בפרק מס. 21 אני מארחת את מור לביא, פסיכולוגית שיקומית ורפואית מומחית מדריכה.
מור עובדת במרכז הרפואי שיבא בתל השומר מזה כ-23 שנים, כיום כפסיכולוגית האחראית במרכז הלב, ועד לאחרונה גם כפסיכולוגית האחראית במרכז לטרשת נפוצה, בנוסף היא חברת הועדה המקצועית לפסיכולוגיה שיקומית במשרד הבריאות ובעלת קליניקה פרטית ברמת השרון ובכפר סבא.
בפרק שוחחנו על התמודדות עם אירועים לבביים, גם בהיבט הפרקטי וגם בהיבט הרגשי, ואפילו ניפצנו כמה מיתוסים נפוצים!
דיברנו גם על התחום המרתק של השתלות לב ומה התפקיד של הפסיכולוגית השיקומית בתהליך הזה, ולקינוח - מור סיפרה לנו על עבודתה המרתקת והייחודית כפסיכולוגית המטפלת בשפת הסימנים באוכלוסיה של א.נשים עם לקויות שמיעה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/02/2022.
קריינית: "פסיכולוגיה שיקומית בגובה העיניים". הפודקאסט שעוסק בהיבטים הנפשיים של תהליכי שיקום, ובעולם המרתק של הפסיכולוגיה השיקומית.
[מוזיקה]
נעמה: ברוכות וברוכים הבאים לפרק מספר 21 של הפודקאסט "פסיכולוגיה שיקומית בגובה העיניים". אני נעמה קיביליס מאירי, פסיכולוגית שיקומית ונוירופסיכולוגית, והיום אני שמחה מאוד לארח בפודקאסט את מור לביא. היי מור.
מור: היי נעמה.
נעמה: מה העניינים?
מור: בסדר גמור, מתרגשת.
נעמה: גם אני. מור ואני נדבר היום על אירועים לבביים, גם בהיבט הפרקטי, אבל גם בהיבט הרגשי, ואולי אפילו ננפץ כמה מיתוסים בנושא.
מור: נכון מאוד, יש כמה.
נעמה: בדיוק. אז אני אציג אותך מור ונתחיל. מור לביא, פסיכולוגית שיקומית ורפואית, מומחית, מדריכה. מזה כ-30 שנה עובדת כפסיכולוגית. התחלת את עבודתך בבית ספר "עמל אונים" בכפר סבא, בפרויקט של לקויי שמיעה, כשהתקשורת כולה הייתה בשפת הסימנים, וזה נושא שיהיה מאוד מעניין לדבר עליו גם אחר כך. ב-23 השנים האחרונות את עובדת במרכז הרפואי "שיבא" בתל השומר, כיום כפסיכולוגית אחראית במרכז הלב, ועד לאחרונה שימשת גם כפסיכולוגית האחראית במרכז לטרשת נפוצה. בנוסף, את חברת הוועדה המקצועית לפסיכולוגיה שיקומית במשרד הבריאות, ובעלת קליניקה פרטית ברמת השרון ובכפר סבא. וואו, מתי יש לך זמן להכל?
מור: מוצאים, מוצאים זמן [צוחקות]. עובדים עד הלילה.
נעמה: אז מור, אנחנו נתחיל את הפרק שלנו, כרגיל, במשחק קצר, אוקיי? משחק האסוציאציות. יצא לך לשמוע אותו?
מור: כן, יצא לי לשמוע, לא התאמנתי עליו.
נעמה: לא התאמנת, זה מעולה. אז נתחיל, וזה יהיה ממש אותנטי: פודקאסט.
מור: עניין.
נעמה: אירוע לבבי.
מור: מפחיד אבל אפשר לחיות איתו.
נעמה: שיקום אחרי אירוע לבבי.
מור: מאפשר באמת חיים עשירים, מלאים.
נעמה: להיות פסיכולוגית שיקומית שמטפלת באנשים שעברו אירוע לבבי.
מור: לעזור למטופלים בתוך החרדה שלהם, בתוך הבהלה, להרגיע את החרדה ולהמשיך הלאה בחיים.
נעמה: דבר אחד שלא כדאי לומר לאנשים שעברו אירוע לבבי?
מור: תרגעו.
נעמה: ומיתוס נפוץ לגבי אנשים שעברו אירוע לבבי?
מור: שאם הם ירגעו הכל יהיה בסדר ובגלל שהם היו בסטרס הם קיבלו אירוע לבבי.
נעמה: כן, אז למיתוס הזה אנחנו נקדיש חלק מפני עצמו פה בפרק. ובאמת, לפני שנתחיל, כל הזמן דיברנו במונח אירוע לבבי, לא קראנו לזה התקף לב, כי בעצם אנחנו מדברות על כל מיני סוגים של אירועים לבביים, נכון?
מור: נכון.
נעמה: אז גם כדי ליישר קו עם המאזינים והמאזינות, על מה אנחנו נדבר היום כשנדבר על אירועי לב? מה הם כוללים?
מור: אנחנו מדברים גם על התקפי לב, שבעצם זה אוטם בעורקים של הלב, יש אי ספיקת לב, שהלב, שריר הלב, יש אצלו בעיה והוא לא מתכווץ כמו שצריך כי יש עיבוי, או יש הפרעה, או חלק בגלל התקף הלב יש אזורים בלב שמתים, ולכן הלב לא מצליח לספק דם כמו שצריך, זה נקרא אי ספיקת לב. יש גם בעיות מולדות באי ספיקת לב. יש השתלות לב, שהם גם חלק מאירועים לבביים, שאנשים עם אי ספיקת לב סופנית צריכים בעצם להחליף את הלב הלא מתפקד שלהם בלב מתפקד.
נעמה: אז בעצם היום נדבר באמת לא רק על אנשים שעוברים התקפי לב, כי זה לא האירוע הלבבי היחיד.
מור: נכון מאוד.
נעמה: מעולה. ותגידי, מה זה, ככה בכמה מילים, שיקום לב?
מור: שיקום לב זה בעצם ספורט שעושים באופן מנוטר. זאת אומרת, אנשים מכל סוגי המחלות והבעיות הלבביות יכולים להגיע לשיקום הלב, שזאת מחלקה. אנשים שמחברים אותם לאלקטרודות כדי לנטר את מצב הלב שלהם, והם עובדים על הליכונים, על אופניים, ובעצם עושים כושר מנוטר.
נעמה: אחרי איזה אירועים צריך שיקום לב?
מור: אז גם אחרי התקפי לב, כדי להחזיר גם את האומץ לחזור לפעילות גופנית, וגם כדי לחזק באמת את הלב, ואת שריר הלב. שריר הלב הוא גם, כמו שרירים אחרים, אנחנו צריכים לחזק אותו, ולכן אנשים צריכים לחזור לעשות כושר. אבל כל ההתחלה יכולה להיות התחלה מנוטרת. בעצם יש שם פיזיולוגים שעוקבים אחרי הכושר, שמנחים איך לעשות, לעשות את זה בהדרגתיות, אז יש חשיבות גדולה לזה, גם כדי להפחית חרדה.
נעמה: אם הבנתי נכון, החלק של השיקום הוא חלק יחסית, שמגיע מיד לאחר האירוע עצמו, והוא יחסית תחום בזמן? זאת אומרת, הוא לא נמשך שנים.
מור: נכון.
נעמה: זה משהו יחסית ממוקד.
מור: נכון. לרוב זה עד שנה, לרוב זה כמה חודשים. יש גם בשיקום הלב פסיכולוגים. פסיכולוגים דווקא יכולים להמשיך טיפול לאורך זמן. יש אנשים שהם גם ממשיכים לאורך זמן את הפעילות הגופנית שלהם שם. בוא נגיד שברוב הזמן זה באמת פעילות מוגבלת בזמן, יש הרבה מאוד מטופלים בשיקום הלב, והתחלופה שם גם גדולה.
נעמה: [מהמהמת בהסכמה] אז דיברנו על נושא של שיקום לב שהוא יחסית ספציפי, אני רוצה שנפתח את זה ונדבר בגדול על החיים אחרי אירוע לב. את יכולה קצת לתאר מה עובר על אדם שפתאום באמצע החיים עובר התקף לב, איך זה משפיע עליו, גם פרקטית בחיי היומיום, ואולי גם רגשית?
מור: יש אנשים שיודעים שיש להם הצרויות או קשיים לבביים, שהם עוברים מעקבים, שיש גנטיקה משפחתית שיכולה להשפיע, ואז הם נמצאים במעקב. אבל יש אנשים שבכלל לא יודעים שיש איזושהי הפרעה. והתקף לב עלול להיות משהו פתאומי. בכאב, באיזושהי הפרעת קצב. לא דיברנו קודם על זה שיש לנו עוד בעיה אחת שנקראת הפרעות קצב. זאת אומרת, אנשים שפתאום מרגישים שהקצב לב משתנה להם. או דום לב נחשב להפרעת קצב, שפתאום הקצב הופך להיות מאוד מהיר. דום לב זה לא קצב איטי עד הפסקת הלב, אלא להיפך.
נעמה: וואלה?
מור: קצב מאוד מהיר שלא מאפשר ללב להתכווץ כמו שצריך. זה מעין פרפור כזה.
נעמה: ואנשים מרגישים את זה על עצמם? אפשר ממש להרגיש?
מור: אנשים מרגישים, רגע לפני, אנשים שעברו דום לב מדברים על איזושהי תחושה מוזרה שהייתה להם, סחרחורת, ואז קיבלו דום לב, איבדו את ההכרה. אבל יש גם הפרעות קצב שהם פשוט לא נעימות, או קצב איטי מדי, או קצב מהיר מדי, או קצב לא סדיר. ואז משתילים להם קוצב לב, או עושים מה שנקרא צריבות. אבל למשל קוצב לב ששמים לאדם צעיר, זו תחושה שפתאום יש לי איזשהו מכשיר בגוף שעוזר ללב שלי לפעום. תחושה מלחיצה, לא נעימה. תחושה שאולי רק לאנשים מבוגרים יש קוצבי לב. אז לא, קוצב לב הוא משהו שמחזיק אותך בחיים, שומר עליך בצורה לא רגילה. יש קוצבי לב שיש בהם גם דפיברילטורים, שהם מצילים ונותנים שוקים אם יש הפרעה קשה, כמו לקראת דום לב. אז הם באמת מצילים את האנשים. ואנשים עם קוצבי לב, הם מוגנים.
נעמה: אבל עדיין יש את התחושה הזאת שיש לי משהו בפנים שאמור להציל אותי ברגע האמת. זאת אומרת, יש פה משהו מאוד מערער את התפיסה שלי שאני אדם בריא.
מור: נכון.
נעמה: יש לי כל הזמן את הקוצב הזה שככה משגיח עליי אמנם, אבל יש שם איזשהי סכנה.
מור: נכון. בכלל התפיסה שאני בן אדם בריא עלולה להתקלקל לנו ברגע שיש איזשהו אירוע לבבי. כי פתאום באמת קרה משהו. כל המושג התקף לב או הפרעת קצב פתאום משפיעה על חיי היומיום, פתאום אני במעקבים, והתחושה שזה קרה לי, והיום אני חולה לב, והרבה פעמים אני צריך כבר להשתמש בכדורים, היא מאיימת. עכשיו, הרבה פעמים אם יש התקף לב ויש אוטם, או שיש היצרות גדולה, עושים צנתור ואז שמים סטנט. וסטנטים משתילים אותם, ואז צריך לקחת גם תרופות בעצם לשמור שלא תהיה קרישיות יתר.
נעמה: ואת יכולה קצת לתאר מה עובר על אנשים כאלה ככה לאורך השנים, לצורך העניין, הם שוכחים שיש להם קוצב או שיש להם סטנטים או…? זאת אומרת, זה, זה נהיה ככה טבע שני? אתה נהיה אדיש לזה? אתה משלים עם זה?
מור: התקף לב הוא מפחיד ומבהיל, והרעיון הוא מבהיל. עם הזמן אני מכירה אנשים שחזרו לעצמם, כולל לטריאתלונים, כולל לפעילות גופנית טובה ומואצת, בעיקר אם הפגיעה הלבבית לא הייתה קשה, לא הייתה בשריר הלב, אם תפסו את זה מספיק בזמן. ואז הסטנט, הקוצב, הם חלק מהחיים שלך, ואתה באמת יכול לחזור לחיים מאוד מלאים.
נעמה: וזאת גם ההמלצה של רופאים, נכון? זאת אומרת...
מור: נכון מאוד.
נעמה: ההמלצה היא לא עכשיו, בוא, תיקח את החיים באיזי, ואל תתאמץ.
מור: נכון מאוד, נכון מאוד. זאת אומרת לחזור לפעילות, לחזור לעבודה, לחזור למיניות. הרבה אנשים שואלים לגבי המיניות. אז לחזור לחיים רגילים.
נעמה: מתי יודעים שאפשר לחזור? זה גם קצת מרתיע. שאולי אני לא אחזור מוקדם מדי, אולי הלב שלי עוד לא מסוגל לעמוד בזה, איך יודעים?
מור: אגב, באמת הלב צריך איזושהי מנוחה מיד אחרי. עכשיו, יש טענה שזה בין שבועיים לשישה שבועות. רופאים ממליצים אחרי שאתה יכול לעלות שתי קומות ברגל. זה מאוד תלוי במה קרה ואיך הלב מגיב. זאת אומרת, זה לא משהו מאוד מוחלט שיש מרשם ברור, אחרי זה צריך… אפשר להגיע למיניות מלאה... קראתי בכל מיני מקומות שגם עדיף לעשות את זה עם בת הזוג הקבועה, ולא עם בת זוג מזדמנת, כי אז ההתרגשות גדולה מדי. [צוחקות]
נעמה: בדיוק, לא להתרגש יותר מדי.
מור: אחר כך, אחרי שזה הופך להיות כבר חלק ובריאים וזה בסדר, אפשר ללכת גם עם מזדמנים. [צוחקות]
נעמה: מעולה.
מור: לא שאני ממליצה, אבל...
נעמה: טיפ חשוב. אולי באמת נחזור למיתוס שדיברנו עליו קודם באסוציאציות. מה זה הקטע הזה של "תירגע"? "תירגע אחרי התקף לב". מה זה הטיפ הזה, האם הוא נכון?
מור: אז זה טיפ שתמיד קשה לי איתו. אני חושבת שבהרבה מאוד מחלות כרוניות, כל הזמן אומרים "כן, בגלל החיבור בין גוף לנפש…", ושאנחנו מאוד חיים את החיבור גוף-נפש הזה כשיקומיים, אז אני חושבת שהתחילה מן מודה כזאת של להיות… "בוא, תנוח, תרגע, זה ישפיע עליך לטובה". עכשיו, סטרס לא עושה התקפי לב. אנחנו מדברים על איכות חיים, וזה המושג שאני אוהבת להגיד. אם יש סטרס והוא הורס לי את איכות החיים כי הוא משפיע לי על השינה ועל אכילה לא טובה ועל תחושה שלא טוב לי כל הזמן, אז יכול להיות שאני צריכה לשפר את איכות החיים שלי. לא כדי לשמור על הלב שלי! יכול להיות שאם אני רוצה לישון טוב ולאכול טוב, ולא לעשן, אז באמת אני צריכה לשנות, כי אלה כן משפיעים על הלב. אבל לא ישירות, סטרס שווה התקף לב! אם אני ארגע, אז לא יהיה לי התקף לב.
נעמה: כן.
מור: צריך לדעת גם שגנטיקה היא אחד הדברים הכי משמעותיים באירועים לבביים. אז זה בסדר אם אתה תהיה נורא רגוע, ואתה תהיה, אני לא יודעת, בוויפסנה כל היום, ויהיה לך גנטיקה לא משהו, אז אתה גם… אתה עלול להיות עם התקף לב.
נעמה: כלומר, אני חושבת שבאמת המסר החשוב פה זה שמתח וחרדה הם לא הגורמים…
מור: הישירים.
נעמה: …הישירים לאירועי לב. זאת אומרת, אפשר שאדם יהיה לחוץ וחרד, וזה לא בהכרח יגרום לו לאירועי לב. מצד שני, יכול להיות שזה כן פוגע באיכות החיים, שמובילה להתקפי לב, או לאירועי לב אחרים.
מור: בדיוק. אנחנו יודעים שעישון, אכילה, שינה, משפיעים על הבריאות הגופנית וגם בריאות הלב.
נעמה: כן.
מור: אז אם כל זה גורם לנו להפרעה בכל התפקודים האלה של אכילה, שינה, עישון, או כאלה, אז באמת צריך עליהם לשמור.
נעמה: את מכירה סיטואציות שבהן נניח בני המשפחה נזהרים פתאום ליד אדם שעבר אירוע לבבי, לא להרגיז אותו, מה היית אומרת למשפחות כאלה?
מור: אני אומרת למטופל הרבה פעמים שלא יגלה לבני משפחתו שאפשר להרגיז אותו, כי אם הם הולכים בשקט, אז אולי זה נחמד לו [צוחקות]. אבל בינינו, הוא יכול להיות בסטרס.
נעמה: הבנתי.
מור: אני כל פעם אומרת שהפסיכולוגית נותנת אישור להיות בסטרס.
נעמה: [צוחקת] כן, אני חושבת שזה מסר חשוב, כי אני חושבת שבאמת הרבה אנשים יכולים על החרדה שלהם, להיות גם חרדים מזה שהם מתרגזים או מזה שהם כועסים, ואולי זה יכול להפחיד מלחוות עוד אירוע. זאת אומרת, להלחיץ.
מור: לגמרי, לגמרי ככה. כי בן אדם שכל הזמן מנסה לשמור על זה שהוא לא יתרגז, פן יהיה לו עוד פעם התקף לב, שהוא לא יהיה חרד, שהוא לא יהיה בסטרס, החרדה מתחילה להיות חרדה מהחרדה, חרדה מהסטרס. וזה מעלה את המצוקה הרבה יותר מאשר להמשיך את הלגיטימציה להיות במתח בחיים, כי מתח הוא משהו בריא. בעצם הוא מוביל אותנו הלאה. אגב, גם יש בני משפחה שממליצים, או אנשים קרובים שממליצים לעזוב מקום עבודה מלחיץ. עכשיו, הרבה פעמים אני שואלת את המטופל, אם יהיה לו רגוע יותר אם הוא יעזוב את מקום העבודה. בכלל לא בטוח. יש אנשים שמאוד אוהבים את מקום העבודה שלהם, שהוא נותן להם המון סיפוק, ופתאום לעזוב אותו? למה? כי לסביבה נראה שהוא… שזה מקום עבודה מלחיץ?
נעמה: אז מה היית אומרת לכזה אדם?
מור: להישאר במקום העבודה ולראות שאיכות החיים שלו תקינה. ואם הוא אוהב לעבוד עד מאוחר, שיעבוד עד מאוחר. זה לא אומר שזה עושה סטרס, עבודה קשה.
נעמה: כן. מסר חשוב, אני חושבת באופן כללי, שמתחבר גם עם הגישה השיקומית של לנסות לחשוב גם בהינתן איזשהו אירוע משנה חיים שעברת, איך אתה עדיין ממשיך לחיות חיים משמעותיים ומלאים.
מור: נכון מאוד, נכון מאוד.
נעמה: ולמישהו אחד יכול להיות שיהיה לו טוב להישאר באותה עבודה מלחיצה, ומישהו אחר יכול להיות שעם קשר או בלי קשר לאירוע הלבבי, הוא יבחר לעזוב.
מור: והוא ינצל את זה למשהו אחר. אבל אז שוב אני מדברת על איכות חיים, ואם זה משפר את איכות החיים, מה טוב?
נעמה: כן, מעולה. איך פסיכולוג ופסיכולוגית שיקומיים עושים איזשהו תהליך עם אדם שעבר אירוע לבבי? את יכולה קצת לספר? אולי אפילו דרך דוגמה?
מור: אז באמת, הרבה פעמים הרופאים, או האחיות במחלקה, מזמינים אותנו לפגוש מטופל שבדיוק עבר והחרדה נורא גבוהה. אז דבר ראשון, אנחנו מורידים את החרדה, כי אנחנו יודעים שהרפואה מאוד טובה בארץ, והטיפולים נהדרים, ובאמת אפשר לחיות אחרי אירוע לבבי, אם אתה שומר באמת היענות לטיפול תרופתי, לבדיקות, היא דבר מרכזי. אז גם הפסיכולוג השיקומי צריך להיות כזה שמעלה את ערך ההיענות התרופתית.
נעמה: מה, איך עושים את זה?
מור: להעביר את המסר באמת שזה נורא חשוב! להיות ער לזה, לפעמים לשתף את בני המשפחה, למצוא שיטות שיעזרו כדי שבן אדם יהיה מספיק ער לכך שהוא צריך לקחת את הטיפול התרופתי בזמן. למשל, בעניין של עישון, אז אני לא תמיד אצליח להגיד, אפשר להגיד והרופאים אומרים להפסיק לעשן, אבל לא תמיד אנשים מצליחים להפסיק לעשן. אז המסר עובר, אבל אני לא, כמובן אני כפסיכולוגית שיקומית, זה תחושה של חרדה להתחיל להגיד "אתה צריך עכשיו לשנות את כל מהות חייך". אז אני אעשה את זה בהדרגתיות. בוא נראה מה אפשר, בוא נראה מה אי אפשר, בוא נבדוק כמה אתה רוצה באמת להפסיק לעשן, למשל. אם כן, אולי אפשר ללכת לאיזשהו מקום של גמילה. אני אעזור לאדם להגיע למקסימום נוחות בתוך האירוע הלבבי והחיים לצד איזושהי מחלת לב.
נעמה: מה בשלבים הראשונים, החרדות העיקריות שאת רואה שעולות?
מור: החרדה העיקרית זה מהישנות של האירוע הלבבי.
נעמה: שזה יחזור?
מור: כן. אז מה יקרה? האם זה יכול לקרות לי שוב? שזה נורא מאיים. והדבר השני, כמה זה ישנה לי את איכות החיים. וזה באמת תלוי בכמה הלב נפגע. זאת אומרת, אני אנסה לבדוק עם המטופל איך עכשיו הוא יכול לצמוח לתוך חיים, לפעמים קצת אחרים, אבל שיכולים להיות שוב מלאים. מה מתאים לחיי היום-יום שלו? אם יש לו פגיעה לבבית יותר קשה, אם היה התקף ונפגע הלב יותר בעוצמה, אז מה הוא יכול לעשות? כמה הוא יכול לחזור לעבודה? ואולי כן, וזה בסדר. מה קורה עם הטיפולים, גם התרופתיים, ההיענות. איך הוא ממשיך לחיות עם בני המשפחה? כמה יכול לקבל עזרה ולבקש עזרה? כמה הוא יכול לתת לעצמו לנוח? מישהו נורא עייף, אז תנוח, זה בסדר לישון, אם צריך לישון, או לנוח. כל האפשרויות נפרסות בפנינו, ואנחנו יכולים לבחור ביניהן. אני חושבת שזה חלק מפסיכולוגיה שיקומית בכלל, להגדיל את אפשרויות הבחירה לחיים לצד מחלה, או לצד נכות.
נעמה: לגמרי, וגם במה שתיארת עכשיו, באמת יש את כל האספקטים היותר רחבים של החיים של האדם. זאת אומרת, לא רק הוא, אלא גם המשפחה, הקהילה, תעסוקה, כל המימדים בחיים שעלולים להיות מושפעים מכזה אירוע.
מור: נכון.
נעמה: את יכולה אולי לספר באמת קצת על העבודה עם משפחות, עם בני המשפחה של מטופלים?
מוא: כן, א'. אנחנו הרבה פעמים ממש מקבלים לטיפול בני משפחה. יש כאלה שחוו את התקף הלב, את דום הלב…
נעמה: זאת אומרת, היו שם בזמן שזה קרה.
מור: היו שם, כן. שזה ממש מפחיד. והם הרבה פעמים מתחילים לשמור על בני המשפחה. אל תתאמץ, תהיה… איפה הוא? חס וחלילה, למטופל, הטלפון לא לידו, אז הם נלחצים.
נעמה: המון חרדה.
מור: הרבה מאוד חרדה. בכל זאת צריך לזכור שאירוע לבבי הוא אירוע שעלול להיות אירוע מסכן חיים. כיום אין הרבה מוות, אני חייבת להגיד. זאת אומרת, כשאני הגעתי למרכז הלב לפני איזה עשר שנים, הייתי בטוחה שאני הולכת לחוות הרבה מאוד מוות. אבל הרפואה באמת כל כך טובה, שבאמת מחזיקים אנשים תרופתית ובאופן בריא לאורך עשרות שנים. אבל האירוע הוא מסכן חיים, ולכן המשפחה צריכה גם להפחית את החרדה. לראות שהבן אדם חוזר לעצמו, לראות שהוא תקין, לוודא שהוא הולך לבדיקות ולביקורות. ותמיד אני אומרת, הביקורת היא לוודא שאין החמרה. הביקורת והבדיקות הם לא לחפש את הרע, זה לוודא את הטוב.
נעמה: זאת התחושה שהרבה פעמים יש לאנשים, לכן הם עשויים להימנע מללכת לביקורת?
מור: כן, הם נורא מפחדים.
נעמה: מפחדים שיתגלה משהו.
מור: נכון. ואחרי האירוע הלבבי גם רואים שיפור, הרבה מאוד פעמים.
נעמה: שיפור במה?
מור: שיפור בתפקוד הלב.
נעמה: שזה בזכות בעצם הטיפול התרופתי התומך.
מור: הטיפול התרופתי, הכושר, הזמן שעובר.
נעמה: תגידי, דיברנו המון המון על חרדה אחרי אירועי לב, אבל אולי נדבר קצת על ההבדל בין התקף חרדה להתקף לב? זה לפעמים קצת מבלבל?
מור: קודם כל, התקף חרדה זה לא התקף לב, והתקף חרדה לא מוביל להתקף לב. חרדה זה משהו טבעי שיש לגוף, והתקף לב זה פגיעה לבבית. ולכן, כשיש לנו איזשהו מצב חרדתי, הרבה פעמים אנשים אחרי התקפי לב רצים למיון, וגם לפני. ובמיון ברור לרופאים שזה התקף חרדה ולא התקף לב. מה שאומר שהסימפטומים של התקף חרדה הם לא דומים לסימפטומים של התקף לב. התקף חרדה הוא משהו טבעי של הגוף. הלב אמור לדפוק מהר, ההזעה אמורה להיות, יובש בפה אמור להיות. כל אלה הם חלקים של חרדה שהגוף יודע להתמודד איתו בסדר ומשהו מאוד הישרדותי. התקף לב זה בעיה פיזיולוגית של הגוף. אם יש ספק, אין ספק וצריך ללכת למיון. זאת אומרת, זה לא שאנחנו אומרים עכשיו בכל מצב שפתאום יש מצוקה, אז להישאר בבית. אבל אנשים יודעים להבדיל בין התקף חרדה להתקף לב.
נעמה: זאת אומרת, אנשים שעברו התקפי לב ואז חווים התקפי חרדה יודעים להגיד את ההבדל?
מור: יודעים, בהתחלה נורא נבהלים, כי הם בטוחים שזה גם יגרום להם להתקף לב. אבל זה לא אותו דבר.
נעמה: זה חשוב, וזה גם חשוב להגיד שזה באמת מאוד מלחיץ.
מור: מאוד מלחיץ, ושוב, הדבר שהכי חשוב אני חושבת להדגיש, זה שהתקף חרדה לא מביא להתקף לב.
נעמה: אני חושבת שבאופן כללי, החרדה, ככה את נורא שמה דגש על זה שבאמת זה אחד המרכיבים העיקריים, או התגובה הרגשית העיקרית אחרי אירועי לב, אבל באמת, אני חושבת שאחד המסרים הוא שזה באמת נורמלי. נורמלי להיות בחרדה אחרי שחווית התקף לב. נורמלי שזה נתפס על ידך כאירוע קטסטרופלי. זאת אומרת, זה באמת אירוע משנה חיים. אני חושבת שלוקח זמן לצאת מהעמדה שהחרדה משתקת אותך.
מור: נכון מאוד, זאת אומרת...
נעמה: זה תהליך, זה לא יקרה בתוך שבוע מרגע האירוע.
מור: זה תהליך, נכון, ובעצם הלב צריך להוכיח לך שהוא בסדר, וזה לוקח זמן. חרדה היא משהו מאוד מאוד טבעי, ואי אפשר להשתלט עליה. זאת אומרת, אי אפשר לשלוט בה, וזה בסדר. היא תהיה חודרנית, היא תיכנס, היא חלק מהחיים אחרי התקף לב. אנחנו לא… אני נותנת לגיטימציה מלאה להיות בחרדה אחרי ההתקף לב.
נעמה: והיית ממליצה לאנשים שנניח לא מצליחים, שאצלם החרדה לא פוחתת מאליה, כן לפנות לטיפול?
מור: בהחלט. אני חושבת שהפסיכולוגיה השיקומית והפסיכולוגים השיקומיים יודעים בהחלט לעזור בהפחתת חרדה. ולפעמים יש אנשים שגם רוצים לעשות איזשהו ספורט, יש אנשים שרוצים ללכת ולעשות כל מיני הרפיות, אבל הרפיה, אני לא רוצה שזה יהיה איזשהו issue שחייבים ללכת ולעשות הרפיה, או נשימות, או כל מיני שיטות להפחתת חרדה, כדי להגן על הלב שלי. ההתנהגות ההגנתית לשמירה על הלב היא היענות תרופתית, והיענות לאיכות חיים טובה.
נעמה: [מהמהמת] תגידי, דיברנו ככה הרבה על חרדה, שזו אחת התגובות הרגשיות העיקריות אחרי אירועי הלב. איזה עוד תגובות רגשיות את רואה?
מור: יש גם דיכאון על השינוי שקרה לי. פתאום החיים שלי השתנו, פתאום אני מרגיש כמו אדם, לפעמים אומרים זקן, שיש לו תרופות. גם אנשים יותר מבוגרים שהרגישו טוב בחייהם והרגישו שהם… שחיי היומיום שלהם תקינים, פתאום לא רוצים להיות קשורים לתרופות, לקוצבים, לבדיקות, ופתאום זה משתנה. אז אנשים יכולים גם להיכנס לאיזשהי… דכדוך, בגלל איזשהו שינוי באורח החיים שלהם.
נעמה: אז זה בעצם איזשהו תהליך שאת מלווה כפסיכולוגית של אבל ואובדן?
מור: נכון. זה אובדן בריאות ואובדן אמון בגוף. זאת אומרת, יש משהו בהתקף או באירוע לבבי שהוא בגידה. בגידה של הגוף בי. אני סמכתי על הגוף ועל הלב שיעבדו באופן תקין, והוא לא עושה את זה.
נעמה: ועוד בהפתעה!
מור: ועוד בהפתעה, בחלק מהמקרים. יש מקרים שהוא מדרדר, יש מקרים של מחלה לבבית מלידה, שהיא גנטית. אבל גם ההידרדרות של המחלה הזאת היא מאכזבת נורא. כי יש אנשים שחיים ויודעים ברקע שיש להם גנטיקה, או שנמצאים כל הזמן במעקבים והכל בסדר, ולפעמים פתאום מתחילה הידרדרות. זה נורא מאכזב.
נעמה: לגמרי, לגמרי. מור, אני רוצה שנדבר על איזשהו אספקט אחר לגמרי, וזה הנושא של השתלות לב. את יכולה קצת לספר, קודם כל, מה התפקיד הפסיכולוגית השיקומית סביב כל הנושא הזה, וגם כמובן איזה תגובות את רואה אצל מטופלים, מושתלים ומושתלות, לפני, אחרי.
מור: אז השתלות לב זה באמת משהו נורא מרגש. אני זוכרת שרק הגעתי למרכז הלב, אז הרעיון שמשתילים לב פשוט השאיר אותי בשוק. זה משהו באמת שמחזיק אותך בחיים. אז כן, יש לא מעט השתלות ב"שיבא", אבל גם מאוד מעט. אז כל הרעיון הזה של השתלה הוא רעיון שאנחנו צריכים לעשות הערכה לקראת ההשתלה, בגלל שאין הרבה לבבות. הלבבות הם כל כך יקרים, שרק מי שמתאים יכול לקבל, או מי שיהיה לו איזושהי תמיכה בטוחה. אנחנו צריכים לדעת שהבן אדם יש לו היענות תרופתית תקינה, שיש לו תמיכה מסביבו, בין אם בתשלום לבין אם משפחה תומכת. כי להיות מושתל לב זה לא להיות נורא בריא. זה להיות עם המון תרופות! כל הזמן להיות בבדיקות. הם עוברים ביופסיות של הלב, אין כאב לב יותר, כי אין יותר עצבים, בגלל שחתכו את עצבי הלב, אין יותר כאב. אז עושים ביופסיה כדי לראות אם הלב תקין ואם אין דחייה של הלב. אגב, דחייה זה גם מילה נורא מפחידה, אבל כשיש דחייה, אז פשוט נותנים עוד תרופות. אז אנחנו צריכים לראות שבן אדם יוכל לשמור על הדבר הכל כך יקר הזה.
נעמה: [מהמהמת] ואיך בדרך כלל אנשים מגיבים, נניח, כשהם מקבלים את הבשורה, "הנה, הגיע הלב"?
מור: קודם כל, זה גם פחד גדול. כי אתה נכנס לניתוח ואתה מקווה שתצא ממנו טוב. התרגשות וציפייה שזה יהיה, וציפייה כבר להיות בריא. כי בעצם זה, קודם אמרתי שיש בזה מחלה, אבל יש בזה הרבה יותר בריאות מאשר איך שהיית לפני.
נעמה: כלומר, זה כן משפר את איכות החיים.
מור: זה משפר את איכות החיים בצורה לא רגילה. וזה התרגשות רבתי של כל המשפחה. והולך להיות אירוע ארוך. זה תהליך של ניתוח ארוך, שהמשפחה יושבת ומחכה בציפייה, וגם אחרי זה לוקח זמן עד שמעירים את הבן אדם, רוצים לראות בטיפול נמרץ שהוא בסדר. זאת חוויה שהיא מרגשת, מפחידה, אבל היא כולה תקווה בעצם.
נעמה: מהמם.
מור: כן.
נעמה: רוב ההשתלות, אגב, מצליחות?
מור: כן, רוב ההשתלות עובדות. ויש עוד דבר שעושים אותו הרבה מאוד עכשיו, שנקרא השתלה של לב מלאכותי. ורוב הלבבות המלאכותיים הם גשר להשתלת לב. מי שראשון בתור להשתלת לב, זה אנשים שהם באמת מצבם קשה. ואגב, שיש להם כרטיס אדי.
נעמה: אה, מי שיש לו כרטיס אדי בעצמו, מקודם בתור לקבל השתלות?
מור: כן, כן, כן. וגם בני משפחתו.
נעמה: טוב לדעת.
מור: מי שאין לו כרטיס אדי, הוא לא יהיה מקודם בתור. חשוב, חשוב, חשוב לחתום על כרטיס אדי.
נעמה: חשוב מאוד, כן. מור, אחרי הפרוצדורה של ההשתלה, ככה, הכל עובר כמו שצריך, את יכולה קצת לספר אולי על הדינמיקה ועל היחסים בין המושתל או המושתלת לבני המשפחה של התורם או התורמת?
מור: זה באמת נושא שהוא חשוב. יש משפחות של תורמים שלא רוצים שיהיה קשר, או לא כל כך רוצים להכיר את המושתל. ומצד שני, יש גם מושתלים שפחות רוצים להכיר את המשפחה של הנתרם. זאת חוויה קשה, כי אתה זכית לחיים לאחר שבן אדם אחר מת. יש כאן שמחה שמהולה בהרבה צער, עצב, ולפעמים רגשות אשם. זאת אומרת, חוויית הרגשות אשם של הנתרמים היא קיימת. אני צריך לקבל לב של בן אדם שנהרג. חוויה לא פשוטה. יש לנו משפחות שהם בקשר מאוד טוב בין התורמים לנתרמים, ונשארים בקשר. אני מכירה למשל מישהי שאמרה, 'אנחנו לא אנדרטאות מהלכות'. את בעצם הולכת עם איבר שהוא נחשב לאיבר נורא חשוב, מעין איבר רגשי, ועומד שם בן אדם שמחזיק את הלב, שהוא נחשב למשהו שהרגש של העולם. וזאת שאלה, כמה אתה מרגיש אנדרטה של אותו בן אדם שנהרג. וזאת גם חוויה שעליה צריך לדבר, וכמה הקשר נמצא, וכמה אתה רוצה להיות מעורב בחיים של אותו אחד שמחזיק את הלב של היקר לך, וכמה אותו אחד מוכן שיהיו כל הזמן מעורבים בחיים שלו.
נעמה: נכון, לגמרי. יש לפסיכולוגית השיקומית מקום במרובע הזה, בין התורמים לנתרמים?
מור: אז לפסיכולוגית השיקומית יש בעיקר מקום לנתרם, שמרגיש כמה הוא רוצה להיות מעורב וכמה לא, ועל נושא רגשות האשם והחוויה הלא פשוטה הזאת.
נעמה: אני באמת חושבת גם בהיבט של הנתרמים, כמה באמת כל הקשת של הרגשות היא לגיטימית. גם תחושות האשמה וגם השמחה וההודיה והתקווה. הכל לגיטימי, ונשמע שבטיפול באמת מנרמלים את התחושות.
מור: נכון, נכון, נכון.
נעמה: מור, אני רוצה עכשיו לסטות מנושא אירועי הלב, כי אני רוצה לשאול אותך על נדבך אחר בקריירה המקצועית שלך, וזה העובדה שאת מטפלת בשפת הסימנים, בעבודה עם אנשים שיש להם ליקויי שמיעה. את יכולה לספר קצת על הדרך הזאת, איך הגעת לזה, איך זה לטפל בשפת הסימנים?
מור: כשהייתי בתואר הראשון, אז עבדתי בעבודה בשדה, קוראים לזה, מן התנדבות כזאת, עם ילדה חירשת. ובמיח"א, שזה הגני ילדים והבתי ספר של ילדים חירשים, אז דרשו מכל מי שעושה עבודה בשדה או מתנדב עם חירשים, שילמד שפת סימנים. וככה התחלתי עוד בתואר הראשון ללמוד שפת סימנים. ונורא אהבתי, כי יש משהו מאוד תנועתי והגיוני בשפת הסימנים. ואחר כך פתאום התפנה מקום בבית ספר של חירשים, בתיכון, שנקרא "עמל" בכפר סבא, שהוא היה מחובר גם לפנימיה, והתחלתי לעבוד שם, ובמשך 14 שנה עבדתי בבית ספר הזה, ולמדנו כל שבוע, כל הצוות, שפת סימנים, וכל העבודה באמת התנהלה, כולל אבחונים בשפת סימנים, וגם טיפולים שלמים, עד היום אני מקבלת מטופלים ועובדת איתם בשפת סימנים. לא תמיד זה פשוט, צריך הרבה מאוד ריכוז, אני בכל מקרה, כי אני צריכה להבין יותר מה אומרים, אני יכולה לשאול. רוב החירשים שמסמנים, הם מאוד סובלניים, אז הם יחזרו על הדברים ויסבירו שוב ושוב. אבל זה שיחה כמו כל שיחה של מטופלים. יש מצבים של יחסים בין-אישיים, שקשורים גם ללקות שמיעה, בין שומעים לחירשים, משפחות של שומעים שיש בהם חירשים, למשל, יכולים להיות כל מיני התנהלויות. מקומות עבודה, הרבה פעמים אנחנו עובדים על בעיות בעבודה. באמת, כל מיני התנהלויות שצריכות התאמה בעצם של האדם החירש, לעולם החיצוני, לעולם המציאותי, לעולם העבודה ולעולם החברתי.
נעמה: נשמע מאוד שיקומי, מאוד קשור לבכלל קבלה של אנשים עם מוגבלויות כאלה ואחרות בחברה שלנו.
מור: נכון, נכון. אבל יש משהו אצל חירשים שצריך להבין שהתפתחותית, להיות חירש, מבחינה נפשית, זה יותר קשה. כי מלידה הילד זקוק לתיווך מתמיד. זאת אומרת, יש תמיד סיפור על ילדה, ילדה חירשת במשפחה שומעת, שכל פעם אמא שלה הולכת, פותחת את הדלת ויש מישהו מעברו השני של הדלת. וכל פעם שהיא הולכת לדלת היא לא יודעת… היא פותחת את הדלת ומגלה שאין שם אף אחד מעבר לדלת. והיא לא מבינה איך זה יכול להיות. אמא שלה קוסמת. את העניין של דפיקה בדלת או צלצול בדלת, היא לא יודעת. שפה - אתה לא שומע שפה, אתה לא לומד שפה, אז אתה לא יודע מה אומרים. ולכן חירשות דורשת תיווך, בשביל התפתחות היא דורשת תיווך בלתי פוסק. צריך להיות תיווך שפתי כל הזמן. הורים חירשים לילדים חירשים, הם מרגישים נהדר. חירשים הרבה פעמים רוצים שיהיו להם חירשים, חירשים מלידה.
נעמה: כן.
מור: לא מתחרשים. אלא חירשים מלידה רוצים שיהיו להם ילדים חירשים כי הם יודעים להתנהל שם. עולם החירשים זה עולם תרבותי, לפעמים די סגור. יש להם שפה משלהם, יש להם חוויות משלהם, יש להם חברה.
נעמה: ואמרת לי קודם שאין הרבה פסיכולוגים ופסיכולוגיות שמדברים, שמטפלים בשפת הסימנים.
מור: נכון.
נעמה: מור, זה עושה חשק לעשות פרק שלם על אנשים עם לקויות שמיעה. ממש תודה על הכמה דקות האלה שהקדשת לנושא.
מור: בשמחה.
נעמה: ואני בכלל אגיד שככה, הפרק הזה היה מבחינתי גם מעניין, גם פוקח עיניים, גם מחדש, אגב, על כל מיני מיתוסים ושמועות שגם אני לדעתי שמעתי ונפלתי בהם. יש לך איזשהו מסר לקהל המאזינים והמאזינות שלנו? אנשים שעברו אירועי לב, אנשים שבני המשפחה שלהם עברו, מטפלים, מטפלות.
מור: לא לפחד מסטרס, זה הדבר שאני כל כך רוצה שיקרה. שאנשים לא יהיו בחרדה מסטרס. סטרס לא הורג.
נעמה: מעולה. אז בנימה אופטימית זו, תודה רבה, מור.
מור: בבקשה, נהניתי מאוד.
נעמה: אני שמחה, גם אני. ותודה רבה למאזינות ולמאזינים שלנו.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments