חינוך מחדש - פרק 4
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Apr 8
- 21 min read
רחלי וגלית חוזרות למקורות. נזכרות איך הן הכירו ואיך הזהות הדתית שלהן מגולמת המפגש הזה. מה מקומו של בית ספר קשת בביטוי הזהות הזו ואיך מגדלים ילדים ותלמידות לאורה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/02/2024.
[מוזיקה]
גלית: [נושמת עמוק]
רחלי: התחלנו.
גלית: אה… היי!
רחלי: היי גלית.
גלית: היי, רחלי.
רחלי: מה שלומך?
גלית: אני עייפה.
רחלי: זה מתיש.
גלית: אני עייפה, אבל אני שמחה שאת פה, ואני ממש מקווה שאנחנו בישורת האחרונה של המילואים של אלי.
רחלי: אמן.
גלית: אמן. ואז אולי, אולי הפרק הבא יהיה חגיגה של זה. בואי נראה.
רחלי: הלוואי. וגם הפודקאסט עצמו, הוא חגיגה והוא עוזר, הוא עוזר לכוחות של חיוּת קצת.
גלית: לגמרי.
רחלי: אז אנחנו, לכן אה… עושות את זה גם מתוך העייפות.
גלית: לגמרי, לגמרי.
רחלי: והפעם, דווקא פתאום היה לי נורא חשק לחזור למקורות ולדבר קצת על איך הכרנו, כי אני חושבת שאיך שהכרנו זה גם איזשהו סמל למשהו מאוד בסיסי בזהות ובמהות של כל אחת מאיתנו, וגם ביחד. אממ…
גלית: וזה באמת סיפור. כאילו זה סיפור מעניין, איך את ואני הכרנו.
רחלי: אז יאללה, אז תתחילי לספר את הסיפור.
גלית: אני אספר את הסיפור, כי אני חושבת שנקודת המבט שלי בסיפור הזה היא… [מצחקקת] היא באמת… כי בעצם, אני הכרתי אותך לפני שהכרת אותי, כי את בשבילי היית דמות, ואני אסביר למה הכוונה.
רחלי: אושייה.
גלית: אושייה, מפורסמת. [רחלי צוחקת] לא, לא, לא, הקיום שלך בעולם השפיע עליי עוד לפני שידעת, ובצורה מאוד… בצורה מאוד עמוקה. כאילו, זה לא היה… כי בעצם, יש, כאילו, מי שמכירה אותנו וחיה בתוך הסְפֵרַה שלנו, מכירה את הדבר הזה, אבל לא כולם, אז אני אסביר במה מדובר. יש קבוצת פייסבוק שנקראת…
רחלי: הייתה קבוצת פייסבוק.
גלית: הייתה. לא, אה, אוקיי. כן, נכון. בסדר. הייתה קבוצת פייסבוק שקראו לה "אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור", או בפי חברותיה הוותיקות הפֵדְ… "פֵדְלַחוּשִׁיָה"? אני אומרת את זה נכון?
רחלי: או ה"פַדְלַחוּשִׁיָה", לא משנה, זה בסדר.
גלית: בסדר, לא חשוב. רחלי הייתה אחת המנהלות של הקבוצה, ובתקופה שאני הצטרפתי לקבוצה, דמות מאוד דומיננטית, שיש לומר, [צוחקת] הייתה לה פרסונה אינטרנטית עוקצנית ומושחזת, מעבר לזה שאת היית קצת מפחידה, אבל אני חייבת לומר שמהרגע הראשון בעיניי מאוד-מאוד חכמה, אני חייבת להגיד את זה. אני נכנסתי לקבוצה הזאת, ואני חושבת שכמו שקרה להרבה נשים דתיות שנכנסו לקבוצה הזאתי, שהיו דומות לי, פשוט התחלתי לקרוא, ממש בשקיקה, אני חייבת להגיד. בהתחלה הייתי קוראת המון-המון פוסטים, הלכתי אחורה, קראתי המון-המון פוסטים למלא נושאים, ופשוט, זה היה כמו לשבת בהרצאות. כי פשוט קראתי המון דברים שנשים שאני לא הכרתי והיו במקום אחר בחיים, עם נקודת מבט שהיא גם דתית וגם פמיניסטית, ועוסקת בכל הקונפליקט שיש בין הדברים האלה, ואני הגעתי מתוך מקום שאני לא הייתי בקונפליקט כאילו, או לא ידעתי שאני בקונפליקט. הייתי אישה דתייה-לאומית בעולם, היו לי את הקטעים הספציפיים שלי, אבל ממש, היה עולם חדש שהשפיע עליי בצורה מאוד עמוקה, ושינה את האופן שבו הסתכלתי על העולם ועל עצמי, ממש ככה. ואת היית בתוך הדבר הזה דמות מאוד משמעותית, שלא באמת הייתה קיימת בחיים, זה היה וירטואלי לחלוטין. ואז אני התקבלתי להוראה ב"קשת", בתיכון "קשת" בירושלים, שכבר דיברנו עליו פה, וכחלק מזה שהייתי צריכה ללמד תרבות ישראל בכיתה ז'…
רחלי: המקצוע המפואר בישראל.
גלית: [צוחקת] המקצוע המפואר בבית-ספר "קשת". לא, הוא מאוד משמעותי ב"קשת", בואי לא נהיה זה. כחלק מ… אז הייתי צריכה ל… מה זה הייתי צריכה? את התנדבת, בטוב לבך, להעביר לי את כל התכנים שיש לך, לקראת זה שאני הולכת ללמד בכיתה ז'. ובגלל שאת בן-אדם, כאילו, את אישה מאוד נדיבה… לא, אני אומרת ללא תפקיד רשמי, את פשוט הסכמת לחנוך אותי בכל מה שקשור להוראת המקצוע הזה, לתת לי את כל מה שיש לך, ואז הייתי צריכה…
רחלי: נפגשנו בבית שלי.
גלית: נפגש… הייתי צריכה לבוא אלייך הביתה, ואני התרגשתי [רחלי צוחקת] כאילו אני הולכת לפגוש בן-אדם מפורסם.
רחלי: סלב.
גלית: סלב. [רחלי צוחקת] ואת לא ידעת, את לא ידעת שאני…
רחלי: נכון.
גלית: שאני יודעת מי את, שאני עוקבת אחרייך, שקראתי מלא דברים שכתבת, שכאילו, כזה. והתרגשתי מאוד, ואני חושבת, היה שם איזה רגע אפילו, כשישבנו ודיברנו על… זה, שחשפתי את זה.
רחלי: התוודית.
גלית: כן.
רחלי: התוודית.
גלית: התוודיתי בפנייך, ואמרתי לך: [ביראת כבוד] "אני יודעת מי את. אני עוקבת אחרייך" וזה וזה. זה היה נורא… זה היה חמוד.
רחלי: נכון. לא, אבל כן, זה כאילו מייד שם אותנו בעמדת חברות. כלומר, כאילו, אני מבינה שאת התייחסת אליי בתור סלב, אבל כאילו, כאילו, מבחינתי, זה היה כאילו, "אני יודעת מי את, אני קוראת אותך בפייסבוק, אנחנו ביחד בקבוצה הזאתי", אז היה לזה… זה כאילו, מבלי להגיד הרבה, זה כאילו, להגיד: "יש לנו חיבור מאוד עמוק". באיזשהו משהו זהותי, פוליטי, רוחני, ששתינו מתעסקות בו מאוד, ובתקופה הזאת אני התעסקתי בו.
גלית: כל היום.
רחלי: המון-המון-המון. אולי תכף אני אגיד איפה אני נמצאת עכשיו בתוך הדבר הזה, אבל בתקופה הזאת זה באמת היה אולי החלק הכי משמעותי בזהות שלי. אמממ…
גלית: כן חשוב לי להגיד במקום הזה, שהקבוצה הזאתי, שבאמת כבר לא קיימת היום, ואנחנו לא נתעסק בזה כרגע, אבל היא חוללה מהפך בעולמן של נשים דתיות. אה, אבל בואי נדבר שנייה על… אז אני… על למה בכלל את ואני ב"קשת". ובגלל שאת הוותיקה יותר, אז קודם כל את תספרי. למה… את כבר לא ב"קשת", אבל למה, למה הגעת לתיכון "קשת" דווקא?
רחלי: נכון, אני כבר לא ב"קשת", וזה גם מסע בפני עצמו. אני כאילו כבר פעמיים לא ב"קשת", כי כבר עברתי פעמיים. אבל אני אגיד שאני, מבחינתי, "קשת" זה הבית, מהבחינה הזאתי שהאידיאולוגיה המאוד-מאוד בסיסית של "קשת", היא הדבר שגדלתי עליו כילדה, לפני שהיה "קשת". ואני אגיד גם שההורים שלי, כל אחד בכובע שלו, היו מאוד-מאוד מעורבים בהקמה של "קשת", ובמיסוד של "קשת". אז קודם כל במקום היותר בסיסי של הדבר, ההורים שלי מגיעים מעולמות שונים - אמא שלי מגיעה מעולם מאוד חילוני, אבא שלי מגיע מעולם כזה דתי של בני עקיבא. הם נפגשו, עברו כל מיני מהפכים דתיים בתוך החיים שלהם, כל מיני גלגולים בתוך החיים שלהם, אבל אנחנו, תמיד היינו משפחה שחיה… [פאוזה] יש לצייטלין, נראה לי, את הספר הזה, "על גבול שני עולמות", נראה לי שזה צייטלין, לא משנה - שחיה על גבול שני עולמות, בצורה מאוד-מאוד חיה.
גלית: הדתי והחילוני.
רחלי: הדתי והחילוני. ההורים שלי, הייתה תקופה שהם רצו לשלוח אותנו לבית-ספר חילוני, ושנקבל את החינוך הדתי בבית, אחר-כך הם התחרטו, מכל מיני סיבות, והחליטו לשלוח אותנו לבית ספר מאוד-מאוד דתי, אותי ואת אחותי, לבית ספר "חורב", כאילו, להארדקור הדתי.
גלית: אפילו יותר דתי מהחינוך שאני קיבלתי.
רחלי: כן, חרד"לי. ושאת החינוך החילוני, הביקורתי, הפורץ גבולות, השואל שאלות, הומניסטי, נקבל בבית. וההורים שלי, בעיקר אבא שלי, חושבים שקונפליקט זה דבר נהדר. אז אני תמיד אומרת, בשלב הזה כשאני מספרת את זה, "ילדים, אל תנסו את זה בבית".
גלית: [צוחקת] מה, לא לנסות לחנך שקונפליקט זה דבר נהדר?
רחלי: לא לנסות להכניס ילד בגילאים כל-כך צעירים לקונפליקט כל-כך כל-כך קשה.
גלית: הפער בין הבית-ספר, ש…
רחלי: הפער בין הבית לבית-הספר.
גלית: כן.
רחלי: אני חושבת שבית-ספר ובית צריכים לדבר שפה…
גלית: דומה, לפחות.
רחלי: דומה. זה לא יכול להיות חד-חד ערכי, אבל, אבל כן, אני חושבת, ונגיד, אני שלחתי את הילדים שלי ל"קשת" כדי שהם לא יהיו סממן ימני מדי או שמאלי מדי בשום מקום, כי לי זאת הייתה חוויה מאוד לא פשוטה. כאילו, אני חושבת ששילמתי מחירים. ברור שיש גם רווחים, כן? אני לא… אני לא אגיד שלא. אני חושבת שקיבלתי, מבחינת ידע, ידע ומחויבות, שזה הדברים שדווקא היו דומים גם ב"חורב" וגם בבית שלי. ההורים שלי, אמא שלי, לוקחת ברצינות תהומית טקסטים בכלל, וטקסטים יהודיים בפרט. כאילו, אמא שלי באמת, על אף שהיא כרגע מגדירה את עצמה כחילונית, זה לא משנה, הגדרה חסרת משמעות, היא לא שומרת שבת וכולי, אבל אמא שלי, אני חושבת שהיא באמת מהאנשים היחידים שמאמינים באמת-באמת-באמת, כאילו, בהכי עמוק של זה, שהתורה נכתבה אש שחורה על גבי אש לבנה. כאילו, היא באמת, היא… זה עמוק אצלה.
אז אני, מהבחינה הזאת, אני גדלתי בבית של תורה. מאוד. כאילו, התורה הייתה משהו מאוד-מאוד מרכזי בבית שלי. ואבא שלי היה מחייב אותי ללמוד איתו בשבתות, וכאילו, היה בזה גם את הדברים הנוקשים שלו אפילו, תורה מאוד-מאוד פתוחה, הומנית, ליברלית, וואטאבר, לא יודעת אם ליברלית זאת המילה הנכונה, אבל זה היה גורם מאוד מרכזי בבית. ומהבחינה הזאת, זה גם היה דומה ב"חורב". כלומר, גם ב"חורב" התייחסו לזה מאוד ברצינות, לאו דווקא היה שם את הציניות של הדוסיוּת, אבל הטקסטים היו במרכז, ואני חושבת שזה שאני יודעת - כאילו, גם שאני יודעת הרבה וגם שאני יודעת ללמוד - זה כן מגיע…
גלית: במקום הזה הבית ובית-ספר נפגשו.
רחלי: במקום הזה הבית ובית-ספר נפגשו. ובמקומות אחרים הם מאוד-מאוד לא נפגשו, הם היו בקונפליקט, ולי היה מאוד קשה עם הקונפליקט הזה. אני לא חושבת שהוא הטיב איתי. ואני לא רציתי, בוא נגיד, בהכרעה שלי, אני לא רציתי לעשות את זה לילדים שלי. [גלית מהמהמת] לא רציתי שהם יהיו במקום הזה. אבל כשהחלטתי שאני אהיה מורה, שזה גם יצא די במקרה, אבל כשהחלטתי שאני אהיה מורה, אז לי היה ברור שאני רוצה ללמד שם, שיש לי מה לתת שם, מתוך העולם שלי.
גלית: אז אני אגיד איך אני הגעתי ל"קשת". אז אני גדלתי בעפרה, שזאת התנחלות שלאורך השנים אני יותר ויותר מבינה, לא חושבת ש… כן תמיד ידעתי שמי ש… שלעפרה יש… גאוות יחידה…
רחלי: כןןןן.
גלית: מאוד-מאוד-מאוד חזקה, אבל אני חושבת שלאורך השנים אני יותר ויותר מבינה שהיא אליטה, שזה משהו שפחות… אני באמת, הרבה פעמים אני אומרת לתלמידים, אני לא חושבת שאתם יכולים לדמיין עולם שבו גדלים ביישוב קטן, שהוא במרחק של חצי שעה מירושלים, זאת העיר הגדולה שיש ליד, ובאמת מנותקים. כי לא היה אינטרנט, ולא היה טלפונים, כאילו סמארטפונים, ואני באמת חייתי בתוך בועה. זאת אומרת, אני עברתי את שנות החיים שלי…
רחלי: אבל גם באמת מרגישים ש"אנחנו ראש חץ".
גלית: לא לא, עוד שנייה, עוד שנייה אני אגיע לזה, אבל כאילו, אני אומרת, באמת לא הכרתי, חוץ מדרך חברים של ההורים והמשפחה שזה… רוב המשפחה שלי הם דתיים-לאומיים גם, אז באמת לא הכרתי דברים אחרים, אז אני אומרת, תמיד ידעתי שעפרה היא, יש שם גאוות יחידה מאוד גדולה, אבל היום, אני עם השנים יותר ויותר מבינה שזו באמת אליטה במובן של… אני רואה איפה השם של עפרה עולה, יש איזה אליטה עיתונאית שיוצאת משם, זה כאילו באמת יישוב, זה מקום שיש לו איזה מעמד אחר. אפילו בתוך ההקשר.
רחלי: הוא סמל.
גלית: הוא סמל בתוך ההקשר של ההתנחלויות, בוודאי. אבל אני כן אגיד שלאורך השנים אני מבינה שיותר משיש לי זהות דתית חזקה, יש לי זהות "מתנחלית" חזקה, שיש בה מרכיב דתי, אבל אחר לחלוטין ממה שאת מתארת. זאת אומרת, אני, הדתיות היא לגמרי-לגמרי קשורה קשרים עבותים עם אידיאולוגיה ששמה את ההתיישבות מאוד-מאוד חזק, את ארץ ישראל מאוד-מאוד חזק, את התחושה הזאתי, כמו שאת אמרת, שלנו יש תפקיד בתוך החברה הישראלית, שהוא תפקיד של, מצד אחד, מאוד-מאוד ברור שאנחנו מובילים את החברה למקום הנכון שאליו היא צריכה להגיע, אנחנו מגינים בגופנו על החברה הישראלית.
רחלי: אנחנו משלמים מחירים.
גלית: אנחנו משלמים מחירים. ואגב, ואני גם אגיד, יש גם תודעה מאוד של… בתוך כל הדבר הזה, מצד אחד אנחנו מובילים, מצד שני אנחנו מאוד לא מובנים ושונאים אותנו, כי יש איזה תחושה…
רחלי: קורבניות.
גלית: רחלי אל ת… [רחלי צוחקת] לא להכניס מושגים, את המושגים הביקורתיים שלך. אנחנו עדיין, אני מתארת אותי עכשיו…
רחלי: אין בעיה.
גלית: בשלבים הראשונים. לא, תחושה שהחברה לא…
רחלי: תחושה של מיעוט נרדף.
גלית: מיעוט נרדף שהאליטה ה… שהאליטה, לצורך העניין, התקשורתית, האקדמית, לא מבינ…
רחלי: אלה שבאמת מחזיקים בכוח.
גלית: …לא מבינה, לא מבינה עד הסוף כאילו את ה… את ה… עד כמה אנחנו מקריבים ומשמעותיים, וגם באמת יש תודעה של… של… הנוער של עפרה, לצורך העניין, תמיד דיברו אלינו - אתם הנוער הכי טוב בארץ, לכם כל הזמן יש איזושהי תודעת תפקיד, שליחות, משהו אידיאולוגי מאוד מאוד-מאוד-מאוד-מאוד חזק, שיש לו המון אלמנטים דתיים בתוכו, שהם בצבע מאוד ספציפי. לא יודעת איך תקראי לזה, "המזרחי", מפד"ל, בני עקיבא, יש לזה משהו מאוד, מאוד-מאוד ספציפי.
רחלי: כן, לא, אבל את מדברת…
גלית: חזק מאוד הקטע של התורה והעבודה, של "אנחנו גם מאוד-מאוד חזק בתורה וגם מאוד-מאוד חזק בעבודה". ואני אגיד עליי באופן ספציפי, שאני, מגיל מאוד צעיר, משהו בזה הפריע לי. זאת אומרת, זה לא שלא… החזקתי באידיאולוגיה הזאת והאמנתי בה, לא מרדתי באידיאולוגיה, וגם עד היום יש לי הערכה עצומה באמת לתודעת השליחות הזאתי, אני כבר כן פיתחתי ביקורת, אבל יש לי הערכה עצומה למקום הזה, אני באמת חושבת שיש בהתנחלויות בכלל ובעפרה בפרט, אנשים מאוד-מאוד טובים, עם תודעת שליחות מאוד חזקה ויכולת נתינה מאוד חזקה. אבל, מגיל מאוד צעיר הרגשתי… משהו מאוד הפריע לי, בעיקר באיזו תחושה שיש כאן מימד של התנשאות. והרגשתי את זה מאוד-מאוד חזק, ב… נגיד, כל פעם שעלו בשיח על חילונים, בשיח על רפורמים, בשיח על כל דבר שהוא לא אנחנו - "אנחנו" זה דתיים-לאומיים - זאת אומרת, אפילו כשמדברים על חרדים. כל דבר שהוא לא אנחנו, הרגשתי שהייתה… כאילו, הקטע הזה של אנחנו חוד החנית ואנחנו… זה מלווה בהרבה מאוד התנשאות וחוסר יכולת לראות מה לחלקים אחרים בחברה, איפה הם תורמים את התרומה הנכונה מאוד שלהם, איפה הם, כאילו… וזה מאוד הפריע לי. אני, מגיל מאוד צעיר התווכחתי עם חברות שלי על זה, ועם מורים ומורות על זה. אני כן אגיד שאני כן חושבת שהעריכו אותי על זה תמיד, כי הייתי תלמידה מאוד חזקה וזה תמיד היה ממקום מאוד למדני ו… אז היה לזה מקום, אבל תמיד הרגשתי שאני לא במקום שלי.
רחלי: את לא נטועה.
גלית: אני לא במקום שלי. היה לי, בלי להבין את זה, כי באמת בקושי נחשפתי למקומות אחרים, רק דרך, אני חושבת, החינוך של ההורים שלי, שהיום זה, אחרי שאני חיה, איפה? בירושלים, זה קצת מצחיק, אבל אבא שלי ואמא שלי, אני חושבת שהם היו, יחסית לעפרה, מאוד המילה שאת לא כל-כך מחבבת, אבל מאוד ליברלים, והם מאוד לא התנשאו על העולם החיצוני, ואני חושבת שמשם הגיע המקום הביקורתי שלי כלפי הדבר הזה, אלא להיפך.
רחלי: הם גם אובייקטיבית היו יותר מחוברים אליו.
גלית: נכון, אובייקטיבית הם היו פחות דוסים, פחות, כאילו, אפילו אפשר לומר שאבא שלי היה יחסית פחות ימני לסביבתו. זה באמת בדקויות, ולכן לא ניכנס לזה, אבל קיבלתי מהבית את היכולת הזאתי, אגב מה שאנחנו מדברות, להיות גם ביקורתית לדברים. כי הם היו פתוחים גם לדברים אחרים. זה סיפור שאני תמיד מספרת: שכשדנה אינטרנשיונל נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון, השיח הכללי היה "געוואלד" בעפרה, של כאילו איך מדינת ישראל זה… ואבא שלי, התגובה שלו הייתה "כל הכבוד לה! היא… איזה חיים קשים היו לה ותראו מה היא השיגה", אני… וזה הייתה תגובה כל-כך שונה בנוף, וזה מייצג. זה מייצג משהו שההורים שלי, הוא קיים שם באופן כללי, ולכן, חצי במקרה וחצי שלא, אני רציתי להתגייס לצבא בסוף י"ב, ו… שזה היה משהו מאוד נדיר אצלי בשכבה, כאילו, מתוך 100 בנות התגייסו איזה 4.
רחלי: אחותך התגייסה?
גלית: כן. אז כן היה, זה להמשיך את המשפחה, אבל המסר הכללי של איפה שחיינו היה שבנות עושות שירות לאומי, ואני רציתי להתגייס לצבא, כי היה לי ברור שאני רוצה ללכת למקום הזה שכל החברה הישראלית הולכת אליו, ורציתי להכיר אנשים אחרים, היה לי מאוד רצון לזה. התגלגלתי להיכרות עם ארז אשל, שעליו דיברנו בפרק הראשון, הגעתי למכינה קדם-צבאית מעורבת של דתיים וחילונים בכפר אדומים, שבקו אווירי זה כלום ושום דבר מעפרה, אבל זה היה…
ביחד: עולם אחר.
גלית: שלא הכרתי.
רחלי: לא, וגם אני אגיד שהקונספט של מכינות…
גלית: היה מאוד חדש.
רחלי: של חילונים ודתיים, את היית מחזור שני…
גלית: נכון.
רחלי: וזה היה לגמרי קונספט חדש בעולם.
גלית: זה היה מאוד-מאוד חדש. אבל כשהגעתי לשם, למקום המעורב, שהיו בו חילונים ודתיים, ולאידיאולוגיה הזאתי שמנסה להפגיש בין המקומות האלה ולייצר משהו שהוא לא דתי או חילוני, המילה "מסורתית" באמת עוד לא הייתה חזק בשטח, הרגשתי: "אה! הנה המקום שלי. פה אני אמורה להיות". ולכן, החל מרגע זה - זה היה גם פעם ראשונה שלמדתי עם בנים בחיי, וגם לזה היו השפעות מאוד חיוביות עליי - מאותו הרגע בחרתי אך ורק במסגרות מעורבות. גם למדתי בתוכנית באוניברסיטה שהיא כזו, "רביבים", שזה… כאילו המטרה שלה הייתה לחזק את לימודי היהדות בחינוך הממלכתי. וגם, כשבאתי לחפש בית-ספר, אז בהתחלה לימדתי בכפר אדומים, שזה גם חינוך משלב, ועברתי ל"קשת" מסיבות… גם כי גרתי בירושלים וגם כי רציתי ללמד בתיכון. אבל אני חייבת להגיד בקטע הזה, שלי היה מאוד-מאוד ברור שאני לא יכולה ללמד בחינוך הדתי, כי אני… היה לי המון ביקורת עליו ולא רציתי ללמד בחינוך שבו למדתי. לא רציתי ללמד רק בנות, לא רציתי שיגידו לי איך להתלבש, כל הדברים האלה. ומצד שני, וזה קטע גם חשוב, היה לי מאוד ברור שאני לא רוצה ללמד בחינוך הממלכתי, שיש משהו בחינוך הממלכתי שחסר לי מבחינת העיסוק בזהות יהודית, כבוד לטקסטים שדיברת עליהם. אני חושבת שמאז ומעולם היה בי משהו… לצורך העניין לי היה ברור שבשום שלב אני לא המונח ה… אמא שלך לא הסכימה להגיד "חוזרת בתשובה", לי היה ברור שאני לא חוזרת בשאלה בשום של… זאת אומרת, אני לעולם לא לוקחת את האלמנט הדתי בחיי ומשאירה אותו מאחור לגמרי מבחינה זהותית. היה לי ברור שאני חייבת להיות במקום שיש בו אנשים מסוגים שונים, שזה חלק מהאידיאולוגיה שלו להפגיש בין המקומות האלה, וככה אני הגעתי ל"קשת".
רחלי: אני חושבת על כמה דברים. קודם כל, אני חושבת על החיבורים בין הבית שלך לבית שלי. אז אני חושבת גם על המקום של לחיות מתוך תחושת שליחות. אנחנו כאן לא למען עצמנו, אנחנו כאן למען הכלל, למען עם ישראל, דבר מאוד-מאוד חזק שהיה, אני חושבת, בחינוך של שתינו. באמת, אז הבחירה שלך, לשלוח את הילדים שלך לממלכתי דתי, והבחירה שלי, לשלוח את הילדים שלי ל"קשת". כלומר, את בכל זאת, הילדים של… אנחנו גם רואות את זה.
גלית: נכון.
רחלי: הילדים שלך מקבלים חינוך דתי, הילדים שלי מקבלים חינוך "קשתי".
גלית: "קשתי" זה משלב.
רחלי: "קשתי" זה משלב.
גלית: שהוא לא פה ולא שם.
רחלי: על כל המשמעויות שלו. וזה באמת, הם מדברים אחרת.
גלית: נכון.
רחלי: יש להם תפיסת זהות אחרת. כאילו, אני בוודאי חושבת שהבית הוא הגורם ה… הכי משמעותי בחינוך, אבל אני חושבת שבוודאי בגילאים האלה, יש משמעות מאוד-מאוד גדולה לחברה ולבית-ספר ולשיח של הבית-ספר, והשיח הוא שונה, הוא מייצר משהו אחר.
גלית: אני אגיד שזה משהו ש… [שתיקה] אני חושבת שהצלחתי [שתיקה] לעבוד על עצמי שזאת בחירה שהיא לא אידיאולוגית, [רחלי מצחקקת] שהילדים שלי הלכו ל…
רחלי: פונקציונלית.
גלית: פונקציונלית, כי הילדים שלי הלכו ליסודי שהוא ממלכתי-דתי, פה בשכונה. זה כאילו היה פונקציונלי, אבל אם אני מתבוננת על זה עכשיו, וזה מה שאנחנו עושות, אנחנו מתבוננות, אין ספק שיש… זה מקל עליי מאוד, שאני חיה באמת… אני חושבת שהדמות שלי היא עכשיו איזה מן משהו שחי איזה… שחי איזה קונפליקט של… וזה עוזר לי שהילדים שלי הולכים לבתי-ספר שבהם… אני אומרת, לכאורה, בסדר? זה יותר מורכב מזה, אבל לכאורה יש איזה אמירה ברורה. כי אני חושבת שגם התלמידות והתלמידים שלנו ב"קשת", המחיר המרכזי של לחנך חינוך שכל הזמן מציג כל מיני עמדות, ואומר, בוא נשאל את עצמנו שאלות, בוא נבדוק איפה אנחנו, ונבנה את הזהות שלנו כל הזמן, לא מתוך אמירות חד-משמעיות, שזה מה שעושים ב"קשת", אני חושבת, בצורה מאוד-מאוד טובה, כל הזמן שואלים שאלות, כל הזמן מציגים עמדות מכל מיני סוגים, אולי לא מספיק, אבל יותר מבמקומות אחרים, זה ברור. התלמידות והתלמידים הרבה פעמים, באיזשהו שלב, כבר ממש נמאס להם מהדבר הזה.
רחלי: לא, יש להם הרבה ביקורת על…
גלית: והם כזה, "אולי תגידו לנו פעם אחת בחיים מה נכון ומה לא נכון, אולי תחנכו אותנו". אני חושבת שכשהם מגיעים לשלב שבו הם רואים דברים אחרים בעולם, נגיד, נפגשים עם חברים שהגיעו מהחינוך הממלכתי-דתי, יש להם איזה תחושת נחיתות בקטע של - "הם יודעים מה הם רוצים, הם… להם יש זהות דתית באמת חזקה, לנו יש איזה משהו כזה לא ברור".
רחלי: לא אפוי.
גלית: וזה המחירים החזקים של חינוך מהסוג הזה. ולכן במקום הזה, אני עשיתי לעצמי חיים קלים, אני חושבת, בקטע שהילדים שלי, בהתחלה, שוב, בגלל שזאת השכונה וכל הדבר הזה, ואחר-כך, כאילו לא התערבתי. הילדים שלי בחרו לבד לאן הם הולכים לתיכון, אבל האמת היא ששמתי אותם בתוך חברה שבה…
רחלי: אה, ברור.
גלית: אני שָׁבה וחוזרת דרך הילדים שלי ליתרונות של החינוך הזה, שהוא בעיני פחות קשיח ממה שאני גדלתי בו בהתנחלויות, אבל אין ספק שיש עוצמה מאוד… ואני אפילו מתחילה להרגיש אולי אפילו יש משהו יותר נכון, בטח לגילאים האלה, של משהו, כן, הנה זאת הדרך. כשקורה משהו קשה מתפללים כולם ביחד, הפנייה הזאתי לתורה כאיזה מין מקור סמכות ויכולת להישען עליו, נגיד עכשיו כשאנחנו בתקופה של מלחמה, אני מרגישה שזה משהו מאוד עוצמתי שהילדים שלי מקבלים. לאורך השנים היה לי זלזול גדול מאוד, כשאני כבר נהייתי מחנכת ב"קשת" והחזקתי באידיאולוגיה המשלבת של חילונים ודתיים, זלזלתי באנשים שבבית שלהם הם כמוני, אבל הילדים שלהם הולכים לבתי-ספר שהם יותר דתיים מהם, והיום אני כזה…
רחלי: והיום זו את.
גלית: היום זו אני. ואני הנחתי לעצמי לחשוב שלא הכרעתי את ההכרעה הזאת, אבל כן עשיתי את זה. ובעובדה אני חושבת שבאמת, כשאנחנו מדברות עלייך ועליי, וגם אמרתי את זה, אני צריכה מסגרת. בסוף-בסוף-בסוף, אני לא יכולה לחיות בעולם שבו אני כל הזמן קובעת - מה זה הדתיות שלי, איפה באה לידי ביטוי האמונה, אני צריכה מסגרת. ובסוף הילדים שלי… כנראה הכרעתי שאני רוצה את המסגרת הזאת לילדים שלי, ואני באמת שמחה על זה. אמממ…
רחלי: אני רוצה להגיד לך על זה דבר והיפוכו.
גלית: כן.
רחלי: מצד אחד, אני רוצה להגיד לך שאני עכשיו… ידידיה יצא מהבית ו…
גלית: ידידיה הבן הבכור שלך.
רחלי: נכון. יצא מהבית והוא יצא מהבועה של "קשת", גם "קשת" זה בועה, אפרופו עפרה, וזה חתיכת בועה. יצא מהבועה הזאתי והוא פוגש את העולם בחוץ. ואני מגלה שיש לו זהות מאוד-מאוד מובחנת, הוא כמובן עוד בונה אותה, אבל הוא מאוד מוחזק בה, בזהות שלו, שהבנתי שהפיוז'ן הספציפי שלנו עם "קשת", הוא כן יצר ישות בעולם.
גלית: שאיך היית מגדירה אותה?
רחלי: לא יודעת, אמממ… לא יודעת, אבל… וגם הוא אמר לי שהוא פתאום מבין כמה הדת כן הייתה משמעותית בתוך הגידול שלו. למרות שלכאורה עשינו כל מיני פניות אחרות, גם באופן אישי וגם בתוך "קשת". אז זה מצד אחד, כאילו, אני אומרת…
גלית: והדת הייתה משהו מאוד מרכזי בחיים שלו בגלל מה שאתם עשיתם בבית, או בגלל…
רחלי: אז אני אומרת…
גלית: שב"קשת" היא מאוד נוכחת?
רחלי: … גם וגם, אני אומרת גם וגם. כלומר, אני חושבת שידידיה ממש… ואחרי כאילו, שנים שהוא היה לו בדיוק את הביקורת הזאת, שדיברת עליה, של "תחליטו ותפסיקו לשגע אותנו", הוא כאילו פתאום מבין שזה כן זהות מובחנת, זה לא איזה ערבוב לא ברור של דברים שאתם לא סגורים על עצמכם. זה משהו בעולם ואני מרגישה שהוא נושא את המשהו הזה בתוכו.
גלית: כש… תנסי בכל זאת להגיד מה זה המשהו הזה. לי יש איזה מחשבה.
רחלי: זה הפיוז'ן הזה. ההיפוכו של זה, זה שכל השנים, וגם עכשיו עדיין, אני מסתכלת על הילדים שלי ונורא-נורא צר לי עליהם, שהם לא חוו את הדבר הטוטאלי. עכשיו, מהבחינה הזאת אני לא חושבת שיש הבדל בין הילדים שלי לילדים שלך, כי כמו שאת אומרת, החינוך הירושלמי הוא לא, את יודעת, כאילו, אין לו את הטוטאליות הזאתי.
גלית: הילדים שלי לא ב"חורב".
רחלי: הילדים שלך לא ב"חורב" ולא ב…
גלית: כמו שאת היית.
רחלי: אני הייתי ב"עזרא". כאילו… אבל שוב, גם בבית שלי היה איזושהי תחושה טוטאלית, שונה אבל טוטאלית. הדבר הטוטאלי הזה, ההתמסרות הטוטאלית, הטוטאליות הזאת, ה… משהו שעוטף אותך מכל הכיוונים, הוא נורא נורא חזק. [מרימה קול] יש לו המון-המון מגרעות, אנחנו יודעים אותם…
גלית: לא, את יודעת מה זה מזכיר לי?
רחלי: יצאנו מהם.
גלית: את יודעת מה זה מזכיר לי?
רחלי: מה?
גלית: יש איזה… אני לא זוכרת מי אמר את זה בפעם הראשונה, אני לא חושבת שהמצאתי את זה, בסדר? אבל יש איזה אמירה כזאתי, שהורים דתל"שים…
רחלי: רוצים שהילדים שלהם יהיו דתל"שים.
גלית: רוצים שהילדים שלהם יהיו דתל"שים. הם לא רוצים… הם רוצים שהילדים שלהם… מה שאת אומרת זה בעצם, כשיש לך בסיס מאוד טוטאלי וחזק, הוא נוטע בך דברים שיש בהם עוצמה גדולה, ואז אפשר למרוד בזה. ולמרד הספציפי הזה, הוא יוצר אד…
רחלי: הוא יוצר משהו עוצמתי.
גלית: הוא יוצר אדם או אישה, שיש להם איזה משהו מאוד עם עומק, באישיות ובעשייה בחיים, ואי אפשר לשחזר את זה. זאת אומרת, ילדים של דתל"שים, שמלכתחילה לא מחייבים אותם לעשות שום דבר, אין את המסגרת המאוד עוצמתית הזאת של משהו… אז הם לא יכולים לייצר את הישות המאוד…
רחלי: את האש הזאת.
גלית: את האש הזאתי, ואז כאילו, הם פשוט… זה משהו שאני חושבת שבחוויה שלנו, הרבה פעמים, שכן גידלו אותנו ככה, אז זה מייצר משהו כזה קצת חָסַר אמממ…
רחלי: פרווה.
גלית: כן, משהו פרווה כזה.
רחלי: ועל זה אני אומרת, באמת צר לי עליהם. כאילו, אני הרבה פעמים מביאה את הדוגמה הזאתי, שבהתנתקות, רינו צרור עשה את הסרט המאוד מפורסם שלו, "שירת הנערות"… [כך במקור]
גלית: כן.
רחלי: הם אה…
גלית: אבל תגידי שהתבצרו, הם התבצרו בבית כנסת.
רחלי: אז הם מתבצרות בבית כנסת בנווה דקלים, הם המעוז האחרון. ויש שמה פשוט תפילה, יש שמה… זה בעצם סרט על תפילה. ורואים את הבנות מתפללות. עכשיו, כשאני מסתכלת על הסרט הזה, אני יודעת בדיוק איך הם מרגישות באותו רגע, כלומר, הן… לא קשור להתנתקות, כן? אבל אני יודעת מה זה עוצמה של תפילה כזאתי, ואיך היא, כמה היא… כמה זה באמת אש, כמה זה מדהים. ואני יודעת שהילדים שלי, כשהם יסתכלו על הדבר הזה, גם הראיתי את זה פעם לידידיה…
גלית: אני הראיתי את זה בכיתה.
רחלי: זה… הראיתי את זה בתפילה.
גלית: נכון.
רחלי: זה, זה אנתרופולוגי. גם כשהראיתי את זה ב"קשת". זה אנתרופולוגי, זה מעניין, יש פה איזשהו משהו, ברור שיש פה… עוצמתי, אבל זה לא אני. אני לא… ו-וואלה, באסה להם. באסה להם שהם לא חוו את הדבר הזה.
גלית: כן, אני גם מוצאת את עצמי אומרת לתלמידות ותלמידים הרבה פעמים, "אתם לא מעריכים את מה שיש פה, כי לא חוויתם שום דבר אחר". אבל אני…
רחלי: טוב, הם מהצד השני.
גלית: נכון, אבל אני, אני אומרת, תראי, את לא יכולה לייצר… אני הגעתי למקום המשלב מתוך היכרות עמוקה עם משהו שהוא לא, שהוא חד-משמעי, שהוא לא… כמו שאמרתי, שהוא מנותק באיזשהו אופן, ולכן אני יודעת להעריך את המפגש. הבעיה בדור ההמשך, כשמחנכים למשהו כזה שהוא מובן מאליו מהגן, כי הרבה ילדים ב"קשת", הם ב"קשת" מהגן ועד סוף י"ב, זה שזה המובן מאליו, ואז אני, לפעמים אני מסתכלת עליהם ואני אומרת "לא הבנתם! [צוחקת] לא הבנתם" כאילו… למרות שאני חייבת להגיד, ועכשיו אני חוזרת למה שרציתי לקטוע אותך קודם: זה החלקים שבהם אני באמת חושבת על המחירים ועל כאילו… אבל אני חושבת שהדבר שכן מצליחים לייצר… כאילו, אנחנו חוטאות לאמת כשאנחנו קוראות גם לידידיה וגם לתלמידות ולתלמידים שלנו "פרווה", כי אני כן חושבת שמה שמייחד את בוגרי "קשת"… בוגרי ובוגרות "קשת", ואני שומעת את זה מחבר'ה שהגיעו לצבא, מחבר'ה שהגיעו למכינות, מחבר'ה, שהם…
רחלי: כן, כשהם יוצאים.
גלית: כשהם יוצאים מ"קשת", זה שהם א', הם באמת צעירות וצעירים שיודעים להפעיל מנגנוני ביקורת. וזה דבר סופר חשוב. אם נחזור לפרק הראשון, הוא סופר חשוב לעולם המכינות, הוא סופר חשוב לצבא, הוא סופר חשוב לחיים.
רחלי: לעולם, כן.
גלית: לחיים. הם יודעים לשאול את עצמם שאלות ולא לפחד מהמקום של לשאול את עצמי שאלה, ולהגיד איפה אני עומדת מול הדבר הזה. יש להם מאוד יכולת להיות בשיח, שהמילה שיח היא משהו שב"קשת" כבר הופך ל… כאילו…
רחלי: נכון.
גלית: תלמידים כבר צוחקים על ה… במרכאות, [בטון מלגלג] "הא, שיח, מעגלי שיח". אבל באמת-באמת, הם מחפשים מפגש ויודעים להיות בתוך מפגש. שעם כל הכבוד ל… את ואני עכשיו מדברות פה על דקויות, אבל אני חושבת… אני לא חושבת שבאמת "קשת", או התוכנית שבה למדתי, "רביבים", או המכינות, הם לא הצליחו לחולל מהפכה בחברה הישראלית כמו שהם קיוו שהם יתקנו אותה, אבל אין ספק שזה מקום שהחברה הישראלית מאוד זקוקה לו. אבל אה…
רחלי: כן, אני אבל מאוד-מאוד עסוקה… אני עזבתי את "קשת", ומהבחינה הזאת, גם אמרתי את זה בין השורות, "קשת" הוא בועה כמו שעפרה הוא בועה, כמו ש"חורב" הוא בועה. אמממ…
גלית: יש מקום שהוא לא בועה?
רחלי: כן, יש את העולם האמיתי.
גלית: שאיפה הוא מתקיים?
רחלי: מקומות שהם… ההתכנסות סביבם היא סביב איזשהי אידיאולוגיה ותורה מאוד-מאוד מובחנת, הם בועות. ויש את…
גלית: אליטות?
רחלי: כן, אליטות, גם אליטות. ויש את החינוך הממלכתי. אני עזבתי את "קשת" ועברתי לחינוך הממלכתי, הכי plain מהבחינה של… אני עברתי, הקמתי ועברתי לבית-ספר שהדגל האמיתי שלו הוא שהוא של השכונה. כמו שאת אומרת, אני שלחתי את הילדים שלי לבית-ספר שכונתי. הוא של השכונה. ורוב הילדים בו הם מסורתיים, הוא בית-ספר ממלכתי, אבל רוב הילדים בו הם מסורתיים. ואני מודה שאת החלקים האלה, שמאוד-מאוד התמחיתי בהם ב"קשת", התמחיתי בהם כי פשוט… כי…
גלית: החלקים האלה זה מה שאני אמרתי על ה…
רחלי: החלקים האלה זה כל החלקים של העיסוק בזהות.
גלית: כן.
רחלי: אוקיי? שאני ממש… כאילו, זה היה התפקיד שלי ב"קשת", ומאוד-מאוד נהניתי ממנו כי הוא היה אני. כלומר, מכיוון שאני התעסקתי בשאלות האלה, אז היה לי מעניין לכתוב עליהם תוכניות לימודים, לדבר עליהם עם תלמידים, לבנות מערכים ארוכי טווח לדבר הזה, כי זה עניין אותי. וזה היה המנדט של בית-הספר. ואני מודה שכמנהלת בבית-ספר ממלכתי פשוט, סתם ממלכתי, אני מרגישה שכמעט ולא הצלחתי להביא את המקומות האלה. עכשיו, זה נכון שזה בית-הספר בתחילת דרכו, יש לו כל… היו לו כל מיני מורכבויות הישרדותיות כאלה ואחרות, אבל אני באמת…
גלית: את חושבת שזה בגלל שזאת פריבילגיה?
רחלי: אז אני…
גלית: של, כאילו, להיות כזה, זאת פריבילגיה של אליטות?
רחלי: אז אני תוהה האם זו פריבילגיה. אני אגיד שבאופן בסיסי, אני אגיד - לא, זאת לא פריבילגיה באופן בסיסי. למה? כי כולנו מגיעים מבית מסוים, עם זהות מסוימת. בחברה הישראלית זהות יהודית היא דבר מאוד-מאוד מרכזי בבתים. כל אחד והבלגן שלו, אבל בבתים.
גלית: גם להחליט שהזהות היהודית היא לא חשובה בבית, זאת התייחסות.
רחלי: זאת התייחסות.
גלית: ואמירה כלפי הזהות היהודית.
רחלי: אבל אני אומרת, בסוף, המקומות האלה הם מקומות של איזשהי אידיאולוגיה מזוקקת ומרוכזת.
גלית: כן.
רחלי: וזה טוב שיש מעבדות, מעבדות ניסוי בכל מיני נושאים. לא יודעת, יש בית-ספר טבע, יש בית… כל מיני דברים, וזה טוב, זה משפיע על מערכת החינוך בכלליות. אני לא…
גלית: את לא נגד.
רחלי: אני ממש לא נגד. אבל השאלה איך בסוף… אני פתאום נזכרת באסתי רוזנברג, שהייתה ראש בית-המדרש במגדל עוז…
גלית: שזאת מדרשה לבנות.
רחלי: שזאת מדרשה לבנות, שלמדתי בה.
גלית: תורנית.
רחלי: מאוד. אז היא תמיד הייתה אומרת לנו, על השנה הזאתי שאנחנו נמצאות במדרשה, היא אמרה "תחשבו שזה כמו תרכיז. אחרי זה תמלאו בזה את המים של החיים, אבל אני רוצה לתת לכם איזשהו תרכיז שיחזיק אותכם כלפי מעלה". אז אני תוהה באיזה שלב מתחילים למהול את המים של החיים, של "קשת", והאם זה אפשרי ואיך זה אפשרי. אני אומרת שהשאלה היא האם אנחנו עוסקות עכשיו באמת באיזשהו חינוך שמעניין נישה מאוד-מאוד ספציפית של אנשים שיש להם את הפריבילגיה, או שאנחנו מדברות על איך בתי-הספר במערכת החינוך הם מקום לפיתוח של זהות.
גלית: אני חושבת שכרגע, המצב כרגע הוא באמת כזה שלצערי, וזה אגב נכון גם לגבי המכינות הקדם צבאיות…
רחלי: ברור, אבל המכינות הקדם צבאיות הן באמת אליטה.
גלית: לא לא, בסדר. אבל אני חושבת שזה מקומות שבאמת רוצים לשנות את החברה, וכרגע זה משהו שנשאר קצת בגבולות עצמו. זאת אומרת, זה כן, כמו שאת אומרת, זה כמו שְׁמוּרוֹת. אני דווקא חושבת שצריך לחשוב באמת איך מתרגמים את זה למשהו שהולך לעוד מקומות. כי את יודעת, גם בפרק שבו דיברנו על פרוגרסיביות וזה, ודיברתי על זה שבתוך הכיתה ב"קשת" באמת חיים ביחד ילדים עם תפיסות עולם מנוגדות, והם לומדים לחיות ביחד. הם באמת לומדים לחיות ביחד. איך מתרגמים את זה למשהו שהוא לא קורה רק בתוך הכיתה, שהוא לא קורה רק בתוך "קשת". וכן אני חושבת שהתרגול הזה של זה שיוצאים אנשים ונשים שיודעים לחיות את הדבר הזה, זה כן משמעותי. אני תוהה…
רחלי: השאלה, מה התפקיד של בית-ספר? זה שאלת יסוד. ואם התשובה היא, התפקיד של בית-ספר זה לעזור לילדים לבסס את הזהות שלהם, לדבר את הזהות שלהם, להיות מצד אחד מחוברים לבית ממנו הם הגיעו ומצד שני להיות בתקשורת עם בתים אחרים, ומצד שלישי גם לדעת לנוע ולהיות… לנוע זה מילה של שמעון, ולהיות גם באיזשהי רפלקטיביות על הבית שממנו הגעתי ולבחור בשביל עצמי, כלומר כל המערך הזה, שהוא מערך מאוד מפותח ב"קשת", איך אפשר לשים אותו במרכז של בית-ספר, שזה לא עכשיו הסיבה שהוא הוקם, הוא לא הוקם בשביל זה.
גלית: כן.
רחלי: אבל מצד שני את אומרת, לכאורה, כל בית-ספר אמור להיות מוקם בשביל זה. בשביל, כאילו, בשביל אנחנו… בשביל מה באים לבית-ספר? בשום…
גלית: וזאת שאלה שהיא כבר יותר עמוקה. אבל אני כן חושבת ששווה, ואולי את ואני במסגרת חיפושינו אחרי מה אנחנו עושות בחיים, לא יודעת אם יש לנו כוח לזה כרגע, אבל אולי שווה באמת לחשוב איך עושים את זה.
רחלי: אני יכולה להגיד, ואולי עם זה אנחנו נסיים, וזה כמובן רק תחילתו של קצה הקרחון, אבל אני יכולה להגיד שהדבר המאוד-מאוד יפה שמתאפשר, שמתאפשר בכלל בחינוך, אבל אני חושבת שב"קשת" יכל להגיע לדרגת אמנות, זה המקום שבו המורים הם חלק מתהליך החיפוש. זה לא שאנחנו מצאנו, ואנחנו מעבירים הלאה את הממצאים. אנחנו מעבירים הלאה את החיפוש.
גלית: את המלאכה של החיפוש.
רחלי: את מלאכת החיפוש. וזה דבר שהוא נורא-נורא חשוב, הוא נורא מפתח, הוא נורא מרגש. וזה, נגיד, משהו שאני כן יכולה להגיד שאני מתגעגעת אליו בהרבה מובנים. ש…
גלית: ואני לא מסוגלת לעזוב אותו.
רחלי: כן.
גלית: ולא רוצה גם בינתיים.
רחלי: שתהליך החיפוש הוא חלק מהעבודה. זה דבר מאוד-מאוד חזק. וגם, אני חושבת שאולי אם באמת אנשי חינוך יהיו בעמדה הזאתי, אז גם יכול להיות שתהיה הרבה גאולה לעולם בתוך ה…
גלית: ונגיד לסיום, תודה ל"קשת". [צוחקת] שהפגיש בינינו.
[מוזיקה]
רחלי: שהפגיש בינינו.
גלית: ושהוא קיים. [רחלי צוחקת]
[צליל סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commentaires