פרס ישראל הוא הפרס היוקרתי ביותר שמעניקה ישראל. הוא נוסד בשנים הראשונות של המדינה, ובכל יום עצמאות מוענק לאזרחים פורצי דרך במגוון קטגוריות. בשל המנגנון שבו הוא מוענק, אפשר לומר שהוא הפוליטיקה תמיד ליוותה אותו. אבל השנה, שר החינוך יואב קיש החליט שפרסי ישראל לא יוענקו בקטגוריות שבהן היה אמור להיות מוענק הפרס, וכשמדובר בשינוי כזה, ובפרס כזה, אז כמובן שהתחילה מהומה ענקית. אז הפעם, אנחנו עם הפוליטיקה שמאחורי פרס ישראל.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/03/2024.
[חסות]
אלעד: היום יום חמישי, 14 במרץ, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום - בכל יום.
בשבוע שעבר, "אחד ביום" זכה בתואר פודקאסט השנה של אתר גיקטיים (Geektime) בפעם השלישית ברציפות. וזה מאוד מרגש, ועבור כולנו זה מקור לגאווה, ואנחנו מאוד מאוד מודים לכם, על ההאזנה ועל ההצבעה. זה כיף לזכות בפרס. אבל אני לא מספר לכם את זה סתם כדי להתהדר, כי כמובן שבפרסים, כמו בכל דבר, יש מדרג, אפילו בהוליווד - יש את האוסקר, שם כולם מגיעים עם שמלות מפוארות וטוקסידו, ויש את פרסי ה-MTV ודומיהם, שאיך נאמר… מצריכים קוד לבוש פחות מוקפד. וגם אצלנו בישראל יש מדרג לפרסים. פודקאסט השנה כמובן נמצא במקום מאוד גבוה, אבל עם כל הכבוד בטוֹפּ (top), הקודקוד של הפרסים אצלנו, הוא פרס ישראל. התמצית של הישראליות והמצוינות כחול-לבן, הנובל שלנו, תואר האבירות שלנו, מה שתרצו. זה הכבוד הגבוה ביותר שישראל מעניקה לנבחרים מתושביה. עד עכשיו כלומר. כי נכון לעכשיו, שר החינוך יואב קיש החליט שהשנה לא יוענקו פרסי ישראל בקטגוריות שבהן היה אמור להיות מוענק הפרס. וכשמדובר בשינוי כזה, בפרס כזה, אז כמובן שהתחילה מהומה ענקית. אז הפעם אנחנו עם הפוליטיקה שמאחורי פרס ישראל.
דפנה ליאל, כתבתנו הפוליטית, שלום.
דפנה: שלום אלעד.
אלעד: אנחנו בול חודשיים לפני יום העצמאות. כמו שעון, כמדי שנה, במרכז היום הזה אמור להיערך טקס פרסי ישראל. רק שהשנה זו יהיה אחרת. מתי הסאגה הנוכחית התחילה?
דפנה: אז הסאגה הזאת מתחילה ב-14 בפברואר, שר החינוך יואב קיש מודיע באמצעות הודעה לקונית של משרד החינוך, שהשנה בגלל המלחמה, וכמובן באופן חסר תקדים, פרס ישראל יוענק רק בקטגוריית תקומה, גבורה אזרחית וערבות הדדית. מדובר בשש כלות וחתנים, שבמעשים שלהם גילו אחווה ורעות הדדית מעוררת השראה, הפגינו גבורה יוצאת דופן, והם יהיו היחידים שלמעשה יקבלו את הפרס. בהודעה נכתב שהפרסים בשאר הקטגוריות יחולקו רק בשנה הבאה.
[הקלטה] יואב קיש: ברגע שאתה בא ועושה פרס שהוא מנותק לחלוטין מהאירוע של המלחמה זה נראה לא טוב ציבורית. אני חושב שאנחנו צריכים בשנה הזו של האירוע… כל עוד אנחנו במלחמה, אחרי שננצח אפשר לחזור, כל עוד אנחנו במלחמה, בואו נתמקד באמת בתקומה ובדברים האלה.
דפנה: עכשיו, כבר בשלב הזה, ההחלטה הזאת התקבלה בתדהמה, גם בקרב אקדמאים, אומנים, מדענים. מאות חברי סגל מאוניברסיטאות שונות פונים לקיש, מבקשים ממנו לחזור מההחלטה. היה גם עתירה לבג"ץ בהמשך בעניין הזה. כשהם בעצם טוענים שההחלטה הזאת פוגעת במדע הישראלי ולמעשה, מנסים לומר שדווקא אחרי השבעה באוקטובר אין דבר יותר חשוב מלהעלות על נס את המצוינות הישראלית, כי הרי מה היתרון היחסי שלנו מול האויבים שלנו אם לא נהיה הכי טובים, הכי מתקדמים, הכי מתוחכמים, ואין כמו פרס ישראל כדי להוקיר את האנשים האלה. כך שעוד לפני שהתברר הסיפור הפוליטי מאחורי המעשה, הוא כבר עורר המון המון כעס. אני ישר פירשתי את זה בראש הפוליטי שלי, שאולי הוא מנסה להימנע מהנאומים שיהיו באותו מעמד בלי שידעתי בכלל עדיין מי ה… מי הזוכים. אולי הוא חשש מביקורת שתהיה, כי התירוץ עצמו לא היה נשמע לי כל כך סביר. ואכן ב-25 בפברואר כבר חשף בן כספית את הסיבה האמיתית לביטול.
אלעד: שהיא?
דפנה: שהתברר שאייל וולדמן הוא חתן פרס ישראל בתחום היזמות והחדשנות הטכנולוגית. האיש מאחורי "גלילאו" ו"מלאנוקס". אדם שתרם המון לישראל בתחום הזה של החדשנות. הקים, אגב, משרדים שמעסיקים עובדים בפריפריה. עושה שיתופי פעולה עם מגזרים שונים - עם חרדים, עם דרוזים, עם פלסטינים. והוא זה שזכה בפרס. אייל וולדמן הוא גם מבקר מאוד חריף של בנימין נתניהו. הוא עמד מאחורי כמה קמפיינים אגרסיביים. והוא גם, כמובן, אב שכול - בתו ובן הזוג שלה נרצחו במסיבה בנובה. ולפי אותו פרסום של בן כספית, מהרגע שקיש הבין שזו ההחלטה של חברי הוועדה הוא ניסה לגרום להם לבטל או לשנות אותה, הציע אפילו מועמדים אחרים. אבל בסופו של דבר, כשהוא הבין שהדבר הזה לא מסתייע, הוא פשוט החליט לבטל את כל הפרס ולא לקיים את כל חלוקת פרסי ישראל השנה, בטענה, כאמור, שצריך להעלות על נס רק את הגבורה האזרחית.
אלעד: ו-וולדמן עצמו גם בראיונות אצלנו וגם בדיון בכנסת, הוא אמר בדמעות ממש, שהוא יודע שביטול הענקת הפרסים בקטגוריות השונות כולו בגלל שהוא זכה השנה בפרס.
דפנה: נכון. אייל וולדמן הגיע לדיון בוועדת המדע של הכנסת, דיון שכינס יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת איימן עודה, שבו הוא מבקש לקבל את נקודת מבטו של וולדמן על האירוע. והוא אומר בצורה מפורשת שהוא יודע שהוחלט לבטל את כל הפרסים בגלל ההחלטה לתת לו פרס. הוא מדבר על מהלך הזוי ובזוי. והוא אומר שם - מי שבחש בהחלטה לפסול את מועמדותי הוא מר שלומי פוגל, איש עסקים ידוע שמקורב לראש הממשלה ולרעייתו. למיטב הבנתי, סיפור המעשה הוא שקיש עצמו סיפר על כך לפוגל, מבלי להבין כנראה שהמשמעות היא שפוגל יאמר זאת לגברת נתניהו - כך מספר הסיפור שמסתובב במסדרונות הכנסת - ושרה נתניהו היא שהפעילה את הלחץ על קיש לא לתת את הפרס לוולדמן. לכך כיוון למעשה וולדמן כשהוא אמר שפוגל הוא זה שעומד מאחורי ההחלטה. פוגל כמובן הכחיש. אבל באותה הופעה של וולדמן הוא באמת ניסה להביע עד כמה ההחלטה הזאת כואבת לו.
[הקלטה] אייל וולדמן (בקול חנוק מדמעות): העניין חשוב לי מאוד, כי זו ארצי מולדתי שלמענה נלחמתי בכל הגזרות ואדמתה ספוגה בדמה של בתי האהובה דניאל ובן הזוג שלה, נועם, מי שהיה לי כבן. אני רוצה לברך וגם להתנצל בפני כל חתני פרס ישראל שנבחרו ואשר שר החינוך ומר פוגל ושולחיהם ביטלו את הפרס להם הם ראויים כל כך השנה, פרס מכובד מאוד שמוענק כבר 71 שנה, שמעולם לא בוטל, גם בעיתות מלחמה.
דפנה: ככה שבאמת אפשר היה לראות את הכאב הגדול שלו מההחלטה הזאת למעשה להדיר אותו על רקע שיקולים פוליטיים.
אלעד: אז דפנה, איפה אנחנו עומדים עכשיו? כי בעצם הסאגה סביב פרס ישראל של השנה לא הסתיימה.
דפנה: אמת. הסאגה לא הסתיימה. אני חשבתי שזה יהיה אחד מאותם מקרים שבסוף קיש יתקפל, כי באמת הדבר הזה הוא חסר הגיון בצורה קיצונית. אבל זה לא מה שקורה כרגע. קיש הציג מתווה שהוא למעשה די מה שהוא תכנן מלכתחילה. הוא אמנם יכריז מי הזוכים, זאת אומרת, לא יישלל הפרס מאייל וולדמן, אבל הם לא יקבלו את זה השנה. אולי בטקס מצומצם בהמשך השנה. זאת אומרת, בשורה התחתונה אותו טקס כל כך מכובד, כל כך חשוב, שנועד להעלות על נס את המצוינות שלנו, לא אמור להתקיים, אלא כאמור טקס אחר, עם אופי אחר לגמרי, רק בשביל שאותו אייל וולדמן לא יעלה ולא ינאם ולא יאמר את דברו. אבל כאמור, הפוליטיקה אמרה את דברה, ויכול להיות שלקיש כבר נגמר האשראי לחזור בו מהחלטות מהסוג הזה.
אלעד: הסערה הזו שמתחוללת עכשיו סביב פרסי ישראל, היא הדבר האחרון שמוסד ממלכתי, מקצועי, יוקרתי כזה צריך. וזה כנראה דיון שהוא גדול אפילו יותר מאשר פרס, מכובד ככל שיהיה. כי ד"ר אור ברק היא מומחית להוקרה ממלכתית לאותות ופרסים שמחלקת המדינה, היא מאוניברסיטת חיפה והיא גם כתבה ספר - "פרס ישראל: הפוליטיקה מאחורי התהילה". והיא מסבירה שפרס ישראל, כבר מההתחלה, היה אמור להיות הרבה יותר מפרס, הוא היה אמור להיות חלק מהדנ"א של ישראל.
ד"ר ברק: פרס ישראל נולד ב-1953. בעצם זה בדיוק חמש שנים אחרי שקמה המדינה. ואז אפשר לשאול - מה מדינה כל כך קטנה וצעירה, בת חמש בסך הכל, צריכה פרס כזה ענקי. מה שעומד מאחורי זה, זה בעצם אי שביעות רצון של דוד בן גוריון, שאחרי שהקמנו פה את המדינה ב-1948, הרגיש לו שאנחנו קצת נחים על זרי הדפנה ושאנחנו לא מספיק יוצקים תוכן למדינה הזאתי. אז הוא קרא לחבריו מהאוניברסיטה העברית, הפרופסורים ה… של שנות ה-50, הבכירים שלנו, מצד אחד, ולאנשי התרבות, המשוררים הגדולים שהיו לצידו מצד שני, ואמר להם, תעזרו לי ליצור פה איזשהו מערך שיהווה תמריץ לפיתוח מדעי, לפיתוח תרבותי, לפיתוחים… גילויים - אקדמיים, חברתיים. כל דבר שיכול להוסיף קומות לתקומה שלנו פה ובעצם להצדיק את האומה שנבנית פה, את המדינה שמשתרשת פה.
אלעד: אז פרס ישראל נוצר כדי לתמרץ, להכניס איזה מימד של תחרות במדינה הצעירה, להעניק לה מכנה משותף, מטרה משותפת, חלום ישראלי. אבל האמת היא שהיוקרה הזו של פרס ישראל, העובדה שמדובר בשיא של יום העצמאות, זה קרה די במקרה.
ד"ר ברק: זה לא תוכנן ככה מלכתחילה. דבר הוביל דבר. זה היה יותר מקרי ויותר מזל עבור הפרס הזה מאשר כל דבר אחר. כי בשנת 1953 הרמטכ"ל היה מרדכי מקלף, שאגב, הוא היה… הוא היה רמטכ"ל רק שנה אחת, ובהחלטה אישית, פרטית שלו, הוא החליט שהמצעד הצבאי, שעד אז היה גולת הכותרת של אירועי יום העצמאות, יפסיק פשוט להיות גולת הכותרת. והוא הודיע לוועדת יום העצמאות, תקשיבו, אני הרמטכ"ל ואני מחליט שהמצעד הצבאי לא הולך להיות גולת הכותרת של יום העצמאות. ו-וועדת יום העצמאות למעשה בכלל לא יכלה להעלות על דעתה שיקרה תרחיש כזה, עד כדי כך שגם הרבה חודשים ניסו לשכנע אותו לחזור בו מהרעיון הזה. כי אמרו, תגיד, מה השת… אין לנו משהו אחר חוץ מהמצעד הצבאי. אבל כשראו שהוא מתעקש וכבר לא נשאר הרבה ברירות אז אמרו, אוקיי, אז חייבים לצקת תכנים אחרים לתוך יום העצמאות. ואז האגף לפרסי ישראל אמר, טוב, בואו ניקח את פרס ישראל… זה רק מתהווה, זה רק זה… אבל ננסה. וכך היה וכך זה השתרש.
אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.
[חסות]
אלעד: עצרנו בנקודה שבה כבר בשנתו הראשונה, וחלקית במקרה, הפך פרס ישראל לגולת הכותרת של יום העצמאות, לאירוע שכל המדינה התחברה אליו, לסמל שהוא שיא הממלכתיות וההוקרה הלאומית, לאות כבוד שכל אחד יכול לשאוף אליו.
ד"ר ברק: ממש. אגב, הזוכים קיבלו 10 לירות.
אלעד: כן, זה כנראה עוד אחד מהיתרונות של להפוך פרס לסמל של כבוד אולטימטיבי - הזוכים יסתפקו בכבוד ולא יעיקו מדי על תקציב המדינה הצעירה והענייה.
ד"ר ברק: אני לא יודעת, אולי 10 לירות בשנת 1953 היה יותר מכבוד, אבל הוא התחיל בצניעות. והמערך, על אף שהוא היה בוסרי, הוא היה מאוד מאורגן עד כדי כך שכשאנחנו מסתכלים היום ב-2024 על פרס ישראל אנחנו עדיין מתבססים ונסמכים על התקנון ההוא משנות ה-50.
אלעד: התקנון, ההוא שקיים גם היום, הוא קובע שיועץ מיוחד של שר החינוך לענייני פרס ישראל יבחר יושבי ראש לוועדות בתחומים השונים שבהם יוענק באותה השנה הפרס. יושבי הראש מרכיבים, כל אחד, וועדה עם חברים. לכל חבר יש קול אחד, וכדי לקבוע זוכה בקטגוריה, הוועדה הרלוונטית צריכה לבחור אותו פה אחד.
ד"ר ברק: בכל תחום - מתמטיקה, משפטים, פיזיקה, תחומי התרבות, לכל ועדה יש את המומחים שלה. בשנות ה-50 וה-60 וה-70, זה היו בעיקר בעיקר הפרופסורים של האוניברסיטה העברית בירושלים, שקצת עשו שם סבב בינם לבין עצמם, אבל בחרו את הטוב ביותר שהיה נראה להם לאותה שנה פה אחד. אחרי שהם בחרו את ההחלטה שלהם - אגב, הפרוטוקולים שלהם לפי התקנון, נשמרים חסויים - אז ההמלצה מועברת לשר או שרת החינוך, שבעצם מספק איזשהו אישור פורמלי לבחירה שלהם.
אלעד: זה הנוהג שהתפתח, נוהג שנשמר באופן קבוע כבר עשרות שנים. השר מקבל את המלצת הוועדה, ולכן בפועל זו לא ממש המלצה, אלא בחירה בזוכה. בחירה שיש לה נימוקים ויש לה סיבות, אבל הפרוטוקולים חסויים לציבור. ומי הם המועמדים? כל תושב ישראלי שהמליץ עליו תושב ישראלי אחר. וזה כן דבר שהשתנה מאז שהפרס נוסד.
ד"ר ברק: אז עד שנות ה-2000 כל אחד היה יכול להגיש מועמדות גם על שמו, גם אדם להמליץ על עצמו. ואם אנחנו נסתכל אחורה אנחנו באמת נראה מזכרים בכתב יד של המשורר יהודה עמיחי ושל המשורר אורי צבי גרינברג, שזה אנשים שבכתב ידם בשנות ה-50 המליצו על עצמם לזכות בפרס. ואגב, גם זכו באותה שנה.
אלעד: היום זה כבר לא אפשרי. היום אני לא אוכל להגיש את עצמי… [כחכוח מעושה] סליחה, כלומר, היום אדם לא יוכל להגיש את עצמו, חלילה לא דיברתי על עצמי כמובן, ברור. וזה אגב עוד עניין. קחו את קטגוריית התקשורת, למשל. 11 ישראלים זכו בה עד היום. היא, כמו קטגוריות אחרות, בכלל לא הייתה קיימת במקור. היא התווספה רק שנים אחרי שנולד הפרס.
ד"ר ברק: עם השנים, ככל שהמדינה התפתחה והחברה התפתחה, פתאום נהייתה דרישה, מה שנקרא, לעוד ועוד קטגוריות שפעם… שבהתחלה לא היו. לא היו לנו כי אנחנו לא היינו מספיק מפותחים אז, אז לא היה אפילו למי להעניק את הפרס. ככל שהתפתחנו עם השנים הקטגוריות הנוספות התווספו עוד ועוד ועוד. בשנת 1972 התווספה קטגוריה של מפעל חיים, שזה קטגוריה שאנחנו מכירים היום במיוחד הרבה פעמים. הקטגוריה הזאתי התווספה בעצם לרגל שנתו ה-20 של הפרס, בשביל לפאר את הפרס עצמו.
אלעד: או, אז עכשיו הגענו למקום שבו הסיפור כבר מתחיל להיות יותר מורכב. קטגוריית מפעל חיים היא דוגמה לאיך אפשר לפאר לא רק את הפרס עצמו, אלא גם אנשים שלא תמיד נכנסים לקטגוריות האחרות שמציעה הפרס. ואמנם כולם ראויים, אבל שווה לציין שבקטגוריית מפעל חיים לצד מובילים בתעשייה או בתרבות, לצד ארגונים חשובים, זכו גם פוליטיקאים. ושם הספר של ד"ר אור ברק הוא "הפוליטיקה מאחורי התהילה". ובפרס ישראל לאורך השנים, כן, הייתה פוליטיקה. בהתחלה מאחורי הקלעים אולי, עד שהגיעה לפְרוֹנְט (front).
ד"ר ברק: בשנות ה-50 וה-60 וה-70, מלכתחילה התקשורת הייתה מאוד מוגבלת וכתוצאה מזה הציבור נחשף בצורה מאוד מוגבלת למה בדיוק קורה וכמה הפוליטיקה זולגת, לאן ולמי. מתי בפעם הראשונה אנחנו כן יכולים לראות את זה? בשנת 1975 - שביחסית אלינו, למדינה כל כך צעירה, יחסית זה שלב מוקדם - שאז גולדה מאיר הייתה אמורה לקבל פרס ישראל במפעל חיים. שאני מזכירה, זה בדיוק שנתיים אחרי מלחמת יום כיפור. והספיקה כנראה חשיפה קטנה יחסית של הציבור ושל החברה הישראלית בשביל שתקום צעקה גדולה וזעקה גדולה מצד משפחות שכולות רבות שאמרו, היא תקבל את פרס ישראל למפעל חיים על מחדל יום כיפור, איך זה יתכן? ואפשר באמת למצוא… גם בארכיון המדינה וגם בספר שלי, גלויות שממש מתעדות את הקריאה של הציבור לא להעניק לה את פרס ישראל. על אף זאת, אגב, היא כן קיבלה את פרס ישראל ב-1975 במפעל חיים. אבל זה בהחלט צומת שאנחנו יכולים… לראות שזו… נקודת ציון לפוליטיקה שהתחילה גם להיכנס. לפני כן אני חושבת שגם היה הרבה מאוד פוליטיקה, בפרט בברנז'ה הזאתי של הפרופסורים בירושלים, שככה כיבדו אחד את השני. אבל, עוד פעם, זה לא משהו שאנחנו יכולנו כחברה כל כך צעירה לדעת לזהות ולצעוק ולהתרעם.
אלעד: הביקורת הציבורית והפוליטית סביב הזכייה של גולדה מאיר כנראה פתחה את הדלת לערבוב של פוליטיקה ופרס ישראל בדרכים שלא היו קיימות לפני כן.
ד"ר ברק: פרופ' ישעיהו ליבוביץ' שהיה אמור לזכות בפרס ישראל והדבר, למשל, פורסם בתקשורת כבר, אלא שאז הוא התבטא על ה… על הסיירות המובחרות של צה"ל והשווה אותם לארגוני טרור של האויב. וקמה באמת צעקה ציבורית מאוד מאוד גדולה סביב הנושא הזה. ראש הממשלה דאז היה יצחק רבין זכרו לברכה ואמר, אני לא… אני לא יעמוד שם בטקס יחד איתו, זה יהיה או הוא או אני. ופרופ' ליבוביץ' ויתר על הפרס והטקס התקיים כסדרו.
אלעד: אז ראינו ניסיונות של פוליטיקאים להתערב באופן פומבי וישיר בבחירת הזוכים. בשנת 2004, למשל, שרת החינוך לימור לבנת ביקשה מהוועדה שתבחן מחדש את ההחלטה שלה להעניק את הפרס לפסל יגאל תומרקין. הוועדה לא שינתה את דעתה. ויש גם דרכים אחרות, עקיפות יותר, תוכלו לקרוא לזה אולי אלגנטיות יותר, שבהן השר הממונה יכול לנסות ולהתערב באופן שבו יחולק פרס ישראל.
ד"ר ברק: נאמר בשנת ה-70 למדינה, אוקיי? 2018. שר החינוך היה נפתלי בנט. אחת הקטגוריות לפרס בסבב שהוגדר היה פרס ישראל בחקלאות. והוא כשר חינוך צירף לקטגוריית החקלאות את קטגוריית ההתיישבות, קטגוריה שלא הייתה קודם לכן. אבל עצם העובדה שהוא צירף את קטגוריית ההתיישבות לקטגוריית החקלאות, בעצם אנחנו יכולנו לדעת כולנו למפרע, או מראש, שמי שהולך לזכות פה זה מישהו שהוא בא מתחום ההתיישבות ולא מתחום החקלאות. וכך היה. אז להגיד הייתה פה התערבות מראש? אתה יודע, קשה מאוד להוכיח את זה כשהפרוטוקולים לא לעיניך, אבל מבחן התוצאה מלמד שיש סבירות גבוהה שהייתה פה איזושהי התערבות. כשאני חקרתי את עבודת הדוקטורט שלי, אחד משרי החינוך ש… שמח לפגוש אותי היה יוסי שריד זכרו לברכה, שבאמת שאלתי אותו - כמה שרי החינוך משפיעים, כמה… כמה הם מתערבים? אז הוא אמר לי, תקשיבי, הם לא באמת צריכים להתערב, הרי… [בהדגשה] רוחו של השר שוררת בחדר. זה היו המילים, ואני זוכרת אותם. אני חושבת שזה כנראה מדבר בעד עצמו.
אלעד: במשך השנים הטענה הזו עלתה, כמובן, הביקורת על ניסיונות התערבות פוליטיים בפרס ישראל עלתה. ואיתה עלו גם הצעות לפתרון.
ד"ר ברק: בשנת 2010 היה… באמת הייתה חקירה מאוד מקיפה של מבקר המדינה בנושא של פרס ישראל, דו"ח 60ב', שבחן לעומק מה הסיפור עם הפרוטוקולים, וגם, אגב, בחן את המיקום של פרס ישראל באמת תחת משרד החינוך. והמסקנות של הדו"ח הזה אומרות ש-א', אין שום סיבה שאחר כך הפרוטוקולים לא ייחשפו, לפחות באיזשהו זמן סביר אחר כך. ויותר מכך, הוא המליץ בצורה מאוד מפורשת לבחון באמת את ההעתקה של כל מוסד פרסי ישראל למשכן נשיא המדינה. זאת אומרת, להוציא אותו ממשרד החינוך ולהעתיק אותו לבית הנשיא באמת גם בטענה שזה קצת ישמור עליו… מהפוליטיקה שזולגת אליו. וכבר עבר יותר מעשור אבל אתה רואה… הדו"ח נשאר כאילו שחור על גבי לבן, אולי הוא הצהיב, אבל לא קרה שום דבר בשביל לשפר את הפרס הזה.
אלעד: אז בין אם בשינוי הקטגוריות, בבחישה מאחורי הקלעים בוועדות המקצועיות, בקריצה ליושב ראש, או ברוחו של השר שמרחפת מעל, כנראה שאנחנו לא יודעים, וככל שהפרוטוקולים של הוועדות ישארו חסויים גם לעולם לא נדע, מה באמת מידת ההתערבות של הפוליטיקה בפרס ישראל לאורך השנים. על דבר אחד אפשר לפחות להודות - הבחישות האלה לא פגעו ביוקרה של הפרס, בינתיים לפחות. כי דבר אחד לא קרה עד היום - חלוקת הפרס מעולם לא בוטלה.
ד"ר ברק: לחלוטין לא. זאת אומרת, הפרס הזה לא היה שום ספק, גם כשהיו מלחמות וגם כשהיו משברים כלכליים בשנות ה-80, ו… מעולם לא בוטל או לא נקטע הרצף שלו. טקס הענקת פרסי ישראל במוצאי יום העצמאות התקיים כסדרו מזה 70 שנים. ואתה יודע, זה הדבר הכי חשוב בו. זאת אומרת, הריטואל הזה הוא לא מקרי, א', והרציונל שעומד מאחוריו ברמה הסוציולוגית והאנתרופולוגית היא משמעותית וחשובה הרבה יותר מהפרס עצמו. כי כשאנחנו מדברים על אומה, הרי האומה לא נולדת מ… רק מ… או לא מוגדרת רק משפה ומטריטוריה ומגבולות של מפה. היא הרבה מאוד תלויה בריטואלים שנוצרים בה ובמסורת שמשתרשת בה. ובהקשר הזה אני חושבת שפרס ישראל, כמו גם הדלקת המשואות, זה כמובן מסורות מאוד מאוד… הכי משמעותיות בעיניי, הכי משמעותיות, עוגנים שלנו כחברה ישראלית שהם… שהם חלק בלתי נפרד גם מהזהות הקולקטיבית שלנו, גם מהזהות הלאומית שלנו. ולקטוע אותן, את המסורות האלה, המשמעות היא הרבה הרבה הרבה יותר גדולה מאשר לא לקיים טקס. זה לקטוע רצף באומה, בחיי אומה, בזהות של אומה.
אלעד: ד"ר אור ברק, תודה.
ד"ר ברק: תודה אלעד.
אלעד: ותודה לדפנה ליאל.
וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - שירה אראל, דני נודלמן ועדי חצרוני, על הסאונד ספיר רוזנבלט, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף.
אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント