אילנה דיין, מגישת תוכנית התחקירים עובדה, התחברה באופן מיוחד לכרמית פלטי קציר מקיבוץ ניר עוז. משהו בנוכחות שלה, במילים שבחרה ובאופן שבו התבטאה, נגע בה במיוחד. כרמית היא בת לרמי, שנרצח באותה שבת, ולחנה, שנחטפה וחזרה מהשבי בעסקת החטופים. היא גם אחות לאביטל ולאלעד - שנרצח בשבי. הפעם, אילנה וכרמית נפגשו שוב, כדי לשוחח על המאמצים להחזרת יקיריהם, ההודעה על מותו של אלעד, והחשש העמוק לגורלם של 100 החטופים שנותרו שם. זהו הפרק החמישי והאחרון בסדרת "הגיבורים של עובדה".
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/12/2024.
[חסות]
[מוזיקת פתיחה]
אלעד: היום יום שני, תשעה בדצמבר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.
[סוף מוזיקת פתיחה]
יש רגעים, והם די נדירים, שעיתונאי פוגש מרואיין ונוצר ביניהם חיבור, חיבור אישי. הרי בסוף, לא מעט מהאינטרסים של הצדדים לא פעם שונים, לעתים אפילו מנוגדים. אבל בכל זאת, מדי פעם, יש את אותו איש או אישה שמצליחים מבעד למצלמות, מבעד לתאורה, מבעד לאיפור והתחקיר, לחדור ולגעת במראיין ישר בלב. את הרגע הזה בדיוק, ניסינו להביא בפניכם כאן בסדרה המיוחדת שלנו "הגיבורים של עובדה". את המרואיינים והמרואיינות שכתבי "עובדה" התחברו אליהם במיוחד. ורגע כזה של חיבור, חיבור אישי עם מרואיין, חוותה גם אילנה דיין. אילנה, אפשר לומר בוודאות, ראיינה אלפי אנשים בשנותיה כעיתונאית, אתם יודעים מה? אולי אפילו עשרות אלפים. אני מתנצל, אילנה, אם הפחתתי באומדן. אפשר לומר שאילנה דיין היא מהעיתונאיות שסיקרה את הכל, ראתה את הכל, שמעה את הכל. עד עכשיו. עד שפגשה את כרמית פלטי קציר. עד שישבה פנים מול פנים עם ישראלית שבשבעה באוקטובר אביה נרצח, אימה נחטפה ושוחררה אחר כך, אחיה נחטף, נהרג בשבי וגופתו הושבה לישראל. זו סיטואציה שאפילו ותיקי העיתונאים בעולם לא נתקלו בה, גם לא אילנה.
אז הפעם, בפרק האחרון בסדרה "הגיבורים של עובדה", ורגע לפני ש"עובדה" חוזרת עם עונה חדשה ביום חמישי הקרוב, הנה אילנה.
[מוזיקה קצרה]
אילנה: הפגישה הראשונה שלי עם כרמית פלטי קציר הייתה בינואר האחרון, לפני כמעט שנה. היא ישבה מולי באולפן "עובדה", והיה בה, האמת, משהו יוצא דופן, מהפנט. בנוכחות שלה, במילים שבחרה, באופן שבו היא הצליחה, בכמה דקות קצרות והדוקות של שידור חי, לזקק את מה שעובר עליה ועלינו. זה היה כחמישים יום אחרי שאמא שלה, חנה, חזרה מהשבי. אחיה, אלעד, עוד היה שם ועוד היה בחיים. בדיוק באותו שבוע הגיע ממנו אות חיים אחרון.
[הקלטה] אלעד קציר: "אל תגידו למשפחה שלי שעשיתם את הכל בשביל להחזיר אותי."
אילנה: אלעד התמיר, החקלאי, שהלך בשדות ואהב כל כך את ניר עוז, כבר נראה בסרטון ההוא כמו אדם אחר. כרמית סיפרה שלא האמינה למראה עיניה, כשראתה את אח שלה ככה. היא דיברה גם על התואר הזה, "משפחות החטופים".
כרמית: אני שונאת הביטוי הזה "החטופים", אני שונאת את "חטופינו", אני שונאת את הפוסטרים האלה, אני שונאת את הצורך אה… כל פעם, "ספרי לנו על אלעד ככה" ו"ספרי לנו", אני רוצה אותו, אותו חי, בשר ודם, תלת מימד, אדם. אני לא רוצה אותו פוסטר. אני לא מוכנה שהאנשים האלה האהובים שלנו יהיו איזה סיסמה, יהיו פלקט. לא, הם שם, הם חיים, הם חיים, הם חיים, עדיין, והם יכולים ככה [מקישה באצבע צרדה] בקלות לא להיות בחיים.
[מוזיקת רקע]
אילנה: בסמוך למועד של הראיון באולפן אצלנו, אלעד נרצח בשבי. הוא היה בן 47, אוהד "מכבי חיפה" בנשמה, והוא היה אח של כרמית ושל אביטל. גופתו חולצה על ידי לוחמי צה"ל בתחילת אפריל, אבל עד היום לא לגמרי ברור איך הוא נרצח ומתי בדיוק, אבל ברור שאת אלעד אפשר וצריך היה להציל. כמו את איתי סבירסקי שגופתו חולצה רק לפני ימים אחדים מעזה. כמו את ששת החטופים מניר עוז ונירים שנרצחו בשבי בפברואר וצה"ל הודה רק בשבוע שעבר שהם נורו למוות בידי שוביהם אחרי שחיל האוויר תקף ליד המנהרה שבה הוחזקו. כמו את מאה החטופים שעדיין שם. כרמית באה לשיחה הזאת איתי ב"אחד ביום" בעיקר בשמם, ובשם אמא שלה, ואח שלה, ואבא שלה, רמי, שנרצח בשבעה באוקטובר בבית בניר עוז. הוא היה ממקימי הקיבוץ. כרמית פלטי קציר היא עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת בקליניקה וגם במרכז טיפולי לאוטיסטים בחיפה ובמרפאת בריאות הנפש של קופת חולים כללית. ואני מאוד שמחה שהיא באה לדבר איתי.
[סוף מוזיקת רקע]
כרמית, שלום.
כרמית: שלום, אילנה.
אילנה: מכל האנשים שפגשתי וריאיינתי השנה, נורא רציתי לדבר איתך כאן ב"אחד ביום". את הגעת אלינו, לדעתי, פעם אחת לאולפן "עובדה" בינואר איפשהו, ואחר כך שוחחנו שוב בגלי צה"ל, זה הכל. אבל אז הגיע השבעה באוקטובר האחרון, לפני כחודש וחצי, אני עשיתי שידור רדיו מכפר עזה, ואת כתבת לי בוואטסאפ שאת בדרך לטקס בניר עוז, אולי תצליחי לעבור להגיד שלום, ועניתי לך שבעצמי תכננתי להגיע אליכם, והגעתי והספקנו להתחבק. וראיתי אותך עומדת שם ליד הקבר של אבא שלך ושל אלעד אחיך. בקיצור, איכשהו הייתה לי תחושה, לפחות מהצד שלי, שנוצר בינינו איזשהו… איזשהו קשר מיוחד, שאני לא יודעת אפילו להסביר אותו, נכון?
כרמית: גם מהצד שלי הרגשתי ש… כן, זה היה לי מאוד משמעותי שעמדת ליד הקבר של אבא שלי, ואני ארשה לעצמי להגיד שאחר כך גם כתבת לי שמה שכתוב על הקבר של אבא שלי, שזה ציטוט מתוך "שחקי, שחקי", מופיע גם אצלכם במשפחה.
אילנה: זה מה שכתבנו גם על הקבר של אבא שלי. "שחקי, שחקי, כי באדם אאמין". וכשסיפרתי אתמול לבן שלי שאני מראיינת אותך היום ושאני רוצה לעשות שיחה קצת אחרת, הוא אמר לי, "אמא, את יודעת מה זה interview? זה inter-view זה לראות את האחר". אז אולי באמת נצליח לראות קצת יותר ממה ש… ממה שהצלחנו עד עכשיו. על השנה הזאת, שהתחילה בשבת שבה נרצח אבא שלך רמי בניר עוז, ואמא שלך חנה נחטפה, ואח שלך אלעד נרצח בשבי, כנראה בינואר השנה. את בכלל יכולה לתת מילים לשנה הזאת שעברה עלייך? מה זה הדבר הזה? מה זה השנה הזאת?
כרמית: זאת שנה שמרגישה כמו רכבת הרים, או ליתר דיוק, רכבת שדים. שכל הזמן קופצות ממנה מפלצות. וזה המון סוגים של מפלצות, זה מפלצות של בשורות מרות, וזה מפלצות של סרטוני חמאס וזה סרטוני זוועות וזה הודעות, וזה טלפונים מפחידים, וזה הודעות טקסט שקיבלתי פעם אחת מהחמאס, או… או אפילו שיחות מאוד מאוד קשות, שאת יושבת עם אנשים… שאני ישבתי עם אנשים שבאמת היו לי ציפיות, היו לי ציפיות שהם יפגשו אותי פנים מול פנים, ויראו משהו, יהיו מוכנים לראות משהו, ואז להרגיש משהו, ואז לעשות משהו. ולהתבדות, ולהבין שאני איזה פיון קטן על לוח משחק מאוד מאוד גדול, מרושע, אה… עולמי, וגם תוך ישראלי, ושלא סופרים אותי, לא סופרים אותנו כקהילה.
אילנה: משהו מזה יכולת להרגיש בבוקר של שבעה באוקטובר? כלומר, ברגע שאת מקבלת את הוואטסאפ הראשון מאלעד, שהוא כותב "טירוף", משהו מזה יכולת להבין באותו יום? שהשמיים נפלו והחיים כבר לא יחזרו להיות אותו דבר?
כרמית: לא. אני חשבתי באותו יום ש… שיש איזשהו אירוע טרור מאוד קיצוני, מאוד גדול, אבל שהוא הולך להסתיים. שעוד כמה שעות נקבל הודעה מהצבא שהאירוע הסתיים, שהאירוע נגמר. ידעתי כבר שיש נפגעים, ידעתי שאנשים נרצחו. על חטיפות ידעתי רק בסביבות הצהריים המאוחרים. לא ידעתי שום דבר בהקשר הזה על המשפחה הפרטית שלי.
אילנה: כלום.
כרמית: כלום. רק בסביבות… אתמול הסתכלתי על הוואטסאפים, לא של הקבוצה שלנו, כי הקבוצה שלנו, קבוצת האחים, כבר בעשר בבוקר הייתה בהדממה. אבל הסתכלתי על הוואטסאפים של קבוצת דרור, הקבוצה שלי בקיבוץ.
אילנה: וואו.
כרמית: שכל אחד מעדכן ככה על מה הוא יודע. חלק מהחברים שלי מהקבוצה עדיין גרים בניר עוז, גרו אז בניר עוז, וסביב שתיים וחצי, שלוש וחצי, ארבע וחצי הם התחילו להגיד "התחילו לפנות אותנו", "אני רואה את זה", "אני רואה את אימא שלך", "אני רואה את אבא שלך". אבל שלוש אמהות היו חסרות לנו שם: אמא שלי, עדה שגיא, אופליה רויטמן מהקבוצה שלי.
אילנה: שלושתן נשים מבוגרות, שלושתן נחטפו, שלושתן חזרו בעסקה.
כרמית: נכון. והאבות היו חסרים.
אילנה: אבל בעצם, כרמית, יש משהו לדעתי שאת מבינה רק עם הזמן, על עומק החוויה ועומק השבר שעוברים אנשים כמו אמא שלך ואבא שלך, זכרונו לברכה, ואח שלך. שהם לבד לגורלם, בקיבוץ שעוטף אותך כל החיים, זה משהו שלוקח זמן להבין.
כרמית: אני חושבת שזה אחת מנקודות השבר, אני מרגישה שכמו באיזה חקירה ארכיאולוגית, כל פעם אני מגלה עוד שכבה ועוד שכבה של… למה… למה אני עדיין כל כך מרגישה רע? למה אני כל כך מרגישה לבד?
אילנה: כי מה?
כרמית: ואני חושבת ש… באמת הדבר הזה, שפתאום הבנתי שכל אחד בקיבוץ ניר עוז היה לגורלו. והמערך המדהים הזה, שבאמת היה מערך מדהים בניר עוז, של דאגה לקשישים, ואחראי שכונה וועדת…
אילנה: שאלעד היה חלק ממנו.
כרמית: כן, וצוות צח"י, שאלעד ותמיר אדר היו באיזה צוות להביא אוכל למי שלא רוצה להתפנות מהקיבוץ בתקופות יותר סוערות. באמת היה, לכל תפקיד, לכל צורך, היה מענה. ופתאום ביום הזה, בטראומה הזאת, שאנשים היו ב… באיום קיומי, אף אחד לא היה יכול לעזור, חוץ מחברי כיתת הכוננות, שבאמת, כמו אריות, יצאו, אבל רק הם יצאו.
אילנה: ובעיקרון זה היה אתה וידית הממ"ד.
כרמית: אתה וידית הממ"ד, ו… ואפילו אי אפשר להגיד ידית הממ"ד, כי היו כאלה שהצליחו להחזיק, והיו כאלה שלא הצליחו להחזיק, וגורלם לא היה זהה.
[מוזיקת רקע]
אילנה: את יודעת, אני הבנתי משהו על אלעד, באותו יום בניר עוז, בשבעה באוקטובר האחרון, שבאו החבר'ה שלו מהיחידה בסדיר. ומצד אחד דיברו על מין "מאצ'ו מן", מצד אחד, בן אדם נורא מצחיק, מצד אחד, נורא קיבוצניק וחקלאי, מצד שני, היה אהוב הילדים בקיבוץ, ונוסף לכל, הוא היה גם ימני. הוא היה מין ערבוב של כל מיני דברים שכאילו לא מתכנסים בקיבוץ כל כך שמאלני.
כרמית: נכון, אלעד באמת היה מאוד… מאוד לא בשטנץ של שום דבר. זאת אומרת, להיות אוהד של "מכבי חיפה", בקיבוץ של "הפועל", זה לא רגיל. הוא וחיים פרי היו רבים ומתכסחים על זה ב… בצחוק ולא בצחוק הרבה פעמים. להיות ימני בקיבוץ של שמאלנים, להיות… הרבה דברים. אבל אני חושבת שבאלעד… באמת לאלעד היה עמוד שדרה, מאוד ייחודי, ומאוד שלו. ובאמת, אמרתי את זה כבר, אבל אחד הדברים ש… אחרי שאלעד נחטף צמררו אותי נורא, זה באמת להבין שהדברים שמפניהם הוא ומשפחת גולדין התריעו, אמרו "מי שמפקיר את המתים יפקיר את החיים".
[הקלטה] אלעד קציר: "יצאנו עכשיו לעזה להשיב את הבנים שנמצאים שם, הדר גולדין ואורון שאול. המדינה שכחה אותם כבר שמונה שנים, אבל אנחנו פה כדי להזכיר. לא שכחנו ואנחנו לא מפקירים את המשפחות מאחורה."
כרמית: כשאלעד אומר "החיילים האלה, הדר גולדין ואורון שאול, יצאו להגן עליי, תושב הדרום. אז… אז ברור שאני אעמוד לצידם, כי אם אני לא אעמוד לצידם, מחר יפקירו גם אותי". והרי זה פלא, מחר הפקירו גם אותו.
אילנה: ואיכשהו גם את, לדעתי, בזמן אמת שמעת אותו אחרת.
כרמית: נכון, נכון, נכון. אני לא הבנתי בזמן אמת, זאת אומרת, מה זה ה… א', מה זה המחויבות, הבאמת מאוד מאוד עיקשת הזאת, ולא הבנתי את המאבק על מה שאני אומרת במרכאות "על גופות". כאילו… כאילו להחזיר את המתים לקבורה, כאילו לספק למשפחות ודאות וסגירת מעגל ו…
אילנה: זה משהו שלמרבה הצער אפילו הבנת ממש באופן אישי.
כרמית: כן. מאוד.
אילנה: אני שואלת אותך, רק בגלל שזה… זה פורסם כבר. ממתי בעצם אלעד היה עם מכשירי שמיעה?
כרמית: אלעד ומכשירי השמיעה היה סיפור מאוד ארוך ומורכב. הוא… השמיעה שלו מאוד נפגעה כתוצאה מהשירות הצבאי שלו. אז אחרי השירות הצבאי, הוא בעצם עשה את מה שרבים בגיל השלישי עושים, פשוט קנה טלוויזיות יותר גדולות, והעלה את הווליום יותר ויותר, עד שבאיזשהו שלב ככה הוא הבין ש… שאין מנוס, ובאמת מצא את מכשירי השמיעה הכי קטנים, הכי משוכללים, הכי בלתי נראים.
אילנה: והיה לך מושג אם הוא הצליח לקחת אותם איתו לעזה כשהוא נחטף?
כרמית: הייתה לי השערה שתלשו את מכשירי השמיעה האלה ממנו, וככה באמת גילינו אחר כך מהעדות שחזרה אלינו דרך… דרך עדה שגיא. וגם כשניסינו להפעיל את הצבא, את השב"כ, לבדוק, כי אלה היו מכשירים חכמים, אז… אז נודע לנו שהם…
אילנה: שהם לא איתו.
כרמית: …הם לא אפשרו לו, וזה, את יודעת, בתוך כל כאבי הלב הרבים מאוד שאני חושבת על אלעד בשבי שהוחזק רוב הימים, 80 ימים בערך, הוא הוחזק לבד, לבד, לבד, לבד, בלי אף חטוף אחר. ורק 22 ימים הוחזק עם עדה שגיא ומירב טל. אז אני חושבת באמת גם על החוויה הזאת, שאתה נמצא במקום שאתה לא מכיר וכל מה שאתה יכול לעשות זה להסתמך על החושים שלך. אני זוכרת איך אמא שלי חזרה, שכאילו אמרנו "וואו, מה זה…", כאילו היה בזה משהו חייתי, כאילו, כאילו משהו… השמיעה התחדדה, הראייה התחדדה, ואלעד, שלא יכול לסמוך על החושים שלו, שלא יכול לסמוך על השמיעה שלו, שלא יכול לסמוך על ההבנה שלו של סכנות, של מתי הפצצות מתקרבות, של מתי מישהו עצבני עליו, של מתי מישהו אומר לו והוא פספס משהו. זאת אומרת, עצם הדבר הזה שהוא אדם לא שומע, או לא שומע כמעט, בתנאי שבי וסכנה, ש… שבעצם זה מה שנשאר לך, היכולת כאילו לשמוע ולקלוט רמזים שמיעתיים מהסביבה, עוד יותר שם אותו בסיכון, עוד יותר שם אותו בבידוד.
אילנה: ואני חושבת עלייך, בימים הראשונים אחרי אותה שבת, אני חושבת עלייך ב-8 באוקטובר, ב-18 באוקטובר, ב-28 באוקטובר. את כבר יודעת שאבא נרצח, שאמא חטופה, שאלעד נחטף, את בכלל מצליחה להתאבל על אבא?
כרמית: קודם כל, על אלעד לא ידעתי שהוא נחטף במשך 44 ימים. 44 ימים…
אילנה: הוא היה נעדר.
כרמית: הוא הוגדר כנעדר, אף אחד לא ידע לומר לנו, וזו תעלומה שהטריפה אותי. אני… אני לא יכולתי… אני לא יכולתי לקבל את זה ש… אני לא יכולה לקבל הרבה דברים, אני גם לא יכולתי לקבל בהמשך את ה… "הוא כנראה נרצח, אבל אולי לא", או אמא, "קיבלנו הודעה מהג'יהאד שהיא נרצחה, אבל אין לנו ודאות לזה". זאת אומרת, המון המון דברים שאמרתי הם לא הגיוניים, חייב להיות במציאות הזאת משהו שהוא שחור או לבן.
אילנה: ובכלל, ממתי אנחנו מדברות בטרמינולוגיה כזאת?
כרמית: בדיוק.
אילנה: "אימא שלי נרצחה כי הג'יהאד האסלאמי אומר, אבל יכול להיות שזו לוחמה פסיכולוגית, ואבא שלי, אני יודעת שהוא נר…" כל המילים האלה שהוצאנו מהפה, אני עד עכשיו לא מצליחה להבין.
כרמית: המון המון מילים נכנסו "לחלוט מוות", "אינדיקציות", "אמצעים פורנזיים".
אילנה: לחלוט עם ט'.
כרמית: לחלוט עם ט', כן. המון המון מושגים ו…
אילנה: ובתוך זה האבל על אבא, איפה נכנס?
כרמית: אני חושבת שבאמת לא… לא היה לי זמן להתאבל, בטח לא בזמן אמת, אני ממש זוכרת את השיחה הזאת ביני לבין אחותי של… האם בכלל נשב שבעה או לא.
אילנה: על אבא.
כרמית: על אבא, כן. כי אמרנו, כאילו, מה… מה שבעה עכשיו? יש לנו שני אנשים להציל. עבדנו בחמ"ל מטורף, 24/7, לא נחנו, בקושי ישנתי. כל היום היינו בשיחות עם כל העולם, עם הצבא, עם יחידות, עם השב"כ, עם יחידת 360 של זק"א, עם מחנה שורה. זה היה פשוט עבודה אינסופית, ובמקביל, כל הזמן שהבנתי שצריך… שלצערי אני צריכה לצאת מאיזה ספֵירה מאוד מאוד פרטית, אפרופו קליניקה ועבודה טיפולית, לספירה ציבורית, כי הבנתי שהסנטימנט הציבורי הוא… הוא… הוא נקמה.
אילנה: אבל תראי מה קורה לך, אפילו בתשובה, את לא חוזרת לאבא, כי… כי לא היה זמן להתאבל על אבא.
כרמית: נכון. אני חושבת שבאמת עכשיו, לפני… לפני חודש, נסעתי בפעם הראשונה לאיזשהי הפוגה, לאיזשהו טיול משפחתי, ואני חושבת שחזרתי ממנו הרבה הרבה יותר עצובה ממה שנסעתי.
אילנה: באמת?
כרמית: קודם הייתי מאוד על אדי זעם ומאבק ומשהו בהתנתקות הזאת רגע מישראל ומהמאבק הציבורי, אני מרגישה שחזרתי ממנו מאוד עצובה, מאוד מתגעגעת, מאוד מאוד מתגעגעת לאבא שלי, מאוד מתגעגעת לאלעד, מאוד מתגעגעת לקיבוץ.
אילנה: אבא… אבא היה מכונאי טרקטורים, נכון?
כרמית: נכון.
אילנה: ואת גדלת בקיבוץ עוד בתקופה של הלינה המשותפת?
כרמית: נכון, נכון, אני גדלתי בלינה משותפת.
אילנה: ובכל זאת איכשהו הקשר עם ההורים, כי אני יודעת ממשפחה קיבוצניקית שלי, שזה עניין של עבודה אחר כך, לייצר את הקשר החם עם ההורים, אם גדלתַ בבית ילדים. הקשר שלך עם אבא היה בעיקר במה?
כרמית: הקשר שלי עם אבא שלי באמת היה קשר, אני חושבת כמו של הרבה קיבוצניקים שגדלו בלינה משותפת, של… את יודעת… הזמן האהבה הזה של ארבע אחרי צהריים…
אילנה: ההקמה.
כרמית: עד שבע בערב, עד שמונה בערב, כן. שבאמת, אני חושבת שרק כשבאמת גדלתי והבנתי שקשרים זה משהו שאתה צריך לבחור, להשקיע בו, כאילו הבנתי שאם אנחנו לא נייצר את זה, את החוויות המשותפות ואת הקשר, זה כאילו יכול לא להיות, כי באמת לא גדלנו יחד בבית, אלעד ואביטל ואני. וכל אחד מאיתנו ככה, יש בינינו גם קצת פערי שנים. והקשרים בינינו מאוד מאוד התחזקו כש… כשגדלנו, ושבעצם היינו צריכים לבחור, וכשאביטל ואני יצאנו מהקיבוץ. ואז חזרנו לקיבוץ, ואני עוד כמה שנים אחרי הצבא עוד נשארתי בקיבוץ, ועבדתי בתור מדריכת נעורים, ובעצם חייתי חיים ליד ועם ההורים שלי, ועם אלעד.
אילנה: אגב, כמדריכת נעורים בעצם, כמה מאנשים שב… שעדיין בעזה, הם אנשים שאת היית מדריכה שלהם.
כרמית: נכון, נכון, הייתי מדריכה גם בקיבוץ, וגם במוסד החינוכי "מעלה הבשור". הכרתי את… את יגב, ואת תמיר אדר, ואת דולב יהוד, ואת ארבל, ואת סשה, ואת הילדים הצעירים, "צעירים"… צעירים ממני. ואת שירי. כן, הרבה מהם.
אילנה: את הזכרת קודם את ההודעה שמגיעה איפשהו במהלך נובמבר, שהג'יהאד האסלאמי מודיע שאמא נרצחה. את האמנת לזה?
כרמית: כן.
אילנה: והיא בזמן אמת ידעה שהם הוציאו הודעה כזאת?
כרמית: לא, היא למדה על זה רק כשהיא חזרה. היא לא ידעה. היא לא ידעה כלום, היא לא ידעה על אלעד, היא לא ידעה על אבא שלי.
אילנה: מתי סיפרת לה?
כרמית: על אלעד ועל אבא שלי ביום שהיא חזרה. אני זוכרת שישבנו בבית החולים בוולפסון ומאוד מאוד התלבטנו על… אם להגיד, ואיך להגיד, ואיך היא תחזור, ו… אני גם זוכרת שישבתי שם כאילו גם בציפייה עצומה, אבל גם בחרדה איומה. זה היה היום הראשון של ההסכם הראשון והיחיד עד כה, ואף אחד לא ידע, אף אחד לא ידע אם… אם אכן הם יכבדו את ההסכם, אם היא בחיים, אם היא לא בחיים. שוב, מבחינתי האינדיקציה לזה שהאימא שלי בחיים…
אילנה: אמרו שהיא נרצחה.
כרמית: בדיוק, האינדיקציה לזה שהיא בחיים, אמרתי לכולם, אני… אנשים התחילו כבר, כאילו השמות התפרסמו, ואנשים התחילו להתקשר אליי ולהגיד "איזה יופי", ו"אנחנו מתרגשים", ו"אנחנו זה…" אמרתי להם, "אל תתרגשו עד שאני לא מחבקת, וממששת דופק, אין על מה לברך, אין על מה". לילדים שלי לא סיפרתי שאני נוסעת לבית חולים.
אילנה: לא סיפרת להם?
כרמית: לא, עד שהיא לא הייתה אצלי בידיים, לא סיפרתי. ואני זוכרת שגם באמת הייתה לנו שיחה עם איזושהי פסיכולוגית שם שפגשה אותנו בבית חולים, אם לספר ואיך לספר, ולי היה ברור, אפרופו העבודה… העבודה הטיפולית, שאדם לא שואל בלי שיש לו איזשהי יכולת ומסוגלות לדעת. זאת אומרת…
אילנה: והיא שאלה.
כרמית: והיא שאלה. היא ממש הסתכלה עליי, הסתכלה על אביטל, והבינה מי חסר בתמונה. ושאלה "איפה אבא?" ואחרי כמה דקות היא שאלה "איפה אלעד?"
אילנה: פשוט אמרתי לה את זה כמו שזה.
כרמית: ואמרתי לה, היא עוד הייתה ממש על האלונקה, אפילו לא נכנסנו לחדר.
אילנה: את יודעת אני חשבתי על זה שהיא איבדה לא רק את הבן זוג היחיד שהיה לה אי פעם, ואת הבן שלה, היא איבדה את כל עולמה. בעצם, כשאני חושבת על זה חלק גדול משכבת הגיל שלה, מהאנשים שהקימו את ניר עוז, שבנו את ניר עוז, שהיא הייתה בטח מתנגשת איתם בקלנועית, אינם.
כרמית: נכון. היא איבדה את כל עולמה. היא איבדה את החברות הטובות שלה, ברכה לוינסון, ש… שנרצחה בית לידה, השכנה שלה. היא איבדה את רבקה בן חורין. היא איבדה הרבה מאוד חברות, היא איבדה את הקיבוץ.
אילנה: סיפרת לי על המאה מטר שהם היו עושים הליכה, בעצם דרך בתים של אנשים שכבר אינם.
כרמית: נכון, נכון.
אילנה: היא סיפרה לך, אגב, אמא? בפרטים על מה שעבר עליה בשבי?
כרמית: כשהיא רק חזרה, היא סיפרה המון ובשטף. ו… ואני היום קצת, אפרופו הכאה על חטא, אני קצת מכה על חטא על זה שלא תיעדנו את ה… את העדות המאוד מאוד מפורטת הזאת, כי היום היא מאוד חלשה. היא תיארה בפירוט את כל מה שהיא זכרה ואת כל מה שהיא הבינה. אני חייבת להגיד אבל שבאופן מאוד טבעי ומובן, גם מה שהיא זכרה, חלק מזה היה לנו מאוד לא ברור, ולא ידענו אם זה לא ברור כי זה לא קרה, או לא ברור כי… למשל, היה איזשהו סיפור שעשו להם… לה ולחטוף נוסף, סיבוב בשוק של עזה, וכאילו, לא הבנו למה להם להוציא אותם, כאילו, למה להסתכן ולהוציא חטופים לשוק של עזה, אבל היא ממש זכרה את זה שהיה שם מישהו שקנה מיץ, זאת אומרת שהיה איזשהו משהו אנושי בתוך כל הדבר הזה.
אילנה: הצלחת להבין ממנה, מה היה הכי קשה לה?
כרמית: כן, זה… היא אמרה לנו ממש ומיד, שביומיים הראשונים היא הוחזקה לבד, והיא לא יכלה להיות לבד, היא לא יכלה להיות לבד. היא גם אישיותית, זאת אומרת, מאוד מאוד צריכה נוכחות של אדם אחר, ובאמת ההישענות שלה והזוגיות שלה עם אבא שלי היו מאוד מאוד קרובות וצמודות ואוהבות. והיא פשוט התחננה שיביאו מישהו, שהיא לא יכולה להיות לבד, שהיא לא מדברת ערבית, היא תיקשרה איתם באנגלית בסיסית, אבל… והביאו, הביאו אדם נוסף, את עודד ליפשיץ. היא הייתה תקופה מסוימת עם עודד ליפשיץ, ואחר כך אה… ואחר כך הוא…
אילנה: נלקח.
כרמית: העבירו אותו.
אילנה: שעד עכשיו הוא שם.
כרמית: הוא עד עכשיו, הוא חטוף.
אילנה: אנחנו לא יודעים מה עלה בגורלו. ובמהלך הזמן שעבר מאז, כרמית, כשאלעד שם ואמא כאן והיא לא במצב טוב, את משתדלת לסנן לה את החדשות על "יש עסקה" או "אין עסקה" ו"אין סיכוי" ו"יש סיכוי", או שאי אפשר לסנן את זה?
כרמית: אני בעיקר משתדלת להיות מאוד רגישה למה שהיא מבקשת, ולא… זאת אומרת, עד עכשיו היא לא התראיינה ולא כלום, אבל כשהייתה אפשרות להיפגש עם איזשהו מישהו שהיה בעמדת השפעה, בנקודת השפעה, ממש ממש התעקשנו שיראו, שישמעו אותה. שיבינו, שיבינו שזו הדרך להוציא אנשים חיים, שאפשר להציל אותם בחיים, והתחינה הזאת שנאמרה לפני ונאמרה תוך כדי ונאמרת עכשיו, ולא פוגשת מישהו שמבין את זה, או פוגשת איזשהי מין אדישות, ערלות לב, אינטרסים פוליטיים, משהו שאומר, כאילו, "נחכה שהתנאים יהיו טובים יותר", "נחכה שהעסקה תהיה טובה יותר", "נחכה שנשלם על זה פחות מחיר", "נחכה שנהיה בעמדת עליונות", בלי להבין את הדבר הבסיסי הזה.
[מוזיקת רקע]
אילנה: אני חושבת, תקני אותי אם אני טועה, שקו פרשת המים אצלך, וזה כמובן מובן מאליו, היה כשמודיעים לך שאלעד נרצח. את זוכרת את הרגע של ההודעה?
כרמית: כן, אני זוכרת את זה מאוד. הייתי… הייתי בדרך לתל אביב, לעצרת, עצרת של מחאת הנשים, שהייתי אמורה לקחת בה חלק, להוביל אותה. אחותי הייתה באותו זמן בבית חולים, במשמרת…
אילנה: אצל אמא.
כרמית: אצל אמא. ו… זה היה ב-18 בינואר, ששבועיים לפני זה התפרסם סרטון של אלעד, ושבועיים לפני כן התפרסם עוד סרטון של אלעד.
[הקלטה] אלעד קציר: "אני אלעד קציר, בן 47, אני עכשיו בעזה, שבוי בידי הג'יהאד האסלאמי. אנחנו מאוד מתגעגעים הביתה, רק רוצים לחזור לישראל."
אילנה: אז כאילו הגיעו אותות חיים.
כרמית: הגיעו אותות חיים, ראינו אותו. גם את האותות חיים האלה, שהיה לי מאוד מאוד קשה לראות אותם, היה לי קשה לראות את אלעד שבור, היה לי קשה לראות את אלעד בוכה, היה לי קשה לראות את אלעד אומר "המשפחה שלי, אני מתגעגע אליכם, אני אוהב אתכם", ואלעד גם אמר באותו סרטון, "ממשלת ישראל, אל תגידו שעשיתם כל דבר שאתם יכולים, כי לא עשיתם", "אל תגידו למשפחה שלי". והוא צדק, ו… אבל באותה נסיעה, נסעתי ואז התקשרה…
אילנה: 18 בינואר.
כרמית: 18 בינואר התקשרה, בשיחת וידאו, הקצינה שלנו, ואיתה עלה ניצן אלון, וביקשו שאני אעלה את אחותי, ואני הייתי בטוחה שהם מתקשרים להגיד לנו שיש עוד סרטון, או שיש חילוץ, מבצע חילוץ.
אילנה: לא עלה בדעתך שזה חדשות רעות.
כרמית: לא עלה בדעתי. לא עלה בדעתי. ואני ממש זוכרת את החיוך של אחותי, שהיא הייתה… היא כל כך התרגשה מזה שהם מתקשרים. ופתאום, כאילו ממש, היא לא… היא לא הצליחה לעכל את זה, וגם אני הייתי בהלם, ו… ופשוט כל מה שהצלחתי להיאחז בו זה… ש… שאין… שהם לא יכולים לקבוע את זה באופן ודאי. זאת אומרת שאין להם… שיש להם ידיעה, בעצם לא יכולה להגיד מה סוג הידיעה, אבל שיש מודיעין שאומר שאלעד נרצח, אבל אין הוכחה…
אילנה: ואת נתלית בזה.
כרמית: ואני נתלית בזה, ואני… ומצד שני, אני… כאילו… באותו רגע ממשיכה לבית חולים, ברור לי שאני לא יכולה לתפקד בשום דבר. אני נפגשת עם אחותי, אנחנו יושבות שם ב… בבית החולים, המומות, ופשוט מחכות שמישהו יגיד לנו, האם זה כן או לא, הוא חי או מת. ואם אפשר, שיקצרו לנו את הסיוט הזה. ואנחנו יושבות ומחכות ומחכות ומחכות, וברור שלא אומרות לאמא כלום, כי אין מה להגיד לה, כי מבחינתנו זה לא ודאי, כי אף אחד לא אמר לנו שזה ודאי. ובאמת, עוד לא ידענו שיש סיוט כזה מכל הסיוטים, שנקרא "בשורה מרה בהמתנה". זאת אומרת, אצל אמא שלי, קצת ידענו את זה, אבל אז המודיעין אמר לנו, יותר סביר שהיא חיה מאשר שהיא מתה, ואחרי יומיים נפתרה התעלומה.
אילנה: בכלל זה וריאציות על סיוטים, עוד וריאציה.
כרמית: בדיוק, המון המון וריאציות על אותו סיוט.
אילנה: כי… כי… כי זה… בדיוק. ואז מגיעה עוד וריאציה לסיוט הזה, בלילה שבו מחלצים את גופתו של אלעד.
[רצף הקלטות ממהדורות חדשות]
ערד ניר: "אלעד קציר, שנחטף בשבעה באוקטובר מביתו בניר עוז, נרצח בשבי, וגופתו חולצה והובאה לישראל."
ניר דבורי: "גופתו של אלעד קציר, זכרו לברכה, אותרה בקבר במחנה הפליטים בחאן יונס, במהלך הלילה האחרון. המידע התקבל אחרי חקירה של שבויים, שנתפסו גם בבית החולים שיפא וגם בחאן יונס…"
כרמית: יומיים הייתי ככה מכורבלת במיטה, ובהלם ולא מאמינה שהדבר הזה, שמפניו התרענו, קרה. ואני רוצה להגיד, אפילו באותו רגע שאמרו לי ש… שגופתו של אלעד בדרך, שיש מבצע חילוץ, אני ממש זוכרת ששאלתי, אתם בטוחים שזה מבצע לחילוץ גופה? אתם בטוחים שהוא לא בחיים?
אילנה: אולי.
כרמית: אולי, אולי, אולי, אולי, ואני כל כך מבינה היום משפחות שקיבלו הודעה שהחטוף שלהם נרצח ואומרות "אנחנו לא מאמינים. אנחנו לא יכולים להאמין עד שלא נראה איזשהו ממצא".
אילנה: אבל אני שואלת אם הייתה אופציה מבחינתך, כשכבר את ואביטל ואמא והמשפחה שלך, בן הזוג שלך וילדים שלך, אתם יושבים שבעה על אלעד, הייתה אופציה להניח לכל המאבק ולהגיד "אני את שלי סיימתי, אין לי בשבילי להילחם"?
כרמית: אני לא יכולה להפסיק להילחם עבורם. הם אנשים שאו גידלו אותי מדור המייסדים…
אילנה: כמו מי?
כרמית: עודד ליפשיץ, זלמן. באמת, אנשים…
אילנה: אריה זלמנוביץ.
כרמית: גדי, גדי מוזס המקסים, אדם מהמם. וזה עבור הצעירים, זה עבור ארבל יהוד שחייבת, חייבת חייבת לחזור לחיבוק של יחי ויעל. וזה עבור סשה טרופנוב, וזה עבור שגיא דקל חן המתוק, שהייתי מדריכה שלו והוא ילד קסם. וזה באמת עבור כל כך הרבה אנשים, וגם, את יודעת, אנשים שנהיו באמת משפחות שלי, שאני מכירה את הכינויי חיבה שלהם, לירי אלבג, רומי גונן, עומר ונקרט.
אילנה: שבמובן הזה, להיות בת למשפחת החטופים, זה… זה לנצח.
כרמית: ככה הבנתי. אני באיזשהו שלב חשבתי שאפשר… שאלו אותי משהו, אם אני יכולה, לא יודעת מה, לחתום על איזה… לא יודעת מה, הצהרה, עתירה, ואמרתי כזה "אבל כן? אני עדיין? אני יכולה? מותר לי? להגיד ש…?"
אילנה: "כבר אין לי חטוף שם".
כרמית: כבר אין לי חטוף בעזה. הבת שלי, דרך אגב, אמרה את זה קצת אחרי שאלעד נרצח, זה היה לפני פסח, והיה בפסח את פסטיבל הצגות הילדים בחיפה, ונורא נורא רציתי לעשות בשבילה משהו של שפיות ומשהו של חיים.
אילנה: בת כמה היא?
כרמית: היא היום בת 10. ולקחתי אותה לפסטיבל הצגות ילדים, וזה היה אחרי איזשהו ראיון מאוד גדול שעשיתי עם דנה וייס. ומישהו בתור ככה נעץ בי מבטים, ו… וכאילו אמרתי, די, זה מקום של הצגות ילדים, רק שלא ישאל, רק שלא ישאל, רק שלא ישאל, ואז הוא שאל, "מאיפה אני מכיר אותך, מאיפה את מוכרת לי?" ואז הוא אמר לי, "אה, את ממשפחות החטופים", ואז הוא… וכאילו, אני מסתכלת על הרצפה, על האדמה, על הרצפה, על האדמה, ואז הוא אמר לי, "יש לך חטוף, נכון?" ואז הבת שלי מין צ'לאק ירתה בו את ה"כבר לא. כבר אין לה". ואני חושבת שזה בדיוק הפער בין הפנטזיה, שכאילו כבר אין לי, כאילו באמת כבר אין לי. ואני חייבת להגיד שאין לי, במובן הכי קונקרטי ומשפחתי, אין לי, אבל… אבל הידיעה של איך זה מרגיש להיות בת למשפחות החטופים, והמשפחה המורחבת, ואנשים שאני מכירה אותם אישית, המשפחה המורחבת של ניר עוז, והרבה מאוד אנשים, אז אז לא. אז אני חושבת שמשפחות החטופים זה…
אילנה: זה לנצח.
כרמית: זה לנצח.
[מוזיקת רקע]
אילנה: יש משהו בקול שלך, ובאופן שבו את משמיעה את הקול הזה, שהוא כל כך משמעותי למאבק הזה. ומצד שני, אני משתגעת מזה שלא חשוב מה יקרה במאבק הזה, זה נדמה כאילו אין לו סיכוי להצליח. ובלילה שבו הוחזרה הגופה של אלעד, את פרסמת פוסט בפייסבוק וכתבת, "אולי יוכר כנפגע פעולות איבה, אבל המונח המדויק הוא נפגע פעולות הפקרה". ובאותו טקס בניר עוז לפני חודש וחצי, אמרת, "אין כפרה על הפקרה, ואין מחילה על הקרבה". את מעלה בדעתך, כרמית, את האפשרות שמדובר בהפקרה אקטיבית? כלומר, שיש מישהו שאומר, "אני לא רוצה שהחטופים האלה יחזרו"?
כרמית: פעם זו הייתה מחשבה שלא העליתי על דעתי, לא העזתי לחשוב אותה, מרוב שהיא אפלה ושחורה ומייאשת, והיום, לצערי, אני אומרת, כן, זה לא רק אי מעשים, זה לא רק אי עשייה של דברים שיכולים להציל אותם, זה עשייה אקטיבית. טרפוד, למשל, טרפוד עסקה, זו עשייה אקטיבית. להדליף דברים שאתה יודע מראש שיפוצצו עסקה, זה חבלה בכוונה ובמודע בהצלת חיי אדם.
אילנה: אבל כי מה? כי מישהו מנסה לחצוב נרטיב שיספר איזה סיפור אחר? שמה? שהם לא נחטפו, שהם נעלמו, שהם הלכו לטייל בעזה?
כרמית: קודם כל, אני חושבת שעם הזמן, כן, יש איזשהו נרטיב שאומר, "בואו נשכיח את הדבר הזה, בואו נרחיק אותו, בואו…" אה… את יודעת, אנחנו שומעים את זה מכאילו שוליים סהרוריים, אבל גם את השוליים הסהרוריים האלה, מישהו מזין אותם…
אילנה: או מנרמל.
כרמית: או מנרמל אותם, או לעשות איזשהי כתבה ב… לא יודעת מה, שמשודרת בערוץ 14, שפתאום תוהה באופן אקדמי לחלוטין מה הקשר בין מידת האמונה הדתית או שמירה על מצוות לבין יישובי הגבול ומי נפגע יותר ומי נפגע… כאילו, מה זה הדבר הזה? מה זה? איך זה… איך זה נהיה דבר שחוקרים אותו ומדברים עליו בחדשות, ואחרי זה כמובן מתנערים ממנו? אז כן, ההפקרה המתמשכת, שהיא כבר לא הפקרה, היא הקרבה. זאת אומרת, לדעת שאפשר היה להציל את כרמל גת, למשל, בפעימה השמינית שלא יצאה אל הפועל, כי חשבו שזה יעלה איזשהו מחיר גבוה מדי, או שיהיו אין ספור הזדמנויות, וכרמל גת נרצחה בשבי ואיתה חמישה חטופים נוספים. זו הקרבה.
אילנה: פתאום נזכרתי שתעודת הפטירה שקיבלת, של אלעד, היא גם כן באיזשהו אופן המחשה על הניסיון לייצר איזשהו נרטיב קפקאי כמעט.
כרמית: נכון. תעודת הפטירה שקיבלתי על אלעד אומרת שאלעד נרצח במבצע חרבות ברזל, לא מזכירה בשום צורה את העובדה שהוא נרצח בעזה.
אילנה: אז מה כתוב במקום הפטירה?
כרמית: חרבות ברזל.
אילנה: זה המקום?
כרמית: כן.
אילנה: וזה לא מתחבר אצלך לתקלה בירוקרטית טכנית?
כרמית: פנינו, כמה משפחות של חטופים שנרצחו בשבי. פנינו לשר הפנים, והוא אמר, אני מקווה שזה… שהוא אכן יעמוד במילתו, שהדבר הזה ישתנה ותהיה הכרה, בתעודת הפטירה, לחטוף שנרצח בשבי. אבל בי, קודם כל זה עורר חוסר אמון, על תשתית כבר של חוסר אמון, וכאילו, למה? למה לא כתוב התאריך המדויק שהצבא יודע לומר אותו פחות או יותר?
אילנה: אז זה מתחבר אצלך למה? לתחושה שמה?
כרמית: לתחושה שיעברו ימים, ותעבור שנה, ומשהו בבליל הקורבנות, 1,500, 1,700, את יודעת, מתווספים לזה כל יום חיילים, אנחנו כבר מנרמלים את ה"הותר לפרסום" הזה, שיגידו, אוקיי. הרי הנרטיב שראש הממשלה חותר, זה כל הזמן נרטיב שאומר, "היה אויב איום ונורא שזמם, בא עלינו לכלותינו, והם הנוראים והם המחרידים, והם אלה שרוצחים את כל החטופים שלנו".
אילנה: שזה נכון.
כרמית: שזה נכון. זה בוודאי שזה נכון, הם פלשו, הם רצחו, הם חטפו. אני לא צריכה שאף אחד יספר לי איזה אויב מרושע ואכזרי יש לנו. אני צריכה שמישהו יספר לי שאנחנו אחרים. אני צריכה שמישהו יספר לי שאנחנו לא ג'יהאד, ואנחנו לא חמאס, ואנחנו לא מקדשים מוות, ואנחנו לא חוגגים מוות, ואנחנו לא מאפשרים מוות, אלא אנחנו נוקטים בפעולות אחרות, פעולות יזומות להצלת חיי אדם. ושזה הדבר שמבדיל אותנו מהג'יהאד והחמאס. ואני חושבת באמת על ה… את יודעת, אנחנו מדברות פה היום כמה ימים אחרי שאוהדי מכבי תל אביב נקלעו ללינץ' ולפוגרום ב…
אילנה: באמסטרדם.
כרמית: באמסטרדם. ובאמת מדינת ישראל עשתה את הדבר הפשוט והבסיסי והיפה שהיא תמיד תמיד תמיד עשתה, שזה לשלוח עזרה לישראלים במצוקה, בכל מקום. ולא משנה למי, פשעת, חטאת, לא משנה, אתה ישראלי, אתה יהודי שנקלע לצרה, אנחנו עוזרים לך. ופה מתנהל מהלך הפוך. שאני באמת לא מצליחה להבין אותו. אני לא מצליחה להבין אותו, אלא אם כן אני אומרת, באמת, יש פה אינטרסים סותרים. זאת אומרת, אני זוכרת שהייתה לנו פגישה עם ראש הממשלה, והוא ישב איתנו, עם קבוצה קטנה של המשפחות, ואמר לנו "יש דברים שאתם לא יודעים, ויש דברים שאסור שתדעו, כי הם צריכים להישמר נורא דיסקרטיים. אבל תדעו לכם שזה אתם הולכים וזה שאתם לוחצים וזה שאתם זה, זה לא עוזר" כאילו ממש…
אילנה: ענית לו?
כרמית: …אמירה כזאת של "תשבו בשקט". אני חושבת שזו… באמת מאוד מאוד רציתי להאמין לו, מאוד רציתי להאמין לו, וגם לכמה דקות, אפילו לכמה שעות האמנתי לו. האמנתי לו שהוא באמת רוצה, הוא באמת עושה הכל, ואני ממש זוכרת שכמה שעות אחרי זה, פשוט ראיתי אותו בטלוויזיה, ו… אומר דברים הפוכים. אבל את יודעת, זה לא מה הוא אומר, זה מה הוא עושה.
אילנה: אני חוזרת לטקסט המיוחד הזה, שכתבת ואמרת בבית העלמין של ניר עוז "צריך חוסן, אמר לי אלעד" אמרת שם, "ובשנה הזאת מצאתי חוסן. מצאתי אותו בכוחות הגוף והנפש של אמי, בכוחות להיאבק יחד על החזרת חטופי ניר עוז. בחברות הקיבוץ שחזרו מהשבי ולוקחות חלק במאבק על מי שנותרו מאחור. ביכולת של אחרים לחלום ולרקום, בנייה ושיקום, מצאתי חוסן בכוחות של קהילת ניר עוז כולה, הקהילה השכולה שלי". איכשהו, כרמית, בשנה האחרונה, כאילו חזרת לקיבוץ. גם הרווחת את הקיבוץ, וגם הפסדת אותו, בבת אחת, נכון?
כרמית: ממש ככה, ממש ככה. אני… אני חושבת שבאמת חלק מהעצב זה גם געגוע, געגוע מאוד מאוד עמוק, כאילו ניר עוז זה מקום שטבוע בי, ואני מכירה בו כל מילימטר וכל גומה זה סיפור, וכל תפוז וגזר ששלפנו, ו… והאורווה והסוסים, ואלף ואחד דברים, והאנשים, כל בן אדם קשור באיזשהו סיפור ילדות כזה או אחר. אז ניר עוז זה מקום שמאוד מאוד קשה לי להגיע אליו היום, אני מגיעה לניר עוז רק להלוויות, או לטקסים, או לאזכרות. אבל אפילו סיור לא הצלחתי לעשות.
אילנה: לא הצלחת?
כרמית: לא הצלחתי לסייר, לא הצלחתי להיכנס לבית של ההורים שלי, לא הצלחתי להיכנס לבית של אחי.
אילנה: עד היום לא נכנסת לבית של אבא ואמא?
כרמית: לא.
אילנה: ולא לבית של אלעד?
כרמית: לא, לא. הכי קרוב שהגעתי זה להתראיין מחוץ לבית של אלעד, וזה היה לי מאוד מאוד קשה. גם לעצמי אני משתדלת להיות קשובה, ולא להעמיס על עצמי יותר ממה שאני מסוגלת. אבל… אבל אולי אני אצטרך, כי אולי לא תהיה הזדמנות אחרת. הבית של ההורים שלי מיועד להריסה, יצטרכו להרוס אותו בקרוב, הוא לא… עלול להתמוטט, חלקו שרוף. וכן, זה מאוד מאוד קשה. אני מרגישה שהרווחתי וגיליתי מחדש המון המון אנשים. תמיד ידעתי שניר עוז זה קיבוץ מיוחד ושאני אוהבת מאוד את האנשים בו, ומרגישה בו מאוד אהובה גם. אני חושבת שבאמת מה שהרווחתי בשנה הזאת זה שהרגשתי שאני מצליחה לתת קול להרבה אנשים בקהילה שהקול שלהם פשוט נדם. שהם מפורקים מדי או חלשים מדי, והיכולת לתת קול גם עזרה להם, אבל גם עזרה לי במובן הזה שהיא נתנה לי תפקיד.
אילנה: אבל בסוף יש את עצמך. אני רוצה לשאול אותך שאלה אולי לפני האחרונה. מדברים עכשיו על החטופים, שכבר אין להם רזרבות גופניות ונפשיות, ומי יודע איך ואם הם יעברו את החורף. את מרגישה שלך עוד יש רזרבות?
כרמית: את יודעת, אני כתבתי אתמול לחברה שאני מרגישה שגם הרזרבות הנפשיות שלי אוזלות. ואז חשבתי על זה שכאילו אי אפשר להגיד את הדבר הזה כי…
אילנה: אין לך את הפריבילגיה?
כרמית: אין לי את הפריבילגיה ולי יש בית, ויש לי אוכל במקרר ויש לי מה ללבוש. אבל אני כן… כן אומרת את זה בכל זאת, כי אני מרגישה שזה באמת משהו שהמשפחות, משפחות החטופים, מאוד… את יודעת, כל הורה וכל בן משפחה ייאבק על המשפחה שלו בכל כוחותיו. אבל הכוחות נחלשים. ובמובן הזה אני באמת רוצה להגיד שזה לא מאבק של משפחות החטופים, זה לא יכול להיות רק המאבק שלנו. זה חייב להיות המאבק של כל החברה הישראלית, ושל כל מי שרוצה שיהיה לנו פה איזשהו בסיס משותף. כי אני מרגישה שבאמת הדבר המשותף הזה של ערבות הדדית, של… שלא מפקירים אף אחד מאחור, של "ישראלי דואג לישראלי", הדבר הזה נשחק. וחייבים להציל, וחייבים להחזיר לקבורה את מי שאי אפשר להציל בחיים. אבל המעגל הזה, הפרק האיום, הנוראי, המדמם, המביש הזה, חייב לבוא לסיומו באופן שיאפשר לנו להשתקם.
אילנה: את אמרת עכשיו משהו כל כך חשוב על זה שזה לא יכול להיות רק המאבק של האנשים שכבר אין להם כוח להיאבק. ואני נזכרת שרוני, אבא של דורון שטיינברכר, שנחטפה משיכון "דור צעיר" בכפר עזה, ואת מחוברת גם לכפר עזה, כי…
כרמית: נכון.
אילנה: הבן הזוג שלך הוא משם. והוא אמר שהוא הפסיק לענות לטלפונים, הוא אמר את זה בראיון לרן שמעוני בהארץ. שיש לו רשימה ארוכה של אנשי קשר שאליהם מוצמדת ההנחייה "לא לענות". אין לו כוח, הוא לא מסוגל, רק טלפון אחד הוא רוצה לקבל ולענות שיגידו לו שדורון חזרה. וכשקראתי את זה הבנתי שאין לנו סיכוי להבין איך רוני קם בבוקר ואיך הוא הולך לישון, ואיך איילת אמא של נעמה ואיך אמא של לירי, ואיך כל המשפחות של החטופים חיות. אז מה אין לי סיכוי להבין, כרמית?
כרמית: שזו אימה שאי אפשר לברוח ממנה. אי אפשר לברוח ממנה ולו לרגע אחד. את הולכת להתקלח ואת חושבת על המקלחת שאין… אין לאלעד. אני אוכלת ואני חושבת על מה הוא לא אוכל. אני מנסה לישון ואני חושבת על זה שהוא לא יכול לישון. אני שומעת מוזיקה ואני חושבת על מה שהוא לא יכול לשמוע. זה… זה פשוט חיים בחנק. כל הזמן הרגשתי שיושב לי פיל על החזה, באמת חוסר יכולת לנשום. אז באמת אני אומרת, הלוואי, זאת אומרת, בכל רגע נתון הייתי מעדיפה שאלעד ימשיך לסבול בשבי מאשר למות. אבל אני אומרת, לפחות הדבר היחידי שאמרתי, לפחות הוא כבר לא סובל, וזה גם הדבר שאני אומרת לאמא שלי ברגעים קשים, לפחות הוא כבר לא סובל. אבל איזה עולם דפוק זה שזה נחמה. שלהתנחם במישהו, שלהגיד "הוא לא סובל", כי הוא לא יודע כמה זמן עוד לא יבואו להציל אותו. את יודעת, אלעד מת ביום המאה ומשהו.
אילנה: היום ה-183.
כרמית: בדיוק, ואז אני אומרת, עוד… עוד לחיות אחרי זה שנה, בידיעה שלמדינה שלך לא מספיק אכפת ממך כדי להציל אותך, ויש לנו קצה, באמת מאוד מאוד מופקר של… של ממשלה, שבאמת משיקולים פוליטיים קרים, לא מוכנה לעשות את הדבר האחד שהיא אמורה לעשות, שזה לחתום היום על הסכם שישחרר אותם, בתמורה לסיום המלחמה.
אילנה: ככה פשוט. כרמית, שאלה אחרונה, ממש. דיברנו על זה, נדמה לי, באחת השיחות שלנו, על זה שהטראומה הזאת מסרבת להסתיים. אז אנחנו לא יכולות אפילו להתחיל לדבר על פוסט-טראומה. את מדמיינת את היום שבו את תסתכלי אחורה על השנה הזאת כפרק נוראי, אבל פרק מן העבר?
כרמית: זאת הייתה המחשבה שלי, את יודעת, באיזשהו שלב, כש… כשלא חזרתי לעבודה, כי הייתי רק במאבק, אז ביקשתי ככה, במין מחשבה, אמרתי להם, "בבקשה, תיתנו לי שנת אבל", ונתנו לי את הזמן הזה, ואז אמרתי, טוב, אחרי שנה אני ארגיש אחרת.
אילנה: נגמרה שנה.
כרמית: נגמרה שנה, ואני מרגישה שהדבר הזה לא נגמר. זאת אומרת, יש חוסר סנכרון היסטרי בין הקצב שבו העולם חי. אנשים חיים, וילדים הולכים לחוגים, והולכים לגן, והולכים לבית ספר, ואני צריכה גם לתפקד כאמא ולעשות את כל המטלות האלה, ובפנים אני כל בוקר קמה ואומרת, מתן עדיין מופקר. גדי עדיין מופקר. ארבל אולי, חס וחלילה, מישהו מסתכל עליה או נוגע בה. זה מחשבות שכל הזמן מתקיימות, ומה אני עושה? במשאלה שלי אמרתי, ברור שאחרי שנה אני אהיה במקום אחר, אני ארגיש אחרת. אבל אני באמת מרגישה שאנחנו באותו מקום, עד שהדבר הזה לא יסתיים, עד שלא נקבל החלטה, שאני אומרת, אמיצה. היא לא אמיצה, היא בסיסית, היא אלמנטרית, היא הרף התחתון. זה בלתי נתפס הדבר הזה.
אילנה: אני נזכרת במשפט שג'ו ביידן, שנפרד עכשיו מהבית הלבן, אמר לליאת אצילי כשהוא פגש אותה, והוא איבד את אשתו ובתו בתאונת דרכים, והוא אמר לה "אני יודע שיום אחד את תסתכלי אחורה, תזכרי בבעלך שנרצח ותחייכי". אני מקווה, כרמית, שיום אחד תסתכלי אחורה, ותזכרי באלעד ובאבא שלך רמי ותחייכי.
כרמית: אני רוצה להגיד שבאלעד אני נזכרת המון המון בחיוך, כי הוא באמת היה אדם מאוד מאוד מצחיק, וגם באבא שלי, שבאמת היה… בשניהם היה משהו כזה מאוד ילדי. ואני אסיים אולי באנקדוטה קטנה של… שעכשיו היה משהו בתוך ניר עוז, שקשור לאיזשהי הצבעה על "כן חוזרים לניר עוז", "לא חוזרים לניר עוז", "מי יכול", "מי לא יכול". ולנו ברור שאמא שלי לא תוכל לחזור לניר עוז. אבל כשהיא הצטרכה להצביע, וניסינו ככה, את יודעת, מהטלפון וכל הדברים הדיגיטליים…
אילנה: להצביע באפליקציה…
כרמית: להסביר לה איך, כן, במקום את יודעת לבוא לקיבוץ, לשים את הפתק…
אילנה: באסיפת קיבוץ, וגם לרכל אחר כך על מי שהצביע אחרת.
כרמית: בדיוק בדיוק, ולחכות שירמי שפיר, שגם הוא נרצח בשבעה באוקטובר…
אילנה: יספור…
כרמית: יספור את הקולות, ויפרסם אותם. אז באמת הדבר הזה היה איזה קרן… קרן אור, איזה אלומת אור נורא בוהקת, שהרגשתי ש… הנה, בתוך כל הדברים שאני לא יודעת, ולא מבינה, ולא מוכנה לקבל, ולא יכולה לעכל, הנה יש דבר ברור, אבא שלי ואלעד היו רוצים שניר עוז תקום.
אילנה: וככה אמא הצביעה.
כרמית: וככה אמא הצביעה.
אילנה: כרמית פלטי קציר, תודה רבה שבאת.
כרמית: תודה לך, אילנה.
[מוזיקת סיום]
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה לאילנה דיין ולכל צוות התוכנית "עובדה" שפותחת עונה חדשה ומרתקת ביום חמישי. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק. תחקיר והפקה, דניאל שחר, שירה אראל ועדי חצרוני. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários