אחד ביום - בשבי: שיחה עם מייה שם

אזהרת טריגר - תיאורים מה-7.10 ומהשבי

מייה שם נחטפה בשבעה באוקטובר ממסיבת הנובה. רוב תקופת השבי היא הייתה לבדה, אבל חמישה ימים לפני ששוחררה היא הועברה למנהרות, שם פגשה את רומי גונן, אמילי דמארי, אגם ברגר, נעמה לוי ולירי אלבג. כשיצאה, התמונה שלהן במנהרה נותרה צרובה בראשה, ואיתה גם תחושת אשם על כך שנותרו מאחור. עכשיו, אחרי שהן חזרו, היא מרגישה שהיא סוף סוף יכולה לטפל בעצמה. הפעם, אנחנו בשיחה עם מייה שם.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/03/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקה]

‏לי: היום יום ראשון, 23 במרץ. אני לי נעים, ואתם על "בשבי, " מבית "אחד ביום", סדרת שיחות עם החטופות והחטופים שחזרו מעזה.

‏ביום החמישים לשבי, מייה שם נלקחה למנהרה בחאן יונס.

‏מייה: ואז שם פגשתי את רומי גונן, את אמילי דמארי, את אגם, נעמה ולירי.

‏לי: היא הייתה אז בת 21, היום היא כבר בת 23, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז שבעה באוקטובר שהיא פגשה ישראליות נוספות, שדיברה עברית.

‏[מוזיקת רקע דרמטית]

‏החטופות, שישבו יחד על מזרונים במנהרה, התחברו. התנחמו אחת בשנייה וחלמו על העתיד שאחרי השבי.

‏מייה: אני זוכרת שישבנו כל הבנות במנהרה, ולירי אמרה: "אנחנו נצא, תבואו אליי ל'על האש' וזה, ואנחנו ניפגש, ניפגש כולנו…"

‏לי: אבל אחרי חמישה ימים הודיעו למייה שהיא יוצאת, ושאר הבנות, הן נשארו מאחור. לפני שהיא הלכה היא אמרה להן שיאמינו, שיאמינו שגם הן עוד ייצאו הביתה, והן ביקשו ממייה רק דבר אחד: שתילחם עבורן.

‏מייה: זה היה הדבר הכי קשה. עד שהם יצאו זה היה התמונה היחידה שהייתה לי בראש, והיה לי מאוד קשה להתמודד עם זה, כי היה לי תחושה ש… היה לי הרגשה שכאילו, אני השארתי מאחוריי נשים צעירות, ולמה אני כן והם לא.

‏לי: תחושת האשם הזו ליוותה את מייה אחרי שחזרה מהשבי. אבל בינואר, חמש הבנות שנשארו מאחוריה במנהרה בחאן יונס חזרו, ואז מייה קיבלה הודעה.

‏מייה: קיבלתי הודעה קולית מרומי, שהיא אמרה לי כזה, "את זוכרת שאמרת לנו, 'שיטת ה-NLP, תאמינו ותצאו, תאמינו ותצאו'? אז כן, נכון, יצאנו. אמנם שנה וחודשיים אחרייך, אבל יצאנו". וגם אמילי דמארי, דיברתי איתה בוואטסאפ, והיא כתבה לי: "אני זוכרת שאמרתי לך באוזן, 'תלחמי עלינו'." את יודעת מה זה לשמוע דבר כזה? מבנות שכביכול נטשתי אותם במנהרות והם יוצ… וכאילו, אני לא יכולה להסביר לך.

‏לי: עכשיו, כשהמעגל הזה נסגר, היא מסתכלת קדימה. מתמקדת סוף-סוף בעצמה, בעתיד שלה.

‏מייה: הייתי בהישרדות. היום אני באיזשהו נקודת… בחיים שלי, נקודת זמן כזאת, שאני, יש לי את הזמן לטפל בעצמי, ולהמשיך לחיות.

‏לי: הפעם, אנחנו בשיחה עם מייה שם.

‏[מוזיקה מתחזקת ומסתיימת]

‏בבוקר של שבעה באוקטובר, מייה שם הייתה במסיבת הנובה יחד עם חברה הטוב, אליה טולדנו. כשהתחילה מתקפת הטילים, הם החליטו לעזוב ולנסוע חזרה למרכז. אבל בעיקול מפלסים חיכו להם מחבלי חמאס.

‏מייה: אני ואליה היינו, אולי, הרכב השלישי שנתקל בהם, שהם חיכו כבר לכיוון תל אביב. ירו עלינו לחלונות, ומתכופפים סנטימטר, כדורים עוברים לנו מעל הראש, ואני לוחצת על הגז, אני לא רואה לאן אני נוסעת, עד שיורים לנו בגלגלים, והאוטו עושה שתי סלטות, מתהפך על ארבע גלגלים ונעצר. עכשיו, היה פחד שהסוללה תתפוצץ, והוא גם ננעל. יצאנו מהחלונות, והם חיכו לנו, טנדרים, הרבה… עם איזה ארבעים מחבלים על טנדר, ואני ירדתי, איך שאני יוצאת, אחד הטנדרים עוברים, ויורים בי, פשוט מטווח אפס, והכדור פירק לי את היד.

‏[מוזיקה]

‏וזה שעתיים וחצי של טבח, ואני מאחורה כבר, לא יכול… דיממתי, אני צועקת לאליה: "אין לי יד, אין לי יד, ותיקח את הטלפון ותתקשר למישהו, למשטרה, למכבי אש, או משהו", אף אחד לא הגיע, אף אחד לא היה. וזה היה שעתיים וחצי הכי ארוכות שהיו לי בחיים. של צרחות, ואת שומעת רכבים, את החריקות שלהם, סוטים ימינה, שמאלה, וטה-טה-טה-טה-טה-טה, את הצרורות של היריות, שזה כאילו… זה לא… זה משהו שלא יוצא לי מהראש. והתמונה ש… רק גופות.

‏לי: ואליה, איפה הוא, בשלב הזה?

‏מייה: אליה היה מטר ממני, הוא לא היה פצוע. אחרי שעתיים וחצי של יריות, היה שקט. דממה. שזה היה מפחיד ברמות. שפשוט… עשו שם וידוא הריגה לגופות. כל רכב שעמד, אין מצב לצאת משם בחיים.

‏ואני הייתי כבר מכונסת בתוך עצמי, שרועה שמה, עם היד מפורקת, דיממתי בטירוף, הייתי מכוסה בדם, יכול להיות שחשבו שאני מתה. ואז, אחרי איזה 20 דקות אני שומעת צעדים, לוקחים את אליה, אני לא… משהו בי, רוחנית, לא הצלחתי לקום. רציתי לקחת לו את היד וללכת, אבל הוא הולך הוא אומר לי: [בקול מתחנן] "מייה, בקשה תבואי איתי, בקשה תבואי איתי", ולוקח אותו המחבל, והוא נעלם. לא ראיתי אפילו את הפרצוף, ראיתי נעליים צבאיות. [נושמת עמוק] ואז נשארתי שם לבד, בדממת אלחוט, כאילו זה ממש היה… וגם כל האזור התחיל להישרף, ואני קולטת שאף אחד לא מגיע, ואני לבד שם, ואני מסתכלת אם יש לי איזשהי פרצה לאן לברוח, ואני רואה שאין לי לאן לברוח. ואז אני זוחלת מהרכב, הג'ינס היה גדול עליי, החגורה שהחזיקה אותו נפלה. ביד אחת אני מנסה להחזיק את הג'ינס, עם היד השנייה אני גוררת אותה, ואני זוחלת מהרכב, ואז אני נעמדת חצי גוף, ואני מרימה את הראש, אני קולטת ש… [פאוזה] שאני לבד.

‏אני רואה גופות, אני רואה חלקים, איברים כרותים, אני רואה רכבים שרופים, [פאוזה] והיה שם אופנוע שעמד באמצע כל הבלגן הזה, ופתאום ראיתי מישהו, בן-אדם, כאילו, בודק אותו, אני רואה שהוא כזה משחק איתו. ואני עומדת חצי גוף, ואז אני אומרת לו: "הצילו, הצילו", כזה, וזה היה ערבי. הוא קרא לי, בערבית, ופשוט הלכתי איתו, כאילו, לא חשבתי רגע, וזה… הלכתי. כאילו, אמרתי לעצמי, בפנים: "אין מצב שאני מתה". פשוט הלכתי איתו, זאת הייתה האופציה היחידה שלי.

‏ואז פתאום משום מקום בא רכב פרייבט, עם איזה ארבע נ… "ארבע". שש נוח'בות, אחד על השני, מושכים אותי מהשיער לתוך הרכב, מורידים לי את הראש כל הנסיעה, עם אקדחים חמושים וצועקים, [במבטא ערבי] "אללה אכבר", כאילו… [נושמת עמוק] וזהו, ואז הגעתי לעזה.

‏לי: שם, מחבלי חמאס לקחו אותה לבית-החולים והיא נותחה בידה, ללא משככי כאבים. אחרי זה גם צילמו אותה לסרטון - אותו סרטון שהיה אות החיים הראשון שקיבלו בישראל מחטופה בעזה.

‏[הקלטה] [פיצוצים ברקע] מייה: "היי, אני מייה שם, בת 21, משוהם, כרגע אני נמצאת בעזה, חזרתי מ… ביום אה… לפנות בוקר…"

‏[הסרטון ממשיך להישמע ברקע]

‏לי: ביום הראשון שלה בעזה, מייה קיבלה החלטה שתשפיע על גורלה בשבי.

‏מייה: עשיתי שם דברים שהצילו אותי, בלי לדעת. כי, אני הרי עשיתי שירות מלא, עשיתי שנ… הייתי בצבא, הייתי שנתיים בצבא. ובבוקר של המסיבה, בשישי לאוקטובר, ביום שישי בבוקר, נכנסת לטיקטוק, שבטיקטוק שלי היה לי סרטון אחד על מדים, שהייתי חיילת. נכנסת לטיקטוק, לא יודעת מה, מה, אכלתי סרט על הטיקטוק, אמרתי, "מה אני צריכה את האפליקציה הזאת?" השמדתי הכל. חוץ מבטיקטוק, לא היה… אין לי פייסבוק, ולא היה לי תמונות על מדים בשום מקום. ובשביעי באוקטובר, שחטפו אותי, ולקחו לי את הפאוץ' ואת הדברים, וקשרו לי את היד, ועשו לי תשאול, שאלו אותי אם אני חיילת, ואמרתי שלא. לא יודעת, אמרתי שלא. והלכתי עם זה עד הסוף. ועשו לי עימותים. ומצד ימין ומצד שמאל, שני מחבלים עם נשק שמכוון לי לראש, והוא צועק עליי בערבית, והוא אומר לי: "עשית צבא, השתחררת לפני שנה, עשית שירות מלא". עכשיו, מבחינה הגיונית, הוא יודע בת כמה אני, זה הגיוני. אבל את לא יודעת מה הם יודעים, מה לא, ואמרתי "לא". ועכשיו, אני אומרת לעצמי בראש, "אם את מתה, את לא מרגישה. אם את מתה, את לא מרגישה. את לא מרג…" ככה. והוא צועק עליי, ובסוף כלום.

‏לי: המחבלים האמינו למייה, ולא הורידו אותה למנהרות. במקום זה, הם לקחו אותה לבית פרטי בג'באליה, של מחבל בשם מוסטפה.

‏מייה: לא הבנתי למה אני מוחזקת אצל משפחה. אני לא ידעתי שזה חמאס, לא ידעתי מה קורה. ולאט-לאט אני מקבלת תמונה, אני קולטת שאני במשפחה, יוש… אני איתו באותו חדר, אבל מחוץ לדלת בבית, יש אישה ושני ילדים. ומתחת, בגלל שזה בניין של חמולות, ההורים שלו. לא הבנתי למה אני מוחזקת אצל משפחה. וכל פעם הייתי שואלת שאלות, והם היו כאילו "מתקתקים" אותי, לא עונים לי. אבל ברגע שכאילו, פתאום נוצר איזשהו קשר של שיח בינינו, אז אני זוכרת שהוא אמר לי… וופא, אשתו, אמרה: "אנחנו משפחה תחת החמאס". הציעו להם כסף, מי שיביא ישראלי היה מקבל בית או כסף, את מבינה?

‏לי: כן.

‏מייה: ואני הגעתי לבית שהכינ… שהיה מוכן שיגיע חטוף, כי כל החלונות היו אטומים עם בטון, הכל היה מכוסה, היה שם מזרון, כאילו הכל היה מוכן.

‏לי: עם המשפחה הזאת היא עברה בין דירות.

‏מייה: אני והמחבל היינו כל פעם ב… איזשהו כלוב מאוד-מאוד צפוף. כלוב, הכוונה היא לחדר מאוד-מאוד קטן.

‏לי: ואת לבד.

‏מייה: כן. [לוקחת נשימה עמוקה] והוא כל פעם הוא שאל אותי אם יש לי חבר, ואמרתי לו שיש לי חבר. לא היה לי אז. וכל פעם שהייתי אומרת לו, היה מתעצבן עליי, ואומר לי: "אליה מת". אליה, חבר הכי טוב שלי, שנחטף ונרצח. ואז הייתי אומרת, מתחילה לבכות, וזה, ולא, לא, והוא היה שונא שאני בוכה, הוא היה שונא את זה. כל הזמן שהייתי בוכה, הוא היה מאיים שהוא ישלח אותי למנהרות. ואז הוא אומר…

‏לי: כי, כי קשה לו לראות חולשה…

‏מייה: לא.

‏לי: כי זה עושה רעש?

‏מייה: לא בא לו. אסור לבכות. אסור לך לבכות, אסור להתלונן, אסור, אסור, אסור. ובאמת, בעשרה ימים הראשונים היה לי ימים של בכי קשה. כאילו, את צריכה שניה לעכל איפה את נמצאת, והיד, והייתי במצב… הייתי חסרת אונים. לא ידעתי, כאילו, מה, מה, מה עכשיו הולך לקרות, כאילו, מה, מה הלאה? ואז אחרי הסרטון, ביום שהבנתי ש… "מייה, זה הולך לקחת זמן, " כל החשיבה שלי השתנתה. אמרתי: "מייה, זה מה יש. את צריכה להתאים את עצמך למצב. אין לך… מה תעשי, תבכי?" הייתי מדברת לעצמי.

‏ובאמת התחלתי לראות את ההתנהלות של אשתו מחוץ לחדר, שהיא כל היום מבשלת, מנקה. איך הם רואים אישה טובה? מבשלת, מנקה, עקרת בית, עניינים. אני זוכרת שפעם אחת שאלתי אותה אם היא צריכה עזרה, שאני אעזור לה הכלים. ואני עם יד אחת. גם רציתי לקום, לא יכולתי, הגוף שלי התנוון, וגם ניסיתי להתחבר אליה. והיא אמרה לי, "כן", והיא שוטפת, ואני עם יד אחת מסדרת. פתאום היא כאילו נפתחה בפניי. הייתה נכנסת ל… בלילות, עם קוראן, פותחת לי את הקוראן ומכריחה אותי לחזור על פסוקים. יש פס… איזה משהו, איזה משפט כזה, שזהו, את אומרת אותו שלוש פעמים, את נהיית מוסלמית.

‏לי: ואמרת?

‏מייה: מה, הייתה… מה יש לי לעשות? אם הייתי נכנסת בהם ראש ורבה איתו, לא הייתי יוצאת.

‏לי: ברור.

‏מייה: אז אמרו לי, "וואו, קוראן". היו אומרים לי דברים על ביבי, על הממשלה, ו-טה-טה-טה, ושישראל זה פלסטין, הייתי אומרת לו, "נכון". אז את יודעת, כאילו, התחברו אליי, בקטע של כבר זה… "וואו". האמת ששמרתי על עצמי. מה את בסיטואציה כזאת, את, אם יגידו לך, לא יודעת מה לעשות, את תעשי. הייתי חסרת אונים, הייתי לבד, כל הזמן הוא היה אומר לי: [מחקה אותו] "יש לך עיניים יפות, יש לך שפתיים יפות", כאילו, לא יודעת מה הבן-אדם יכול לעשות לך. פחד אלוהים.

‏לי: באותם רגעים הבנת שיש עוד חטופים כמוך במקומות אחרים?

‏מייה: אז בימים הראשונים, כל פעם שאלתי מתי אני יוצאת, ובכי, וזה, עד שבא אלי אח… מישהו, אחד מהמחבלים, שגם חטף אותי, הוא היה ברכב שהביא אותי לעזה, נכנס לחדר, הוא אמר לי: "אל תדאגי, יש עוד חטופים, לא רק את לא תצאי". קודם כל, לא ידעתי אם להאמין לו או לא. את לא יודעת מה נכון, את לא יודעת אם להאמין או לא.

‏לי: זה מרגיע או מלחיץ לשמוע את זה?

‏מייה: מלחיץ. כאילו, מצד אחד, את אומרת, טוב, את לא היחידה, יש עוד אנשים באותה סירה. מצד שני, זה מלחיץ אותך, כי את מבינה שקרה פה משהו גדול. תחשבי שאני נחטפתי, הגעתי לעזה בשמונה וחצי בבוקר. רק כשחזרתי, הבנתי כמה גדול היה הדבר הזה. אבל לא באמת ידעתי מי נגד מי. בהתחלה אמרתי, "אוקיי, לפחות אני לא היחידה". מצד שני, אני לבד איתו, אני לא יודעת אם זה נכון או לא נכון. מצד שלישי, מה זה אומר - שיש עוד חטופים? כאילו… [פאוזה] איך יידעו ש… למה את תצאי, כי… מבינה?

‏לי: כן.

‏מייה: זה לא רק את, זה יש פה עוד אנשים. כי הייתי בטוחה בהתחלה שזה עניין של… אותו יום אני יוצאת. כאילו, יידעו שנעלמתי, מחר אני יוצאת. אני קולטת שעובר עוד יום ועוד יום ואני לא יוצאת, ואני לא יוצאת, ואני לא יוצאת. מגיע יום שישי, אני לא יוצאת. [שותקת] אני לא ידעתי כאילו מה, מה לחשוב. פחדתי. פחדתי שאני הולכת להיתקע פה. גם היו פעמים שהיו אומרים לי, "נחתן אותך פה", הייתי צוחקת, [מחקה צחוק מאולץ] אני אומרת, "כן, כן". [שותקת] יש בי איזשהו צד… אני כאילו יודעת להסתד… איפה שתשימי אותי, אני אסתדר, עם כל בן-אדם. אני יודעת להתאים את עצמי למי שעומד מולי. לא ב… בקטע של, כאילו, לשמור על עצמי, אני אגיד לו מה שהוא רוצה לשמוע.

‏לי: זה מאוד הישרדותי.

‏מייה: שם. נכון, יש לי את היצר ההישרדותי הזה מאוד. אז יש לי איזשהו מנגנון שכאילו… שהתחלתי לראות שהוא מתחיל לשאול אותי שאלות כבר אישיות, שהוא מתחיל להתאהב בי כביכול, ידעתי איפה לעשות סטופ ולהפסיק לדבר, ולדבר איתו ביותר גברי כזה, כאילו בקטע של, "מה אתה אוהב לאכול?"

‏לי: גם כדי להגן עלייך.

‏מייה: ברור, רק כדי להגן עליי. מה, רציתי שהוא יהיה חבר שלי? מחבל, רוצח, אללה יסתור. וכאילו, את יודעת, פיתחתי איתו שיח בשביל… את נשארת, את עם מחבל 50 יום. נוצר איזשהו שיח.

‏לי: כן.

‏מייה: אבל גם, פחדתי גם מאוד שיתאהב בי. הצלתי את עצמי, אבל הוא כאילו העריך אותי כביכול. הוא היה איתי כל-כך הרבה זמן ביחד, שהוא כבר לא ראה אותי חטופה אולי, הוא ראה אותי… הוא התרגל אליי באיזשהו אופן.

‏לי: ודיברת איתם בערבית? את יודעת?

‏מייה: קודם כל, עשיתי בתיכון חמש יחידות. הייתי מאוד אוהבת ללמוד את השפה, זאת שפה קלה, אבל זה שפה שאתה צריך לתרגל אותה בהתחלה. אבל כן, הבנתי. הוא היה שומע רק רדיו בערבית, הבנתי, תקשרתי בערבית, אין להם אנגלית. בהתחלה זה היה סימן ש… סימני… כאילו, שפת הסימנים, לשתות, לאכול, אֶה, אִי, כזה. אבל… כן, דיברתי איתם בערבית, הוא גם היה בשוק. "ג'יב לי תומא, ג'יב לי לחמא" - תביא לי שום, תביא לי בשר, תביא לי זה.

‏לי: לבישולים.

‏מייה: כן. אמרתי להם, "אני אצא ואני אדבר ואני אספר שהאנשים בעזה…" טה-טה-טה, והוא עף באוויר.

‏לי: "עזרו לי".

‏מייה: כל מה שהוא רצה לשמוע, אמרתי לו.

‏[מוזיקת רקע]

‏לי: בימים האלה בשבי, כשהיא יושבת בחדר קטן ומולה מחבל, דבר אחד החזיק את מייה.

‏מייה: האמונה שלי. האמונה שלי, שמה שצריך לקרות יקרה, שלא סתם אני פה, שיש עליי השגחה. כל אחד ייקח את זה למקומות שלו. אחד הבתים, היה לידי נר, סתם נר שעווה כזה, שלא מדליקים אותו אפילו, וביקשתי להדליק אותו ביום שישי, והוא לא רצה לתת לי להדליק. הוא לא הבין למה, כאילו. אמרתי, ס… כאילו, עכשיו, חירטטתי אותו, שזה מרגיע אותי, שאני רוצה להדליק, שזה עושה, את יודעת… סיפרתי לו איזשהו סיפור. אבל בפנים אמרתי לעצמי, אם הנר מחזיק שעה - אני יוצאת. אם הוא לא מחזיק, אני לא יוצאת. הייתי מעמידה לעצמי מבחנים כאלה. עכשיו, לא ידעתי באמת אם הוא היה דולק ש… אם זה, עברה שעה, אבל עבר הרבה זמן. כאילו, זה מהסוג נרות, שתוך שתי דקות הלך הנר, והנר דלק הרבה זמן, ואמרתי, "אני יוצאת". היה לי שם הרבה דברים רוחניים, הרגשתי מוגנת. ממש.

‏לי: למרות שצה"ל מפגיז מבחוץ.

‏מייה: צה"ל הפגיז מבחוץ, והבית נשבר עליי, נשבר הבית, ואיפה ש… והבית… והחלונות כאילו, נשברו, ואני אומרת לעצמי: "אם אני לא מתתי בשביעי, אני לא מתה. אם לא מתתי בשביעי, אני לא מתה", כאילו אם יצאתי מהמקום לבד, אני, אין מצב שאני מתה. וכל האזור הופגז, כאילו, כבר זיהיתי מה זה טנק, מה זה חיל אוויר, מה זה המנהרות, אז זה לא היה כמו פה, יש לך חמש דקות ללכת לאזעקה. ההפגזות, הבית נשבר עליי ואיפה שאני ישבתי, לא קרה כלום. [שתיקה] קרו לי שם דברים באמת, לא סתם אנשים יוצאים משם ואומרים "האמונה שלי התחזקה", כי יש לך אותך ואת עצמך, ואין במה להיאחז חוץ מהאמונה. אין לך במה להיאחז. אין מה לעשות. וזה נותן כוח, שאתה מבין שלא סתם אני פה, אני אצא בזמן שלי, ויש עליי איזה שמירה והשגחה, זה הרבה יותר קל לך להתמודד ככה.

‏לי: מה היה לך הכי קשה בשבי?

‏מייה: החוסר ודאות. החוסר ודאות גמר, גמר אותי. איך אני אצא, מתי אני אצא, באיזה מצב אני אצא, איך אמא שלי, אפילו לא חשבתי על עצמי. מה קורה למשפחה שלי? אני פחדתי שהם לא יודעים אם אני בחיים או לא. עד כמובן שהשתחרר הסרטון, שלקח לזה, כמה? שבועיים. אמרתי, אבל, כאילו, היא תחשוב ש… ואמא שלי, באמת ביקשו ממנה בדיקות DNA, של שיניים ודברים, כי אנשים שם נשרפו.

‏לי: הצלחת לראות את המאבק שלהם בתקשורת?

‏מייה: לא, רק ראיתי את ה… זֵץ הזה, שכאילו, אחרי שהסרטון שלי יצא, והבנתי שהוא פורסם ראשון, אז ראו את אמא שלי במסיבת עיתונאים, עם איליי ואוֹרי, אחים שלי… וזה היה אחרי איזה שבוע וחצי-שבועיים, אחרי שידעתי שיצא הסרטון, והמחבל אומר לי רק: "צאי מהחדר, בואי שנייה, תראי את אימא שלך בטלוויזיה". כאילו, "את לא תראי אותה יותר".

‏[מוזיקת רקע]

‏ושמעתי אותה, ראיתי אותה לדקה, שמעתי אותה אומרת: "צריך להישאר אופטימיים אני סומכת על צה"ל, כוחות הביטחון", וזה ליווה אותי עד סוף השבי. מעבר לזה, לא ידעתי כלום.

‏לי: אחרי 50 יום, מחבלי חמאס הורידו את מייה למנהרות. שם היא פגשה לראשונה חטופות ישראליות נוספות: את רומי גונן, אמילי דמארי, אגם ברגר, נעמה לוי ולירי אלבג.

‏מייה: אין ספק שזה מנחם, לפגוש פתאום עוד נשים ישראליות, פתאום לדבר עברית, לא דיברתי כל החמישים יום האלה עברית. אבל מצד שני, זה גם היה מאוד-מאוד קשה, כי את פתאום במנהרות, ואת מבינה שזה תחנה אחרונה. ושם זה כבר הרבה יותר בעייתי, ועוד עם יד שהיא עם ברזל. ו… הורידו אותי, הלכתי אולי שעתיים במנהרות, עם כל הסולמות שהיו שם, וזה היה מפחיד.

‏לי: הבנת שאת הולכת לצאת באותם ימים והן נשארות? איך זה עבד?

‏מייה: לא. ידעתי… שירדתי למנהרות, ידעתי שמתחילה הפסקת אש, וכנראה תהיה עסקה. זה היה כאילו ימים של "כן תהיה עסקה, לא תהיה עסקה", אז כאילו ידעתי שמשהו הולך לקרות, אבל אני לא ידעתי מי ייצא. זה היה כמו רולטה רוסית. [לוקחת נשימה עמוקה] וירדתי, והימים עוברים, ואז כל פעם היו יורדים, פעם בכמה ימים הבכירים שם של המנהרות, ונותנים לנו עדכון כזה של תמונת מצב כזה, מה קורה, ואני זוכרת שיום לפני שיצאתי הם ירדו, ישבו כזה, ואמרו לנו: [פאוזה] "מפסיקים את העסקאות, ואתם לא יוצאות בעסקה הזאת". ואני הכנסתי כבר שם, אמרתי לעצמי, אם אני לא יוצאת, אני כבר לא אצא מפה. התחיל לי, היד התחילה להזדהם לי, הייתי עם פצעים פתוחים שם, ברזל שמחזיק אותה, בלי טיפול תרופתי, בלי כלום, האוויר התחיל להיגמר לי. היה לי שם טירוף.

‏[מוזיקת רקע]

‏לי: אז מייה ישבה שם במנהרה, עם שאר החטופות, וחיכתה.

‏מייה: אנחנו יושבות, כל הבנות, חמש מזרונים, אחת על השנייה בכלוב קטן כזה, ודלת פלדה כזאת, ברזל. ותמיד היו שתי שומרים - בסך הכל היו ארבעה שומרים שהיו עושים משמרות, והיו כאילו, שומרים עלינו. ויש להם טלפון כאילו, של החמאס, ביניהם הם מדברים, אלחוטי כזה. ואנחנו יושבות כולם ביחד ומדברות, ופתאום אחד השומרים עושה לי: "You - Israel". עכשיו, היו אומרים לי, שהייתי בדירה כל הזמן, "מחר תצאי", ולא הייתי יוצאת. כאילו הייתי בציפייה, "יא, מחר אני יוצאת", ואז פתאום אומרים לי, "לא". "Maybe one year, two year, maybe never" "אולי נחתן אותך". אז כאילו לא ידעתי מה קורה, באמת. אבל אני כאילו, הוא אמר לי: "מהר מהר, כאילו, תתלבשי". שמתי את החיג'אב, ובאמת הובילו אותי מחוץ למנהרות. אני הולכת, ואני יוצאת מהמנהרה.

‏לי: מה אמרת להם, שנפרדת מהן?

‏מייה: אני כאילו קמתי בתחושת התנצלות כזאת, איך אני יוצאת, והם לא. את כאילו, אני לא יכולה להסביר את הסיטואציה, לצאת מהגיהנום הזה. אומרים לך, "את יוצאת", והם מסתכלות עלייך, ואת רואה אותם, הם אומרות לי: "בקשה, מייה, תלחמי עלינו". ואומרות לי את השמות, שמות משפחה, ו"תלחמי עלינו, ואל תוותרי", וזה מה שהיה לי בראש, וזה כאילו הרגשתי שאין, זה החוב… זה המשימה שלי, זה, אין מצב שהם לא חוזרות. לא יכולתי גם לחשוב על המצב הזה שהם לא יחזרו, אני הייתי מתה.

‏[מוזיקת רקע]

‏לי: כמה זמן הלכת במנהרה?

‏מייה: הלכתי איזה ארבעים דקות במנהרה בחזור. בהלוך הלכתי יותר, ויצאתי מפיר שונה, אבל לאותו בית. זה היה בית ענק עם פירים. וגם סולמות, ותחשבי שאני מנסה לטפס בסולם, ואני עם יד אחת מטפסת, והוא צועק עליי כאילו "מהר, מהר, מהר, מהר, מהר" ואני לחוצה, והוא עם הנשק שלו, ו… והוא מוביל אותי באמת מחוץ למנהרה, ואז, אנחנו יוצאים מהפיר לבית, אני לבושה עם חיג'אב, ואז חיכיתי שם כמה דקות, ואז הוא מוביל אותי החוצה, מחוץ לבית, אנחנו הולכים קצת ברגל, ואז על כביש - "כביש" כלשהו מהריסות, חיכה איזה רכב פרייבט, ואני רואה מקדימה גבר ואישה, אישה ערבייה וגבר ערבי, והוא אומר לי: "תיכנסי לאוטו" - המי שהוביל אותי מחוץ למנהרה, שהוא אחד הבכירים - ואז הבחורה עוברת אחורה, אני מתיישבת לידה מאחורה, והוא נכנס מקדימה. מתחילים ליסוע, אני לא יודעת איך, אבל כאילו, אני מסת… והיא מכוסה, היא ערבייה. מחופשת כאילו, ואני גם עם ניקאב, חיג'אב, אני גם הסתירו לי את העיניים, כי הסרטון שלי יצא ראשון, והעיניים… אין דבר כזה, הסתירו לי את כל הפנים.

‏לי: כן.

‏מייה: אנחנו יושבות אחת ליד השנייה, ואני לא יודעת איך ידעתי, אבל פתאום אני שואלת אותה: "את ישראלית?" [פאוזה] אז היא אומרת לי, "כן."

‏לי: יואו.

‏מייה: היא מוציאה לי את היד, היא נותנת לי את היד, וזאת היתה עמית סוסנה.

‏לי: וואו.

‏מייה: ואני לא יודעת איך הרגשתי שהיא יהו… שהיא ישראלית, היא כולה לבושה, לא מדברת, נראית ערבייה, אני נראית ערבייה. יושבות מאחורה, נוסעים, ואז אנחנו מגיעים לאיזשהו בסיס של חמאס, חמאסניקים וזה, רכבים של חמאס, כל הטנדרים, עושות צ'ק אאוט. היינו שם שעתיים, הצטלמו איתנו כולם, החמאסניקים עם נשקים, ואני עומדת כזה ביניהם כמו איזה צנון, ועושים לנו תמונות, ומצלמים את זה, וזה, והיה סרטון שצילמו אותי, שאני אומרת, "good people, good food" את יודעת. הוא אומר לי: "תגידי שהאנשים בעזה הם טובים, תגידי…" מה שאתה רוצה אני אגיד, רק תשחרר אותי.

‏וזהו, ואז אנחנו ממתינות שם ברכב, בבסיס, אחרי כל ההצגה הזאת שהם עשו, עוד איזה שעתיים, ואז אנחנו, מובילים אותנו, ומאחורה טנדר של מחבלים, את יודעת, לכיכר פלסטין, מאיפה שהם מסרו אותנו לצלב האדום. כמו לינץ'. ערבים, ודופקים, וצעקות בְּקללות, ואמא'לה, כמה אנשים. הצלב האדום לא הצליח להגיע אלינו, כאילו, דפקו על האוטו, היה שם בלגן. עמית נהייתה מבוהלת, אמרתי לה: "עמית, יוצאים, יוצאים, הכל בסדר". ואז מעבירים אותנו לצלב האדום, [שתיקה] ואז פתאום זאת מישהי, מדברת איתנו באנגלית, שואלת אותי איך אנחנו, מה קורה, מה זה? אנחנו ברכב, נותנים לנו מים, ואז לאט-לאט אנחנו יוצאים מכל ההמולה הזאת המטורפת, ואנחנו נוסעים. והם מרגיעות אותנו, [בקול מרגיע] "הכל בסדר, אתן חוזרות הביתה, חוזרות הביתה", ואנחנו נוסעות בהריסות של עזה, ופתאום - [בהתלהבות] אני רואה חיילים, עומדים, ואני רואה את הרכב של צה"ל, ואני לא מאמינה.

‏לי: יואו.

‏מייה: זה אשכרה נסיעה של שעתיים, היית הרגע במנהרות. [פאוזה] אז, אחרי כל התחנות של הצבא, של רגע אמבולנ… חובשים שראו אותנו וזה, אנחנו נוסעות לחצרים, נוסעים, ואז אנחנו עוברים דרך אופקים, ואנחנו עוברים שלטים, [מתלהבת] "הגעתם הביתה" וזה, ואני לא מאמינה, איפה הייתי ואיפה את עכשיו, ואז פתאום אנחנו נכנסות לבסיס חצרים, ואני רואה מרחוק - יש לי דמעות - את אמא שלי ואחי הקטן, והייתה קצינה שכאילו פותחת את הדלת של המיניבוס כשהוא נעצר, אומרת לי "לאט-לאט", ואני אומרת לה, "זוזי!" [לי צוחקת] ואני רצה לאמא שלי, ואני כאילו לא מאמינה, אני לא מאמינה. ואמא שלי באה, [בהערכה] מתוקתקת, יפה, חזקה, באה, ישר קילחה אותי אחרי 55 ימים שלא התקלחתי, ופתאום היא באה אליי עם מלא… עם שקית של בגדים ונעליים, ומחליפה לי את כל הבגדים של עזה, ואחי הקטן… ואני, אני בשוק. ואחרי איזה שעה-שעה וחצי, מגיע מסוק של "ינשוף", לקחת אותנו לשיבא. הטייס יוצא, מרים את הקסדה, פתאום אני רואה את בן-דוד שלי, הביא לי חיבוק, ואמא שלי והוא… אמרה לו: "יש לך משימה: שהיא תצא, אני רוצה שתטיס אותה. אתה תטיס אותה". והם עשו שם מהלך וזה וזה, ופתאום הוא יוצא לי מהמסוק, ואז אני והוא… אנחנו נכנסים למסוק, אני, אמא שלי ואורי עם אוזניות, הוא מדבר איתנו תוך כדי, ואנחנו טסים לשיבא, כמו סרט הוליוודי.

‏לי: וואו.

‏מייה: מגיעים למנחת בשיבא, מגיעה לבית-חולים, [בהתרגשות] פתאום אני רואה את אחי הגדול ואת דני. בכי, ואני יושבת ואני בהלם. שראיתי את אבא שלי, אבא שלי בא אליי, אני רואה אותו, נתתי לו נשיקה במצח, וגם התחלתי… התפרקתי שם, התחלתי לבכות. וזהו. רק שראיתי את אמא ואת אבא.

‏לי: ואז גם הבנת שכולם בסדר ואת בסדר.

‏מייה: כן. ואז מכניסים אותי לטיפולים. עכשיו, החוטף, כשאני הגעתי לעזה בשביעי לאוקטובר, ביום הראשון, כשהגעתי לעזה, אחרי שקשרו לי את היד על פלסטיק, היו צריכים להחזיק לי אותה, שהייתי הולכת. לא היה לי שליטה עליה והיא הייתה מפורקת. כאבי תופת. הייתי ביום האחרון של המחזור שלי, הייתי עם טמפון, והיה לי פיפי, ואני זוכרת שביקשתי ללכת לשירותים, ואשתו, וופא קוראים לה, החזיקה לי את היד והיא הייתה רעה, היה לה עיניים רעות, באמת, היה לה עיניים רעות. עכשיו, אני חשבתי שהיא אישה, לאישה… משהו, קצת אנושיות. לא היה. והיא הובילה אותי לשירותים. עכשיו, אני לא יכולה לעשות פיפי ש… בסביבה של לחץ, אני לא יכולה. ויד אחת, היא מחזיקה לי את היד, ועם יד שנייה אני מנסה להוריד את המכנס ולמשוך את הטמפון, והוא צועק מבחוץ ודופק על הדלת, ותצאי ובלגן, ואני בוכה, ומנסה להוציא את הטמפון ולא מצליחה, ובוכה וכאבי תופת. ואז בום, התעלפתי, ואני זוכרת שקמתי במיטה, עם בגדים אחרים. וכל השבי, החוטף דאג להזכיר לי שהוא ראה אותי בלי תחתונים. וכל החודשיים האלה לא קיבלתי מחזור. כי איבדתי כמויות של דם, והגוף שלי עבר טראומה, זה נורמלי. אבל כאילו, את יודעת, היה איזשהו יום שנכנסתי למחשבות, אני פשוט הייתי מכווצת, אני לא יכולתי לנשום.

‏לי: מה, כי דמיינת מה עבר בשעתיים האלה?

‏מייה: אני לא ידעתי. אמרתי, יכ… מה, יכול להיות שהוא אנס… אני לא ידעתי מה, כבר רצו לי בראש מחשבות שנחנקתי. והייתי חייבת לנטרל אותם, הייתי אומרת, תגיעי לארץ ותבדקי. ואיך שהגעתי לשיבא, רק אמרתי להם: "רק תראי שאני לא בהריון, חס ושלום. תראי רק שאני לא בהריון". מעבר לזה, אני לא רוצה לדעת כלום, יש דברים שעדיף לא לדעת.

‏[מוזיקת רקע]

‏אז זה גם, עשו לי בדיקות, "את לא בהיריון", אמרתי, "האבן ירדה לי, " וזהו.

‏לי: אחרי הבדיקות הראשוניות, מייה התחילה במסע לשיקום היד שלה.

‏מייה: אני עוברת סדרת טיפולים, בדיקות, מגיעה שם לחדר שהכינו אותו בשבילי, זה היה מחלקת חטופים, מחלקת שבים, אני זוכרת שנכנס איזשהו רופא, רואה את היד שלי, מעריך אותה, מסתכל עליה, הוא אומר לי: "תשמעי, ככל הנראה, יקצרו לך את היד, היא לא תחזור לתפקוד". וזהו. אמרתי לו, "מה?" קודם כל, איך אתה אומר… באתי לאמא שלי, "אמא, תוציאי אותו מהחדר, בקשה". זה מה שחסר לי עכשיו. ואני בפנים ידעתי שהיא תחזור, וכאילו, זה באמת היה details. היא הייתה נפוחה, הייתי מטפלת, בלי לדעת. כאילו, זה… עשיתי לעצמי איזשהו פיזיותרפיה. אין לי תחושה ביד, תחושה אין לי, עד היום.

‏לי: עד היום.

‏מייה: עד היום. אבל הייתי נוגעת בעצמי כל הזמן, כל הזמן, וזה באמת היה מזרים לי את הדם, אמרו לי, "את הצלת לעצמך את היד".

‏ואז אני מגיעה לשיבא, ומתחילה את הסדרת ניתוחים שלי. בהתחלה הוציאו לי את הצינור הזה מעזה מהיד. והעצבים שלי, היה לי בעיה עצבית, כאילו, היד הייתה ממש… היא לא עבדה. והוציאו לי את הברזל הזה, ואחרי שבוע, הייתי עם איזשהו סד שהחזיק לי אותו, ו… פה אין לי עצמות, אין לי מרפק. אני לא יכולה להסביר לך את הכאבים. עכשיו אני, יש לי סף כאב מאוד-מאוד גבוה, וגם בראש, מהתסביך כאילו, ששמה קיבלתי תרופות והייתי בלי יד, ומהאנדרנלין [כך במקור] שהייתי, בקושי הרגשתי אותה, אמרתי, "אני חייבת להרגיש את היד, אני חייבת להרגיש אותה שנייה", אז ניתקתי את עצמי ממכשירים, מתרופות, ממשככי כאבים, אמרתי לאמא שלי: "אני חייבת להרגיש אותה". ואז אחרי שבוע עושים לי עוד ניתוח, שמים לי את הפלטינות, עושים לי את כל הקטע הזה עם העצבים, ואז אני מאושפזת, נכנסת לשיקום, הייתי בשיקום ארבעה חודשים. טיפולים, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, ממש גרתי שם, הכרתי שם אנשים מדהימים. הכרנו שם אנשי מילואים ולוחמים… לוחמי קומנדו ומלא חיילים שנפצעו…

‏[מוזיקת רקע]

‏…והיו בשיקום שם והיינו עושים שם ישיבות עד הבוקר והכרתי שם כל-כך הרבה אנשים, כאילו, היינו חוזרים הביתה לשישי-שבת והיינו לוקחים איתנו, מזמינים כל פעם חיילים ועושים איתם ארוחות שישי, ובאמת הכרתי שם חברים לחיים, ממש.

‏לי: חודש וחצי אחרי שחזרה, אליה טולדנו, חברה הטוב של מייה, שהיה איתה במסיבת הנובה, נהרג בשבי כתוצאה מתקיפת צה"ל. לצד הכאב הגדול, מייה התגייסה מהר מאוד למאבק להשבת החטופים, כשלנגד עיניה הבקשה של הבנות במנהרה, שתילחם עבורן. היא התראיינה המון ויצאה למסע הסברה בארצות הברית. בנובמבר האחרון היא אפילו דיברה באו"ם. אבל דווקא שם, משהו בה נשבר.

‏מייה: ואני הולכת בניו יורק, והכל גדול ומנוכר וזה, וזה, אני הולכת ואני אומרת לאמא שלי, אני תופסת אותה ואומרת לה: "תקשיבי, אני מרגישה שאני מתה. בפנים אני מרגישה שאני גוף הולך, אין לי… אני לא מרגישה כלום, ריקה". [שתיקה] הרגשתי שאני, הגוף שלי הוא בחיים וגם אמרתי: הגוף יצא בחיים, סבבה, אבל כאילו, זה קליפה, גוף. ובפנים הרגשתי שאני מתה, אמרתי, "אמא, אני מרגישה שאני, אין לי תכלית", אליה מת, כולם אה… אנשים הולכים, איבדתי כמות מטורפת של אנשים שאני אוהבת. ושם הבנתי בעצם שאני צריכה לשקם את הנפש שלי.

‏לי: ואת מתחילה לעבד מה את עוברת?

‏מייה: אני כל הזמן בעיבוד. התהליך הנפשי הוא הרבה יותר גדול מהתהליך הפיזי. כי, קודם כל, זה חלק, זה סיפור שילווה אותי עד… כל החיים שלי, ואני מאמינה שהתעסקות בזה כל הזמן, בהתחלה זה היה לי מאוד-מאוד קשה, עדיין זה לא פשוט לי. אבל עם הזמן זה נהיה יותר קל. כי אין מה לעשות, בהתחלה זה כואב, זה קשה, זה חונק אותך, אבל מפעם לפעם זה נהיה יותר קל לדבר על זה, כי את יותר מעבדת את זה, את יותר מעכלת את זה. הכתיבת ספר שלי זה הטיפול הכי מטורף שלי. כי אני נוברת גם בפצעי ילדות, ובשבי, ופותחת דברים ואז פתאום אני מסיקה מסקנות, ואני כל יום כותבת. יש לי מחשב בבית, אני עוברת עם עצמי איזשהו משהו - כותבת. זה ממש להקיא את כל מה שאת מרגישה, ואני מוציאה את זה על דף, ואחר-כך אני קוראת, ואני עוד יותר מבינה מה כתבתי.

‏לי: מה עוד עושה לך… מה מחזיק אותך בימים אלה?

‏מייה: לייצר שגרת יום, ולא לתת לעצמי לשקוע. ואחר-כך, גם שקשה, לפעמים אני מכריחה את עצמי - "תקומי, תעשי!" ואז זה נותן לי כוח.

‏לי: כמו מה?

‏מייה: סתם לדוגמה, התחייבתי לאיזה משהו, אוקיי? לאיזשהי הרצאה מסוימת, לבוא לדבר. ויש ימים שאני באמת, אומרת לך את האמת, אני לא יודעת, פתאום אני יכולה להיכנס למצב שאני מתכנסת בעצמי, ואני לא… בא לי רק לברוח לבית ולהיות בשקט שלי.

‏לי: ובטח לא לדבר מול אנשים.

‏מייה: אבל שאני נותנת כאילו דדליין להרצאה, ואני יודעת - "מייה, זה את חייבת לעשות", אני מקימה את עצמי בכוח, וגם אם אני הולכת שבורה, עקומה, מבואסת להרצאה, איך שאני יושבת על הכיסא ומתחילה לדבר, ושומעת את עצמי - אמא'לה! זה מחזק אותי. אז הדברים האלה, ההתעסקות בזה, היא מחזקת אותי. אני שומעת את עצמי מדברת, אני מסיימת לדבר מול אנשים, אומרים לך: "וואלה, חיזקת אותי", אני כאילו, תמיד ידעתי שיש לי איזה, כנראה, משימה. שאני מחזקת אחרים, אני מחזקת את עצמי.

‏לי: מה את מאחלת לעצמך, לעתיד?

‏מייה: קודם כל, אני מאחלת לכל החטופים שלנו לחזור הביתה. בריאים. ושהסיוט הזה ייגמר כבר. ושכל מי שחזר יטפל בעצמו, ויחזור לעצמו…

‏[מוזיקת רקע]

‏ואני מאחלת לעצמי לשים את עצמי מספר אחד, לראות את עצמי, להעריך את עצמי, לאהוב את עצמי, לשקם את הנפש שלי, ולהמשיך לחיות. כאילו, אם הגוף שלי בחיים, הקליפה הזאתי, אז אני רוצה גם בנפש לחיות.

‏[מוזיקה מתגברת]

‏לי: מייה שם, תודה רבה לך על השיחה הזאת.

‏מייה: תודה.

‏לי: וזה היה "בשבי", מבית "אחד ביום". מוזמנות ומוזמנים להאזין ב-N12 ובכל אפליקציות הפודקאסטים, לשיחות הקודמות בסדרה. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום", הפודקאסט היומי. העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, עדי חצרוני, הילה פז ודניאל שחר.

‏אני לי נעים. אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקה מתגברת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה