חיות כיס - פרק 290: כך קרס החינוך המיוחד

הגידול העצום במספר הילדים שמאובחנים כבעלי צרכים מיוחדים מציב בפני מערכת החינוך אתגר מורכב שאיתו היא פשוט לא מצליחה להתמודד. והפעם, באופן חריג, זה דווקא לא בגלל מחסור במשאבים. למה זה קורה, איך כשלו שוב שוב הוועדות שניסו להתמודד עם הבעיה, והאם יש סיכוי שהפעם זה יהיה שונה?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/07/2024.

[פרסומת]

[מוזיקת פתיחה]

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

צליל: היי, אתם על "חיות כיס", אני צליל אברהם.

שירה: ואני שירה קדרי-עובדיה. וזו עדן. תגידי קודם איך קוראים לך ומה את עושה בחיים.

עדן: אני עדן צויגהפט, אני מורה לחינוך מיוחד ומחנכת בחינוך המיוחד. אני מחנכת כיתה ח' בבית ספר עם אפיון רגשי-נפשי, שזה בעצם הפרעות פסיכיאטריות שונות. ואני הגעתי לחינוך המיוחד בעקבות הבן שלי, שהחל מ-2019, התחיל בעצם להיות זכאי לשירותי חינוך מיוחדים.

צליל: כשהבן של עדן היה בן שנה וחצי, הוא אובחן על הרצף האוטיסטי. ולפני חודש בערך, עדן ועוד כמה עשרות אלפי הורים כמוה, קיבלה הודעה ממשרד החינוך.

[הקלטה]

קריינית: "שעות הצהריים של לימודי תלמידי החינוך המיוחד יקוצצו ממשרד החינוך ויועברו לאחריות להשלמה לחברת המתנ"סים."

צליל: לעדן ולשאר ההורים היו המון שאלות על ההחלטה הזאת. מי יהיו המדריכים שיהיו אחראים על הילדים בשעות אחר הצוהריים? איזה הכשרה בדיוק הם יקבלו? במשרד החינוך הסבירו שההחלטה לא התקבלה בקלות. הם פשוט לא מצליחים להתמודד עם המחסור, שרק הולך ומחריף, בגננות ומורות בחינוך המיוחד. כדי לסתום איכשהו את החור הזה בסכר, הם הודיעו שאין להם ברירה. הם חייבים להעביר חלק מהאחריות על יום הלימודים בחינוך המיוחד למפעיל חיצוני, גם אם הפתרון הזה לא מושלם, בלשון המעטה.

שירה: האמת היא שעוד הרבה לפני הסאגה הזאת, עדן ושאר ההורים לילדים בחינוך המיוחד, ידעו שהמצב במסגרות של הילדים שלהם רחוק מלהיות אידיאלי. כמה רחוק? עד כדי כך שבחודש שעבר עדן הודיעה למנהלת שלה שהחל מהשנה הבאה, היא תצמצם את המשרה שלה בבית הספר.

עדן: אני היום עובדת במשרה מלאה, ואני מאוד אוהבת את זה, ובלב מאוד מאוד מאוד כבד אני יורדת למשרה של 10 שעות החל מ-1 בספטמבר, כי אני הבנתי שאין מענה מהמערכת החינוכית, שאמור להיות.

צליל: בזמן שיתפנה לה, עדן הולכת לעשות את מה שאמור לעשות הצוות בגן התקשורת שבו לומד הבן שלה.

עדן: כמו שאני עושה בבית הספר שלי, שאני בונה תוכנית לימודים אישית לתלמיד חינוך מיוחד, ככה אני עושה לילד. אז אני אבנה את התוכנית, אני אפגש עם הקלינאית הפרטית, עם הפסיכולוגית ההתפתחותית שמלווה אותנו, שהיא מדהימה, כולן מדהימות, עם מרפאה בעיסוק, כל אחד מהם אני אקבל הדרכות, ואני בונה לו תוכנית ועושה אותה בעצמי.

צליל: וואו.

עדן: פשוט אין, אין ברירה. יש לנו גם החלטות כלכליות מאוד קשות. דירה בחלומות, [מגחכת] אין לנו סיכוי.

צליל: בשנה האחרונה, בזמן שההחלטה הזו התבשלה אצלה, עדן מצייצת בטוויטר על התלאות מול גן התקשורת של הילד שלה, תחת ההאשטאג "קריסת החינוך המיוחד".

עדן מקריאה הודעות בטוויטר: [צליל הודעה חדשה] "סייעות שמעשנות גראס בגנים. #קריסת_החינוך_המיוחד."

[צליל הודעה חדשה] "מה עדיף, סייעת בהיי או סייע ישן?"

[צליל הודעה חדשה] "גן תקשורת בהרצליה פעל היום עם סייעת אחת בלבד. כן, סייעת אחת בלבד לגן תקשורת."

[צליל הודעה חדשה] "מהמתרחש בגני תקשורת בעיר, הורים מספרים על אשת צוות שפתחה עסק לאוכל ביתי ומבשלת במטבח הגן במהלך היום."

[צליל הודעה חדשה] "בגן תקשורת הקלינאית לא באה. יום כן, יום לא, יום למה לא. כשהמסגרות חזרו לפעול אחרי אירועי ה-7 באוקטובר, היא נעדרה במשך חודש שלם! איך אנחנו יודעים? הילדים מספרים. #קריסת_החינוך_המיוחד." [צליל הודעה חדשה]

צליל: לא תמיד זה היה ככה. כשהילד של עדן רק אובחן על הרצף האוטיסטי, הוא נכנס למעון שיקומי של עמותת "אלו"ט" בכפר סבא.

עדן: ב"אלוטף" זה היה באמת, מרגע שהוא נכנס עד הרגע שהוא יוצא, מ-7 וחצי עד 3 וחצי, הוא בתקשורת. מכריחים אותו להיות בתקשורת. וזה פשוט הציל אותו, זה הפך אותו לילד אחר. פשוט ראו את זה תוך כמה חודשים.

צליל: במעון של "אלו"ט", עדן ראתה איך נראה גן תקשורת במיטבו, כשהוא עובד.

עדן: יש קלינאית תקשורת, יש ריפוי בעיסוק, יש פיזיותרפיה, יש מנתחת התנהגות, יש מדריכת הורים, שהיא גם פסיכולוגית והיא מרכזת טיפול, והצוות. ויש המון אנשי צוות שכל הזמן מיישמים את התוכנית הטיפולית.

צליל: כמה ילדים יש בגן?

עדן: שמונה.

צליל: כשהילד של עדן גדל ועלה לגן חינוך מיוחד של העירייה, דברים התחילו להשתנות.

עדן: לאט לאט, המשאבים הלכו ונעלמו מהמסגרת. בגיל 3, גן תקשורת עירייה, כבר ב… בשבוע הראשון הגננת המשלימה עזבה, והגן פעל כל השנה בלי גננת משלימה, רק עם גננת אחת, שהחזיקה על הכתפיים החסונות שלה את כל הגן.

צליל: בגן תקשורת יום הלימודים מתחלק בין שתי גננות. אחת מהן אחראית גם על התוכנית החינוכית והטיפולית של כל ילד. אבל בגן של הילד של עדן הייתה רק גננת אחת. גם הסייעות התחילו להתחלף. באיזשהו שלב, מ-2 בצהריים היו רק סייעות, בלי גננת, ועדן התחילה להשלים לילד שלה בפרטי טיפולים שהוא לא קיבל בגן.

עדן: בעצם קלינאית תקשורת שהייתה אמורה לתחזק את הטיפולים לא הייתה באה. יום כן, יום לא… חופשי, זאת אומרת, ממש. איך אני יודעת? כי הילד אמר לי [מגחכת], אבל יש ילדים שלא יכולים להגיד.

צליל: בשנה שלאחר מכן, המצב נעשה עוד הרבה יותר גרוע. זה התחיל כששוב נתנו לגננת אחת, צעירה, להחזיק את הגן לבד.

עדן: היא הייתה אחרי סטאז'. לא נותנים לגננת אחרי סטאז' לנהל גן, זה תיק כבד מדי. ובאמת אחרי ארבעה ימים, היא פשוט הפסיקה לבוא.

שירה: מה, ב-4 בספטמבר?

עדן: כן.

צליל: מאז הגן פחות או יותר מתפרק.

שירה: אז מה היה, לא הבנתי, מביאים את הילד בבוקר ומה יש?

עדן: כלום.

שירה: סייעת? מה?

עדן: יש סייעות. אז הנה אנחנו היום במאי, אין קלינאית, אין מרפאה בעיסוק, אין רכזת טיפול.

שירה: ראית את ההשפעה של זה על הילד שלך?

עדן: בטח, בוודאי! הוא לא… הוא מאוד… הוא לא התקדם.

צליל: הסיפור של עדן ממש לא יוצא דופן. נכון, לא בכל מקום המצב עד כדי כך גרוע, אבל בגדול, המערכת פשוט לא עומדת בעומס.

שירה: כדי להסביר עד כמה גדול העומס על המערכת, אפשר לדבר על העובדה שבשנים האחרונות משרד החינוך משבץ בכיתות וגני חינוך מיוחד יותר תלמידים מהתקן שהוא עצמו קבע. או על הקושי שהולך וגדל לגייס סייעות ומטפלות פרא-רפואיות, ועוד נגיע לזה. אבל כנראה שההמחשה הכי טובה למצב, היא אותה החלטה שעליה סיפרנו בהתחלה, להעביר את האחריות בחלק משעות הלימוד למדריכים עם הכשרה מינימלית, פשוט כי אין מספיק מורות וגננות.

[מוזיקת רקע]

צליל: בואי נסביר רגע. כשאנחנו נכנסות לבית ספר חינוך מיוחד, זה לא בית הספר הכללי, הרגיל במרכאות, שאנחנו מכירות.

שירה: לא, אפשר לומר שחינוך מיוחד זה עולם אחר, גם אם הוא הולך ודועך. כמו שעדן תיארה, בכיתות חינוך מיוחד יש בין 5 ל-15 ילדים בגן או בכיתה. ובכל מסגרת כזו יש מורה וגננת, או שתיים, שלצידן יש גם סייעות. הילדים בחינוך המיוחד זכאים לטיפולים כמו קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה בתוך הגן, ולליווי של פסיכולוגית, שבונה תוכנית טיפולית אישית לכל ילד. בחינוך המיוחד יש גם יום לימודים ארוך, שנת לימודים שנמשכת עד אמצע אוגוסט, ארוחות והסעות.

צליל: אבל בעשור האחרון המערכת הזאת מתמודדת עם אתגר גדול - גידול עצום במספר הילדים שמאובחנים כילדים עם מוגבלויות או ילדים עם צרכים מיוחדים. בשנת 2005, קצת יותר מ-6% מהתלמידים במערכת החינוך היו תלמידי חינוך מיוחד, או תלמידים שמוגדרים רשמית כזכאים לשירותי חינוך מיוחדים. מאז, שיעור התלמידים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך כמעט הכפיל את עצמו, והיום הוא עומד על 12%.

שירה: יש כל מיני הסברים לעלייה הזאת. למשל, לאורך השנים התפתחו שיטות האבחון, וגם ההגדרות עצמן השתנו והתרחבו, למשל של "מה זה בעצם אוטיזם". כל השינויים האלה הובילו לכך שיותר ילדים מאובחנים על הרצף. במקביל, יש גם פחות סטיגמות שכרוכות באבחנה עם צרכים מיוחדים, וזה מעודד הורים נוספים לשלוח לאבחון ואחר כך למסגרת מיוחדת. ככל שמספר הילדים בחינוך המיוחד עולה, עולה גם תקציב החינוך המיוחד.

צליל: מאז 2005, תקציב החינוך המיוחד עלה פי יותר מ-5, לעומת תקציב החינוך כולו, שגדל באותו זמן בערך פי 2. חלקו של תקציב החינוך המיוחד מכלל תקציב החינוך עלה מ-7% ל-13%. ועכשיו, שירה, נראה לי שהמאזינים שלנו מחכים שנגיד להם שכדי לפתור את הבעיה הזאת, צריך להוסיף עוד כסף. אבל…

שירה: אבל הפעם זה הרבה יותר מסובך מלהוסיף עוד כסף.

נחום: אז כאן את שואלת שאלה, את שאלת המיליון דולר. מה זה, מה קורה?

צליל: מיליארד. [צוחקת]

נחום: מיליארד. לא, אצלנו זה 16 מיליארד שקל.

[מוזיקת רקע]

צליל: אז השבוע ב"חיות כיס", עלייתה ונפילתה של רפורמת השילוב, או איך קרס החינוך המיוחד. למה מערכת החינוך ממשיכה לעשות את הדבר הלא כלכלי?

רויטל: המדינה מפסידה הון עתק היום בעצם קיום המסגרות הנפרדות, והיא מפסידה הון עתק בעתיד.

שירה: על הרפורמה שיצאה לדרך ונכשלה.

נחום: המערכת לא מסוגלת להמשיך ולתמוך במערכת בקצב הזה. היא קורסת.

צליל: היא קורסת. והאם יש סיכוי שזה ישתנה?

רויטל: ידעתי שהשילוב לא יכול לעבוד, כי אין שילוב, אין… זה לא קיים.

[מוזיקת רקע]

צליל: כדי להבין מה קרה למערכת החינוך המיוחד, צריך לעבור דרך מילת מפתח - שילוב. או שתי מילים - רפורמת השילוב.

שירה: מהיום הראשון שבו הוקמה מערכת חינוך מיוחד בישראל, היה מעליה סימן שאלה. וסימן השאלה הזה אמר, "למה צריך מערכת נפרדת לחינוך מיוחד?". הרבה אנשים חשבו, ועדיין חושבים, שלא צריך, לפחות לא עבור רוב הילדים, ושעדיף שילדים עם מוגבלויות ילמדו יחד עם כל שאר הילדים. זה נקרא שילוב.

צליל: וזה נשמע אולי פשוט, אבל הדרך לשילוב רצופה מאבקים. תשאלו את רויטל.

רויטל: רויטל לן כהן. אני אמא לשני ילדים, אלעד ומיקה, וכשאלעד היה בן שנתיים וחצי-שלוש, התחלנו תהליך אבחוני, שבסופו הוא אובחן עם אוטיזם.

שירה: היום אלעד בן 21, ורויטל היא יושבת ראש קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, מהפעילות הכי בולטות בתחום. אבל כשהכל התחיל, היא הייתה אמא שלא מצאה גן לילד שלה.

רויטל: שבוע לפני תחילת הלימודים של גן טרום-חובה של אלעד, שלא ידעתי לאן הוא הולך בראשון בספטמבר.

צליל: רויטל התכוונה לשלב את הילד שלה בגן רגיל, כמו שהיא עשתה עד עכשיו. אבל לא היה גן כזה, כי באותו זמן, אפשר היה לשלב ילד עם אוטיזם בגן רגיל רק מעל גיל 5.

רויטל: עכשיו, מה אתה רוצים שאני אעשה עם ילד בן 4? מה אני אעשה, אני אקפיא אותו? הוא היה משולב עד עכשיו בגנים פרטיים, הוא יהיה משולב משנה הבאה בגן חובה. מה, מה אני אעשה איתו השנה? לא היה אכפת להם.

צליל: הציעו לך משהו אחר?

רויטל: מה זאת אומרת? ברור, הציעו לי גן חינוך מיוחד, גן תקשורת.

צליל: אבל זאת לא הייתה אופציה מבחינתה.

רויטל: למה הוא צריך ללכת לגן תקשורת? א', הוא אוהב להיות עם הרבה ילדים. ב', יש לנו שכונה מאוד חמה ומחבקת, ומהגן הפרטי, כאילו, הוא… אני רציתי שהוא ילך לגן עם כל הילדים שלו מהשכונה… עם חברים מהשכונה.

צליל: אז רויטל עתרה לבג"ץ.

רויטל: והוא ביקש מהמדינה, הוא אמר להם, "תראו, יש בסך הכל 60 ילדים שמבקשים את השירות הזה כרגע, תנו להם." והמדינה אמרה, "לא".

[מוזיקת רקע]

צליל: זה היה בשנת 2007. ובתגובה לגרירת הרגליים של משרד החינוך, רויטל החליטה ללכת להפגין מול הבית של שרת החינוך, יולי תמיר, בדרישה לשלב את הילד שלה.

רויטל: כתבתי מכתב והבאתי אותו בבוקר ליולי תמיר. היא זימנה אותנו בשבת אליה הביתה. במקרה, באותה שנה, נחום בלס, שהוא כלכלן בתחום החינוך, כתב דו"ח עבור עמותת "יתד", לילדי תסמונת דאון, ועמותת "אלו"ט". ובאנו עם הדו"ח הזה, והראינו לה איך ילדים משולבים עולים חצי, חצי מילדים בחינוך הנפרד, במסגרות של חינוך מיוחד נפרד. והיא הייתה ממש בהלם מהנתונים, כי תמיד אמרו לה שהילדים המשולבים עולים יותר, כי הם צריכים סייעת.

שירה: הסוגיה הזאת לא נולדה עם אלעד של רויטל. מערכת החינוך מנסה לקדם שילוב, לפחות על הנייר, כבר יותר מ-30 שנה. ב-1988 חוקק לראשונה בישראל חוק החינוך המיוחד. החוק קבע שילדים עם צרכים מיוחדים, אז עדיין קראו לזה "ילדים חריגים", נמצאים באחריות משרד החינוך, ממש כמו כל הילדים. לפי החוק, כל ילד שזקוק לחינוך מיוחד, זכאי לקבל אותו קרוב ככל האפשר לביתו, וכן לקבל שירותי תמיכה נלווים.

החוק גם קבע שצריך לשתף את ההורים בקבלת ההחלטה לאיזו מסגרת הילד ילך, והדגיש את חשיבות השילוב. ומאותו רגע, מערכת החינוך תמיד הציבה לפניה שאיפה - לשלב את ילדי החינוך המיוחד בחינוך הרגיל.

צליל: מאז היו עוד הרבה מאוד תוכניות, ועדות ופסקי דין, כולם העלו על נס את חשיבות השילוב, והדגישו שחינוך מיוחד הוא לא משהו שקורה בהכרח בבית ספר לחינוך מיוחד, או בכיתת חינוך מיוחד. אבל בינם לבין המציאות נותר פער גדול מאוד. חלפו הרבה מאוד שנים עד שמשרד החינוך התחיל להפנות בהדרגה עוד תקציבים לטובת הרחבת השילוב במערכת החינוך. גם כשזה קרה, זה לא הוביל להיעלמות החינוך המיוחד הנפרד, ואפילו לא לצמצום שלו.

שירה: להיפך. מדי שנה נפתחים עוד בתי ספר נפרדים וכיתות נפרדות, לילדים עם כל סוגי המוגבלויות, אוטיזם, עיכוב התפתחותי ושכלי, לקויות למידה, לקויות פיזיות, עיוורון, חרשות, הפרעות התנהגות והפרעות נפשיות.

צליל: וזה למרות שעניין השילוב הוא לא רק בגדר מה שאפשר לכנות עמדה חינוכית או חברתית. יש לו גם יתרונות משמעותיים מבחינה כלכלית. ילד בחינוך מיוחד נפרד עולה היום כמעט פי 2 וחצי מילד בחינוך רגיל. פעם הפער הזה גם היה גדול יותר.

שירה: כן, באופן נדיר, שני הדברים האלה, הכלכלי והחינוכי, עולים בקנה אחד. אז איך זה שזה לא קורה?

צליל: זה מה שרציתי שננסה להבין ביחד.

[מוזיקת רקע]

אז כמו שכבר סיפרנו, ב-2007 רויטל יצאה להפגין בשביל הגן של אלעד. באותה תקופה הוגשו גם שורה של בג"צים בנושא השילוב, ובממשלה החליטו להוציא לדרך עוד ועדה.

שירה: כן, השרה תמיר מינתה את השופטת בדימוס דליה דורנר לעמוד בראש ועדה, שתבחן את נושא השילוב בחינוך המיוחד. הבחירה דווקא בה לא הייתה מקרית. דורנר שפטה באותם בג"צים שקשורים לקידום השילוב. במסקנות ועדת דורנר, שהוגשו כעבור שנתיים, באמת נקבע שוב שצריך לעודד שילוב, וכדי שזה יקרה צריך לעשות רפורמה. רפורמת ההכלה והשילוב. יש לרפורמה הזאת כל מיני היבטים, אבל היה לה עיקרון אחד מרכזי.

צליל: העיקרון הזה קשור לבעיה שעליה שמו את האצבע גם בוועדות קודמות. כשילד עובר מחינוך מיוחד נפרד לשילוב בחינוך רגיל, חלק מהתקציב שלו נעלם. לא ממש ברור לאן הוא הולך. אז בוועדת דורנר נקבע שבין אם הילד הולך לחינוך מיוחד נפרד, ובין אם הוא משתלב בכיתה, במרכאות רגילה, הוא יהיה זכאי לתקצוב שמגיע לו. ובמילים אחרות, התקציב ילך אחרי הילד.

ושוב, כמו שקורה לא פעם, חלפו עוד שנים עד שהרפורמה גובשה ויצאה לדרך. ב-2018, אחרי דיונים סוערים מאוד בוועדת החינוך, פיילוט ועוד פיילוט, זה סוף סוף קרה. הרפורמה, שמוכרת גם בשם "התיקון האחד עשר לחוק החינוך המיוחד", נכנסה לתוקף.

שירה: העקרונות נשמעו מבטיחים מאוד. לפי הרפורמה, כל תלמיד שההורים או המורה או הגננת שלו חושבים שהוא צריך חינוך מיוחד, יגישו אותו לוועדה שנקראת "ועדת זכאות ואיפיון". הוועדה תקבע האם הילד זכאי לשירותי חינוך מיוחד ואילו משאבים הוא יקבל. כמה שעות סייעת, כמה טיפולים וכדומה. את המשאבים האלה הוא יקבל בכל מקום שבו ההורים שלו יבחרו שהוא ילמד. בבית ספר רגיל, בכיתת חינוך מיוחד בבית ספר רגיל, או בבית ספר לחינוך מיוחד.

[הקלטה]

קריין בתשדיר שירות: "ההורים יבחרו בין מסגרת חינוך מיוחד מלא, כיתת חינוך מיוחד בחינוך הרגיל, או שילוב בחינוך הרגיל."

צליל: אבל כאן העלילה מתחילה להסתבך, כי את ההחלטה כמה משאבים יקבל כל ילד לא רצו להשאיר לשיקול הדעת הסובייקטיבי של הוועדה. חיפשו כלי אובייקטיבי שימדוד את התפקוד של הילד. ככה נולד "שאלון רמת התפקוד", שמוכר גם כ"שאלון ראמ"ה".

שירה: זה שאלון ארוך מאוד ומייגע מאוד, של בערך 180 שאלות, שהמורה או הגננת צריכות למלא על הילד. ובסוף השאלון המייגע יוצא מספר, בין 1 ל-4. זאת רמת התפקוד של הילד. ככל שהילד בתפקוד יותר נמוך, וככל שהלקות שלו יותר קשה, ככה הוא מקבל יותר סיוע, כלומר יותר תקציב.

צליל: הרעיון היה שאם בית הספר הרגיל מקבל אליו את כל התקציב שהילד היה אמור לקבל בחינוך המיוחד, זה ייצור תמריץ לשלב אותו. לא יהיה מצב שבית הספר הרגיל יגיד, "אה, אין לנו משאבים לעזור לילד כזה". הרפורמה הזו הייתה אמורה להתחיל עידן חדש בחינוך, המיוחד וגם הרגיל. וזה מה שהיה אמור לקרות.

[מוזיקת רקע]

ההורים יעדיפו כמובן חינוך רגיל, כי הם חוששים מסטיגמה, ורוצים שהילדים שלהם ילמדו עם חברים מהשכונה, כמו כולם. בתי הספר יכניסו אליהם את ילדי החינוך המיוחד ברצון, כי הם יביאו איתם משאבים וסיוע. ומבחינה תקציבית, זה אפילו יעלה פחות, כי התקציב אמנם בא עם הילד, אבל עדיין יותר זול להכניס אותו לכיתה של 30 ילדים, מאשר לכיתה של 8 ילדים עם 2 מורות.

שירה: אבל שום דבר ממה שמשרד החינוך תכנן שיקרה בעקבות הרפורמה הזאת לא קרה.

צליל: למעשה, מהרגע הראשון קרו דברים אחרים לגמרי.

[מוזיקת רקע]

שירה: כדי ליישם את הרפורמה, משרד החינוך הקים מערך ענק של ועדות. אותן ועדות שהיו אמורות להחליט מי זכאי לחינוך מיוחד או לא, וכמה שירותים כל אחד יקבל. משרד החינוך השקיע הרבה מאוד במערך הזה. בכל רשות מקומית הוקמה ועדה, ובראש כל אחת מהן מונה יושב ראש, מישהו עם ניסיון בחינוך מיוחד, מטעם משרד החינוך. בוועדות ישבו גם פסיכולוגים חינוכיים ונציגים מהרשויות המקומיות. אלה הרבה תקנים, הרבה בירוקרטיה ובעיקר, הרבה כסף.

צליל: אבל למרות ההשקעה האדירה, הוועדות לא הביאו את התוצאה הרצויה. הדבר הראשון שקרה הוא שלוועדות הגיעו הרבה הרבה יותר ילדים ממה שצפו במשרד החינוך.

[הקלטה מוועדת החינוך בכנסת]

אריאל: "אחד הדברים הבעייתים ביישום הדו"ח, שיש הפניית יתר של ילדים מהחינוך הרגיל לוועדות. אנחנו מזהים משהו שאנחנו לא יכולנו לצפות אותו בצורה הזאת, יש כאלה אולי שצפו אותו. אבל אני כן יכול להגיד שיש ילדים שאם פעם לא היו מופנים לוועדת ההשמה, אז הם היום מופנים באינפלציה מאוד גבוהה."

שירה: את הדברים האלה אמר ב-2015 אריאל לוי, שהיה אז בכיר במשרד החינוך, בוועדת החינוך של הכנסת, עוד בשלב הפיילוט של הרפורמה. במילים אחרות, במשרד החינוך כבר ידעו שמשהו במנגנון של הרפורמה רק מעמיס על המערכת, אבל בכל זאת המשיכו לקדם אותה.

צליל: אבל הבעיה ברפורמה לא הייתה רק כמות הילדים שהגיעו לפתחן של הוועדות, אלא גם מה שקרה במהלכן.

נחום: הוועדה צריכה להחליט שני דברים. א', האם הילד באמת מוגדר כילד בעל צרכים מיוחדים…

צליל: זה נחום בלס, כלכלן חינוך וראש תחום חינוך ב"מרכז טאוב". בלס ישב בוועדת דורנר, ולאורך השנים הוא חקר ופרסם מאמרים על המאמצים לשילוב בחינוך המיוחד. הוא מסביר שבכל פעם שהוועדות היו אמורות להחליט האם ילד זקוק לחינוך מיוחד, הן החליטו שכן, באופן כמעט גורף.

נחום: 99% מהמקרים הגדירו שכן. מה שמגישים, או בית ספר, או ההורים, אז זה כאילו אין צורך בוועדה. ברגע שההורים ניגשים הם מקבלים כמעט אוטומטית זכאות.

שירה: התפקיד השני של הוועדה היה להגדיר כמה סיוע הילד יקבל, לפי רמת התפקוד שנקבעה בשאלון שהזכרנו קודם. במשרד החינוך העריכו, על בסיס סקרים, ש-40% מהילדים צפויים להיות בשתי רמות הקושי הגבוהות ביותר, שמזכות במירב המשאבים. השאר, כך העריכו, יהיו ברמות הקושי הנמוכות.

צליל: אבל בשטח, זה לא מה שקרה.

נחום: עכשיו, מסגרות הסיוע, הם נקבעו, יש להם 4 רמות, כן? מרמת הקושי הנמוכה ביותר לרמת הקושי הגבוהה ביותר. 75% מהאישורים בוועדות האפיון, הם לרמות הקושי הגבוהות.

שירה: אז משהו קרה בוועדות, וזה שיבש הכל. כי הרפורמה הייתה אמורה להתמודד עם אחוז מסוים של תלמידי חינוך מיוחד, אבל פתאום היו הרבה יותר ילדי חינוך מיוחד.

צליל: ותלמידי החינוך המיוחד האלה אובחנו עם קשיים יותר גדולים מכפי שצפו. מה שאומר שהם היו זכאים להרבה יותר שירותים ממה שהמערכת תכננה לתת.

שירה: אז מה קרה שם?

רויטל: אחרי בערך שנתיים-שלוש, גם השטח למד איך להתמודד עם "דורנר", מה שהם קראו לו "דורנר".

צליל: זה מה שאומרת רויטל לן כהן.

רויטל: להגיע לוועדות, כשאתה כבר יודע מה להגיד ואיך להגיד, כדי לקבל את סל המשאבים שהילד צריך. ואז, קרתה תקלה מאוד גדולה. הם הגיעו לירושלים ומודיעין, והשטח התכונן. ופתאום הם מצאו את עצמם עם כמות זכאויות בלתי נתפסת. עלייה של עשרות, אם לא מאות אחוזים.

צליל: תסבירי לי שנייה, השטח למד את "דורנר" והתכונן, במטרה להשיג מה?

רויטל: משאבים, לילדים.

צליל: אז תסבירי לי כמו למפגרת, רגע.

רויטל: קודם כל, את לא… פיגור זה אבחון, לא קללה.

צליל: נכון. סליחה, סליחה.

רויטל: זאת הסיבה שהיום קוראים לזה מוגבלות שכלית התפתחותית. ילדים שיש להם לקויות למידה, הפרעות קשב וריכוז, הם לא היו זכאים לכלום. אבל הם זקוקים למשאבים כדי לצלוח את המערכת הבלתי נסבלת הזו. והמערכת התכוננה. והם מצאו את הדרכים למלא את הטפסים…

שירה: זה נשמע כאילו אנחנו יוצאות נגד ההורים, או אומרות שההורים רמאים.

צליל: אנחנו לא. אם תשאלי את נחום בלס, זו כלכלה התנהגותית פשוטה.

נחום: מה קורה? קורים שני דברים. קודם כל, מה שאנחנו קוראים בכלכלה, זה כלכלה התנהגותית, כן? ברגע שההורים רואים שיש יתרון לתלמיד במסגרת שהיא מסגרת נפרדת, גם בתוך בית הספר הרגיל, כן? כיתה קטנה וכדומה, הם יעשו כל מאמץ שהילד יוגדר כך שהוא יהיה במסגרת שמזכה ביותר משאבים. עכשיו, מה יותר משאבים? ילד בחינוך המיוחד לומד עד השעה 4, חינם. ילד בחינוך הרגיל, צריך להיות בצהרון. ילד בחינוך המיוחד לומד בחופשות, ילד בחינוך הרגיל לא לומד ב… ילד בחינוך המיוחד לומד בכיתה קטנה, ילד בחינוך הרגיל המשולב, לא לומד בכיתה קטנה. אז הורה שרוצה את טובת ילדו, יעשה כל מאמץ שהוא יקבל את התעודות שמזכות אותו בלהיות ילד בחינוך מיוחד.

צליל: אז ההורים למדו איך לקבל מהוועדה את מה שהם רוצים?

נחום: מהר מאוד, מהר מאוד.

צליל: מה, להביא חוות דעת יותר חמורות?

נחום: כן, כן, כן. הם… ואז אתה בא לפסיכולוג או פסיכיאטר, ואומר לו, "תראה, אם אתה נותן לי אבחנה כזאת, אז הילד יקבל א', ואם אתה נותן לי אבחנה כזאת, הילד יקבל ב'. גם לדעתך הילד הזה הוא גבולי או לא, אז מה אכפת לך, תיתן לי את האבחנה הזאת וזה…". אז קודם כל יש תמריץ אדיר להורים שהילד שלהם יוגדר א', כבעל צרכים. תראי, אף אחד לא רוצה שהילד שלו יהיה בעל צרכים מיוחדים. כולנו רוצים, כל אחד רוצה שהילד יהיה ילד, so called, נורמלי. אבל אם כבר איתרע מזלו, והילד הוא באמת בעל צרכים מיוחדים או קצת צר… או קצת, אז הוא יעשה כל מאמץ, כל אחד מאיתנו יעשה כל מאמץ להשיג לו את מירב התנאים להתפתחותו.

[מוזיקת רקע]

שירה: זה לא רק שהמערכת נדרשה לתת יותר לילדים שהשתלבו בחינוך הרגיל. 6 שנים אחרי הרפורמה, אחוז הילדים עם צרכים מיוחדים שהופנו למסגרות חינוך מיוחד, נשאר במקום. ואם מסתכלים על זה באחוזים, רואים שהתמונה לפני ואחרי הרפורמה נשארה די דומה. כ-40% בוחרים במסגרות נפרדות לחינוך מיוחד, כ-60% בחרו בשילוב.

צליל: כל כך הרבה ועדות ותיקונים וחקיקה ותקציבים, ובמקום להתקדם, נשארנו במקום.

שירה: וכשאת מדברת עם הורים לילדים בחינוך מיוחד שהיו במעמד הזה, שהם צריכים לבחור האם ללכת לחינוך מיוחד נפרד או לשילוב, מבחינתם זה ממש ממש ברור מה עדיף. הם אומרים לך, "מצד אחד יש לי כיתה עם 8 ילדים ו-2 מורות, וזה עד רבע ל-5".

צליל: ולעומת זאת בחינוך הרגיל?

שירה: שם יש 30 או 35 או 40 ילדים בכיתה, מורה שלא למדה חינוך מיוחד או עשתה הכשרה מינימלית בתחום הזה, וסייעת, שגם לה אין הכשרה בחינוך המיוחד. אז הבחירה ברורה.

צליל: וזה מה שלא הסתדר לי. כי לפי החוק, התקציב הולך אחרי הילד. זאת אומרת שכל המשאבים שעומדים לרשותו בחינוך הנפרד צריכים להיות גם בבית הספר הכללי. המטפלות והמורות והסייעות והשעות, הכל. אבל בפועל, זה לא מה שקרה.

אוקיי, אם התקציב הולך אחרי הילד…

נחום: אבל הוא לא…

צליל: אז איך זה קרה? הוא לא באמת הולך אחרי הילד?

נחום: הוא לא הולך בהכרח אחרי הילד, כי גם היום התקציב בחינוך הרגיל… עובדה! ילדים בחינוך הזה לא מקבלים את אותו התקציב.

צליל: אז איך זה קורה?

נחום: איך זה קורה? משום שכללי התקצוב, גם במסגרת החוק, קבעו שיש כל מיני דברים בבתי הספר הנפרדים שמחייבים תקציב גבוה יותר.

צליל: סעיף 6 ב'1 לחוק החינוך המיוחד קובע: "סל השירותים שינתן לתלמיד עם צרכים מיוחדים, שוועדת זכאות ואפיון קבעה את זכאותו לשירותי חינוך מיוחדים, ייקבע לפי רמת תפקודו של התלמיד ולפי צרכיו, וכן בכפוף למאפיינים המובנים של המסגרת החינוכית שבה הוא לומד".

שירה: "מאפיינים מובנים" הם כל מה שאמרנו שיש בחינוך המיוחד, כמו שנת לימודים ארוכה יותר ומספר מצומצם יותר של תלמידים בכיתה, אבל אין בכלל בחינוך הרגיל. אפילו לא קרוב לזה.

צליל: מה שאומר…

שירה: שהתקציב לא הולך אחרי הילד, לפחות לא כולו.

צליל: יפה. אז איך לא ראו את זה קורה מראש? איך לא ציפו שזה יקרה?

נחום: אנחנו עושים הרבה מאוד דברים שאנחנו חושבים שהם טובים ומעולים, ויש להם תוצאות לוואי שאנחנו לא…

צליל: כן, אבל אתה ראית את זה קורה כשעשו את התיקונים האלה? צפית את ההשלכות האלה?

נחום: אני, אני לא רק ראיתי, אני גם התרעתי.

צליל: ו…?

נחום: בסדר, אז מה?

[מוזיקת רקע]

צליל: אז ברשימת האשמים שלנו בקריסת החינוך המיוחד יש את משרד החינוך, שעשה רפורמה שהתוצאות שלה היו ידועות מראש. את ההורים, שהם לא באמת אשמים. הם מסיבות מובנות העדיפו לשלוח את הילדים שלהם לחינוך נפרד, איפה שבכל זאת יש יותר משאבים. אבל יש עוד.

שירה: כן, לא הייתי קוראת לזה אשמים. בסופו של דבר, מי שאמור לעשות את השילוב עצמו, לשלב את הילדים עם המוגבלויות בבית הספר הכללי, זה הצוות החינוכי, המורות והמנהלות. וההכשרה שהן קיבלו כדי לעשות את זה רחוקה מלהספיק. וכך, מה שעל הנייר אמור היה להיות שילוב אידיאלי, התגלה כרחוק מאוד מלהיות כזה. הכתובת הזאת של הכישלון הייתה כבר מזמן על הקיר בכיתה.

רויטל: ב-2010 כתבתי נייר מדיניות, שבו הסברתי למשרד החינוך מה עומד לקרות. כתבתי נבואה. ילד, אפילו כמו אלעד, נכנס לשילוב, הוא לא מקבל את כל מה שהוא צריך, הוא סובל. או שהוא מפוצץ כיתה ואז מעלים אותו לוועדת השמה, או שההורים שלו לא רוצים שהוא יסבול והם מבקשים בשבילו חינוך מיוחד. והוא עובר לכיתת חינוך מיוחד.

צליל: כיתת חינוך מיוחד זה מה שקוראים לו בבתי הספר "כיתה קטנה".

רויטל: כיתות חינוך מיוחד שהם… יש להם מספר סופי, זה לא כמו כיתה רגילה שהמדינה מחויבת על פי חוק לפתוח בהתאם לצפי הילודה בעיר של החינוך הכללי. בחינוך מיוחד יש איזושהי כמות. ברגע שהביקוש עולה על ההיצע, יש ילדים שישארו בחוץ. ואז מה שקרה, שהתחילו למיין ילדים. נכון, זה אסור, אבל מיינו. זאת אומרת, בית ספר שיש בו כיתה קטנה, מה שנקרא כיתת חינוך מיוחד, לא משנה מאיזה סוג, מעדיף את הילדים שיותר קל לו להתנהל איתם. ואז הילדים שיותר קשה להתנהל איתם, נדחפו. כי היו אומרים, "לא, זאת כיתה לתפקודים גבוהים, אין לי כיתה לתפקוד נמוך". הילדים ש… מה שהמשרד מכנה, תפקוד נמוך יותר, נדחפו לתוך בתי הספר של החינוך המיוחד, שגם שם יש כמות סופית של בתי ספר ומקומות, ואז ילדים נדחפו עוד החוצה.

ואז כתבתי נייר מדיניות ואמרתי, "תראו, זה כדור שלג שאם לא תעצרו אותו, הוא יתנפץ אחר כך עם כל ההר". כי פחות ופחות ילדים יהיו מסוגלים להיות בחינוך הכללי, יותר ויותר ילדים יעברו למסגרות של החינוך הנפרד. המסגרות האלה יותר יקרות, כבר הוכחנו לכם את זה. אתם תצטרכו לפתוח עוד ועוד מסגרות. ובאיזשהו שלב יש איזשהו באלאנס, שברגע שתעברו אותו, גם יהיו חסרים לכם אנשי צוות, כי יש גבול לכמה אנשים יש, גם מבחינת הוראה וגם מבחינת טיפול, ייגמר לכם המקום, והמיון הזה, שהיום הוא עדין, של הילדים, יהפוך להיות מיון גס.

שירה: אז יש לנו ועדות שאמורות היו לעודד שילוב, אבל לא באמת מצליחות לעמוד בפרץ של ההורים שמבינים שבחינוך הרגיל הילדים שלהם יקבלו מעט מאוד עזרה. ויש מערכת חינוך מיוחד, שהולכת ומתמלאת מעבר לגבולות הקיבולת, עד שדווקא לילדים שהכי זקוקים לה, לא תמיד יש מקום בכיתה שמתאימה להם, כי המסגרות המיוחדות מתמלאות בילדים שבמציאות אחרת, היו יכולים להשתלב בחינוך הרגיל.

רויטל: עכשיו, זה יותר יקר! ואנחנו מוציאים את הילדים מתוך המערכת. עכשיו, רגע, אני רוצה עוד להתייחס ליותר יקר הזה. אז גם צריך לפתוח יותר מסגרות שעולות המון כסף. אגב, ב-2018, הרפורמה השלישית, הקציבו לזה 2 וחצי מיליארד שקל. מיליון ורבע הלך רק לבינוי של כיתות חינוך מיוחד ובתי ספר לחינוך מיוחד.

צליל: מה היית עושה אחרת? סוגרת אותם? לא בונה? שופכת את כל הילדים…

רויטל: לא, לא, ממש לא בונה, כי ככל שאת בונה זה מתמלא.

צליל: אני מבינה, אני…

רויטל: ובאמת, נגמרו אנשי המקצוע! היום כיתות וגנים שאמורים לעבוד עד 5, עובדים רק עד 2, כי אין מספיק… אנשי צוות חינוכי. וילדים לא מקבלים טיפולים, כי אין מספיק אנשי טיפול!

צליל: הבנתי. וזה בעצם המצב שבו אנחנו נמצאים היום. ננסה לסכם. 17 שנים אחרי ועדת דורנר, 6 שנים אחרי שהרפורמה יצאה לדרך, אין שינוי באחוז התלמידים המשולבים. עדיין, 40% פחות או יותר בחינוך מיוחד נפרד, אבל גם ה-40% האלה, הם כבר הרבה יותר ילדים. וכדי שהם יהיו כולם בחינוך מיוחד נפרד, צריך עוד גנים, עוד בתי ספר, עוד כיתות, עוד ועוד מורות, עוד ועוד מטפלות. הגידול הוא כל כך מהיר, והביקוש הוא כל כך גבוה, עד שהמערכת פשוט קורסת.

שירה: אפשר לומר שלקריסת החינוך המיוחד יש 3 רגליים. החברתית, אנשים כבר לא מתביישים שהילדים שלהם יהיו בחינוך מיוחד, ולא נלחמים כדי שהם יהיו בבית ספר רגיל. הבירוקרטית, אותה רשת מסועפת של ועדות שהייתה אמורה להיות שומרת סף בפני המשאבים של החינוך המיוחד, ולא עבדה כמו שצריך. והתקציבית, התקציב שלא באמת הלך אחרי הילד, ונשאר בחלקו הגדול בחינוך המיוחד.

צליל: כל אלה התחברו ביחד לרפורמה יקרה ומסובכת, שככל הנראה, בעיקר החמירה את המצב.

[מוזיקת רקע]

רויטל: כדי להגיע ליותר זול, לפעמים צריך לעשות איזושהי השקעה, בסדר? כדי לשנות מערכת בסדר גודל כזה, צריך, לתקופה מסוימת, כביכול להחזיק שתי מערכות. כי נגיד שמכיתה שצריכים להיות בה 10 ילדים, יוצאים 5 לשילוב. את עדיין מחזיקה כיתה. ועד שתצא מסה קריטית, אז יש תקופת דלתא. וגם צריך להאמין שזה יקרה, וצריך לחשוב שזה נכון.

צליל: אז מה כן אפשר היה לעשות?

רויטל: תראי, אני רוצה לתת לך דוגמא את מה קרה [כך במקור] באיטליה.

צליל: כן.

רויטל: באיטליה, זה היה לפני המון שנים, יותר מ-20 שנה. למדו את הנושא, העבירו את כ-ל אנשי החינוך באיטליה, הכשרות. שינו את ההכשרות שמקבלים בסמינרים. ואז בתאריך מסוים, של תחילת שנת לימודים בשנה מסוימת, הם סגרו כמעט את כל מסגרות החינוך המיוחד, הם השאירו בודדות, של באמת ילדים עם צרכים סופר מורכבים. סגרו ביום אחד את כל מסגרות החינוך המיוחד האלה, וכל הילדים הלכו לחינוך הכללי. ביום אחד! למה? כי הם הבינו שהם לא יעמדו בדלתא.

שירה: רויטל אומרת, "תראו, באיטליה פחות או יותר סגרו את החינוך המיוחד, וככה הצליחו להוביל לשילוב אמיתי של מרבית הילדים בחינוך הרגיל". אבל נדמה לי שזה הזמן להזכיר שיש הבדל משמעותי בין ישראל לבין איטליה, והוא אולי המפתח להבנה למה אצלנו השילוב כל כך מסובך. לפי נתוני ה-OECD, באיטליה מספר התלמידים הממוצע בכיתה הוא 18, בישראל הממוצע הוא 26. שזה אומר שבפועל יש הרבה מאוד כיתות הרבה יותר גדולות מזה, של 30 ו-40 ילדים. כיתות כל כך גדולות מייצרות עוד ועוד ילדי חינוך מיוחד, כי כל מי שטיפה מתקשה לעמוד בנורמה מוצא את עצמו מתויג כבעייתי, וזה כמו כדור שלג שהולך ומתגלגל.

צליל: בשנה שעברה התגלגלה כל החבילה המסובכת הזאת לפתחו של שר החינוך יואב קיש. קיש מכיר מקרוב את הנושא, כאב לילד עם צרכים מיוחדים שנפטר בגיל צעיר, ועם כניסתו לתפקיד הוא החליט לנסות לפתור את הבעיה.

[הקלטה]

השר יואב קיש: "קצב הגידול בצרכים לחינוך המיוחד עלה בצורה משמעותית על מה שצפינו, ולשם המערכת הולכת. זאת אומרת, צריך להבין את זה. הוועדה… לא מגיעות בחלל ריק. יש לנו מגבלות קשות בכוח האדם, מגבלות קשות של תקצוב…"

שירה: קיש מינה ועדה חדשה בראשות עמוס שפירא, שיושבת כבר יותר משנה במשך שעות ארוכות מאוד עם אנשי משרד החינוך וארגוני המורים ומומחים ועמותות, והיא מנסה לפרק, בפעם המי-יודע-כמה, את כל הבעיות והכשלים שהובילו אותנו למצב הנוכחי.

צליל: רויטל לן כהן ונחום בלס ישבו שניהם בוועדה הזו, ושניהם הציעו פתרון דומה. שניהם אומרים, השילוב נכשל, כי אי אפשר לשלב ילדים בכיתה של 35 או 40 תלמידים. להיפך, כיתות כל כך גדולות מייצרות עוד ילדי חינוך מיוחד. אז קחו את כל או רוב המשאבים של מערכת החינוך המיוחד הנפרד, ותשפכו אותם לתוך מערכת החינוך הכללית. זה לא יביא אותנו לכיתות של 8 תלמידים, אבל החישוב של בלס מראה שאם נבטל את ימי שישי, אנחנו יכולים להקטין את הכיתות ל-19 תלמידים. כי יהיו יותר מורים שיוכלו לחנך כיתה במקום לשמש כמורים מחליפים. ובכיתה של 19, עם מורה שנשפר את ההכשרה שלה בחינוך מיוחד, יהיה אפשר לשלב.

שירה: ובאמת, בתחילת יוני פרסמה הוועדה את מסקנות הביניים שלה, והן ממש ברוח הזאת. עמוס שפירא, יושב ראש הוועדה, הסביר שבשביל לתקן את החינוך המיוחד לא מספיק לשפוך עוד ועוד כסף על מסגרות נפרדות. הדרך לשיפור החינוך המיוחד עוברת דרך תיקון החינוך הרגיל.

[הקלטה]

עמוס שפירא: "אנחנו החלטנו שבעצם האירוע הוא מה עושים בחינוך הרגיל הכולל, כדי לשפר, ושההורים יבחרו. הורים, בעצם, ברירת ה… הברירה שלהם, או הברירת המחדל או הטבעית, היא לבחור בחינוך במסגרות הרגילות, כי הן יותר זמינות. ולכן, אם הוא בוחר כבר ללכת למסגרת נפרדת, סימן שצריך לעשות משהו בחינוך הרגיל. אני מאמין שמצאנו כיוון שהוא לא פשוט, אבל הוא אפשרי, כן? של הקטנת הכיתות בצורה דרסטית."

צליל: ובכל זאת, שירה, כשנפגשנו ודיברנו על מסקנות הביניים האלה, את הגבת בגלגול עיניים.

שירה: תראי, הפתרון של שפירא באמת מרענן, במובן הזה שהוא מנסה להימנע מטעויות העבר. ובכל זאת, ואני מאוד מקווה שאתבדה כאן, אני לא ממש אופטימית.

[מוזיקת רקע]

נתחיל מזה שביטול הלימודים בימי שישי הוא רעיון שמסתובב במערכת החינוך כבר הרבה מאוד שנים, לכל הפחות משנות ה-90, כי יש לו הרבה מאוד יתרונות שבכלל לא קשורים לחינוך המיוחד. אבל התזוזה לשם, לפחות בבתי הספר היסודיים, מאוד מאוד איטית. הדבר שאולי הכי מאפיין את מערכת החינוך הישראלית הוא שמאוד מאוד קשה להזיז אותה. וככל שהתזוזה הזאת משמעותית יותר, כך הקושי גדול יותר. בעידן של קיצוצים וחוסר יציבות, הסיכוי לרפורמה כל כך גדולה יורד כמעט לאפס.

ודבר שני, למרות שהפתרון של ועדת שפירא כאילו לא דורש משאבים נוספים, האמת היא שהקטנת הכיתות כן דורשת השקעה תקציבית לא קטנה, כי צריך לבנות איפשהו את כל הכיתות החדשות שיתווספו. ונכון, לכאורה בטווח הרחוק אנחנו מדברות על חיסכון, כי על הכיתות שלא יבנו בחינוך המיוחד, אבל תקופת הביניים הזאת דורשת השקעה, וספק אם במשרד האוצר ימהרו לשתף איתה פעולה, במיוחד בעידן הנוכחי.

צליל: אבל גם אם התוכנית של ועדת שפירא היא יומרנית וההתכנות שלה נמוכה, הרעיון בבסיסה נכון. המערכת היא זו שצריכה להתאים את עצמה כדי לקלוט את ילדי החינוך המיוחד, ולא להיפך.

שירה: וזה מוביל אותנו אל המודל של בתי הספר המכילים.

[רעש רקע של ילדים בבית ספר]

רגע לפני שנגמרה שנת הלימודים, קפצנו לביקור בבית ספר כזה, בית הספר הממלכתי-דתי "פלא", בירושלים. בין ישיבת צוות להפסקה הצלחנו לתפוס לרגע את המנהל, יהודה ברוכי.

יהודה: אז בית ספר "פלא" הוא בית ספר מכיל. קמנו לפני 6 שנים, כשהרעיון הוא בית ספר שנותן מקום לכולם. אנחנו חושבים שכולם מיוחדים, ולכל אחד יש צרכים מיוחדים, וזה לא איזה תגית שמגיעה לכאלה שיש להם… מה שאנחנו יודעים להגיד לקויות, זה… כי לכל אחד יש חוזקות. אנחנו רוצים להסתכל על האדם השלם, על החוזקות שלו, על הדברים שהוא טוב, מה הוא אוהב, ומתוך זה גם להתמודד עם החולשות.

שירה: בתי ספר מכילים הם בתי ספר שבהם לומדים יחד ילדים עם ובלי צרכים מיוחדים. וזה נעשה לא ככורח המציאות, אלא מתוך תפיסה שככה זה צריך להיות, כי זה הדבר הכי טבעי ונכון. כל הילדים, לא משנה אילו צרכים יש להם, צריכים ללמוד ביחד, קרוב הביתה.

צליל: זה נשמע מאוד מאוד כללי. מה זה אומר בפועל?

שירה: המודל של בתי הספר המכילים פותח בעמותת "אינקלו", שמובילה עדי אלטשולר. כשהרעיון הולך בערך ככה: כדי להיות בית ספר מכיל, צריך להקפיד על תמהיל תלמידים שכולל 25% תלמידים עם צרכים מיוחדים, שמתוכם 3 תלמידים בכל כיתה הם תלמידים עם מוגבלות שמוגדרת בשכיחות נמוכה, כמו אוטיזם, מוגבלות שכלית או מגבלה פיזית משמעותית.

במשרד החינוך מתקצבים את בתי הספר המכילים, כך שאפשר יהיה לקיים בהם כיתות קצת קטנות יותר מהממוצע, 27 תלמידים, עם תגבורת של אנשי ונשות צוות. תוספת המשאבים היא כמובן חשובה, אבל אביטל צוקרמן, יועצת בית הספר, מסבירה שיותר מהכל, ההכלה היא עניין של גישה חינוכית.

אביטל: אנחנו מנסים להתאים את המערכת לילדים. זאת אומרת, לא לייצר איזשהו קו אחד או שיטה אחת שבה אנחנו עובדים, מלמדים, ומי שלא מתאים לו יוצא החוצה…

שירה: אם במודל הרגיל של שילוב, ילדים עם צרכים מיוחדים צריכים להתאים את עצמם למערכת הרגילה, בעזרת המשאבים שמגיעים או לא מגיעים להם, מודל ההכלה אומר משהו אחר. פחות משנה לנו מי כאן מאובחן ועם מה בדיוק. מה שחשוב הוא שאנחנו נחשוב כל הזמן איך להתאים את עצמנו אל הילדים. ולפעמים, התאמות שמיועדות לכאורה לילדים עם צרכים מיוחדים, מתגלות כמועילות גם לילדים אחרים.

אביטל: ילדים על הרצף מאוד צריכים לדעת מה קורה איתם בכל רגע נתון, והם צריכים שיהיה לו"ז מאוד מסודר של היום, ושיהיה אם אפשר כתוב על הלוח את הלו"ז של היום ומה הולך לקרות. וסביב ילד אחד בעצם שנמצא בכיתה וזה הצורך שלו, התחלנו ממש בכל הכיתות לכתוב בכל יום מה קורה ומה הלו"ז, וראינו שזה משרת המון המון ילדים.

שירה: אביטל מספרת שאם משתחררים קצת מהדיכוטומיה של עם ובלי צרכים מיוחדים, ופשוט חושבים איך להתאים את בית הספר לכולם, מגלים עוד דברים לא צפויים. למשל, באירועים הבית-ספריים עלה הרעיון להקים מתחם שקט עבור ילדים על הרצף האוטיסטי, שקשה להם עם רעש ובלגן. ומה מתברר? שהיו עוד ילדים שבחרו באופציה הזאת.

אביטל: ראינו שזה לא דווקא ילדים שאנחנו ציפינו או חשבנו שהם יצטרכו את זה, וראינו גם ילדים שמבחינת המערכת, כן? הם לא מאובחנים, ואין להם איזשהו צורך מיוחד שאפשר לקרוא לו בשם, אבל הם פשוט מאוד מאוד מוצפים באירועים גדולים, וככה זה חזר אל כולם.

שירה: התפיסה הזאת שלפיה לכולם יש צרכים מיוחדים, מאפשרת לעשות שימוש אחר לגמרי בסל המשאבים שמגיע עם הילדים המאובחנים. במקום לומר, "הנה ילד מיוחד, מגיעה לו שעה של ריפוי בעיסוק", בבית הספר המכיל מתייחסים לצוות הפרא-רפואי כחלק מצוות בית הספר, ובהתאם חושבים איך לעשות שימוש יותר יעיל במשאבים האלה. זה שוב יהודה.

יהודה: אנחנו משתמשים במה שנקרא איגום משאבים. כשילד מגיע עם זכאות לשעה של קלינאית תקשורת, השעה הזאת יכולה לקרות בחדר טיפולים בינו לבין הקלינאית. אנחנו משתדלים שזה יהיה כחלק מהפעילות של הכיתה, ואז המשמעות של זה הרבה יותר גדולה. עכשיו, אם המחנכות מעורבות בזה, אז במקום שעה זה כבר הפך להיות 20 שעות בשבוע. אותו דבר לגבי הוראה מתקנת, ריפוי בעיסוק.

צליל: ולפי יהודה, מנהל בית הספר, זה מה שהופך אותו לאטרקטיבי עבור כלל הילדים, לא רק אלה שיש להם צרכים מיוחדים.

יהודה: אם מציעים לי, בתור אבא, מקום שמתייחס לבן שלי, למיוחדות שלו, ונותן לו מענה רגשי, חברתי, לימודי, אז לא משנה איפה הבן שלי בסקאלה של הלימודים, או בסקאלה החברתית או הרגשית, אני רוצה את הפתרון הזה.

שירה: בתי הספר המכילים עדיין עושים את צעדיהם הראשונים בעולם. הוותיקים שבהם, כמו "פלא", הוקמו לפני 6 שנים, ונכון להיום יש במערכת החינוך 12 בתי ספר מכילים שמלווים על ידי עמותת "אינקלו". בבית הספר "פלא" מסיים ללמוד השנה המחזור הראשון, ויהודה מספר שלצד הגאווה הגדולה מתלווה לסיום הזה גם שברון לב, כי הילדים שלמדו ביחד כל השנים, מוצאים את עצמם בחטיבת הביניים שוב מול מערכת שיודעת בעיקר להפריד.

יהודה: זה ממש קשה. כשהילד עושה כאן את המהלך של ה-6 שנים, ובסוף אתה הולך לכיתת תקשורת, או הולך לכיתת חינוך מיוחד, כי אין מי שמוכן לתת לך מענה, זה ממש ממש קשה, וחייבים לייצר כאן… אחד הדברים שאנחנו מנסים לייצר זה בעצם רצף חינוכי, שכולל גם את הבית, וגם את אחר הצהריים, וגם את הצהרון, וגם את הגנים. אנחנו חייבים למצוא מענה גם לחטיבת ביניים ולתיכון.

צליל: אז הרעיון המהפכני של ועדת שפירא, שדורש שינוי בשבוע העבודה של המורים כדי להקטין את הכיתות, הוא בעצם רק אמצעי בדרך אל המטרה האמיתית. בניית מערכת חינוך שתתאים לספקטרום הרבה יותר רחב של ילדים, עם ובלי צרכים מיוחדים. ואת הרעיון הזה יש כבר מי שמיישמים בשטח באופן אחר, באמצעות בתי הספר המכילים.

שירה: עד שבתי הספר המכילים יהפכו למיינסטרים, הדרך עוד ארוכה. אבל במשרד החינוך אמרו, במענה לפנייה שלנו, שהם שוקלים להרחיב את מספרם לקראת שנת הלימודים הבאה הבאה, כלומר עוד שנה וקצת מהיום.

[מוזיקת רקע]

צליל: אנחנו תוכנית כלכלית, ודיברנו על מכשול תקציבי ומכשול בירוקרטי, אבל יש עוד בעיה בדרך, שהיא בעיה תרבותית. הורים לילדים עם צרכים מיוחדים פוגשים לעתים קרובות במסע שלהם אנשי חינוך, מפקחות ומנהלות, שלא מאמינות בשילוב או בהכלה. הן דוחפות וממליצות על מה שהן מכירות, שהוא הדבר הרגיל והטבעי עבורן, חינוך מיוחד נפרד.

כדי לעשות את המעבר מחינוך מיוחד לשילוב ואפילו להכלה, כנראה לא מספיקות ועדות, רפורמות, חקיקה ואפילו תקציבים. צריך עוד משהו. שינוי תודעתי שאומר - מערכת החינוך היא של כולם. זה יעד שכדי להגיע אליו דרושה עבודה יומיומית ועיקשת עם כל השחקנים במערכת. המורות והסייעות ורכזות השילוב, וגם ההורים והתלמידים, אלה שמאובחנים עם צרכים מיוחדים, ואלה שלא.

אנחנו "חיות כיס", ההסכת הכלכלי של "כאן". העורך שלנו הוא יונתן כיתאין, המפיקה היא ליהיא צדוק. עורכת הסאונד היא רותם דויטשר. טכנאי ההקלטה הוא דרור רוטשטיין. תודה רבה ללאל אוחנה, המתמחה שלנו, על סיוע בעריכה. תודה ליובל דרייר שילה, שזרק את הרעיון לפרק הזה לפני כמה שנים. רעיונות עושים את הדרך שלהם בעולם. במערכת "חיות כיס" גם שאול אמסטרדמסקי ואלון אמיצי.

תודה רבה שירה קדרי עובדיה.

שירה: תודה רבה צליל אברהם.

צליל: ותודה רבה לכם שהאזנתם.

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים, ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה