בחודש פברואר האחרון שוחח בן שני, כתב תוכנית התחקירים עובדה, עם ד״ר תמר שלזינגר, עובדת סוציאלית ומתנדבת באיחוד הצלה. במשך 12 שעות ד״ר שלזינגר ליוותה בטלפון את האחים מיכאל ועמליה, שהוריהם נרצחו ואחותם אביגיל נחטפה, בזמן שהתחבאו בתוך ארון בממ״ד. הפעם, שניהם נפגשים לשחזר יחד את אותה שיחה, ומספקים גם תובנות מרגעי האימה בדרום.זהו הפרק הראשון בסדרת ״הגיבורים של עובדה״.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/11/2024.
[חסות]
[מוזיקת רקע]
אלעד: היום יום ראשון, 10 בנובמבר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.
תוכנית התחקירים "עובדה" עלתה לאוויר בפעם הראשונה בשנת 1993. אילנה דיין וצוות העיתונאים של התוכנית יתחילו בקרוב את העונה ה-31 של "עובדה". ובאופן טבעי המון השתנה בפרק הזמן הזה, אבל יש משהו אחד שנשאר בדיוק אותו הדבר: אז - והיום, עובדה מביאה לנו בכל שבוע סיפורים, דמויות, גיבורים. משלנו. ישראלים. ואפשר לומר בוודאות שעונה כזו לא הייתה בעובדה, כי שנה כזו לא הייתה בישראל. אז אנחנו נביא בפניכם כאן היום את הפרק הראשון בסדרה חדשה שאנחנו משיקים, שיתוף פעולה בין "אחד ביום" ל"עובדה". בכל שבוע כתבי התוכנית יחזרו לאחד הגיבורים שהשאירו עליהם חותם בשנה האחרונה וידברו איתו או איתה, אבל קצת אחרת.
הפעם תורו של בן שני.
בחודש פברואר האחרון בן שוחח עם דוקטור תמר שלזינגר. היא עובדת סוציאלית, היא מתנדבת באיחוד הצלה ובשבעה באוקטובר, במשך 12 שעות, דוקטור שלזינגר ליוותה בטלפון את שני האחים למשפחת עידן בזמן שהתחבאו בתוך ארון בממ"ד. הכל, כשבחוץ מחבלי נוח'בה רוצחים וחוטפים את כל סביבתם הקרובה. זה היה פרק מטלטל. והפעם, בן ודוקטור שלזינגר ישחזרו את אותם רגעים, וגם ינסו לספק לנו תובנות וכלים מאותם רגעי אימה בדרום. אז הנה בן.
בן: הפגישה הראשונה שלי עם תמר שלזינגר הייתה בבית יפה בראש פינה, בחורף שעבר.
[מוזיקת רקע]
באנו לשם כדי לצלם איתה ראיון במקום שבו שהתה בשבת, שבעה באוקטובר. ביום הצילומים ההוא תמר סיפרה לי שזאת תהיה ההופעה השנייה שלה בעובדה. כמה שנים קודם לכן, היא הייתה הגיבורה של כתבה אחרת, כתבה שצילם אז רוני קובן על עמותה מיוחדת שתמר הקימה.
ד"ר שלזינגר: אנחנו עברנו לראש פינה מתל אביב, ובתל אביב גרנו ממש ליד איכילוב. ובמשך כמה שנים, כל פעם שננטש תינוק באיכילוב, אז אני, ובהתחלה גם שְׁלֶז בעלי, הלכנו וחיבקנו את התינוק הנטוש. וכשעזבנו את תל אביב לראש פינה, אני הבנתי שאני לא יכולה לנטוש את התינוקות הנטושים, וככה נולדה עמותת "חיבוק ראשון".
בן: העמותה "חיבוק ראשון", שהוקמה על ידי תמר, מונה היום למעלה מאלף מתנדבות ומתנדבים. אלה מגיעים לעטוף את התינוקות הנטושים שנעזבו בבתי-החולים, או תינוקות שיש להם הורים באופן רשמי, אבל הם לא זוכים לנוכחות הורית, לחיבוק - ולמגע - שכל-כך נחוצים לתינוק עם היוולדו.
ד"ר שלזינגר: וכשעזבתי את "חיבוק ראשון", אז הבנתי שאני הולכת לדבר עם המתנדבות על האימהוּת האוניברסלית, שזאת איזשהי אנרגיה, תדר, לא יודעת איך לקרוא לזה, שדואגת שכשאין אימא ש… או הורים, כן? שיחבקו את התינוק, אז יש ידיים אחרות מושטות שיבואו ויהיו שם עבורו. והרבה שנים אחר-כך התחלתי להתנדב באיחוד הצלה, ואני חושבת שפתאום מצאתי את אותו תדר, ששלח אותי.
[מוזיקת רקע]
את אותה אימהות אוניברסלית לזוג ילדים, שאמא שלהם לא יכולה עכשיו לשמור עליהם, ואני שם איתם.
בן: את הסיפור של תמר אני מכיר עוד מהימים הראשונים של המלחמה, אז עוד אסור היה לדבר עליו. בימים ההם מדינה שלמה עקבה בחרדה אחרי הגורל של ילדה בת שלוש, אביגיל.
אביגיל עידן נחטפה מכפר עזה, אחרי שאמא ואבא שלה, סמדר ורועי עידן, נרצחו מול עיניה. מאחור נשארו שני האחים שלה, מיכאל בן תשע ועמליה בת שש, שהסתתרו בארון בגדים בממ"ד. זה אותו החדר שבו נרצחה אמא שלהם.
ד"ר שלזינגר: אני יכולה להגיד שאני אמרתי לילדים גם שאמא שומרת עליהם, כי כשהמחבלים נכנסים ורואים את הגופה שלה, הם מבינים שכאן הם סיימו את העבודה, והם לא מעלים בדעתם שיש כאן זוג ילדים שמסתתרים בארון. ואמא שומרת עליהם, אבל גם אני. וזו האימהות האוניברסלית.
בן: את הסיפור הזה, על אימהות אוניברסלית, יכלנו לספר ב"עובדה" רק אחרי שאביגיל חזרה מהשבי אל הבית של הדודים שלה, לירון וזולי, שצירפו אותה ואת שני האחים שלה אל שלושת הילדים שלהם. לסרט ששידרנו ב"עובדה" קראנו אז "שולחן לשמונה".
[הפסקה ארוכה]
אני מאוד שמח להיפגש איתך עוד פעם, והפעם בתל אביב. אז יצאת מראש פינה.
ד"ר שלזינגר: יצאתי מראש פינה, מהחזית. [מצחקקת]
בן: אשכרה חזית.
ד"ר שלזינגר: אשכרה חזית.
בן: אני חושב שכשנפגשנו פעם קודמת, המלחמה הייתה בדרום.
ד"ר שלזינגר: נכון. נכון.
בן: ועכשיו היא אצלך בבית.
ד"ר שלזינגר: ועכשיו היא לא רק אצלי בבית, אבל אצבע הגליל, הגליל העליון, רמת הגולן. וקשה שלא להרגיש כל הזמן שאנחנו במלחמה.
בן: רואים את זה מסביב?
ד"ר שלזינגר: רואים, שומעים, מרגישים, מריחים. [צוחקת קלות] זו חוויה רב חושית, כן.
בן: בשנה האחרונה, יצא לי לדבר איתך כמה וכמה פעמים בטלפון. אני מאוד אוהב לדבר איתך בטלפון, תמר, כל פעם מחדש. אולי זה בגלל שאת עוזרת לי קצת להגדיר את מה שאני עושה בעבודה שלי כעיתונאי. והאמת, שזה אחת הסיבות שבגללן רציתי שניפגש ושנדבר היום. אני חושב שהערך הגדול שיכול להיות לשיחה שלנו באמת למי שמאזין, איך להתמודד כהורים, כבני זוג, כחברים, כמי שנמצאים בקהילה שחווה כל הזמן אירועים טראומטיים, איך לעזור לאנשים סביבנו שנמצאים בסכנה הזאת של ללקות בפוסט-טראומה, ובכלל לזהות כמה דברים שאנחנו מכירים על עצמנו, לתת להם שמות ולהסביר כל מיני תופעות שאנחנו רואים סביבנו ורואים בעצמנו. זה הערך הגדול שאני רואה בשיחה איתך. אבל את, את גם מתנדבת. את חובשת מתנדבת בראש פינה, וגם מתנדבת ביחידה שלא הכרתי עד שנפגשנו, יחידה שנקראת יחידת החוסן של איחוד הצלה. מה זה יחידת החוסן?
ד"ר שלזינגר: באיחוד הצלה יש את היחידה שאנשים מכירים, של חובשים שיוצאים, מגיעים לשטח תוך 90 שניות מרגע שיוצאת קריאה, מגיע חובש שנמצא באזור ונותן עזרה ראשונה גופנית. חוסן זו יחידה נוספת שיש באיחוד הצלה, שהיא יחידה ייחודית, שנותנת עזרה ראשונה נפשית במצבים של טראומה. כשבעצם הרציונל של הדבר הזה זה למנוע התפתחות של פוסט טראומה. אנחנו עושים כמה צעדים, בדרך-כלל מאוד פשוטים וקונקרטיים, בשטח כבר. ולפעמים משנים גורלות.
בן: אז זאת אומרת, כמו שחובש שם במקום ח"ע…
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: עצר דימום והציל…
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: …את חייו של הפצוע, את יודעת לשים איזשהו ח"ע לנפש.
ד"ר שלזינגר: בדיוק. בדיוק.
בן: לטפל בה.
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: אנחנו נדבר על העקרונות האלה, נלמד אותם בהמשך. זה מודל מרתק שלמדתי בזכותך. אבל באמת בואי נחזור לסיפור, לשבעה באוקטובר. יום לפני זה, את בראש פינה מתנדבת באיחוד הצלה. ובבוקר הסיפור הזה, ראש פינה היא המקום הכי רחוק מהמקום שבו דברים קורים בבוקר של שבעה באוקטובר.
ד"ר שלזינגר: נכון, נכון. ואנחנו רחוקים, אבל קרובים. ובאיחוד הצלה פותחים קבוצת וואטסאפ שנקראת "הסלמה בדרום".
בן: "הסלמה בדרום".
ד"ר שלזינגר: "הסלמה בדרום"…
בן: זה שם רומנטי כזה.
ד"ר שלזינגר: שם נאיבי, [צוחקים] שם שעוד לא מבין את גודל האירוע. ו…
בן: איפה את נמצאת בכלל בבוקר הזה?
ד"ר שלזינגר: אני בוואדי. אני בבוקר שגרתי של שבת, אחרי חליבת עיזים, יוצאת אל הוואדי. אבל כשאני יוצאת אל הוואדי אני כבר יודעת שהתחילה איזשהי מתקפה בדרום.
בן: [בטון "מבטל"] אבל זה בדרום.
ד"ר שלזינגר: אבל זה בדרום, וזה באמת, אנחנו… לא יודעת איך לנסח את זה, אבל זה די שגרתי, נכון? שיש… שיש צ… אזעקות בדרום, בעוטף עזה. ובכל זאת משהו שם מרגיש אחרת באינטנסיביות [בן מהמהם] וזה גורם לי לעשות משהו שמעולם לא עשיתי בוואדי: לפתוח אתרים של חדשות תוך כדי הליכה בוואדי ולראות את ההסלמה הזאת קורית בלייב, לראות את הטנדר עם המחבלים בשדרות ולהתחיל לספור אותם ולתהות איך זה, איך זה יכול להיות. וכשבאיחוד הצלה פותחים קבוצת וואטסאפ, שכאמור נקראת "הסלמה בדרום", אני מבינה שזה באמת אירוע חמור ומורכב.
בן: אבל עדיין את לא קשורה אליו.
ד"ר שלזינגר: אני עדיין לא קשורה אליו. אנחנו מגיעים הביתה, ומגיעה הקריאה הראשונה ליחידת החוסן של איחוד הצלה, מבקשים סיוע, ובעצם בעלי ואני מתפצלים. הוא הולך לחמ"ל של ראש פינה, הוא מפקד הח… היה אז מפקד החמ"ל של ראש פינה. ואני יוצאת לקליניקה. כל אחד והחמ"ל שלו.
בן: הקליניקה זה חדרון קטן מחוץ לבית שבו את מקבלת בדרך כלל מטופלים.
ד"ר שלזינגר: בוא נדייק, הקליניקה היא חדרון מהמם. [צוחקת]
בן: [צוחק] נכון. בקתה קטנה.
ד"ר שלזינגר: בקתה קטנה…
בן: מין צימר בראש פינה כמו שאתם מדמיינים שנראה צימר בראש פינה, עם אבנים כאלה וגג מעץ.
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: אבל זה המרחב שבו את מקבלת מטופלים…
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: בשגרה.
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: ועכשיו החדשות מגיעות אליו. וגם נוחתת בו קריאה, שהדרך שהקריאה מגיעה אלייך, קריאה שמקורה בחדר קטן בממ"ד בכפר עזה, גם זה סיפור. כי היא עוברת את כל העולם עד שהיא נוחתת בראש פינה.
ד"ר שלזינגר: נכון, נכון. הקריאה… מיכאל, שהוא גיבור על, מצלצל לסבא, וסבא מצלצל לדודה לירון ולדוד נמרוד ומשתף אותם שההורים של מיכאל ועמליה ואביגיל נרצחו. ודודה אלה פונה… פותחת פוסט בפייסבוק.
בן: דודה אלה…
ד"ר שלזינגר: דודה אלה היא אשתו של דוד נמרוד, [צוחקת] אח של סמדר, אמא של הילדים.
בן: זאת אומרת, גיסתה של סמדר.
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: האמא של מיכאל ועמליה.
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: נמצאת איפה?
ד"ר שלזינגר: היא נמצאת במרכז הארץ.
בן: נמצאת במרכז הארץ, מקבלת את אותה בשורה נוראית…
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: על כך ששני ההורים, רועי וסמדר, נרצחו, הילדים נמצאים לבד בבית, ומה היא עושה?
ד"ר שלזינגר: היא פותחת פוסט בפייסבוק, שזוכה ליותר מאלף שיתופים מייד.
בן: מה היא כותבת שם?
ד"ר שלזינגר: שדחוף, דחוף, עזרה לאחיינים שלי. ההורים נרצחו, הם מסתתרים, כל מי שיכול לעזור. פונה לעזרה, ובעצם הפוסט הזה מגיע אל דודה שלה באוסטרליה, דודה לינדה, ודודה לינדה פונה אל החבר שלה, פיטר קש, שהוא אמריקאי, אבל נמצא באותו זמן בדובאי, ופיטר קש פונה אל חברה שלו, שקוראים לה הדס, ועובדת בירו… גרה בירושלים, עובדת בירושלים, והדס פונה אל איחוד הצלה, אל לינור מאיחוד הצלה, ומשם לינור מפנה את הקריאה ליחידת החוסן.
[מוזיקת רקע]
בן: הסיפור מאחורי הפוסט שעבר את כל העולם הוא הסיפור של משפחת עידן בכפר עזה. סמדר ורועי עידן, שני ההורים, נרצחו בדקות הראשונות של מתקפת חמאס על הקיבוץ. הילדים שלהם, מיכאל בן התשע ועמליה בת שש, מתקשרים למשטרה ולמוקד מד"א להזעיק עזרה.
[הקלטה]
מוקדנית מד"א: "איפה אתה נמצא?"
מיכאל: "בבית בממ"ד".
מוקדנית מד"א: "לא לצאת משם, בסדר? תיקח את אחותך לשם ותנעל אותה… את עצמכם, בסדר?"
מיכאל: "כן".
בן: הילדים מסתתרים בארון הבגדים בממ"ד, שם הם מחכים לחילוץ שמתעכב, ולשם גם אמורה עכשיו להתקשר תמר.
ד"ר שלזינגר: כשאני קיבלתי את הקריאה, עוד לא ידענו מה המטרה של השיחה. ממש לא ידענו לקראת מה אני הולכת.
בן: מה בדיוק אומרים לך?
ד"ר שלזינגר: בן שראה את ההורים נרצחים זקוק לעזרה, ואת מספר הטלפון שלו.
בן: תתקשרי אליו עכשיו.
ד"ר שלזינגר: כן, כן.
בן: אז בוא נשמע את הקטע הראשון. בעצם, את השיחה שאת עושה עם מיכאל, ואת המשפטים הראשונים שאת אומרת לו.
[הקלטה]
ד"ר שלזינגר: "אז אני איתכם, ואני לא עוזבת אתכם עד שיבוא איזשהו מבוגר ישראלי, ויוציא אתכם מהממ"ד. בסדר? יש לכם בארון, חדר ארונות או ארון עם מדפים?"
מיכאל: "יש לנו ארון עם בגדים ואנחנו שוכבים על הבגדים".
ד"ר שלזינגר: "איזה מדהימים אתם. כל הכבוד לכם, מיכאל".
עמליה: "זאת עמליה. הם לא פה, אבל הם באים להציל אותנו".
ד"ר שלזינגר: "באים להציל אתכם. יש אנשים טובים, שהם בדרך אליכם. אני איתכם עד שבאים להציל אתכם. בסדר?"
בן: "יש לנו ארון בגדים, ואנחנו שוכבים על הבגדים". זה מה שאומר לך הילד. מה בעצם את עושה בשיחה הזאת?
ד"ר שלזינגר: ברגעים הראשונים אני עושה כמה דברים בו-זמנית. אני קודם כל יוצרת איתם קשר ומבססת איזשהו אמון, כי אני אישה זרה, ואני שומעת בקול שלו שהוא נורא נורא צעיר. אז אני מבססת איזשהו קשר, אני גם מציגה את עצמי ואני אומרת לו, דבר ראשון אני אומרת לו, שאני איתם, אני איתם עד החילוץ, ואני גם אוספת המון נתונים, כי בעצם לא ידעתי כלום. אני אוספת נתונים על הגילאים שלהם, השמות, שם משפחה, לא ידעתי שהוא עם אחות, בוואטסאפ לדעתי לא היה כתוב על אחותו, ואני אוספת המון נתונים כדי להבין איך אנחנו מצילים אותם עכשיו, כי אני מהר מאוד מבינה שהם בסכנה. שזה משהו שלא ידעתי לפני כן. אני הבנתי שיש צורך לעשות איזשהו עיבוד של המחזה אֵימָה שהילדים נחשפו אליו, אבל לא הבנתי עד שהתחלתי לדבר עם מיכאל ועמליה שהם עצמם בסכנה כרגע.
בן: שזה לא רק לטפל בפוסט-טראומה, אלא זה גם ממש לשמור עליהם.
ד"ר שלזינגר: נכון. בוא רק נדייק, זה לא עניין של לטפל בפוסט-טראומה, כי פוסט-טראומה זה מה שקורה אחרי. זה לא רק לטפל בטראומה, בהתערבות הראשונית, אלא זה קודם כל לדאוג שהילדים האלה יצאו מהאירוע הזה בחיים. אחרי כן זה גם לדאוג שהם יצאו עם איכות חיים.
בן: את מבינה, אבל, שזה פתאום באחריותך.
ד"ר שלזינגר: אני מבינה שיש לנו כאן עבודת צוות, שלי ושל הילדים, לצלוח את האירוע הזה בשלום.
בן: צריך להגיד: יש עוד קרובי משפחה שנמצאים בזמן הזה גם בקשר עם הילדים.
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: גם הסבתא שנמצאת בחוץ-לארץ, גם הדודים שנמצאים בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ, אבל למעשה את תהיי העוגן. תהיי מי שתהיי, לאורך כל השעות האלה…
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: …איתם על הקו. [פאוזה] את מדמיינת לעצמך כמה זמן זה ייקח, בהתחלה?
ד"ר שלזינגר: [לאט] שום - מושג.
בן: מה את חושבת? למה את מתכוננת?
ד"ר שלזינגר: בראש שלי, עד חצי שעה.
בן: כי מה קורה אחרי חצי שעה?
ד"ר שלזינגר: כי ברור שבאים חיילים לחלץ, מה זאת אומרת? מה יכול לקרות אחרי חצי שעה? זה קיבוץ. תגיע שכנה, יגיע צבא, האירוע יסתיים. [שתיקה] והוא לא.
בן: והוא לא. עוד מעט נבין איך האירוע הזה נמשך, אבל אני זוכר שסיפרת לי עוד משהו כשרק נפגשנו. שלפני שעשית את השיחה הראשונה…
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: עשית לעצמך איזשהו רגע של סדר בראש, עברת על כמה נקודות, שאת רוצה לזכור אותם ברגע שבו תחייגי ויענה לך מישהו מהקו הש… מהצד השני של הקו, כי אלה הכללים של עזרה ראשונה שצריך לשמור עליהם, נכון?
ד"ר שלזינגר: נכון, נכון.
בן: אז תספרי לנו על מה מדובר.
ד"ר שלזינגר: אז במדינת ישראל יש פרוטוקול עבודה מסודר, שנקרא מודל מעש"ה, של הרָאשֵׁי תיבות, שמי שהגה את המודל זה דוקטור משה פרחי, ראש החוג לעבודה סוציאלית בתל-חי.
בן: מעש"ה זה למעשה ראשי תיבות של ארבעה עקרונות, ארבע מילים, מ', ע', שׁ'-שׂ', ו-ה'.
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: שמייצגות מה?
ד"ר שלזינגר: השלב הראשון הוא מחויבות, השלב השני הוא עידוד לפעילות יעילה, השלב השלישי הוא שאלות קוגנטיביות, והשלב האחרון הוא הַבְנָיָה של האירוע, ואנחנו נדגים.
בן: נראה לי שאנחנו נדגים עכשיו את כל הדבר הזה. קודם כל, מה זה אומר "מחויבות"? הדבר הראשון שאתה צריך להדגיש בפני הבן-אדם שאתה מדבר איתו במצב כזה, זה איזשהי [לאט ובהדגשה] מחויבות - שלך - כלפיו. שוב, אני אומר, אנחנו מדברים על מישהו שנמצא במצב שבו הוא חָוָה טראומה, על זה אין ספק, והסכנה היא שהטראומה הזאת תגרום לו לאיזשהו נזק נפשי…
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: ואת זה אנחנו רוצים למנוע.
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: אז הכלל הראשון: מ' - מחויבות.
ד"ר שלזינגר: במצבים של טראומה אנשים מרגישים מאוד לבד, הם מרגישים בדידות. אתה ראיינת הרבה אנשים שחוו את הטראומה הזאת של השבעה באוקטובר, ואני בטוחה ששמעת את חוויית הבדידות הזאת: אף אחד לא בא, אף אחד לא עזר לנו. יש הבדל, כמובן, בין ילדים שחוו את הזוועה הזאת עם הורים, לבין ילדים שחלק מהזוועה זה שההורים שלהם נרצחו.
בן: את יודעת מה משותף לכולם?
ד"ר שלזינגר: מה משותף לכולם?
בן: כולם מתארים את הרגע הזה, שבו הם חווים טראומה מאוד גדולה, כרגע של שתיקה. הם לא אומרים כלום, הם לא מ… דיברתי עם אנשים שנחטפו, משפחות שנחטפו, אנשים שנחטפו יחד, אנשים שישבו אחד עם השני באותו רכב - הם לא מדברים אחד עם השני.
ד"ר שלזינגר: נכון. כל אחד…
בן: במשך שעות ארוכות, ברגע שבו הם חווים את הדבר הכי נורא, הם לא מצליחים בכלל לדבר.
ד"ר שלזינגר: כי אתה בעצם נתון לגורלך. אתה לבד מול העולם, ולכן גם המענה הראשוני הוא להושיט יד מילולית ורגשית. אני אומרת שהמחויבות היא לא רק להגיד לילדים: "אני איתכם ואני לא עוזבת אתכם עד שיבוא איזשהו מבוגר ישראלי ויחלץ אתכם מהממ"ד", אלא זאת עמדה פנימית. אני יודעת שאני איתם, אני יודעת שהם לא יהיו לבד, אני איתם עד הסוף. אז במילים, זה: אני איתך ואני לא עוזבת אותך, אני איתכם, ובהִתְכַּוְנְנוּת הפנימית זה פשוט לחלוטין. היה לי ברור שאוקיי, זה ייקח כמה שזה ייקח.
בן: אני רוצה שנשמע את החלק השני של השיחה ואולי הוא מדגים את זה בדיוק.
[הקלטה]
ד"ר שלזינגר: "אני רוצה לבקש בבקשה שתשימו את שני הטלפונים על שקט. אתה יכול לעשות את זה בשבילי, מיכאל?"
מיכאל: "כן".
ד"ר שלזינגר: "אני שומעת שעמליה מאוד מאוד שקטה, נכון?"
מיכאל: "כן".
ד"ר שלזינגר: "תספר לי בבקשה מיכאל, יש לכם עוד אחים ואחיות?"
מיכאל: "כן".
ד"ר שלזינגר: "כן? שבחדר אחר?"
מיכאל: "לא".
ד"ר שלזינגר: "באיזה חדר, איתכם?"
מיכאל: "לא".
ד"ר שלזינגר: "איפה האח או האחות האחרים?"
מיכאל: "אנחנו לא יודעים איפה היא, היא החזיקה באבא שלי ואז היא… היא הייתה… נפלה על הרצפה".
בן: שומעים בקול שלך, שכשהם אומרים שיש להם עוד אחות, שאת נבהלת.
ד"ר שלזינגר: אני נדרכת. [צוחקת קלות]
בן: נדרכת?
ד"ר שלזינגר: כן. כן.
בן: כי מה?
ד"ר שלזינגר: כי קודם כל, אני רוצה להבין אם יש כאן עוד אחות שזקוקה לאיזשהי הצלה. אם היא בחדר אחר וצריך להביא אותה גם לממ"ד ובת כמה היא ואולי היא פצועה, ואולי היא… אולי היא נהרגה. אני לא יודעת מה מצבה. ו…
בן: גם הילדים ברגע הזה לא יודעים, הם ראו אותה נופלת בזרועות האבא.
ד"ר שלזינגר: נכון, נכון.
בן: הם לא יודעים מה המצב. הם אומרים: "אנחנו חושבים שהיא מתה אבל אנחנו לא…
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: …אנחנו לא יודעים". ואז, אמרנו 4 נקודות. ה-מ' מייצגת מחויבות. ה-ע' מייצגת עידוד לפעולה אקטיבית, נכון?
ד"ר שלזינגר: נכון, עידוד לפעילות יעילה.
בן: לפעילות יעילה.
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: מה זה אומר?
ד"ר שלזינגר: זה אומר שבעצם, אם דיברנו על זה שהדבר הראשון שאנשים מרגישים במצבים של אירועים טראומטיים זה בדידות, החוויה השנייה היא חוסר אונים. החוויה ש"אני לא יכולה לעשות שום דבר כדי לשנות את גורלי". וכדי למנוע את חוויית חוסר האונים, אנחנו מעודדים אנשים לאיזשהי פעילות שהיא רלוונטית לאירוע. במקרה הזה, אתה… שמענו עכשיו בהקלטה, שאני מבקשת ממיכאל, למשל, לשים את הטלפונים על שקט. יש כל מיני פעולות קטנות, ש… או גדולות, שאפשר לעשות, שהם נותנות איזשהי חוויה של בחירה. או…
בן: אתה נותן לו משימה. אתה אומר לו "תעשה"…
ד"ר שלזינגר: אתה נותן לו משימה שהיא רלוונטית לאירוע, ומשימה שהיא… שאתה יודע שהוא יכול להצליח בה, כדי להחזיר לו את החוויה של המסוגלות.
בן: תקשיבי, אני… את יודעת, את אומרת את זה, וזה מתחבר לי לחוויה אחרת שאני מכיר, ואני מניח שהרבה אנשים מכירים על עצמם. מהשבעה, מהשמונה, מהתשעה באוקטובר.
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: [בקול דרמטי] אנחנו יושבים מול הטלוויזיה, אנחנו רואים את הזוועות, אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר, אנחנו מחפשים ללכת, לבשל, לחלק…
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: להתנדב.
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: לעשות משהו, להיות בעשייה, כדי לא להתעסק בדבר עצמו.
ד"ר שלזינגר: זה, אפילו, בוא נגיד שזה לא "לא להתעסק בדבר עצמו", אוקיי? אלא זה להתעסק בדבר עצמו, אבל באופן יעיל.
בן: להרגיש שאנחנו יעילים.
ד"ר שלזינגר: בדיוק. כי אם אני מבשלת לחיילים, אז אני יעילה. ואם אני מכינה… מכבסת לחיילים, אני יעילה. ואם אני נוסעת לצלם בבארי כבר ב-8 באוקטובר, אני יעילה. אז זה בעצם עוזר גם לי להתמודד עם האירוע הטראומטי ששוב, חווינו כאומה.
בן: [בקול שקט מאוד] אבל איך אני יכול להיות יעיל, כשאני ילד בן 9, בתוך ארון בגדים, בממ"ד?
ד"ר שלזינגר: יש מושג בטיפול שנקרא reframing, הגדרה מחדש. ואז דברים כמו שכיבה על הבגדים, שמיכאל מתאר את הסיטואציה הזאת, שהם שוכבים על הבגדים והם שותקים. וזה יכול להיות די משעמם, ויכול להיות שהזמן לא כל-כך עובר, ואז אני, כדי להפוך את זה לפעילות יעילה, אני אומרת: רגע, אבל זה בדיוק מה שאתם צריכים לעשות. אתם עכשיו שוכבים בשקט על הבגדים, בארון, בממ"ד, ומסתתרים. וזאת הפעילות היעילה ביחס לאירוע הזה.
בן: זאת אומרת, אפשר להיות יעיל גם כשאתה במקום…
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: …שבו אתה לא יכול אפילו לזוז.
ד"ר שלזינגר: נכון, נכון. אתה יעיל בתוך ההבנה שזאת העשייה שמצילה אותך. אז זאת פעילות יעילה.
בן: אז אמרנו מודל של ראשי תיבות מעש"ה, מ' זה מחויבות, ע' עידוד לפעילות יעילה, ומה מייצגת ה-ש'?
ד"ר שלזינגר: ה-ש' זה שאלות קוגניטיביות. בעצם במצב של טראומה, אנשים חווים הצפה רגשית, שיכולה לבוא לידי ביטוי בכל מיני אופנים. גם יכול להיות איזשהו ניתוק וקפיאה, אבל גם יכול להיות הצפה, כמו בכי או צעקות, איבוד עשתונות. והשאלות הקוגנטיביות הן פשוט מפעילות אזור אחר במוח, שמאפשר לאדם להיות אסוף ותפקודי ושוב, יעיל ביחס לאירוע.
בן: שאלות קוגניטיביות שאני שואל את האיש.
ד"ר שלזינגר: נכון. למשל, יש לכם עוד אחים? למשל, יש לכם חדר ארונות או ארון עם מדפים? עכשיו כאן יש גם "כפל מבצעים", כי בעצם אני אוספת את הנתונים שאני חייבת לדעת אותם, כדי לעזור לילדים להציל את עצמם, אבל גם יש כאן שאלות שמפעילות את המוח הקדמי של הילדים, ובעצם עוזרות להם להישאר אסופים ומאורגנים.
בן: את יודעת להגיד מה את לא שואלת בסיטואציה הזאת?
ד"ר שלזינגר: אני לא שואלת שאלות שיכולות להציף אותם רגשית, יש הרבה מאוד פרטי מידע שנודעו לי רק אחרי שהילדים חולצו, רק אחרי זמן. אני אפילו לא ידעתי באיזה שעה ההורים שלהם נרצחו, אני לא ידעתי כמה זמן הם בארון, אני לא ידעתי איך הם ניצלו, וזה לא היה רלוונטי באותו זמן לשאול את השאלות האלה.
בן: את לא שואלת…
ד"ר שלזינגר: אני לא שואלת…
בן: על המפגש שלהם עם המחבלים…
ד"ר שלזינגר: אני לא שואלת כל שאלה שיכולה להציף אותם רגשית, אני לא שואלת אותם. אני שואלת אך ורק שאלות שיכולות לעזור להם להישאר מאוד אסופים ומתפקדים, מה שהם היו.
בן: אני רוצה שנשמע עוד קטע:
[הקלטה]
עמליה: "אבא ואמא שלי מתו כי ירו בהם".
ד"ר שלזינגר: "אָהה, עם האחות? אוקיי. אז הם כבר… להם אנחנו כרגע לא יכולים לעזור, אבל אנחנו…"
בן: זאת עמליה, בת שש, והיא מסבירה לך.
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: וזה נשמע בקור-רוח, בשליטה.
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: בהבנה מוחלטת של הסיטואציה.
ד"ר שלזינגר: נכון.
[מוזיקת רקע]
בן: "אבא ואמא שלי מתו כי ירו בהם". [שתיקה] אני לא יכול לדמיין מה עבר עלייך, תמר, כשאת שומעת את הדברים האלה של עמליה. ואיך את, בתוך הנסיבות האלה, מצליחה בעצם ליישם את כל העקרונות של המודל הזה בשיחה שלך עם הילדים. יש רגע שיגיע קצת יותר מאוחר, שמבטא בדיוק את הכל. איך כל הדברים האלה מתחברים. אני מתכוון לסיפור על הסוללה של הטלפון שנגמרת, וזה שמיכאל צריך להביא עכשיו מטען.
ד"ר שלזינגר: סיפור הסוללה והמטען, הוא סיפור שמדגים כמה עקרונות של המודל. אבל עוד לפני המודל, יש כאן את העניין של הצלת החיים. אני הבנתי שאני יכולה להיות בקשר עם הילדים אם יש להם טלפון. ואם אין להם טלפון, אין לי יכולת ללוות אותם. ואנחנו כל הזמן תימרנו בין שני טלפונים. אבל באיזשהו שלב הבטריות אזלו בשניהם, ומיכאל נדרש להביא מטען. וזה היה מבצע. קשה. ומפחיד.
[הקלטה]
ד"ר שלזינגר: "חשוב לי שיהיה טלפון כל הזמן עם בטריה. אם אתה תצא מהממ"ד לקחת, איפה… איפה… אמא ואבא ואחותך נמצאים? בסלון?"
מיכאל: "לא. אמא שלי באותו חדר שאנחנו, ואבא ואביגיל בחוץ".
ד"ר שלזינגר: "אבא ואביגיל בחוץ ואימא בחדר שלכם, בממ"ד?"
מיכאל: "כן".
ד"ר שלזינגר: "אוקיי. זאת אומרת שברגע שאתם יוצאים מהארון אתם רואים את אימא?"
מיכאל: "כן".
ד"ר שלזינגר: זה מבצע קשה משום שהמקום הבטוח הוא בארון, בממ"ד, והמטען הוא במטבח. ובדרך אל המטען יש מראות מאוד קשים שמיכאל נחשף אליהם.
בן: אמא נמצאת שמה.
ד"ר שלזינגר: אמא נמצאת.
בן: אמא סמדר נמצאת איתם בחדר.
ד"ר שלזינגר: נכון. נכון.
בן: ואת יודעת שכשהוא יוצא מהארון, הוא למעשה רואה אותה.
ד"ר שלזינגר: נכון, ואני גם שואלת אותו אם הוא מרגיש שהוא מסוגל. ושוב, גבורה של שניהם. ואז על כל דבר שמיכאל אומר, אז אני אומרת לו: "אוקיי, אז אתה רוצה לנצל את זה כדי להביא את המטען מהמטבח?" [צוחקים] ובעצם אני נותנת לו בחירה, אבל אני גם… לכאורה נותנת לו בחירה אם להביא או לא להביא, כי אני מבינה שהוא צריך להביא את המטען מהמטבח. ובשלב הזה, המאוד קצר הזה של השיחה גם הצטרפה אליי לשיחת ועידה, מי שהייתה המנהלת המקצועית של יחידת החוסן, ואנחנו שולחות את מיכאל להביא מטען מהמטבח.
[הקלטה]
ד"ר שלזינגר: "כמה בטריה עוד יש בפלאפון?"
מיכאל: "57".
ד"ר שלזינגר: "57".
ד"ר קאופמן: "מיכאל, אתה יודע איפה המטען של הטלפון?"
מיכאל: "כן".
ד"ר קאופמן: "באיזה חדר הוא?"
מיכאל: "הוא לא בחדר".
ד"ר קאופמן: "הוא בסלון?"
מיכאל: "הוא ליד המטבח".
ד"ר שלזינגר: "אתה מרגיש שאתה מסוגל לרגע, למרות שאתה רואה את אמא…"
מיכאל: "עמליה התעוררה".
ד"ר שלזינגר: "היא התעוררה. אוקיי, אתה רוצה לנצל את זה שניה לרוץ להביא מטען? אבל אסור שיראו אותך דרך החלונות".
מיכאל: "היא לא רוצה שאני אביא את המטען".
ד"ר קאופמן: "עמליה מפחדת שתתרחק?"
מיכאל: "כן".
ד"ר קאופמן: "כן?"
ד"ר שלזינגר: אני רוצה שתבטיח לעמליה שאתה הולך מהר וחוזר. אתה יודע לרוץ מהר?"
מיכאל: "כן".
בן: מה שמדהים, זה ששומעים קצת קולות רקע. יש שם את הציוץ ציפורים, זה ציוץ ציפורים מהבית שלך בראש פינה, נכון?
ד"ר שלזינגר: נכון. [צוחקת]
בן: אבל כשמיכאל יוצא החוצה, מתחילים לשמוע צעדים, ממש נשמע כמו קולות.
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: אני מתאר לעצמי שברגע הזה הלב שלכם…
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: אתם יודעות שהילד רץ עכשיו החוצה, אתם אמרתם לו לפתוח את הדלת.
ד"ר שלזינגר: כן. נכון, היה מאוד מפחיד.
בן: זה שניות של אֵימָה.
ד"ר שלזינגר: שניות של אימה, הם קרו כמה פעמים לאורך השיחה. מיכאל הוא גיבור אמיתי, הוא גם פעמיים הביא מים [צוחקת] מהמטבח. וכן, היו התקפי לב בדרך עבורי. ו…בפנים. ובחוץ, הטון נשאר אותו טון.
בן: כן, במיוחד כשגם מגיע הרגע שהוא מבשר לכם שהוא הצליח.
[הקלטה]
ד"ר שלזינגר: "אני שומעת… קולות. יש דיבורים".
מיכאל: "הבאתי".
ד"ר שלזינגר: [בהתרגשות] "הבאת?!"
ד"ר קאופמן: "הבאת! איזה אלוף אתה! כל הכבוד!"
ד"ר שלזינגר: "מיכאל, איך? אין, אין, אין ילד יותר גיבור ממך!".
[מוזיקה]
בן: הילד הזה, מיכאל, הגיבור. הוא אמנם גיבור בזכות עצמו, אבל גם הרבה בזכות שתיכן. הוא צולח את המבצע הכל-כך מפחיד הזה. ושומעים את ההתרגשות בקול שלכן. הוא הצליח.
אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.
[חסות]
בן: דוקטור תמר שלזינגר, אנחנו מספרים כאן את הסיפור יוצא הדופן הזה, של שיחת הטלפון שאת מנהלת במשך יום שלם עם שני ילדים שמסתתרים בארון בכפר עזה. וכך מגיעים לְדַבֵּר על האות האחרונה. האות ה' של מעש"ה. שזה מבחינתי, אני חייב לומר, היה הגילוי הכי גדול. ה-ה' הזאת. תסבירי לי, מה היא מייצגת?
ד"ר שלזינגר: הַבְנָיָה. אנחנו בעצם עושים סדר במה קרה, מה היה כאן האירוע, ושמים נקודה בסוף האירוע כשהוא נגמר.
בן: רגע, את אומרת פה מילה שהיא לא ממש ברורה. מה זאת אומרת הבניה?
ד"ר שלזינגר: הבניה היא ממש לעשות סדר בדברים.
בן: למה זה חשוב?
ד"ר שלזינגר: משום שאחרת יש בלבול, אתה לא מבין… המוח שלנו אוהב זיכרון ברור. שאתה יודע מה קרה, לפני מה, אחרי מה.
בן: איזה דבר הוביל לדבר.
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: גם אם זה נורא…
ד"ר שלזינגר: נכון, אבל איזשהו רצף.
בן: לדעת מה…
ד"ר שלזינגר: בדיוק, איזשהו רצף הגיוני. אתה צריך לעזור להתמודד עם הרגעים הבאים גם. והמוח שלנו לא סובל חורים שחורים בזיכרון. ואז, ככל שאתה מוקדם יותר עוזר לאדם לְהַבְנוֹת את הזיכרון, ככה לא נוצרים החורים השחורים ויש פחות סיכוי להתפתחות של פוסט-טראומה. וכאן האירוע לא נגמר. אבל כדי להצליח להכיל את הבלתי-נגמרוּת שלו, אנחנו מחלקים אותו לפרקי משנה. למשל, להגיד שהחלק הראשון הסתיים. החלק הנוראי שבו ההורים נפגעו הסתיים, ועכשיו אנחנו בחלק האחר, של הצלת חיים שלהם.
בן: אני חייב להגיד בהקשר הזה שגם אנחנו נמצאים עכשיו בתוך שנה באירוע שלא מסתיים. איך עושים הבניה לדבר הזה? איך עושים הבניה למשהו שאין לו סוף?
ד"ר שלזינגר: אז אתה אומר את מה שהיה, עושה בזה סדר, שלא יהיו חורים שחורים בזיכרון, ומחלק לעצמך את הזמן-הווה, את הרגעים הנוכחיים, לאיזשהו זמן עם היגיון פנימי משלו. זה יכול להיות דרך האחוזים של הבטריה, אבל אתה יכול גם לעבוד עם עצמך, עם הבוקר והצהריים והערב. נגיד, כל תוכנית עכשיו שלי היא תוכנית שיכולה להשתנות בדקה, כי כל רגע יכולה להיות אזעקה, אז אני אחלק לעצמי את היום לפרקי זמן. יש את הזמן שאני או יוצאת לוואדי או לא יוצאת לוואדי, [צוחקת קלות] תלוי בנסיבות, או הזמן של… זמן של עבודה וזמן של מנוחה, אני אַבְנֶה לעצמי את הזמן, אני אעשה בו איזשהו סדר. וזה נותן קצת יותר שליטה על היום האינסופי, הבלתי נגמר הזה.
בן: אני רוצה שנשמע עוד איזה שני קטעים מתוך השיחה.
[הקלטה]
מיכאל: "אני מריח עשן".
ד"ר שלזינגר: "אתה מריח עשן? יכול להיות שיש מהפיצוצים או יש שם שריפות. אבל זה לא מתוך הבית? זה עשן מרחוק?"
מיכאל: "לא יודע".
ד"ר שלזינגר: "אני אשאל את הדוד שלך… הדוד שלך אומר שבכל הקיבוץ יש ריח של עשן, זה לא רק אצלכם, בסדר?"
בן: את ערה לסכנה כל הזמן.
ד"ר שלזינגר: אני ערה לסכנה כל הזמן. מתחילת השיחה אני מודעת לסכנה שהילדים נמצאים בה.
בן: אני מניח שגם בשלב מסוים את מתחילה להבין שנחטפים אנשים.
ד"ר שלזינגר: אני מבינה מהר מאוד שנחטפים אנשים, השמועה מגיעה אלינו, ואני חוששת מחטיפה. אני חוששת.
בן: אז את ממש מנחה אותם.
[הקלטה]
ד"ר שלזינגר: "אם אתם תשמעו דיבורים בערבית, אז אנחנו… או אתם לא מדברים אפילו מילה. ממש שותקים-שותקים-שותקים ורק אני מדברת איתכם, כי אני איתכם עד לרגע של החילוץ. מיכאל, אתה מעדיף… אתה מעדיף שאני אצלצל עוד עשר דקות, או שאתה מעדיף שנהיה מחוברים על הקו כל הזמן?"
מיכאל: "אנחנו מעדיפים ש… להיות מחוברים".
ד"ר שלזינגר: "אתה מעדיף להיות מחובר, אז אנחנו נהיה מחוברים על הקו כל הזמן. אתם גם לא חייבים לדבר איתי כל הזמן. זה בסדר שאני מקשיבה לכם, גם אם אנחנו לא מדברים. בינתיים, אתם פשוט שוכבים בשקט, כמו שאתם עושים, על המדפים".
מיכאל: "מישהו בא לתפוס אותנו, אנחנו שומעים דפיקות בדלת".
ד"ר שלזינגר: "מישהו דופק בדלת?"
מיכאל: "כן".
ד"ר שלזינגר: "לא לפתוח את הדלת! לא לפתוח את הדלת! אני שנייה מעבירה את ההודעה. אתם לא עונים למי שדופק בדלת, אתם שוכבים בשקט. בסדר? [שתיקה] אני איתכם, אתם לא לבד. בסדר? [שתיקה] זה טוב שאתם לא עונים לי, אני יודעת שאתם איתי. [שתיקה] יש עוד דפיקות בדלת? תענה במילה אחת: כן או לא?"
מיכאל: "לא".
בן: זה שיחה שבה את המבוגר והם הילדים, אבל הם בסיטואציה שבה הם יכולים לעשות משהו, להיות אקטיביים, ומצד שני [פאוזה] הם לא באמת יכולים לקבל החלטות במצב כזה.
ד"ר שלזינגר: אני עוזרת להם להיות ילדים. [צוחקת קלות]
בן: מה הכוונה?
ד"ר שלזינגר: אני חושבת שאחד הדברים החשובים זה לתת להם את התחושה שיש איתם מבוגר ששומר עליהם, ושעוזר להם להתמודד עם החלטות מאוד קשות שהיה צריך לקבל אותם. ואני עושה את זה ביחד איתם. אנחנו עבדנו בעבודת צוות, כן? אני לא לבד שם, והם לא לבד שם. וכן, אני המבוגר האחראי, גם אגב ברגעים הטובים של - אם אפשר לצאת אל המחלצים, ולסמוך עליהם שזה באמת חיילים שלנו.
בן: אז בואי נדבר על זה, כי הרגע הזה שבו הם יחולצו מגיע אחרי כמה שעות?
ד"ר שלזינגר: כמעט 12.
בן: 12 שעות של שיחת טלפון שאתם מנהלים. מתי חל מפנה ואת מרגישה שהחילוץ קרוב?
ד"ר שלזינגר: באזור 8 בערב סבתא שלומית שדיברתי איתה, שאלתי אותה על הסיס… אם היא יודעת במקרה את הסיסמה של הטלפון של סמדר.
בן: מה קרה לטלפון?
ד"ר שלזינגר: הייתה לנו בעיה של תקשורת מאוד קשה משעות הערב המוקדמות, ובטלפון של סמדר לא יכולנו להשתמש בוואטסאפ, וזאת הייתה תקלה שהייתי חייבת לפתור אותה.
בן: כי הילדים לא יודעים את הסיסמה של אמא.
ד"ר שלזינגר: הילדים לא יודעים את הסיסמה ושלומית גם לא יודעת אותה והיא אומרת לי, סבתא שלומית, שסמדר עבדה בעבודה מאוד סודית, ואז אני מתחילה לשאול אותה כמה שאלות על… כדי להבין מה בדיוק העבודה הסודית.
בן: עד אז לא ידעת שסמדר עובדת שב"כ?
ד"ר שלזינגר: לא, לא, לא ידעתי במה ההורים של הילדים עובדים. תחשוב על זה ששאלתי את הילדים רק שאלות קוגנטיביות שיכולות לעזור להם לשמור על התפקוד המעולה שלהם.
בן: וברגע שאת שומעת את הפרט הזה, שהאמא עבדה בעבודה ביטחונית…
ד"ר שלזינגר: שאני מבינה…
בן: ישר את מבינה על מה מדובר.
ד"ר שלזינגר: אני מבינה.
בן: איך, מה את שואלת אותה?
ד"ר שלזינגר: אז אני ישר פונה הלאה, לנעה רבאל, שהיא גם חוסן בכיר באיחוד הצלה, ומקושרת, והיא פונה אל הקשרים שלה. ובתוך דקות בודדות מצלצלים אליי מהחמ"ל של שב"כ ומבקשים שאני אסביר להם איך להגיע אל הבית, ואני כמובן לא יודעת.
בן: זאת אומרת, את מתקשרת דרך הקשרים שלך…
ד"ר שלזינגר: כן.
בן: …אל החמ"ל של השב"כ, כדי להגיד להם: חבר'ה, יש פה ילדים של עובדת שלכם…
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: …שנרצחה בכפר עזה.
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: תשלחו אליה כוח שיחלץ אותם.
ד"ר שלזינגר: נכון, נכון. ואני מבינה שכבר יש כוחות בדרך, גם הילדים כל הזמן אומרים לי, כי הרי הם מדברים עם דוד עמית לאורך השעות האלה, ודוד עמית הבטיח להם שחייל יגיע ויחלץ אותם, ו… אז אני גם מחכה בזכות הידיעה שעמית נטע בלבבות שלהם והתקווה, וגם בזכות…
בן: עמית מתקשר, הוא מדבר עם איזה חבורה של מילואימניקים שקפצה בשבעה באוקטובר…
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: …על דעת עצמה, ומצליח לכוון אותם לכפר עזה שיגיעו בסופו של דבר עד לבית, ובאמת יש רגע שבו הכל מתחבר, נכון?
ד"ר שלזינגר: נכון, נכון.
בן: גם הטלפונים שאת קיבלת מהשב"כ, גם הטלפונים שעמית עושה עם החברים וגם באמת אותם חברים, אותו צוות שמגיע של מחלצים…
ד"ר שלזינגר: נכון.
בן: שדופק על הדלת.
ד"ר שלזינגר: נכון, נכון.
בן: איך זה נשמע מהצד שלך?
ד"ר שלזינגר: מהצד שלי, מיכאל מבקש רשות, אם זה בסדר לצאת, ואני כבר יודעת שאמורים לבוא לחלץ אותם, ואני אומרת לו: "מיכאל, תצאו, זה חברים של אמא, תצאו". ואני שומעת את החייל אומר: "עמליה?" [פאוזה] ושם אני יודעת שהילדים חולצו.
[הקלטה]
חייל צ': "עמליה, זה אנחנו".
חייל א': "דוד עמית".
עמית: "תגיד לה עמית, עמית".
החייל צ': "עמית אמר לי להתקשר אלייך, בואי מותק. תפתחי לנו, אל תפחדי. בואי נשמה, [בקול רך] בואי, בואי, בואי. לא, אל תפחד. בוא חמוד, בוא. [בכי ודיבורים לא ברורים של ילדים] בואי, הכל בסדר, הכל בסדר. בואו, ילדים. בואו, בוא. ששש, בוא".
עמית: "תבדקו מה כאן, כנסו לבית".
חייל צ': "רגע. קח, קח אותם הצידה".
חייל ב': "בואי בואי בואי בואי, חמודה".
עמית: "תן לי אותה, תן לי אותה, תן לי אותה. עמליה."
עמליה: "מה?"
עמית: "עמליה, הגיעו אליכם חיילים? תיצמדי אליהם, את לא זזה מהם. בסדר? הם ייקחו אותך ללירון, בסדר?"
עמליה: "הרגו את אמא ואבא שלנו".
חייל צ': "מה עשו?"
עמליה: "הרגו את אמא ואבא שלנו".
בן: המילים הראשונות שעמליה אומרת לחיילים: "הרגו את אמא ואבא שלנו".
ד"ר שלזינגר: נכון. וזה חלק מההבניה של האירוע. היא נשארת עם ה…
בן: עם הסיפור שכבר…
ד"ר שלזינגר: עם הסיפור.
בן: …היא יודעת לספר לעצמה מאותו הבוקר.
ד"ר שלזינגר: נכון.
[שתיקה]
בן: טוב, זה רגע שבו באמת כל האנשים שבכל מקום ניסו לדאוג לילדים האלה שנמצאים… בעולם, אם זה הדודים שלהם, זולי ולירון, זה הדוד עמית, זאת הדודה אלה שהזכרנו, זה אותם חיילים שמגיעים וזה את, כולם מתחברים באיזשהו קשר כזה.
ד"ר שלזינגר: וסבתא שלומית.
בן: וסבתא שלומית, שנמצאת בכלל…
ד"ר שלזינגר: וסבא כרמל.
בן: כן, ששנמצאים בכלל… היא נמצאת בחוץ-לארץ בכלל, ונמצאת איתם בקשר. והם יגיעו בסוף, יחולצו, יבואו אל עמית, ואחרי יומיים יגיעו אל לירון וזולי, לבית שבו הם חיים עד היום.
אני רוצה שתגידי לי משהו על העניין הזה של המשמעות של הסיפור, שאנחנו מספרים כל-כך הרבה סיפורים בשנה האחרונה. אני מאז שבעה באוקטובר מקבל פניות בתדירות ש… כל הזמן. כל הזמן. של אנשים שמבקשים שנספר את הסיפור שלהם, אבל אני מרגיש את החשיבות שאנשים נותנים לעובדה שהסיפור שלהם יסופר. את יודעת להסביר למה זה חשוב? מה זה נותן?
ד"ר שלזינגר: אני חושבת שיש לזה כמה סיבות. אני חושבת שקודם כל, כשאתה מספר את הסיפור שלך, אתה גם עושה איזשהו עיבוד שלו ועושה עם עצמך סדר עם מה שקרה לך שם. אני יכולה להגיד על עצמי, שאחרי שהילדים חולצו, אז דוקטור משה פרחי צלצל אליי ועשה איתי הבניה של האירוע.
בן: לָךְ!
ד"ר שלזינגר: עשה לי הבניה של האירוע.
בן: יוזמה שלך, או שהוא הבין שצריך?
ד"ר שלזינגר: לא, הוא הבין שצריך. הוא… לא קראנו לזה ככה, אבל בעצם כשאני מספרת לו מייד אחרי האירוע, עוד באותו לילה, מה קרה, אז אני מבנה את האירוע בסיוע שלו, ואנחנו זקוקים לזה כדי לעזור לעצמנו לצלוח את האירוע בלי לפתח פוסט-טראומה. אני חושבת שיש בזה גם את האלמנט של הריפוי, של ההבנה של "בעצם הייתי ממש ממש בסדר שם". אני זוכרת את עצמי אומרת לך, אחרי שהעברתי לך את ההקלטות, שבעצם זה גם היה פעם ראשונה עבורי שהקשבתי להקלטות, ואמרת לי שזה מוֹפֵת.
בן: מה-זה מופת. זה כאילו כתבת את הטקסט-בוק של איך מטפלים בילדים באירוע שאף אחד לא התכונן אליו.
ד"ר שלזינגר: ובאמת ככה הרגשתי כששמעתי. אמרתי לעצמי: וואו, איזה אלופה אני. איך חשבתי על הדברים האלה? איך חשבתי לשים את הטלפונים על שקט, או לשאול אם יש להם כלב. ובוודאי איך נעזרתי במודל מעש"ה, כי כשאתה תוך כדי אירוע, אין לך את הזווית הזאת של ההתבוננות עליו.
בן: ואיתם? עם הילדים שהיית בקשר יום שלם בארון - יצא לך לפגוש אותם אחר-כך?
ד"ר שלזינגר: אני פגשתי את הילדים, יש לי קשר עם המשפחה. ואנחנו גם משתדלים בכל זאת לשמר את הפרטיות שלהם.
בן: התחלנו את השיחה בינינו בסיפור שסיפרת, על אותו חיבוק ראשון, על החיבוק שנתת לילדים, ועל הילדים האלה שפגשת בכפר עזה. את מרגישה משהו מזה בתוך הסיפור הזה?
ד"ר שלזינגר: ברור. אני מרגישה שהאמהוּת האוניברסלית שלחה אותי למלא את המקום של אמא ואבא שלא יכלו לשמור על הילדים שלהם.
[מוזיקת רקע]
על אף שאני חושבת שסמדר שמרה על הילדים שלה, מתוקף זה שכל מחבל שנכנס ראה אותה, ולא העלה בדעתו שיש כאן זוג ילדים שמסתתרים בארון.
[מוזיקה מתגברת]
בן: [בהתרגשות] תמר, וואו, זה תמיד טוב לדבר איתך ואני חושב שעזרת לי לעשות קצת הבניה גם של האירוע הזה, של הסרט הזה, הצילומים וההכנה שלו, שהם באמת היו מאוד משמעותיים עבורי השנה.
ד"ר שלזינגר: הבניה של האירוע הזה, והבנה שגם אתה וגם אני, כמשתתפים בתוך אירועים שחווים אנשים אחרים, חווים משהו. גם עבורנו זה מותיר איזשהו סימן.
בן: לגמרי. אז תודה רבה ששיתפת אותנו שוב בתובנות האלה שלך, ומה נאחל לנו? שניפגש פעם הבאה כשבאמת הכל נגמר.
ד"ר שלזינגר: אמן.
בן: אמן. תודה רבה, תמר שלזינגר.
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה רבה לבן שני ולדוקטור תמר שלזינגר. בשבוע הבא אנחנו נעלה כאן פרק נוסף בסדרה החדשה שלנו, "הגיבורים של 'עובדה'", והשבוע ב"עובדה", בערוץ 12, ישודר סרט מיוחד של איתי אנגל מלב לבנון והדאחייה. אנחנו מחכים לכם, כרגיל, בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה דניאל שחר, שירה אראל ועדי חצרוני, על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[מוזיקה]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments