אחד ביום - בשבי: שיחה עם חן אלמוג-גולדשטיין

חן אלמוג-גולדשטיין התגוררה בכפר עזה עם בעלה נדב וארבעת ילדיהם - ים, אגם גל וטל. בשבעה באוקטובר, אחרי חמש שעות בממ"ד, המחבלים פרצו לביתם, רצחו את נדב ואת ים וחטפו את חן ושלושת הילדים לרצועת עזה. שם, הם הוחזקו בשבי במשך 51 ימים. אז הפעם לי נעים בשיחה עם חן אלמוג-גולדשטיין שסיפרה על השהות בעזה המפוגזת, על החטופות שפגשה שם ושנותרו מאחור ועל הניסיון לבנות את החיים מחדש.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/07/2024.

[חסות]

[מוזיקה]

לי: היום יום שלישי, 30 ביולי, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני לי נעים, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

הם גרו בכפר עזה. חן אלמוג-גולדשטיין, בעלה נדב וארבעת הילדים, ים, אגם, גל, וטל. בשבעה באוקטובר הם היו שם, בבית. הם היו חמש שעות בממ"ד. חמש שעות חיכו לעזרה שלא הגיעה. ואז המחבלים פרצו פנימה. הם רצחו את נדב, בעלה, ואת ים, הבכורה, ששירתה בצבא, ובילתה את סוף השבוע בבית. הם עוד לא ממש מעכלים את מה שקורה, והמחבלים חוטפים את חן ושלושת הילדים לרצועת עזה. הם חזרו הביתה אחרי חמישים ואחד יום.

[מוזיקה]

השבוע פגשנו אותה. חן שיחזרה איתנו את הימים הארוכים בעזה. את השיחות עם השובים, את הלילות הבלתי נגמרים במנהרות, כשהמחשבות לא מרפות. היא גם שיתפה במפגש עם החטופות שנשארו מאחור, בתחושות האשם על זה שהם עדיין שם, וגם על השיחות הקשות שהיו לה עם בכירי צה"ל, כשהיא חזרה ארצה. אז הפעם, אנחנו בשיחה עם חן.

חן אלמוג-גולדשטיין, שלום.

חן: שלום.

לי: כמה זמן עבר מאז שאת בארץ?

חן: זה כבר שבעה וחצי פלוס חודשים. חזרנו בסוף נובמבר, 26. זה, כן, זה כבר יוצא שמונה חודשים.

לי: עד כמה את חיה את מה שקרה לכם בעזה, היום?

חן: הוא חלק ממני, חלק מאיתנו. אנחנו… החיים והיום-יום מאוד חזק ושואב ועוצמתי, אבל זה תמיד איתנו. הילדים יותר עושים כבר עיבודים, נגיד, בטיפולים שלהם. אני עוד לא ממש, בטיפול הפסיכולוגי שלי, עוד לא ממש עושה על זה עבודה. אבל זה…

בדברים שאנחנו זוכרים, דברים… דברים יותר קשים, דברים שגם לפעמים היו מצחיקים, לפעמים עם הילדים, לפעמים זה דברים שאנחנו לפעמים יכולים לצחוק על זה היום. גם אם זה היה אולי אז קשה, אפשר לצחוק על זה היום. זה לפעמים קורה באמצע היום, לפעמים זה לפני השינה, יותר מכה בי כל מה שעשו לנו. כאילו, הדבר הנורא הזה של איך עשו לנו את מה שעשו לנו, איך פגעו בנו, איך… כי זה לא נתפס, אני עדיין לא… כאילו, הילדה שלי נעלמה לי, והבעל שלי, שאני איתו 34 שנים, נעלם לי מהחיים. מצד אחד, זה נראה שרק לא מזמן היינו כולנו ביחד כמשפחה, של שש נפשות. מצד שני, זה כבר עבר כל כך הרבה זמן שאנחנו לא ביחד. אז זה ככה… מלווה אותי, כל הזמן.

אם אני מגיעה לכפר עזה, בשביל לקחת דברים, זה חובט לי בפרצוף, כל הזמן איך היכו בנו, איך עשו לנו את זה, איך הצליחו ככה לפגוע בנו, וגם איך עשו… כאילו, שעשו לנו דבר נורא ואיום. כן, ואז עולים גם הזיכרונות של… של דברים שהיו שם גם בעזה. אני משתדלת הרבה לדבר על זה, כדי גם לא לשכוח את זה. זה גם עוזר לי באיזשהו מקום… אני יודעת אולי לעבד את זה, ללמוד, לארגן את זה עם החיים שלי, שאני לא אשכח את זה.

לי: אני רוצה לחזור איתך לאותו יום שבת. המחבלים מכניסים אתכם לרכב. אותך את אגם, גל וטל. ומה קורה?

חן: ושבע דקות, אנחנו בעזה. שבעה שבועות עד שמחזירים אותנו. הקלות הבלתי נסבלת שזה קרה, גם המהירות, ה… אני… היינו בשוק. הייתי בשוק.

קודם כל, אנחנו אחרי הרצח של נדב בממ"ד, צרחות, צעקות של המחבלים שפרצו אלינו, אחרי רצח ים, שאני רואה אותה ירויה בפרצוף, ואני באוטו, בדרך לעזה עם ילדים, אני צריכה להבין, כאילו, גם היה חשוב לי מהר מאוד להגיד לילדים, ש-יָם, שיָם לא איתנו, וכנראה גם נדב. היה לי איזשהו ספק, כי… עוד היה משהו שיָם אמרה, לפני שהם פרצו אלינו, המחבלים, שתכף הצבא מגיע, והתכוננו כאילו לצבא, אז אמרתי, אולי פספסנו את כוחותינו בכמה דקות? אולי הם הצליחו להושיע, לעזור לנדב? ים, איך שראיתי אותה, זה היה מראה מאוד קשה. אנחנו חווים פעם ראשונה פחד מוות, זה טלטלה של המון… עוצמה של הרגשות מטורפת באוטו הזה.

לי: איך הגעתם לרכב?

חן: הם הובילו אותנו קודם לרכב של נדב, ואז לרכב שלי, כנראה. הם לא הבינו שהם הניעו את הרכב של נדב, והוא מונע מאוד בשקט, מי שלא מכיר לא יודע, הם חשבו שהם לא הניעו. אז הם הביאו את המפתחות של האוטו שלי, והכניסו אותנו לאוטו שלי.

צריך להבין את השקט, אנחנו יוצאים לשקט, לפסטורליות של כפר עזה, שאני מצד אחד מסתכלת כאילו לשיחים, משוועת שמישהו כאילו יסמן לי ככה עם האצבע, אולי אני אגיד לילדים לברוח? אני זוכרת שזה היה דקות של החלטות, שאמרתי, חן, זה מאוד גורלי עכשיו, אם את אומרת להם לברוח, או שמצד שני פחדתי, אמרתי, זה מאוד מסוכן, אנחנו בידיים שלהם. אני זוכרת את המבטים של הילדים בדרך ל… לעזה, מבטים מאוד עמוקים, מבוהלים אלי. אני זוכרת שהם שואלים אותי מה קרה לי בשפתיים, הבנים, השפתיים שלי כנראה היו לבנות, זוכרת ש… הרגשתי שהם מיובשות. הייתי בהלם, הייתי בשוק. המומה.

לי: המחבלים אומרים משהו?

חן: הם שמחים, מאוד שמחים. זה שהנהג וזה שיושב לידו, הם מצלמים אותנו, אני זוכרת שאנחנו מרכינים ראש, אגם ואני. אני זוכרת שגם אני אומרת לעצמי, כשאני רואה איך הילדים מסתכלים עליי, אני אומרת, אנחנו תמיד דוגמה לילדים שלנו, לטוב ולפחות טוב, אבל שם, בדרך הרגשתי את זה מאוד מאוד חזק, ואמרתי, "אנחנו ניצלנו". כאילו מצד אחד ראיתי שהם ירו מאוד מהר בנדב, וירו גם מהר בים. מצד שני הייתה איזו התנהלות מולנו. אז אמרתי, "ניצלנו, הם לא ירו בנו, אנחנו חיים, אנחנו מנסים לחיות, כאילו לתפקד, כאילו, כמה שאפשר להיות בסדר".

אני זוכרת שעוד בדרך, באוטו, בשדות, זה שדות שנדב רץ בהם, מחוץ לקיבוץ. והרבה פעמים הוא היה מקפיץ ג'יפ צבאי, שהיה אומר לו שהוא התרחק מדי, והוא היה מסתובב, וביקשו ממנו להסתובב חזרה. וכן, באיזשהו מקום ייחלתי לג'יפ הזה, שלא הגיע, מצד שני גם מאוד פחדתי, כי אנחנו, ברגע שאנחנו בידיים שלהם, אז מה יהיה עכשיו, יהיה פה קרב יריות, ואנחנו כאן בידיים שלהם?

הם עצרו עוד ליד הגדר, אספו ליד הגדר כבר שלהם, כי זה היה כבר אחרי איזו נסיעה בתוך השדות, עצרו והעמיסו גופות על הרכב שלי. אני זוכרת שאגם אומרת לבנים לא להסתכל.

לי: שם את כבר מבינה שאתם בדרך לעזה.

חן: אני… כן, אני לא זוכרת מה חשבתי, אני זוכרת שפשוט אני בשוק, ואני המומה, ואני בהלם, ואני מבוהלת, ואני לא זוכרת מתי גילינו, גם כשאנחנו פצועות עם דם, היינו עם רסיסים, אגם ואני, ברגליים. אם גילינו את זה במנהרה ישר שהורידו אותנו, או בדרך. אני זוכרת שהרכב שלי, אנחנו כבר בתוך עזה, אני זוכרת אזור כאילו נטוש כזה, וניירות עפים באוויר.

לא היה המון שהתאסף, היה שם אמבולנס, ואני מסתכלת לנהג האמבולנס ככה, עם הידיים ובמבט תחינה, שמבקשת איזושהי עזרה, והוא מסתכל עליי באוזלת יד בחזרה, ועוצרים את האוטו שלי, מעבירים אותנו לרכב אחר, נוסעים עוד איזושהי דרך, ונפתח שער, והרכב נכנס, והשער נסגר, ופיר מנהרה ובית פרטי.

זה היה הפעם הראשונה שטל, טל אז בן תשע כמעט, בוכה. הוא נבהל, הוא ראה את החור השחור הזה, והוא נבהל, כל החטיפה הם היו פשוט, כאילו, הקור רוח שהם גילו, הילדים, וההתנהלות שלהם הייתה מעוררת התפעלות, כלומר, הם לא עשו איזשהו משהו מסוכן, או לא בכו, לא צעקו, לא החזיקו לי כאילו בבגדים, או… הם היו באיזושהי ציות מטורף, הם אפילו לפי דעתי, דיברו עם המחבלים, ניסו לדבר איתם באנגלית. זהו, טל קצת בכה לנוכח העמידה הזאת, ככה ליד החור השחור הזה, אבל הם הביאו מים, והוא נרגע די מהר, וזהו, אנחנו יורדים למנהרה לא מאוד עמוקה.

לי: מה המחשבה שאת מסתכלת על הפיר הזה?

חן: אני, אני לא מאמינה. כאילו, זה… תוך דקות אנחנו במנהרה בעזה, כאילו, זה שוק, ופוגשים עוד חטופים מכפר עזה, זוג מבוגר, בחור צעיר. כולם המומים, בשוק, כל אחד מספר את סיפור החטיפה שלו. ואנחנו לא מאמינים שאנחנו בעזה.

הייתה איזו חוליה של… של ארבעה או חמישה, שעלו, ירדו במשך היומיים האלה, הם כבר אמרו לנו יום למחרת, שיום אחר כך אנחנו נעבור למקום יותר נוח, ובאמת באמצע הלילה העבירו אותנו לפרוזדור של המנהרה, ואמרו לנו עכשיו לישון, ואז אי אפשר הרי כולם ביחד, זה ככה, זוגות זוגות בפרוזדור הזה. הבחור הצעיר מכפר עזה היה עם גל וטל, אני ליד אגם. אגם חטפה שם איזשהו התקף של קוצר נשימה, חרדה, היה לה חוסר אוויר, אז הם בניסיון להרגיע, הם אמרו לה: "יום שלישי, יום שלישי את בישראל". זה הוא אמר לנו ביום שני, ושנחטפנו ביום שבת, והאמת שגם אני חשבתי ככה בהתחלה, שקרה פה דבר שלא… קרה פה דבר שלא קרה אף פעם, נשים, ילדים, מבוגרים, חיילות, אז עוד לא ידעתי על חיילות, אבל קרה פה מה שלא קרה אף פעם, אנחנו בעזה עם ילדים. ישראל לא יורה, ישראל לא תעשה מה שהיא עשתה תמיד, קודם כל ישחררו אותנו, ואז יחליטו מה לעשות.

לי: זו ממש מחשבה שהחזיקה אותך?

חן: כן, כן. חשבתי ככה, אחר כך אמרתי, רגע, זה לא הגיוני, אז הם ילמדו שהם יכולים שוב בקלות לחטוף ולקבל את כל מבוקשם, אנחנו כנראה… כנראה לא שילמנו מספיק מחיר ב-7.10, אנחנו צריכים לשלם איזשהו מחיר נוסף, אבל ככל שהימים עברו, הבנתי שהסתבכנו, ובאמת הסתבכנו.

לי: את יכולה לתאר לי את התנאים במנהרה הזו?

חן: חול, חול בכל מקום, גם בפה. זאת הייתה מנהרה יחסית קטנה, באזור של ה… כלומר, איזשהו פרוזדור שמוביל לחדר, אליו הגענו, חדר קטן עם איזשהם מזרונים, כל הזמן מטאטאים, וכל הזמן חול. ללכת לשירותים, הולכים איזשהי דרך עם פנסים, חוסר אוויר, מאוורר שעובד לסירוגין, עם חשמל שנופל לסירוגין, ויש איזשהו שקט, שומעים את ההתקפות בצורה עמומה. אתה לומד לשרוד, אני זוכרת ששם, במנהרה הראשונה, הם הביאו בקבוקי קנקל, כאילו, הבקבוקים של שתייה, הגדולים, שמנו על זה את הסווטשירטים שאיתם הם חטפו אותנו, וזאת הכרית, כאילו, אתה לוקח את הבקבוק שתייה הגדול, אתה שם על זה את הסווטשירט, די חם במנהרה, 27, לפחות במנהרה בסוף היה לנו שם שעון, כל הזמן 27 מעלות, ראינו, עם לחות ורטיבות כל הזמן.

לי: הצלחת לישון?

חן: אם אתה ישן? כן. אני בלילה הראשון, מהשוק, מההלם, בקושי, אם נרדמתי פתאום לאיזה… אני זוכרת שמאוד הודיתי על זה, לאיזה שהם רגעים, הילדים ישנו, יותר גל וטל ישנו.

לי: על מה דיברת איתם ביומיים האלה?

חן: מה דיברתי איתם? אני הרגשתי שקודם כל, הבחור הצעיר ישר לקח אותם ושיחק איתם, ביקשנו קלפים, הם הביאו קלפים, ליומיים האלה שהיינו במנהרה, הם הביאו קלפי מלחמה.

לי: המחבלים.

חן: כן. ביקשנו והם הביאו, או שלא ביקשנו והביאו, אני לא זוכרת, היו קלפי מלחמה ביומיים האלה של המנהרה. האיש המבוגר היה כמו סבא של גל וטל. אני זוכרת שאני… כולם אומרים לי, "בטח הייתי אמא מגוננת", אני זוכרת שאני הייתי מאוד עסוקה בלנסות להבין עם עצמי מה קורה פה ולשרוד, והייתי עסוקה בעצמי ובאבל ובכאב ובשוק, ואגם הייתה שותפה לזה.

הילדים רוב הזמן העסיקו את עצמם מאוד מאוד יפה, או שהעסיקו לי אותם. כן, גם שיחקנו, היו משחקים ששיחקתי איתם, אני זוכרת שאני, אני הרגשתי הרגשה מאוד מוזרה פיזית שם, כל השהות בעזה, משהו מאוד, הרגשתי מאוד חלשה. כל הזמן חשבתי על מה קרה בבית, בניסיון… די הבנתי שנדב וים לא איתנו. אני הכרחתי את עצמי בהתחלה בעזה, דווקא בשעות החשוכות שהערב הגיע, ובאוקטובר הערב מגיע כבר לפני חמש, ערבים מאוד ארוכים שלא נגמרים, ואז ההפגזות גם יותר קשות. דווקא אז, ושצריך ללכת לישון, ואתה לא מצליח לישון, כי חם, כי מפגיזים, כי לא נוח, כי מפחיד. אז הכרחתי את עצמי לזכור איך ראיתי את ים בסוף, כאילו, את ים ירויה. כאילו היה איזה עינוי כזה שהכרחתי את עצמי, כמו איזו הלקאה עצמית כזאת, או שאני לא אשכח את זה, דווקא בזמנים הכי קשים. והמראה הזה היה לי מול הפרצוף. לשמחתי באיזשהו מקום, עם חלוף הזמן המראה הזו מיטשטש, ואני כן זוכרת אותה יפה ושמחה, ו… אבל אני זוכרת שממש הכרחתי את עצמי לא לשכוח מה ראיתי. כי אני הייתי המומה, הייתי בשוק, זה היה שניות. זה היה שניות, ואני, ואני רצתי החוצה. רצתי החוצה לילדים, אני לא ירדתי לטפל בה, לא בדקתי, אני פשוט הייתי מבוהלת.

כשאני מנתחת את זה היום, אני אומרת, בחרתי כאילו בחיים, יצאתי החוצה, לאגם ולגל ולטל. [חן בוכה תוך כדי דיבור] זה מאוד הבהיל אותי, גם אני אומרת, אם הייתי יורדת, כשאני חושבת על זה, אחר כך אם הייתי יורדת לנסות לטפל בהם, היו יורים בי גם, לא יודעת, כאילו אי אפשר… גם מחשבה שלא מקדמת, לשום מקום, אבל מחשבות כאלה שהולכות איתי.

לי: והילדים רואים את מה שעובר עלייך?

חן: כן, הם רואים את אמא שלהם כל יום, כמעט, בוכה, כמה שהם לא אהבו את זה שם בעזה. אגם ואני כל יום בכינו, והיינו צריכות מהר מאוד לצאת מזה. כי הם רוצים אותנו happy, עושים ככה, כאילו, רוצים אותנו happy, לא רוצים אותנו עצובות. רוצים אותנו שמחות, אז אם אנחנו בוכות, אנחנו צריכות לצאת מזה מהר, או להסתיר את זה. שזה גם סוג של פגיעה רגשית לאורך זמן, מתמשכת. והם גם ראו את אמא שלהם צוחקת לפעמים, כן, גם בעזה צוחקת, עושה קצת שטויות. ניסינו, כן, ניסינו… ניסינו בתוך המצב הזה אה… לחיות.

לי: ביום שלישי אתם יוצאים מהמנהרה. לאן המחבלים מובילים אתכם?

חן: הם… הם מכניסים אותנו לדירה בתוך הבית, יש בית צמוד למנהרה, ובית שמתעורר. מלא קולות של ילדים, תינוקות, נשים, זה בית כנראה עם הרבה ילדים, תינוקות, או כמה דורות.

לי: בית פרטי?

חן: כן, אנחנו באיזשהו חדר, לא קטן, עם הרבה מזרונים שם, והם מביאים לנו לשם תה, ובוקר, והבוקר עולה, ומתחילים להכין אותנו למעבר משם. אנחנו כבר שומעים שם את ההתקפות, עזה כבר מופגזת. ומתחילים להכין אותנו למעבר, והם מביאים לנו את הבגדים המסורתיים, מביאים לגל וטל כובע, ולאגם ולי את ה… כן את החיג'אב, רעלה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלבשנו את זה. זה כאילו משהו חיצוני של בגדים, אבל הסתכלנו אחת על השנייה והתחלנו לבכות, כי כאילו לוקחים לך את הזהות שלך, לוקחים את מי שאתה. הם מאוד מתרגשים מזה, לאורך כל הזמן שלנו בעזה, כל פעם שלבשנו את החיג'אב, זה מאוד… כי חיג'אב זה אישה, היא מלכה, וזה משהו מאוד מכובד ומלכותי מבחינתם, שאישה לבושה ככה ומוצנעת ומוסתרת.

ביקשנו להישאר ביחד, אבל זאת… אבל את הבחור הצעיר מכפר עזה, הלבישו ככה, כל סט אדידס מדוגם, ולקחו אותו, שמו לו כובע גם, עם מצחייה, ויותר לא ראינו אותו. אותו הוציאו ראשון, אותו לקחו ראשון, ואחר כך לקחו אותנו עם הזוג המבוגר, לאוטו פרטי, שנסע די הרבה זמן בתוך רחובות עזה, עם המתנה מאוד ממושכת ליד בית חולים, ועזה מופגזת. כבר אנשים מתחילים להתמקם, אתה רואה משפחות כבר עם שמיכות, וזה מתחיל להתמקם באזור בית החולים, ושם עמדנו המון זמן מאוד צפופים, כי היינו מאחורה חמישה, אגם ואני עם הילדים, והאישה המבוגרת, והאיש המבוגר מקדימה, אחד יושב לידו על מושב אחד, והנהג, ועזה כבר מופגזת, אפורה כזאת, זה היום אפור.

אנחנו כבר רואים את המט… אני מסתכלת מהחלון, אנחנו רואים את המטוסים, כן. אני זוכרת שאגם ואני מסתכלות אחת על השנייה, אנחנו המומות. זה עוד השלב שהסתכלנו ואמרנו… פאודה. כאילו אנחנו… [חן מצחקקת] אנחנו באיזשהו סרט רע ואמיתי.

ישבנו מעוכים, ואני זוכרת שהגוף כואב כבר וצפופים מאוד, עד שהם הובילו אותנו לאיזה דירה, הם עשו סיבובים סביב לדירה, והסתכלו, יש מצלמות, אין מצלמות ברחוב וזה, והורידו אותנו לדירה, שהיינו בה יומיים. ובלפנות בוקר של הלילה השני מגיעות שתיים שלבושות בלבוש המסורתי, מתחילות להוריד אותנו, ו-you speak Hebrew? שתי חיילות. מפגש מאוד מאוד מרגש.

לי: וואו.

חן: כן, פצועות מאוד מאוד קל. הן מספרות על עוד שתי חיילות שהן היו איתן לילה, ולקחו אותם לטיפול רפואי, את החיילות האלה שהן היו פצועות.

לי: מעניין אותי, את פוגשת שתי חיילות. את לא מכירה אותן. איך נראה מפגש כזה?

חן: מאוד מאוד מרגש, שאני מנסה… קודם כל, כל אחד מספר את סיפור החטיפה שלו. חיילות. זה בנות שעשו טירונות וקורס תצפיתניות, והגיעו ביום חמישי לבסיס נחל עוז, עוד לא עשו, עוד לא סיימו חפיפה, וביום שבת היו עדות לטבח, ו-וידוא הריגה, ומספרות דברים מאוד קשים שהן ראו וחוו.

לי: את בעצם גם לא ידעת מה קורה שם אז, או שהבנת?

חן: אני לא, ככה אנחנו מנסים לקבל איזושהי תמונה, להרכיב פאזל.

לי: של ממדי הטבח של השבעה באוקטובר.

חן: כן, של מה שקרה, כן. אז אתה גם מקשיב כל אחד לסיפור שלו, ואתה מנסה להיות שם כל אחד, אחד בשביל השני. זהו, וזה היה כמה שעות, ושוב הונחינו להתלבש, והעבירו אותנו לדירה, ששם… אנחנו היינו ארבעתנו כל הזמן ביחד. ואז היינו בעצם שישה שבועות ארבעתנו.

לי: בדירה הזו.

חן: חמישה בדירה, ואז כן, הוחלט להעביר אותנו.

לי: איך התקופה הזו של הדירה, של החמישה שבועות, עברה לכם?

חן: תנאים לא פשוטים בדירה גם. החשמל יש לשעה, שעה וחצי, גם לא כל יום, ואז יש לך את המאוורר, אוקטובר זה עוד חודש מאוד חם, אז מאוד קשה בלי מאוורר, כשהחלונות הם די סגורים, עם וילונות, הם כאילו, פותחים קצת החלונות סוגרים, פותחים, סוגרים, כל הזמן שלא ישמעו אותנו, גם מי שבבניין, או ההמון העזתי שמקיף אותנו, מסביב ברחוב. יש וילונות כבדים על החלונות, אסור להתקרב אליהם, אסור… הייתה שם איזה דלת למרפסת בחדר ששהינו בו רוב היום, אז הייתי פותחת את הדלת ככה בבוקר, יושבת על המזרון הרצפה, שמה את הראש ככה בפתח, לקבל איזה אוויר כאילו של בוקר או משהו, להרגיש קצת… להרגיש נורמלי.

לי: חיה.

חן: כן. ביקשנו ללכת, לעשות הליכה בדירות, להפעיל כאילו קצת את הגוף, מה שיכולנו כאילו לשלוט בו בחיים שלנו, ניסינו לעשות את זה, אם זה לשמור על מורל או על מצב רוח סביר, או אם זה להתהלך, אגם עשתה שם לפעמים תרגילים, שהיא זוכרת מהאימונים שלה, בסטודיו שהיא התאמנה.

לי: ויש שגרת יום בדירה הזו? כאילו, איך היא נראית?

חן: סוג של. אני יודעת… אני זוכרת כל בוקר שהבוקר כאילו מגיע, זה נוחת… גם נוחתת עליך התעוקה, המועקה הזאת שאתה עוד שם, עם ככל שהימים עוברים. אני זוכרת שמאוד קשה היה לי להירדם, אני תמיד אחרונה, מסתובבת המון, לומדת לישון רק על הגב, כי אתה לא יכול, כאילו לישון על הצד להתכרבל, כי אתה מזיע, כולך רטוב, הצוואר, אתה רטוב, מזיע, אין. אוקטובר, זה עוד חודש חם, אתה צריך מאוורר או משהו בשביל… בלי שמיכה, על מזרונים. כריות כן נתנו.

והפגזות בלילה, בשלב הזה, בדירה הזאת, הם עוד כל הזמן היו מסבירים לנו. זה מהאוויר, זה לוחמה, זה מהאוויר, זה ארטילריה, זה מהים, הם היו מסבירים לנו. אני זוכרת את הבית מתנדנד, והם עושים ככה, כאילו, איתנו, נעים, עם ה… אני לא יודעת איזה קומה היינו, חמישית?

לי: חבל לי שהם לא יכולים לראות את התנועה שאת עושה עכשיו.

חן: כן, שהבית בתנועה, זה היה המון פעמים. אבל הם כאילו עוד היו שם בשלב הזה, להסביר לנו מה זה הלחימה הזאת. או להגיד לנו: "ביידה, ביידה", זה כאילו, אם אתם שומעים את השריקה זה… אבל הנפילה תהיה רחוק. "ביידה, ביידה" זה רחוק, זה לא פה, זה רחוק מאיתנו. והם היו מנסים להרגיע אותנו, הם רצו שאנחנו נהיה בסדר.

אה… בדירה, בדירות יש טלפון קווי. וכל פעם שיש טלפון צריך להיות בשקט. בכלל, בדירות צריך להיות הרבה בשקט, הרבה השתקה לילדים. שלפעמים זה מה שחלקם ידעו רק להשתיק את הילדים כל הזמן, שזה נורא.

לי: איך הצלחת להבין מה השעה, איך היום עובר?

חן: היה שם שעון, ואני זוכרת שגם הם עברו לשעון, היה את המעבר לשעון חורף, וביקשנו, והוא העביר את השעון, אחד מהחולייה הזאת ששמרה עלינו. אם לא היה לנו שעון מול העיניים, שיגענו אותם, כל הזמן שאלנו אותם מה השעה, מאוד עקבנו, זה היה חלק מהעוגנים שלנו, להיות מחוברים לכאן ועכשיו, למה שאמיתי, ולמציאות.

לי: כמה ארוחות ביום?

חן: הם השתדלו לתת שתיים, בדירה שם, שתיים מסודרות. בהתחלה היו יותר פיתות, בהתחלה הם היו קונים פיתות בחוץ, אחר כך הם עברו לעשות את הפיתות בתוך הבית, ואחר כך כבר פיתות שומרים במשך הימים וכבר מחממים אותן כזה על הגז. מים, הם השתדלו לספק מי שתייה, אתה לא יכול לשתות מהברז. קודם כול, בברז אין כל כך זרימה של מים, בברז יש טפטוף לפעמים, וזה מי מלח. שירותים מאוד מאוד קשים, אין את התנועה הזאת של להוריד את המים של הניאגרה, זה היה אולי יומיים ראשונים, אין את התנועה הזאתי. אבל ריח מאוד מאוד קשה שם בשירותים.

לי: יש מקלחות?

חן: יש מקלחת, אבל אין מים זורמים. וזה איכשהו קשור גם לזה שהחשמל חוזר בדירות לאיזה שעה או שעה וחצי, בימים, לפעמים, היו ימים שלמים שלא היה חשמל בכלל, ואז אין מים זורמים, לא לשטוף את הכלים של האוכל, ולא בשירותים, ולא בכיור, לצחצח שיניים, ו… כן, וכשכן יש מים זורמים, את צריכה להחליט מי מתקלח. האם הילדים, האם אגם, שזה מאוד חשוב לה, גם השיער שלה, האם החוליה, מי מהחוליה שרוצה להתקלח. אז ויתרתי על זה.

היה רדיו בדירה הזאת של החמישה שבועות, שזה היה גם issue ככה די רציני, לקבל את הסכמתם לתת לנו את הרדיו הזה. לפעמים היינו מבקשים לפני מהדורות, היינו אומרים להם עשר דקות, מהדורה שלא דיברו על החטופים שברה את ליבנו עמוקות, היינו מחכים לזה. לא יכולנו להשלים עם זה שמדברים על העמקת הלחימה, ולא מדברים עלינו, והיו מהדורות כאלה.

לי: באמת?

חן: כן, כשחזרנו אמרנו את זה, ואז כאילו ראינו שמאוד משתדלים, מאז בכל דרך אפשרית לדבר על… לפתוח כל מהדורה במילה על החטופים, כי היינו יושבים ומחכים לזה. זה היה החיבור שלנו למציאות, למדנו שמה שהם אומרים לנו, צריך לקחת אותו בערבון מוגבל, אז הרדיו זה היה… מצד אחד זה נתן להם שקט, היינו כולנו, ארבעתנו, ישבנו על זה, מצד שני, הם לא שלטו כל כך מה אנחנו שומעים. וגם למדנו במשך הזמן שצריך בשביל זה בטריות. אז כש… עם חלוף הזמן היה מצוקה גם של לצאת החוצה ולקנות את הבטריות האלה. ו…

אבל שמענו הרבה סיפורים. שמענו את הסיפור של הבית, של המשא ומתן על הבית של פסי, שתיארה את זה, הבחורה הזאת שברחה מהמסיבה, יסמין. זה היה, וואי, ישבנו ארבע… היה איזה ראיון של ארבעים דקות, יושבנו מרותקים. ניסינו להרכיב ככה את הפאזל של מה קרה. שמענו… הבנו את גודל השבר כשהבנו שבארי, הם ליד, מקימים את בארי, ליד חצרים. היינו בשוק, בשוק.

שמענו באיזשהו שלב, כבר יותר מתקדם, סוף של ראיון של אבא שלי, שאודיה קורן נפרדת מאבא שלי ביום שישי בצהריים, מודה לו על הריאיון, ואומרת: "אנחנו מצטערים על ים ונדב". זה היה כאילו ככה… החותמת בשבילי שזהו, הם לא איתנו. אם היו המחשבות שאולי פספסנו את כוחותינו בכמה דקות, ואולי הצליחו לעזור למי מהם, אז לא. זו פעם ראשונה שגל, בן 12, עכשיו הוא בן 12, בכה. אני זוכרת שהם הבינו ששמענו משהו ממש ממש משמעותי. כן, היינו מאוד נרגשים לשמוע את אבא שלי מצד אחד, מאוד עצובים. ועדיין, כל הזמן ביקשנו את הרדיו, זה היה כזה… כל הזמן אני אומרת לאגם: "אגם, הם מחבבים אותך, תבקשי את". אגם אומרת: "אמא אני ביקשתי פעם אחרונה, תבקשי את". היה איזה שיח כל הזמן, כי גם הם שמעו המון המון רדיו, והרבה חוסר ודאות, ימים שחולפים, ואתה שם, ואתה חווה על הגוף ועל הנפש לחימה.

שמענו על החילוץ של אורי מגידיש, וזה גם, דרכם הבנו את זה, כי זה מאוד השפיע עליהם. הם היו בטירוף, הם לבשו את האפוד ואת ה… הפכו להיות כאילו סוג של חיילים פתאום יותר רשמיים, ואנחנו היינו חייבים להתלבש, כי זהו, מעבירים אותנו. הלחץ שלהם ישר עובר אלינו, מוקרן אלינו. אני זוכרת שהם פותחים איזה רימון גם, ומתכוננים שכאילו מישהו בא לפרוץ את הדלת או משהו, ואמרו לנו שאם גם מישהו יפרוץ, אנחנו רצים לשירותים ארבעתנו. זה היה לחץ נוראי. ואז פתאום… ומלא מלא טלפונים, הם היו שניים עלינו. יותר לא היה מצב כזה. כאילו אחרי האירוע הזה, הם יותר לא היו שניים עלינו, הם היו שלושה וארבעה עלינו.

לי: והידיעה על אורי עודדה, שמחה באיזושהי צורה? הלחיצה?

חן: הלחיצה, גם כאילו… קינאנו בה, שהחזירו אותה, שהצליחו להגיע אליה. אבל מאוד, ראינו מה זה עושה, מה זה עושה לשובים שלנו. אני בגלל זה, אחרי החילוץ של השלושה, שחזרו כבר לפני איזה חודשיים כבר, עוד מעט, עם כל השמחה על כל אחד שחוזר, וזה עולם ומלואו של חיים, ישר חשבתי על מי שעוד שם. כאילו אמרתי, איך זה… מה עכשיו קורה איתם? מהדקים עליהם את השמירה, מעבירים אותם. שלחתי הודעה לאמהות של הבנות, שעוד מחכות כאן. כאילו ישר חשבתי, הייתי מאוד עסוקה במי ששם עדיין, ופחדתי עליהם, לא יודעת, פוגעים בהם אולי בגלל זה יותר, או עושים להם משהו.

לי: דיברנו על שני מחבלים שאתך בדירה, שעלו גם לשלושה ולארבעה. בסוף זה אנשים שמחזיקים אותכם, וחייכם תלויים בהם, עם כל השנאה, וה… מניחה שהייתה סיטואציה מאוד לא פשוטה להיות איתם. אני מדמיינת את עצמי. אני מניחה שהייתי רוצה להתחבב עליהם כדי לשרוד, איך אתם ניהלתם את זה?

חן: כן, אתה מבין שחיינו בידיהם. היינו שואלים אותם לפעמים, הבנו גם שהם בורג במערכת, הבנו שהם לא מקבלי החלטות, היינו שואלים אותם, "אם תקבלו החלטה לפגוע בנו, אז כאילו, תפגעו בנו?" אז הם היו אומרים לנו: "לא, אנחנו נמות לפניכם, מקסימום נמות ביחד". הם היו אומרים לנו, זה היה מאוד מעודד. וניסינו בתוך זה, כן, גם התפתחו שיחות על עומקו ושורשו של הסכסוך.

כל הזמן אני זוכרת שאמרנו, איפה נדב, איפה נדב, איפה אבא של אגם, הבעל שלי, שהוא היה כזה איש מעמיק, ודעתן, וגם שלט בפרטים, איפה הוא, שידבר איתם ככה, כי אנחנו היינו עוצרות את השיח, את הוויכוח, או את ה… את הדיאלוג הזה. בשלב שהיה מתחיל להיווצר מתח, שמבחינתם אנחנו אלה שרצחנו, אנחנו הראשונים שגירשנו ב-48', ורצחנו את ההורים שלהם, שזה היה מגיע לנקודות האלה היינו עוצרות, כי כבר זה היה נהיה מתוח, כי אנחנו לא הסכמנו איתם. עכשיו, גם לא מאוד שלטנו בפרטים כדי להתווכח איתם, כשהם כן, שהם לא הסכימו להצעות החלוקה שהוצעו להם, או כן, או לא. לא רצינו להכעיס אותם יותר מדי, רצינו… לשמור על יחסים סבירים איתם.

לי: בני כמה הם?

חן: הצעיר היה, לפי מה שהם הציגו לנו, 28, הצעיר בחוליה, והיה שם אחד בן 30 ו… היה 37 ו-44. זה היה המבוגר יותר, שהוא גם היה איש יותר כאילו ממה שהם… לפי שהם הציגו לנו, לומד יותר, מעמיק, קורא.

לי: דתי.

חן: יותר דתי. כן.

לי: והם שלושתם נשואים? עם ילדים?

חן: הם היו… כן, היו שם שלושה נשואים, שניים עם ילדים, זה מה שהם סיפרו לנו. אחד עוד היה לו איזשהו שידוך שלא צלח, הוא היה צעיר, מורה לקוראן, מעבר להיותו פעיל חמאס.

לי: במה עסקו השניים האחרים?

חן: היה להם, מעבר להיותם פעילי חמאס, היה להם, היה שניים שהם הציגו את עצמם בעלי מיזם של הכנת בשמים. ממש הראו לנו את כל ה… הביאו לנו קרטון של הבשמים, שננסה, שניקח, שנריח, נגיד, אגם ואני, מה מוצא חן בעינינו, והסבירו לנו איך הם עושים את זה, עם המזרק, עם אחוזי האלכוהול, עם, איך הם מרכיבים…

לי: מה את אומרת?

חן: …את התמהיל לזה, את הנוזל הזה. עכשיו, אני זוכרת שאמרתי כל הזמן, לא מקטע מתנשא, אמרתי, במה הבעל שלי עסוק, ובמה הם עסוקים. ולא ממקום מתנשא, ממקום שגם… כאילו, אצלנו הביטחון הבסיסי היה סגור וגמור, אז יכולנו לחשוב הלאה, מה שכנראה מתברר ש… אומרים שזאת היהירות שלנו, אני לא יודעת.

לי: כן.

חן: והם מאוד עסוקים בקיום יומיומי וב… זה סיר לחץ, חווינו מאוד את זה שהם שנים גדלו שם בתוך סיר לחץ, שלא יוצאים, מעט מאוד, יחידי סגולה, יכולים לצאת את עזה. וכן, הם מתחנכים מגיל צעיר, שהם אמרו לנו: "אנחנו באים לגור איתכם", הם עשו לנו כאילו חיברו שתי אצבעות, שהם באים לגור לידנו, החוליה הזאת, שהיינו איתה רוב הזמן, הם רוצים לבוא לגור לידנו, זאת התוכנית שלהם.

לי: בכפר עזה.

חן: כן, הם מתכוננים לזה, גם בכפר עזה. כן, הם אמרו לי… הם מתכוננים לזה, בזה שאחד למשל הוא יודע עברית, הוא לומד במרכז, יש לו מורה, הוא לומד, הוא עם מחברת, הוא ידע לשוחח איתנו חלקית בערבית… בעברית, והוא ביקש מאגם, כשהיה לה מצב רוח, הוא אמר לה: "היום אפשר שאני אלמד שנים, היום אפשר שאני אלמד תאריכים?" כמובן שכל תאריך, לכל שנה, הייתה משמעות, ואגם ישבה איתו. והם גם אמרו לנו: "אנחנו אוהבים אתכם, אתם משפחה טובה, אל תחזרו לכפר עזה", -"אנחנו נחזור". -"אנחנו באנו, כמה באנו ביום שבת? שלושת אלפים? כמה אתם חושבים שאנחנו בארגון?" הם שאלו אותנו, את אגם ואותי, התחלנו לזרוק מספרים, ואז הגענו לעשרים אלף, ארבעים אלף, אז הם אמרו, "אז פעם הבאה, אנחנו נשתקם, ייקח לנו איזה שלוש שנים, אנחנו נבוא פעם הבאה, עשרים אלף, ארבעים אלף". הם בשכרון חושים, בשבעה שבועות שהיינו שם בעזה, התרשמנו שהם בשכרון חושים מהצלחתם, על השביעי לחודש, ושהם מתכננים לבוא שוב, לא התרשמנו שרוחם נופלת נוכח התקפותינו הצבאיות.

לי: מה הדבר שהכי הפתיע אותך לגלות עליהם, מבפנים?

חן: לפעמים את הרגישות שלהם, את הגעגוע לנשים שלהם. היה שלב שהם כתבו, אחד כתב מכתב לאשתו, וזה כאילו היה מדבק, ואז עוד אחד כתב מכתב לאשתו. זה מאוד הלחיץ את אגם ואותי, שאלנו אותם: "למה, למה דווקא עכשיו אתם כותבים מכתב לאשה שלכם? אנחנו צריכות לדאוג ממשהו? הולך לקרות משהו?"

ושאחד אמר שהוא שם, הסיכום שלו עם אשתו, שהוא שם את המכתב בתוך הכיס שלו. אחד, שכאילו אם ימצאו את הגופה שלו, אז שיחפשו בכיס. אחד אמר שהוא מעביר את זה למישהו שיעביר לאשתו. ראינו את הכאב, ראינו לפעמים את הכאב שלהם, ושהם נשברים לפעמים ובוכים.

לי: על מה הם בכו?

חן: החוסר ידיעה מה עם המשפחה שלהם, אם המשפחה נפגעה או לא נפגעה. זה, זה בעיקר, שם הם היו כאילו… שם הם היו נשברים.

לי: הם הסתכלו עליכם כבני אדם?

חן: כן, נראה שכן, כן. היה נראה ש… הרגשתי שמאוד אוהבים את גל וטל יחסית, כאילו, עם כל הפגיעה שהייתה, והייתה שם איזושהי פגיעה, כשבאים לילד עם מצת לשרוף לו את היצירות שלו, זה הדבר שאנחנו מבחינתנו אומרים זה מזעזע, אנחנו מתייחסים בהרבה כבוד לציור של ילד או למשהו שהוא כתב.

לי: למה זה קרה?

חן: כי הם כתבו בעברית וזה כבר לא התאים, כאילו, והם אמרו להם או לכתוב באנגלית, או לצייר, רק, היה שלב כזה. כלומר, אני אומרת שהם מאוד אהבו אותם, ו… את הילדים, אבל לצד זה הייתה התייחסות לא פשוטה גם. גם צריך להבין, קודם כל הילדים… כל הזמן שואלים אותי, "היה abuse? היה abuse? הייתה… היה ניצול? הייתה פגיעה?" קודם כל הילדים עברו מעל אבא שלהם, שרצחו את אבא שלהם. אבא שלהם היה ירוי ואנחנו עברנו, סוג של עברנו מעל נדב, הקפנו אותו שוכב שם על הרצפה. וכן, ילדים שלוקחים להם את החופש, וילדים… אני זוכרת שהשלב שהם ישבו כבר חסרי מעש, גמר אותי, זה היה לי מאוד קשה לראות אותם, ילדים כאלה פעילים ועסוקים, יושבים כאילו כזה משועממים, זה גמר לי את הלב, כי רוב הזמן הם כן השתדלו להעסיק את עצמם.

לי: אבל את אומרת שהמחבלים כן הסתכלו עליכם כבני אדם, אבל הם הצליחו לנטרל את היותכם ישראלים, יהודים, כאילו, איך המתח הזה התכנס? כי בסוף הם חטפו אתכם מהבית.

חן: אני זוכרת שעוד בהתחלה, הם מראים לי את הפציעות של אחד מהחולייה, שהוא… יש לו איזו פציעה ברגל וזה קרה לו בנחל עוז. אמרתי, "מה? הם מצפים שאני אהיה אמפתית אליו? כאילו, אני… מה קורה פה?"

ואני זוכרת את המעבר כל פעם לכל צוות, שואלים: "זאת המשפחה?" שואלים אותנו: "זאת המשפחה?" ואז אני צריכה להסביר להם, "כן, רצחתם את הבעל שלי, רצחתם את הבת שלי, זאת המשפחה". ואז לפעמים הייתה איזושהי… כאילו, איזושהי שתיקה כזאת, או שהם היו אומרים, שאם ים ונדב נרצחו לשווא, אם מי שרצח אותם רצח סתם, לא באמת היוו עליהם איום, אז אותו אדם ייתן את הדין ביום מותו, אללה ישאל אותו, אם הוא רצח לשווא או שבאמת היה איזה איום. ואם הוא רצח לשווא, הוא ילך לגיהנום. אם לא, הוא ילך לפרדייס. כאילו, מה שמעניין אותי, שביום אותו, אותו אדם… לפעמים היו כאילו שותקים רגע או מתנצלים, כשהם היו מבינים שרצחו אותם, שהם, אחים שלהם, brothers, רצחו נדב ואת ים.

לי: לא פחדת לציין את זה כל פעם?

חן: לא. אמרתי את זה ממש… ב… כי… הם גם, היו כל מיני קונפליקטים, שהם אמרו, אנחנו לא… הם כל הזמן נצמדו לקוראן. מה הקוראן, מה הקוראן מנחה אותם, שהקוראן מאוד פשוט, והוא מנחה אותם בחייהם. לפי הקוראן, אישה היא מלכה, אסור לרצוח, לא נשים, לא ילדים, זאת אומרת, אז למה רצחתם? שאלתי אותם, למה רצחתם את הבת שלי?

אני לא אמרתי להם שהיא חיילת, הייתה חיילת חודשיים לפני שחרור, אבל הילדה הייתה עם פיג'מה. הילדה הייתה עם פיג'מה והילדה התעלפה. כאילו, אתם באמת גיבורים לבוא ולהביא לה כדור בפרצוף? כאילו, זאת הגבורה שלכם, זה ההצלחה שלכם? זה, ככה היא איימה עליכם? כי היא הייתה חיילת. הם ראו את החולצת מדים שלה. אחד מהחוליה ראה את החולצת… אלה שפרצו אלינו הביתה, הוא ככה פתח את החולצת מדים כשהוא איתר אותה וצרח לי בערבית משהו בזמן שהם היו אצלנו בבית, ולפי דעתי זו גם ים זאת שאמרה לי, "אמא, אולי הוא שואל אם יש נשק". אז הבינו שיש חיילת. חייל, חיילת בבית. אז ידם אולי הייתה יותר קלה על ההדק, אני לא יודעת, אבל…

לי: הייתה איזה נקודת משבר שזכורה לך במיוחד?

חן: היו הרבה נקודות של פחד, פחד נוראי, שם בעזה. פחד מוות, תחושות מאוד מאוד קשות, אחרי מה שעברת בשביעי, האוזלת יד, הקלות הבלתי נסבלת שהדברים קרו, הלבד, ואתה שם חווה לחימה על הגוף ועל הנפש שלך. היה שלב שהוציאו אותנו איזה פעם, איזה לילה אחד, הדירה שהיינו חטפה הדף, והוציאו אותנו לרחוב, אחרי שאמרו לנו שבועות קודם לכן שאסור להיות ברחוב בעזה. אנחנו יוצאים לרחוב, כי מחליטים לפנות הבניין. חושך לגמרי, שבע בערב, עזה הרוסה וחבולה, לא הלכנו דרך ארוכה, אבל אני עם הילדים שלי בחוץ, ברחובות עזה, ומתחיל ירי עלינו, כאילו אני רואה את העיניות האדומות, ואני רואה כדורי אש, וירי עלינו.

לי: של מטוסים?

חן: כך היה נראה, מלמעלה, מהאוויר. עכשיו, הם דנו איתנו באבסורד הזה, שהם מגנים עלינו, מפני כוחותינו, דנו בזה איתם שיחות רבות, על האבסורד הזה, הם היו… הם היו ממש שמים לנו את זה מול הפרצוף, מחייכים, או "אתם מבינים כאילו, מה קורה פה? אנחנו שומרים עליכם".

כן, היה לילה אחד שישנו בסופרמרקט, זה היה הפעם הראשונה שחווינו ירי ברחוב, היה ירי ברחוב והסופר חטף הדף, וזה כמו קונגו מטורף שמתקרב אליך, כבר ראינו את האבנים כאילו, עפות, וזהו, זה פחד מוות, זה השניות של לפני המוות, והם עם הגוף שלהם, המחבלים, החוליה הזאתי, עם הגוף שלהם עלינו, על המזרונים, מגנים עלינו, מפני ירי כוחותינו. כאילו, העובדה שאנחנו חיים היא די נס. כלומר, חיינו בסיכון… היינו בסיכון מטורף.

לי: אז אתם נמצאים בסופר הזה, שחוטף הדף מההפגזות. ומה קורה אחר כך?

חן: ואז מעלים אותנו לדירה מעל הסופר, ואז הדירה חוטפת הדף, ואז אנחנו ברחוב, ובסוף מחליטים להכניס אותנו לתוך… לבית ספר, בתוך מסגד, ואנחנו באיזשהו לובי, ושמים עלינו שמיכות, אני כל הזמן מורידה את השמיכה, לקחת אוויר, לנשום, וזה פעם ראשונה שהינו הכי הכי קרובים וצמודים לאוכלוסייה האזרחית מלא, היו שם, לא הבנתי מה כל האנשים האלה עושים שם.

אחר כך הבנתי שהם נמלטו לשם, אני חשבתי שהגעתי לאיזה בית מגורים, בתוך… שצמוד למסגד או משהו, כי גברים ונשים הלכו וירדו שם בגרמי מדרגות לידינו, ותינוקות, והמולה, ועד שהכניסו אותנו לאיזשהו חדר כזה יותר פנימי בתוך המסגד, וכל הלילה שמענו את ההתקפות ושמענו אותם עמום, אבל היינו באיזשהו חדר כאילו פנימי כזה. ואז אני זוכרת שנתתי רגע לגוף שלי, כאילו הרגשתי את ה… שאני אוכל רגע להניח את הגוף שלי ולישון, ונרדמתי שם על שטיח, על מזרון, על הרצפה, זה אחרי לילות כל כך קשים, שאתה לא ישן, אי אפשר לתאר מה קורה לך בגוף, שאתה קפוץ ואתה דרוך, ואתה… אני בסוף הרגשתי שאני הולכת לאבד את זה.

לי: ומהמסגד עברתם לדירה נוספת.

חן: עברנו ל… הייתה הליכה מאוד ארוכה, וחלק על חמור ברחובות עזה, שמונה על חמור, על עגלה כזאת עם חמור, כושל ונופל.

לי: והפגזות מסביב?

חן: והפגזות, וכבישים, ושבילים שנגמרים, שהם שואלים כאילו, את המקומיים "אפשר לעבור פה? אי אפשר לעבור פה?" והחמור עושה פרסה, והליכה, חלק הלכנו, זה התחיל בהליכה מאוד ארוכה ברגל, ברחובות עזה, כשיצאנו מהבית ספר הזה, בתוך המסגד, והגענו לדירה באמת בבנייה, דירה פרוצה כזאת, שזה היה שבוע מזעזע, זה היה שבוע של התקפות מסיביות, קשה.

אמרנו, אין! לא, כאילו, ניצלנו ממה שקרה בבית שלנו, ניצלנו בעזה, אנחנו זהו, זהו, אנחנו עכשיו… אנחנו עכשיו כאילו, כבר לא יודעים גם איפה אנחנו, כי כבר אין טלפון. אני זוכרת ששאלתי אותם, אם מישהו יודע מה איתנו, הם אמרו שהם מעדכנים כאילו, את מי שאחראי עליהם, זה עניין אותי, אם יודעים מה איתנו. כי בקלות היינו יכולים, כאילו, באיזו הפגזה פשוט, כאילו, לא, מהדף, מ… זה כבר היה מצב שהדירה הזאת ספגה הדף, ומשקופים נעקרו, והם בבוקר היו מחזירים את הכל המקום, וכאילו, כי אין להם כבר לאן ללכת, אין לאן לברוח.

[מוזיקה]

לי: אז בשלב הזה אתם בדירה הרעועה שהעבירו אתכם אליה. איך עבר עליכם השבוע הזה?

חן: זה היה שבוע מזעזע, של התקפות מאוד מאוד מסיביות, ושבבוקר לפעמים אני מנסה… מנסה לפעמים במשך היום טיפה לשים את הגוף שלי, כי לא הצלחתי לישון כל הלילות האלה, ואגם מלטפת אותי, מנסה להרגיע אותי, לפעמים כשיש לה קצת סבלנות אליי. כן, היא הייתה כמו שותפה שלי, או אפילו היפוך תפקידים, שכחתי לפעמים שהיא הילדה שלי.

ואז היינו שם מראשון עד שישי, ואז בשישי הגיע מישהו מהחוליה של הדירה של החמישה שבועות שלא ראינו אותו כמה זמן, ואז אמר לנו מי שהיה איתנו, באותה דירה פרוצה, אחד מהשומרים, שכשהוא מגיע, האיש הזה, זה סימן לסוף המלחמה או להפסקת אש. הם היו… הרגשנו אותם מאושרים, מתרגשים. הלכנו גם כברת דרך בעזה, תמיד כל ההליכות מאוד מבוימות, מאוד… כלומר, מה התפקיד שלי, מה התפקיד של אגם, יש לנו שמות ערביים, מאוד משקיעים ב…

לי: אם מישהו חלילה יעלה, ויתפוס, ויראה?

חן: כן, שאסור לדבר, וגם מבט מופנה למטה, לא להרים את הראש ולהסתכל.

לי: מה השם שקיבלת?

חן: אני קיבלתי מהא. מהא, ניסוי לעבוד איתי איך להגות את זה עמוק ונכון, שזה עיני אילה. לאגם קראו סלסביל, שזה מקור מים מתוקים. אמרנו להם, "וואלה, זה…"

לי: מתאים.

חן: כן, קוראים לה אגם. לגל הם שינו את זה, כי היה קשה לו עם ה-ח'. אז כאילו לא זוכרת אם הוא היה מוחמד או אחמד, או… אז בסוף הוא היה עלי.

לי: מה, הם רצו שכאילו יהיה מבטא? שהוא…

חן: כן, הם עבדו איתו, הוא ידע להגות את זה, הוא ידע להגיד את זה נכון. טל היה מחמוד, או טל אמר את זה יותר כאילו לעומק, הוא ידע להגות את זה כמו שהם ככה רוצים. כן, היה ממש… איך אנחנו הולכים.

לי: אז מגיע אותו מחבל, ששמר עליכם חמישה שבועות בדירה הראשונה, והוא מוציא אתכם להליכה ברחובות עזה.

חן: הליכה מאוד ממושכת, ברחובות עזה. מגיעים לבית ספר, ויושבים שם בחוץ, פעם ראשונה, ורואים את השקיעה, כאילו הערב יורד כשאנחנו יושבים שם בחוץ, ומלא אזרחים ניגשים כל פעם לאחד מהחוליה שיושב איתנו ומציעים לו מגורים בשבילנו. בבית ספר פרוסים… הם מתחו בדים ובנו כל מיני אוהלים כאלה, ארעיים. הוא כל הזמן הסביר לנו שמציעים לו, כי הם רואים משפחה עם ילדים, מציעים לו, כאילו לעזור לנו. [שתיקה] אנחנו פעם ראשונה אחרי שישה שבועות יושבים בחוץ ורואים את הירח. טל אומר לי: "אימא, תראי את הירח, תראי את הכוכבים". ישבנו בחוץ, ומאוד התרגשנו, כי גם הייתה אווירה של כאילו, אולי תיכף הפסקת אש או סוף המלחמה.

לי: האמנת לזה?

חן: היה נראה שכן, ייחלתי לזה. ואז פתאום אני מסתכלת למעלה, ואני רואה, אני אומרת לטל, "טל, תסתכל איזה כוכבים זזים ואיזה לא". כי השמיים היו מפוצצים במטוסים, מפוצצים. ואז הם פתאום ייצרו ירי מ-ליד הבית ספר, והם מאושרים מכל ייצור ירי שלהם.

לי: רקטה.

חן: כן, כן. היו מאושרים, אני ישר מבוהלת, תכף יפגיזו את הבית ספר, אולי. מתה מפחד. זה היה אירוע כזה מאוד משמעותי, הישיבה הזאת בחוץ כמה שעות. הוא נפרד מאיתנו, זה אותו אחד שאנחנו איתו חוליה… אחד מהחוליה שאנחנו איתם שישה שבועות בעצם. כבר כאילו עושה לנו סיכום, ואומר שלום, שהוא מקווה שנחזור מהר לארץ ולישראל, ושאני אשמור על אגם. כן, הוא מאוד דאג לאגם. וכן, היה שם איזשהו סוג של נפרדנו ממנו.

ואז יש מעבר מטורף, אנחנו הולכים ברחוב וחושך, ופתאום כאילו נצמד אליי מישהו חדש לכתף, המעברים שלהם בין הצוותים, וזהו, ואתה בידיים של מישהו אחר, חוליה חדשה, שהיינו איתה עוד יומיים, באיזו דירה פנימית כזאת, באיזה אזור שכשהגענו הוא לא… היה חושך, אבל האזור היה די בנוי, לא הרוס.

היינו שם יומיים. ואז אה… זה היה יומיים קשים, כי זו הייתה חוליה שלא דיברה מילה, לא באנגלית, לא בעברית, רק ערבית, וגם מאד דתיים, יותר דתיים. פתאום דרשו מאיתנו אחרי שישה שבועות, שאגם ואני נשב כל היום עם החיג'אב וה… שלא נהיה עם חולצה קצרה, כמו שהיינו עם חוליות אחרות.

ואז העבירו אותנו, הוליכו אותנו, זה היה יום כזה אחרי שהיה גשם, די חורפי ורטוב, רחובות הרוסים, ועברנו לשניים שהובילו אותנו, אמרו לנו, אין יותר מקום בטוח בעזה, רק למטה, מתחת לאדמה. כאילו עשו לנו איזו הכנה שאנחנו הולכים לרדת מתחת לאדמה, אבל אתם הולכים לפגוש שש ישראליות, ועשו לנו איזושהי הכנה, שאלו אותנו אם אנחנו מוכנים, והייתה ירידה ארוכה למנהרה, 40-50 דקות, הליכה עם עצירה באמצע. כן, ופגשנו שש ישראליות, שתיים, דפנה ואלה, שהשתחררו איתנו באותו יום, הילדות מנחל עוז, שתי חיילות, שתי אזרחיות. ביום לפני שהשתחררנו הגיעה עוד חיילת, חיילות, כמו שאמרנו…

לי: תצפיתניות.

חן: …שרק סיימו טירונות וקורס, עוד לא אפילו חפיפה. ילדות בנות 18 וחצי, 19, חלקן היו לבד, 51 יום, עד שהם הגיעו ל… כשהם הגיעו למנהרה, היו פצועות חלקן, ולבד. היו פצועות פיזית, וכן, חלקן גם עברו דברים מאוד קשים, תקיפות מיניות אכזריות. זה היה שבוע מאוד עוצמתי שם במנהרה הזאת, עם כל הקושי וש… ושהיה נראה שהם על הקצה. היינו שם אחת בשביל השנייה, הייתה שם איזו עוצמה נשית כזאת במנהרה הזאתי.

לי: וואו.

חן: אז אני זוכרת שכאילו לקראת השחרור שלנו אמרו יום שישי, לא יום שישי, יום שבת, לא שבת, ראשון. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, לא נורא אם אני כאילו… את האבסורד הזה, לא נורא אם אני אשאר פה אפילו עוד יום. אני מכירה, אנחנו ביחד, לצאת החוצה מאוד… הבנתי שאני הולכת להתמודד עם משהו מאוד קשה, עם האובדן של ים ונדב. אז אני זוכרת שאפילו אמרתי את זה לעצמי במחשבות.

וכן, והגיע היום שאנחנו יוצאים, יום מאוד מורט עצבים. הכל היה… הכל ארך המון זמן, וגם פרידה קשה מהבנות. כל הזמן הן היו עסוקות במי יצא אחר כך, קודם האזרחיות אחר כך… כאילו החיילות הבינו שייקח להם קצת זמן, הם לא הבינו, אבל… הם לא שיערו, ש… אני מניחה, שהם עדיין יהיו שם כל כך הרבה זמן.

לי: אבל היו איתכם גם שתי אזרחיות נוספות.

חן: כן, פצועות, אבל הם עוד שם.

לי: שלא שוחררו.

חן: הם עוד שם, כן.

לי: והם חשבו שהם תכף יוצאות?

חן: כן, היה נראה שהפצועות האזרחיות, הנשים, ייצאו, אחרינו. שאנחנו, ו… כי היו… והיו פעימות, אז כאילו, הן הבאות בתור. כן, ופרידה קשה של מה להגיד, מה לא להגיד להורים. הם ביקשו שנילחם בשבילם, ביקשו שלא נשכח אותם, ביקשו שנלך להפגנות, ביקשו שנדבר עם ההורים שלהם. זה ישר עשינו, הם אמרו לנו גם מה להגיד ומה לא להגיד. אבל מאז עבר… הכל היה בהנחה שהם תכף יוצאות אחרינו. חיילות הבינו שייקח להם עוד זמן, אבל האזרחיות, שפצועות, וזה עוד לא קורה, הם עוד שם, והם היו מדהימות. הם גילו שם תעצומות נפש, וגם כלפי הילדות אלה ודפנה. שנגיד, אני את זה לא יכולתי להכיל.

לי: עוד ילדים של מישהו.

חן: לא יכולתי. ללכת איתם לשירותים, כל מי שרוצה, אני הלכתי איתו. אני… כל עוד, אפשר להיות בתנועה, אני הראשונה לעשות את זה. או אם אלה פעם הרגישה לא טוב וזה, אז היינו שם בשבילה. אבל הבנות היו הכתובת בשבילן, קודם כל. הם שאלו אותם כל שאלה, כי הם היו איתם עוד מלפני שאנחנו הגענו, אז הם היו הסמכות בשבילם, בשביל הילדות האלה. ואני התפעלתי מזה ממש, מאיך הן מצליחות להכיל אותם, עם הפציעות הפיזיות שלהן, עם הפציעות הנפשיות שלהן, וגם מנסות לתפקד שם, לבשל, אם אפשר, להיות אחת בשביל השנייה, כשאחת קורסת, אז השנייה שם בשבילה, מנסה להרים אותה, מנסה לעודד אותה.

כן, וכל הזמן אנחנו, לאורך כל התקופה הארוכה הזאת שאנחנו כבר כאן, אנחנו כל הזמן שואלים את זה, את עצמנו, אגם ואני, ואם יש להם את זה עוד, את הביחד הזה, את תעצומות הנפש האלה, מה עם נפשן? כי אנחנו יודעות איזה תופת זה להיות שם, וכמה זמן אפשר להיות בתוך דריכות של מלחמה? אתה בתוך שדה קרב נוראי, אם הם ביחד, אם לא פגעו בהם, מאיפה הם שואבות את הכוחות שלהם? כי היה נראה שהם היו על הקצה, היו על הקצה. אני זוכרת איזה יום אחד שאחת שם נכנסה לאיזה בכי כזה, עם היפרוונטילציה, התחילה לעלות במדרגות, והתיישבה שם על המדרגות, ובכתה את החיים שלה, בכתה, והיה לה כזה… [חן נושמת נשימות מהירות קולניות] כאילו, עם חוסר אוויר כזה, והיא רצתה, היא רצתה רגע לעצמה, היא רצתה, כי גם הביחד הזה הוא גם מאוד לוחץ. זה לא רק… נכון, זה אחת בשביל השנייה, ועוזרים אחת לשנייה, אבל זה גם נורא לוחץ, אתה רוצה רגע את הפרטיות שלך, או אתה רוצה רגע את הזמן שלך, את האוויר שלך.

לי: מתי מגיע השלב שאת מבינה שאתם חוזרים הביתה?

חן: הם אמרו לנו ערב קודם, אתם יוצאים, אבל זה כבר היה משהו שאמרו לנו, שני ערבים קודם, אתם מחר, והמחר הגיע, וזה לא היה אנחנו… ואז במוצאי שבת אמרו לנו, אתם מחר בבוקר, אנחנו נעיר אתכם בשעה זאת וזאת, ובאמת כאילו, הוא אמר לנו באיזושהי שעה שכבר נקום, ו…

לי: מה עובר לך בראש באותו הרגע?

חן: התרגשות, התרגשות גדולה, אבל גם פחד, הכול היה גם… הייתה המון המתנה, והיה המון פחד בשחרור שלנו, עם כל ההמון הזה שצבא עלינו, ו… בשלב שאנחנו עוברים לצלב האדום, וכבר החמאס כבר לא שומרים עלינו. אנחנו הולכים שם, כאילו, הולכים איזה כברת דרך שם ברחוב, במעבר מהרכבים של החמאס לרכבים של הצלב האדום, אנחנו מצולמים, והכל מבוים, והכל במופע ראווה של חייהם, שהם התלבשו, והתכוננו לזה, לבשו את המדי א' שלהם, שלא ראינו אותם אף פעם ככה, מדוגמים, כמויות על הטנדרים בשיירה, ומעבר במקום מאוד המוני. אני אמרתי, שאלתי את עצמי, "אז איך ישראל אפשרה את זה?" לא ידעתי שלישראל לא כל כך הייתה אמירה בדבר. "איך ישראל אפשרה את המעבר במקום הזה?" איך זה לא במקום יותר צנוע, יותר… פחות חשוף, כשהם גם המון על המכוניות של הצלב האדום, ועומדים כבר על המכוניות ועם מקלות בחלונות, כאילו, פחד, פחד שלנו, עד הסוף, כבר שרדנו, כבר… אנחנו משתחררים? לא. אז עד הסוף לפחד. ואז… והג'יפים מתחילים לנסוע בשיירה, והכבישים נגמרים, והם עושים פרסה ומסתובבים, ואנחנו מבינים שאנחנו הולכים לנסוע עד מעבר רפיח, ואז פתאום, כמו במטה קסם, אנחנו פתאום עוברים לכוחותינו. כאילו פתאום כוחותינו באיזשהו מקום בעזה, ואנחנו עוברים אליהם, וזה היה מאוד מאוד מאוד מרגש.

החזרה הזאת הייתה השמחה הכי עצובה של החיים שלי. ידעתי שנדב לא יחכה שם לחבק אותי, להגיד לי שזהו, שאני מוגנת, נורא רציתי שמישהו יעטוף אותי ויגיד לי כאילו, זהו, את מוגנת, אחרי כל מה שעברנו שם. באמת קיבלו אותנו מאוד ברגישות, היה נראה שבחרו את האנשים, את מיטב אנשינו, עם הקול הכי נעים והעיניים הטובות והרגישוּת.

כן, עברנו לרכב ממוגן שלקח אותנו, שהוציא אותנו לבארי, ושם עברנו למיניבוס שלקח אותנו לחצרים. ובאמת, שם הכינו, וואו, גם בחצרים, וכאילו חשבו על כל דבר, והכל היה בכמויות, ב… רק לתת לנו.

ואז המעבר ליסעור, והכבוד הגדול שנתנו לנו ככה, עומדים בחצי עיגול כל הצוות האווירי, ואגם ואני עוד עם התחושות הקשות של… לא היסעור הפגיז אותנו, אבל נתנו לנו כל כך הרבה כבוד, וכל כך פחדנו מהם שם, בעזה, מפעולות האוויר שהיו, זה היה…

לי: אמרת להם משהו?

חן: אני התחלתי לדבר על זה כשחזרתי, כי אני, בי שם בעזה נשבעתי, שאני אדבר על זה, על המורכבות הזאת. ואז אתה חוזר לפה ואומרים לך, לא לדבר על זה יותר מדי, לא עם התקשורת, לא עם התקשורת הזרה, בטח שלא, כי זה לא עושה לנו שירות טוב, אבל זה דבר קשה ביותר. ו… ואנחנו רואים גם פה איך… כמה קשה כאילו, לבוא ו… אתה רואה אנשים שעשו מבצעים, והתקדמו, והגיעו לעמדות מאוד בכירות בצבא, לא מסוגלים לבוא ולהגיד סליחה.

סליחה על מה שעברת בשביעי בתוך הממ"ד שלא הגענו אלייך. נלחמנו, לחמנו, היינו בזירה אחרת. לא הצלחנו להגיע אליכם, סליחה שהיית בעזה והפגזנו שם ת'חיים, היית שם עם הילדים שלך. כאילו, אני די מדברת על זה עכשיו מול אנשים. לא… אני כאילו לא מבקשת את זה שיעמדו בתור ויגידו סליחה, גם ממקום מאוד של… זה הערכים שחינכנו, נדב ואני את הילדים שלנו, לקחת אחריות, להיות ראש גדול, לא בקטע של אצבע מאשימה, באמת ממקום של… אתה רואה כמה זה קשה לאנשים לעשות את זה.

או שאני שמה את ההתכתבות של ים עם תומר, עם החבר שלה, מעל שנתיים, את ההתכתבות שלה מהממ"ד. כמה היא פוחדת, הוא מנסה להרגיע, וכמה היא פוחדת, כמה היא זועקת לעזרה, כמה היא מתחננת. "חייבים לעזור לנו, ולבוא לקחת אותנו אנחנו רוצים ללכת מפה, וכמה אני מפחדת ואני לא מרגישה טוב", והיא גם מתריעה על משפחת קוץ שלא עונה מהבוקר, ומפנה לשם כוחות, "לכו תראו מה קורה". ואני שמה את זה מול הפרצוף של אנשים באיזושהי תקווה.

לי: אנשים זה… אנשי צבא.

חן: כאילו, האמונים על ביטחוננו. שיבוא מישהו ויגיד, "הלוואי ויכולתי לקחת חלק מהכאב הזה ממך…" כי אני צריכה ללכת עם זה כל חיי. על כמה היא פחדה וכמה היא…[חן מדברת תוך כדי בכי] כן, התחננה על החיים שלה. זה… כאילו בניסיונותיי להעביר איזשהו מסר או להגיד איזושהי אמירה, זה… כן, יש לי איזשהן, אני יודעת, ציפיות או בקשות או… שאנשים ילכו עם זה, אני שמה להם את זה מול הפרצוף. אל מול אלופי משנה ותתי אלופים ואלופים. ושכן, שיראו את זה מול הפרצוף שלהם.

זה בסוף, אתה רואה שלאנשים קשה, אני כן חווה מהאמונים על ביטחוננו, אני חווה את הבושה הרבה פעמים, אני חווה את הכאב. את הראש המושפל. ו… ואני מרגישה הרבה פעמים שזה, בלי שהם יגידו את הסליחה או ייגשו אליי, זה פוגש את האנשים במקום הכי אישי שלהם, הכי… כמעט כולם הם בעלי משפחות ועם ילדים. ויש לי טווח ילדים רחב. אז זה איפשהו פוגש את האנשים, הרבה פעמים, במקום הכי אישי שלהם. ואתה מרגיש את הקושי. הרבה פעמים את השתיקות, ש… שאני מרגישה שהם מאוד איתי, האנשים, באותו רגע, כשאני עומדת ומספרת, ואז אחר כך זה מכה בי כאילו, כמה היינו לבד בשביעי, כמה הם איתי עכשיו, גורמי הביטחון הבכירים ביותר, ואיפה הם היו בשביעי לעשירי? היינו כל כך לבד.

לי: את מרגישה היום שאתן ממלאות את הבקשה של החטופות שנותרו מאחור?

חן: אנחנו כל יום בוחנות את זה מחדש, ושואלות את עצמנו אם אנחנו עושות מספיק, ואני מקווה שכל אחד, כל אדם פרטי ישאל את עצמו, כי אני יכולה להעיד שהם עושות שם הכל בשביל לשרוד, בשביל לחיות, בשביל להיות בסדר בתוך מציאות מאוד לא בסדר. השאלה אם אנחנו, כל אחד כאדם פרטי, החברה, הממשלה, העולם, עושה בשבילם את הכל? הם עושות שם הכל. הם. זה דבר שאנחנו שואלות כל יום את עצמנו. מה עוד אנחנו יכולות לעשות שעוד לא עשינו? [מוזיקת רקע] וזה באמת, דיסוננס מטורף, אתה חי את החיים, ואתה גם עדיין… הלב שלך והמחשבות איתן, איתם, עם מי שעוד שם בעזה.

[מוזיקה]

לי: חן אלמוג-גולדשטיין, תודה רבה לך.

חן: תודה.

לי: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה עדי חצרוני, דניאל שחר, שירי אראל ודני נודלמן. על הסאונד גיא ענבר, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני לי נעים, אנחנו נהיה פה גם מחר.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה