ביום שבת האחרון היכה אסון נוראי במג'דל שמס, לאחר ששנים עשר ילדים נרצחו בפגיעה ישירה של רקטת חיזבאללה במגרש כדורגל ביישוב. הטרגדיה הזאת הציפה מחדש זכרונות מהיסטוריה קשה וחוויות של קיפוח של היישוב הדרוזי על ידי מדינת ישראל, אליה סופח אחרי מלחמת ששת הימים. אז הפעם, אנחנו עם כתבנו גיא ורון, ועם ד"ר סלים בריק מהאוניברסיטה הפתוחה ובן המקום, על האסון של מג'דל שמס.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/07/2024.
[חסות]
[מוזיקת פתיחה, נמשכת כמוזיקת רקע]
יוסי: היום יום שני, 29 ביולי, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני יוסי מזרחי, ואנחנו כאן, כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.
ד"ר בריק: האמת, שאני כל הדרך ממש פחדתי ממה שאני הולך לראות, ובתוך תוכי גם קיוויתי, שאני אגיע אחרי שכבר פינו את ה… פצועים ואת ההרוגים. אני אפילו עכשיו לא זוכר את הדרך שעשיתי מכרמיאל עד ה… עד הכפר. זה משהו נורא ואיום, בוודאי.
[מוזיקת רקע]
יוסי: זו הייתה נסיעה, שד"ר סלים בריק קיווה שלא תיגמר. אבל במוצאי שבת, כששמע על האסון ביישוב, ידע שהוא חייב להגיע למקום שבו גדל, למקום שבו הוא מכיר כל סמטה, מקום שהוא עדיין מגדיר כבית. אז הוא עלה למכונית, והחל לנסוע צפונה.
ד"ר בריק: תחושה קשה מאוד. אתה יכול לתאר לעצמך, סבא יושב עכשיו ושני הילדים שלו, כל אחד מהם איבד בן? יש לי שכן נוסף, לא רחוק מפה, שבן אחד, איבד אותו, ובן השני, בעצם, נלחם על חייו בבית החולים. אה… אין מילים.
אני כל הלילה רק חשבתי על ה… בת דוד שלי, מה עובר עליה, שהיא איבדה את הבן שלה? כל כך נלחמה שיהיה לה הילד הזה. מה עובר עליה, שהיא פשוט מאוד קמה, ואין לה ילד? וכל הלילה לא הצלחתי להירדם, ניסיתי להירדם, ידעתי, שלמחרת יש לי הרבה מה לעשות, אבל כל הלילה השאלות האלה ניקרו לי בראש, וכל הלילה הרגשתי שאני לא מסוגל. [שואף אוויר] ובבוקר הרגשתי כמו נהר שמצליח לשבור את הסכר. ברגע אה… כלשהו לא יכולתי לעצור את הדמעות, וממש בכיתי כמו ילד קטן. והרגשתי שאני, כנראה, זקוק לזה כדי להתפרק, כדי להבין איזה אסון נוראי עבר עלינו, איזה אסון נוראי עבר על איזה ארבעים משפחות לפחות כאן במג'דל שמס. זה נורא.
יוסי: דיברנו עם סלים בדיוק כשחזר מהלוויה המשותפת במג'דל שמס. כשהלך ברחובות הכפר, הזיכרונות הציפו אותו. הילדות, הבית והכפר שלא ממש השתנה. יישוב לא גדול, תקוע בין סוריה, ישראל ולבנון. ואולי זו הסיבה שההיסטוריה שלו כל כך מורכבת וקשה.
ד"ר בריק: יש דברים יפים שאתה זוכר מהילדות ו… עוד שלא ידענו שאיזה סכנות מחכות לנו, מה אורב לנו בעתיד. ויש גם זיכרונות ממלחמת יום כיפור, שמאוד אה… רציתי להדחיק. אני זוכר, שהייתי ילד קטן במלחמת יום כיפור, שרצתי באיזה סמטה, רציתי לקנות משהו, כנראה, ממרכז הכפר. ובמרחק כמה עשרות מטרים, בניין שלם מתפוצץ מול העיניים שלי. ואז אני נבהל ורץ בחזרה הביתה. ואחר כך מתברר שבבניין הזה גם מישהו נהרג. אז אה… פתאום פלאשבק כזה, שהוא בעצם אה… הכל חוזר, ואתה… כאילו אתה חוזר לילדות, כאילו אתה מתחיל לחשוב, על איזה מסלול חיים עברת, כמה הפתעות לא נעימות מחכות לך. איך, איך יכולתי לחשוב ש-40 משפחות במג'דל שמס, תיפול עליהן טרגדיה כזאתי ברגע?
[מוזיקת רקע]
יוסי: אז הפעם האסון של מג'דל שמס. שלום גיא ורון.
גיא: שלום יוסי.
יוסי: תגיד, עם כל האסון הכבד הזה, שפקד אותנו, את מג'דל שמס, כשיישוב שלם, יחסית גדול, ממשיך להתנהל בשגרה, כשמסביבו יש מלחמה, מעל הראש יש טילים וכטב"מים עשרה חודשים, אפשר להגיד שזו הייתה שאלה של זמן?
גיא: ברור שזה היה עניין של זמן. אפשר גם להגיד שזו הייתה רולטה רוסית, ואפשר לומר שזה היה נוח מאוד למנהיגים שלנו, בכל הדרגים, צבאי, מדיני, ש… שהצפון יספוג, כי הוא זירה משנית, כי כאן יש קרב הגנה, כי הדבר החשוב זה מה שקורה בעזה כרגע. אבל אני, אני לוקח אותך שבועיים אחורה. בני זוג מרמת הגולן, בני משפחת ברנס, נהרגים מפגיעה ישירה של רקטה, כחלק ממטח של 50 רקטות. כמה ימים לפני זה, לרמת הגולן נורו במהלך אה… ששש… יממה וחצי, 300 רקטות, בתגובה לחיסול של מפקד בכיר אחר של חיזבאללה בלבנון.
היה מאוד נוח לאנשים, לכל הדרגים, לזה שהמחיר לחיסולים המוצלחים מאוד של ישראל, שמראים על המודיעין הנהדר ועל היכולות הצבאיות, ועל הכטב"מים וכלי הטייס, היה נוח שהמחיר מגיע בדמות ירי לרמת הגולן או לשטחים פתוחים בגליל. אבל מה לעשות שכל הרקטות שנורות עלינו, ברובן, הן נשק סטטיסטי? והרבה פעמים הן בשטח פתוח, והרבה פעמים זה בבתים שאין שם אנשים, וקורה גם פעמים שזה פוגע באנשים. אז בסך הכל, 23 אזרחים, בנוסף ל-20 חיילים, קצינים, אנשי מילואים, שנהרגו בצפון, שנהרגו כאן מתחילת המלחמה. זה מספרים שלא היו גם ב-2006, במלחמת לבנון השנייה.
וגם אם חיזבאללה לא התכוונו לירות על הדרוזים בגולן, כי זה יוצר להם בעיות בלבנון עם הדרוזים, זה בסוף קרה, וזה היה עניין של זמן, אם זה היה פוגע במג'דל שמס, או שזה היה פוגע בנאות מרדכי, בעמיר, בשמיר, בשדה נחמיה, ובעוד הרבה מאוד יישובים בצפון, שלא פונו וחיים שם אנשים עדיין, כי המדינה לא פינתה אותם.
יוסי: אז בוא נדבר על ההנחיות של פיקוד העורף לגבי רמת הגולן. איך ההתנהלות הייתה עד עכשיו?
גיא: לצורך העניין, באופן רשמי, רמת הגולן הוא אזור ירוק. מה זה אומר אזור ירוק? שאין בו הגבלות. יש עליו הגבלות שחלות, כמו על כל יתר מדינת ישראל, שהוא לא אה… עוטף עזה, או עוטף לבנון, אם תרצה, יישובי קו עימות בצפון. למעשה, החיים פה היו אמורים להתנהל כרגיל, בתי ספר וגנים וקייטנות, ובעצם, מלבד אתרי תיירות, ציפו מהאנשים להתנהל כרגיל. אבל אי אפשר להתנהל כרגיל, כשאנשים כאן תלויים בפרנסה שלהם בתיירות, אז אין צימרים ואין מלונות, ואין אנשים שבאים לאכול במסעדות. ואגב, המדינה גם לא פיצתה את האנשים, בהתאם למה שקרה. אני אתן לך את הדוגמה הכי פשוטה - תושב מג'דל שמס, שעובד בקריית שמונה, ויש רבים רבים כאלו, לא זכאי לשום פיצוי מהמדינה. זה אומר, שאם העסק שהוא עבד בו בקריית שמונה נסגר, כי זה קו עימות, כי זה מקום מסוכן, כי היישוב מפונה, אם הוא היה גר בקריית שמונה, הוא היה זכאי עד עכשיו לדמי חל"ת, לדמי אבטלה מלאים. אם הוא גר במג'דל שמס, לא, מצפים ממנו למצוא עבודה אחרת.
יוסי: אנחנו יודעים לומר למה הרקטה הזו לא יורטה?
גיא: אני יודע לומר את מה שדובר צה"ל מסביר. הרקטה נורתה מאזור חוות שבעא, מהכפר שובא, שזה מרחק אה… של בערך עשרה קילומטרים מאיפה שאני עומד עכשיו. הטופוגרפיה היא כזאתי, שזה בעצם עלה מעל הר דב והחרמון, ונפל כאן במג'דל שמס. הם אומרים שזה יותר מסובך ליירט רקטות כאלו. ואני אגיד את מה שאנחנו אומרים כל הזמן, ואתה יודע, תחת העמימות המסוימת, אבל שהיא ידועה לכולם, הטופוגרפיה של הגליל היא לא הטופוגרפיה של עוטף עזה, יותר קשה ליירט כאן רקטות, ולכיפת ברזל, אין את אחוזי ההצלחה כמו שיש בדרום.
יוסי: שמענו את הטענות של התושבים, שהאזעקה החלה פחות או יותר בזמן נפילת הטיל, ולא היה זמן להיערך לכך. גם בהנחה שהיה זמן, יש להם בכלל ממ"דים? יש מקלטים? יש לאן לרוץ?
גיא: מי שלא מכיר בכלל, כל מחוז צפון במדינת ישראל, מיליון ארבע מאות אלף תושבים, לארבעים אחוז, אין פתרון מקלוט אם זה מקלט או ממ"ד. בכפרים הערביים הנתונים גרועים בהרבה, בכפרים הדרוזיים הם לא שונים בהרבה. ספציפית, צמוד למגרש, למקום הנפילה הייתה מיגונית. זו מיגונית שמתאימה, בוא נאמר, ל-30 איש שרצים מאוד מהר, אבל הנפילה הייתה כל כך קרובה, והזמן ההתראה היה שניות בודדות, שלא היה זמן באמת לילדים לאיפה לברוח.
יוסי: אחרי היומיים האחרונים, שאתה מסתובב אצל הדרוזים במג'דל שמס [מצקצק בלשון], משהו הולך להשתנות בשגרת היומיום שלהם? או שהם ינסו לחזור, פחות או יותר, למצב הקודם ולקוות שלא יקרה?
גיא: אנחנו נמצאים עדיין לפני התגובה של מדינת ישראל. היו תקיפות גם באזור הבקאע, היו עוד כל מיני פעולות ביממה האחרונה, אנחנו שומעים שוב פעם הצהרות על זה ש… דם ילדי הצפון ודם ילדי ישראל הוא לא הפקר, וחיזבאללה יספוג מכה קשה, וזה קצת ריטואל שאנחנו שומעים יותר מדי חודשים, יותר מדי פעמים. אה… אני חושב שכולם מחכים לראות מה תהיה התגובה. והשאלה, האם מי שמתכנן עכשיו את הפעילות, חושב איך זה מסתיים ביום שאחרי, כי בעזה הפתיעו אותנו, ובעזה זה לא הסתיים עד עכשיו, ואי אפשר להיכנס למלחמה בלבנון ולמהלך רחב בלי שמתכננים את הסוף של זה.
[הקלטה] תושב מג'דל: [צועק בכעס] "עשר חודשים מפציצים אותנו כאן, אחד עשרה ילדים הלכו, ועכשיו אתם באים לכאן?! עכשיו אתם באים לפה?!"
[מוזיקת רקע]
יוסי: כמה שרי ממשלה שהצפינו לכת, והגיעו למג'דל, התקבלו על ידי המקומיים במחאות מאוד מוכרות מקהילות ומאזורים אחרים בארץ.
[הקלטה] תושב מג'דל: [צועק בכעס, קולות ברקע] "עשר חודשים, עשר חודשים, אני במילואים, לא, לא אל תלחץ לי את היד ככה, אל תשתיק אותי, אתה… הנשמה שלנו נקרעת כאן, נקרעת פה, אין לכם בושה, את הקול שלי נתתי לכם, ומה עשיתם איתו?! זרקתם אותו לפח, זרקתם!"
[מוזיקת רקע]
יוסי: הפעם הצעקות הושמעו על ידי תושבים דרוזים, שרובם בכלל אינם אזרחים, אבל יודעים היטב מי היה צריך לדאוג לביטחון שלהם ביישוב המרוחק. כדי להבין לעומק את הטרגדיה, צריך להכיר את הסיפור של מג'דל שמס, כפר שחי עשרות שנים במשבר זהות, כפר עם היסטוריה שהולכת הרבה אחורה, ואת הסיפור הזה נשמע מפיו של ד"ר סלים בריק מהאוניברסיטה הפתוחה, שחוקר את ההיסטוריה של העדה הדרוזית.
ד"ר בריק: כן, מג'דל שמס היא יישוב מאוד ותיק, מהמאה ה-16, בעצם ה… הקימו אותו דרוזים מ… מהר הדרוזים, ומג'דל שמס גם יישוב היסטורי, הוא נלחם גם בצרפתים ושרפו אותו שלוש פעמים.
יוסי: אבל אנחנו נדלג מעט קדימה, ליוני 1967, אז ישראל כבשה את הכפר, והתושבים הדרוזים-סורים, הפכו פתאום לתושבים במדינת האויב, ישראל.
ד"ר בריק: הם תפסו את עצמם כסורים לכל דבר, והם האמינו שהכיבוש הוא זמני, זאת אומרת, הם חשבו שיתנהל משא ומתן, יהיה שלום, ואז יחזרו לסוריה, ואנחנו מדברים על אנשים שנקרעו אפילו מהמשפחות שלהם. המשפחות, אה… למשל, נחצו, חלק נשאר בתוך ישראל וחלק נשאר בסוריה, וזה גרר טראומות וכאבים וגעגועים. אני, עד היום אני זוכר איך אמא שלי הייתה בוכה בלילות, שהיא לא ראתה את האחים והאחיות שלה שנים, והיא נשארה לבד פה.
יוסי: זו הייתה המציאות של תושבי מג'דל שמס - סורים שחיים במדינה זרה. וכך נקלעו למצבים מטורפים. למשל, הצבא הסורי, שניסה לפגוע בכוחות צה"ל הרג אזרחים שלו בתוך מג'דל שמס. אמא של סלים נותקה בשנת 67' מהאחים שלה בסוריה, אבל עד מלחמת יום כיפור, אז הגבול שוב השתנה.
ד"ר בריק: אחרי 73', למעשה נוצר מצב ש… אה… קודם כל, הגבול בעצם התקרב מאוד למג'דל שמס, ממש אה… קרוב לבתים. ומצד שני, הסורים יכלו להיכנס למקומות שבעבר, עד 73', לא יכלו להיכנס אליהם, וככה נוצר קשר עין. עכשיו, קשר עין הזה, בעצם, האנשים ניצלו אותו מהר מאוד, כדי לדבר עם קרובי משפחה שלהם בצד השני של הגבול, דרך המגפונים.
יוסי: הקירבה הזו הולידה את גבעת הצעקות. המשפחות הדרוזיות, שנחלקו על ידי המלחמה והגבול בין ישראל וסוריה, היו מגיעות, כל אחת לצד אחר של הגבעה, ממש על הגבול, ומנסות להתעדכן בצעקות. טרום עידן שיחות הווידאו, זה היה הקשר הממשי היחיד בין קרובי המשפחה.
ד"ר בריק: גבעת הצעקות, עד היום, אני זוכר אותה, ככה, בצורה רומנטית, אני, אני הסתכלתי על האנושיות שבדבר הזה, איך אישה בוכה בצד הזה, ומדברת עם הקרובים שלה בצד ההוא, ואיך הם עונים לה, ואתה שומע את ההד, אה… זה ממש קורע לב, פשוט מאוד, זה נושא שמשקף איזה טראומה אנושית, שאתה קורע משפחה ממש, ולא משפחה אחת, ואיך האנשים מתמודדים עם הגעגועים, מתמודדים עם אובדן הקרובים שלהם, שאתה לא יודע, בעצם, מה קורה למשפחות האלה, מה עובר עליהם, איזה אירועים קורים להם, מתחתנים, מתגרשים, יש להם כאלה שנפטרים, אה… סיפור אנושי ממש כואב, ועצוב.
[מוזיקת רקע]
יוסי: ב-1981 ישראל מספחת אליה בחוק את רמת הגולן. לתושבי מג'דל שמס הייתה הזדמנות להתאזרח, אבל רובם סירבו ונותרו תושבים בלבד.
ד"ר בריק: אני למשל, אה… המשפחה שלי, חלק גדול ממנה היה מחובר לישראל עוד הרבה לפני 67', וחלק מהדודים שלי ברחו לישראל, ואפילו היו, שירתו בחיל המודיעין בישראל.
אבא שלי בכלל נולד בבית ג'אן, אז ככה שזה קצת שונה, אבל אה… אה… כמובן יש לך מנעד גדול של דעות, יש כאלה שבעצם תפסו את הסיפוח בצורה שלילית, ויצאו נגדה ונגד הסיפוח, ועד היום יש גם חלק שהוא מחזיק בעמדות רדיקליות. אני חושב שזה גם קשור איכשהו לכל האווירה הגיאו-אסטרטגית באזור, זאת אומרת, כאשר היה משא ומתן, והיה סיכוי להחזרת רמת הגולן, האנשים התחילו לחשוש לעתיד שלהם. זאת אומרת, מה אתה? או שאתה תהפוך להיות פליט בישראל, או שאתה תשלם ביוקר תחת השלטון הסורי. ואנחנו יודעים שבסוריה זה משטר דיקטטורי, משטר אלים ו… אה… לא אנושי, ומיעוט קטן, הוא מיעוט מאויים אה… בכל מקום, על אחת כמה וכמה במשטרים לא דמוקרטיים.
יוסי: החשש מסנקציות סוריות, במקרה שהגולן יוחזר לידיהם, גרמו לדרוזים להתרחק מכל גורם ישראלי. כך גם נוצר נתק בינם לבין הדרוזים בכרמל ובגליל, שהזדהו, מאז מלחמת העצמאות, עם ישראל.
ד"ר בריק: מעבר לזה, סוריה גם השכילה, בעצם, לאמץ הרבה מאוד בנים של רמת הגולן ללמוד בסוריה. בצורה כזאת היא גם יצרה שכבה, שתומכת בקו הפרו-סורי נגד הסיפוח, מצד אחד. מצד שני, יש לך את האפליה, שישראל, בעצם, מנהיגה כלפי הדרוזים בכלל והדרוזים ברמת הגולן על אחת כמה וכמה. אם אתה מגיע לרמת הגולן, אתה תראה, למשל, את הכבישים, עדיין משנות ה-60, שנות ה-70, אותו דבר. לא מתרחבים, לא שום דבר, ההשקעה בדרוזים פה היא אפסית. אנחנו בעצם כדרוזים, קח את הדרוזים בישראל, כן, שמשרתים בצה"ל, ותסתכל על המצב שלהם, שבעצם, רוב היישובים הדרוזים הם ב… ב… בסולם נמוך בדרג הדירוג הסוציו-אקונומי. אה… יש אבטלה מאוד משמעותית, בעיקר של בנות דרוזיות, אפילו משכילות עם תואר שני. וכמובן, כל… בעניין הפקעות האדמות, הכנסות, כל הדברים האלה, ואתה אומר, מדינת ישראל בעצם מתייחסת לדרוזים באופן אינסטרומנטלי, באופן כללי.
חסות אחת, וממש מיד חוזרים.
[חסות]
יוסי: ד"ר סלים בריק, בוא נסתכל על השנים הרבות שחלפו מאז סיפוח הגולן. יכול להיות, שהעובדה שהדרוזים החליטו, ברובם, לא לרוץ להיות אזרחים ישראלים, גרמה למדינה לא להשקיע פה, ביישובים או בתושבים עצמם, כי הם, מה שנקרא, "לא משלנו"?
ד"ר בריק: לא, אני, ברשותך, אני רואה את זה הפוך. אני רואה, שאם המדינה מתייחסת לאזרחים בצורה הוגנת ומראה פנים טובות וכוונות טובות כלפיהם, זה בעצם מעודד אותם. בעיקר, כאשר אנחנו מדברים על אוכלוסייה, שהיא נמצאת במצב של חרדה מתמידה. ופה, הדרוזים, גם יש להם חרדות לגבי הזהות שלהם. האם הם יכולים להזדהות עם מדינת ישראל ולמצוא את עצמם יום אחד בסוריה? זה שאלה. השאלה השנייה, האם מדינת ישראל רואה את עצמה, מדינת כל אזרחיה? ברור שלא. היא אומרת, "אנחנו מדינת היהודים, וכל השאר, בעצם, הם נתינים". אז אני חושב להיפך - אם ישראל הייתה משקיעה בדרוזים פה ומשקיעה בתשתיות ומתייחסת לזאת בצורה יותר הוגנת, אני חושב, ששיעור אלה שירצו להיות אזרחים במדינת ישראל יהיה הרבה יותר גדול. אבל, בוודאי, יש כאן דיונים לגבי העתיד. והרבה אנשים חוששים שאם אנחנו נטיל את כל הביצים ל… אה… בסל הישראלי, מחר אנחנו הולכים למצוא את עצמנו מוחזרים לסוריה, משפחות שלנו משלמות מחיר יקר. אנשים עושים את החישובים האלה, ואנשים חיים בחרדות רבות. אנחנו אזור מאוד לא פשוט ומאוד לא פשוט למיעוטים, על אחת כמה וכמה מיעוטי גבול כמו הדרוזים.
יוסי: אז זהו, אמנם לאט, אבל המצב משתנה. היום, כבר עשרה אחוזים מתושבי רמת הגולן הדרוזים, הם בעלי אזרחות ישראלית. והצעירים, הדור שלא ידע את בשאר, כבר הופכים ליותר פתוחים, יותר מחוברים לישראליות.
ד"ר בריק: קודם כל, היום רק שמונה אחוזים מתושבי רמת הגולן נולדו לפני 67'. אז ככה, שאתה יכול לתאר לעצמך, שהרוב המכריע של הדרוזים בגולן הם יצירים של מדינת ישראל, הם יצירים של מערכת החינוך הישראלית, של, חלק מהם, גם של האוניברסיטאות הישראליות. הם מעורים בחברה היהודית, הם מקובלים בחברה היהודית, היהודים מתקבלים פה ברמת הגולן ממש בצורה מצוינת. אז אה… אה… פה אין את השאלות האלה, ולכן אני חושב שהרבה יותר קל, למעשה, לצעירים האלה, כן, לאמץ מדיניות יותר הוגנת ויותר ליברלית כלפיהם. וזה יישא פרי בהמשך, אין ספק בכלל.
יוסי: ובתוך התהליך הזה, תהליך של שינוי, של השתלבות, קרה האסון. ונשאלת השאלה, איך יכול להיות שמערכת הביטחון איפשרה ליישוב ישראלי, אחד מתוך ארבעת היישובים הדרוזים בגולן, קרוב לגבול הסורי-לבנוני, להמשיך להתנהל כאילו בשגרה, כאשר הטילים והכטב"מים עוברים מעליו כל הזמן, עם מחשבה נאיבית, שפה לא יקרה שום דבר.
ד"ר בריק: אני חושב שזו תערובת של שני דברים קטלניים. הדבר הראשון, הוא, בעצם, נקרא לזה wishful thinking, כאילו שטוב, אנחנו לא יעד ולכן לא יטווחו עלינו, הם לא יפגיזו אותנו, ולא לקחים בחשבון שגם יכולות לקרות טעויות או דברים לא מכוונים.
הדבר השני, בעצם, זה מחזיר אותנו למה שאמרתי קודם - עניין התשתיות, כל התשתיות האלה, שאנחנו זקוקים להן באמת במצב של מלחמה, ואני לא רק מדבר על שירותי בריאות וכולי, אלא אני גם מדבר על מקלטים, ואני מדבר על כבישים עם נגישות, למשל, תראה איזו צפיפות נוראית נמצאת ב… ב… ביישובים בגולן, במיוחד באזור הזה שהיה בו האסון. ואני חושב, שצריך להיות מחשבה, גם של הרשות המקומית וגם של אה… צה"ל וגם של מערכת הביטחון, שמג'דל שמס, ובעצם, היישובים הדרוזים בכלל, הם נמצאים ממש בקו עימות קדמי, ולכן אני חושב שצריך להיות שינוי בחשיבה, איך להתייחס ליישובים האלה, ואיך להשקיע, בעצם, בסוגיות הקשורות לביטחון.
יוסי: בוא נסתכל קדימה, על היום שאחרי האסון, אתה חושב שדרך ההתנהלות, החיים בשגרה בכפרים, יראו מעכשיו שונים לגמרי?
ד"ר בריק: אני חושב שכן. הטראומה הזאת היא מאוד מאוד לא פשוטה, וייקח הרבה מאוד זמן עד שאנחנו נתגבר עליה, וגם זה יהיה באופן חלקי. השאלה גם איזה טיפול ואיזה התייחסות תהיה לכל הדבר הזה ואיזה התמשכות. נקודות האור, שאני רואה, זה הביקורים של חברי כנסת, שאני מאוד מעריך, ואני חושב שהם כן רואים בנו אנשים שווים. אני אה… שואב עידוד מה-אה… אמפתיה הרבה, חסרת התקדים שאני רואה ברחוב היהודי. כמובן, יש חריגים, יש כאלה שכותבים כל מיני שטויות, אבל הרוב המכריע, בעצם, מחבק אותנו, מראה אמפתיה, מראה עניין, אני יודע גם על כל מיני ארגונים, שהתחילו גם לאסוף תרומות למשפחות הדרוזים בגולן. אלה דברים מחממים את הלב, ואני רוצה להגיד לך, בסופו של דבר, מעבר לדתות ולתרבויות ולכל הדברים האלה, בסופו של דבר, אנחנו בני אדם, ואנחנו מתחברים אחד לשני כבני אדם. מה שמחבר אותנו אחד לשני זה האמפתיה, זה האהבה והערכה אחד לשני, הרבה מעבר לפוליטיקה, ולפעמים להיפך, זה אפילו הרבה יותר חזק מהפוליטיקה.
[מוזיקת רקע]
יוסי: ד"ר סלים בריק, תודה רבה לך.
ד"ר בריק: תודה רבה יוסי.
יוסי: ותודה גם לגיא ורון.
[מוזיקה]
יוסי: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - דני נודלמן, עדי חצרוני, שירה אראל ודניאל שחר. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני יוסי מזרחי, ואנחנו נהיה כאן גם מחר.
[מוזיקת סיום]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント