מפגשים בין ישראלים לפלסטינים הם לא דבר שיגרתי, בטח בחודשים האחרונים. וכשהם כבר קורים, הם בדרך כלל מלווים בהרבה מתח. אבל יש מקום אחד שבו המפגשים האלה קורים באופן קבוע: כשנהגים ישראלים - וזה יכול להיות קיבוצניק מהדרום או מתנחלת מהשומרון - מסיעים חולים פלסטינים, מהמחסום ועד לטיפול בבית חולים בישראל. הפעם: דני נודלמן עם הסיפור של עמותת "בדרך להחלמה" והטרמפים שמצילים חיים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/07/2024.
[חסות]
[מוזיקת פתיחה]
היום יום חמישי, 11 ביולי, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.
מפגשים בין ישראלים לפלסטינים, זה לא דבר שגרתי. בתשעת החודשים האחרונים, אפילו פחות. זה לא קורה הרבה, ואם זה קורה, אז לא פעם המפגש עלול להיות מלווה במתח, או יותר. אבל יש מקום אחד, שבו מפגשים כאלה קורים באופן קבוע. וזה לא המקום הראשון, גם לא השני, כנראה גם לא השלישי שעולה לכם בראש. מכוניות. מפגשים בין ישראלים לבין פלסטינים, במכוניות.
הנהג או הנהגת הם ישראלים. זה יכול להיות קיבוצניק מהדרום, או מתנחלת מהשומרון. והם לוקחים פלסטינים חולים טרמפ לטיפול בבית חולים בישראל. זו עמותת "בדרך להחלמה", שמייצרת מפגשים לא שגרתיים כאלה כבר שנים. גם עכשיו, בזמן המלחמה. אז דני נודלמן שלנו הצטרף לנסיעה, למתנדבים, ליוזמים. והפעם הוא מביא את הסיפור, על הטרמפים שמצילים חיים. הנה דני.
[הקלטה]
יעקב: [קולות מכוניות על כביש] "אנחנו עכשיו מגיעים ל… תיכף למעבר תרקומיא, פה זה הכביש של… לחברון. הנה, פה הם מחכים לי". [קול צפירת מכונית]
דני: "כן".
יעקב: "הנה היא".
[מוזיקה]
דני: מחסום תרקומיא, מערבית לחברון, היה שקט מאוד וכמעט ריק. הייתה מעט מאוד תנועה, והתחושה הייתה שמחכים שמשהו יקרה. כשהגענו, היא כבר הייתה שם. אישה ערבייה עם חיג'אב ירוק, מוקפת בחיילים עם נשקים דרוכים. לצידה, עגלה של תינוק. והיא - עומדת ומסתכלת. היא חיכתה - לנו.
[הקלטה]
יעקב: "תיכף אני אראה לך. שמה אתה…"
דני: "אה, כן".
יעקב: "עם הירוק. שמה זה הבידוק שלהם, שמה ההמתנה שלהם גם".
דני: על הרכב של יעקב היה קשור סרט צהוב של החטופים. על החולצה שלו הייתה סיכה צהובה, גם צמיד צהוב על היד, ודיסקית תלויה מהצוואר. הוא מעולם לא פגש את האישה במחסום, אבל ברגע שראינו אותה, הוא הבין מי זאת. גם היא הבינה מיד. עצרנו 50 מטרים מהביתן שבו היא עמדה, והיא התקדמה לכיוון שלנו. יעקב יצא לקבל אותה.
[הקלטה]
יעקב: "אהלן, בוקר טוב".
אישה: "בוקר טוב".
יעקב: "צריכה עזרה?"
אישה: "לא, לא. זה בסדר. מסתדרת".
דני: "בוקר טוב".
דני: יעקב פתח לה את הדלת, והאישה קיפלה את הגלגלים של העגלה ונכנסה עם התינוקת למושב האחורי.
[הקלטה]
יעקב: "היא במקרה גם מדברת עברית, כך ש…"
דני: "איך קוראים לך?"
בשייר: "בשייר".
יעקב: "מאיפה את?"
בשייר: "אידנא".
יעקב: "אידנא. כפר".
דני: "איפה זה אידנא?"
יעקב: "כפר בדרך לחברון".
בשייר: "כפר, כפר גדול".
יעקב: "כפר, כפר גדול. קצת… לא הכי ידידותי".
דני: "כן?"
בשייר: "כן, אני יכולה…"
יעקב: "כן. גם אני. שנייה אחת".
[מנגינת רקע]
דני: כשיעקב אומר שהכפר אידנא הוא לא כל כך ידידותי, הוא אומר את זה מידיעה אישית. הוא היה שם במילואים בימים שלפני האינתיפאדה הראשונה. אבל זה שייך לעבר. הפעם, הוא הגיע למחסום מסיבה אחרת לגמרי. הוא כתב בווייז בית החולים שיבא, והתחיל לנסוע.
[הקלטה]
דני: "מחכים לך בשיבא?"
בשייר: "כן".
דני: "איזה שעה?"
בשייר: "וואלה, לאזם בשמונה".
דני: "שמונה?"
בשייר: "כן".
דני: "אה, בבוקר, כש… כבר לא יהיה שמונה". [צוחקים קלות]
בשייר: "אבל אנו הולכים…"
דני: "איך קוראים לחמודה?"
בשייר: "ביסאן, כן".
יעקב: "ביסאן?"
בשייר: "ביסאן אלבתרא".
דני: "איזה יופי".
בשייר: "סבעה חדשים".
דני: "כמה? סבעה?"
בשייר: "סבעה. שבעה חודשים".
דני: "וואי, שתהיה בריאה. איזה חמודה קטנה".
דני: יצאנו מהמחסום שלושה אנשים זרים ותינוקת במכונית אחת. אני, עיתונאי שבא להשקיף מהצד, יעקב, פנסיונר מעוטף עזה. בשייר, פלסטינית מחברון. וביסאן, בת השבעה חודשים. הטלפון הראה שבעוד שעה מגיעים.
[הקלטה]
יעקב: "כמה ילדים יש לך?"
בשייר: "מה?"
יעקב: "אדה ואלד?"
בשייר: "בה… במשפחה שלי יש לי… שתי בנות ושתי ילד. ילדים. הכל בריאים, אבל ביסאן…"
דני: היא סיפרה לנו שיש לה ארבעה ילדים. הגדול בן 17, אחר כך בת 10 ובן 6, כולם בריאים.
[הקלטה]
דני: "ילדים טובים?"
בשייר: "טובים, תודה לאל. טובים". [צוחקת]
דני: אבל אחריהם נולדה ביסאן, שמתמודדת מהיום שבו היא נולדה עם מצב רפואי קשה.
[הקלטה]
דני: "מה יש לבת שלך? למה היא צריכה להגיע?"
בשייר: "יש לה אוסטאופורוזיס".
דני: לביסאן יש מחלה גנטית שמייצרת לה המון בעיות בגוף. היא ישנה בזמן הנסיעה, ואפשר היה לשמוע לאורך כל הדרך איך היא מתנשמת בכבדות. בשייר הסבירה שיש גם סיכוי שהיא תאבד את הראייה שלה בקרוב. ברשות הפלסטינית אין את האמצעים לטפל בה, אז בשייר מגיעה איתה לטיפולים רפואיים בישראל על בסיס קבוע. זו גם הסיבה שהן הגיעו היום.
[הקלטה]
דני: "את מודאגת? את מפחדת?"
בשייר: "אה, תמיד. אני אומרת… [צוחקת] זה בת שלי, זה הלב שלי. זה קשה. מאוד קשה. אבל, בעזרת השם, הכל יהיה בסדר. אינשאללה".
[מנגינת רקע]
דני: הנהג שלנו הוא יעקב בת-מור, בן 77. יש לו 12 נכדים ו-4 נינים. הוא השתתף במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, בלבנון הראשונה, והוא מתנדב כבר שמונה שנים בעמותה שנקראת "בדרך להחלמה". זו עמותה שמחברת בין נהגים מתנדבים מישראל לחולים וחולות מהרשות הפלסטינית, שצריכים להגיע לטיפולים מצילי חיים בארץ. גם חולים מעזה הם חלק מהיוזמה, לפחות היו עד השנה האחרונה, אבל נגיע לזה. אז פעם בשבוע יעקב מגיע לאחד המחסומים, אוסף נוסעים, לוקח אותם לבית חולים כלשהו, וחוזר הביתה.
[הקלטה]
דני: "כמה נסיעות עשית עד היום אתה מעריך? מאות?"
יעקב: "תעשה חשבון… אה… שמונה שנים בערך… בוא נגיד 40 נסיעות… 40 נסיעות בשנה".
דני: "טוב, אני לא חזק בחשבון, אבל זה הרבה".
יעקב: "אז 300…"
דני: [צוחק] "320".
יעקב: "320. [צוחק] כן".
דני: ישראלים מסיעים פלסטינים. זה הקונספט. השיחות ברכב מתחילות ונגמרות בדרך כלל רק בקצת סמול טוק: "איך קוראים לך?", "מאיפה את?", לא הרבה מעבר. ברוב המקרים הנסיעה אפילו עוברת בשתיקה בגלל פערי השפה. כשישבנו עם בשייר וביסאן באוטו, הרגשתי שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא איזה משהו שקורה בארץ רחוקה. בהינו בחלון, הרדיו היה כבוי, ורק הסרטים הצהובים של יעקב מזכירים את העובדה שיש מלחמה בחוץ.
[הקלטה]
יעקב: "יש לי כרגע שלושה נכדים ב… בעזה. אחד משרת ביהל"ם. אחד משרת בגדוד 50 של הנח"ל, ואחד בשריון".
דני: "לא פשוט".
יעקב: "לא, לגמרי לא. כי גם ה… אתה חושב לא רק עליהם, אתה חושב גם על האימהות שלהם…" [בולע דמעות]
דני: "כן".
יעקב: "יש לי איזושהי בעיה שאני נוטה מהר מאוד ליילל". [צוחק קלות]
דני: יעקב מגיע מתקומה שבעוטף עזה. שם הוא היה ב-7 באוקטובר. המחבלים עברו ליד השער של המושב שלו, אבל לא נכנסו פנימה. גם המשפחה שלו הייתה בעוטף בזמן הטבח. יש לו בנות שגרות בסעד ובמפלסים, שני קיבוצים שבהם התנהלו קרבות מול מחבלי החמאס. אחרי שבעה באוקטובר, יעקב ואשתו פונו למלון ברחובות. הם היו שם שלושה חודשים וחצי, אבל גם לאורך התקופה הזאת הוא עדיין התנדב בעמותה. ואם חושבים על זה, זאת סיטואציה שקשה לתפוס.
ליישוב שלו כמעט פרצו מחבלים, המשפחה שלו מפונה, הנכדים שלו בעזה. אלה דברים שיכולים בקלות לגרום למישהו להגיד שקצת פחות מעניין אותו לעזור לצד השני כרגע, בלשון המעטה. יש אפילו אנשים שהלכו לחסום את המשאיות עם הסיוע ההומניטרי בדרך לרצועה. אבל יעקב, הוא ממשיך לנסוע.
[הקלטה]
יעקב: "לא, לא הפסקתי. היו כאלה ש… מהעמותה, אני יודע שהתלבטו בהתחלה, ויש כאלה שלא חזרו. בשבילי זה לא… בשבילי הם בני אדם. אחת כזאת למשל, שאני מסיע עכשיו, מה הקשר שלה לכל ה…? אפילו אם היא מעזה. כל אחד הוא בני אדם בפני עצמו. ו… תינוקת כזאת, מה אתה… תזניח אותה? אתה לא יכול. אני לא יכול".
[מנגינת רקע]
דני: עמותת "בדרך להחלמה" היא מפעל הסעות רציני. יש לה 1,300 מתנדבים רשומים והיא מוציאה יותר מ-10,000 נסיעות בשנה. זה המון. אבל הסיפור שלה התחיל בנסיעה אחת, אחרת לגמרי, לפני 30 שנה.
יובל: זה מסוג ה… זה לא רק היום, זה השנייה שבו אני מבין את זה, זה ה… זה רגע שאתה יודע שהחיים שלך משתנים.
דני: זה יובל רוט. באוקטובר 1993, אחיו של יובל, אודי רוט, נקרא לעשות מילואים בעזה, שהייתה אז בשליטה ישראלית. שישה ימים אחרי שהוא התייצב בבסיס, הוא קיבל חופשה ויצא לכיוון הבית שלו בחצרים. שם חיכו לו אשתו מרב והבן שלהם נדב. אבל אודי לא חזר באותו היום.
יובל: בדרכו הביתה, תפס טרמפים. הוא עלה על טרמפ שהיו בו שלושה אנשים חמאס מחופשים לדתיים, והוא נחטף ונרצח. המחשבה, אולי הראשונה, שעברה לי בראש כששמעתי את זה זה איך אמא שלי תשרוד את זה, כי אמא שלי איבדה את אחיה במלחמת 48' ואת בן דודה שנלחם פה… היה… פיקד על אחד הקרבות בקסטל, ונהרג. אבי נפטר כמה שנים לפני זה ממחלה, לפני האסון. אז עכשיו הבן שלה. ככל שחולפים הימים אז גם יש בתוך הסיפור אלמנה - מרב, ואחיין - נדב, שהוא היה בן ארבע כשזה קרה.
דני: יובל סיפר פעם בראיון שהתאריך של הרצח סמלי עבורו, כי זה היה חודש אחרי הסכמי אוסלו. תקופה שבה הוא היה מאושר כי הוא האמין שהשלום בפתח, אבל השמחה הזאת התנפצה לו בפרצוף.
יובל: בערך שנה אחרי האסון שמעתי ברדיו את יצחק פרנקנטל, שהבן שלו אריק נחטף ונרצח בנסיבות דומות. ואני שומע פתאום איזה מוזיקה אחרת מהרדיו. אני שומע מישהו מדבר על פיוס ועל זה שחייבים לשבור את מעגל הדמים. בסיום הראיון התקשרתי ליצחק, אמרתי לו שידע שהוא דיבר גם בשמי.
דני: באותה שיחת טלפון יצחק פרנקנטל סיפר ליובל על רעיון שהוא חשב עליו. להקים קבוצה של משפחות שכולות משני הצדדים, ישראלים ופלסטינים, מתוך מחשבה שאם הם יכולים להכיר אחד בכאב של השני, להתגבר על האובדן ולהעביר מסר של פיוס, אז כל אחד יכול. כמה שנים אחר כך הרעיון יצא לפועל והוקם "פורום המשפחות השכולות". יובל הצטרף.
יובל: ואז בשנת 2006 קיבלתי בקשה מחבר "פורום משפחות שכולות", בחור בשם מוחמד כבהא מכפר יעבד. הוא ביקש את עזרתי להסיע את אחיו לרמב"ם. נעניתי לבקשה ומכאן זה התגלגל.
[מנגינת רקע]
דני: הוא קיבל עוד ועוד בקשות מחולים שצריכים להגיע לישראל. התחיל לבקש עזרה מהמשפחה ומהחברים, והתגבשה סביבו קבוצה של מתנדבים. הג'סטה של יובל לחבר מהפורום הפכה להתארגנות קטנה, והוא הרגיש ש"על הדרך", תרתי משמע, נוצרה פה תופעה מעניינת. המכוניות היו בעצם קפסולות קטנות, שבתוכן נוצר דבר נדיר - מפגשים אישיים בין ישראלים לפלסטינים.
יובל: די מהר הבנתי שהבקשה הזאת היא מעבר, באמת, להזדמנות לעזרה הומניטרית, זאת אומרת לעזור למישהו להגיע מנקודה א' ל-ב', יש פה באמת הזדמנות לנו הישראלים למפגש שבמציאות שלנו אין שום הזדמנות למפגש כזה איכותי. ואני בתור ישראלי שגם עשה מילואים והייתי חייל, זה הזדמנות, בשבילי אולי סוג של אולי תיקון, להראות להם פנים אחרות מאלה שהכירו אותי כשהייתי בג'נין במילואים.
דני: השמועה עברה מפה לאוזן גם בצד הישראלי, הנהגים התחילו לזרום, וגם התקשורת התחילה להתעניין. יובל קצת היסס בהתחלה, אבל בסוף הוא הסכים להתראיין, ופורסמה כתבה ראשונה על העמותה, עם הסיפור שלו בתוכה.
יובל: והכתבה הזאת תורגמה לאנגלית, ולאונרד כהן הגיע אליי בעקבות התרגום. ובאותו שלב, אני עוד לא הייתי עמותה, אז אמרתי: "אני לא יכול לקבל כסף", והתשובה הייתה: "אנחנו נותנים, אתה תשבור את הראש", וזהו. זה מה שלמעשה דחף אותי לפתוח את העמותה, שנקראת "בדרך להחלמה", שבאופן חוקי אפשר יהיה לקבל כסף, וכמובן לשלם, וכו'.
[מנגינת רקע]
יעל: פשוט משהו קרה לי, אני ראיתי את זה ואמרתי: "וואלה". זאת הייתה קריאה. ראיתי את הכתבה, וידעתי שאני רוצה להיות חלק מהדבר הזה.
דני: יעל נוי כמעט לא צופה בטלוויזיה, אבל ב-2016 היא במקרה ראתה כתבה ששודרה אצלנו בחדשות על העמותה, והרגישה שהפעילות הזאת נוצרה בדיוק בשבילה. היא יצרה קשר, קיבלה שיבוץ, ויצאה לנסיעה הראשונה.
יעל: הגעתי למעבר ג'למה מוקדם מוקדם בבוקר. חושך. זה היה עוד לפני הזריחה. והיו המון המון המון פועלים. אלפי אנשים צפופים. גברים צעירים שיוצאים לעבודה. פלסטינים. מדברים ערבית. בלגן-בלגן, וחושך. והמון המון המון אנשים וצעקות בשפה זרה. וזה כמו שוק כזה, עם… גם יש שם כאלה שמוכרים קצת קפה. מוכרים, כאילו מנסים על ההמון הזה לעשות איזה רווח קטן. וגם המון רכבים, מיניבוסים, במין בלגן. ואין חוקי תנועה, ועולים על המדרכות. ובאתי עם האוטו הקטן שלי. זה היה קצת מבהיל, אבל הייתי צריכה רגע לנשום ולהגיד לעצמי: "הכל בסדר, באת לעשות משהו טוב, הכל פיקס". ומצאתי את החולים, ונסעתי לרמב"ם, ובאמת בהתחלה, הייתי מסיעה בימי ראשון בבוקר, מג'למה מלרמב"ם. זה היה מאוד פשוט. כאילו, זהו.
דני: מאז הנסיעה הראשונה, היו ליעל עוד המון. בשלב מסוים היא אפילו התחילה למלא תפקיד בעמותה, כמתאמת הנסיעות שמגיעות מעזה, ומאוחר יותר היא הפכה גם למנכ"לית. והיום, במקביל למשימות הניהול שלה, היא עדיין ממשיכה כל הזמן להסיע. בדרך כלל זה באמת פשוט כמו שהיא מתארת, אוספים נוסעים, מורידים בבית החולים או במחסום, וחוזרים.
יעל: מהר מאוד לומדים לזהות אותם. ולפעמים הם עוברים מסע עד שמגיעים אלינו, וכשמגיעים אלינו פתאום יש שקט, וזה מקום שאפשר לנוח בו. אני זוכרת פעם לפני 3 או 4 שנים הגעתי מוקדם למעבר ריחן בבוקר, וחיכיתי לאבא עם ילדה מאוד חולה, והוא הגיע חיוור מכעס. הוא ממש, הוא כעס. הוא אמר לי: "יש לילדה שלי סרטן, והם בדקו אותי עכשיו", ו… "מה, הם לא רואים?". והוא כאילו הוא היה כועס ומושפל. ואני זוכרת שזה היה… זה לא הרבה פעמים קורה, אבל כשזה קורה ולפגוש את זה, זה, לא היה לי הרבה מה להגיד חוץ מלשמוע אותו, וגם אי אפשר אפילו לחבק, כי יש פה כל מיני פערי תרבות וזה. אבל, אבל, והוא הכיר אותי כבר, הוא אמר לי, "יעל!", והוא כעס, הוא הזיע, הוא היה חיוור, כי בדקו שוב ושוב את הילדה חולת הסרטן שלו, והוא לא יכל לסבול את זה.
דני: יעל עשתה הרבה נסיעות מאז שהיא הצטרפה לעמותה, אבל כששאלתי אותה אם יש אחת שנצרבה לה בזיכרון יותר מאחרות, הייתה לה תשובה ברורה.
יעל: זה היה ערב, לדעתי, זה היה שבועות, היה שרב היסטרי. וזו הייתה נסיעה מאוד מאוד חריגה. זה משהו שאנחנו בכלל לא עושים, זה היה בתקופה שהיה את הפגנות על הגדר בעזה, והיו… וצלפים היו יורים ברגליים של ילדים עזתים. ויום אחד, זה היה יום חמישי, ערב חג, קיבלתי בקשה מעובדת סוציאלית בסורוקה, להחזיר ילד שמצאו אותו מחוסר הכרה על הגדר. הוא הגיע לסורוקה, קטעו לו את הרגל, והוא… כמה ימים, וצריך להחזיר אותו לעזה. ונסעתי, נסעתי מהגליל, נסעתי לסורוקה. פגשתי נער בן 15, מתולתל, עם אבא שלו. הם לא החליפו איתי מילה. הם עלו לאוטו, לא "שלום", כלום, ועוד ניסיתי, כלום. הרגשתי, הם ישבו מאחוריי, והרגשתי שהם שונאים אותי. אף פעם לא הרגשתי את זה לפני זה.
[מנגינת רקע]
אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.
[חסות]
דני: על הטיפולים שבתי החולים בישראל מעניקים לפלסטינים, משלמת הרשות הפלסטינית. אגב, גם על החולים מעזה היא משלמת. וכדי לקבל את המימון, כל חולה צריך להגיש בקשה לוועדה רפואית שיושבת ברמאללה, והיא זו שמחליטה למי לתת, לפי סדר הדחיפות. לכן רוב המטופלים שמגיעים הם כאלה שזקוקים לטיפולים מצילי חיים, כאלה שאין ברשות הפלסטינית או בעזה, כמו כימותרפיה, דיאליזה לחולי כליות, ניתוחים מורכבים והשתלות. אין תקציב לכולם, אז רוב ההקצאות מגיעות לילדים.
גם לבתי החולים בישראל יש צד בסיפור. הם רוצים את המטופלים האלה אצלם, בגלל הכסף. אז הם מתחרים ביניהם במעין מכרזים מול הרשות הפלסטינית, וככה יוצא שרוב החולים מגיעים לשיבא ולרמב"ם שבחיפה. אפילו אם מבחינת המרחק מהבית שלהם, זה לא באמת הגיוני. בכל אופן, גם אחרי שהרשות ובתי החולים הגיעו לסידור ביניהם לגבי התשלום, יש בעיה אחרת - איך מגיעים?
יובל: כשהתחלתי להסיע, אז נודע לי על מקרה של ילד שנפטר בבית שלו ב… בגדה המערבית, כי להורים לא היה כסף לממן את הנסיעה. שמעתי על משפחה שמכרה את הבית שלה בחברון כדי לממן את הנסיעות. זאת אומרת, מהמעברים אין… אין אופציה, זאת אומרת, חוץ מאשר לקחת מונית. ומונית זה, הלוך ושוב, זה המון כסף.
דני: המטופלים הפלסטינים לא יכולים לעבור את המחסום עם הרכב הפרטי שלהם, וגם לא לקחת אוטובוס, כי אין. מוניות יקרות מדי. אז הפתרון היחיד שנותר, הוא "בדרך להחלמה".
אני לא יודע אם יש לכם מספרים, אבל אתם יכולים להעריך כמה מהנסיעות האלה בעצם עוברות דרככם?
יעל: אני לא יודעת. אני חושבת שאולי 90% או 95%, כמעט כולם.
יובל: הרוב, הרוב המוחלט.
יעל: מחר בבוקר יש לנו ברשימת… רק החולים שיוצאים מתרקומיא, 21 חולים. 21 חולים, כל אחד עם מלווה, זה הרבה מאוד. [צוחקת קלות] וזה רק מחר, שזה יום חמישי, מתרקומיא לשיבא ולרמב"ם.
דני: לעמותה יש שלוש מתאמות פלסטיניות שאוספות את הבקשות, ומעבירות אותן למתאמות המקבילות שלהן בצד הישראלי. לרוב בהתראה מאוד קצרה.
יעל: החולים פונים למתאמות, והמתאמות מעבירות לנו כל יום את רשימת החולים למחר. למרכז התיאום, אנחנו מקבלים את ה…
דני: מהיום למחר.
יעל: מהיום למחר. ולפעמים מהיום לעוד רבע שעה. כאילו לפעמים יש המון… בגלל שאנחנו מתעסקים עם אנשים מאוד חולים, שיש מקרה חירום ומישהו מרגיש לא טוב, מישהו חייב להגיע דחוף לבית חולים, מישהו במצב מאוד קשה בבית חולים והמשפחה רוצה לבוא להיפרד. כאילו, אנחנו פוגשים הכל.
דני: אם יש כאן צורך כל כך ברור, אז למה בעצם הרשות הפלסטינית, או אפילו בתי החולים, לא מציעים להשתתף בסיפור של הנסיעה?
יעל: אתה יכול לפנות לשאול אותם.
יובל: כשהתחלתי להסיע שאלתי בדיוק את השאלות האלה. גם מול הרשות הפלסטינית, וגם שאלתי בבתי חולים, אם הם יכולים לזרוק לי כמה גרושים כדי לעזור להסיע. ואחרי איזה זמן [מגחך] הבנתי שאני פה הולך עם הראש בקיר. הרשות הפלסטינית, התשובה שקיבלתי: "אין לנו כסף". זאת אומרת, הכסף שהם נותנים אותו עבור הטיפולים, בזמנו גם היה חלקו צבוע, שהגיע, נניח, מהאיחוד האירופאי, צבוע לעשות השתלת מח עצם, וזהו. זאת אומרת, אין פה מסביב.
דני: בלי עזרה מהרשות הפלסטינית או מבתי החולים, "בדרך להחלמה" מתקיימת על תרומות, אפילו מצליחה לתת החזרי דלק מינימליים למתנדבים, ולהשיג כמה עובדים במשרות חלקיות. אבל המשאב היקר ביותר של העמותה הוא המתנדבים שלה, שמגיעים אליה מכל מיני סיבות.
יעל: אז אני זוכרת מקרה של מתנדב שהגיע… הוא סיפר, אני חושבת, שהבת שלו נפטרה, והוא רוצה לבוא להסיע, כי הבת שלו נפטרה. והנסיעה הראשונה, הוא מגיע לבית חולים שיבא, והגיעו חולים, ובאו לאוטו עם הרבה הרבה תיקים וזה, וניסו להיכנס, והוא התקשר ואמר: "יעל, הם מתנפלים עליי פה, באים עם תיקים, וזה, אני נוסע". נסע, והשאיר אותם שם. הוא בא עם כל הכוונות הטובות, אבל הגיעו מלא מלא פלסטינים, ורצו להיכנס לו לאוטו, והוא לא יכל לעמוד בזה.
דני: לפעמים החששות היו הדדיים, כי גם הפלסטינים לא רגילים במפגש הזה עם ישראלים.
יובל: הרבה פעמים שמעתי מחולים, שפעם ראשונה שהם באו ליסוע איתנו, הם פחדו: "מה פתאום שיהודי יבוא לעזור לנו? יש פה בטח איזשהו קאצ', אולי… אולי אתם מהשב"כ?". והם אמרו: "ברגע שנכנסנו לרכב של המתנדב, כל המחשבות האלה התפוגגו". כי בן אדם פגש בן אדם. וזה המפגש הכי עוצמתי, זאת אומרת, ללא קשר לזהות הלאומית והדתית שלו, פשוט בן אדם פוגש בן אדם, ובעצם זה, אני חושב, המהות של "בדרך להחלמה".
דני: למרות שהרבה מהמתנדבים הם אנשי שמאל, יובל ויעל מקפידים להבהיר שהעמותה בהגדרה היא א-פוליטית, ובין החברים הרשומים בה יש נציגים מכל מיני קבוצות בחברה הישראלית. גם מהימין, גם מהציונות הדתית, גם מהתנחלויות.
ברכה: שמי ברכה עופר. נשואה לאריה. יש לנו חמישה ילדים. ארבעה עשר נכדים. אנחנו גרים בקדומים כבר 44 שנים, ורוצים להישאר רק פה. [צוחקת]
דני: זאת ברכה, מתנדבת מקדומים, שזו ההתנחלות הראשונה שהוקמה בשומרון אחרי מלחמת ששת הימים. זה יישוב יפה וירוק לא רחוק משכם. נסעתי אליה לביקור, והיא קיבלה אותי בחביבות עם אבטיח ומלון, ומהר מאוד היא הסבירה לי מה המניע שהביא אותה ואת בעלה לשם אי שם בשנות ה-70, כשהיישוב היה רק אוסף של קרוואנים.
ברכה: אמוני במקור, בהחלט אמוני. בהחלט. הביטוי "משיחי" בכלל לא גנאי בשבילי. ממש לא. גאווה [צוחקת] לגמרי גאווה. אז כמו ש"מתנחל", הייתה תקופה שזה היה ממש מילת גנאי, ואני לא חשבתי שזו מילת גנאי, כך "משיחי", אני לא חושבת שזה מילת גנאי. "יהודי" הוא "משיחי". יהודי. לא היינו מגיעים לישר… לציון, בלי החלום המשיחי.
דני: וזאת בדיוק הסיבה שברכה החליטה להסיע פלסטינים חולים בהתנדבות. לא ממקום שמאלני היא אומרת, להיפך - ממקום ימני.
ברכה: מפריע לי שאנשים חושבים לפעמים שהמוסר נמצא בצד אחד של המפה הפוליטית. שבעיניי זה לא נכון. וזו הסיבה שאמרתי: "פה זה לא משנה אם אני ישראלית או ערבייה, או יהודייה או ערבייה, זה לא משנה לי. יש פה אנשים שזקוקים לסיוע ולעזרה ואני רוצה לעשות את זה".
דני: ברכה רצתה להראות גם לנוסעים הפלסטינים שהמתנחלים, השכנים שלהם, הם אנושיים ורוצים את טובתם. זה לא קרה בדיבור כי היא מספרת שבנסיעות לא התנהלו שיחות של ממש, אבל המעשה אולי מדבר בפני עצמו. היא רואה את זה כחלק ממה שנקרא ביהדות "תיקון עולם".
יעל: "אתה בחרתנו", בחרתי אתכם להביא טוב לעולם. אין לכם זכויות ב"אתה בחרתנו", יש לכם רק חובה. חובה - לעשות עולם מתוקן.
[מנגינת רקע]
דני: כמעט שני עשורים מאז הנסיעה הראשונה, העמותה צברה מתנדבים מכל רחבי הארץ נתנה מענה להמון חולים פלסטינים, ונתח גדול מהפעילות שלה היה להסיע מטופלים מרצועת עזה. בחודש ספטמבר בשנה שעברה, יובל הרים טלפון לאחד המתנדבים הוותיקים שלו, עודד ליפשיץ בן ה-85, מקיבוץ ניר עוז.
יובל: אני דיברתי איתו בערך חודש לפני המלחמה, כי עשיתי איזשהו סבב בין מתנדבים ותיקים, שהפסיקו להסיע. הם הפסיקו להסיע בגלל הקורונה. רציתי לבדוק סטטוס: "האם אתה מתכוון להמשיך להסיע או לא? זהו?". ועודד אמר לי: "תשמע אני כבר מבוגר, וזה כבר קשה לי הנסיעות האלה, אבל תן לי, תן לי לחשוב". ולמחרת הוא חזר אליי, אומר לי: "אני ממשיך להסיע". הוא ממש, לדעתי יומיים או שלושה לפני המלחמה, עוד הסיע.
דני: הרבה מהמתנדבים של "בדרך להחלמה" גרים בעוטף עזה, והיו בבית כשהתחיל הטבח של 7 באוקטובר. חמישה מהם נרצחו באותה השבת. יש עוד כמה שאיבדו בני משפחה, ושניים מהמתנדבים נחטפו לעזה. חיים פרי שנרצח בשבי, וגופתו מוחזקת ברצועה, ועודד ליפשיץ, שעדיין נמצא שם. הזעזוע מהאירועים האלה הצליח לחלחל לפעילות של העמותה.
יעל: יש אנשים… לא הרבה, יש אנשים שאמרו: "זהו, הפעילות הזאת לא נראית לנו יותר. אני מבקש להוציא אותי מהרשימות". יש אנשים שאמרו שכרגע הם מתנדבים במקומות אחרים. המון מהמתנדבים שלנו הלכו לעבוד בחקלאות, בהסעות, ב"אחים לנשק", והמון דברים אחרים. אמרו: "כרגע אנחנו דואגים פנימה, אנחנו לא יכולים להסתכל החוצה". ויש כאלה, גם מפונים. מהמלונות, המפונים המשיכו להסיע. וגם זה קיים. וגם יש הרבה שהצטרפו אחרי, ואמרו: "דווקא עכשיו אנחנו רוצים להסיע". יש מעל 60 מתנדבים חדשים, אחרי ה-7 לאוקטובר, שהתקשרו ואמרו: "עכשיו אנחנו רוצים להצטרף".
דני: עבור ברכה, המתנדבת מקדומים, 7 באוקטובר היה נקודה לעצור לרגע ולחשוב על הדברים. היא עוד עשתה נסיעה או שתיים, אבל היא הרגישה שמשהו השתנה. אז היא לקחה הפסקה ארוכה שנמשכת עד היום.
ברכה: אני מקבלת את ההודעות של הקבוצה, אבל אני לא רושמת את עצמי שאני מסיעה. אני גם לא פוחדת להסיע אותם מבחינה ביטחונית, אין לי שום פחד. הם עוברים גם בידוק פה במעבר, ו… הם… כמו שלרופאים אין פחד מהם, גם לי אין. לא דאגתי, לרגע לא. מחשבתית, פילוסופית, היה לי באותו רגע… ה… זה גם קצת סטירת לחי, שמצד אחד עושים לך את כל הטוב שבעולם, ואתה מחזיר בכזה אכזריות מטורפת. ו… זהו. ככה לאט לאט זה [צוחקת קלות] דעך. אבל אולי השיחה הזאת תעשה טוב לעניין. [צוחקת קלות]
דני: המחסור שנוצר בגלל מתנדבים שהפסיקו להסיע מאז המלחמה, מורגש. אבל גם קצת מתאזן, בגלל שיש פחות עבודה. מאז 7 באוקטובר, הפעילות של העמותה מול עזה נעצרה לגמרי. הגבול נסגר, והחולים שנהגו להגיע לישראל צריכים למצוא דרכים אחרות לקבל את הטיפול שלהם. מי שיכול, נוסע למצרים או למדינות אחרות, ומי שלא, בבעיה. אחד האנשים האלה הוא אבראהים. תושב עזה מנוסייראת שהבת שלו, נור, עברה השתלת כבד וכליה בישראל לפני שמונה שנים, כשהיא הייתה בת תשע.
יעל: אבא שלי היה מסיע אותו קבוע. אבא שלי היה חתום על נור ואבראהים, והוא היה לוקח אותם, במשך שנים. כל פעם כשהם יצאו, אבא שלי היה לוקח. והוא תמיד היה צוחק שנור היא נכדה שלו. וסבתא שלהם סרגה לאבא שלי כיפה, ואפודה, וכאילו, היה שם איזה קשר מדהים, וב-7 לאוקטובר הם התקשרו אליו, שהוא היה בממ"ד.
[הקלטה]
אבראהים: "אנשים טובים, באמת. כמו משפחה שלי".
דני: אבראהים ונור העבירו שנה וחצי ברמב"ם ובשניידר. ככה הוא למד עברית. ואחר כך המשיכו להגיע פעם בשבועיים לישראל לטיפולים. הוא מספר שאשתו לקחה את הבת שלו למצרים כדי שהיא תוכל להמשיך לקבל את הטיפול שלה שם. הן נמצאות עכשיו קרוב לגבול של מצרים עם רפיח, באוהלים, וגם שם המצב לא טוב מבחינת השירותים הרפואיים.
[הקלטה]
אבראהים: "במצרים גם ככה. גם לא מסתכלים עליהם הרופאים. אין רופאים בכלל. רק אחים מגיעים להם כל… כל יומיים, זהו. כמו בית סוהר. עושים להם כאילו בית סוהר. גם אומרים להם "אנחנו רוצים תרופות", הם אומרים: "זה תרופות… המון כסף… ואנחנו לא יודעים, אנחנו לא עושים"."
דני: יעל עדיין בקשר עם אבראהים, וגם עם משפחות אחרות ועם קולגות שלה בעזה, והיא מחכה לשתף איתם פעולה שוב ברגע שיהיה אפשר. המלחמה אולי עוררה דילמות אצל חלק מהמתנדבים, אבל מבחינתה ההחלטה ברורה, להמשיך למרות הכל.
יעל: אני בגיל שכל החברות שלי, האחיות שלי, הילדים שלהם משרתים עכשיו בעזה. ויש לי חברה מאוד טובה, שכנה, שהבן שלה כבר המון חודשים בעזה. אני זוכרת שבימים הראשונים היא אמרה: "אבל יעל, עכשיו זה הזמן לבחור צד". והרגשתי שאני צריכה, כאילו, לפחות לא לדבר את זה בקול שם, ואת כל השיחות שאני עושה עם הפלסטינים, לצאת רגע כשאני מדברת… לזוז. ועדיין אני בוחרת להחזיק את שני הקצוות, כאילו… כי אני מרגישה שהחולים האלה הם לא האויבים שלי. זה לא נגד… אני חושבת שהחלוקה אצלי היא קצת שונה. זה לא ליהודים ופלסטינים, ישראלים… זאת לא החלוקה כרגע. החלוקה היא לאנשים חפצי חיים וחפצי טוב, ואת זה יש בכל מקום, ולהמשיך גם בזמן מלחמה לדבר על אפשרות אחרת, זה… אני חושבת שזה הבחירה הקשה היום.
[מנגינת רקע]
[הקלטה]
בשייר: "בוקר טוב ביסאן. יאללה. הדוקטור. יאללה". [צוחקת]
דני: בכניסה לבית החולים שיבא, בשייר מתחילה להעיר את ביסאן התינוקת.
[הקלטה]
דני: "היא ישנה כל הדרך".
בשייר: "כן. היא אוהבת אוטו".
יעקב: "you can stay here with me".
בשייר: [צוחקת] "אני מְקַוֶּה. היא עייפה. יש לה מאוד בעיות".
[מנגינת רקע]
דני: בשייר אומרת: "תודה, היה נעים להכיר". היא יורדת מהרכב עם ביסאן ונכנסת לבניין. יעקב אוסף מטופל אחר שצריך להגיע לבית לחם. הוא יוריד אותו במחסום ויחזור הביתה. וככה זה יימשך בכל שבוע. כשיש מלחמה, כשאין מלחמה, הדרך נמשכת. ואולי מתישהו נראה גם את ההחלמה.
[מנגינת רקע]
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה גדולה לדני נודלמן ולכל מי שהשתתף וסייע לפרק הזה. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק. חפשו: "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק. תחקיר והפקה: עדי חצרוני, שירה אראל ודניאל שחר. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments