מי המדען שניסה לשכנע את נאס"א לשגר רק בני אדם שאינם מפליצים? למה גם עם שירותי חלל שעולים 23 מיליון דולר, זהו המקום שאסטרונאוטים הכי פחות אוהבים? ראו הוזהרתם: אם חלומכם לטוס לחלל, הפרק הזה עלול לגרום לכם לשקול שוב.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/08/2023.
סוכן חלל- פרק 6
האם מסוכן להפליץ בחלל?
יוצר ומגיש: בר חיון עבור כאן הסכתים.
פלטפורמות האזנה: אתר כאן ובכל אפליקציות הפודקאסטים.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[רעש של מים זורמים]
חיון: מחשבת, את ידעת שביפן יש אסלות שזוהרות בחושך?
מחשבת: כן, חיון, אני מחשב, יודעת הכל.
חיון: די נחמד האמת. כאילו, אם באמצע הלילה אתה קם לפיפי, אתה גם לא צריך להדליק את האור, וגם אתה לא מפספס ומטפטף איפה שלא צריך.
מחשבת: חיון, אתה מטפטף איפה שלא צריך גם באור, אז הייתי אומרת ש…
חיון: טוב, אל תהיי קטנונית. פשוט חשבתי על זה בהקשר של תחנת החלל הבינלאומית. תהיתי אם אולי גם אצלם האסלה זוהרת.
מחשבת: מי אמר לך שיש שם בכלל אסלה?
חיון: וואי, יודעת מה? אולי אני אעשה פרק על כל הענייני היגיינה של האסטרונאוטים? נספר איך בחלק מהאימונים שלהם הם צריכים להתאמן בלקלוע קקי…
מחשבת: חיון…
חיון: או נגיד מה הם עושים בלי להתקלח…
מחשבת: חיון…
חיון: מה? מחשבת, מה?
מחשבת: אתה כבר בתוך הפרק הזה.
חיון: מה?! את הקלטת אותי כל הזמן הזה?! רגע, את רוצה להגיד לי שעכשיו כולם ישמעו אותי עושה פיפי? זה פרטי!
מחשבת: שכחת להוריד את המים.
חיון: מה להוריד את המים? את חושבת ששכחתי שאנחנו בחלל? מה זה "להוריד את המים", לאן הם יורדים בדיוק?! ואל תסטי מהנושא. אין בחללית הזאת האזנות סתר!
מחשבת: חיון!
חיון: כבר דיברנו על זה פעם, את לא יכולה פשוט לפתוח מיקרופון ו…
[מוזיקת פתיחה]
ברוכים השבים והשבות ל"סוכן חלל". אני בר חיון, והפרק הזה הולך להיות מסריח.
אנחנו הולכים לדבר על הדברים האלה שכולם עושים, גם אתם, גם אני, גם מלכים ומלכות וכל גיבורי העל, כולם עושים את זה, יום יום. אבל באופן מעניין, בעוד שכאן בכדור הארץ אנחנו לא ממש אוהבים לחשוב או לדבר על איך עשינו מה שעשינו, לאן זה זורם ומה עושים עם זה בסוף, כשזה מגיע לחלל החיצון, משום מה כולם אוהבים לדבר על זה. זאת בלי הגזמה השאלה הכי פופולרית ששואלים אסטרונאוטים, ואני הייתי בעשרות הרצאות בשנים האחרונות. אסטרונאוטים מנאס"א, ומסוכנות החלל האירופית, ומאיחוד האמירויות, ומאיפה שלא תרצו, ונראה לי שאין שאלה בעולם הזה, שנשאלת יותר מאיך עושים פיפי וקקי בחלל [צוחק].
זה לא רק ילדים מתעניינים, כולם רוצים לדעת. ושאלות ההמשך שנשאלות… אלוהים אדירים. לפעמים ההרצאה ממש הופכת לכנס אינסטלטורים. לאן זה מגיע, ומי אוסף ולמה ואיך… ואסטרונאוטים, שהם נראה לי האנשים הכי סבלניים ביקום, מסבירים הכל. פחות או יותר.
אבל הפרק הזה לא בא לעשות שירות לאסטרונאוטים, אני די בטוח שזאת עדיין תהיה השאלה הנפוצה ביותר גם אחרי שהפרק הזה ישודר. אנחנו צריכים לדבר על פיפי וקקי וגזים והיגיינה בחלל מהסיבה הפשוטה שזה לא רק מוזר ומצחיק, אלא גם כי זה עסק מאוד רציני שמשפיע על היכולת של בני אדם לחיות בחלל, בעבר, בהווה, בעתיד.
אם אתם לא מאמינים לי, אז אני מזמין אתכם רגע לשמוע כמה שניות בחיי אסטרונאוטים אמריקאים במשימת אפולו 10 לירח. בואו, אם אתם אמיצים, כנסו רגע לחללית שלהם ביום השישי למשימה, העשרה במאי 1969. בקשה:
[הקלטת שיחה בין אסטרונאוטים]
אסטרונאוט א’: Oh - Who did it?
אסטרונאוט ב': Who did what?
אסטרונאוט ג': What?
אסטרונאוט א': Who did it?
אסטרונאוט ב': Where did that come from?
אסטרונאוט א': Give me a napkin quick. There’s a turd floating through the air.
אסטרונאוט ג': I didn’t do it. It ain’t one of mine.
אסטרונאוט ב': I don’t think it’s one of mine.
אסטרונאוט ג': Mine was a little more sticky than that. Throw that away.
אסטרונאוט א': God almighty.
חיון: אז אחרי שמפקד המשימה טום סטאפורד מזהה גוש בלתי מזוהה אך מסריח מרחף בחללית ודורש לדעת "מי עשה את זה", הוא מבקש שיעבירו לו מפית כדי ללכוד את הקקי הסורר ולהכניס אותו לתוך מיכל, והוא אכן עושה זאת. אבל כעבור כמה דקות, גוש נוסף התחיל לשוטט באוויר.
[הקלטת המשך השיחה]
אסטרונאוט א': …they told us that - here’s another goddam turd! What’s the matter with you guys?! Here, give me a
אסטרונאוט ב': Well, babe, if it was me, I sure would know I was shitting on the floor. אסטרונאוט ג': It was just floating around?
אסטרונאוט א': Yea.
אסטרונאוט ג': Mine was stickier than that.
אסטרונאוט ב': Mine was too. It hit that bag…
אסטרונאוט א': God damn!
אסטרונאוט ב': I don’t know whose that is. I can neither claim it nor disclaim it.
חיון: [צוחק] אני אוהב איך שכולם מכחישים – זה לא שלי, שלי דביק יותר, שלי בכלל רך... אתם שלושה שם, במקום כל כך צפוף, איך זה תעלומה השיט הזה?! מזל שזה לא פגע במאוורר, ג'יזס. מה את אומרת מחשבת, יש לך חשודים?
מחשבת: יוג'ין סרנן. הוא אומר שהוא לא יודע של מי זה, אך מיד מצהיר שהוא אינו יכול לאשר או להפריך שזה שלו.
חיון: כן, באמת מחשיד.
[מוזיקת רקע]
אבל לפני שנצלול לעומק ההיסטוריה של קקי ופיפי בחלל, צריך רגע לדבר על הפיל בחדר שגורם לכל הבעיות. אני מדבר על השגיאה החמורה ביותר ש-99% מסרטי החלל בהיסטוריה נופלים בה. שגיאה שהיא הרבה יותר נפוצה מהטעות הנוראית הזאת של פיצוצים בחלל, כידוע אי אפשר באמת לשמוע כי בחלל אין אוויר שיעביר קולות. אני מדבר על הקטע הזה שבו רואים אנשים פשוט הולכים להם במסדרונות ספינת החלל, כאילו יש איזה כוח משיכה קסום שמדביק אותם לרצפה. עכשיו, זה לא שכוח הכבידה לא קיים, יש אותו בכל מקום, אבל התנאים בספינות חלל הם בכל זאת במצב של מיקרו-כבידה. שמה שזה אומר, שהמשקל לא מורגש. וזה אמנם מגניב, כי אפשר לרחף בחללית כמו סופרמן, אבל זאת גם בעיה מאוד רצינית, במיוחד כשצריך לעשות את הדברים הבסיסיים האלה של חיי היומיום.
אני נזכר בזה כל פעם שאני חוטף הערות ממחשבת. כשאני חופף את הראש נניח…
מחשבת: נא לחסוך במים ולהשתמש בשמפו ללא שטיפה.
חיון: אני יודע, נכנס לי לאוזניים, נו!
חיון: או כשאני קוצץ ציפורניים…
מחשבת: עליך להתקרב עוד למסנן שעל פתח מטהר האוויר. ואל תשכח לשאוב ממנו את הציפורניים בסוף, שלא תרחף לך אחת לתוך העין כמו בפעם שעברה.
חיון: איי, שיט!
חיון: או כשאני מסתפר…
מחשבת: חיון, אתה מוכן לחבר בבקשה את השואב למכונת התספורת שלך? שלא יכנסו לי שערות למגעים.
חיון: אוחחח.
חיון: או אפילו כשאני סתם מצחצח שיניים…
מחשבת: חיון! כמה פעמים אני צריכה להגיד לך לא לירוק את המשחה בסוף?
חיון: [מדבר לא ברור, בזמן צחצוח שיניים] מה גם לא לתוך המגבת?!
מחשבת: מספיק עם זה, תבלע כמו כל האסטרונאוטים וזהו.
חיון: אחחח, לזה אני בחיים לא אתרגל!
חיון: אוקיי, אז זה, מינוס מחשבת, אשכרה השגרה בתחנת החלל הבינלאומית. אבל מה אני אגיד לכם, זה עוד בקטנה. האתגר האמיתי, מאז ומתמיד, היה אחר לגמרי. ועכשיו…
מחשבת, אפשר בבקשה קפה לקטע הבא?
אוקיי ועכשיו, בין אם אתם מוכנים לזה או לא, קבלו את "ההיסטוריה המלאה של שירותי החלל. חלק א': פיפי".
[מוזיקת רקע, מדבר בטון רשמי]
החמישה במאי שנת 1961, היה היום החגיגי שבו האמריקני הראשון טס לחלל. אלן שפרד עלה על המשגר, נחגר לכיסא החללית והיה מוכן ומזומן לעשות היסטוריה. בכל מה שקשור לעשיית צרכים מתכנני המשימה עדיין לא ממש חשבו על פתרונות לעניינים כמו פיפי, כי כל הטיסה כולה תוכננה להימשך 15 דקות בלבד. אבל הבעיה נחשפה עוד לפני שמבערי המשגר החלו לבעור. שפרד חיכה בסבלנות בזמן שהטכנאים השלימו כמה בדיקות טכניות, ואז היו קצת ענייני מזג אוויר שגרמו לדחייה נוספת, ואז עוד קצת בדיקות טכניות. מרכז הבקרה הודיע לשפרד שהם אינם יכולים לאפשר לו לרדת לעשות פיפי ולחזור, והוא עשה מה שכל גיבור אמריקאי אחר היה עושה: הוא התאפק.
אך לאחר כשמונה שעות של המתנה הירואית על כן השיגור, שפרד הגיע לנקודה הזאת שאליה הגיע ככל הנראה כל ילד בחייו, באוטובוס בדרך לאילת, כשהמחנכת מסרבת לעצור ונוזפת בכל ילדי הכיתה שהם היו צריכים לחשוב על זה בעצירה האחרונה ו…
מחשבת: בר חיון! אתה רוצה לספר לנו משהו?
חיון: [משתעל] ובכן…
[ממשיך בטון רשמי] שפרד הגיע לנקודת האל-חזור שבה השלפוחית שלו הודיעה לו חגיגית שלא אכפת לה שהוא האמריקני הראשון שטס לחלל, וגם לא משנה לה אפילו שכל הפיפי יגרום לקצר בחיישני חליפת ההמראה. שפרד העביר את המסר למרכז הבקרה, רק בנימוס, וקיבל אישור… להרטיב במכנסיו. ועם כל האי-נעימות, מול כל העולם, אפשר רק לדמיין את ההקלה. לא שזה אי פעם קרה לי או משהו…
כך או כך, נאס"א ידעה שעליה לספק פתרון הגיוני יותר לאסטרונאוטים שלה, במיוחד במשימות המאוישות הארוכות יותר, כגון תוכניות ג'מיני ואפולו בשנות השישים. וכך, המהנדסים שלה המציאו את "המתקן לאיסוף שתן". שרוול לטקס שהתלבש לאסטרונאוטים על מה שהם עושים דרכו פיפי, שהתחבר לצינור מתכת עם שסתום, אשר העביר את הפיפי לשקית איסוף. זה אף יותר מסורבל מאיך שזה נשמע ונראה כמו מכשיר עינויים.
לפחות עכשיו, האסטרונאוטים יכלו להשתין בחופשיות בחללית שלהם. באז אולדרין טען שהוא התפנה אף מחוץ לחללית, ובכך האדם השני שדרך על הירח, נעשה לאדם הראשון שהשתין על הירח.
אבל לא הכל התנהל בנעימים. התברר שלהשתין בחלל זה כלל לא קל. הדחף עצמו למשל, פוחת, ולפעמים אפילו לא מרגישים כלל צורך להשתין עד שהשלפוחית נעשית ממש, אבל ממש מלאה. בעיה אחרת התגלתה בדליפות לא מכוונות, וזה קרה בעיקר כשאסטרונאוטים בחרו בשרוול לטקס שהיה גדול מדי למידותיהם. השרוולים שתוכננו הגיעו בשלושה גדלים, קטן, מדיום וגדול, ואם אסטרונאוט בחר לא נכון, אז שלא יתפלא לאחר מכן כשטיפות שתן ידלפו משרוולון הלטקס ויתחילו פתאום לרחף בחללית עליו ועל חבריו.
וכן, מסתבר שהסיפור הזה קרה לכמה אסטרונאוטים שבחרו בטעות, או שלא בטעות, את השרוול הגדול מדי. וכך שמות הגדלים שונו באופן לא רשמי מ"קטן, מדיום וגדול" ל"אקסטרה לארג', עצום ולא יאמן". וזו מאזינות ומאזינים, על רגל אחת, תמצית האגו הגברי עלי־אדמות – בחלל.
[מוזיקת רקע מסתיימת.]
עם הכניסה לעידן מעבורות החלל בשנות השמונים ותחנת החלל הבינלאומית בשנות האלפיים, נאס"א החלה לשתף נשים במשימות לחלל. בוקר טוב נאס"א. והמהנדסים הבינו שיש למצוא פתרון אחר, כי מסתבר שלא לכולם אפשר להלביש שרוול לטקס שיתחבר לצינור. הפתרון הכי האלגנטי שהם מצאו היה "הכיסוי הסופג המקסימלי", או כפי שאנחנו בכדור הארץ מכנים אותו, "חיתול".
גם הגברים, מסתבר, העדיפו חיתול על פני המתקן לאיסוף פיפי, כי בינינו, מי רוצה להתחבר למתקן שנראה כמו מכשיר עינויים מימי הביניים? והחיתול עד היום עונה על הצורך במהלך השיגור ובהליכות חלל.
[מוזיקת רקע]
כשהגיעו האסטרונאוטים למשימה העיקרית שלהם במעבורת החלל, ולאחר מכן תחנת החלל, חיכו להם שם, לראשונה בהיסטוריה, שירותים! השירותים האלה, שאינם דומים כלל לשירותים בבית, עושים רעש של טרקטור ומצוידים במערכת שאיבה עם צינור ומשפך, על מנת לנתב את הפיפי למקום הנכון. זה כבר היה שדרוג רציני.
בתחנת החלל כל הפיפי אף מוזרם למערכת טיהור, וממוחזר לכדי מי שתייה חדשים. או כמו שהאסטרונאוטים נוהגים לומר: "הקפה של אתמול הוא גם הקפה של היום". וכמובן לא רק השתן של האסטרונאוטים ממוחזר בתחנת החלל. כאשר ישנם עכברי מעבדה על הסיפון, גם השתן שלהם ממוחזר. יחד עם כל סוג של לחות שמתנדפת לאוויר כמו למשל זיעה. כן, זה הכל נכנס למיחזור ונשתה לרווייה.
כיום האסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית נהנים מחוד החנית של שירותי החלל, ששוגרו בספטמבר 2020 ותוכננו ונבנו בעלות של 23 מיליון דולר. הם עדיין לא נראים כמו שירותים, אבל היי, הם עושים פחות רעש. בפעם הראשונה הם גם מתוכננים ארגונומית באופן שווה לגברים ולנשים. הם עמידים וחזקים יותר, מה שאומר פחות תקלות ופחות עבודות אינסטלציה מאתגרות בתנאי חוסר משקל. וכן, אם בטעות יוצא לכם גם פיפי בזמן שהתיישבתם לקקי, השירותים האלה, בניגוד למודלים הקודמים, יעמדו באתגר. מה שאומר פחות פיפי מרחף בחללית, ויותר אסטרונאוטים מרוצים ונקיים.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
[סאונד של מכונת קפה]
מחשבת: הקפה שלך מוכן, חיון.
חיון: [לוגם] ממ! מצוין [בציניות]. תודה מחשבת.
ועכשיו, אם כבר הזכרנו קקי, נעבור לחלק הקשה, תרתי משמע: חלק ב'.
[מוזיקת רקע]
לא, לא, מחשבת, תחתכי את המוזיקה. [מוזיקה נפסקת] עדיף פשוט להגיד את זה כמו שזה.
תראו, פיפי, יש לו תנופה, יש לו זרימה שאפשר לכוון. פיפי הוא עקבי באיך שהוא נראה. פיפי אפשר אפילו לעצור באמצע אם ממש חייבים. העניינים מתחילים להסתבך כשאנחנו עוברים למוצקים. בואו נגיד את זה ככה: לא כל הקקים נולדו שווים. ולכן גם כשלא ממש מדובר במוצק, נניח אם הבטן שלכם לא התמודדה טוב עם איזו ארוחה, בכדור הארץ הכל עדיין ילך למקום הנכון. זה בזכות כוח המשיכה ופתח אסלה נדיב מאוד. בחלל, בחוסר משקל ופתח אסלה של כמה סנטימטרים, זה עלול להיות בלגן. גם כשמדובר בשירותים שעולים 23 מיליון דולר. לפעמים תאונות קורות, ויש הרבה מה לנקות מסביב… וכשאני אומר "מסביב" אני מתכוון ל"360 מעלות בכל מקום" מסביב.
אבל אפילו כשהדברים מתקתקים כמו שצריך, זה ממש אתגר להשתמש בשירותי חלל. כדי להשתמש בשירותים הראשונים במעבורות החלל, עם חור בקוטר עשרה סנטימטרים, אסטרונאוטים היו צריכים להיות קלעים מנוסים.
[מוזיקת רקע]
למעשה זה היה חלק מתוכנית האימונים בכדור הארץ. לפני שניגשים לעניין האמיתי, צריך קודם להתיישב על מתקן דמוי שירותי חלל. ומעומק האסלה של השירותי אימונים האלה, הייתה מצלמה שמכוונת בדיוק למעלה, ישירות לטוסיק. המצלמה הזאת שידרה למסך טלוויזיה במעגל סגור, ואחרי שמתמקמים, היה נדלק הזרקור ו… טה-דאם! ויהי אור. ועכשיו מתחיל מן משחק אימונים כזה: אתה עוקב במסך אחרי מה שהמצלמה מצלמת, והמשימה שלך היא לכוון את הישבן ככה שיהיה מיושר בקו ישר מול המצלמה. לא סנטימטר ימינה, לא סנטימטר שמאלה, קו ישר.
בשלב הבא אתה צריך לתרגל את זה בעיניים עצומות. בלי להציץ. אתה מתמקם… מכוון… ובסוף מציץ במסך הטלוויזיה לראות אם הצלחת לכוון או נכשלת.
ככה צריך לתרגל את זה, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב, עד שבסופו של דבר, כמו לוחם נינג'ה שבעיניים עצומות תופס חץ באוויר, הגוף יזכור בעל פה איך לכוון לנקודה הרצויה בשירותי החלל, האמיתיים, גם בלי להזדקק למצלמה ומסך טלוויזיה, כי מן הסתם אין אותם שם בחלל.
כך או כך, אחרי שמסיימים, וזה נוהל אמיתי, נשבע לכם, צריך להתרומם טיפה, להציב מראה כזה מאחורי הטוסיק רק כדי לוודא שלא נשאר שם שום דבר תלוי שעלול לרחף בחללית.
עכשיו… לא משנה כמה לא נוח כל זה נשמע לכם, אסטרונאוטים ממעבורות החלל ומתחנת החלל מודים לשירותי החלל שלהם מדי יום. כי אתם יודעים מה זה אומר שהשירותים האלה נשברים ומתקלקלים? זה אומר שצריך לחזור לשיטה שהייתה בעידן תוכנית ג'מיני ותוכנית אפולו, ותאמינו לי, אף אחד, אף אחת, לא רוצֶה או רוצָה לחזור להתקן המקולל ההוא שמהנדסי נאס"א תכננו ונקרא "התקן איסוף צואה", שזה הכינוי הכי מהודר שהם מצאו למה שאנחנו בכדור הארץ מכנים "שקי-קקי". כי זאת שקית! שמדביקים לתחת! וכל התהליך הזה, של למקם את השקית הזאת ולהצליח להשתמש בה כשאתה מרחף בחללית, הסיפור הזה היה לוקח שלושת-רבעי שעה. זה היה כל כך לא נוח, שלא לומר מבאס ת'תחת, שאסטרונאוטים היו פשוט נמנעים מלאכול. הם אכלו פחות מחצי מהאוכל שנאס"א שלחה איתם, ובלעו גם תרופות שיאטו כמה שאפשר את פעילות המעיים. והסיוט הזה אפילו לא נגמר בלעשות קקי. כי נאס"א דרשה לקבל את כל הקקי הזה לצורכי מחקר. אז את הפיפי זרקו החוצה, אבל את הקקי היה צריך לאפסן בחללית. ולפני שמאפסנים, הנוהל היה שצריך לאטום את השקי-קקי הזה וללוש אותו עם קוטל חיידקים, וככה גם לצמצם את הנפח שלו למינימום האפשרי. [נאנח]
כיום, למרבה המזל, בתחנת החלל נפטרים מהפסולת הזאת בדרך הרבה יותר יעילה ואלגנטית. אורזים את כל הקקי הזה עם שאר האשפה ו… משליכים את הכל החוצה לחלל.
זה לא נשאר בחלל. בסופו של דבר זה נופל לכדור הארץ, ובגלל המהירות החום שנוצר מהחיכוך עם האטמוספירה פשוט שורף את זה. אז אם ערב אחד יוצא לכם ככה לשכב על הגב בים ואתם רואים איזה כוכב נופל כזה ומתרגשים, אז לפני שאתם מבקשים משאלה, קחו בחשבון שיש סיכוי קטן, קטן, שזה היה קקי של אסטרונאוטים שנשרף באטמוספירה והפך לאבק מיקרוסקופי.
אז קקי זורקים החוצה, אבל יש משהו אחד שקשה יותר להיפטר ממנו. במיוחד אם זה משתחרר בתוך חליפת החלל, בזמן שאת נניח מרחפת ככה במשימת תחזוקה מחוץ לתחנת החלל הבינלאומית, או בזמן שאתה ככה הולך לך על הירח ומתכופף להרים עוד אבן לצורכי מחקר. כן, לא קשה לנחש מה זה המשהו הזה.
[הקלטה של ג'ון יאנג]:
“I’ve got the farts again, I got’em again Charlie. I mean I haven’t eaten this much citrus fruit in 20 years! And I tell you one thing, in another 12 fucking days, I ain’t never eating anymore.”
חיון: זה היה ג'ון יאנג על הירח במשימת אפולו 16. ואני חושב שההקלטה הזאת מ-1972 מוכיחה אחת ולתמיד לפחות דבר אחד: פלוצים זה מצחיק, זה פשוט מצחיק! זה אוויר שיוצא מהמקום הכי לא צפוי בגוף, ועושה קול חגיגי של חצוצרה קטנה. אז כל מי שאי פעם נזף בכם שזה הומור נמוך, תגידו לו שאפילו טייסי חלל שמשדרים לעולם באמצע משימה היסטורית מהירח, לא מצליחים לעצור את הצחוק שלהם.
העניין הוא, שחוץ מזה שזה מצחיק, זה כן גם היה מקור לדאגה רצינית בנאס"א. בגלל גז שנקרא מתאן, שיש אותו בין השאר בפלוצים, והגז הזה… הוא דליק.
[מוזיקת רקע]
זה היה מדאיג במיוחד במשימות שבהם הדיאטה של האסטרונאוטים גרמה להרבה גזים, כמו במשימות ג'מיני בשנות השישים. יותר מדי מתאן בקפסולה אחת קטנה בלי חלונות, ובנאס"א דאגו שכל מה שצריך בשביל קטסטרופה, זה ניצוץ מקרי אחד קטן. [סאונד של פיצוץ]
אז אשכרה היו כמה מדענים רציניים שנשלחו לחקור את העניין הזה. לאחד מהם קראו ד"ר אדווין מרפי, הוא היה מומחה גזים. כן, הגזים האלה. ואז בכנס תזונה לאסטרונאוטים ב-1964 ד"ר מרפי בא בהצהרה שדי הפתיעה את כולם. הוא טען שמערכת העיכול של האסטרונאוט האידיאלי צריכה להיות כזאת שלא מייצרת גזים בכלל, או לפחות שלא מייצרת את החומר הדליק מתאן. מה שעוד יותר הפתיע, זה שהוא מצא אנשים כאלה!
בניסוי שהוא עשה, הוא נתן לנבדקים שלו לאכול מנה נדיבה במיוחד של שעועית, וחיבר אותם במשך חמש שעות לקטטר רקט[ביפ]. הלו, מה זה היה? היה מין בליפ כזה כשאמרתי "קטטר רקט[ביפ]". מחשבת, את מצנזרת אותי, שאני אבין?! אני מנסה להסביר איך המדען הזה אסף את הגזים שהנבדקים שחררו, את לא תעשי לי בליפ.
מחשבת: כדאי שתתקדם לפני שאני מבליפה לך את שאר הפרק.
חיון: ובכן, הקטטר הרקט[ביפ ארוך] ואת הרכב הגזים של הנבדקים מרפי ניתח במעבדה, ומה שהוא גילה, זה שהיו נבדקים שלא ייצרו מתאן! והיה אפילו אחד עם מערכת עיכול שלא ייצרה גזים. בכלל. יכול להיות שהוא פשוט היה מנומס והתאפק כל החמש שעות האלה? אני לא יודע… בכל מקרה, מרפי טען שכדי להתקבל לאימוני האסטרונאוטים של נאס"א זה צריך להיות תנאי סף. כדי למנוע סביבה דליקה ו, כמו שהוא ניסח את זה, "לשם קיום סביבה הרמונית בחללית".
[מוזיקת רקע]
ההמלצות שלו זכו להתעלמות. במקום לחפש אנשים עם מערכת עיכול שלא מייצרת גזים, בנאס"א העדיפו פשוט לשנות את התפריט. הם פשוט נפטרו ממאכלים כמו שעועית, כרוב, ברוקולי. זה לא מנע את הפלוצים בכלל, אבל זה הפסיק להיות מקור לדאגה. במשימות חלל מסוימות זה אפילו הפך לסוג של, שעשוע מדעי נקרא לזה, כשאסטרונאוטים בדקו אם הם יכולים לשחרר פצצה שתדחוף אותם לצד השני של החללית. האם הם הצליחו? הדעות חלוקות. נניח האסטרונאוט רוג'ר קראוץ', כן, ככה קוראים לו, קראוץ', הוא טוען שזאת הגזמה, כי כשהוא ניסה להניע את עצמו עם פלוצים זה לא הלך לו. מצד שני, קראוץ' מודה שהוא לא הוריד מכנסיים ותחתונים [ממלמל] קצת מפריע, אז הוא לא ממש עשה את זה כמו שצריך… כאילו, אם נניח אני נצמד כאן לקיר ו…
מחשבת: אל תחשוב על זה אפילו!
חיון: מה? רציתי כולה להדגים את החוק השלישי של ניוטון.
מחשבת: אז אתה מוזמן לדחוף את הקיר ביד ולעוף לצד השני, אתה לא מפליץ לי פה בתוכנית. שתקתי עד עכשיו, אבל עד כאן!
חיון: טוב, אז מה… מה עכשיו?
מחשבת: מציעה שפשוט נחתוך לפינה האהובה עליך.
[אות מוזיקלי: סקרנות אינסופית]
חיון: אמרתי קודם שכיום אסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית נהנים משירותים שעולים 23 מיליון דולר והאמת ש… טיפה הגזמתי. הם לא נהנים. ברור שיחסית לשקי-קקי זה פינוק על, כן? אבל באמת, זה היה ונשאר אחד הדברים שאסטרונאוטים הכי פחות אוהבים לעשות. גם סוכנויות החלל יודעות שאם הן רוצות לשלוח בני אדם למקומות רחוקים יותר, אז עדיין נשאר לפצח את כל אתגר ההיגיינה והפסולת.
ואני לא מדבר רק על אתגר הסירחון, למרות שאגב, גם לזה מפתחים כל מיני טכנולוגיות, כמו תחתונים שלא צריך להחליף כי הם פשוט הורגים בקטריות, שהן אגב הגורם לסירחון. אני מדבר על זה שכיום, 2023, 90% מהנוזלים בתחנת החלל ממוחזרים. עכשיו, אני יודע שזה נשמע הרבה, אבל עדיין מצריך אספקת מים קבועה. פחות בעיה במרחק 400 קילומטר, שזה איפה שתחנת החלל טסה לנו מעל הראש, ויותר בעיה כשזה 400 אלף קילומטר, שזה איפה שהירח. ואפילו עוד יותר בעיה כשזה 480 מיליון קילומטר למאדים, שמסע הלוך-חזור לשם ייקח מינימום שנה ותשעה חודשים. לכן המטרה של נאס"א, עד המשימה המאויישת לירח ב-2025, זה להגיע למיחזור של 98 מהנוזלים. ולכן בנאס"א עובדים כיום על מערכת שתשאב ותמחזר את הנוזלים גם מהקקי של האסטרונאוטים… ואז לא רק הקפה של אתמול הוא הקפה של היום, אלא גם הפיצה של אתמול היא הקפה של היום.
אני חושב שמעל הכל, כל הסיפור הזה מדגים איזה מאמץ כביר בני אדם צריכים להשקיע כדי ליצור לעצמם תנאי מחיה ראויים בחלל. תחנת החלל הבינלאומית היא ממש מערכת אקולוגית מלאכותית שלמה שמקיימת את האסטרונאוטים שחיים בה, מה שגורם להם להעריך בטירוף את המערכת האקולוגית הטבעית שבני אדם חיים בכדור הארץ. כי תחשבו על זה שניה, האקולוגיה של כדור הארץ היא לא איזה סלון שהמין האנושי מתארח בו, מן מקום כזה שמשרת אותנו. אנחנו נוצרנו בצלמה של המערכת האקולוגית הזאת, אנחנו משרתים אותה כמו שהיא אותנו. זה לא ככה בחלל החיצון. את מחזור המים והאוויר, נניח, אנחנו נצטרך להמציא מחדש באופן מלאכותי בכל מושבה שאי פעם נחיה בה - בחלל, בירח, בכוכבי לכת.
[מוזיקת סיום]
אתם יודעים מה? יכול להיות שככל שהאקולוגיה שלנו פה בכדור הארץ תיפגע ותידרדר יותר, אנחנו נלמד איך לשרוד בה, בין השאר בזכות הכלים שנלמד שם, בחלל. ועל זה אני חושב בכל חופשה בכדור הארץ. כשאני מוריד את המים. [סאונד של הדחת מים באסלה]
האזנתם ל"סוכן חלל".
תודה להדר סיטרוק - מחשבת.
ניר גורלי ודניאל מאורר ערכו.
רחל רפאלי על הסאונד והמיקס.
פרקים נוספים מחכים לכם באתר כאן ובכל האפליקציות שאתם מאזינים איתן לפודקאסטים.
שאלות על החלל ובכלל אפשר לשלוח לי בכתובת barlightyears בג'ימייל. זה בעצם "בר שנות אור", רק באנגלית, בלי רווחים, בג'ימייל.
אני בר חיון, מקווה שהפרק הזה לא הוריד את המים על החלום שלכם להיות אסטרונאוטים. ניפגש בפרק הבא, שיגיע אחרי החגים, כי אנחנו יוצאים לפגרה. ואחרי זה נחזור עם פרקים חדשים שבהם… נצא קצת מגבולות מערכת השמש. הגלקסיה היא גדולה.
אז עד אז – תמשיכו להביט למעלה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments