אחד ביום - ישראל מתחמשת

יותר מחודשיים עברו מאז ה-7 באוקטובר. לרקטות כבר איכשהו התרגלנו, אבל החדירה לישראל, הפלישה לבתים - אלו יצרו טראומה של ממש. הטראומה הזו, יחד עם מדיניות ממשלתית ובמיוחד של שר אחד בממשלה, הובילה לזינוק בבקשה לרישיונות לנשק של אזרחים ואזרחיות - זה, אולי, מחזק את תחושת הביטחון אבל יש עם זה לא מעט בעיות אחרות. אז ביום ה-66 למלחמת אוקטובר 23, יוסי מזרחי מספר לנו מה קורה כשמדינה שלמה מתחמשת.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/12/2023.

[חסות]

אלעד שמחיוף: היום יום שני, 11 בדצמבר, ואנחנו אחד ביום, מבית N12.

אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו,

סיפור אחד ביום, בכל יום.

דיברנו כאן לא פעם על האפקט הפסיכולוגי של 7 באוקטובר, על מדינה שלמה, עם שלם, שנמצאים בטראומה. זה דבר שהוא נוראי לומר, אבל לרקטות כבר איכשהו התרגלנו, אנחנו שומעים את זה גם מתושבי הדרום.

אבל החדירה לישראל, הפלישה לבתים, הכיבוש של ישובים שלמים, אני יכול לומר לכם מניסיון. זה החומר שממנו עשויים סיוטים לא רק בישראל, גם ברחבי העולם.

הטראומה הזו, יחד עם מדיניות ממשלתית, ובמיוחד עם אג'נדה של שר אחד, הובילה לזינוק בבקשה לרשיונות לנשק של אזרחים ואזרחיות ישראלים. וזה, להחזיק אקדח בבית, אולי מחזק את תחושת הביטחון. אבל באופן טבעי, יש עם זה לא מעט בעיות אחרות.

אז ביום ה-66, למלחמת אוקטובר 23, יוסי מזרחי יספר לנו מה קורה כשמדינה שלמה מתחמשת.

[הקלטה של ראיון עם דפי בן ארי]

דפי בן ארי: מאז השביעי לאוקטובר, הרגשתי פעם פעם ראשונה בחיי שהרגשתי פחד. אני אפילו לא חשבתי על בחוץ, חשבתי על אם מישהו יתקרב אל הבית, שיהיה לי איך להגן על עצמי. התחלתי להכין כל מיני אינסטרומנטים מהדברים שהיו לי בבית, דברים חדים כדי שיהיה לי תחמוש, משהו להגן על עצמי.

מראיינת: את יכולה לספרי קצת מה זה הדברים שהכנת בבית?

דפי בן ארי: בין היתר אני אומנית, אז יש לי המון כלים כזה בסטודיו, היו לי מלא מלא מוטות של פליז ומתכת, פשוט חידדתי אותם, הכנתי חניתות, הכנתי חניתות. הכנתי, לקחתי את כל המברגים, את אקדחי סיכות, פשוט שמתי, פיזרתי בגינה, בכל מיני מחבואים, כדי שאם קרה ואני אצטרך להתמודד עם איזושהי הימלטות, ואני אצטרך איכשהו להחזיר כוח, שאני אמצא כל מיני דברים שהחבאתי, לא, זה היה פשוט מטורף. יכול להיות שזה קיצוני, אבל זה מה שהרגשתי. והבנתי שאני צריכה נשק כדי להרגיש שיותר טוב.

יוסי מזרחי: קוראים לה דפי, אומנית בת 42, מכפר ברוך שבעמק יזרעאל. החניתות שהכינה בבית לא סיפקו את השקט הנפשי שציפתה לו, אז היא החליטה לעשות צעד נוסף, והגישה בקשה לקבלת רישיון נשק.

אנחנו פגשנו אותה מחוץ למטווח נשק הצפון, בעפולה, לשם היא הגיעה כדי להתחדש באקדח, אבל למה להסתפק באחד כשאפשר שניים?

[המשך הקלטה עם דפי בן ארי]

עודד בן ארי: עודד, בן ארי, נשוי לדפי, במקור בכפר ברוך, חזרנו לכפר ברוך, תושב עמק גאה.

יוסי מזרחי: אתם הגעתם כזוג, זה אקדח אחד או אתם צריכים שניים?

דפי בן ארי: אנחנו ניקח שניים.

עודד בן ארי: שניים, שניים.

יוסי מזרחי: שני אקדחים זה לא קצת הרבה לבית אחד?

דפי בן ארי: אנחנו עדיין חושבים על זה, אבל בגדול…

עודד בן ארי: האקדחים האלה יהיו בכספת רוב הזמן. אבל במקרה שאתה צריך אקדח, אז עדיף שיהיה לך שניים.

דפי בן ארי: אני מרגיש שבשעה צרה זה מה שאתה צריך.

מראיינת: היו דיונים על זה בבית לפני? התלבטתם ביניכם?

דפי בן ארי: היו דיונים שזה מה שצריך לעשות, פשוט החלטה שזה מובן מאליו.

עודד בן ארי: לא, לא, יאללה, שיהיה במשק.

דפי בן ארי: אתה לא מרגיש מוגן אתה רוצה להרגיש יותר טוב עם מה שאפשר והיה ברור ששנינו הולכים על זה.

יוסי מזרחי: דפי ועודד? לא לבד. כבר בכניסה לחנות הנשק, קשה לפספס את העומס. מאחורי דלפק החנות משתרך תור ארוך במיוחד. הכיתות מלאות באנשים שהגיעו להכשרה בסיסית, וברקע, כל הזמן נשמעים קולות ירי מהמטווח החי.

מבט מהיר מסביב מגלה שאי אפשר באמת לאפיין את האזרחים שהגיעו לכאן. יש זוגות צעירים, חיילי מילואים, נשים, מבוגרים.

הכל מהכל.

[קטע מראיון עם מנחם נחמיאס]

"שמי מנחם נחמיאס, תושב כפר תבור, נשוי פלוס שלוש, בן 67."

מראיין: חובב גלוק

מנחם נחמיאס: כחול לבן. חובב גלוק, כן, כנראה מרגע זה.

מראיין: ולמה באת?

מנחם נחמיאס: כי החלטתי שאני צריך להגן על עצמי ועל המשפחה שלי הרבה יותר מהעבר.

מראיין: שבעה באוקטובר, זה מה שעשה את ההבדל אצלך?

מנחם נחמיאס: חד משמעית. כן, חד משמעית, שביעי לאוקטובר, הפיל לי את האסימון, מה שנקרא.

מראיין: מה הבנת?

מנחם נחמיאס: הבנתי שאם אין אני לי, מי לי? אני צריך לדאוג לעצמי ולמשפחתי, לפני שהאחרים יעשו את זה, ואני סומך עליהם, אבל עדיף שיהיה משהו מידי בטווח הקצר, מה שנקרא נשק, ולצורך העניין, הגנה העצמית והגנת המשפחה זה לפני הכל.

יוסי מזרחי: בין כיתות ההדרכה העמוסות למטווח ולדלפק המכירות בחנות, מצאנו את מנכ"ל נשק הצפון, מסתובב כמובן עם נשק אישי, מנצל יום התרעננות מהמילואים שלו בעזה.

[ראיון עם אביחי כהן - מנכ"ל נשק הצפון]

"אביחי כהן, נשוי פלוס אחת כרגע, מנכ"ל נשק הצפון, חנות הנשק הגדולה בישראל, מתעסק בענף הזה מהיום שאני מכיר את עצמי, עסק משפחתי, במקור אני משאר יישוב, יישוב מפונה אנחנו היום גרים בעפולה.

יוסי מזרחי: השבעה באוקטובר, טרף את הקלפים, גם בחנות של אביחי.

אביחי כהן: אנחנו כבר ביום שבת פתחנו פה את החנות, אנשים כבר הגיעו לכאן בשבת אחר הצהריים, אנשים שהפקידו את הנשק שלהם לפני טיסה לחו"ל וחזרו ואמרו, נגיע ביום ראשון לאסוף את הנשק, כבר היו פה ביום שבת.

חבר'ה מכיתות הכוננות שפתאום ראו שאין להם אביזרים וציוד, אני יכול להגיד לך שמה שנקרא, המעצורים הכי גדולים שניסיתי לשים לאבא שלי, זה התרומות שהוא חילק פה בשבת וראשון, הוא חילק את כל המלאי שלנו לכל חבר שהגיע ואמר לו, רוני, הבן שלי צריך ככה וככה, אין לו, נתן לו ידיות הסתערות, הבן הזה היה צריך כוונות השלכה, נתן לו כוונות השלכה.

גם זה ברמת, אנשים אמרו, אוקיי, אין לי רישיון לאקדח כרגע עד שאני אגיש את הבקשה, תן לי גז פלפל, אני רוצה שיהיה לי מענה, אני לא רוצה להיות חסר אונים, האנשים באמת הרגישו שהם חסרי אונים.

יוסי מזרחי: כשהגל הראשון של מחזיקי הנשק, אלו שהגיעו לשדרג ציוד נרגע מעט, החל הגל השני, זה שנמשך עד היום, וכולל מבקשי נשק חדשים של להוטים ללחוץ על ההדק ולרכוש אקדח.

אביחי כהן: הפיק, אנחנו לא מכירים דבר כזה. אף חנות נשק בישראל לא ראתה דבר כזה לפני זה.

בחיים לא היה לנו תור של אנשים שמחכים להכשרה ראשונית, אנחנו, יש לנו מערכת בוט בוואטסאפ, שלפני השביעי לאוקטובר היינו עונים בממוצע, בין אלף לאלפיים הודעות בחודש, היום אנחנו יושבים על 17 אלף הודעות, 20 אלף הודעות בחודש, ואנחנו לא מצליחים להגיע לכולם. ואנחנו עונים היום ל-30-40 אחוז מהפניות שיש לנו, כי אנחנו לא עומדים בזה.

יוסי מזרחי: נושא הנשק הפרטי היה תמיד על השולחן, בעד ונגד יתרונות מול חסרונות, ומסביב לא מעט חששות. באופן מפתיע, למרות המצב הביטחוני הרעוע של מדינת ישראל כבר עשורים, עד לשבעה באוקטובר רק כ-140 אלף אזרחים החזיקו בנשק אישי.

הסיבה הייתה קריטריונים מחמירים יחסית לזכאות לרישיון נשק, וחוץ מזה, לא כל הזכאים מיהרו לבקש רישיון, אלו שהאקדח הציץ להם מתחת לחולצה, היו לרוב קשורים למערכת הביטחון, מתגוררים בהתנחלויות או בסמיכות לגבול.

דוד ויצמן: בעשר עד ה-15 שנה האחרונות, אנחנו יודעים להעיד שבשנים ממוצעות, מוגשות בין 8,000 ל-10,000 בקשות בשנה, ואנחנו מזהים פיקים בשנים ספציפיות כמו 2015, ששם החלה אינתיפאדת הסכינים, או ב-2021, שומר החומות שהביא אותנו גם לסדר גודל של בערך 30,000 בקשות. אלה שנים ייחודיות ושנים ממוצעות אצלנו באגף.

יוסי מזרחי: זה דוד ויצמן, ראש חטיבת פיקוח והאכיפה באגף לכלי ירייה במשרד לביטחון לאומי. וגם הסנדלר שלנו לא הולך יחף.

אם אני אסתכל על המכנסיים שלך עכשיו, אני אמצא נשק?

דוד ויצמן: אתה תמצא נשק, כן. מבחינתי זו הרגשה של ביטחון, זה הרגשה שתמיד יש לי את הגורם שאני אוכל, בעת הצורך כמובן, להשתמש ולהגן עליי ועל הסביבה. לי באופן אישי זה מרגיש חלק כבר מהגוף.

יוסי מזרחי: לפני השבעה באוקטובר, התנאים לקבלת רישיון לכלי נשק, מה שנקרא "בעגה המקצועית", התבחינים,

אמרנו, היו די מצומצמים. ובקרב הציבור הישראלי לא נרשם ביקוש גדול במיוחד. אבל אז, הגיעה השבת השחורה.

מחבלי חמאס רכובים על טנדרים ירו צרורות ברחובות שדרות. קיבוצים שלמים נכבשו, משפחות נסגרו בממ"ד בלי יכולת להגן על עצמם. ומפלס החרדה עלה לגבהים שלא הכרנו. הביטחון האישי ירד לשפל, והישראלים נהרו. אל המשרד לביטחון לאומי עם בקשה אחת, תנו לנו אישור להחזיק באקדח, להגן על עצמנו במדינה שנכשלה בכך.

דוד ויצמן: מהשביעי לאוקטובר הוגשו לנו למעלה מ-260 אלף בקשות. זה שווה ערך, לבערך 20 שנה ממוצעות אצלנו באגף. זה משהו שבאמת אף אחד לא תיאר, לא ציפה. ואנחנו משתדלים להתמודד עם המצב הזה.

יוסי מזרחי: בסוף זה הפחד, לא?

דוד ויצמן: זה מרכיב לא קטן בהחלטה של הבן אדם. יש סיפורים מצמיתים, יוסי, בכל מה שקשור לתושבי העוטף.

אני באופן אישי ראיינתי אישה שהיא סיפרה לי סיפור שליבי יצא אליה.

היא סיפרה איך שמחבלים פשטו ביום שבת בבוקר אליה הביתה, רצחו את בעלה לעיניה, התעללו בגופתו, וכל מה שהיא יכולה להחזיק זה רק סכין. סכין יפנית.

והיא כל כך חיכתה וציפתה לטלפון הזה, לראיון הזה, שהיא אמרה שזה המעט שהיא יכולה להחזיר לביטחון העצמי שלה, לביטחון של המשפחה שלה.

היא אומרת שמה שנעשה כבר אין להשיב, אבל היא אומרת שהיא תישן עם האקדח הזה, שהיא תתקלח עם האקדח הזה, והיא לא תעזוב אותו לרגע.

יוסי מזרחי: הפחד, החרדה של האזרחים הם רק חלק מהתמונה. כי הביקוש המטורף הזה פגש שר חדש במשרד לביטחון לאומי, איתמר בן גביר.

[הקלטה - הדובר הוא כנראה איתמר בן גביר - השר לבטחון לאומי]

"אי אפשר לשים בכל רחוב שוטר, אפשר לתת לאזרחים נשק, כדי שיגנו על עצמם, ואני קורא לאזרחי ישראל, שאו נשק, נשק מציל חיי האדם".

קריאת ביניים של דובר לא מוכר: אדוני, ככה אתה מייחד."

יוסי מזרחי: שר שהגיע עם אג'נדה שמעודדת החזקת נשק בידי אזרחים, עוד לפני המלחמה. התפיסה, יותר נשקים, יותר סיכוי לסכל פיגועים.

דוד ויצמן: אני מבין גם מתוקף עבודתי, שאי אפשר לשים שוטר ואיש ביטחון בכל קרן רחוב. יחד עם זאת, גם כמות הבקשות האסטרונומית, שהגיעה לאגף, מעידה על הצורך וההבנה של אזרחים מיומנים וחמושים, שיכולים לנטרל פיגועי פח"ע בכל רגע נתון.

ויש לנו דוגמאות כאלה למכביר, פיגוע בפנחס רוזן בתל אביב, פיגועים בירושלים, שנוטרלו על ידי אזרחים שמחזיקים כלי ירייה ברישיון. זה משהו שאנחנו מבינים כבר בכניסתו של השר, לעומק שזה הכיוון שאליו האגף שלנו מכוון.

יוסי מזרחי: עם הרציונל הזה, בן גביר נכנס למשרד בינואר האחרון, ומיד נתן לאגף כלי ירייה משימה.

דוד ויצמן: אנחנו נתבקשנו להתחיל בעבודת המטה, בסופו של דבר היו אינספור ישיבות, שהכל מונח על השולחן, אתה צריך להבין, זה עשרות של עשרות של שעות, שיושבים שם סביב השולחן המון המון גורמים, אם זה משטרת ישראל, אם זה משרד הבריאות, ואם זה גורמים מקצועיים, שכל אחד חווה דעתו על קוצו של להיות מבחינת שינוי כזה או אחר, ומה המשמעויות שלו.

יוסי מזרחי: וכמה לחץ היה עליכם מלמעלה לעבוד מהר, ולהרחיב ככל היותר, כי זו המדיניות של השר.

דוד ויצמן: יוסי, אתה כתב שנים רבות, אתה יודע שיש קובעי מדיניות, ויש מיישמי מדיניות.

מיישמי מדיניות לא שואלים למה, מיישמי מדיניות מקבלים את המשימה ושואלים, ולא שואלים, הם בעצם נותנים את ההעצות לאיך ליישם את זה למדיניות, לא שואלים למה, אלא באמת, קודם כל נותנים את חווה דעתנו למספרים, להתכנות, למשימתיות, ויוצאים לדרך.

יוסי מזרחי: אז אולי עבודת המטה של מיישמי המדיניות החלה כבר בתחילת השנה, אבל הכל התנהל בעצלתיים, בכל זאת, משרד ממשלתי וכך זה נמשך עד היום ההוא.

כבר בשבוע הראשון למלחמה במשרד וביטחון לאומי התקבלה החלטה לשנות את התקנות ולפתוח את השערים לאוכלוסיות שעד עכשיו לא היו יכולות לקבל רישיון לנשק, ונרשמו לא מעט הקלות.

בראש ובראשונה, התנאי הישן להיות לוחם עם הכשרה של רובאי 07, זה השתנה, מעכשיו מספיק להיות בעל תעודת לוחם, כזו שגם מי שמוכשר רובאי 03 יוכל לקבל.

שתיים, רשימת היישובים הזכאים לנשיאת נשק הורחבה, וכוללת עכשיו בין השאר את שדרות, אופקים, נתיבות, מה שהוסיף עוד עשרות אלפי אזרחים למעגל הפוטנציאלי.

שלוש, הקריטריונים של תושבים ביישוב זכאי גם הם שונו, לגברים צעירים שלא היו לוחמים, מספיקות רק שנתיים של שירות צבאי לאומי או אזרחי, לנשים, מספיקה שנה אחת.

ודבר רביעי ששונה, אם בעבר רק עובדים של ארגונים כמו מד"א, כיבוי אש או משטרה, היו זכאים לשאת נשק, עכשיו לרוב, מספיק להיות מתנדב, וזו רשימת הקלות, חלקית בלבד.

וככה האג'נדה של השר, הרחבת התבחינים וההחרדה של האזרחים, כל אלו ביחד הביאו למספרים שטרם נראו כמותם. בתוך חודשיים בלבד, יותר מ-260 אלף ישראלים, החלו בהליך להוצאת רישיון לנשק, וזה לא הליך מסובך במיוחד.

דוד ויצמן: בן אדם ניגש לאתר האינטרנט להגיש את הבקשה המקוונת שלכם, זה הליך פשוט, חינמי, מאוד מאוד ידידותי.

יוסי מזרחי: במשרד לביטחון לאומי מקבלים את הבקשה ביחד עם מסמכים רלוונטיים, שכוללים הצהרת בריאות חתומה על ידי רופא. במקביל, הם מבצעים בדיקת מסוכנות במשטרה של מגיש הבקשה, ואחרי כל זה, לרובם ייערך ראיון קצר. הבהלה הזאת לנשק הייתה כל כך גדולה, שגם כאלו שלא בהכרח עומדים בתבחינים המקלים, בכל זאת ניסו את מזלם.

דוד ויצמן: עד היום נדחו כ-18 אלף בקשות, זה בקשות שלא עומדות, סליחה, באמות המידע מבחינת הוכחת התבחין. בנוסף, יוסי, כ-13 אלף בקשות שהן שגויות. למשל, לצורך העניין, בן אדם שהוא לוחם, שהגיש בטעות על תבחין עיסוק או על כל תבחין אחר.

יוסי מזרחי: אז אנחנו מדברים על משהו כמו 8% שנדחו באופן מהותי.

דוד ויצמן: לעת זו, זה המצב, נכון, בערך פחות או יותר.

יוסי מזרחי: ברי המזל שכן קיבלו את האישור שהם עומדים בתבחינים, יוכלו להגיע לאחת מ-70 חנויות הנשק ברחבי הארץ. וזה שוב אביחי, מנשק הצפון.

יוסי מזרחי: ארבע שעות וחצי זה הסיבוב?

אביחי כהן: היום, כן. ההכשרה מלאה שבן אדם מגיע עושה ארבע וחצי שעות, זה מתחיל בכיתה העיונית, מה שראיתם, אחרי זה הוא עושה מבחן עיוני, אחרי זה הוא עובר פרק של יבשים, שתכף אתם תראו אותו, הם יגמרו את הכיתה, עוברים ליבשים, מסיים את היבשים, עוברים לכאן לירי של של 50 כדור.

[הקלטה של מדריך נשק]

"שימו לב, אז מה אמרנו? מה השלב הראשון שאנחנו מגיעים למטווח? מקבלים את הפקודה מהמדריך, המדריך אומר לי תפרוק את הנשק, מכוונים ולוחצים על ההדק. מובילים את האקדח ל- תסתכלו אליי, כולם מזהים, לנרתיק, כשהאגודל על הנצרה.

למה?

למדנו?

שלא ידרך.

וואי, זה יופי, שלא ידרך האקדח.

כולם מחסנית בכיס?

אצבע בית המחסנית.

יד על יד, מוריד את המחלק, למטה, זהו.

מוריד, מוריד.יפה, תמשיך לירות.

מצוין. פוגע."

אביחי כהן: בואו, בואו תראו את זה, שתבינו.

עוברים פה על האקדחים, יש להם את כל מה שנקרא המגוונים הנמכרים ביותר, אם זה הגלוקים, שזה המותג שכולם מכירים,

הרמון, האקדח הישראלי, שהוא הצלחה מסחררת, טאוס GX4, שזה המיקרו קומפקט הכי נמכר היום בארץ,

אז זה מבחינת האקדחים, הם נכנסים לפה, עושים ירי 50 כדור, מסיימים את הירי, מבינים פחות או יותר מה הכיוון שהם רוצים, גדול, קטן או בינוני, מה סוג האקדח, ואז הם ממשיכים את הירי, על הבחירה,

נגיד, לצורך הלוחמים, אם הוא רוצה, בינוני, רוצה אקדח קטן, אז הוא יתלבט בין 43X ל-GX4, אז הוא יראה את ה-50 כדור וההתלבטות שלו בין מה הוא מתלבט, כדי שכמה שיותר נרוויח מה-100 כדור של ההכשרה, התמקצעות על האקדח שהוא כבר הולך ללכת איתו.

יוסי מזרחי: ואיך נאמר בעדינות המתבקשת, גם אחרי ירי של 100 כדורים, לא כולם פה יהפכו לצלפים בימ"מ.

אביחי כהן: למה? כי זה בסוף מיומנות. לא כולם עולים על אופניים ונהיים רוכבי אופניים תחרותיים, אבל עם תרגול, כולם יצליחו לרכב על אופניים.

אותו דבר זה נשק, אותו דבר זה ירי, החוויית ירי, אם יש מדריך טוב עם סבלנות, אין מישהו שלא יפגע בסוף, בסוף הוא יגיע לרמת מיומנות שתאפשר לו לעבור, תאפשר לו להיות מספיק מקצועי.

אני יכול להגיד לך שמצד שני של המתרס, מה שנקרא, יש גם אזרחים שלא עוברים פה את ההכשרה, שמסיימים את היום ואנחנו אומרים להם, חבר'ה, מצטערים, לא עברתם את ההכשרה, אתם יכולים לבוא להכשרה נוספת.

הם לא עברו מבחינת בטיחות, הם לא הקשיבו למדריך, הם לא שמרו בעיקר על נהלי בטיחות.

יוסי מזרחי: המוכשרים בחבורה שעברו בהצלחה את המטווח, ימשיכו לדלפק. שם יוכלו לרכוש גלוק ברטה או כל אקדח שתחפוץ נפשם, ואז יהפכו רשמית לבעלי רישיון.

[המשך ראיון עם אביחי כהן]

מראיין: מה הטווח מחירים של האקדחים האלו?

אביחי כהן: יד שנייה, מ-1,000 שקל עד 5,000, מחדשים מ-3,000 עד, אם תרצה לשבץ יהלומים, אז נשבץ יהלומים, אבל הסדר גודל בגדול בשוק הישראלי, בין 3,000 ל-5,000 שקל.

יוסי מזרחי: יד שנייה מרופא של טרם ירה, זה שווה?

בין מטווח אחד לאחר הסתובבנו קצת בחנות, בניסיון להבין מה הביא אותם לכאן. יש כאלו שמגיעים עם רשימת מכולת, כלי נשק מועדף, נרתיק מתאים, ויש את יורם, מטל אל, שבגליל המערבי, הוא סיים את ההדרכה, עבר בהצלחה את המטווח, אבל עדיין עומד בצד, ונראה מהוסס.

[ראיון עם יורם מטל אל]

יורם מטל אל: למה אני מתלבט? כי זה סיפור. אתה, לכל מקום, אתה נוסע לחו"ל, איפה אתה תאפסן אותו, אתה הולך לים, איפה אתה שם אותו, אתה הולך… לכל מקום שאתה לא הולך, זה… סרט.

אין הייתי במטווח, עשיתי הכל, עשיתי…אתה חושב פעמיים עכשיו. ואני גם גר באזור כזה של…

הרבה שכנים טובים. וזה דילמה, תשמע, זה לא צחוק.

מראיינת: הדילמה מתחדדת עכשיו אחרי המטווח?

יורם מטל אל: אחרי המטווח, אחרי כל מה ששמענו, איפה לאפסן, איפה לשים, איפה… כל הפרוצדורה הזאת היא מסביב.

יוסי מזרחי: הפחידו אותך.

יורם מטל אל: כן. אני רואה גם שאני רואה כמה אזרחים קונים, ואחרי מה שראיתי בטלוויזיה, וזה… הכל מפחיד.

מראיינת: פיגוע, מה, פיגוע בירושלים?

יורם מטל אל: כן. לא צחוק. נשלם מה שצריך, ונחשוב פעמיים, נבוא עוד כמה ימים.

יוסי מזרחי: לא רחוק מיורם מצאנו את מייק, בחור מבוגר מנתניה.

[ראיון עם מייק מנתניה]

יוסי מזרחי: למה באת?

מייק: כי…בגלל המצב, צריך שיהיה לי נשק, באיזשהו שלב. אני נכנס להרבה חורים, אני מטייל עם ג'יפים הרבה. נכנס לכל מיני מקומות שלא… שכוחי אל נקרא לזה. ואתה רואה מה קורה, צריך שיהיה. אני רואה שורה תחתונה של כל המקרים שקרו. היה טוב שהיה אזרח חמוש במקום.

ואם ירבו אנשים נורמליים שיש להם נשק, ומסתובבים, מה טוב.

אם אתה שואל אותי מה באמת מפחיד אותי, זה החלוקה המסיבית הזו, ואז כל ריב בכביש, אם פעם הם מוצאים אלה, עכשיו הם יוציאו אקדח. זה מה שהחלוקה. יותר מפחיד מזה. ולא כולם מאה, בארץ.

מראיינת: מלחיץ, ואתה עדיין פה.

מייק: כן, אבל אני סומך על עצמי. היה לי איזה שבע שנים נשק, אז לא… אבל לא השתמשתי בו, אז אני מאמין שאני גם לא אשתמש בו בהמשך. זה הכל בסדר.

מראיינת: איך הגיבו בבית לזה שאתה רוצה?

מייק: אם, אשתי קצת חששה. במיוחד לאור הבחורציק חמוש, שנהרג לפני כמה ימים. שזה… הדברים כאלה. נקרע הלב, על שטות, על שטות, כי הוא היה בסדר.

יוסי מזרחי: בכלל, הפיגוע בירושלים, בו נהרג יובל קסטלמן, נמצא פה באוויר. קסטלמן ז"ל, שהחזיק בנשק אישי, הבחין במחבלים בתחנת האוטובוס. חתר למגע, וירה בהם למוות. זמן קצר לאחר מכן, הוא נורה למוות בידי חייל צה"ל, שחשד שהוא המחבל.

העובדה שהרים ידיים לא סיכן איש, ואפילו שלף את הארנק בניסיון נואש להוכיח את זהותו, לא הצילה אותו.

הסיפור הטרגי הזה, שימש כטיעון את שני הצדדים.

תומכי ריבוי הנשקים, טענו שקסטלמן הציל רבים כשחיסל את המחבלים, בזכות נשקו האישי.

ומנגד, המתנגדים טענו שהצפת הרחובות בנשקים תוביל לדוצים, תאונות דומות, שעוד יעלו לנו ביוקר.

[מוזיקה מתנגנת]

בחודש האחרון, התמלאו הרשתות החברתיות בעדויות של אזרחים ששבו מהמטווח, והופתעו מחוסר המקצועיות שראו מסביב. היו תיאורים של אנשים מבוגרים למדי, של כאלו שניכר שלא פגשו נשק בחיים, ואחרים שאולי ירו במטווח, אבל לא היו ממש קרובים לפגיעה במטרה, ועדיין, כולם יצאו עם רישיון נשק ואקדח אישי.

בקיצור, לא נשמע מעודד.

בשיחות שערכתי עם בכירים לשעבר במשטרה, הם הזכירו סכנה נוספת, גניבות.

חלק מכלי הנשק הסבירו הוא יגיע בסופו של דבר לידיים של מי שצריך ומשתמש בנשק, עבריינים. אגב, כל אחד מבעלי הרשיונות החדשים, מחויב לדאוג לכספת אישית מעוגנת בביתו עבור האקדח, אבל ספק רב אם נרכשו 260 אלף כספות כאלו בתוך חודשיים.

[הקלטה של מספר דוברים לא מזוהים]

"זה שר ליצן!"

"מעריך אותו?" "סליחה!"

"ואני מעריך אותו?" "סליחה!"

"אף אחד לא יגיד על השר לביטחוו לאומי !" "אדוני, צא בבקשה החוצה!"

"הוא ליצן!"

"הוא חבר כנסת!"

"הוא חבר כנסת!" "החוק שם!"

יוסי מזרחי: כל החששות האלו התנקזו בחודש האחרון לדיונים סוערים בוועדה לביקורת המדינה בכנסת. הדיון הראשון התפוצץ תוך פחות משעה, אחרי שעוזרו של השר בן גביר התבקש לצאת והשר בתגובה הורה לכל אנשיו לעזוב.

[המשך הקלטה של מספר דוברים לא מזוהים]

"בפעם שנציג תקום, אתה לא תדבר אליי, תצא החוצה, בבקשה."

"זה לא עושה עליי רושם."

"טוב, אני קיבלתי הנחיה מלשכת השר ואני לא יכול לעזוב את הדיון, אני מחויב…"

"תקשיב טוב, אתה יושב בדיון הזה, אתה כרגע נמצא בוועדה לביקורת המדינה, בגלל שהוצאתי מישהו שאמר לי למה הפניקה לא יגרמו להפסקת הדיון".

"אתה ממשיך בדיבורים שלך, "אם לא אני אוציא לך צו הבאה."

יוסי מזרחי: שבוע לאחר מכן התקיים דיון נוסף. שם חברי הכנסת כבר נכנסו לעומק והתעקשו לשמוע על כל קיצור דרך שנעשה בהליך, להוצאת רישיון לנשק. מעבר לשאלות על ההיגיון מאחורי ההקלות המשמעותיות בקריטריונים, הח"כים דרשו לדעת מדוע במקום ראיון פרונטלי מול פקיד רישוי ותיק ומוסמך, המשרד מסתפק מאז השבעה באוקטובר ראיון טלפוני בלבד.

הדיון בוועדת הכנסת הסלים והגיע לטונים גבוהים, במיוחד בין ישראל אבישר, למי שהיה בכיר במשטרה הוא סגן השר הקודם, חבר הכנסת יואב סגלוביץ'.

[הקלטה]

"נהלי האגף גם הם נכתבו בדם. זה לא סתם שגעון של מישהו כי מבחינת יעילות ובואו עדיף טלפון ונגמור עניין. מהתקלה אסור לעשות אידאולוגיה. ועכשיו דרך המלך היא דרך ראיון. בראיון אתה רואה, זה בעלי מקצוע שמסתכלים על הבן אדם, שפת גוף, התנהגות… זה לא…"

יוסי מזרחי: בנוסף, לפי פרסום בעיתון "הארץ", את שיחות הטלפון עושות בין השאר בנות שירות לאומית צעירות. ראש אגף כלי ירייה במשרד וביטחון לאומי, ישראל אבישר, ניסה להסביר.

[הקלטה של מספר דוברים]

מראיין: יש גם בנות שירות לאומי?

ישראל אבישר: כן, אני אתייחס לזה בהחלט. נציג את כל הנתונים ללא כחל ושרק הכל בסדר. מבחינת האוכלוסיות המתגברות, כמו שציינתי, א' עובדי המשרד, שתיים עובדי משרד הממשלה,

שלוש בנות שירות לאומי, גם שמוצבות בעיקר במשרד ובמשרד הממשלה האחרים.

מראיין: הן עדיין אם הדיון עכשיו בתפקיד?

ישראל אבישר: כן, התשובה היא כן.

חבר הכנסת קריף: זה הייעוץ המשפטי של הכנסת והפעולה הזו היא לא חוקית, דובר ולא במסגרת סמכויותיה של הכנסת.

ישראל אבישר: חבר כנסת קריף, בוא נראה.

חבר הכנסת קריף: בתפיסת ההפעלה קרו שני דברים. גם הורדתם את התפיסה הפרונטלית הזאת כתפיסה, וגם שמתם אנשים לא מוכשרים, או ברמת הכשירות הנמוכה ביותר.

ישראל אבישר: מוכשרים ומוסמכים כחוק מנגד ברמה מיומנות הנמוכה יותר.

חבר הכנסת קריף: אנחנו בסוף רוצים לוודא שמי שמקבל נשק במדינת ישראל הוא בסדר.

ישראל אבישר: ברור לחלוטין, זה האינטרסט.

חבר הכנסת קריף: אבל בשני המקומות האלה, שמתם את האנשים הכי פחות מתאימים.

יוסי מזרחי: בהמשך הדיון עלתה תקלה משמעותית אפילו יותר.

התברר שהשר בן גביר הקים חמ"ל לאישור רישיונות נשק, ממש אצלו בלשכה. ושם עובדים במשרד אמון, ולא פקידי רישוי מוסמכים, היו אלו שאישרו רישיונות.

[המשך הקלטה של מספר דוברים]

דובר א: האם ישנם עובדים במשרד הבט"ל, שמשרות אמון של השר, שקיבלו מעמד של פקידי רישוי באופן זמני?

ישראל אבישר: במסגרת ההתגייסות של המשרד, גם חלק ממשרות האמון בלשכת השר, עברו הכשרה, הדרכה והסמכה המקצועית על ידינו, בימי הדרכה מרוכזים.

דובר ב: איך קרה שמשרד אמון קיבלה גישה למערכות? אני מכיר את המערכות האלה. הן לא מערכות שצריכות לאף אחד, שהוא בהגדרה של נושא משרד אמון. אחד.

שתיים, מי חתם על האישור הזה? זה דבר בלתי נתפס. לא יכול להיות במדינה מתוקנת, גם בעת מלחמה.

יוסי מזרחי: בדיון הסביר אבישר, שבעקבות העומס שנוצר, הוכשרו בנות שירות וכמה נושאי משרות אמון של השר, ואלו לקחו חלק באישור הרישיונות, עד שחוות דעת של הייעוץ המשפטי אסרה על נושאי משרות אמון לעסוק בכך, והשימוש בהם הופסק.

יממה אחת בלבד, אחרי הדיון הסוער בוועדה, ראש האגף, ישראל אבישר, זה שניסה להגן על ההליך במשרדו, הפתיע והחליט להתפטר. לחבריו הסביר, שהיה לו קושי אישי בעבודה מול השר, בלשכת השר טענו מנגד, שההתפטרות של אבישר לא תעצור את חלוקת הנשק, לאזרחים שעומדים בקריטריונים.

ומעבר לביקורת על ההתנהלות הבעייתית של השר, או החשש מזליגת נשק לעולם התחתון, ארגוני הנשים מעלים חשש ממשי, קונקרטי ומבוסס.

אחת מהנציגות היא לילי בן עמי, מייסדת ומנכ"לית פורום מיכל סלע, פורום שנקרא על שם מיכל אחותה שנרצחה בידי בעלה.

[ראיון עם לילי בן עמי]

לילי בן עמי: אנחנו מקבלות הרבה מאוד פניות, מהציבור חשש מאוד מאוד גדול, מהנושא הזה של הקלות בחלוקת נשקים. אני יכולה לספר לך למשל על אישה שסיפרה, שהגרוש שלה אמר לה, שהוא עובר עכשיו לגור מעבר לקו הירוק, כדי לקבל נשק, וזה אדם שיש עליו תלונות במשטרה, על אלימות במשפחה, אדם שאיים עליה שיפגע בה.

מישהי אחרת שסיפרה לנו, שהבן זוג שלה שהיא חיה איתו, שופטת החרימה לו את הנשק, בעקבות האלימות כלפי אשתו, והוא קיבל נשק כשהוא גויס למילואים, והיא מאוד חוששת לחייה. עכשיו גם אני אספר לך עוד דבר, לרוב הנשים הללו גם קשה מאוד לבוא, ולהגיש תלונה בנושא הזה, לדווח על החשש שלהם, הן מפחדות שיגידו לו, אתה לא קיבלת את הנשק, כי אשתך התלוננה לך, או גרושה התלוננה לך, והיא מפחדת שהיא תהיה בסכנת חיים יותר גדולה.

יוסי מזרחי: השאלה היא האם האירועים של השבעה באוקטובר, שינו את המשוואה, ועכשיו למעשה הצורך בנשק, גובר על הסיכון האפשרי.

לילי בן עמי: אין לנו התנגדות עקרונית לנושא הזה, שנשק, נשק יכול להציל חיים.

אבל אתה רואה בהרבה מאוד מחקרים, שבעצם מי שמשלמים את המחיר, כשיש יותר נשק ציבור, זו נשים, ויש יותר התאבדויות. יותר רצח של נשים על ידי נשקים, ויותר התאבדויות.

יוסי מזרחי: אז מה לדעתך חסר בהליך הבדיקה הזה?

לילי בן עמי: הם לא בודקים כחלק מהנוהל מול הרווחה.

בעצם זה דבר שהוא מאוד חמור, בעצם שאין הצלבה שוטפת של המידע שנמצא אצל הרווחה, כשלרווחה יש 170 מרכזים בישראל למניעת אלימות במשפחה.

דבר נוסף, אני יכולה להגיד לך, שלגבי הבדיקה הרפואית, זה יכול להיות כל רופא, זה לא חייב להיות רופא המשפחה שלך.

פנו אלינו רופאים ורופאות, שמספרים שמקבלים אלפי פניות ביום, מאזרחים שמבקשים לקבל רישיון לנשק, והם סיפרו אפילו על מקרים לנו, שהיו גורמים שאיימו עליהם. בעצם הרופאים מתבקשים לתת מידע, לגבי מצב רפואי ומצב פסיכיאטרי.

אבל איפה אתה מכניס שם את הסיפור של אלימות במשפחה?

אנחנו כן יכולים לייצר מערכת שמקבלת מידע מודיעיני, מאזרחים שהם חשופים לאלימות, טוב, כדי למנוע מקרים של חפים מפשע שיפגעו.

[מוזיקה ברקע]

יוסי מזרחי: המצב הביטחוני הנוכחי עוד ישתפר, בתקווה שכבר בחודשים הקרובים. ואז הלחץ ירד, מפלס החרדה יתאזן לו, ונשאר עם מאות אלפי כלי נשק של אזרחים, פחות מיומנים, שלא שולטים בנהלי הפתיחה באש, ולא כולם עם כספת מתאימה בבית.

בשלב הבא, נוכל לראות כבר כיצד כל סכסוך פעוט בכביש, או ויכוח בין שכנים, גורר אחריו שליפת נשקים.

למה? כי מישהו חילק, והם פשוט שם.

[הקלטה]

דובר א': מה זה אומר על המדינה, שאדם בן 67, שירגיש בטוח עד לפני חודשיים, רץ לקנות נשק.

דובר ב': שיש פספוס, יש פספוס. אין מוכנות או הערכות לביטחון התושבים.עדיף שאני אעשה את זה בעצמי, לפני הכל

אלעד שמחיוף: וזה היה אחד ביום של N12.

תודה רבה ליוסי מזרחי.

אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו אחד ביום הפודקאסט היומי.

העורך שלנו הוא רום עתיק, תחקיר וההפקה, עדי חצרוני, רוני ארניב, שירה הראל ודני נודלמן.

תודה גם לאפרת מירון, על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף אנחנו נהיה כאן גם מחר.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה