אחד ביום - הפסיכולוג של החטופים התאילנדים

שלושים ושניים מהגרי עבודה, רובם מתאילנד, נחטפו בשביעי באוקטובר לעזה. הם הגיעו לישראל כדי לעבוד ולפרנס את המשפחות שלהם, אבל מצאו את עצמם בסיטואציה בלתי נתפסת של שבי, בתוך סכסוך שאין להם קשר אליו. בגלל השוני וההבדלים התרבותיים, הטיפול בשבים הזרים היה מורכב ודרש חשיבה והתאמה מיוחדת. אז הפעם, אנחנו עם דניאל פורת, פסיכולוג קליני, איש בריאות הנפש היחיד בישראל הדובר תאית, האיש שטיפל בחטופים התאילנדים.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/02/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום שני, 24 בפברואר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף, אנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[הקלטה - קולות אנשים מדברים, ברקע השיר "I'm Coming Home"]

‏אלעד: שבוע וחצי אחרי שחזרו, סאטיאן, פונגסאק, באנאוואט, סריון [כך במקור] ו… סוראסאק השתחררו מבית החולים. ביציאה מהמרכז הרפואי "שמיר" עמדו עשרות אנשים.

‏[הקלטה - קריאות שמחה ברקע]

‏אלעד: הם החזיקו דגלי ישראל ודגלי תאילנד, הם החזיקו שלטים בעברית ובתאית, הם שרו שירים. הייתה שם התרגשות אדירה.

‏[הקלטה - אנשים שרים]

‏"הבאנו שלום עליכם,

‏הבאנו שלום עליכם,

‏הבאנו שלום…"

‏אלעד: בסך הכל, עשרה ימים קודם, חמשת האנשים שיצאו מבית החולים, גם הלכו אחד אחרי השני, כשמסביבם המוני בני אדם.

‏[הקלטה - יום השחרור מהשבי בעזה - קריאות של אנשים בערבית ברקע]

‏אלעד: אלא שהאירוע הזה הוא אחר לחלוטין. אתם שומעים ברקע, לא שירים, אלא צעקות, קללות, אתם שומעים את האֵימָה. מאות אנשים עמדו מסביבם כשהם הלכו זה אחר זה. והאירוע הזה קרה בעזה. חמשת האזרחים התאילנדים יצאו לחופשי, אחרי שבי של 482 ימים. יש משהו שישר תופס בתמונות האלה.

‏החטופים, השבים, המטופלים המשוחררים, נקלעו בעצם לסיטואציה נוראית שלא באמת קשורה אליהם. זה סכסוך שלא באמת קשור אליהם. הם בסך הכל הגיעו לישראל כדי לעבוד, להתפרנס. 32 מהגרי עבודה זרים נחטפו בשבעה באוקטובר, רובם תאילנדים. חמישה עדיין מוחזקים שם. ביפין ג'ושי מנפאל ופינטה נאטפונג מתאילנד. לפי הערכות שניהם עדיין בחיים. חמאס מחזיק יחד איתם גם בשלוש גופות.

‏[מוזיקת רקע]

‏ובדיוק בגלל זה, בגלל השוני, הפער, הריחוק המסוים, הטיפול בשבים הזרים הוא מורכב, הוא מאתגר. מהדברים הכי גדולים ועד הדברים הכי קטנים. הצוות הרפואי, למשל, עונד תגים עם שמות גם בעברית וגם בתאית. הכל חייב להיות מותאם. ובכל הדיווחים, בכל ההודעות לתקשורת, הקפידו תמיד להזכיר גם שטיפל בשבים פסיכולוג ישראלי דובר תאית. וזה, גרם לנו להיות מאוד סקרנים. אז הפעם, אנחנו עם דניאל פורת, שהוא הפסיכולוג הישראלי דובר התאית. [מוזיקת רקע מסתיימת]

‏אז כמו הרבה מהסיפורים האחרים, גם זה של דניאל התחיל במקרה. הוא חיפש הרפתקה. הוא רצה להתרחק מהבית, מהמוכר, מהשגרה. ואמר לעצמו, למה לא? אז נסע לערבה והתחיל לעבוד בחקלאות.

‏דניאל: צווּתנו צוותים למשקים חקלאיים. אז אה… יצא ככה שהיינו… שני ישראלים ועוד 6-7-8, תאילנדים. [מוזיקת רקע מזרח אסיאתית] ומבלי לדעת או להכיר לפני, לא הייתי בטיול במזרח, זה היה ממש אחרי צבא. פגשתי עולם, זאת אומרת, אני התאהבתי.

‏אלעד: כמו כל התאהבות, זה התחיל בסקרנות. ההבדלים פשוט היו כל כך גדולים.

‏דניאל: כשעובדים ביחד, אז אוכלים ביחד, בדרך כלל. כל אחד מכין משהו משלו, ו… חולקים. עכשיו, חולקים בצורה כזו, לא לכל אחד יש את הצלחת שלו, אלא כל אחד שם את המנה שלו באמצע ואוכלים ביחד. ואני זוכר שמעבר לזה, עוד לאכול ביחד, ו… לאכול עם הידיים גם. היה בזה משהו מאוד פשוט וקרוב לאדמה ו… ו… זה חיבור בלתי אמצעי. שמהרגע הראשון אני זוכר שזה תפס אותי. בתוך זה מצאתי את עצמי, אה… נמשך, שלא לומר נשאב, לתוך סביבה שהיא… אחרת והיא שונה.

‏אלעד: דניאל למד תאית, ובתור מי שהחזיק כך רגל אחת בכל עולם, בכל תרבות, הוא מצא את עצמו ממלא פונקציה שלא ממש הייתה קיימת לפני כן.

‏דניאל: לעזור בדברים שקשורים בתרגום או בבקשות… הן של התאילנדים מהישראלים והן של הישראלים מהתאילנדים. ובאיזשהו מקום גם אני תפסתי תפקיד של מתווך את התאילנדים לישראלים, זה קצת יהיר להגיד כי בכל זאת הישראלים יש להם הרבה שעות [מגחך] עם התאילנדים שם, אבל בצורה אחרת.

‏אלעד: דניאל הגיע לערבה במקור לשנה אחת, אבל האהבה שלו לתרבות התאילנדית, לעובדים התאילנדים שהפכו לחברים, היא הצמיחה אחר כך גם אהבה לתאילנדית ספציפית אחת. ג'ני שהגיעה לישראל לעבוד בחקלאות, דניאל וג'ני התחתנו, יש להם שני ילדים, ובמקום שנה, דניאל נשאר בערבה חמש שנים. החיים הכפולים האלה שהוא חי, רגל פה, רגל שם, הם התחדדו אפילו יותר כשהלך ללמוד פסיכולוגיה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏דניאל: ללמוד פסיכולוגיה מערבית מצד אחד, אבל מצד שני לקיים חיים… זוגיות עם אישה תאילנדית וחברות עם אנשים תאילנדים, זה לא משהו שמתחבר, כן? זה ממש להסתכל משני צידי המתרס, ובלי, בלי ממשקים כמעט.

‏תאילנדים הם מאוד שונים מאיתנו הישראלים. הם שונים באופן שבו הם מתייחסים לרגש, באופן שבו הם מבינים רגש, ובאופן שבו הם חושבים שנכון להביע רגש. היא חברה שנקראת חברה "שומרת פנים". יש יותר חשיבות להרמוניה הקהילתית נקרא לזה, או ההרמוניה הקבוצתית, מאשר להבעת הרגשות, או… לפעמים הצרכים או… הדעות של הפרט של האינדיבידואל.

‏ובתאילנדית יש מילה שנקראת "קלנגג'אי", קלנגג'אי זה מעין ציווי, תכונה, הבנה שאנשים צריכים לשמור את הרגשות שלהם לעצמם. אז מצד אחד אני מאוד אוהב את זה ומעריך את זה, אבל מצד שני גם אני זר לזה, כי אני לא תאילנדי.

‏אלעד: לא שהוא חשב שיהיה בזה הרבה צורך או שיש בזה הרבה ערך, אבל כך הפך דניאל לפסיכולוג ישראלי שדובר גם תאית, או ליתר דיוק הפסיכולוג הישראלי שדובר גם תאית.

‏[מוזיקת רקע]

‏דניאל: הקמתי סטארט-אפ מבלי לדעת שהקמתי סטארט-אפ, במובן הזה שאני איש בריאות הנפש, אה… היחיד בארץ שדובר תאילנדית.

‏אלעד: די מהר התברר שיש ערך, שיש צורך, וזה קרה כשבסבבים הבלתי נגמרים בינינו לבין חמאס, בירי הרקטות, במבצעים, לא מעט מהגרי עבודה שנמצאים הכי קרוב לגבול, עובדים בשטחים החקלאיים, נפגעו. נפגעו פיזית וגם נפשית. היה צריך פסיכולוג שיטפל בהם. ומי יותר מתאים מפסיכולוג ישראלי שמדבר את השפה, שמכיר את התרבות, הוא, על הנייר, האיש הנכון. אבל זהו, דניאל נתקל אז בבעיה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏דניאל: בהתחלה הגעתי עם מודלים של מערביים… ודיברתי איתם מודלים מערביים, אבל מהר מאוד ראיתי שזה לא עובד. אני יכול לתת דוגמה מה… נפילה שהייתה במושב אוהד, שבה נהרגו שני עובדים, היו פצועים, הייתה זירה מאוד קשה. כשאנשים או כשקהילה עוברת אירוע טראומטי, אה… יש מודלים. מודל מעשה, מודל Basic PH, יש דרכים של איך לדבר עם אנשים שחוו טראומה, והם עדיין נמצאים בשלב האקוטי. ועם זה הגעתי גם לתאילנדים, אספתי אותם בקבוצה.

‏ואיך שהגעתי אליהם, לא היה להם ברור מי אני. והם התחילו לדבר, הם התחילו לדבר אליי ב"זכויות", ומה מגיע להם ולא מגיע להם. וכשאני אומר להם, תראו, זה חשוב, ויש לזה הרבה משמעות, ויש לזה הרבה ערך בשבילכם, אבל זה לא התחום שלי, זה לא הנושא שלי. הופנה כלפיי הרבה כעס ותסכול ואמירות של "אז מה בעצם אתה עושה פה?", "איך אתה יכול לעזור לנו?"

‏והמפגש, הוא היה מפגש… כן, מתסכל. מתסכל לי, מתסכל להם, ובהתחלה בהתחלה הרגשתי שאין לי מי להתייעץ, כי גם הפסיכולוגים שיש להם ניסיון והבנה בטראומה, אין להם היכרות עם תאילנדים.

‏[מוזיקת רקע מזרח אסיאתית]

‏אלעד: לא הייתה ממש ברירה. פסיכולוג מערבי ישראלי היה צריך לטפל במהגרי עבודה דוברי תאית מהמזרח, אז דניאל היה חייב למצוא דרך לחבר בין שני העולמות, לאחד איכשהו את החיים הכפולים האלה שהוא בעצמו חי. וזה קרה, זה הצליח.

‏אבל קודם חסות אחת וממש מייד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: אחרי ניסיון לא מאוד מוצלח בטיפול במהגרי עבודה תאילנדים בעזרת פסיכולוגיה קלינית מערבית, דניאל חיפש את הדרך להתאים את ההכשרה שלו לפציינטים שלו מהמזרח. הוא פיתח תיאוריות, הוא שכלל שיטות. ואז, אז הגיע שבעה באוקטובר.

‏דניאל, ג'ני והילדים גרים גם היום בדרום. הם שמעו את הפיצוצים, הם העבירו שעות בממ"ד. בזמן שהיה עסוק בלהגן על המשפחה שלו, הוא כבר הבין שיש עוד קבוצה גדולה של אנשים שבעקבות היום הנורא הזה, תהיה גם זקוקה לעזרה. אבל דניאל, גם אז, ממש לא היה משוכנע שהוא הבן אדם שיכול לעזור להם.

‏דניאל: כבר התחילו להתפרסם אה… בקבוצות של עמיתים, של קולגות, על הצורך במטפלים דוברי תאילנדית. וה… תגובה הראשונה שלי, התגובה האינסטנקטיבית שלי זה: "אין מצב שאני הולך לשם" [צוחק קלות], אין מצב שאני הולך לשם לבד, כי אני לבד, אני יודע שאני לבד.

‏באמת על בסיס ניסיון עבר ונכוויתי, בגלל הפער, בגלל הספקות שקיננו גם… בי, האם זה בכלל נכון שפסיכולוג מערבי יכול לעזור לתאילנדים? אולי הם צריכים רק תאילנדים שיבואו ויביאו להם את האוכל שהם מכירים, ואת האנשים שיעזרו להם במיצוי זכויות, אולי הם, הם לא צריכים פסיכולוג. אבל… לצד זה, היה גם את ההבנה שאין מי שיעשה את זה, ו… שגם אם זה… לא יהיה לזה ערך, או שזה לא יהיה מועיל, זה עדיין נכון.

‏אלעד: מלא בספקות וחששות אבל גם עם הבנה שאין אדם אחר שיכול לעשות את מה שהוא עושה, דניאל נסע. ובימים שאחרי המתקפה של חמאס הוא טיפל במהגרי עבודה זרים שחוו את הטבח של שבעה באוקטובר בדרום.

‏דניאל: הבנתי שאני צריך לפגוש אותם במקום שלהם, קודם כל. במקום להגיע עם סימני קריאה, אני צריך להגיע עם סימני שאלה. ובעצם יש הרבה עבודה על המרווח או על הפער בינינו, כן או על התיווך, ואם זה כשאני פוגש אנשים מאיסאן אז אני מדבר גם את הדיאלקט של איסאן, בתאילנד יש גם את השפה התאילנדית שהיא שפה מוכרת ו… שגורה בפיהם של כל התאילנדים, אבל יש גם דיאלקטים של אזורים. אז אני מהר, אם אני מבין שהאדם שאני פוגש הוא מאיסאן, אז אני אדבר איתו באיסאן, כי זאת השפה שהיא… יותר קרובה אליו לבית, וזה כבר מייצר קרבה שהיא אחרת.

‏חשוב להגיד בהקשר הזה, ש… תאילנדים הם מאוד אה… מעריכים סמכות והיררכיה. אז אם אני מגיע ואומר שאני פסיכולוג, שהם מיד חושבים שאני רופא ושלמדתי רפואה ושאני איש רפואה, אז זה מיד מייצר מרחק. הבנתי שאני צריך להתחיל ולהסתובב ביניהם, ולהתחיל לדבר איתם, אפילו לא לשבת ולהגיד מיד "אני פסיכולוג". אלא… קודם כל להסתובב במרחב ולנסות ולתפוס בעיניים אנשים שהם יותר מנותקים, או אנשים שהם מכונסים בתוך עצמם. שאני מזהה מישהו כזה, אז אני קודם כל ניגש אליו, ואני מחייך אליו, ואני שואל אם אפשר לשבת, ואני שואל אותו מה השם שלו, ואיך קוראים לו, ומאיפה הוא מגיע. השאלה המאוד מיידית שלהם זה: "איך אתה מדבר ת'… איך אתה מדבר את השפה?" כאילו ואני מספר להם, אני מספר להם שאני נשוי לתאילנדית ושיש לי חברים תאילנדים וככה מתחיל לשבור את הקרח. ואז אני אומר להם שאני פסיכולוג. ואנשים מתחילים לגשת אליי, כן, בתוך המרחבים האלה, [מוזיקת רקע מתחילה] שאנשים מוכי טראומה, אנשים מתחילים לגשת אליי ושואלים אותי: "תראה, אני מאז האירוע, אני רק צוחק וכאילו נראה לי השתגעתי". ושם אני יכול לבוא ולהגיד לו "תראה זו תגובה נורמלית, אנשים מגיבים לאירוע הזה בכל מיני דרכים ובכל מיני צורות. תאפשר לגוף שלך, תאפשר לנפש שלך מה שהיא צריכה". ככה נראית העבודה.

‏אלעד: רובם המוחלט חזרו לארצות המוצא שלהם בהזדמנות הראשונה, ואז דניאל ניצב בפני אתגר חדש, אתגר אחר, צורך אחר. ללוות ולטפל באלו שנחטפו וחזרו מהשבי.

‏[הקלטה] יונית לוי: "…ככל שאנחנו מבינים אלה תמונות של ה… תאילנדים שמשוחררים במקביל לחטופים הישראלים שמשוחררים…"

‏אלעד: היו בהם נשים וגברים, חלקם הוחזרו כבר בעסקה הראשונה אחרי כ-50 ימים, אחרים שוחררו עכשיו אחרי כמעט 500 ימים.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏דניאל: מי שמספק את האוכל ואת המזון ואת הביטחון בשבי זה השובים. זה יוצר לנפש חוויה מאוד מאוד מאוד מאוד מורכבת, ומבלבלת הרבה פעמים. אז ה… הדבר הראשון זה גם ליצור איתם אמון, והייתה הבנה שלנו, של הגורמים הישראלים, כן, איך אמרה לי ורד, ראש המחלקה של העבודה הסוציאלית באסף הרופא? "אני אהיה פה, אני מבינה שאני צריכה להיות פה כל הזמן כדי ש… כי כמו שהם נראים לנו אותו דבר", היא אמרה את זה בחצי צחוק [צוחק קלות], "גם אנחנו נראים להם אותו דבר, והם צריכים לראות את הדמויות יום-יום".

‏שם קורית העבודה, כן? זה לא היה לקרוא בהכרח לסשנים של אה… של מי שרוצה, או להזמין מי שרוצה לדבר, יכול להיכנס לחדר הפסיכולוג, לא. זה להיות איתם ביחד, זה… ו… ובתוך זה, בתוך זה העבודה הפסיכולוגית קורית, ו… מה שאני מחשיב כ… ככה מאוד משמעותי מבחינה פסיכולוגית, זה ה… היוזמה שלי להכניס פסל של בודהה, ביחד עם ספרים בודהיסטיים, וליזום את ה… את המרחב הזה בעסקה הראשונה. וככה, כשניגשתי לזה עם הישראלים, ברור ש… שכן, הם לא מכירים: "אז טוב, אם אתה אומר", אבל גם כשניגשתי לתאילנדים, הם אומרים לי: "וואי, רעיון יפה, לא חשבנו על זה".

‏אלעד: היה לו ספק אם בהימצאות שלו שם תהיה תועלת, אבל כבר בבית החולים, במפגשים עם השבים, התברר לו שכן. מהדברים הכי קטנים, השיחה בניב המקומי המתאים, הפסל של בודהה, שהוא רצה להציב במחלקה, וגם הדברים הגדולים, השיחות שהוא ניהל איתם, הכלים הפסיכולוגיים שהעניק להם, הידיעה שלהם שיש מטפל שמדבר את השפה שלהם, שמכיר את התרבות שלהם, זה היה מאוד חשוב, מאוד חשוב עבורו, עבורם, וגם מאוד חשוב לטיפול, הטיפול בטראומה שעברו בשבי בעזה.

‏דניאל: רובם ככולם היו אה… שבויים עם חטופים ישראלים, היחס אליהם, ממה שאני הבנתי, לא היה שונה, ובחלק מהמקומות, אפילו בגלל שהם כל כך שונים, ובגלל שהם לא למדו את הערבית או ה… הפער בתקשורת עם השובים הערבים הוא היה יותר גדול מהישראלים, אז לפעמים אפילו יותר, לפעמים יותר זלזלו בהם… השפילו אותם… השתמשו בהם לכל מיני עבודות אה… "שחורות" נקרא לזה, בחלק מהמקומות אפילו חשבו שהם חיילים וחקרו אותם בהתחלה כמו חיילים עד שהבינו שלא.

‏אלעד: במקום שבו חוויית השבי והטראומה בעצם לא הייתה שונה, בכל זאת יש כאן הבדל אחד מאוד גדול, הבדל שמשפיע על האופן שבו המהגרים הזרים מתמודדים עם הטראומה, [מוזיקת רקע דרמטית מתחילה] רואים את הטראומה, וגם משפיע על איך שצריך לטפל בה, ההבדל הזה הוא הסיפור, הקונטקסט, המסגרת מסביב לכל הזוועות שהם נאלצו לעבור.

‏דניאל: אתה יודע, לכל אחד יש… לכולנו יש את הנרטיב הישראלי שמאחד אותנו, אבל לכל אחד יש גם את הנרטיב שלו, לכל קהילה או לכל קבוצה יש את הנרטיב שלה, אם זה הנרטיב של "הפקירו אותנו", אם זה הנרטיב של "חטפו אותנו מהבתים בפיג'מות", אם זה הנרטיב של החיילים ש"חווינו דברים נוראים בהגנה על המולדת", הנרטיב של התאילנדים זה ש"זה לא שלנו, זה לא שלנו", והיו סיפורים על… על עובדים שיצאו עם ידיים מורמות למעלה לחמאסניקים, צעקו "תאילנד, תאילנד" כי חשבו שלא ירו בהם, כי הם לא ישראלים והם לא יהודים. [מוזיקת רקע מסתיימת] ו… כן, שנה וכמה חודשים אחרי, אנחנו יודעים שפגעו בהם לא פחות ממה שפגעו בישראלים, אבל החוויה הזאת של "זה לא שלנו", נפגענו, נפגענו קשות, וזה לא שלנו, זה לא הסיפור שלנו, זאת לא המלחמה שלנו, ואנחנו הגענו לכאן כדי לפרנס את המשפחות שלנו, שזה באמת קשור לעבודה הטיפולית שלי.

‏טראומה, אחד מהמקומות שהיא יוצרת שסע… סדק, זה בין החוויה של אדם בעולם לבין המשמעות של היותו בעולם, והשאלה של "למה זה קרה לי?". אז כשאני פוגש תאילנדי, והוא אומר לי: "אני נחטפתי", או "אני נפגעתי, אני נחשפתי, אני נרצחתי, וזה לא שלי, אני באתי לפה לעבוד", אני אומר לו, "נכון, אתה צודק", אבל אני גם ירצה להגיד לו, או ירצה לחבר אותו לעובדה שהוא נפגע, אבל הוא לא נפגע סתם, הוא הגיע לפה כי הוא בא לפה לפרנס את המשפחה שלו.

‏אלעד: זו למשל הפכה להיות נקודת הטיפול המרכזית, הנרטיב, לבנות רציונל סביב החטיפה והשבי. ככלי להתמודדות עם הטראומה, חשוב לשים אותה בתוך מסגרת. הגיונית, ברורה, מוכרת. אנחנו הישראלים, הרי חיים עשרות שנים של סכסוך, אנחנו מכירים היטב את הרוע, את השנאה, לנו המסגרת ברורה. דניאל היה צריך, בתוך ימים, לייצר מסגרת כזו גם למי שנחטף, למי שנפגע, למי שעבר התעללות, בלי שבעיניו הוא בכלל חלק מהסיפור.

‏דניאל: נכון. צריך לזכור שהם נכנסו לאירוע הזה עם טראומה קודמת, כן? אנחנו יודעים שהגירה זה טראומה. והגירת עבודה זו טראומה, הם רחוקים מכל המערכות תמיכה, מכל המשאבים, הם מייצרים לעצמם משאבים בעצמם, כן? אבל הם כבר מוחלשים, הם כבר נכנסים לתוך הסיפור הזה, מוחלשים ומוחלשים מאוד. אז בהחלט, חלק ממה שאני ארצה לעשות, זה לא אומר שזה תמיד קורה, [מחייך] כן? אני, אבל חלק ממה שאני מחזיק בראש, זה גם להוסיף את החלק הזה שהוא מאוד מאוד חשוב ל… להתמודדות ולהחלמה ולשיקום. כן?

‏אלעד: וכך, לצד כל המגבלות והקשיים, דניאל ניסה להעניק לשבים טיפול ראשוני וכלים להתמודדות בהמשך. הוא ראה שיש שיפור, הוא ראה שהוא הצליח להשפיע. אחרי כמה ימים בבית החולים, חלק מבני המשפחות הגיעו מתאילנד. לא ראינו מפגשים מרגשים עם השחרור במחנה "רעים", ואני תהיתי מה הסיבה לעיכוב הזה, הרי בין אם מתאילנד או מישראל, המשפחה בטח דואגת, בטח מתגעגעת, והאיחוד איתם, בשתי התרבויות, כך הנחתי, יכול לשמש גם ככלי טיפולי.

‏דניאל: בעסקה הזאת, כן הגיעו משפחות, אבל הגיעה אמא אחת, שני אחים אה… ואחיין. כן? ובאמת מעיניים מערביות או מעיניים ישראליות, השאלה המתבקשת היא… איפה ההורים? [מגחך] איפה ההורים? איפה הסבים? איפה הסבתות? איפה, כן? מה זה… כאילו למה? הילד שלכם חזר אחרי כל כך הרבה זמן מ… שבי, לא ידעתם אם הוא בחיים, אם הוא לא בחיים, כן? אתם התמודדתם בעצמכם עם איזו עמימות מאוד גדולה, הדבר המתבקש זה שתבואו ו… ו… ותחזיקו את הילד שלכם בידיים.

‏אז לא, פה באמת יש שונות תרבותית, כמו שאני מבין אותה, אבל בשביל תאילנדים… כפריים, נקרא לזה, שמעולם, חלקם הגדול אפילו מעולם לא היה על מטוס, ו… ללכת לעיר הגדולה זה משהו שקורה כמה פעמים בחיים, שלא לדבר, כן… על מטוס אני מתכוון על טיסה של 10 או 11 שעות, שלא לדבר על להיות פה בארץ שזה ארץ שונה ואחרת, ומחשבות כמו האם יהיה מה לאכול? האם יהיה איפה להתקלח? האם יהיה… כן? הכל, איך זה ייראה, הכל מאוד מאוד שונה. אז ההגעה לפה היא מצריכה המון מבחינת ה… ההסתגלות, או היכולת הסתגלות של… של ההורים שלהם, ובתוך זה המחשבה של, כן… והסבלנות, כן? הם סבלניים, הם עם סבלני, סבלני לסבל, כן? אז המחשבה של "אז נחכה עוד שבוע, נחכה עוד עשרה ימים", היא אפשרית וקיימת. ככה, ככה אני מבין את זה.

‏אלעד: השבים שסיימו את הטיפול טסו גם הם בחזרה הביתה. מדינת ישראל ממשיכה ללוות אותם, מעניקה סיוע מרחוק, אבל עדיין דניאל מוטרד. העובדים בחקלאות שמגיעים לישראל הם מאזורים כפריים, חקלאים, אזורים שבהם אין מערך בריאות נפש נגיש בתאילנד. אין גם מוּדָעוּת. הוא מקווה שאותם אנשים שפגש, שעברו גיהנום בשבעה באוקטובר ובעזה, האנשים שטיפל בהם, בתקווה גם הצליח לגעת בהם ולעזור להם, הוא מקווה שגם שם, בבית, בתאילנד, האנשים האלה ימשיכו את מגמת השיפור.

‏דניאל: כשהם חוזרים לתאילנד, אחד מהדברים הראשונים שהם עושים זה לעשות טקס, ולעשות טקס שנקרא "סו-קוואן". סו-קוואן זה בעצם לקרוא לתודעה, לחזור אל ה… לחזור אל הגוף. כי השפה סביב טראומה, זאת השונות המאוד גדולה, היא שכשאנחנו חווים אירוע טראומטי, התודעה בורחת מהגוף. כן, אומרים את זה בתאילנדית טי טצ'אי מיו. התודעה לא נמצאת.

‏אני אתן רמז שגם אנחנו כ… כישראלים מדברים הרבה במונחים של דיסוציאציה, הדחקה, כן? אז… אחרי שהם יעשו את הסו-קוואן, מי ב… זמנו גם ייכנס למנזר, ובעצם יהפוך בעצמו להיות נזיר. ובמנזר הוא גם אה… יתרגל פרקטיקות דתיות, כן, מה שאנחנו מכירים כמדיטציה. אבל הוא גם יקבל לימוד על הארעיות של החיים, או על ההשתנות של הדברים. ובהקשר הזה יש בי גם מידה של דאגה, כן? כי אני לא יודע מי מהם שיש לו מערכות תמיכה יותר חזקות, או מערכת נפשית יותר עמידה, נקרא לזה, זה גם מאוד משנה, בהתמודדות עם טראומה. מי מהם יצלח את הדבר ויצליח להחזיר אה… אליו את החיים, ויצליח לחזור לחיים, ומי פחות. אבל כן, בהקשר הזה, הפסיכיאטר התאילנדי שהגיע, ילווה אותם, ו… יערוך איזשהו מעקב, וינהל איתם שיחות, ויתערב כשצריך להתערב.

‏[מוזיקת רקע מרגיעה]

‏אלעד: דניאל פורת, תודה. אנחנו ממשיכים להתפלל שיחזרו כל החטופים הישראלים, ושאינם ישראלים, ושכל השבים יתמודדו, גם פיזית ולא פחות חשוב, גם בבריאות נפשית איתנה, בישראל, בתאילנד, ובכל מקום אחר.

‏דניאל: אמן, תודה לך.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר בהפקה עדי חצרוני, הילה פז, שירה אראל ודניאל שחר. על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה