בכל הסכסוך במזרח התיכון, יש שתי מילים שקיבלו משמעות מיתית, שיש להן פוטנציאל להדליק את כל השטח, או אפילו את האזור - אל-אקצא. ועכשיו, ההחלטה של ראש הממשלה להגביל במהלך חודש הרמדאן לא רק עלייה להר הבית של פלסטינים מהגדה, אלא גם של ערביי ישראל, גוררת אזהרות ותרחישים שמזהירים מפני הדבר הזה בדיוק - הוספת דלק לשריפה שהיא המזרח התיכון בימים אלו. אז הפעם, נדבר על מה שקורה עכשיו סביב הר הבית, אבל גם נחזור הרבה אחורה, ונבין למה אל-אקצא הוא נושא כל כך נפיץ, ואיך נוצר אתוס השמירה עליו בכל מחיר.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/02/2024.
[חסות]
אלעד: היום יום רביעי, 28 בפברואר ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום - בכל יום.
מלחמה מרובה חזיתות, היא סוג של גרסה קיצונית ומאתגרת במיוחד של ג'אגלינג - צריך איכשהו לשמור על קשב, על ריכוז, לדאוג שבכל הזירות, שכל הכדורים אם תרצו, יישארו מאוזנים, יישארו בתנועה נכונה באוויר. בחודשים האחרונים ישראל עושה ג'אגלינג מוטרף כזה, מנסה להתנהל בין זירות לחימה שונות - בדרום, בצפון, בתימן, במוסדות הבינלאומיים, וכל הזמן העיניים מסתכלות על עוד כדורים, שיש מי שמאוד רוצה שיצאו מאיזון, שיפלו על הקרקע. אבל עד עכשיו הם בשליטה, הפלסטינים ביהודה ושומרון וערביי ישראל. חמאס מאוד היה רוצה שהם יצטרפו למלחמה בכל הכוח, וישראל, באופן טבעי, מנסה למנוע את זה - לג'נגל. אלא שעכשיו יש משהו שמאיים להפר את האיזון - וזה חודש הרמדאן, העלייה המסורתית להר הבית וההחלטה של ראש הממשלה להגביל עלייה לא רק של פלסטינים מהגדה, אלא גם של ערביי ישראל, להתפלל בהר. יש הרבה אזהרות, הרבה תרחישי אימים, וכולם בעצם אומרים את אותו הדבר - אל-אקצא וניסיון ישראלי להשליט שם הגבלות, זה מהלך שיש לו פוטנציאל נפיץ.
אז הפעם נדבר על מה שקורה עכשיו סביב הר הבית, עם ניר דבורי, פרשננו הצבאי, אבל גם נחזור אחורה להיסטוריה ועם פרופ' הלל כהן, גם נבין מאיפה בכלל התחילה התכונה הזו, איפה נולד המאפיין הזה, איפה נוצר האתוס הזה של הגנה על אל-אקצא בכל מחיר, ואחרת - פיצוץ ענק.
שלום דבורי.
ניר: שלום אלעד.
אלעד: אנחנו שבוע וחצי לרמדאן, תקופה שהיא תמיד מתוחה, בטח בהר הבית, וכמו בכל שנה, גם הפעם יש דיונים שמתנהלים במערכת הביטחון ובדרג המדיני, ואנחנו לא בתקופה רגילה, כמובן, אז מה אתה שומע השנה?
ניר: אז העמדה של הצבא והשב"כ הייתה, לאפשר כניסה של מתפללים, להגביל אותם בגילאים, אם צריך להגביל אותם במספרים, אבל כן לאפשר את זה כי זה נקז של קיטור. אם אתה לא עושה את זה, זה יכול להבעיר עוד יותר את השטח. וזו נקודה שמבחינת מערכת הביטחון צריך כל הזמן להתחשב בה. עמדת המשטרה הפוכה - לא להעלות אף אחד, ואם מעלים את ערביי ישראל אז גם תחת מגבלה וצמצום מאוד-מאוד גדול במספרים. עכשיו, יש לך ציבור שלם שיושב בישראל בשקט מאז השבעה באוקטובר, אתה לוקח אותו ובעצם מחמם אותו ומדליק אותו. ולכן, מערכת הביטחון חושבת שזה לא נכון. בן גביר חושב הפוך. בסוף, מערכת הביטחון זה הילד עם האצבע בסכר, ככה זה נראה. הם גם עושים וגם מתריעים, והמערכת הפוליטית מתנהגת כאחרת. הם טוענים לשיטתם, שכל התפיסות שהיו עד השבעה באוקטובר, קרסו וכל מה שתמיד אמרו במערכת הביטחון התגלה כהפוך, ולכן לא צריך עכשיו להקשיב גם להם הפעם. ועכשיו היו על זה כבר שני דיונים בקבינט וראש הממשלה יצטרך לקבל החלטה. עכשיו, אני רואה איך הוא מושך את הזמן והוא יחליט בוודאי בדקה האחרונה, וכמו שכנראה קורה הרבה מדי פעמים. וצריך להוסיף כאן עוד דבר אחד - שהיועצת המשפטית לממשלה גם קבעה, שלא ניתן להגביל עלייה של ערבים ישראלים נושאי תעודת זהות כחולה להר הבית, שזה לא עובר משפטית. וגם הדבר הזה יצטרך להיכנס כעוד שיקול בתוך ההחלטות של ראש הממשלה.
אלעד: כשבמערכת הביטחון אומרים שהם בעד הגבלה של מתפללים פלסטינים מיהודה ושומרון לפי גיל ולפי כמות, אבל הם גם בעד כניסה חופשית של ערביי ישראל, או אתה יודע מה, אני אנסח את זה אחרת, דבורי - כשבמערכת הביטחון אומרים שהם מתנגדים להגבלה של מתפללים ערבים-ישראלים בהר הבית, מה הם מסבירים? איזה תרחיש אפשרי לתפיסתם הם מנסים למנוע?
ניר: תמיד הילכו עלינו אימים שהר הבית ידליק את עזה. אז עזה כבר נדלקה, אבל יש לך את ערביי ישראל ויש לך את יהודה ושומרון, ואלה שני מקומות שעד עכשיו מנוהגים בשום שכל. וערביי ישראל בוודאי שכרגע שקט. ויהודה ושומרון עם פוטנציאל נפיצות מאוד-מאוד גבוה ועלייה בניסיונות להוציא פיגועים עכשיו. ולכן אתה רואה לאן הולך המומנט, לאן הולך הפוטנציאל כאן, ולכן את הדבר הזה מנסים למנוע במערכת הביטחון.
אלעד: תשמע, אז לעומת מערכת הביטחון אמרת, במשטרה גם אמרו, שצריך להגביל עלייה של ערבים-ישראלים. הם דיברו על גיל 50 ומעלה, השר בן גביר הגדיל לעשות ואמר גיל 70 ומעלה. נתניהו החליט להגביל כניסה של ערבים-ישראלים, אבל עדיין לא הודיע מה בדיוק ההגבלה ובאיזה אופן תוגבל גם כניסה שמתפללים פלסטינים להר. בן גביר, שמענו, מבחינתו, לאסור על עלייה של פלסטינים בכלל להר הבית. אז יש מחלוקת, אבל יש דבר אחד, שכולם מסכימים עליו וזה שבכל האזור, בכל הסכסוך, אם יש שתי מילים שיש להן כבר משמעות מיתית ושיש להן פוטנציאל להדליק את השטח, שלא נאמר להדליק את כל האזור ואולי את כל העולם, ושתי המילים האלה הן אל-אקצא.
ניר: בוודאי, אנחנו בסוף רואים שזה המאחד ומלכד הגדול של כל הפלגים, כל הגורמים, כל הארגונים, כל המדינות, כל הציבור המוסלמי במזרח התיכון. זה הסיפור.
אלעד: "מבול אל-אקצא", זה הרי השם שבחרו בחמאס למתקפה של שבעה באוקטובר, וזה לא מקרי. אמר דבורי, זה הגורם המאחד, המלכד. אל-אקצא זה שם הקוד, זו קריאת הקרב, זה המיתר שעליו חמאס ניסו לפרוט בתקווה שלהם לאחד את העולם המוסלמי במלחמה נגד ישראל. יותר מזה, זה לא מקרי כי חמאס, ככה הסביר לנו פרופ' הלל כהן מהחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, מנסה גם לחבר כך את עצמו לשרשרת מוסלמית ארוכה והיסטורית.
פרופ' כהן: מה שאנחנו כן יכולים להגיד בוודאות זה שאל-אקצא, כמקום וכסמל, זה מוקד של זהות בשביל מוסלמים ברחבי העולם, אבל בראש ובראשונה עבור הפלסטינים. ועוד אנחנו יכולים לדעת שהחמאס והנהגה שלו ברצועת עזה לקחו על עצמם להיות שומרי המקומות הקדושים בירושלים, למרות הריחוק הגיאוגרפי וחוסר היכולת שלהם להיות נוכחים פיזית במקום הקדוש. אז במובן הזה אפשר להגיד שזה לא איזה קופירייטר המציא להם את השם הזה, אלא זה משהו שנמצא עמוק בתודעה שלהם וזה חלק מההוויה הפלסטינית בכלל והפלסטינית האסלאמית בפרט.
אלעד: יש מקבילה? כי יש הרי מקומות קדושים אחרים, יש מקומות שהם קדושים יותר, אבל יש מקבילה לכוח המיתי הזה של אל-אקצא בעולם הערבי?
פרופ' כהן: לא, אני חושב שגם ברמה לאומית וגם ברמה הדתית, אל-אקצא זה גם הסמל, אבל זה לא רק סמל. כשאנחנו אומרים סמל אז אנחנו חושבים על ציור, אני יודע מה, של מנורה עם שבעה קנים. לא, זה הרבה יותר מסמל, זה מוקד של השתייכות, זה מוקד שסביבו התגבשה הלאומיות הפלסטינית, זה מוקד שסביבו בעצם ה… כל התודעה הפלסטינית הובנתה במשך מאות שנים עוד לפני שהיה דבר כזה עם פלסטיני. כלומר, התחושה של החיים בארץ הקודש, שזה בעצם מה שמייחד את ערביי פלסטין משאר הערבים - שהם חיים בארץ הקודש, הם חיים בירושלים וסביבותיה, ושיש להם ייעוד בחיים והייעוד הוא להגן על המקום הקדוש מפני פלישה זרה.
אלעד: אז איפה מתחיל הסיפור שלנו? כי באופן טבעי אני מניח שזה בדת ועדיין לא בלאומיות. אבל האתוס הזה, שהייעוד הערבי-פלסטיני הוא להגן על אל-אקצא מפני פולש זר בכל מחיר, הוא מתחיל מתי?
פרופ' כהן: תראה, השאלה בכל אחת מהדתות מה היא מספרת גם על העבר שקדם לה. כי בעצם כשאנחנו אומרים שאבן השתייה שנמצאת מתחת לכיפת הסלע זה המקום שממנו הושתת העולם - זה מקור השם אבן השתייה - זה לא שייך לדת מסוימת, זה בעצם כל בני אנוש מקורם בהר הבית, מקורם באל-אקצא. אז אחרי זה יש את ההתפצלות: מה קרה שם מבחינת הדת היהודית, מה קרה שם מבחינת הדת המוסלמית, מבחינת הנוצרים, כל אחד והיסטוריה שלו לגבי המקום הזה. אבל התשתית היא זו - שזה המוקד של העולם. עכשיו, מכיוון שזה המוקד של העולם זה מקום שהוא מאוד אוניברסלי מצד אחד. כשאנחנו קוראים את התפילה של שלמה המלך בזמן חנוכת בית המקדש הראשון, כשהוא בונה את בית המקדש הראשון, הוא אומר שזה יהיה מקום שאליו יבואו תפילות בני ישראל ואחרי זה הוא אומר ותפילות כל בני האדם. זאת אומרת, יש את המימד האוניברסלי. אבל יש גם את המימד שבמסורת היהודית, המימד שמייחד את המקום הזה לעם ישראל. אז בעצם המקום הזה הוא מקום של מתח בין שני הדברים האלה - בין התפיסה הכלל-עולמית לבין התפיסה של ייחודיות של עם מסוים. אבל צריך להגיד עוד משהו - שזה גם המקום של הרצח הראשון בהיסטוריה, בגלל שהרצח של הבל בידי קין נעשה על הר הבית. אנשים נוטים לשכוח את זה, אבל בעצם, זה המקום של הרצח הראשון וזה גם המקום של התפילה הראשונה, של הקמת המזבח הראשון.
אלעד: זה אולי לא הכי אינטואיטיבי לצמצם את העולם ואת ההיסטוריה של העולם לשטח אחד לא גדול במיוחד ולטעון שעל ההר הזה נוצר העולם, נוצר האדם, נערכה התפילה הראשונה, הרצח הראשון, המזבח הראשון, בית המקדש - הכל קרה שם. אבל זה המקום וזו האמונה, או המיתולוגיה, של המקום המיוחד הזה. ונכון שיש להר חשיבות מיוחדת לשלוש הדתות העתיקות, אבל אם נתמקד במוסלמים, מתי שם נוצרה תביעת בעלות על הר הבית?
פרופ' כהן: תראה, כשאנשים דתיים מדברים על בעלות, זה אומר שהם מפספסים את המימד של קדושה, כי הדיבור על בעלות, הוא דיבור שהוא מחוץ לקדושה, הוא דיבור זול. אנחנו מדברים פה על משהו אחר. אנחנו מדברים פה על זיקה למקום, על אהבה למקום, על רגש כלפי המקום, על רצון לִשְׁרוֹת במקום ולהתקרב בו לאל. וזה, בעצם, מהרגע שיש את דת האסלאם. כי דת האסלאם צמחה מתוך המסורת האברהמית, הרי מוחמד רואה את עצמו כממשיך של אברהם. גם אברהם נאבק נגד אלילים בתוך חברה אלילית והאמין באל אחד, וגם זה מה שעושה מוחמד. ומוחמד בעצם הוא ממשיך, בעיני עצמו, את המסורת של נביאי ישראל שפעלו בירושלים. ולכן, כשמוחמד והמאמינים שלו בעצם פעם ראשונה פותחים את הפה ומתפללים ואומרים [משפט בערבית] - כשהם מתחילים ואומרים את הפאתיחה, הם קוראים לעבר ירושלים, לא לעבר שום מקום אחר, בגלל שהם יודעים שזה המקום שממנו עולות התפילות, בגלל שזו המסורת בידיהם. כלומר, המסורות האלה היו בעולם, מוחמד היה חלק מהמסורות האלה, הוא זכה לסוג של התגלות, ואז כמובן הוא התפלל לעבר ירושלים.
אלעד: ובתפילה שלו לעבר ירושלים, לעבר אבן השתייה ואל-אקצא, היה כמובן ניסיון לקשור את האסלאם למקום הזה וגם ניסיון, מה, לטעון שהחיבור המוסלמי למקום הוא בעצם עתיק יותר מהאסלאם, עתיק יותר מבית המקדש היהודי, אפילו מהיהדות עצמה?
פרופ' כהן: זה הרבה לפני בית המקדש, אנחנו מדברים על תקופת אברהם אבינו. ברגע שמוחמד משייך את עצמו למסורת האברהמית, ועל בסיס איתן הוא עושה זאת, ברגע שהוא עושה את זה הוא משייך את עצמו לתקופה שקודמת בעצם ליהדות. לכן האסלאם אומר לנו [משפט בערבית] - אברהם לא היה יהודי ולא היה נוצרי, אלא הוא היה חניף מוסלם, הוא היה בן אדם שמאמין באל אחד, הוא מוסר את נפשו לאלוהים, נכנע בפני האלוהים, זה הפירוש של המילה מוסלם. אז במובן הזה, המסלול היהודי, נקרא לו, של בית דוד ובית המקדש הראשון ובית המקדש השני, זה ענף, אחד מהענפים האברהמים. והזיקה שלו, זו זיקה שהוא זכה לה, בגלל שהוא זכה לגור בארץ הקודש, והוא זכה לה עד שהוא חטא והוגלה מארצו על ידי האל בשל עוונותיו. ולכן, בתפיסה המוסלמית הבחירה בעם ישראל והזכות של עם ישראל על הארץ פקעו. האסלאם אומר שמהרחקה זו אין תקומה, אלא אם כן מקבלים את דת מוחמד. ביהדות אנחנו אומרים - לא, אחרי הגלות תבוא הגאולה. זו בעצם המחלוקת.
אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.
[חסות]
אלעד: טוב, אתם חייבים להודות ש"אחד ביום" זה מקום מאוד מיוחד שבו יוצאים לחסות אחרי שצוללים לקורותיו של הנביא מוחמד ולתולדות האסלאם. אז נמשיך מכאן, בחיבור שיצר האסלאם עם הר הבית, חיבור שהוצג ככזה שהולך אחורה, אחורה, דורות ודורות, עוד מהיווצרותה של היהדות - היהדות שלפי האסלאם, זכותה על הארץ פקעה וכעת הדרך היחידה לגאולה עבור יהודים היא להתאסלם. אם נקפוץ קדימה אחרי הרומאים, אחרי הביזנטים, אחרי השליטה הנוצרית בירושלים, אחרי כל זה הגיעה הכיבוש המוסלמי, ואז התעצבה מציאות שבעצם ממשיכה במידה מסוימת עד היום, כי אז הוקם מסגד אל-אקצא.
פרופ' כהן: ואז בסביב שנת 638-640 עומר בן אל-ח'טאב, הח'ליף המוסלמי, נכנס לירושלים. ואז הוא הולך ל… לכיוון המקום הזה, לכיוון המקום הקדוש. הוא התפלל לעברו במשך חודשים. וכשמגיעה שעת תפילה הוא מחפש מקום להתפלל. והשאלה איפה למקם את המסגד במקום הקדוש. ועומר בן אל-ח'טאב אומר, 'אנחנו נמקם את המסגד בדרום ההר וככה כאשר אנחנו מתפללים אנחנו מתפללים לעבר מכה והגב שלנו לאבן השתייה, הגב שלנו למקום שיצאנו ממנו והפנים שלנו למקום שאליו אנחנו הולכים', שזה מכה.
אלעד: כלומר, הוא רצה לשמר את מסורת מוחמד, להקים בית תפילה באל-אקצא, והקים מסגד בדרום ההר?
פרופ' כהן: מקימים מסגד זמני, ואז… בדורות שלאחר מכן, בונים את המסגד פחות או יותר בצורה שאנחנו מכירים אותה היום, ומעל כיפת הסלע מקימים את המבנה המפואר עם הקרמיקה מסביב והעיטורים והפסוקי קוראן ששזורים במקום, בשביל לסמן.
אלעד: והיהודים, הם הורשו בתקופה הזו להעלות להר הבית, להתפלל בהר הבית?
פרופ' כהן: בתקופה האומיית, זאת אומרת, התקופה שבה נבנה… נבנית כיפת הסלע, יהודים יכולים להעלות להר הבית ולהתפלל בו. והם גם מוזמנים לכיפת הסלע לשמש כמדליקי המנורות וכמנקים, מה שאנחנו קוראים עבודת הלויים. הם בעצם משחזרים את הדבר הזה. וחלק מהיהודים מאמינים שזה חלק מתהליך הגאולה, אגב. כשאנחנו קוראים את המדרשים של נסתרות רבי שמעון בר יוחאי, אנחנו רואים שהיו שחשבו שזאת תחילתה של גאולה.
אלעד: ולהיסטוריה, מי כמוך יודע כמובן, יש נטייה לחזור על עצמה, כי אחרי שהרומאים והביזנטים שלטו בירושלים, אחרי שהעיר הזו הייתה תחת שלטון נוצרי ואחרי הכיבוש המוסלמי שהוביל לבניית המסגד וכיפת הסלע בהר הבית, כמה מאות שנים אחר כך, שוב נוצרים כבשו את השטח, הפעם אלו היו הצלבנים.
פרופ' כהן: כשכובשים את ירושלים בשנת 1099, עושים טבח ביהודים של ירושלים ובמוסלמים של ירושלים, ובעצם זה המקום של החזיונות של ישוע, המקום שבו פעל ישוע והם מרגישים גם את הזיקה למקום, גם את הרצון לבעלות עליו, ולכן גם את הזכות להרוג את מי שנמצא בו. הם כובשים את ירושלים והם שולטים בה, נאמר מ-1099 עד צלאח א-דין ב-1187. הוא מגיע אחרי הקרב בקרני חיטין, הוא מגיע לירושלים וכובש אותה מידי הצלבנים. וכאן, שוב, צריך להגיד ששוב כיבוש מוסלמי מאפשר ליהודים לבנות מחדש את הקהילה היהודית בירושלים.
אלעד: אבל תן לי רגע לעצור ולהרחיב איתך בדיוק על פרק הזמן הזה שבין עליית הצלבנים לחזרה של המוסלמים עם צלאח א-דין. הרי אנחנו היהודים, אחרי הגלות, פיתחנו כמיהה לירושלים, אנחנו מתפללים מאות ואלפי שנים לחזרה שלנו לירושלים. זה גם המקרה אצל המוסלמים, הריחוק מירושלים ומהמקום הקדוש של אל-אקצא הוביל את המוסלמים לכמיהה לחזור לשם?
פרופ' כהן: בוודאי, אחרת הם לא היו חוזרים. אבל כן, אפשר לומר שבתקופות שבהן יש עניין של דת אחרת ומאבק של דת אחרת על המקום הקדוש וכל שכן, כיבוש של דת אחרת אז התפיסה של הקדושה של ירושלים עולה, וכאשר ירושלים היא בידי מוסלמים, אז העניין בה פוחת.
אלעד: מעניין, וזה מחבר אותנו למה שקורה בתקופתנו, כלומר, שם נולדה תחושת בהילות כזו, אתוס, דנ"א כזה, של חובה לשמור על אל-אקצא בכל מחיר מפני כיבוש זר? במקרה הזה, זה היה כמובן הטראומה של הכיבוש הצלבני הנוצרי-אירופי, זה נולד שם?
פרופ' כהן: כן, כי אירופה ממשיכה… אם נשתמש במינוח הערבי לצורך העניין, ממשיכה ללטוש עיניים אל המקומות הקדושים, הם לא ויתרו על המקומות הקדושים האלה, והם מנסים לחזק את האחיזה שלהם בדרכים מדרכים שונות. ולכן, יש צורך לעמוד כחומה בצורה נגד הדבר הזה, צריך לחזק את הקהילות המוסלמיות באזור ירושלים וצריך לאסור על לא מוסלמים להיכנס למקום הקדוש. לכן זו התקופה, אני אומר סוף התקופה האיובית תחילת התקופה הממלוכית זו גם התקופה שבה נאסר על יהודים להיכנס להר הבית מצד אחד ולקבר המכפלה מצד שני.
אלעד: אז אם אני מבין נכון, הגישה הייתה, 'אנחנו כל כך חרדים לכך שאל-אקצא ישאר מקום מוסלמי בשליטה מוסלמית שבעצם נאסור על כל מי שהוא לא מוסלמי וכן או לא מהווה איום, נאסור עליו פשוט מלהגיע לשם'.
פרופ' כהן: כן, כן. ולכן, למשל, כשבמאה ה-17 נשלח קונסול צרפתי לירושלים, תושבי ירושלים מונעים ממנו לבוא, מונעים ממנו לשהות בירושלים, בגלל שקונסול צרפתי משמעותו שיש לו מלווים נושאי נשק והם לא מוכנים שיהיו מלווים נושאי נשק בירושלים. וכך בתחילת המאה ה-18. בעצם כל עוד האימפריה העוסמאנית, כי אנחנו כבר נכנסנו לתקופה העוסמאנית, כל עוד היא חזקה, אז היא שומרת על הכלל הזה, שלא יהיו נושאי נשק אירופאיים בירושלים. כשהאימפריה העוסמאנית נחלשת, אז אנחנו רואים בסוף המאה ה-18 ובוודאי במאה ה-19, אז הם נאלצים להסכים לקונסוליות באמצע המאה ה-19, לנושאי נשק, לבניית בתי חולים, מנזרים, מוסדות ציבור נוצרים, והם מבינים בהתחלה שמדובר פה על מסע צלב, אבל מסוג אחר, שהוא לא צבאי אלא תרבותי. כל הזמן בשולי התודעה נמצא הדבר הזה, שזה הולך להיות אחד ממוקדי הסכסוך עם המערב, עם אירופה הנוצרית, בגלל ש… יש כל הזמן סכסוכים קטנים סביב המקומות הקדושים בירושלים והצהרות כאלה ואחרות של גורמים נוצרים.
אלעד: זה מעניין, אתה יודע למה? כי אנחנו כבר כל כך מורגלים להסתכל על אל-אקצא ועל המקומות הקדושים בפריזמה של סכסוך ערבי-ישראלי, מוסלמי-יהודי, אבל בעצם, בראייה היסטורית כל זה זה פסיק, כי ברוב מאות השנים האחרונות המקום הזה בכלל עמד במרכז מתיחות מוסלמית-נוצרית.
פרופ' כהן: נכון, כי זו בדיוק המציאות הגיאופוליטית של העת החדשה המוקדמת והעת החדשה הלא מוקדמת, עולם האסלאם הוא לא עולם הנצרות. היהודים הם כוח שולי ביותר בסיפור הזה - אין להם יכולות צבאיות, אין להם מדינה, אין להם שום דבר.
אלעד: ושוב ההיסטוריה עשתה לופ, שוב משליטה ערבית ירושלים עברה לשליטה אירופית-נוצרית, אני מדבר על המנדט הבריטי, ושוב אל-אקצא הפכה למוקד שהוא לא מוקד מלחמה צבאי, עדיין לא מוקד לאומי, אבל כן מוקד דתי בין הנצרות לאסלאם.
פרופ' כהן: ולא זו בלבד, אלא שאלנבי בעצמו, הרי ירושלים נכבשת בדצמבר, בשמונה בדצמבר 1917, הוא אומר, 'אני מביא את מתנת חג המולד לעולם הנוצרי, אנחנו הצלחנו לעשות את מה שהצלבנים לא הצליחו'. ועכשיו, תשים לב לדבר הבא בבקשה, לזה שכיבוש ירושלים התרחש ימים ספורים אחרי הצהרת בלפור. אני אומר ימים ספורים, מדובר על כ-50 יום. מהשניים בנובמבר עד השמונה בדצמבר. והצהרת בלפור, זו הצהרה שבה בעצם נכרתת ברית בין המעצמה הקולוניאלית הכובשת לבין העם היהודי, או ההסתדרות הציונית אם תרצה. ולכן, כאשר הערבים מאז ואילך, ויש לזה רמזים כמובן גם לפני כן, מדברים על ה… על הציונות כתנועה אימפריאליסטית, או קולוניאליסטית, הם מדברים על הדבק הזה בין המערב לבין היהודים. ובעצם, זה היה מימוש של החרדה הגדולה ביותר שלהם. והתחושה היא תחושה של 'אנחנו נתנו ליהודים לבנות פה, מכרנו להם אדמות כשהם רצו, אפשרנו להם לבנות יישובים, לגור בירושלים, לגור בצפת, לגור בחברון, אבל ברגע שאירופה הנוצרית התחזקה הם חברו לאירופה במלחמה נגדנו'.
אלעד: כלומר, הנה מתגשמים כל הסיוטים הכי גדולים של המוסלמים, בבת אחת, בפרק זמן של ימים. גם אובדן השליטה בירושלים, במקומות הקדושים, אובדן השליטה באל-אקצא, וכל זה בזמן שהיהודים, לתפיסתם, קשרו את עצמם עם הבריטים, מי שאחראים לנישול שלהם משם, מירושלים ומהמקומות הקדושים. ואפרופו מה שדיברנו מקודם, שוב ברגע שהמוסלמים איבדו את השליטה באל-אקצא אז המקום הזה אוטומטית הפך להיות חשוב להם יותר?
פרופ' כהן: לגמרי, לגמרי. חג' אמין אל-חוסייני, שממונה לראש המועצה המוסלמית העליונה ולמופתי של ירושלים ב-1921-1922, אחד הדברים שהוא עושה והוא לוקח על עצמו זה להעלות את מעמדה של ירושלים בעיני ערביי פלסטין, שזה לא דורש מאמץ גדול, אבל בעיני העולם המוסלמי כולו. אז הוא אוסף כספים בכל העולם המוסלמי, הוא משפץ את כיפת הסלע, הוא שולח שליחים להגיד שיש סכנה של השתלטות יהודית על המקומות הקדושים. ובשנת 1929, מאורעות תרפ"ט, הוא מתחיל לדבר על זה שערב המאורעות, בחודשים שלפני, על זה שהיהודים בעצם רוצים להשתלט על המקום הקדוש. וככה בעצם הוא גם מעצים את עצמו כמגן המקומות הקדושים, אבל גם מעלה את הסוגיה של אל-אקצא לראש סדר היום בעולם המוסלמי.
אלעד: רגע, אבל האזהרות האלה של המופתי, שהיהודים מנסים אוטוטו להשתלט על אל-אקצא, זה מה, זה קונספירציה או שהוא ביסס את זה על משהו אמיתי?
פרופ' כהן: אני שמעתי מידידים קרובים, מבני משפחה ואף מעצמי, שיהודים נוהגים להתפלל שלוש פעמים ביום לבניין בית המקדש. המופתי לא מאמין בטרנדים חילוניים. הוא לא סומך על חילוניסטים. והוא גם חושב שאנשים דתיים לא אמורים לשקר לעצמם, ובטח לא בעת תפילה. ולכן, הוא חושב שאם יהודים אומרים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" והם אומרים "והשב סדר העבודה לירושלים" - סדר הקורבנות, בוודאי שהם מתכוונים לכך. עכשיו, היהודים לא בהכרח יודעים שהם מתכוונים לכך. חלק יודעים, חלק אינם יודעים. אבל המופתי כשהוא אומר אל-אקצא בסכנה או… שייח' ראאד סלאח, ראש התנועה האסלאמית הצפונית, שאומר את זה שנים מאוחר יותר, הם חשים את הכמיהה היהודית למקומות הקדושים, הם מרגישים את התחרות, איזו דת היא דת האמת, והם רוצים להושיע את המקום הקדוש מהסכנה שנשקפת אליו.
אלעד: אז אני רוצה לנסות לחבר כאן את הדת ללאומיות. כי אתה אמרת שאל-אקצא הוא מקום שאין לו באמת מקבילה באופן שהוא הפך לסמל דתי ולאומי, ואני מבין שהלאומיות הפלסטינית קשרה את עצמה לאל-אקצא. אנחנו עשינו כאן בעבר פרק שנקרא "להבין את הר הבית", פירטנו שם מה קרה בהר הבית מהקמת מדינת ישראל והלאה. והרי מדינת ישראל היא הריבון, אבל הווקף הוא האחראי. ואל-אקצא, לכאורה, או לא לכאורה, כבר לא תחת שליטה של כובש זר. אז איך התחושות האלה, שמרפררות עוד לימי צלאח א-דין, של בהילות בהגנה בכל מחיר על אל-אקצא מפני כובש זר, איך אתה מסביר שהן עדיין רלוונטיות?
פרופ' כהן: השליטה המוסלמית על אל-אקצא היא שליטה מוגבלת והשליטה הישראלית היא גם מוגבלת. זאת אומרת, ישראל הגבילה את עצמה מבחינת השליטה שלה במקום הקדוש ונתנה את הניהול, לא את השליטה, לידי הווקף. אז בעצם מהבחינה הזו זה מקום נדיר מבחינת הפלסטינים, שיש בו מידה של ניהול עצמי ואולי מידונת של שליטה עצמית בירושלים. אז זו המציאות ולכן צריך לשמור עליה מכל משמר. מצד שני, המציאות הזו מכעיסה לא מעט יהודים שחושבים, שמכיוון שישראל ריבונית ומכיוון שזה המקום הקדוש ביותר, אז אנחנו צריכים להחליט כל דבר שקשור למקום ולא צריך לתת למוסלמים שום ניהול, חוץ מאשר את ענייניהם הפנימיים, אבל לא לקבוע מי ייכנס ולאן ומתי. ובשנים האחרונות, יש באמת זליגה בסטטוס קוו ויותר ויותר יהודים מתפללים ופחות ופחות המשטרה מצרה את צעדיהם. ומבחינת המוסלמים, וזה מה שאבו עוביידה, דובר החמאס, אמר בהקשר של "מבול אל-אקצא" - 'אנחנו רואים שהיהודים עולים יותר ויותר ומנסים להשתלט על המקום שלנו, וזו סיבה ליציאה למלחמה'.
אלעד: ואם קריאת הקרב הזו, "אל-אקצא בסכנה", אם בעבר היא הייתה מופנית לעבר כל העולם המוסלמי נגד הכובש הנוצרי, אז בעשורים האחרונים אנחנו יודעים - זו כבר קריאה נגד ישראל ונגד היהודים. וזו קריאה שמאותתת לא רק שהמקום השלישי בקדושתו לאסלאם נמצא בסכנה, אלא, כמו ששמענו, זו קריאה שמנסה גם לעורר איזה אתוס עתיק, של שמירה על סמל, שעבר בחייו לא מעט ידיים וצבאות. וזה בדיוק מה שחמאס עושה. חמאס אומר, גם עם "מבול אל-אקצא", ובכלל, 'אנחנו ממשיכי דרכם של אותם מגנים מוסלמים על המקום הזה, שמצליח לנקז לתוכו גם את הדת וגם את הלאום'.
פרופ' כהן: כן, זה מה שהם מרגישים. הם מרגישים שיש להם חובה והם ממלאים חובה. ככה מבחינת התחושה הבסיסית שלהם ככל ששמעתי אותה מאנשי חמאס בשנים קודמות. הם עשו את זה בצורה… לא יודע גם אם התוצאה תהיה שהם יצליחו לשמור על המקום, אבל מה שבטוח זה, שהם עשו את זה בצורה נפשעת ומזעזעת, שבעצם חוזרת לקין והבל ולא לשאיפה העתידית של מקום של שלום. כי הקולות של שלום הם נדמו בשנים האחרונות. אז יש פה בעצם את כל ה… את כל ההיסטוריה האנושית אנחנו יכולים לראות דרך המקום הזה - גם של אחווה, גם של יריבות, גם של רצח. ו… כי זה המקום שממנו נוצר האדם, אז יש בו את כל הרגשות האנושיים ואת כל הדילמות האנושיות ואת כל הטראומות האנושיות. ובעצם המשימה של המקום הזה זה להיות מקום שמכפר על הרצח הראשון, ולכן הוא אמור להיות הר של שלום. אבל, כל עוד מה שאנחנו רואים עכשיו, שאנחנו נלחמים עליו, אנחנו לא יכולים לשתף בו - לא אנחנו ולא הצד השני יכולים לשתף בו בגלל שזה נתפס כמקום, שוב, של ריב בין אחים את מי אלוהים אוהב יותר. הרי מה זה המאבק על הר הבית, מי יתפלל באל-אקצא? האם זה יהיה מקום למוסלמים או מקום ליהודים, האם ישמעאל הוא הבן האהוב או יצחק הוא הבן האהוב, האם היהדות היא דת האמת או האסלאם היא דת האמת. כשאנחנו עמוק בלב… ומי שמגיע למדרגות האלה יודע, ששתי הדתות הן דתות אמת ושאלוהים מכיל את כל הדתות ואת כל בני האדם.
אלעד: פרופ' הלל כהן, תודה.
פרופ' כהן: תודה לך על השיחה הזו.
אלעד: ותודה לניר דבורי.
וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - שירה אראל, דני נודלמן ועדי חצרוני, על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף.
אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commentaires