית, לא ממש הקלו עליה. האקלים הפוליטי והחברתי מאז שנות השישים פשוט יצר רתיעה מכל מה שקשור לאנרגיה אטומית. לכן מאז סוף שנות השבעים משימות כאלה נעשו נדירות מאוד, ונראה היה כאילו האנושות די ויתרה על הרעיון של הנעה גרעינית בחלל.
אבל למעשה… למעשה אנחנו רק בהתחלה.
[אות מוזיקלי: סקרנות אינסופית]
תראו, הכוח שטמון בהנעה גרעינית גדול מכדי שיהיה אפשר פשוט לשכוח ממנו. הוא יכול לייצר דחף יעיל פי כמה משימוש בדלק, ונאס"א מעריכה שהוא יקצר את המסע למאדים לפחות ברבע. זה משמעותי כשמדובר במסע של יותר מחצי שנה. אז ב-2019 נמצאה פשרה. נשיא ארצות הברית טראמפ חתם על מזכר נשיאותי שהסיר חסמים בירוקרטיים, בלי לוותר על בטיחות, וכיום מאות מיליוני דולרים מושקעים בהנעה גרעינית למשימות בחלל. בתחילת השנה נאס"א ודארפ"א אפילו הכריזו על חללית כזאת שתשוגר ב-2027, פרויקט "דראקו".
אז נכון, פרויקט אוריון היה חייב להיגנז. האנושות לא הייתה מסוגלת לסבול עוד ניסויים גרעיניים באטמוספירה, והאמנה הבינלאומית שנחתמה ב-1963 ממילא אוסרת על שיגור נשק להשמדה המונית לחלל. אבל אני חושב שאפשר ללמוד מהסיפור הזה משהו מעניין על התשוקה האנושית לשבור שיאים.
פרויקט אוריון נראה לנו מטורף כיום, כי הוא נולד מטכנולוגיה לנשק להשמדה המונית. אבל צריך לזכור שגם משגרים רגילים לחלל מבוססים על נשק להשמדה המונית. למעשה הראשונים שהצליחו לפתח טילים בליסטיים שיצאו מהאטמוספירה היו הנאצים. במלחמת העולם השנייה טילי ה-V2 של הנאצים קטלו כעשרת אלפים בני אדם. למעשה טכנולוגיית המשגרים לחלל שפיתחו הסובייטים והאמריקאים בשנות החמישים והשישים, מבוססת באופן ישיר על הידע של המהנדסים הנאצים שנשבו בסוף מלחמת העולם השנייה.
והטכנולוגיה הזאת של המשגרים? היא לא תספיק כשנרצה לשלוח בני אדם מעבר לירח ומאדים. מי שהאזין לפרק הקודם יודע על מה אני מדבר. המרחבים במערכת השמש הם עצומים, יותר מכפי שאנחנו יכולים לדמיין. ויכול להיות, שבאופן כללי מה שנדרש כדי לחצות את המרחבים האלה, זה קצת טירוף.
[מוזיקת רקע]
[הקלטה של פרימן דייסון]:
“There’s a kind of scientist, which I think I belong to, which loves inventing things, and then playing around with inventions…”
חיון: זה פרימן דייסון, אחד המהנדסים המבריקים בהיסטוריה ומראשי המתכננים של פרויקט אוריון, וב-2003 הוא אמר בראיון ל-BBC שיש סוג מדענים שאוהב להמציא דברים ואז לשחק בהם. הוא אמר שהם באמת לפעמים קצת משוגעים, המדענים האלה, באהבה שלהם לשחק בדברים שעלולים להיות מסוכנים.
אז אם השאלה היא אם צריך לאפשר את המשחק הזה, אז אני חושב ש… אי אפשר באמת לגנוז את הדמיון האנושי. אי אפשר לגנוז את הסקרנות. כבר לפחות אלפיים שנה בני אדם חולמים להגיע לכוכבים בדרכים שונות ומשונות. אז נכון, כנראה שלמסע בין כוכבים לא נגיע על כנפי נשרים או עם אלפי פצצות גרעיניות. בסופו של דבר, אולי זה יהיה רעיון אפילו… אפילו עוד יותר משוגע.
[מוזיקת סיום]
האזנתם להסכת "סוכן חלל".
תודה להדר סיטרוק - מחשבת.
את הפרק ערכו ניר גורלי ודניאל מאורר.
תודה לרחל רפאלי על הסאונד והמיקס.
פרקים נוספים באתר כאן ובשאר אפליקציות ההסכתים.
אם יש לכם שאלות אליי, שלחו ל"בר שנות אור" בג'ימייל. זה barlightyears במילה אחת, בג'ימייל. תקליטו את השאלה שלכם, אולי נשמיע אותה.
אני בר חיון, ועד הפרק הבא - תמשיכו להביט למעלה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios