חיות כיס - פרק 314: האסקפיזם ושברו

ב-2018 סיפרנו לכם על תושבי נטור, בדרום רמת הגולן, שפיצחו את השיטה. הם נדדו לקצה המדינה ובתמורה קיבלו חיים שקטים ונטולי לחצים, שבמרכזם המשפחה והקהילה ולא המרדף אחרי הכסף והקריירה. מה עבר עליהם מאז 7 באוקטובר?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/02/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏צליל: היי, אתם על "חיות כיס", אני צליל אברהם.

‏בקיץ 2018, לפני שש שנים וחצי, נכנסתי לאוטו בתל אביב, בשעת בוקר מאוחרת. [פתיחת דלת של מכונית והפעלת הנעילה] זה היה חודש אוגוסט, [נעילת חגורת בטיחות] לפני כן, באותו בוקר, עוד עבדתי על סרטון שקשור להימורים של בתי השקעות, על התוצאות של המונדיאל ברוסיה. אחר-כך יצאתי לדרך, [מכונית נוסעת] ואחרי בערך שלוש שעות הגעתי למושב נטור ברמת הגולן. [מכונית נעצרת, דלת נפתחת ונסגרת]

‏נסעתי לשם בעקבות מייל שקיבלנו במערכת מתושב נטור, ירדן פריימן. הוא סיפר כמה החיים ברמת הגולן שונים מהחיים הלחוצים והעמוסים, שאנחנו ב"חיות כיס", כל הזמן מתארים.

‏[מוזיקת רקע]

‏[מקריאה] "נדיר, לדעתי, למצוא אנשים שעובדים עד תשע בערב, ולדעתי גם אין הרבה שעובדים עד שבע בערב. עיקר האינטראקציה היא בחוץ, בגינות, בחצרות, בדשא של המושב. אורח החיים פה הוא אחר. המטרות אחרות ומכאן שגם המשמעויות הכלכליות שונות, ולזה אני חושב שכדאי להקדיש פרק".

‏[הקלטה - שיחת טלפון]

‏צליל: "אתה מרגיש שפיצחת כאילו את השיטה?"

‏ירדן: "וואי, לגמרי."

‏[מוזיקה מתגברת]

‏צליל: בעקבות הביקור בנטור נוצר פרק 79 של "חיות כיס", "מחוץ למרוץ". הפרק ההוא עסק בניסיון של ארבע משפחות להגשים חלום, לברוח מהמרכז, ולבנות חיים שקטים ונינוחים ברמת הגולן, חיים שבהם נמצאים הרבה עם המשפחה, עם הילדים ובטבע. דיברתי עם תושבי נטור על החיפוש אחר אלטרנטיבה, ועל המשמעות הכלכלית של לגור בפריפריה. איך מוצאים עבודה או מפתחים עסק כשאתה נמצא במקום כל-כך מרוחק.

‏[פאוזה]

‏רק על דבר אחד לא דיברנו בכלל. אפילו לא הזכרנו אותו לרגע…

‏[הקלטה] חן ביאר: "גם היום, בערב החג, רצף של אירועים בגבול הצפון. הבולט ביותר היה בשעות הבוקר, מטח כבד של כ-50 רקטות, שנורה לאזור מרכז רמת הגולן ויישובים…"

‏[הדיווח ממשיך להישמע ברקע]

‏צליל: …על מה המשמעות של לעבור לגור ליד הגבול. אז, ב-2018, פגשתי את ירדן וליאת ואת המרואיינים האחרים מנטור רק לכמה שעות, אבל הם נכנסו ללב שלי…

‏[מוזיקת רקע]

‏וכשהמלחמה בצפון התפשטה לרמת הגולן, חשבתי עליהם כל הזמן. איך הם מסתדרים, ומה קרה לגן העדן הקטן שהם בנו להם בקצה המדינה? אז השבוע ב"חיות כיס": בחזרה לנטור. שש שנים וחצי אחרי, מה קרה לחלום על הבריחה מהמציאות הישראלית?

‏ליאת: "כולם פה, כל הנשים פה, נרשמו לקבל נשק".

‏צליל: איך נראו החיים בגולן ב-16 החודשים האחרונים?

‏ירדן: "הייתה פה שגרת חיים מאוד קשה מצד אחד, ומצד שני, גם מאוד מאוחדת".

‏צליל: והאם הם עדיין מחכים, שהחיים הרגועים שהיו להם יחזרו?

‏[מוזיקה מתגברת]

‏[שיחת זום]

‏צליל: "מה קורה?"

‏ירדן: "טוב, מעולה. שניונת, שניונת, שניונת. מה שלומך? איך את? טוב לראות אותך."

‏צליל: "אני ממש מתרגשת לראות אתכם."

‏בחודש אוקטובר 24' עליתי עם ירדן וליאת לזום. זה נראה רחוק עכשיו, אבל זה היה בשיא המלחמה בצפון. המלחמה כבר התפשטה גם לרמת הגולן.

‏ירדן: "יש הרבה הגבלי תנועה. כלומר, הרבה פעמים אומרים, יש כוננות ספיגה או הנחיות מצילות חיים זה נקרא, שאסור לצאת ואסור להסתובב".

‏ליאת: "גם אני רוצה להוסיף שאין לנו פה זמן תגובה. כאילו, אפילו לא כמה שניות. קודם יש נפילה ואחר-כך אזעקה. אז גם אי אפשר כל-כך לצאת מהבית, וצריך כל הזמן להיות קרובים למרחב מוגן. כאילו כל יציאה היא, היא סיכון, כי את לא יודעת איפה זה יתפוס אותך, ואם".

‏צליל: מתוך 120 משפחות שגרות בנטור, ב-70 אחד מבני הזוג היה מגויס למילואים. ירדן עשה כמה מאות ימי מילואים מאז תחילת המלחמה.

‏ירדן: "באמת, החיים שלנו התהפכו מקצה לקצה, והדבר שאנחנו הכי רוצים זה להחזיר כרגע את השקט לתושבי הצפון".

‏ליאת: "אני חייבת לומר שהשיח ב"מאמא נטור" - יש לנו קבוצה של נשים - היא [כך במקור] לא פשוטה. זאת אומרת, לנשים קשה כרגע. קשה. כי שוב, חצי מהבתים פה, הבן-הזוג לא נמצא, והם צריכות להתמודד לבד עכשיו, בלי מסגרות." [צוחקת קלות]

‏צליל: הם חששו שהרגע הזה, שבו הכל פשוט ייגמר והחיים יחזרו למסלולם, שרגע כזה פשוט לא יגיע.

‏ירדן: "אני מאוד מקווה שאנחנו לא נהיה פה עכשיו במציאות של שנים קדימה, של אזעקות ומקלטים ו… סטייל מה שהיה בעוטף. אבל אפילו עם זה אנחנו יכולים עוד לחיות, כי באמת הגולן נותן… הקהילה פה נותנת חוסן."

‏צליל: שלושה חודשים לאחר מכן, בחודש ינואר, כשבצפון כבר שרר שקט, נסעתי לבקר את ירדן וליאת בבית שלהם.

‏[שיחת טלפון עם רעש חזק של נסיעה ברקע]

‏צליל: "אה, אני אפילו זוכרת את הנוף הזה."

‏ירדן: "כן, טכנית את היית פה, רק לא בבית."

‏צליל: "הייתי פה כאילו, בשלד של הבית, כן."

‏ירדן: "נכון."

‏[מעצור יד מורם]

‏צליל: "זהו. הנה, אני פה."

‏ירדן: "יופי. אז בדיוק מצד ימין יש…" [רעשים מתוך הרכב]

‏צליל: "אוקיי".

‏[עוד רעשים מהרכב]

‏צליל: 40 משפחות חדשות נוספו לנטור מאז הפרק ההוא של חיות כיס ב-2018, שכונה קטנה חדשה. על קצה הרכס, מול הכנרת, סיימו לבנות שורה של בתים גדולים. כשפגשתי את ליאת וירדן אז, הם גרו בדירת סוכנות של 50 מטר, עם שלושה ילדים, בזמן שהמתינו שהבית שלהם יהיה מוכן. אני נכנסת לבית החדש, שהיה אז רק שלד.

‏ירדן: "היי".

‏צליל: "היי".

‏ירדן: "היי, ברוכה הבאה".

‏צליל: [בהתפעלות] "וואו! יואו!" [צוחקת]

‏ירדן: "מה שלומך? זהו? התר…"

‏צליל: "אני הולכת להסתכל על הנוף."

‏ירדן: "בטח, בשמחה. כן, זה מצחיק, היית פה באמת כשהיה פה רק שלד."

‏צליל: "כן, אבל, אבל זה היה… הנוף אותו נוף, אבל אז ראו יותר טוב. רואים את הכנרת כאילו, נכון?"

‏ירדן: "כן, כן."

‏צליל: באוויר הייתה תחושה של זהירות. לא ממש הקלה, אלא הרגשה שמשהו גדול יסתיים כנראה, אבל עדיין חוששים לנשום לרווחה. הילדים היו בבתי-הספר, אחרי שהרבה זמן המסגרות היו סגורות, בעקבות המלחמה.

‏ישבתי עם ירדן וליאת בחצר של הבית שלהם מול הכנרת. היום הם הורים לארבעה ועוד רגע לחמישה. ליאת בהריון בחודש תשיעי, ונזכרתי בפתיח של הפרק הקודם עליהם.

‏[קול של הרצת קלטת בטייפ]

‏[הקלטה]

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל:"האם יכול להיות שיש בישראל מקום כזה? מקום שבו אנשים הולכים בנחת לעבודה, חוזרים בנחת הביתה, מבלים עם הילדים שלהם? שהם לא שורדים את הלו"ז ושורדים את החודש, אלא פשוט חיים? האם אתם יכולים להיות ליאת וירדן? האם אני יכולה להיות ליאת וירדן? האם תושבי נטור באמת פיצחו את השיטה?"

‏[מוזיקה מתחזקת]

‏ליאת: "מה, מה השאלה? מה חדש, מאז הפעם האחרונה? או-וא. [צוחקת] אממ הכל, באמת, נראה לי שהכל. כאילו, השמעת לנו את הקטע, את הפודקאסט הקודם, זה כאילו החיים הקודמים שלנו. הם באמת השתנו 180 מעלות, מהחיים שלנו עכשיו. אנחנו עכשיו בחיים אחרים." [צוחקת קלות]

‏צליל: יש אנשים שכשאתה פוגש אותם אחרי שש וחצי שנים, הם נראים פחות או יותר אותו דבר…

‏[מוזיקת רקע]

‏…ויש אנשים שניכר עליהם שהם השתנו לגמרי. ליאת השתנתה לגמרי.

‏צליל: "איפה הייתם ב-7 באוקטובר?"

‏ירדן: "ב-7 באוקטובר היינו אצל משפחה של ליאת, אצל אחיה, בשומרון. אני זוכר, בשבע בבוקר ישבתי בחוץ, שתיתי קפה, פתאום ראיתי את השכן נכנס לאוטו ונוסע, ושאלתי את ה… כאילו, את גיסתי: 'תגידי, מה…' כי זה ישוב דתי."

‏צליל: באותו לילה ירדן חזר הביתה, ארז תיק, ויצא לחצי שנה של מילואים. המשפחות שנשארו בנטור היו בפחד גדול.

‏ליאת: "או, זה היה פחד אימים. זה היה באמת תחושה שבהתחלה, ממש בשבועיים הראשונים, פחדנו מחדירת מחבלים, זה היה הפחד. אני והילדים, אחותי הצטרפה אליי - אחותי הצעירה - וממש נעלנו את הדלתות."

‏צליל: בזמן שליאת מדברת, ירדן מביא מהבית מוט עץ גדול.

‏ליאת: "התחילו לחלק פה [נשמעות נקישות] מוטות עץ, ואחר-כך הפכו את זה למוטות ברזל, לדלת של הממ"ד. ממש כל משפחה קיבלה מוט כזה שחוסם את הדלת של הממ"ד, שאי-אפשר לפתוח. וזה היה הפחד, כאילו, פחד ממחבלים שייכנסו."

‏ירדן: "לפתוח את הממ"ד מבפנים".

‏ליאת: "חילקו לנו מים, כאלה ג'ריקנים."

‏ירדן: "חייבים, מה."

‏ליאת: "לא, יש אחד ברזל, כאילו, מפחיד כזה, [צוחקת] נביא לך אותו אחר-כך."

‏ירדן: "תביאי, אני לא יודע."

‏ליאת: "הוא בארון שם. כאילו, כל פעם שידרגו את זה, והיה פה הנחיות, והיה… היה טירוף."

‏ירדן: "ג'ריקנים בממ"דים."

‏ליאת: "של כולם פה, כל הנשים פה נרשמו לקבל נשק."

‏צליל: אחרי כמה ימים הבינו שזה לא קורה. גם הירי מלבנון היה בעיקר על הגליל, והחיים בגולן נמשכו פחות או יותר רגיל, אבל הייתה בעיה אחרת.

‏אלה ליאת וירדן בשיחת הזום שלנו באוקטובר.

‏[הקלטה] ירדן: "אז בערך חצי שנה בגולן ניסו לשדר מסר של 'חבר'ה, עדיין פסטורלי פה, עדיין שקט, תבואו', כי ניסו לשמר פה איזשהי תעשייה של תיירות. עכשיו, זה לא הצליח, תיירים לא באו. העסקים פה קרסו, אבל לא ירו פה טילים, אז גם לא קיבלנו כל מיני מענקים וכל מיני תמיכות והכל."

‏צליל: ב-10 ביולי 2024 אשליית השקט היחסי בגולן התנפצה.

‏[הקלטה] טלי מורנו: "שלום לכם, נועה וניר ברנס מקיבוץ אורטל, שנהרגו אתמול מפגיעת רקטה ברכבם בגולן, הובאו היום למנוחות. הם הניחו שלושה ילדים…"

‏[הידיעה ממשיכה להישמע ברקע]

‏ירדן: "השינוי הגדול קרה ש… גם שנהרגו בני הזוג ניר ונועה ברנס. הם נרצחו מול מחנה צבאי, על הכביש. ומייד לאחר מכן נהרג קצין, איתי גלאה זכרו לברכה, הוא היה קצין מהיחידה שלי והוא נהרג פה בבסיס צבאי. ואז התחילו להבין, באמת, כל ההפצצות וכל הפיצוצים וכל מה ששומעים וכל האזעקות, זה באמת מסכן חיים, ואני חושב שאז התחילו לשנות באמת תפיסה ולהגיד, 'אוקיי, אנחנו לא מנסים לשקם את התיירות, שברור שהיא כבר כמעט אבודה לגמרי. צריך לשקם את זה, שהציבור יבין שהגולן נמצא במלחמה'".

‏צליל: תושבי הגולן לא התפנו גם אחרי המקרים האלה, וגם לא כשהמצב הסלים עוד יותר.

‏ירדן: "הגולן, כאמירה, הוא לא התפנה. ראש המועצה והתושבים והיישובים, כלומר, אמרו: 'אנחנו לא מתפנים'. ואני חושב שזה הייתה החלטה גם טובה, כי אנחנו רואים מה קרה למקומות שהתפנו, הם פשוט הפכו להיות מטרות של חיזבאללה, כי חיזבאללה ידע שאין שם אזרחים, אז הוא יכול לירות שמה חופשי, וגם כי כיתות כוננות נכנסו לשם אז. והגולן לא התפנה, והייתה פה שגרת חיים מאוד קשה מצד אחד, ומצד שני גם מאוד מאוחדת. הקהילתיות פה היא כלי אדיר, היא כלי של תמיכה, ואת יודעת, והרבה משפחות החליטו שדי, נמאס, עוזבים. נסעו לשבועיים וחזרו. צברו כוחות וחזרו. אבל, אבל אנשים מחוברים מאוד פה לקהילות שלהם ולבתים שלהם".

‏צליל: הם שמרו על שגרת החיים שלהם בגולן גם כשהכל סביבם התערער. כשמשטר אסד נפל ומדינת ישראל התחילה להחזיק שטחים מעבר לגבול עם סוריה…

‏[מוזיקת רקע]

‏… והגבול השקט ביותר הפך להיות מעורער, לא יציב ולא צפוי.

‏אבל במקרה של ליאת וירדן, השינוי הגדול בחיים שלהם, החל הרבה לפני המלחמה.

‏[הקלטה] קריינית: "הרצח המחריד של מיכל סלה, על פי החשד בידי בעלה, ממשיך להדהד. השאלות סביב המניע עדיין פתוחות, ובני המשפחה מחפשים סימנים מקדימים".

‏[מוזיקת רקע]

‏ליאת: "אז באמת ביום בהיר אחד, אחותי היקרה והצמודה, הקרובה, מיכל, נרצחה על ידי בן-הזוג שלה. וזה היה משבר מאוד-מאוד גדול. זה היה כרעם ביום בהיר, וזה פשוט טלטל לנו לגמרי את החיים".

‏צליל: בתה של מיכל סלה הייתה בת שנה כשמיכל נרצחה, וליאת וירדן אימצו אותה.

‏ליאת: "ונוספה לנו תינוקת מתוקה למשפחה, ופתאום הפכנו להורים לארבעה, שהשניים הקטנים הם כמו תאומים, בהפרש של שנה. היה לנו תינוק קטן, כן. אז יש ביניהם שנה. אז פתאום להיות הורים ל… כמו זוג תאומים. רק התרגלנו שאנחנו הורים לשלושה, ופתאום נהיינו… כי היינו רק עד לפני רגע הורים לשניים, פתאום אנחנו הורים לארבעה. אז זה, זה משהו שהוא מטלטל, מטלטל את החיים, הוא שובר, אבל הוא… נשברנו. אפשר לומר שנשברנו לגמרי, ופשוט השבירה הזו הביאה לצמיחה מאוד-מאוד גדולה. נשברנו ונבנינו ממקום מאוד עוצמתי, כאילו המון התמודדות עם שינויים, משברים."

‏צליל: ב-2018 ליאת הייתה בחופשת לידה. היא הייתה מורה לחינוך מיוחד ויועצת שינה ועדיין חיפשה את עצמה מבחינה מקצועית. אחרי הרצח של מיכל, גם ליאת וגם ירדן עשו שינוי מקצועי.

‏ליאת: "הייתי חייבת לגדול. ראיתי את זה בהתחלה ככה - זה או שאני מתרסקת או שאני צומחת, והיה לי ברור שאני צומחת. עזבתי את משרד החינוך, שבאותה תקופה עבדתי בו, והתחלתי להרצות."

‏צליל: ליאת מרצה על אלימות רגשית - איך מזהים אותה ומה עושים אחרי שמזהים.

‏ליאת: "אני עדיין עושה את זה, מרצה ברחבי הארץ, ומעלה מודעות, בכל הנושא הזה של אלימות רגשית וחיבור. רציתי שזה לא יקרה יותר. אם אני אחשוף ואספר את מה שקרה למיכל, ואת ההבנות והתובנות שיש מהסיפור שלה, זה יכול להציל את המקרה הבא, לעזור במקרה הבא. אז כאילו גם הרגשתי סוג של מעין מחויבות כזו לעשות את זה. וברגע שאני יוצאת החוצה ועולה על במה, זה מביא איתו איזה עוצמה כזאת שאת, וואו, את, את מגלה אותה, את מגלה את ההשפעה של זה, וכמה שזה באמת-באמת משפיע ועוזר".

‏צליל: חוץ מההרצאות, ליאת גם עוסקת בטיפול ומטפלת בקליניקה בנטור ובזום. ירדן, שניהל אז רשת מכינות קדם-צבאיות, היום עוסק במשהו אחר.

‏ירדן: "אני מלווה ארגונים בתהליכי צמיחה ושיפור, על-ידי מתן כלים ליצירת אקלים של משמעות במקום העבודה. זה שורה ארוכה, [מצחקק] אבל זה מה שאני עושה. מעבר לזה אני גם מלווה הנהגה של יישוב. יש פה יישוב שהקימו ברמת הגולן, את "רמת טראמפ", אז אני גם מוביל את ההנהגה שם, נותן להם גם כן כלים לייצר תהליכים קהילתיים, וכל מיני דברים, שאיכשהו מתקשרים לזה."

‏צליל: הם מדברים על העתיד בזהירות מופלגת. ממחישים את מה שאומרים תושבי הצפון כל הזמן: מבחינתנו, תושבי המרכז, המלחמה בצפון נגמרה, אבל מבחינתם זה לא באמת נגמר עדיין.

‏ירדן: "לא, אני לא מרגיש שהחזירו את הביטחון ליישובי הצפון. אבל לגולן יש את ה… לא יודע, יש לו את הכוח המרפא הזה שלו, גם של הטבע, ובעיקר של הקהילה, של האנשים, של ה… יש פה ממש חוסן. והחוסן הזה, הוא נשען על המון-המון תמיכה, ועל המשמעות. אם כבר דיברתי על משמעות, אנשים מוצאים משמעות בזה שהם חיים פה, מול הנוף הזה, מול, בתוך הקהילה הזאתי, עם עשייה. יש לנו, נטענו באוגוסט - נטענו כרם, 160 דונם, ביחד עם עוד כמה משפחות פה, כרם יין. זה הכרם המזרחי ביותר במדינת ישראל. אנחנו עובדים שם באוגוסט, בעיצומה של המלחמה, ומולנו, מרחק 500 מטרים, יש מסגד. סורי. כלומר, על הגבול. וזה שילוב של טמטום ואופטימיות, [צוחק קלות] אבל, אבל זה חשוב. כלומר, החקלאות מחזיקה את הגבולות, וההתיישבות מחזיקה את הגבולות, ויש פה עשייה שהיא גם מאוד ערכית והיא ציונית, ואני מאוד מאמין בה. וגם, זה אחד הדברים שאני הכי שמח שעשיתי בחיים שלי, הנטיעת כרם הזה".

‏[צליל מעבר ואחריו מוזיקת רקע]

‏צליל: הדברים שירדן אומר מרגשים, אבל גם היה לי מוזר לשמוע אותם, כי הם היו כל-כך שונים מהדברים שדיברנו עליהם אז. ירדן וליאת לא הגיעו לגולן כדי להגן על הגבולות, זה אפילו לא עלה לרגע. הם רק חיפשו קהילה שקטה וחיי משפחה קרובים לטבע. במקרה, הם מצאו אותם בגולן. האתוס החלוצי הזה, הוא משהו חדש.

‏צליל: "בעצם השיחה, התוכנית שלנו אז, לפני שש שנים, היא הייתה על הבחירה שלכם ושל השכנים שלכם לעבור לגור בפריפריה. בכלל לא דיברנו על זה שזה גם בחירה לעבור לגור ליד הגבול. בכלל, לא דיב… לא דיברנו על זה בכלל, לא יודעת אם אתם חשבתם על זה. אני לא חשבתי על זה".

‏ירדן: "זה היה הגבול השקט ביותר של ישראל, כאילו, עשורים, נכון?"

‏צליל: "אבל בעצם, גם זאת המשמעות של הבחירה לבוא לפה."

‏ליאת: "אז באמת, כשבחרנו לגור כאן, הסיבות שבחרנו לגור כאן זה בגלל ה… הטבע והנוף, המשפחתיות והערכים. והעניין הזה של הקרבה לגבול הוא לא היה שיקול, הוא לא היה משהו שחשבנו עליו, להגן בגופנו על המדינה. ועכשיו, נכון שפתאום אנחנו כל-כך קרובים לגבול, ויש פתאום את הסכנת חיים הזו, שזה משהו שאף פעם לא חווינו. אממ, אבל יחד עם זאת, אני חייבת להגיד לך, שלרגע אחד לא עלה בדעתי מחשבה לעזוב כאן בגלל זה. זה ממש הבית שלנו. אבל אם האזור הזה יהפוך להיות אזור מסוכן, שמסוכן לחיות בו, ואפשר למות כל יום, אני באופן אישי לא חושבת שזה משהו שאני, שאני אבחר בו. זאת אומרת, אני לא ירצה לגור במקום, שלאורך זמן, הוא מהווה עבורי ועבור הילדים שלי סכנת חיים".

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: מהבית של ליאת וירדן, הלכתי לבית של דן ואלירז חמדי.

‏ככה נשמע הביקור אצלם בפרק הקודם.

‏[הקלטה]

‏אלירז: "אני אלירז, חמדי, ליברמן במקור, מהשומרון".

‏דן: "דן חמדי, נולדתי ברמת גן, 37 עוד מעט, בגולן 12 שנים".

‏צליל: הבית של דן ואלירז ענק, מטבח יפה עם אי גדול באמצע וסלון גדול עם רהיטים שהם שיפצו בעצמם, שמשקיף על העמק. כשאני מגיעה לבית, דן משפץ רהיט ישן בחצר ואלירז מתיישבת אתי בפינת האוכל. יש לה עיניים בורקות וקול פעמונים והיא מספרת לי בשמחה שהם יגשימו עוד חלום בקרוב, הם מתחילים לנטוע עכשיו מטע זיתים.

‏אלירז: "החלום שלנו היה שיהיה לנו משק, שיהיה לנו חקלאות, שיהיה לנו בעלי חיים. רצינו שקט, לגדל ילדים בנחת."

‏צליל: היום הם הורים לארבעה ילדים, בני 3 עד 13. מאז שהם עברו לגולן, דן הגשים עוד חלום: הוא הקים בית-ספר אנתרופוסופי-דתי בנטור, והיום הוא חבר הנהלה בבית-הספר, והילדים שלו לומדים בו. אלירז היא עצמאית, היא מעבירה סדנאות סטיילינג לנערות ברחבי הצפון. שניהם, אגב, גדלו במרכז.

‏דן: "המרכז הוא לא מקום נעים. מלא לחץ, וטירוף, וטרפת, וסגנון חיים שפחות קשור אלינו, זה מה שהרגשנו."

‏אלירז: "לנו זה היה בלתי נסבל."

‏דן: "ורמת הגולן, יש בה קסם, יש בה טבע".

‏[קול של הרצת קלטת בטייפ]

‏צליל: הבית של דן ואלירז נראה בדיוק אותו דבר.

‏דן: "טוב, אז נעים מאוד. אני דן חמדי, אה, גר פה בנטור, ויש לי ארבעה ילדים, שלושה מהם ב… אחת צבא, אחת מדרשה, ואחת בפנימיה של "השומר החדש". ונשארנו עם ילד קטן בבית, רוב ימות השבוע. חוץ מזה אני מתעסק בחינוך, גם מלמד, מורה, וגם מלווה בתי-ספר, שיש להם חיבור ל"חינוך ולדורף" בצורה כזו או אחרת, החינוך האנתרופוסופי. חוץ מזה, חקלאות. אנחנו מגדלים כמעט 30 דונם של זיתים לשמן, אז מתעסק גם בזה. ולמרות שזה נשמע מעט, הכל מאוד עמוס."

‏אלירז: "אני אלירז חמדי, אני מתעסקת בתיירות. חזרתי הביתה, אחרי חמש שנים שעבדתי מחוץ לבית בצורה מאוד מאוד אינטנסיבית."

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: אלירז לבבית וחייכנית כמו שהייתה אז, אבל האווירה בבית אחרת.

‏אלירז: "קיבלנו בשורה שאחיינית שלנו, בעלה נהרג בשבוע שעבר בעזה."

‏דן: "דביר רווח. הוא היה מ"פ ב-932 של פלוגת "החוד", ואיש מתוק ועניו וצנוע וחדור בשליחות. פעם אחרונה נפגשנו, לפי דעתי, חודש וחצי-חודשיים. הוא היה בכלל עם פריצת דיסק, הוא אמור לנוח רגע. לשקם, ו… לא. 'עד שכל החטופים לא חוזרים, עד שאחרון החטופים לא בבית, אין מציאות כזאת, שאני אחזור ואהיה בבית'. היה מאוד שקט, אבל מאוד עוצמתי."

‏אלירז: "מאוד-מאוד קשה. וזה, זה החיים. אני חושבת שהיה לנו, עברנו שבוע…"

‏דן: "לא, זה לא החיים, מותק."

‏אלירז: "זה החיים פה, שמאוד… זה החיים פה."

‏דן: "לא, זה החיים היום של כל משפחה וכל בית בישראל - אלה החיים שלו. אין בית אשר אין בו מת, וחוויית האופטימיות, היא לא קיימת."

‏צליל: ב-7 באוקטובר דן ואלירז היו בבית.

‏דן: "הלכנו פה להתפלל באיזה מניין שאנחנו מתפללים בו, ופתאום התחילו להגיע כל מיני שמועות, וגם הגיעה ההודעה של 'לפזר את התפילה, מתחיל… יש איזה בלגן'".

‏צליל: הם הלכו הביתה. ב-11 בבוקר דפק על הדלת שלהם חבר וסיפר שהוא דואג למשפחה שלו בבארי.

‏דן: "ואני, במקום לעלות על הרכב ולרדת דרומה, הרגעתי אותו, ואמרתי לו: 'בוא נשתה קפה, אחי, תרגע. הצבא עוד רגע סוגר את האירוע הזה, אל תדאג, הם בממ"ד, הכל יהיה בסדר'. ובמהלך היום, עוד פעם הגיע עוד חבר, ואותו חבר הראשון הגיע שוב פעם, ואני אומר לו: 'אחי, טוב, כבר אין, אין זה, יהיה בסדר'. ורק במוצאי שבת הבנו, כשפתחנו חדשות, וכל הערוצים למיניהם. חטפנו את הבעיטה הכי חזקה אי-פעם, אני חושב."

‏צליל: דן מלקה את עצמו עד היום, שהוא לא הבין ולא ירד דרומה.

‏דן: "גם ההבנה שלא עשינו כלום, אני לפחות על עצמי, לא עשיתי כלום. אנשים ירדו מהגולן, הספיקו להגיע ולהיות במעגלים הראשונים - אם זה בבארי, אם זה בכפר עזה, ואני, לפחות, חלמתי. זהו, ככה זה תפס אותנו."

‏צליל: "חלמת שיש מדינה וצבא…"

‏דן: "חלמתי שיש מדינה וצבא, ושדבר כזה לא יכול לקרות לעולם."

‏צליל: דן הצטרף להקמת כיתת הכוננות של נטור.

‏דן: "והיה מאוד אינטנסיבי, גם להקים כיתת כוננות, גם לארגן את המושב לכל תרחיש אפשרי, כי הכל היה פתוח. כאילו, חיכינו שיגיעו החבר'ה של רדואן מלבנון, ושהסורים, המיליציות, יתפרצו פה פנימה, וצבא - כולו מרוכז בדרום, ומי שבצפון יותר צפונה, והכל מבוסס עלינו. וגם האירוע של ה-7 לאוקטובר בעוטף, וזה היה, פתאום אתה מבין שהגורל שלך נתון בידיים שלך. אין, אין על מי לסמוך."

‏צליל: וגם אלירז גויסה. זה מתוך שיחת זום שעשיתי עם דן ואלירז באוקטובר, בזמן המלחמה בצפון.

‏[הקלטה] אלירז: "אחרי שלושה שבועות שאנחנו ככה עם הילדים, ומנסים להבין מה המצב, מגיע המסיק זיתים שדיברנו עליו, על החלום הקודם. אני הולכת למשק של הזיתים, אני אומרת, אני אעבוד במשק, אני אקטוף זיתים, אני ארגע, ואני מקבלת טלפון…"

‏צליל: הטלפון היה מעיריית קריית שמונה.

‏אלירז: "קריית שמונה התפנתה בכל הארץ, יש שם בלגן וצריך עזרה בפרוייקטורית לחינוך."

‏צליל: שעה אחרי שהטלפון צלצל, אלירז הייתה אחראית על חינוך ילדי קריית שמונה, שמפוזרים באזור הצפון.

‏אלירז: "אני מגיעה לחמ"ל טבריה, חמ"ל שבעצם התנהל כמו עירייה קטנה בתוך טבריה, עם… לאט-לאט ככה מצטרפות עוד מחלקות, כשהסיפור המרכזי זה חינוך. אנחנו מנסים בעצם להבין איפה הילדים שלנו פזורים, לשבץ אותם במסגרות. ובאמת, אנחנו, אני נכנסת לאטרף - 24/7 של להגיע לכמה שיותר ילדים. אנחנו מבינים שסדר גודל של 8,000 תושבים נמצאים באזור הצפוני, שזה אומר שליש מקריית שמונה בטבריה והסביבה, עם כל הרשויות שמסביב, עם המון-המון מועצות, ויש לנו שם תושבים וצריך לדאוג להם למסגרות חינוך."

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: אלירז, שחלמה לגדל ילדים בנחת, לאפות לחם, למסוק זיתים ולעסוק בתיירות, העבירה את השנה בנסיעות בכל אזור הצפון. מגייסת צוות, מקימה מסגרות חינוכיות בבתי-המלון, משבצת ילדים במסגרות, חוזרת הביתה מאוחר, אחרי ימים ארוכים.

‏שיחת הזום שלנו באוקטובר הסתיימה כשהיא קיבלה הודעה על שני בני-זוג, שנהרגו מפגיעת טיל בקריית שמונה. היא ממהרת להבין אם יש להם ילדים ומי הצוות החינוכי שאחראי עליהם. כשנפגשנו בינואר, הפרק הזה בחייה בדיוק הסתיים.

‏אלירז: "העברתי את השרביט הלאה, כשהבנתי שעוד מעט התיירות חוזרת וזה הזמן ככה, להיפרד מהם. זה אירוע מאוד מורכב [נאנחת] ומאוד-מאוד-מאוד לא פשוט, ואני שמחה שהייתי שם שנה. ואני שמחה גם בשביל הנפש שלי, שידעתי להגיד, שאחרי שנה אינטנסיבית, אני צריכה להניח ורגע לחזור לבית שלי, למשפחה, לחלומות. בעיקר לחלומות."

‏צליל: דן לא מרגיש שהוא יכול לחזור לחלום. בשביל לחלום צריך, כנראה, קצת יותר אוויר.

‏דן: "הייתי בהר הרצל בתחילת המלחמה, והייתי עכשיו, לפני שבוע, וזה לא נתפס. לא נתפס, עוד הר הוקם שם. והכל עם פרחים טריים, ועם מצבות שאתה קורא את השמות, ואתה מכיר חלק ממעגלים אחרים. ואז אתה פותח חדשות, ובמקום לשמוע תנועה קדימה, אתה שומע ויכוחים, ואתה שומע דברים נמוכים ומביישים, שראשי המדינה, ביום שבו קוברים אנשים, הם מתעסקים לי בשנור של כספים, לטובת כל מיני משרדים ש… הזויים, בקומבינות פנימיות, ואתה אומר: 'פאק, אנשים פה מפורקים, משפחות פה התפרקו לגורמים, יש פה ערימות של אלמנות, ערימות של יתומים, ערימות של הורים שכולים, יש פה שבורי גוף ונפש ופצועים בכמויות.'"

‏אלירז: "אבל אני חייבת רגע להחזיר אותנו, שיכולת השפעה שלנו בסוף, אני חושבת שהיא מאוד התחדדה לנו במלחמה. היא מאוד מסוימת, ובתוך הבית או במקום עבודה שלנו, איפה שאנחנו יכולים להשפיע טוב ולדבר שיח אחר, אז אנחנו שם."

‏צליל: דן ואלירז היו סיפור ההצלחה של הפרק הקודם. קראתי להם "סרטון תדמית של ההתיישבות בגולן". הם היו מצליחים ושמחים, עם משפחה גדולה ובית יפה, עבודות מעניינות ומשק חקלאי, ונראו מאושרים. אבל אף אחד מאיתנו לא חי על אי.

‏צליל: "אני מסתכלת עליכם ועל מה שקרה מאז שנפגשנו, שכאילו אנשים שבאמת חיפשו לחיות את חייהם בשקט והמציאות לא הניחה להם."

‏דן: "כן, יש… ב"וַיֵּשֶׁב", "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". מתחיל שמה סיפורו של יוסף, והרש"י שמה אומר: רצה "לישב בשלווה - קפץ עליו רוגזו של יוסף". אצלי זה הולך איתי כבר הרבה שנים, שכל פעם שאתה מנסה להגיע לאיזה נחת, שאתה בטוח, 'הנה עכשיו אני אהיה בנחת, אני אשב רגע', בום, קופץ עליך איזה סיפור. הפעם זה קפץ, אני חושב, על… כן? על כולנו בגדול."

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: לא את כל מי שפגשתי בנטור אז הצלחתי לפגוש שוב. המחלבה של יוֹני סגורה. היא הצליחה מאוד וייצרה גבינות מעולות, אבל יוני מגויס מאז 7 באוקטובר 23', וגם שני הילדים שלו בצבא.

‏בספר "יוגה" של עמנואל קארר, הסופר כותב שב-26 בדצמבר, 2004, הוא היה בחופשה משפחתית בסרי לנקה. במלון שהוא ומשפחתו השתכנו בו, היה אגף קטן, ובו התנהל ריטריט של יוגה וטיפולים איורוודים. בשמונה בבוקר, הכתה באוקיינוס ההודי רעידת אדמה בדרגה של 9.1 בסולם ריכטר, ובעקבותיה הגיע הצונאמי באוקיינוס ההודי, שגבה את חייהם של כרבע מיליון בני-אדם. המלון, שהיה על גבעה קטנה, לא נפגע, והפך למרכז חירום. כל התיירים התגייסו למאמצי הסיוע ההומניטרי לאלפי הנפגעים על החוף. "כולם", כותב קארר, "חוץ ממתרגלי היוגה, שבמהלך אותם ימים המשיכו לדאוג לצרכי גופם ונפשם, כאילו לא קרה דבר. לאוזנינו המשיכו להגיע, נישאות ברוח הטרופית החמה, המנטרות שזימרו על כוחו של רגע ההווה, ועל חסד החמלה".

‏כשביקרתי בנטור, חשבתי על מתרגלי היוגה של קארר. גם תושבי נטור רצו בסך הכל לגור על הר, רק לחיות את החיים שלהם בשקט. הם עבדו כדי להגשים את החלום הזה שנים רבות, אבל כשהמציאות קראה להם, הם נענו לקריאה והם ייענו לה שוב. ואולי אי-אפשר, אי-אפשר בארץ הזאת, בסך-הכל לגור על הר.

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏אלירז: "את יודעת, כשה-7 באוקטובר קרה, אני הרגשתי שזה קצת… כאילו עכשיו, כולם נמצאים במשבר. זאת אומרת, אם עד אז הרגשתי כזה, שאני ככה כל הזמן צריכה להתמודד עם איזה משבר - זה משהו שיום אחד נחת לי לחיים, כמו איזה כדור שחור, שנכנס בגוש נצנצים ורוד, ככה, וניפץ אותו. פתאום כולם ככה, כולם חווים את הדבר הזה. אנחנו לא יכולים לברוח ממשברים, אנחנו לא יכולים לברוח מטלטלות, הנה המלחמה, כי כל הזמן קורים דברים. וכשיש לנו אותנו, אנחנו יכולים להיות יציבים בעין הסערה. אז זו המטרה שלי, כאילו לעזור לאנשים, יהיה להם את הכלים, את הכוחות, את החיבור לעצמם, ואז אפשר להתמודד עם הכל."

‏[דלת נסגרת]

‏צליל: יצאתי מהבית של דן ואלירז לדרך, עם שני בייגלים תוצרת בית, שאלירז הוציאה עכשיו מהתנור. השעה הייתה כמעט ארבע.

‏[צליל נעילת חגורת בטיחות ומנוע פועל]

‏[הקלטה - הודעה קולית] צליל: "אלירז, הבייגל ממש-ממש טעים, תודה. ואיך שנכנסתי לאוטו, שמעתי שאושרה עסקת חטופים. לא הספקנו להתחבק על זה ביחד, אז הרגשתי צורך לחלוק איתך את השמחה שלי, שנייה אחרי שנפרדנו. יאללה, בשורת טובות, תודה."

‏[הקלטה - הודעה קולית] אלירז: "וואי, איך את מרגשת אותי ומשמחת אותי. יאללה. בתקווה לימים טובים יותר, וממש, אני… תודה על ההודעה." [צליל סיום הודעה]

‏[הקלטה - הודעה קולית] ירדן: "היי, צליל. אתמול בהתרגשות רבה חגגנו את מעמד הברית לבן שלנו שנולד, בשעה טובה. שמו דניאל אור, הוא מביא אלינו הרבה אור הביתה. אנחנו, הייתה לידה מרגשת מאוד, וכולנו בטוב ממש, בהתרגשות ושמחה." [צליל סיום הודעה קולית]

‏[צליל נעילת מכונית]

‏[מוזיקת סיום]

‏צליל: האזנתם ל"חיות כיס", ההסכת הכלכלי של "כאן". כל הפרקים הקודמים שלנו זמינים בכל אפליקציות הפודקאסטים, וגם באתר "כאן". עורך "חיות כיס" הוא יונתן כיתאין, המפיקה שלנו, היא ליהיא צדוק, עורכת הסאונד רחל רפאלי, טכנאי ההקלטה שרון לרנר.

‏במערכת "חיות כיס" תמצאו גם את אלון אמיצי ושאול אמסטרדמסקי. המתמחים שלנו הם עמית ויסוצקי ורון קלמן.

‏אני צליל אברהם, תודה רבה שהאזנתם.

‏[מוזיקה מתחזקת]

‏[פרסומת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה