בפרק הפותח של הבית האופטימי: הפודקאסט אספר לכם - מה למדתי מגילי יובל, שהיא משוררת של עולם העבודה, מה קרה כשהגעתי לביקור בית אצל אשה אחת שגרה בצפון, מה זה אומר "בית טוב דיו", ואיך בכלל התגלגלתי לכתוב ספר על סידור הבית. אכיר לכם פינה שאני מתכננת שתביא אותי לפריצת דרך, ואשוחח בשיחת לונג דיסטאנס כפר סבא - לונדון עם גילי יובל, אותה גילי איתה פתחתי את הפרק. יאללה, בואו.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/05/2023.
שירלי: כשמסדרים משהו, כולכם יודעים את זה, כולכם התנסיתם בזה פעם, כשמסדרים משהו זה נראה כאילו שמישהו עשה קסם.
(צליל של נקישות בדלת ופעמון)
ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט ״הבית האופטימי״.
(מוזיקה)
אני שירלי אבנון קרייזל, אני מחברת הספר ״הבית האופטימי״, שהוא מדריך רגשי ומעשי לטיפול בבית. אני גם מרפאה בעיסוק ומנחת קבוצות בתחום בריאות הנפש, מסדרת בתים ומעצבת פנים. הפודקאסט הזה מיועד לכל מי שרוצים לשפר את מערכת היחסים שלהם עם הבית שלהם, לאלה שמרגישים קרובים אל הבית ומחוברים אליו, לאלה שמתקשים עם התובענות שלו ולא יודעים מאיפה להתחיל, ולכל מי שביניהם. זה פודקאסט על ה"בית" הפיזי והרגשי. אני מזמינה אתכם לבלות איתי, לחשוב איתי, להתלבט איתי, ואולי גם ללמוד. אתם יכולים לשלוח לי שאלות שמעסיקות אתכם בעניין הרחב הזה, ואם אתם מכירים מישהי או מישהו שאתם חושבים שהפרק הזה יכול להועיל לו או לנחם אותו, פשוט תשלחו לו אותו. יאללה, מתחילות.
אז אני רוצה לספר לכם משהו שלמדתי השבוע מגילי יובל. גילי היא משוררת של עולם העבודה, היא כתבה ספר שירים שנקרא ״הפעם עם הקובץ״, ובקרוב יוצא עוד ספר שלה שקוראים לו ״בית שני״. ומדי פעם שאנחנו מדברות בטלפון, אני מספרת לה כל מיני חלומות ותוכניות שהיו לי סביב היציאה של הספר, והשבוע כשדיברנו סיפרתי לה כל מיני דברים ואמרתי לה, זה לא קרה, וגם זה לא קרה. ואז היא לימדה אותי להוסיף את המילה "yet" – עדיין. נגיד אני אומרת לה, 'תראי, לא הזמינו אותי לטלוויזיה', אז היא אומרת לי, 'yet, עדיין לא הזמינו אותך לטלוויזיה'. 'לא כתבו עליי בכלל כלום בעיתון הזה וזה', 'עדיין לא כתבו עלייך בעיתון הזה וזה'. 'לא עשיתי פודקאסט, עדיין'. והנה, כשחושבים על… על ה… משהו ב-"עדיין" הזה, המילה עדיין, בעצם משאירה אותנו עם התקווה הזאת, עם המשאלה, וגם עם המקום להבשלה של הדברים. כי הנה, הנה אני עושה פודקאסט, הזמן הזה הגיע. והדבר הזה הוא כמובן נכון לכל דבר בחיים, ובטוח שהוא נכון לכל מה שנוגע לטיפול בבית. הבית שלי לא מטופל? עדיין. אני לא אוהבת את הבית שלי? עדיין. קחו את זה, מתנה ממני ומגילי.
(מוזיקה)
בשנות החמישים של המאה הקודמת, היה פסיכואנליטיקאי שקראו לו דונלד ויניקוט. והוא בעצם עבד עם כל מיני אימהות ואבות, עם הורים באופן כללי. הוא מצא שהרבה מאוד אימהות, מאוד-מאוד מתוסכלות מהדבר הזה, שהן כל הזמן מנסות להיות "האמא המושלמת" הזאת, שכל הזמן קשובה לתינוק שלה ויודעת מה הוא צריך, וכל הזמן מזהה אם הוא רעב או שהוא.. צריך להחליף לו חיתול, או מה בדיוק הסיפור ואיך לעשות שהיא כל הזמן תהיה "על זה", כמו שאומרים. ואימהות, כמו שאתם יודעים או לא יודעים, אם אתם אימהות, או שלא יצא לכם עדיין להיות אימהות, אי אפשר להיות כל הזמן קשובה לתינוק, אי אפשר כל הזמן לזהות את הצרכים, מה הוא בדיוק צריך בכל רגע נתון. והוא בעצם אמר דבר כזה – אימהות, תינוקות לא צריכים "אמא מושלמת". הם צריכים אמא בשר ודם, שלפעמים קשובה ומזהה את הצרכים ולפעמים היא בעצם נותנת לילד להיות מתוסכל, אבל מתוסכל במידה שהוא יכול להכיל, והוא טבע את הביטוי המהמם: Good enough mother, בעברית- אם טובה דיה.
ובעצם מה שאני רוצה להציע לכם סביב הבית, זה אולי המסר המרכזי שלי בספר ובכלל בדברים שאני מדברת עליהם, הוא לשחרר את הפנטזיה שלנו לבית מושלם. הבית המושלם הזה, שאנחנו כל הזמן שואפים אליו, שהוא תוצר של העולם שאנחנו חיים בו, אנחנו כל הזמן מסתכלים בפינטרסט ובאינסטגרם, ואנחנו רואים מגזינים ומפרסמים לנו כל מיני כתבות, כל הזמן אנחנו מקבלים לפרצוף כל מיני בתים מעוצבים ומפונפנים ובאמת מהממים. אבל הבתים האלה יוצרים אצלנו איזו תפיסה מעוותת בעצם, של "ככה אמור להראות בית". כשאני רואה את הבית הזה, אז אני אומרת, אוקיי, מה זה הדבר הזה? איך אני, איך אני כאילו, מה הקשר בין הדבר הזה שאני רואה בתמונה בסוף לבין הבית שלי, שאני חיה בו עם הבעל שלי ועם שלושת הבנים שלי ועם הכלב שלי, ואין שום קשר בין מה שאני רואה פה בתמונות לבין הבית שלי. שזה כמובן יוצר חוויה של תסכול נורא-נורא גדול, כי יש לי איזה מן פער נורא נורא גדול שאני לא מצליחה לגשר עליו.
ובעצם, מה שאני רוצה לתת לכם או להציע, זה לשחרר את הפנטזיה לבית מושלם, ואני מדברת כל הזמן על בית טוב דיו. מה זה אומר בית טוב דיו? זה אומר בית שהיום אני מטפלת בו יותר, ומחר אני אטפל בו פחות, ואני מבינה שזה איזשהו משהו שאני עושה כל הזמן כמיטב יכולתי. הבית שלי לא יכול להיות מושלם, והוא גם לא צריך להיות מושלם! כאילו, המילה הזאת גם "מושלם" זה מילה שאתם יודעים כבר קצת, כאילו, כולם נורא מושלם, כולם נורא מושלמים, (בטון לגלגני ומוגזם) מושלמת, את מושלמת. אז בואו נניח לדבר הזה ונהיה עם מה שיש, ונעשה את הכי טוב שאנחנו יכולים כדי לשפר את הדבר הזה שכבר יש לנו. עם המגבלות שלנו, עם המגבלות של האנשים שחיים איתנו בתוך הבית, וגם עם היכולות שלנו. יש לנו גם הרבה יכולות. פשוט…
עוד דבר שאני רוצה לספר לכם על הדבר הזה, זה שהרבה מאוד מהבתים, או עזבו הרבה מאוד, כל הבתים! כל הבתים שאנחנו רואים במגזינים וברשתות, כל הזמן הבתים האלה שמצטלמים לצילומי עיצוב, הם לא באמת נראים ככה. אתם יודעים, כאילו, מישהו מתוך העולם הזה, והיה פעם ביום צילומים של בית כזה, יודע כמה אנשים נמצאים שם מאחורי הקלעים, כדי להוציא בעצם את החיים עצמם מתוך הבית, כדי שהוא יהיה סטרילי לגמרי, כאילו לא יהיה בו שום סימן של חיים, הרי אין שם… לא יראו שם משחת שיניים, ולא סל כביסה ולא שערות של כלב, הכל שם הוא כאילו, הוא ללא חיים. אתם יודעים שבצילומים האלה לפעמים מוחקים את השלטרים, מוחקים מזגנים מהצילומים, כאילו כל דבר שהוא לא כאילו פרפקט ומושלם, בעצם מוציאים אותו מהתמונה, וזה מייצר אצלנו איזו תחושה ש"ככה זה אמור להיות", אבל אין "ככה זה". כאילו אפילו הבית עצמו שמצטלם, הוא גם לא נראה ככה בעצם! כאילו כל החיים עצמם עברו באותו רגע, רק שלקחו את הצילום, רק שלחצו על הקליק של המצלמה, העבירו את החיים עצמם לחדר השני (צוחקת). פעם עשיתי על זה איזה סטורי, כשצילמתי את הבית שלי עם צלמת, אז עשיתי סטורי על איך זה נראה בעצם מאחורי הקלעים, מה הולך שם, שאפשר להשתגע פשוט, כן? הבלגן המטורף, איך נראה, כאילו, החדר של הבן שלי, כשהוא שאב לתוכו את כל האלה… של אחד הבנים שלי, כשהוא שאב לתוכו את כל תכולת הבית בערך שצילמו דברים אחרים, ואז איך הכל נהיה כאילו, מפונפן ומדוגם ומדויק והכל עומד במקום, רק ברגע שהוא יצטלם. אבל זה לא נראה ככה באמת.
אז בואו נבין את הדבר הזה, שזה לא ככה, זה לא עובד ככה. זה בעצם כמו לראות צילומים של דוגמניות, שאני יכולה לראות ולהגיד, 'וואי אלוהים, איזה דבר, מה זה הדבר המהמם הזה?' ואז אני מסתכלת במראה, ואומרת, 'אוקיי, אוקיי, אוקיי, מה אני עושה פה עם הפער הזה?' כן, יש דוגמנית שהיא נראית ככה, כן, כנראה שעשו עליה עבודה, היא גם יפה, אני לא אומרת שהיא לא יפה באמת, אבל עשו שם עבודה, הרבה אנשים עבדו שם, וגם פוטושופ וכל הסיפורים פה האלה, אבל בסוף יש לי אותי, עם הגוף שלי, עם הפרצוף שלי, עם הגיל 51 שלי, ועם זה אני צריכה לחיות בשלום, ואותי אני צריכה לאהוב, וזהו! כאילו בואו נתמקד בדבר הזה, כן? בית אופטימי, פרצוף אופטימי.
(מוזיקה)
אני רוצה לספר לכם על איזה ביקור שעשיתי בבית, ממש לפני איזה שבועיים. במסגרת מה שאני עושה, אני בעצם מסתובבת לי בארץ, גם עם הספר שלי וגם בלי הספר שלי, גם עושה הרצאות ומפגשים, אבל אני גם מגיעה לאנשים לביקורי בית, כמו מין פגישות יעוץ כאלה שאני מגיעה לעשות. והזמינה אותי איזו אישה, אישה כזה… לא יודעת איך להגיד שזה גם יהיה פוליטיקלי קורקט, אישה בת 70 פלוס, שהיא אלמנה, גרה בצפון באיזה יישוב, והיא שמעה אותי באיזה פודקאסט אחר שהתראיינתי בו, והתקשרה, ואמרתי לה 'אני לא מגיעה עד הצפון, לא מגיעה עד שם', והיא אמרה, 'לא, לא, אין דבר כזה, את מגיעה אליי הביתה'. היא הייתה מאוד מאוד אסרטיבית הגברת הזאתי ונורא מצאה חן בעיניי, למעשה נדלקתי עליה כבר בטלפון, אמרתי 'טוב יאללה, אני אסע מה הקטע, אני אעשה טיול, נראה, נפגוש אותה'.
טוב, ואני מגיעה, נכנסת אליה הביתה, גרה בבית יפה כזה, מאוד מאוד גדול, ו… בית שווה בצפון כזה, של כזה כמה קומות, מן וילה כזאתי, וכשאני נכנסת אליה הביתה, שתינו נורא נרגשות מהמפגש, אני כזה נכנסת לסלון, ואני אומרת, 'וואו! כאילו… מה זה המקום המהמם הזה, אלוהים? מה זה הבית הזה?' היה לי כזה בראש, "למה הזמנת אותי? מה הסרט? כאילו זה מושלם פה, מדהים". הכל כזה… הרהיטים והחפצים שלה, וזה מאוד מאוד ברור שזאת אישה עם טעם מעולה, וכזה אני מסתובבת בסלון, תוך כדי שהיא מכינה לנו משהו לשתות, אז אני מסתובבת, תמיד אני מסתובבת ונוגעת ומחטטת, יש לי את הקטע הזה. כאילו, צריכה להרגיש, כבר מנסה להרגיש בבית. ואני אומרת לה, 'תגידי לי, מה זה הדבר המדהים הזה? זה פשוט מהמם פה, תראי מה… תראי איך שהבית שלך נראה, למה קראת לי בעצם? מה הסיפור?' אז היא אומרת לי, 'חכי, חכי, חכי, חכי, זה לא באמת, זה לא באמת, חכי, אני אקח אותך תכף לקומה התחתונה, תראי מה זה, תראי מי אני באמת'.
ואני אומרת לה, ו'מי זה פה? זה לא את באמת? מי עשה פה את כל היפה הזה? מי עשה פה את כל הסידור הזה, ואת העמדה המהממת הזאת של כל החפצים? מי בחר אותם, ומי יצר אותם? זה אני עשיתי את זה? זה גם את!', זאת אומרת, גם החלק הזה, גם הקומה, קומת ה… אני יודעת איך לקרוא לזה, הסלון והמטבח, וכאילו הקומה המרכזית של הבית, זה גם את! וכן יש גם את הקומה התחתונה, זאת שלא רואים, שלא מביאים אליה את האורחים, חלקים הפחות מטופלים שלנו. אבל… וכשאמרתי את זה, אז היא הסתכלה עליי במן, "וואלה, כן! את צודקת, כן, זאת גם אני".
וכאילו ההבנה הזאת, היא שיש בנו כל מיני חלקים. זה כמו שמישהו יגיד לי איזה יפה אני, ואני אגיד לו, כן אבל אני שמנה, או כן, אבל לא יודעת מה, יש לי שערות ברגליים. כן, אוקיי, אני גם שמנה, גם יש לי שערות ברגליים, אני גם יפה, כל הדברים האלה ביחד. ואפשר לראות את זה שאנחנו מורכבים, אנחנו סך כל החלקים שלנו, ואי אפשר להתעכב או להגיד אני רק כזאת או אני רק כזאת, כי אנחנו הרי באמת גם וגם, ואנחנו מלא דברים.
וגם הבית שלנו, בדיוק כמונו, בגלל שהבית שלנו הוא בעצם איזה… כמו שלוחה, או כמו עוד איבר, הוא חלק ממי שאנחנו, וכשגרה בבית משפחה אז הוא בעצם איזה מין מראה כללית לכל בני המשפחה, שיש בה הרבה דברים, יש בה הרבה חן, והרבה יופי, וסיפורים וזיכרונות וזה, וגם כאבים, כישלונות, תקיעויות, וכו' וכו'.
אז כשאנחנו מבינים את הדבר הזה, שהבית זה דבר מורכב, ואין בו שום דבר שהוא… דיברנו על זה גם קודם, הוא לא יכול להיות שלם, והוא לא יכול להיות מושלם, הוא לא אמור להיות. כמו שאנחנו לא מושלמים, מה זה בכלל המילה הזאת? אז אפשר להתייחס קצת יותר בחמלה גם כלפינו, וגם כלפי הבית, ולא להרגיש כל הזמן מה אני לא עושה, ואיפה לא מצליח לי ואיזה מגירות לא סידרתי, להבין שיש לי מגירות לא מסודרות, כמו שיש לי חלקים לא מטופלים אצלי בפנים, בעומק של האישיות שלי, ויש חלקים מאוד מטופלים ומאוד יפים, ומאוד מטופחים. אנחנו כל הדבר הזה, ובדיוק ככה גם הבית שלנו.
(מוזיקה)
אוקיי, אז באמת אולי בגלל שזה פרק ראשון, אני אספר לכם איך התגלגלתי לדבר הזה, איך זה קרה האירוע הזה, שבו אני כותבת ספר על סידור הבית, כי הרי זה לא שכשהייתי קטנה ושאלו אותי מה אני רוצה לעשות שאני אהיה גדולה, אני אמרתי אני אכתוב ספר על סידור הבית, וגם בטח לא, אני אסדר בתים, זה לא חלום של אף ילדה, וזה בטח לא היה החלום שלי. שהייתי ילדה בכלל רציתי להיות זמרת, ומאוד אהבתי במות ומאוד אהבתי להופיע, וזה מה שחשבתי שאני אהיה כשאני אהיה גדולה, אבל החלום הזה התפוגג די מהר. למעשה נגיד בגיל 18, כבר הבנתי, אחרי שלא התקבלתי לפסטיבל שירי הילדים, ואז לא התקבלתי ללהקת צופי תל אביב, ואז לא התקבלתי ללהקה צבאית, אמרתי אוקיי, אוקיי, אוקיי, יש לנו כאן איזה משהו, מישהו מנסה להגיד לך משהו, קחי את הדבר הזה, תקעי אותו בבוידעם, אולי פעם תוציאי אותו, אולי לא… ואז פניתי ל-plan B, והחיים התגלגלו ככה שהייתי… הלכתי ללמוד ריפוי בעיסוק אחרי הצבא, ואחר כך… ועבדתי בתחום של בריאות הנפש הרבה שנים, ואחר כך גם למדתי פסיכודרמה ועבדתי באוניברסיטת תל אביב, והייתי המון המון שנים בתחום הטיפולי, שמאוד אהבתי אותו מצד אחד, ומצד שני, כל הזמן הייתה שם איזה מין תנועה כזאת של חוסר שביעות רצון, כאילו הייתי אישה לא מרוצה. לפעמים מרוצה, לפעמים מבסוטה, ולפעמים, נו, אבל רגע, מה אני אעשה? כאילו מה אני בעצם רוצה לעשות בחיים? מי אני? מה אני? וככה.
ואז הכרתי את עודד, וילדתי את שלושת הבנים שלי בתוך ארבע שנים, והיו הרבה שנים שבהם הייתי בעיקר אמא, וככה רציתי להיות. אבל השאלה הזאת לגבי מה אני רוצה לעשות עם עצמי מבחינה מקצועית, היא נשארה כל הזמן פתוחה. עד ש… עד ש… כאן מגיע טוויסט בעלילה, הטוויסט בעלילה קרה כשעברנו מתל אביב לכפר סבא. טא-דם! ללא ספק, אירוע משנה חיים, ובמעבר הזה החלטתי שאני עוזבת את העבודה שלי באוניברסיטה, ואני רוצה להגיד את זה… לחבר את זה לנושא שלנו, ולהגיד, שלפעמים בשביל להכניס דבר חדש צריך קודם להוציא את הדבר הישן. והרגשתי שאני צריכה לנקות את היומן שלי, לא לחפש עבודה, או לחפש את עצמי תוך כדי שאני עובדת באוניברסיטה, אם אני כבר יודעת שאני לא רוצה להמשיך לעבוד באוניברסיטה, אז ביי. למרות שכולם אמרו לי, (בטון ביקורתי ולגלגני) 'מי עוזב עבודה באוניברסיטה? מה זה זה? עבודה באוניברסיטה? זה לא דבר שעוזבים'. אז אוקיי, יכול להיות, אבל אני הרגשתי שזה לא המקום שלי ושאני לא… העתיד שלי לא נמצא שם, והתשובות שלי לא נמצאות שם, ועזבתי.
וכשעברנו לכפר סבא, בעצם היומן שלי היה ריק ואף אחד לא חיפש אותי, ואף אחד לא פנה אליי, ואף אחד לא שאל אותי שום דבר במייל, ולא בוואטסאפ. וזה אולי נשמע כמו חלום, אבל זה חלום לתקופה מאוד קצרה, כי אנחנו בסוף צריכים לעשות משהו משמעותי בחיים. ויום אחד, כשלקחתי את הבנים שלי לגן, לגנים שלהם, הצעתי לאחת הגננות בגן של הבן הקטן שלי, מה דעתה שאני אסדר את פינת האמנות בגן? אמרה לי, 'מה זאת אומרת?' אמרתי לה 'אני רוצה לסדר, יש פה בלגן ואני יודעת לסדר, ואני אוהבת לסדר ויש לי זמן ובא לי לסדר פה'. ככה העיניים שלה נפתחו, והיא הסתכלה עליי, ואמרה, 'ברור, כאילו מה השאלה?'
ובעצם, שם קרה הדבר. התחלתי לסדר, כל הסיפור הזה התחיל מזה שאני מסדרת את פינת האמנות בגן של איתן, הבן הקטן שלי, ותוך כמה שעות אני מרגישה משהו שלא הרגשתי שנים! שנים! לא משנה איפה עבדתי, מחלקות פסיכיאטריות, עבדתי בכלא, עבדתי באוניברסיטה, לא הרגשתי את מה שהרגשתי שם בשעות האלה שבהם סידרתי את פינת האמנות בגן המונטסורי של איתן. הרגשתי שאני מחוברת לתשוקה שלי, שאני פשוט עושה את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות ושאני הכי טובה בו, ואני מבסוטה! אני מתרגשת, אני מסופקת.
ואז מה שקרה, שזה הדבר המהמם, זה שגיליתי שלא רק אני מבסוטה ומרוגשת ומסופקת, הגננת בהלם ממה שקרה כאן. היא לא ידעה שיש לה את הדברים האלה בגן. הילדים עומדים, כאילו, שמוטי לסתות ופעורי עיניים מול הפינה החדשה שפתאום נהייתה בגן. אתם יודעים כשמסדרים משהו… כולכם יודעים את זה, כולכם התנסתם בזה פעם, כשמסדרים משהו זה נראה כאילו שמישהו עושה קסם. כאילו, איך זה היה קודם, ואיך זה נהיה עכשיו. עכשיו, זה לא קסם, פשוט מסדרים. ככה זה נראה. אבל כל הסיפור הוא שזה הקטע עם הסדר.
והתחלתי לסדר בתים, וכאילו התחלתי להגיד לאנשים תקשיבו, אני מסדרת, תגידו לאנשים שאני מסדרת, והתחלתי לסדר בתים ומשרדים וקליניקות ולא יודעת, מה שהיה צריך. ואחר כך זה התפתח לזה שהוספתי לזה גם הלבשה של הבתים, כדי לעשות שזה לא רק יהיה מסודר, אלא שזה יהיה יפה ומסודר. וכמה שנים אחר כך, לתוך הדבר הזה הרגשתי שנמאס לי להתנצל וכל הזמן להגיד, אבל אני לא מעצבת, אבל אני לא מעצבת, לא למדתי עיצוב, אז תקחו מעצבת ואני אבוא אחרי המעצבת. פשוט אמרתי לעצמי, לכי ללמוד עיצוב פנים! יאללה, תגמרי עם זה, תגמרי עם זה. פשוט תהיי המעצבת גם.
ואז, גם הלכתי ללמוד עיצוב פנים, ובעצם ככה יצא שכשנכנסתי לבתים, נכנסתי כשאני גם מטפלת וגם מסדרת וגם מלבישה וגם מעצבת. נכנסתי בעצם עם כל הידע הזה וההבנה שלי לגבי הבית, גם לגבי הבלגן והסדר, גם לגבי האסתטיקה והעיצוב, וגם לגבי הדינמיקות המשפחתיות, וכל הדבר הרגשי הזה שקורה בתוך בית, שאי אפשר להפריד את זה! בית זה לא רק דבר פרקטי וטכני ו… ו… דומם! בית זה דבר חי.
מפה לשם, קורונה… בקורונה התחלתי לעשות הרצאות על סידור הבית בזום, ואז קיבלתי הצעה לכתוב סדרה של כתבות על סידור הבית, שקראתי להם ״איך לתת לבית אהבה ולקבל אהבה בחזרה״, ומתוך הכתבות האלה, בעצם נולד הספר.
(מוזיקה)
עכשיו, זה הרגע להשיק את הפינה שלנו, שיקראו לה ״מחפשים את אבשלום״. מי זה אבשלום? ובכן, אז אתם כבר יודעים שבעצם כל הדבר הזה נולד מכתבות, מסדרה של כתבות. ולכתבות, כמו שאתם יודעים, כתבות באונליין, יש טוקבקים. אני זוכרת גם איזה פוסט שפרסמתי פעם על איזה טוקבק מגעיל שמישהו כתב לי וכמה, איזה דרמה וכאבי לב וכמה כסף הוצאתי אצל הפסיכולוגית שלי כדי לדבר על הטוקבקיסטים הבעייתיים. אבל אני רוצה לספר לכם פה, אנחנו בקטע אופטימי, נכון? אז לא כל הטוקבקיסטים הם בעייתיים, לא כולם באים לעשות רע על הנשמה. היה טוקבקיסט אחד שקוראים לו אבשלום, שבסוף כל אחת מהכתבות שלי פשוט כתב שתי מילים- מחכה לספר, או מתי הספר? או, פעם אחת הוא כתב- תארזי לי את זה בספר. אבשלום.
עכשיו, בהתחלה היה בזה משהו פשוט חמוד, כאילו, להגיד לחברות שלי ראיתם מה אבשלום אחד כתב לי בטוקבקים? וככה לצחקק ולהתרגש מזה כזה כמו ילדה קטנה, שמישהו אומר לה משהו ממש מתוק במיוחד. אבל יום אחד, התעוררתי בבוקר ואמרתי לעצמי, שאם יש איזה אבשלום אחד שלא מכיר אותי, ומרגיש שהוא צריך ספר ורוצה שאני אארוז לו את זה בספר, אני פשוט הולכת לעשות מזה ספר.
למה אני מספרת לכם את זה עכשיו? אני מספרת לכם כי הספר שלי כבר בן שנה, אבל עוד לא פגשתי את אבשלום. ואני חושבת שהוא מסתובב, הוא כנראה מסתובב פה איפשהו במדינה שלנו הקטנה והוא לא יודע שכתבתי לו ספר. אז אני באופן חגיגי משיקה פה את הפינה מחפשים את אבשלום, ומזמינה אתכם אם אתם מכירים איזה אבשלום, לבדוק איתו את הנושא הזה. ואם כן, אני מחפשת לידים (צוחקת), כמו צופית גרנט קטנה שמחפשת לה את אבשלום האבוד. אני חייבת לפגוש את הבן אדם הזה. הוא פשוט חייב שיהיה לו את הספר, אתם מבינים? זהו, צאו לדרך.
(מוזיקה)
ועכשיו לפינתנו ״ביקור בית״. בפינה הזו אני אארח בכל פעם מישהו, או מישהי, לשאלון מהיר על החיים ועל הבית. הביקור שלנו היום יהיה בבית של גילי יובל. גילי היא יועצת תוכן וסטוריטלינג, מחברת הספרים ״הפעם עם הקובץ״ ו״בית שני״, העוסקים בעולם העבודה החדש. אז גילי, היי.
גילי: היי.
שירלי: אז אני רוצה שאנחנו נתחיל את השאלון שלנו במשהו שהוא הכי טכני. אני רוצה שתגידי בת כמה את, איפה הבית ומי גר בבית.
גילי: אני נושקת לארבעים, אני גרה בלונדון, בשכונת בלפייס-פארק וגרים בבית אני, בן זוגי גדי, והבנות שלנו גאיה וליה, והכלב שוקו.
שירלי: בנות כמה גאיה וליה?
גילי: ליה בת שלוש וגאיה בת שש. ושוקו בן שלוש עשרה.
שירלי: וואה וואה, נער בר-מיצווש.
גילי: כן.
שירלי: מגניב. טוב, אז יאללה מתחילות. גילי איפה את על ציר סדרן/מבולגן?
גילי: אני חושבת שאני נמצאת בדיוק באמצע. אני לא אדם מבולגן, אבל אני גם לא הבן אדם הכי מסודר שיש. אז באזור השישים אחוז מסודרת נקרא לזה ככה.
שירלי: אוקיי. ואם את יכולה להגיד, אפילו שזה דבר מורכב, בפשטות, מה זה בית בשבילך?
גילי: בית זה מקום שאני מרגישה בו נוח, הייתי אומרת. ומקום שבו יש מקום לבלגן שלי, שאני יכולה להרגיש בנוח קצת להשאיר דברים לא מסודרים.
שירלי: אנחנו והבית נמצאים במערכת יחסים. תני לי כותרת, איזה מערכת יחסים יש לך עם הבית?
גילי: אהבה והוקרה. אני מאוד אוהבת את הבית שלי. מאוד.
שירלי: מהי הפינה האהובה עלייך בבית?
גילי: אני חושבת שהספה בסלון, ברגע שאני יושבת עליו, אני מסתכלת על הבית שלנו, זאת אומרת על הפינת אוכל, מטבח וסלון.
שירלי: זה מין נקודת תצפית כזאתי?
גילי: נקודת תצפית שאני שמחה לראות את מה שאני רואה שם.
שירלי: ואיזה פינה בבית טעונת שיפור או מעיקה עלייך?
גילי: חדר המשחקים של הילדות, אני חושבת. לא כי הוא מבולגן, אלא כי הוא לא מנוצל כמו שצריך. תמיד אני מרגישה שאפשר לעשות שם עוד, שהוא לא מספיק מעוצב, לא מספיק משחקי, שהוא קצת מחסני כזה. הייתי שמחה לתת שם איזה טאץ'.
שירלי: מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת נכנסת הביתה?
גילי: או! אז פה אני אצטט את עצמי, את השיר שלי מתוך ״הפעם עם הקובץ״, שהולך ככה: ״אולי זה מופרך/ אולי זה נשמע הזיה/ אבל יום העבודה נגמר רשמית/ רק ברגע ששחררת חזייה.״
שירלי: וואלה. (צוחקת) זה הדבר הראשון שאת עושה כשאת באה הביתה?
גילי: האמת? האמת? בינינו?
שירלי: בינינו.
גילי: יום העבודה שלי נגמר ממש מאוחר, וזה לא הדבר הראשון שאני עושה, אבל כן, הדבר הראשון שאני עושה כשאני מגיעה הביתה זה – אני סוג של מתפשטת. אני מורידה את התיק שלי, את המעיל שלי, ובמקום הראשון שאני רואה אני פשוט משאירה אותם שם.
שירלי: הבנתי. כאילו מחליפה mode. עוברת לקצב אחר.
גילי: כן, כן.
שירלי: משהו שמוציא אותך מהדעת, או שאת מעירה עליו לאנשים שחיים איתך.
גילי: שהם משאירים כלים על השולחן, או כלים בכיור, זה דבר שאני לא יכולה לסבול. אין אצלי כלים בכיור, ואז אם יש, זה מוציא אותי מדעתי.
שירלי: משהו שמעירים לך עליו?
גילי: שאני מפזרת את הדברים שלי ברחבי הבית (צוחקת).
שירלי: זה מדהים! כי זה כאילו, זה כמעט בסתירה פה.
גילי: כן! נכון, נכון.
שירלי: אבל אצל אחרים זה מעצבן ואצלנו זה מותר כאילו, דא, כאילו ברור. יש לך בבית חפץ שהוא חפץ סנטימנטלי?
גילי: כן… האמת היא שהספרים שלי, הספרים שכתבתי, ״הפעם עם הקובץ״, הם… אני מתייחסת אליהם בחרדת קודש. ונוסף על זה, אין לי הרבה יצירות אמנות בבית, אבל יש כמה… יש עבודה אחת ספציפית של ליאור גריידי, עבודה של כנרת רקומה, והיא מאוד סנטימנטלית עבורי. היא מאוד מאוד יפה, אני אוהבת להסתכל עליה ואני ממש… יש לי איתה מערכת יחסים.
שירלי: וואו. נשמע מסקרן נורא ובא לי שתצלמי אחר כך ותשלחי לי, רוצה לראות את זה. עבודת בית אהובה?
גילי: עבודת בית אהובה… אני אוהבת לבשל, זה נחשב עבודות בית?
שירלי: ממש נחשב.
גילי: אז בעיקר לאפות, נגיד את זה ככה.
שירלי: לא ידעתי את זה עלייך, מומי. ומה היא עבודת הבית השנואה עלייך, אם יש כזו?
גילי: אני גרועה בספונג'ה ובהתאם לכך אני שונאת את זה, כי אני גרועה בזה. אני פשוט לא יודעת איך שוטפים רצפה.
שירלי: האמתי? שגם אני לא. אני ממש לא יודעת, אין לי מושג.
גילי: אז את מבינה אותי.
שירלי: מבינה אותך לגמרי. ואחרון, חביב חביב, כשבאים אליי אורחים, אני...
גילי: אני מסדרת, מנקה, ו… מייפה את הבית שלי. ואני אגיד יותר מזה, אנחנו עושים הרבה Airbnb על הבית, מה שאומר, שאנשים באים להתארח אצלנו הרבה וזה אחד הדברים הכי טובים לשימור הבית.
שירלי: כן, כי זה כזה, כל הזמן יש מוטיבציה, כל הזמן יש סיבה והסבר, הצדקה.
גילי: כל הזמן דואגים לסדר את הבית, להוציא דברים שכבר לא צריך, לחסוך, לא לאגור, לטפל, לצבוע, לחדש, זה דבר ממש ממש טוב לבית, אני חושבת.
שירלי: וואו. כאילו, תעשו Airbnb על הבית שלכם, חבר'ה.
גילי: לגמרי.
שירלי: כאילו דרך… כמו מישהו שנכנס בפעם הראשונה ורואה את הבית הזה, מה הוא יחשוב על הבית? מה הוא יגיד? מה הוא יחשוב עליכם דרך הדבר הזה?
גילי: נכון. אבל באמת לחזור מחופשה, אחרי שהשכרת את הבית ל-Airbnb, לחזור אל הבית שהוא כבר מסודר ונקי זה נורא נורא כיף, כי הוא שלך, אבל הוא עוד לא לגמרי שלך, הוא עדיין כזה מסודר וכל זה, ואז לאט לאט מתחילות הכביסות, והדברים חוזרים למקום… חוויה טובה לבית.
שירלי: טוב, תודה רבה. תודה רבה, זה היה פה שיחת כפר סבא-לונדון, מרגש מאוד. תודה לך.
גילי: יופי.
שירלי: שיהיה לך יום מהמם.
גילי: ביי.
(מוזיקה)
שירלי: אני רוצה לסיים בשיר, שקוראים לו ״שיר העייפות״, שכתבה אותו חיה לוי:
אבל גם על הסתם, על הלא כלום
על האוכל המבושל בעצלתיים
על הניקיון שנדחה
על העייפות ועל הוויתור
על כל דבר טוב צריך לכתוב שיר.
שיר העייפות
הבית מחכה
ואני מוותרת עליו
"בית, זה לא ילך בינינו
אני לא חרוצה, ואתה לא נקי"
ועכשיו, ממש בתנופה הזאת,
אשקה את העציצים.
(מוזיקה)
שירלי: אני מתה על השיר הזה, כי אני מרגישה שמשהו בו אומר לנו על זה שלפעמים דווקא כשאנחנו מרפים, דווקא מתוך המקום הזה שבו אנחנו לא חייבים לסדר את הבית, אני לא חייבת, עכשיו, דחוף. אני פשוט מניחה לזה. דווקא מתוך המקום הזה, מתעורר איזה רצון פנימי, איזה דחף פנימי, לעשות משהו. אז אני מזמינה אתכם להניח, ולראות מה יקרה. וגם אם לא יקרה כלום, זה גם סבבה. זוכרים? בית טוב דיו.
אז יאללה, תודה שהייתם איתי. תשלחו את זה אם אתם חושבים שזה יכול לשמח מישהו, את הפרק הזה. ונתראה בפרק הבא.
(מוזיקה)
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments