אורנה כוכב, מרפאה בעיסוק וניצולת הטבח בנחל עוז, מספרת על מה עזר לה באותן שעות קשות בממ״ד בשבעה באוקטובר, איך עבד מימד ההכחשה וההומור, עד כמה חשובים סדר והתמצאות בזמן ובמקום כדי להשתקם.
מגיש ועורך: תומר מיכלזון
עריכת סאונד: רחל רפאלי
הפקה: ליהיא צדוק
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/11/2023.
[חסות]
קריינית: אתם מאזינות ואתם מאזינים ל'כאן הסכתים'.
הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
תומר: היי, אתם ואתן, "איך ממשיכים".
אני תומר מיכלזון והפעם אנחנו עם אורנה כוכב, מרפאה בעיסוק וניצולת הטבח בנחל עוז ב-7 באוקטובר.
10 ימים לאחר הטבח, אורנה פרסמה פוסט ויראלי על כללים להתמודדות עם היום שאחרי. בשיחה איתנו כאן, היא תסביר עליהם טיפה יותר לעומק. בסוף השיחה איתה, הבת שלה נעמה, בת 19, ביקשה לתת את הגרסה שלה לאירועים, באותן שעות נוראיות בנחל עוז.
זהו חלק לא פשוט לשמיעה, אבל עם קריאה חשובה בסופו. אני מזמין אתכם להאזין עד הסוף.
האזנה נעימה.
שלום לאורנה כוכב, מרפאה בעיסוק, ואחראית ריפוי בעיסוק במחלקת שיקום בסורוקה, ותושבת נחל עוז.
אורנה: כן.
תומר: עד ה-7 באוקטובר.
אורנה: ויש לי גם קליניקה.
תומר: יש לך קליניקה שם?
אורנה: בבאר שבע, עם עוד שתי מרפאות בעיסוק, "מרכז שלמים".
תומר: איפה את נמצאת היום בעצם?
אורנה: אנחנו גרים אצל… ביחידת דיור, אצל חברים של איתי, הם בני הגרעין שלו.
תומר: איתי זה בן הזוג שלך, שפה איתנו מאחורה?
אורנה: כן.
זהו, הם נתנו לנו יחידת דיור שאנחנו התמקמנו בה.
תומר: ואיך שם?
אורנה: נהדר, שקט. הרבה יותר שקט.
תומר: ואתם בעצם, כמה זמן… זאת אומרת, אתם כמובן לא יודעים, אבל בעצם אתם יכולים להישאר שם תקופה ארוכה או שזה…
אורנה: אחד הדברים זה...
תומר: אתם מתכננים להישאר שם?
אורנה: כרגע כן.
אחד הדברים זה שהציעו… גרנו לפני… בשלושה שבועות, עברתי שלושה מקומות.
ואפשרו לנו לגור בבית מדהים ברמת אביב, והם פשוט היו צריכים לחזור מחו"ל, אז היינו צריכים להתפנות. הם נתנו לנו מספיק זמן מראש. הם ממש באו לקראתנו, אבל זה ממש טלטל אותנו.
תומר: המעברים האלו?
אורנה: כן, החוסר ודאות. אדם צריך בית.
תומר: נכון.
אורנה: ואז כרמל ושחר פשוט נתנו לנו את היחידת דיור שלהם, ואנחנו יודעים שמשם לא יפנו אותנו. זה תלוי בנו.
תומר: עד כמה זה חשוב? שיש תחושה של בית במצבים כאלה?
אורנה: כשכל העולם מתערער, ואתה צריך נקודה אחת, כדי להזיז את… נקודת עוגן אחת, נקודת ייחוס אחת, כדי שתוכל להזיז את העולם. אבל… אז זה נראה לי מאוד מאוד חשוב.
תומר: כי אני לא סתם שואל את זה, כי באמת יש… מדברים על יותר מ-100 אלף מפונים כרגע, מהצפון, מהדרום, חלק לתקופה קצרה יותר, חלק לתקופה ארוכה יותר. זאת אומרת, אתם בעוטף בעצם, ייקח עוד זמן רב, יותר משנה, אני מניח, עד שבכלל יתחילו לשקם שם את הדברים, אז זה באמת מצב מאוד מאוד קשה, זאת אומרת, להיות חסר בית, במלונות, בדברים כאלו. איך את מציעה לאנשים שהם… מה את מציעה לאנשים במצב הזה? זאת אומרת, איך לשרוד במצב הזה? את יודעת… אתה לא יודע כמה זמן בעצם, אתה תהיה כך.
אורנה: אחד הדברים זה שאם המערכות יכולים לתת לנו ודאות, ממש ודאות, כדי להתחיל לבנות שגרה. איפה שהיינו בשבוע הראשון, זה לא איפה שאנחנו בשבוע השני, ולא איפה בשבוע השלישי.
אנשים כבר רוצים לחזור למקומות העבודה שלהם, לחזור לשגרה שלהם. צריך לבנות מערכות שיתנו מענה לילדים, מגיל… לא יודעת מה, מגיל מאוד צעיר עד י"ב. וכל עוד אין מענים כאלה, אז אני חושבת שהאדם ממש מרגיש שהוא לא ממוקם. והאי-וודאות הזאת היא נורא מטלטלת, ואני בטוחה שהיא ממש מפריעה בתהליכי הריפוי וההשתקמות.
אני אפילו מסתכלת על זה כמרפאה בעיסוק. כמה משאבי קשב אני צריכה, כדי לדעת לתכנן את הנסיעה שלי הביתה. כי כל פעם המקום "בית" הוא שונה. כמה דברים אנחנו עושים בצורה אוטומטית. עכשיו אני משקיעה מלא משאבי קשב לתכנן רק את הנסיעה.
איפה ה… אם יש תבלינים בבית, איך הבית שלי מאורגן בתוכו, איפה הדברים שלי. אז כמה זה מטלטל כשכל פעם אתה עובר, או כשאין לך את הפינה שלך, או שכל פעם המציאות משתנה. כשהמדינה לא נותנת לנו מענה ברור, זה גם מוסיף לתחושת האי-וודאות, ואי… חוסר האימון, וזה פוגע באפשרויות שלנו לתכנן את העתיד שלנו.
תומר: כן.
אז עברו שלושה שבועות בעצם, מאז אותה מתקפה נוראית, שאתם הייתם, תפסה אתכם בעצם בנחל עוז. איך את מרגישה עכשיו?
אורנה: אני במקום שאני כבר מתחילה לתכנן לחזור לשגרה. אני כבר רוצה לחזור לעבודה שלי בסורוקה. עשיתי שם סיבוב חיבוק בשבוע שעבר, וראיתי, זה הבית שלי. סורוקה זה אחד הבתים שלי, ואני כל פעם מגדירה מחדש מה זה בית.
זה מקום שאני יכולה להתחבר לעוצמות שלי, לאפשרות שלי לתת… לי… לזהות המקצועית שלי, כאדם מטפל. בהתחלה, בשבוע הראשון והשני, לא יכולתי לדמיין את עצמי, לא יכולתי, להרגיש שהחשיבה שלי מספיק קוהרנטית, שאני יכולה לשבת ולהכיל את הסיפורים של האחר, שאני יכולה להיות במקום שבעצם…
אני לא החשובה בטיפול. המטופל הוא החשוב. אני צריכה לתת לו את המקום, אני צריכה להסתכל עליו, לבחון את כל המעגלים שהוא קשור אליהם. והרגשתי שאני יותר מדי מעורבבת, או…
תומר: שיהיה לך קשה להתפנות עכשיו למטופל.
אורנה: כן, כן, אני עדיין צריכה לאסוף את החלקים שבי.
[צוחקת]
אני עדיין מרגישה שאני בתהליך התאוששות, אבל, אבל אני יכולה לראות את עצמי כבר כמטפלת, ואני יודעת שיש לי את המעטפת, גם של השותפות שלי המדהימות, וגם של סורוקה.
תומר: אז את מתכננת לחזור לטפל בקרוב?
אורנה: כן. אני מקווה מחר או מחרתיים. כן, וגם סורוקה מנסים למצוא לי פתרון מבחינת דיור, שאני לא אצטרך לעשות את כל הנסיעות.
תומר: כן.
אורנה: אבל נראה איך אנחנו מתארגנים.
תומר: וזה שוב חוזר לאותו מקום, לאותה נקודה של חשיבות של שגרה.
וזה מעניין, כי אני שומע… סתם חברים של הורים של איזה חבר, שהם מאשקלון, והם יש להם איפה להיות עכשיו באזור המרכז, אבל הם ממש אחרי שבועיים אצל הילדים שלהם ב… לא משנה איפה, הם רוצים לחזור לאשקלון.
הם רוצים לחזור הביתה, לא אכפת להם שיהיו עדיין טילים בזה, הם רוצים את הבית שלהם, רוצים את המיטה שלהם, גם אם זה אומר להיות בממ"ד.
זאת אומרת, החשיבות הזאת של העוגן, של השגרה, בין אם זה עבודה, בין אם זה בית, גם בתקופת מלחמה היא קריטית.
אורנה: אם אנחנו לא רגילים לגור בקומונות, באחוזות משפחתיות, אנחנו רוצים לחזור למקומות הטבעיים שלנו, לסדר יום שלנו, לזמנים שלנו, לנוחות שלנו. ולהיות אורחים הרבה זמן, זה כבר הרבה פעמים מעיק, לפעמים זה גם לשני הצדדים.
בהתחלה יש את ההתגייסות של חירום, שמצב אקוטי. אבל עכשיו אנחנו ניכנס למצב של בעצם שגרה בחירום, וההתארגנות היא צריכה להיות אחרת.
ההתגייסות היא צריכה להיות, ובחשיבה למרתון, לא למצב שהוא של מספר ימים. אז אתה בסוף רוצה לחזור למקום שלך. אני מאוד יכולה להבין את זה, אני ממש מזדהה עם זה.
תומר: כן.
אורנה: אנחנו ממש יצר… כאילו, חזרנו לתא משפחתי שלנו, עם המחויבות שלנו. בהתחלה לבשל, נראה לי, וואי, איך אני מתארגנת עם זה. ואתה יודע, כביסה. כל מיני דברים שהם פעילויות יומיומיות. כשאני נמצא במלונות, אני פחות אחראי לזה.
ואני חושבת שאחד הדברים, שכמרפאות בעיסוק, שיש להם עין יותר מקצועית להסתכל גם על האדם, איפשהו, על הצרכים שלו, כי אי אפשר, יש כאן כל אחד, הסיפור שלו, המקום שהוא נמצא, אם יש לך, אם אתה בן משפחה של מישהו חטוף, אתה לא באותו מקום. מבחינתך אתה במצב אקוטי, זה העבודה שלך.
אז עניין של איזה שגרה אתה בונה היא מאוד שונה למישהו ש… סך הכל המשפחה שלו בסדר.
תומר: כן.
אורנה: אם יש לו ילדים או אין לו. אז אנחנו, העניין הזה להסתכל על האדם, על איזה עיסוקים, מה המקצוע שלו, מה השגרות יום שלו, וגם על הסביבה שלו.
ולאט לאט, איפה שאנשים יהיו במצב שפחות של פְּלִיטוּת, כי עכשיו כל עם ישראל מתגייס. וזה מדהים בעיניי. זה אחד הדברים שנתן לי תקווה. ואני חושבת שלאט לאט צריך להיות במקום שאנחנו יותר אקטיביים.
אנשי הקיבוץ הם אנשים שנותנים, אנשים שתמיד… היו במצב של עבודה, השכם, אני מדברת על אנשים בגילאים מאוד מאוד מאוחרים.
תומר: אז זה חסר להם. זאת אומרת, אנחנו מסתכלים על מפונים שהם בבתי מלון. מלון נשמע, זה מקושר אצלנו לנופש, וזה לא.
אורנה: כי זה לא נופש.
תומר: כן.
אורנה: גם נורא משנה ה-state of mind. אתה לא בא להינפש.
זה מקום שאני חושבת שהוא שלב ראשון, הוא מקום של בעצם מענה לדברים הכי בסיסיים, כי בהתחלה כשיש, השבר הוא כל כך גדול, קשה להתארגן מבחינת כוח, מבחינת… הכל התפרק.
אז אני חושבת שזה שבמלונות נתנו מענה לילדים, נתנו מענה לדברים הכי בסיסיים, מברשת שיניים.
תומר: כן.
מה זה בעצם ריפוי בעיסוק? אנחנו מכירים את זה כותרת, מיילים של קופת חולים כללית וכן, אבל מה זה בעצם בקצרה?
אורנה: בקצרה, זה מקצוע שהוא אקדמאי, מבוסס מחקרית. הוא נועד בעצם ומאפשר לאדם לחזור לתפקוד הבסיסי שלו, לתפקוד המיטבי שלו.
אנחנו בעצם מנתחים מה היכולות, מה האדם עושה, מה העיסוק שלו, מה הסביבה, וכל אלה בחשיבה משותפת, זה אחד הנדבכים, אדם, עיסוק, סביבה. אנחנו ביחד נותנים לו, בחשיבה על כל הפרמטרים האלה, דרך איך לחזור לתפקוד שלו. ואם זה ילד, אז התפקוד שלו הוא משחק. אדם מבוגר יכול להיות, התפקוד שלו בשלב האקוטי, נגיד עם מחלה, אחרי אירוע מוחי, זה ממש איך להתלבש.
אחד הדברים החשובים, זה גם החלק הקוגניטיבי. לא מספיק שאתה יכול ללכת, אתה צריך לדעת לאן ללכת. אז זה חלק מאוד חשוב.
תומר: ואת עסקת בזה כבר משהו כמו 20 שנה.
אורנה: כן, אני בשיקום מבוגרים, אנשים עם ירידה קוגניטיבית, אנשים אחרי אירוע מוחי, אנשים עם פגיעות ראש, פגיעות אורתופדיות.
תומר: איך זה עוזר לך הניסיון, הניסיון הזה במהלך ה-7 באוקטובר, שאתם בעצם מוצאים את עצמכם בממ"ד, בנחל עוז? ספרי לי קצת על השעות הארוכות האלו.
אורנה: קודם כל, כל הזמן שאלו אותי מה עשינו?
תומר: לא באמת, זה יותר מה עשיתם, ועוד יותר…
[צחוק]
אורנה: ועוד יותר, איך זה עבר? אהה…
תומר: ועוד יותר, אולי, איך הניסיון שלך בתור מרפאה בעיסוק עזר לך להעביר את הזמן הנוראי הזה?
אורנה: אחד הדברים זה, אני הרגשתי שבעצם אני פועלת בשתי מוחות.
יש לי חלק שיודע בצורה מסוימת מה קורה, כי לא היה לנו טלוויזיה. הבנו רק מה מהוואטסאפים של האחרים, שמחוץ לנחל עוז, שהדברים הם הרבה יותר גדולים מרק הקיבוץ שלנו או העוטף.
אז יש חלק שרואה את כל ההודעות הוואטסאפים, שקוראות לצה"ל, שפורצים לממ"ד, ואני שמה אותו, כאילו, הרגשתי שאני כאילו, יודעת, מודעת, אבל יוצרת איזה ריחוק. וחלק אחר ממש מפעיל אסטרטגיות הכחשה מאוד מאוד חזקות. אני ממש...
תומר: מה הכוונה?
אורנה: אחד ביקש עזרה לפנות את אשתו בשבע בבוקר כבר. והדבר שעלה לי בראש, היא בטח נפלה. בגלל זה, לא… כאילו, מי יורה בשבע בבוקר על אנשים מבוגרים?
[צוחקת]
גם התייחסתי לכל האזעקות של צבע אדום, לכל הבומים, לכיפת ברזל, כדבר שמבחינתי, כמקום בטוח. אני יודעת מה עושים בממ"ד. בממ"ד כשיש כיפה… כשאנחנו שומעים את צבע אדום, אנחנו נכנסים לממ"ד.
וזה היה רעש מטורף כל הזמן, אבל אני יודעת שאני בטוחה. בחשיבה שלי, אני בטוחה, והמחבלים, הם אוכלים אותה. אני שומעת גם כל הזמן את היריות של תת-מקלע. יריות נונסטופ. וכשהיה את הצבע האדום הזה, וואי, זה מיסך את זה.
אז ההסתכלות שלי, שהכל בסדר.
תומר: צבע אדום זה הדבר המרגיע.
אורנה: כן, אני אפילו הצחקתי, כאילו, שאני שומעת אותה, קצת רוטנת אחרי כמה זמן.
תומר: את, מבחינתך, עשית את המקסימום שאת יכולה? הכנסת לממ"ד, וכל מה שבחוץ את מתכחשת עליו. זה הכוונה?
אורנה: זה לא שאני מתכחשת. אני יודעת מה קורה, אבל אני בוחרת... גם יש לי בן זוג שמאוד רגוע. זה מאוד עוזר.
[צוחקת]
אני בוחרת לא להיכנס ללחץ. בקשתי מחברות שישלחו לי סרטונים מצחיקים. אני, אחד הדברים שאני מאוד אוהבת זה הומור. וצחקתי, וביקשתי משלוח.
חברה שלי שואלת, "מה אני יכולה לעזור?" אמרתי לה "תעשי לי משלוח".
תומר: "תשלחי לי דברים מצחיקים".
אורנה: אבל כל מיני. אז, יכול להיות, הגיהנום בפנים יכול להיות נוראי, כי אפילו שהוא לא נפגש עם הגיהנום בחוץ. אבל עצם זה שאתה שומר על… על רוגע.
היה לנו רק מפגש אחד עם… שאנחנו חושבים שעם מחבל. אז אני לא שמה את עצמי במקומות אחרים. אבל סך הכל איכשהו, אני מרגישה את הלחץ. הלחץ הוא נמצא לי בגוף. אני יודעת את זה, אבל ניסינו את זה גם בשביל הבת שלי, לשמור על רגיעה, והרגשנו רגועים. וגם אני שאלתי את איתי כמה פעמים, אנחנו, זה הגיוני שאנחנו, שהרגשנו שהכל בסדר, שיהיה איתנו בסדר? אני לא יודעת מאיפה התחושה הזאתי.
תומר: זה נשמע שילוב בין אמונה להכחשה, כאילו.
אורנה: אני לא יודעת מאיך… אהה… אני יודעת שיצרתי לעצמי.
תומר: איזה אמונה שיהיה בסדר.
אורנה: זה פשוט לא להכניס את המערכת לעוד יותר סטרס ממה שהיא. פשוט לנסות להרגיע אותה, גם עם נשימות גם עם חשיבה. כאילו גם הרגשתי שאני עוטפת את עצמי במין איזה בועה כזאתי, ומצד שני, אני אומרת לך, המוח החלק האחר שלו שומע, רואה בוואטסאפים את כל הבקשות של הקיבוץ.
תומר: צד אחד שלך ממש מעודכן, וצד שני ממש מנסה…
אורנה: כן, כן…
תומר: להתכחש, לצחוק, להירגע, לנשום…
אורנה: כן.
תוך כדי אנחנו גם כל הזמן עדכנו את כל ה… משפחות, חברים, שאנחנו בסדר.
תומר: כמה שעות הייתם בממ"ד בעצם?
אורנה: 15.
תומר: זאת אומרת, מהבוקר? אז מתי חולצתם?
אורנה: סביבות תשע, משהו כזה.
תומר: ראיתי את אחד הראיונות איתך, ואת אמרת שם שאיבדת, בימים שאחרי, זאת אומרת, אחרי המתקפה, אמרת שקצת איבדת את תחושת הזמן, ואת קישרת את זה לחוסר הוודאות שהייתם בה, בעצם, בממ"ד זמן כל כך ארוך. מה הכוונה, זאת אומרת, מה זה איבוד תחושת הזמן?
אורנה: קודם כל, הזמן, יש את הזמן בממ"ד, זאת אומרת, היה איזה קטע שגם, לא יודעת למי כתבתי, אמרתי: מיציתי. [צוחקים]
תומר: מיציתי את האירוע…
אורנה: כן, די, הספיק. אני חושבת שתחושת הזמן היא אחר כך. כי כל העוגנים שיש לך לסדר יום, אין לך אותם. גם אני חושבת שהזמן הוא אחר כשקורים המון המון דברים. ה… תחושת הזמן היא שונה. גם אין לך את השגרות שלך, את העוגנים שלך שאומרים: וואי, זה יום ראשון, זה יום שני. הכל, הכל התערבב. גם… אני חושבת שאחד מה… מהדברים שקרו, כשיש שבר מאוד גדול אז הוא שובר המון המון תהליכים תודעתיים.
תומר: מה הכוונה?
אורנה: אני מדברת על התחושה שלי. אני לא יודעת איך זה מבחינת האקדמיה. אחד הדברים זה שהאישי והמקצועי שלי מאוד התערבבו.
תומר: אוקיי.
אורנה: שכל מה שלמדתי, אני יכולה להרגיש את זה. הרגשתי שאני ממש… כל מיני דברים התפרקו. כל מיני אמונות. אתה יודע?
תומר: מה למשל?
אורנה: מה למשל? שאנחנו בטוחים.
שלממשלה שלנו אכפת מאיתנו. איכשהו, ברמה מסוימת. אני לא מרגישה את זה עכשיו.
שיש, אתה יודע, שיש משהו שנקרא אנושיות. אני יותר ויותר, עם הזמן, אני מנסה לשמור על עצמי, לסנן את ה… המון מידע אני מסננת. לא רוצה להיחשף לזה. אבל אתה אומר: וואי איך זה יכול לקרות?
נורא חשוב לי לשמור את האמון שלי בבני אדם. עשיתי טיפול חשיפה והלכנו ליפו. [צוחקת] יש לי בצוות שלי, יש לי צוות שהם ערבים, יש לי מטופלים ערבים, אני לא יכולה להרשות לעצמי להתכווץ כל פעם שאני שומעת ערבית.
תומר: ושמעתם ערבית? זאת אומרת… שמעת…
אורנה: שמענו…
תומר: אמרת שהיה איזה…
אורנה: היה איזה קטע… עוד אחד הדברים שגם אני חושבת שמאוד שמר עלינו, אנחנו הרגשנו מספיק בטוחים או… או מטומטמים. אני לא יודעת איך לקרוא לזה. [צוחקת]
הלכנו לשירותים. פשוט הלכנו לשירותים.
תומר: אה, יצאתם מהממ"ד ללכת לשירותים…
אורנה: כן. השירותים שלנו ממש מול הממ"ד.
תומר: באמצע היום, כאילו.
אורנה: כן. שזה גם שומר על התחושה של הדימוי העצמי שלך.
תומר: כן.
אורנה: זה משהו שהוא נורא בסיסי, והוא נורא אינטימי ופתאום שמה אין לך את זה. אז הלכנו לשירותים, זה גם…
ואחד מהפעמים שהלכנו שמעתי ערבית. מיד נכנסתי, ואז קראנו לכוחות אחרים. המגלן הגיעו, לא זוכרת מתי, ואז אהההה…
קצת קשה לי…
הם פשוט מתוך הבית שלנו, הם תכננו איך לתקוף את המחבלים שהיו אצל השכנים שלי.
אז אני שמעתי ערבית. גם אתה, זה חלק מהאמון שלך בבני אדם. לא שמעתי הרבה אבל מספיק.
[מנגינה]
אחד הדברים שאני רואה בטיפול בטראומה שממש, גם כתבתי בפוסט שלי, הנקודה הראשונה, שלקבל טיפול הכי סמוך לאירוע, כי יש כל מיני דפוסי חשיבה שהם בעצם לא מקדמים ריפוי. הם לא מקדמים שיקום. וברגע שאתה ישר, בעצם, מעיף, נלחם, לא נותן למחשבות האלה להיכנס, אז אני חושבת שאתה יכול להביא ולהיות פתוח למחשבות, לחשיבה אחרת.
כי העניין הזה של חשיבה של אשמה, שמעתי אצל המון אנשים, חשיבה של להמעיט במה שקרה לנו. כל אחד, יכול להיות סיפורי זוועה, אבל "לא לא, יש אחרים שסבלו יותר". סליחה, אני אומרת את זה לעצמי. מה שעברנו הוא נורא. אני לא צריכה לגמד את זה.
תומר: זה סוג של אשמת ניצולים: "אנחנו שרדנו, לא נורא".
אורנה: כן, "אחרים סבלו יותר". לא.
עצם זה שאני יושבת שמונה שעות וחושבת, ואפילו אין חדירת מחבלים, ואני חושבת באיך אני אכניס את הילדה שלי למגירת מצעים או לארון, שמעתי כמה חברות, ואפילו שאין חדירה של המחבלים ליישוב. עצם החשיבה הזאתי, היא שורטת. וגם היא… לא משנה… זה לא שזה לא משנה. הגיהנום שאנחנו יכולים, הסרטים שאנחנו יכולים להיכנס אליהם, הם יכולים לשרוט אותנו בעתיד. עוד לפני שיש את המפגש עם הרוע.
תומר: כן. אז זאת אומרת, אמרת שכאילו הדבר הראשון זה באמת ללכת לאנשים שעברו טראומה כזאת, ללכת לטיפול כמה שיותר מוקדם, כדי לא ליפול לדפוסים האלו שאת מזכירה. זאת אומרת, אשמה… מה עוד, איזה דפוסים בעייתיים אפשר…
אורנה: תראה, אני לא מתמחה בטראומה, אבל כל מיני מחשבות חודרניות, העניין הזה של לחץ. יש המון מעגלים של אנשים שהם, עצם זה שהם חוו חוסר אונים, כי הם רואים בטלוויזיה את הקרובים שלהם והם לא יכולים לעזור והם… זה נראה לי חוויה כל כך, כל כך, כל כך סטרסוגנית. גם במעגלים שהם חיצונים, המשפחות של אנשים, יכולים לעבור תהליך טראומטי.
עצם זה שאני חשופה, נגיד, איזה הסביבות שלנו, הם יכול להיות הסביבה הפיזית שלנו, הסביבה הוירטואלית, עצם זה שאני חשופה לסרטונים נוראים, אני מזריקה לוריד 24/7 חדשות, אני יכולה להיות במצב טראומטי, כי המוח יכול להזדהות…
תומר: אני מסכים, אני האמת שהיום ראיתי איזה, אני משתדל לסנן ולמנן ובאמת כמה שפחות להיחשף לדברים הקשים במיוחד. אבל ראיתי שמישהי כתבה, צייצה על זה משהו בטוויטר, על למה… למה לא חושפים את כל הסרטונים לכולם… ואנשים אמרו לה, מה הבעיה, ראיתי בטלגרם, ראיתי בזה…
שאנשים, כאילו, ממש צרכו את זה באופן אקטיבי, את הסרטונים הכי קשים. ואני לא לא מבין, זאת אומרת…
אורנה: מה שנכנס אלינו, מה שנכנס אלינו, אנחנו, אנחנו, במיוחד לא ילדים, אנחנו צריכים לעשות איזה סוג של איזה סינון פנימי, איזה עמדה, כי אם אנחנו פתוחים על הדברים, זה עושה לנפש שלנו שמות.
אנחנו צריכים לדעת איך להסתכל. הרבה פעמים אני מסתכלת על זה, איך אני יכולה כמטפלת לשאת את הסבל הזה, שאני מדברת על באופן הרגיל. אבל אחד הדברים כמטפלת, אני מסתכלת על זה מבחינה מקצועית, אני מנתחת את התפקוד שלו, זאת אומרת, אני מפעילה הרבה תהליכים של חשיבה. אבל אם אני צורכת משהו בלי שום סינון, אני יכולה להגיע למצב של, אני אפתח תסמינים פוסט טראומטיים שהם יהיו אחרי הטראומה, בלי שאני חוויתי בפועל.
אז ממש עניין הזה של מינון, עניין הזה של, אני יודעת שבעולם התכנים הם הרבה יותר קשים. אני לא צריכה, אני יכולה לדמיין את הדברים, אני לא צריכה להיחשף אליהם. ועניין הזה של מינון הוא מאוד חשוב ולכל אחד יש מינון אחר. וממש חשוב שכל אחד יקשיב לעצמו, וגם את העניין הזה של האיזונים. הרי כל הרשתות עכשיו זה רק חדשות והמון המון המון, גם סרטים וגם דיבורים. אנשים לאט לאט צריכים…
תומר: כן, וגם לנסות לחזור לדברים שלהם.
אני, אז בעצם הזכרת את זה כבר, אבל בעצם שבוע, קצת יותר משבוע אחרי המתקפה של ה- 7 באוקטובר, את מפרסמת פוסט שזוכה לתפוצה רחבה, שאת אומרת בגדול: "אני מרפאה, אני מרפאה בעיסוק כבר עשרים שנה במקצוע, וזה הדברים שלמדתי על בשרי בשבוע האחרון, איך להתמודד עם הטראומה". ובאמת, פשוט רשימה מאוד תמציתית של 15, 17 דברים, שכדאי לעשות. וחלק מזה זה דברים שאת חווית על עצמך, חלק זה מהניסיון שלך.
לפני שנעבור על הרשימה הזאת בעצם, שזאת הסיבה שגם קצת התכנסנו, אבל תספרי לי קצת מה מביא אותך לכתוב את הפוסט הזה.
אורנה: אני הרגשתי שכתיבה כרגע בשבילי זה תהליך תרפויטי. ממש. כתבתי… הפוסט הראשון שכתבתי היה פוסט על הסיפור שלי, שלקח לי כמה שעות, ממש, לעבד את הדברים, למצוא היגיון.
אני חושבת שאחד הדברים, שהתהליכים בשיקום, שאתה כותב, איזה נרטיב אתה כותב. הפוסט הזה, כתבתי ממש מהחוויות שלי. גם הרגשתי כמרפאה בעיסוק, וואו. אנחנו מדברים על התמצאות במקום ובזמן. אני ממש יכולה את האבחונים הכי פשוטים על קשב, זיכרון, אני יכולה ממש להרגיש על בשרי.
ופשוט כתבתי דברים שעוזרים לי. והכתיבה הזאת, לארגן את הדברים בנקודות, יצרה אצלי סדר. ואני כתבתי את זה, ולא חשבתי שיהיה לזה כזה אימפקט.
תומר: כן, מסתבר שזה כן הגיע רחוק. אז בעצם אחד הדברים הראשונים שאת כותבת זה באמת, "קודם כל קבלו טיפול מאנשים שהם מתמחים בטראומה, בהקדם, כמה שיותר סמוך לאירוע". דיברנו על זה. דבר שני, אוריינטציה. "אחרי הטראומה, לימים אין משמעות, הכל מתערבב, אין שגרה. אני מוצאת את עצמי, זקוקה ללוח שנה, שעון, להתמצא בזמן".
זה, את עדיין מרגישה ככה? או שזה משתפר?
אורנה: לא, זה משתפר, אבל עדיין אני מרגישה שכמו שיש בבתי אבות, שיש את השעון הברור, לא איזה שעון עם כל מיני גימיקים אסתטיים, ושיש לוח שנה, אני חושבת שאני מרגישה עדיין שזה עוגן שחשוב לי.
כתבתי אחרי זה על העניין הזה של התמצאות בזמן, אבל גם התמצאות במקום. כשאתה עובר כל כך הרבה מקומות, אז אתה צריך למצוא איזה מקום. כי אחד הדברים שבית, בעצם, זה מקום שאתה יודע כשתחזור אליו, אתה תמצא את הדברים שלך, אתה תמצא את עצמך. מה זה לחזור הביתה? לחזור למקומות שאתה אוהב, לסביבה שלך, לרעשים.
תומר: אז אם עכשיו אנשים שמפונים, 120 אלף איש שמפונים ומקשיבים לנו עכשיו, מה את מציעה להם לעשות? זאת אומרת, הם עכשיו בבתי מלון או של חברים או לא יודע איפה? איך מייצרים את התחושה הזאת של בית?
אורנה: קודם כל, אני מקווה שהם לא עוברים כל כך הרבה, שיש להם את המקום שלהם, לארגן את הדברים בסדר שלהם. אנחנו היינו אצל משפחה, אז אני הרגשתי שאני צריכה איזה כלי קטן שאני, אפילו בשביל המברשת שיניים. זאת אומרת משהו ש… זה היתד, אני שמה אותו ואני חוזרת אליו, הוא שם.
העניין הזה של הדברים שלך, הסדר שלך, כל אחד צריך למצוא מה עושה לו בית. הקטע הוא שזה יכול להיות נקודה, כאילו מקום מאוד קטן, ובסוף עכשיו הרי אנשים במלון, אז שיהיה להם את החדר שלהם עם הדברים שהם אוהבים. יש דברים שאני מתגעגעת… סליחה…
תומר: מה למשל?
אורנה: אפילו איזה איזה לוח שנה, או איזה ציורים… זאת אומרת, יש לי איזה…
תומר: דברים שאת מתגעגעת אליהם, בבית בנחל עוז.
אורנה: כן, יש איזה מובייל. לא יודעת, לפעמים זה דברים נורא קטנים, שאתה מרגיש שאתה מחובר אליהם. סך הכל, הדברים הפיזיים הם בעצם אוצרים זיכרונות. את הבחירות שלנו, את הארגון הפנימי שלנו… ואם הכל נורא מבולגן בחוץ, זה נורא משליך על הבלגן הפנימי. והרבה פעמים, אם אתה עושה סדר בחוץ, זה עוזר לך לעשות את הסדר הפנימי.
תומר: זאת אומרת, לא משנה איפה אתה נמצא, זאת אומרת… תיצור איזה פינה שהיא מסודרת לך ונעימה לך…
אורנה: כן, והיא יכולה להיות מאוד קטנה, וכל אחד, הארגון הוא יכול להתבטא אצל כל אחד אחרת. אם זה הבגדים, איך שהם מסודרים, דברים שהם קשורים לדברים שהבן אדם אוהב.
נגיד, אני, כל פעם מחדש, יש דברים שאני יודעת, אבל ראיתי שדברים אסתטיים אמנות, עושים לי טוב לנפש.
תומר: וואלה.
אורנה: כן, יופי. הרוע זה דבר מכוער. דברים שהם יפים, שהם מאורגנים שהם נקיים, וואי, אני מרגישה הרבה יותר מחוברת.
תומר: זה מתחבר גם לזה שאת כותבת באחד הסעיפים, נגיד, של מאוד חשוב להישאר, זאת אומרת, לבנות שגרה של אוכל, של שינה, של דיבור בנייד, של ללכת, לדבר, למצוא זמן לכל דבר. זאת אומרת גם לסנן, כל מה שלא מתאים לכם עכשיו, כאילו, אם לא בא לכם לפגוש מישהו, אז תגידו לא.
אורנה: אני חושבת שאחד הדברים זה ש… בלחזור הביתה, זה לחזור הביתה לבית שלך, לאני שלך. והרבה פעמים אנחנו עוברים דברים ואנחנו ממש לא מחוברים לעצמנו. אז בעניין הזה שאני עושה, שומרת על שגרות, על מה אני אוהבת לאכול, מה עושה לי טוב, אני בעצם בקשר עם הגוף שלי. מה עושה לי נכון, מה נעים לי, מה מאפשר לי. זה זיקה אחרת לעצמנו.
תומר: במקום שהכל יהיה פרוץ…
אורנה: כן, אני רואה אפילו, נגיד, אנשים עם פגיעות ראש. הרבה פעמים הם צריכים להיות, מטופל ספציפי, אחרי שלושה שבועות הוא אומר לי, "את יודעת, אני אוכל משהו ואני בכלל, כאילו בכלל לא מודע, או לא מתייחס למה שאני אוכל. אחרי, זה, אף פעם לא הייתי אוכל בכאלה כמויות". זאת אומרת, לקח לו זמן להיות מחובר אפילו לדבר המאוד בסיסי.
עניין של שינה, בשינה אנחנו, זה חלק מתהליכי ההבראה, ניקוי ה-DNA שלנו, ברמה התאית. אז איך אני יוצר שגרה של הליכה לשינה בזמן. אבל זה, בעצם, כל היום צריך כדי לישון טוב, אני צריכה שכל היום שלי יהיה מאורגן, נכון, כי אי אפשר להגיע לשינה במאתיים. אתה צריך להרגיע את כל המערכת לפני.
תומר: נכון, עוד דברים שמאוד עולים מהרשימה הזאת, היא לגבי רכות ונדיבות כלפי עצמך. זאת אומרת, תהיו, את אומרת, קודם כל גם, מה שדיברנו מקודם, לא לזלזל במה שהיה, ומה שקרה לכם, אבל גם "תהיו רכים, נדיבים כלפי עצמכם, המוח שלכם, הלב שלכם, התודעה שלכם. מנסים למצוא כרגע היגיון בתוך כל הכאוס, זה לוקח זמן, והמעבר החד בין תחושה סבירה לבכי הם טבעיים במצב הלא טבעי הזה".
ואני מאוד, זה נשמע לי, גם אנשים שלא חוו טראומה במעגל הראשון, אני רואה את זה. זאת אומרת, אנשים כמו שדיברנו, שרואים חדשות כל הזמן, שמחוברים. והתנודות האלה במצבי הרוח, זה משהו שהוא מאוד, הוא עדיין קורה גם שלושה שבועות אחרי.
אורנה: גם אני מרגישה שאנחנו נורא שופטים את עצמנו, איך צריך להתנהג. אף אחד גם לא יודע איך צריך להרגיש. אני הרגשתי שאני חייבת לצחוק… [צוחקת] אני כאילו, ממש, לי חשוב הומור. אבל, עם כל הלוויות, אני יכולה לצחוק, אני הרגשתי שזה מה שמרפא אותי.
אחד הדברים זה שאני יכולה להגיד ש… אני שמעתי גם אצלכם באחד מהפודקאסטים, העניין הזה של הגוף, הלחץ, הטראומה היא אגורה בגוף. והרבה אנשים לא רגילים לקבל טיפול במגע וזה הזדמנות בשבילהם. זה לא כאילו, מהתחום שלנו, אנחנו מרפאים בעיסוק, אנחנו מטפלים באמצעות מגע, אבל זה לא הפורטה שלנו. ממש דרך מגע, רפלקסולוגיה, עיסוי, דיקור, לא יודעת מה. תאפשרו לעצמכם את הטיפול הזה, כי גם זה בעצם הקשבה לגוף שלכם. הגוף שלכם גם בטראומה.
תומר: את כותבת גם שלהתחבק, אגב מגע. הסעיף האחרון סעיף מספר 17 האחרון בפוסט זה "תתחבקו, תנו חיבוק אמיץ חזק לב אל לב".
אורנה: משתחרר לנו אוקסיטוצין.
תומר: גם בהתחלה, כשנפגשנו, רצית שנתחבק.
אורנה: נכון, ממש. אחרי 20 שניות משתחרר הורמון של הקירבה, של הקשר, שהוא בעצם עוזר לנו לשמור על עצמנו, גם מבחינת מערכת החיסון, גם הפיזית וגם הנפשית. אז זה ממש תרופה. חיבוק זה תרופה.
תומר: כן, ואת מזכירה גם שהחשיבות של משפחה ולהיות חברים ואנשים קרובים, זאת אומרת…
אורנה: אנחנו, אחד הדברים שהחוסן שלנו, של האדם היחיד, הוא בעצם תלוי בחוסן ובתמיכה של הקהילה שלו.
אני… בקיבוץ יש הרבה יותר קהילתיות, יש שבר מאוד גדול בגלל מה שעברנו, ונדרשת בניית החוסן הקהילתי. אבל אני חושבת שיש הרבה יותר תשתית מאשר אנשים שגרים באשקלון או באופקים, או בשדרות, שהקהילה, שזה קהילה אחרת. ואחד הדברים זה שאני יצאתי בתחושה כזאתי גדולה של שבר כשיצאנו מהממ"ד. ממש הרגשתי, שלא יודעת איזה תקווה יש לנו, ואז פגשתי את עם ישראל. ו… וואו…
תומר: איפה פגשת אותם?
אורנה: איפה לא?
תומר: כאילו נניח, מהחיילים שחילצו אתכם…
אורנה: כן, שהגיעו. [צוחקת]
אבל, לא יודעת, אפילו את הבגדים. יצאתי עם מעט מאוד בגדים. שארגנו לי בגדים, ארגנו לנו אוכל, שנתנו לי את הדירה הזאת, נתנו לי עוד מקום. כאילו, אנשים, כאילו כל עם ישראל, מכל מיני מקומות, נתנו לי רכב. הקשר שלי עם אחי הרבה יותר התחזק. אני ממש ראיתי, וואי, נדיבות. רק שמעו שאני מנחל עוז, בבקשה, כל מה שאת רוצה, [צוחקת] את רוצה תנור, את רוצה את זה, הכל, הכל, בעזרה… ו…
אני יום אחד הלכתי, בקשר לחיבוקים ואני לא, אני חושבת שקיבלתי איזה בשורה על מישהו ש… נרצח, ופשוט עצרתי איזה זוג עם כלב, ואמרתי להם: "קשה לי, אני מנחל עוז, אפשר לקבל חיבוק?"
[צוחקים]
ויש איזה משהו שאתה מקבל את זה מעם ישראל, וואו.
תומר: את… עוד דבר. אני… אני עובר פה עוד על הרשימה, ואני רואה נגיד גם לגבי… זאת אומרת, שוב חוזר למקום הזה של להיות רכים ו… ו… עם עצמכם, זאת אומרת את אומרת, נגיד שזה בסדר לא לדעת מה אתם רוצים .זה באמת תקופה מאוד מערערת ומאוד מבלבלת, ואני רואה את זה על אנשים…
אורנה: אני רואה את זה אצל מעגלים, אצל אנשים אפילו שלא מעוטף, כמה הם בחרדה, כמה זה ערער. אז אני חושבת העניין הזה של לא לשפוט, ואני מדברת על ברמה האישית, ובאמת לגיטימציה של, שהכל מקובל. אם אתה לא פוגע בעצמך או באחר, אז מקובל לכעוס, מקובל להיות באי שקט. גם עצם זה שאתה נותן לעצמך את הלגיטימציה, אתה פחות נלחם בזה. אז זה גם, עצם זה שאני יודעת שאפשר, לא חייבת להשתמש בזה.
תומר: נזכרה גם פה עייפות, שזה גם מה שאני ראיתי אצל הרבה אנשים. שאת כתבת "עייפות, יומיים לא יכולתי לזוז, תשישות נוראית, כל הזמן אמרתי לעצמי שהכל לגיטימי".
אורנה: נכון, כי אחד הדברים… אני כל הזמן משליכה את זה למטופלים שלי, ואני מרגישה שנגיד, עברנו איזה סוג של אירוע מוחי. המערכת נמצאת, יש לה את היכולת הפנימית להתאושש. אבל לבנות שוב דבר, הכל מחדש, זה כל כך לוקח משאבים, משאבי קשב, ואני חושבת שחלק מזה צריך לתת למערכות האחרות, בעצם, לרפא את עצמם. והחלק מהעניין הזה ששינה, אז לא סתם שאנחנו תשושים זה נורא קשה כל פעם למצוא את עצמי מחדש. יש לי פחות אוטומט. וזה חלק מהעייפות.
תומר: כן. חלק גדול מהחיים שלנו לא מודעים לזה. חלק גדול מהחיים שלנו הוא בנוי על אותו… על אותו, פעולות אוטומטיות, שהסביבה המוכרת מייצרת לנו.
אורנה: נכון, שאני לא צריכה להשקיע כל כך הרבה אנרגיה. גם החלק חלק הרגשי להיות כל הזמן במצב של אבל, הוא סוחט רגשית. זה גם גורם לנו לעייפות.
גם אנשים לא עובדים. לא… השגרה היא גם שומרת עלינו. ואם אני, הרבה אנשים לא חזרו לפעילות גופנית, כי מה פתאום עושים את זה. זה חלק מה… [צוחקת] אז אתה יודע אתה פשוט כשאתה פחות עושה, אז אתה יותר עייף.
תומר: מעניין. אז אם אני צריך לסכם, זאת אומרת, לאנשים שהם, שהם דווקא לא, את יודעת, לאנשים שהם לא במעגל הראשון של הטראומה, אבל הם עדיין בחרדה והמציאות מאוד משובשת ויכול להיות שהם לא עובדים כרגע, ויכול להיות מיליון דברים. כאילו, זה נשמע, גם ממה שכתבת וגם מה שמספרת פה, זה בעצם שהדבר החשוב זה לייצר את… לנסות לייצר את המקומות של השגרה.
אורנה: כן, לחזור להיות…
תומר: כי השגרה והעיסוק מרפאים אותנו באיזושהי צורה.
אורנה: עיסוקים משמעותיים זה בעצם מה שנותן לנו את האושר. את היכולת שלנו, את התקווה שלנו. כשאני יכול לתרום, שיש לי משמעות, וכשאני יכול להתחבר למעגל הנתינה, כשאני יכול להתחבר לזהות המקצועית שלי, זהות העיסוקית שלי, בכל מיני עיסוקים, קונפיגורציות. אנשים נמצאים במלונות הם לא יכולים לחזור לעבודה, אבל איפה שהם יכולים כן לתרום, להיות חלק פעיל מתוך המערכת, אני חושבת שזה מאוד מאוד יכול להחזיר אותם למקום נכון. וגם במעגלים היותר רחבים. איפה שאנחנו משמעותיים, יש לנו סיבה לקום בבוקר.
תומר: יפה.
אז, אורנה, תודה רבה, תודה רבה על הזמן.
תודה רבה על השיחה.
אני מקווה שתחזרי לטפל בהקדם.
אחרי שסיימתי את הראיון עם אורנה, הבת שלה נעמה בת ה-19, חיכתה בחוץ. היא החמיאה לאמא שלה על הראיון ששמעה מבעד לזכוכית, אבל הרגישה שהיא חייבת להגיד משהו. היא הרגישה שהתיאור של אמא שלה על כל מה שהיה בממ"ד בכל אותן שעות איומות בנחל עוז, היה קל מדי. שהוא לא משקף את האימה שהם הרגישו בזמן אמת. וגם היה לה חשוב להגיד עוד משהו.
מה הפריע לך במה שאמא שלה אמרה, בעצם?
נעמה: חשוב לי לציין, שזו סיטואציה שקרתה לכל כך הרבה אנשים, ובגלל שהיא קרתה לכל כך הרבה אנשים, אפשר אולי להוריד ממנה.
כל אחד בממ"ד חווה משהו שונה. אני השתתקתי. אני הייתי בהכחשה מוחלטת. סירבתי להאמין, באמת, אבל אני יושבת ואני, באיזשהו מובן, אני מבינה שאני מחכה שירצחו אותי. שומעים הכל. יריות. זה פחד נורא. לא ידענו מה שמענו. היה לנו טנקים בקיבוץ, מטוסים, זה. וגם התחושה שהצבא לא מגיע.
מה שאמא שלי מתארת היה נכון, באיזשהו מובן. אנחנו הצלחנו יחסית לשמור השפיות. יש לנו הומור במשפחה וזה אחד הדברים שכל כך הצילו אותנו.
תומר: הומור.
נעמה: הומור! אבל…
תומר: רגע, מה היה נכון במה שהיא סיפרה? מה כן הצלחת להזדהות איתה?
נעמה: אני ממש הרגשתי שהחלק של ההומור, באמת.
תומר: איך הצחקתם את עצמכם?
נעמה: אני בכלל במוח שלי עשיתי מונולוגים בין המחבלים.
[תומר צוחק]
אני בכלל הייתי במקום במקום אחר. אבל פתאום רואים כל מיני תהליכים שהגוף עושה, שהמוח עושה. באמת יחסית שמרנו על שפיות, כי היינו בהכחשה כזו גדולה, שבדיעבד הבנו כמה זה היה מטומטם…
אבל, יצאנו החוצה לשירותים. זה לא מובן מאליו. בכלל, בכלל. דיברנו. כאילו, היה אנשים שישבו בחושך, לא הוציאו מילה שעות. זה פחד איום. זה נורא. גם אתה רואה בקבוצות מה אנשים כותבים ואתה חושב "איפה הצבא? איפה המדינה?"
כאילו, הייתה לי אמונה פנימית כזו גדולה, שאני הולכת לצאת מזה חיה. אין מצב… ויצאתי מזה חיה, במזל, לא יותר. נכנסו המחבלים לשכנים שלי. זה היה באותה מידה יכול להיות אנחנו. אני חיה במזל.
וחשוב לי, שכאילו, שאנשים ידעו שזה לא… [מתקשה לדבר] אנחנו, אנחנו בסדר, כי אנחנו לוקחים אחריות על עצמנו. אני הולכת לטיפול כי אני לוקחת אחריות על עצמי, כי אין מצב שאני לא אצא מזה בסדר. אבל, כן, אפשר לומר.
[צוחקת]
זהו, רק היה לי חשוב לציין את זה.
תומר: לא, בסדר. לתת קצת קונטרה למשהו שאמא שלך אמרה, שזה… ברור שזה היה דבר כאילו שהוא…
נעמה: אבל באמת חשוב לציין…
תומר: באמת, אני מנסה להבין איך הצלחת להחזיק את הראש מעל המים? כאילו, כי את אומרת "אני כאילו הרגשתי, מחכה שיבואו לרצוח אותי", אבל בזמן, אבל במקביל את אומרת, קצת כמו אמא שלך, את אומרת, "אבל במקביל אני מנסה, הבדיחות על המונולוגים של המחבלים…"
נעמה: אז אני באמת אגיד, מה, כאילו, נכנסנו לממ"ד, אני בכלל, כאילו, היה אזעקות…
תומר: על הבוקר?
נעמה: על הבוקר. ואני בכלל התלבשתי, הייתי בצ'יל, כאילו אני בחדר למעלה. וכזה קפצתי למטה, וחשבנו, אוקיי, בסדר, עשר דקות ונחזור. גם השארתי את הטלפון למעלה, עשיתי איזה מבצע לחלץ אותו, זה היה מאוד מלחיץ.
תומר: אה, עוד מבצע?
נעמה: עשיתי כמה מבצעים, הלכתי להוריד פשטידה גם.
תומר: אוקיי, כן.
נעמה: אז כששמענו שיש מחבלים, אני ממש הרגשתי שאני… היה איזה שנייה, שהמוח עדיין לא העלה את ההגנות, ואתה מקבל את האמת במלואה. אני הרגשתי שאני כמעט מתעלפת. ומשם הכל היה בנפילה, הגוף משתתק המערכות, אני הרגשתי שכואב לי להזיז… לזוז… כי אין אנרגיה להוציא.
כל דבר, אני מרגישה שאני השקעתי באיזה מאמץ אדיר להכחיש. אני שומעת יריות, אני שומעת טנקים, RPG, לא יודעת מה שמעתי בכלל. ואני אומרת, "לא, כל מה שאני שומעת עכשיו זה הצבא, נקודה. נקודה".
עשיתי פעולת הכחשה כזו גדולה, כי המוח מסרב להאמין שזה מה שקורה. פשוט מסרב להאמין. ובאמת יש כמה מערכות שפועלות בו זמנית. יש איזה מין הכרה בדבר, ובו זמנית את ההכחשה מאוד מוחלטת. זה תהליך פנימי מאוד מוזר, באמת.
תומר: העיקר ששרדתם את זה ו… אהה… ושאתם מודעים לזה, ואתם עובדים על זה. זאת אומרת… אההה… גם לקבל טיפול, וגם…
נעמה: אני הבטחתי לעצמי, בדיוק, אני הבטחתי לעצמי שאין מצב שאני לא יוצאת מזה בסדר. אין מצב. המדינה לא תדאג לי, אני אדאג לי. כאילו, אין מצב.
באמת, אני צעירה מדי בשביל ציניות שכזו.
תומר: צודקת לגמרי וסחטיין, כאילו, זה נראה לי ממש הגישה, של להתעקש על זה. שזה לא ישרוד אותי…
נעמה: ובאמת, אם בדרך הטיפולית, אני הבת של אמא שלי, קיבלתי קצת רעיון טיפולי במהלך השנים, "לכו לטיפול!", בהכי אהבה אני אומרת את זה, "לכו לטיפול! תדאגו לעצמכם. דברים כאלה לא באים ביד. נכון, הנפש שלנו יש לה דרך להחלים לבד, וזמן בהחלט, זה גורם כזה מרכזי, אבל תטפלו בעצמכם בצורה אקטיבית. תעשו מה שטוב לכם."
זהו, תודה רבה.
תודה על ההזדמנות.
תומר: אתם ואתה האזנתם ל"איך ממשיכים" פודקאסט טיפולי יומי של 'כאן הסכתים'.
מגישים: תומר מיכלזון וצליל אברהם.
על עריכת הסאונד רחל רפאלי.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Комментарии