אחד ביום - ישראל במלחמה: היום הראשון

אתמול קרה מה שמעולם לא דמיינו שנחווה בימי חיינו. יישובים שלמים נכבשו, משפחות שלמות ישבו בשקט כי מעבר לדלת מחבלים שרוצים לטבוח בהן. יש הרבה שאלות - איך זה קרה, ולמה, ומה לא נעשה. שאלות שאי אפשר באמת לספק להן תשובות עכשיו, בסוף היום הראשון של מלחמת אוקטובר 23. אז הפעם, נקשיב לתושבים בדרום, לחוויות שלהם, למה שקרה שם אתמול - ביום שאחריו ישראל כבר לא תהיה אותו הדבר.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/10/2023.

אלעד: היום יום ראשון 8 באוקטובר ואנחנו אחד ביום מבית N12.

אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום בכל יום.

אין באמת מילים שאפשר להגיד. אין באמת מילים שיכולות בכלל לתאר את התחושות, את העצב, את הכעס. הרי האלימות והטרור לא זרים לנו. לנו שעברנו מלחמות, שעברנו את האוטובוסים המתפוצצים, את המחבלים המתאבדים בבתי הקפה, את רבבות הרקטות.

אנחנו שחשבנו שאלו היו הימים הגרועים ביותר שקיווינו שלא יהיו עוד ימים נוראים כאלה או ימים נוראים מאלה. לא דמיינו שבימי חיינו נחווה את מה ששמענו עליו בסיפורים ספרי ההיסטוריה - יישובים שלמים שנכבשים, משפחות שלמות שיושבות שעות בשקט כי מעבר לדלת יש המון שרוצה לטבוח בהם. לא העזנו להרשות לעצמנו אפילו לדמיין שיום כמו אתמול יכול לקרות. לא בישראל, לא לנו, לא עכשיו.

יש המון שאלות איך זה קרה? למה זה קרה? מה נעשה? מה לא נעשה? ולכולן, וכל השאלות האלה ולאחרות יהיו תשובות, תשובות שאי אפשר באמת לספק עכשיו, סוף היום הראשון של מלחמת אוקטובר 23. אז היום נקשיב, נקשיב לאנשים שהיו בדרום, נקשיב לחוויות שלהם, נקשיב למה שקרה שם אתמול. היום שאחריו ישראל כבר לא אותו הדבר.

אזרחית 1: לפני ארבעה ימים בשלישי לאוקטובר קמנו לבוקר שהתחיל עם פיצוצים עזים וירי לא מאוד מאוד שונה מבחינת הקולות מהבוקר שקמנו אליו היום. אני כחקלאית גם יש לי עובדים תאילנדים וככה ראיתי אותם מסתכלים להבין מה זה כל הרעש והפיצוצים האלה והלכתי להגיד להם שההודעה שקיבלנו כרגע מגורמי ביטחון שמדובר באימונים תקינים של החמאס.

זה היה נשמע כמו שדה קרב, אבל מבחינתנו זה אימונים תקינים של החמאס. אני באותו רגע שאלתי את עצמי למה הם מתאמנים? לאן הם מתאמנים?

ולא עברו ארבעה ימים וגילינו. אני שואלת את עצמי, רק אני שאלתי את עצמי למה האימון הזה מיועד?

אזרח: באמת קמנו בבוקר לבוקר רגיל הרגשנו שאנחנו באיזשהו משהו גם כשהתחיל הירי. נורא ואיום וקשה ומורכב, אבל מה שאנחנו מכירים. אוקיי, אז הולכים רגע לממד ואז יוצאים וימשיך היום. אה לא זה סבב, טוב אז נכנסים למוד סבב.

אבל אתה יודע, החוויה הזאת היא פתאום שמצאתי את עצמי שאנחנו שומעים קולות בגג. אנחנו שומעים שכזה רחוב לידנו יש מחבלים על גג ומנהלים מולם לחימה. אנחנו נועלים ועושים תורנות על מי מחזיק את הידית של הממד כדי שאם מהצד השני מישהו ינסה לפתוח אותה, אז נוכל לעצור אותו. אתה יודע, לא היה בקלפים, לא…

לא חשבנו, זה לא היה משהו שחשבנו שיקרה ככה לכל כך הרבה זמן.

אני חושב שנקודת השבירה הייתה לראות את הסרטון, זה היה ממש בהתחלה, של הטנדר עם החמאסניק עם החמאסניקים שיושבים איזה 5, 6, 7 חמאסניקים. ברחוב פה המקביל בסבבה שלהם. משהו כזה, נמצאים שם פורקים, מסתדרים בצורה מסודרת. אז אני חושב שזאת הייתה נקודת האוקיי פאק, כאילו אנחנו באירוע אחר.

אזרחית 2: הבנו את זה שדקות אחרי האזעקות התחילו ירי עם הקליעים מאוד מאוד קרוב. זה היה ברור שהירי הזה ממש בתוך וסמוך לבתים. זה היה לנו ברור מיד שזה משהו אחר לחלוטין, כל הקליטה קרסה.

כלומר, לא היה אפשרות לא להוציא שיחות ולא לקבל ורק אחת להמון זמן הצלחנו ככה לקבל איזה רצף של כמה וואטסאפים ומזה ידענו פחות או יותר מה קורה. אבל זה הצריך יציאה מהממד בשביל לדעת. אז ממש שקלנו את צעדנו כל פעם שהיינו צריכים להתעדכן אחת לכמה זמן.

להכניס שתיה, להכניס אוכל ואפילו להכניס קצת אוויר כי חדר סגור עם מספר אנשים בממד, בסוף גם האוויר נגמר.

אזרחית 3: יש לנו מחבלים שעוברים בין השכונות ועושים בלגן. וכיתת כוננות מסתובבת ואני שומעת ירי מכל מיני סוגים של רובים, כל מיני. ואנחנו ממש מפחדים, אנחנו לא יודעים מה לעשות. אנחנו משתדלים לעדכן אחד את השני במצב. אני בת 21, השתחררתי, הייתי בצאלים עד לפני בערך חצי שנה. הייתי חמליסטית, אני מבינה את העניין. מאוד מפחיד, מאוד מלחיץ הירי. יש כבר מספר אנשים שפצועים. בעייתי מאוד.

אלעד: יש דבר אחד שחזר בשיחות שעשינו ובעדויות ששמענו מתושבי הדרום. תחושה אחת שהייתה זהה אצל כולם - חוסר אונים.

דורון משדרות למשל, הוא ראה על הבוקר את החמושים של חמאס יוצאים מטנדר ברחוב לידו, ליד הגן של הבת שלו. בשנייה הוא היה צריך לאלתר משהו כדי לשמור על המשפחה שלו בחיים.

דורון: מאוד מהר נעלנו, עשינו פה איזשהו סיבוב בכל הבית, סגרנו את כל החלונות, נעלנו את הדלת, שמנו עליה כיסא והתבצרנו בממד. לקחנו כיסאות סכינים מהמטבח, לא בטוח שהיה לנו מה לעשות איתם. אבל אתה יודע, מתוך איזשהו רצון להחזיק באיזושהי תחושה שאנחנו יכולים להתגונן וננעלנו בממד.

אלעד: וסכינים דורון כי זה כלי הנשק הראשון שהיה זמין לכם?

אלעד: כן, בוודאי. זאת אומרת, אוקיי, עם מה אני יכול להתגונן במצב כזה? סכין זה מה יש. אבל מראש אתה יודע, מה שרצינו זה לא להתגונן עם סכין, אלא פשוט לנעול את הממד. ניסינו כזה להוציא את הידית של הצד השני כדי שאי אפשר יהיה לפתוח. לא הצלחנו, הדלת פה קצת מסובכת, אבל עשינו תורנות כאילו לאנשים שנשענים על הידית כדי שאם מישהו ינסה לפתוח אותה מצד השני, אפשר לעצור אותו במקום.

אזרחית: הם חדרו, חדרו לבית שלנו. הם ניסו לפתוח את הממד. שיט הם עכשיו נכנסו עוד פעם. בבקשה תשלחו מישהו לעזור לנו. קבוצות אמהות שלנו זועקת. הם היו בבתים של הרבה אנשים. בבקשה, בבקשה תבואו לעזור לנו. זה מרגיש שאין פה צבא, אין אף אחד חוץ מחברים של הכיתת כוננות פה שהם מתרוצצים. מה קורה פה? מה קורה? למה לא באים לעזור לנו? בבקשה אנחנו פה עם ילדים. בעלי מחזיק את הדלת של הממד. עכשיו הם יורים צרורות על החלונות של הממד, צרורות ושלושת הילדים שלי פה איתי גם. והכלבים שלנו מפחדים להיכנס לממד אז הם היו בסלון. Maybe they killed them, i don't know.

אבל פשוט אנחנו מרגישים שאנחנו לבד ואין מי שיעזור. בבקשה, בבקשה, יש פה הרבה משפחות שהן בוערות. יש פה בנות של כיתת הכוננות, שהבעלים שלהן יצאו לכיתת כוננות והן לבד עם הילדים והן גם דואגות שיכנסו אליהן הביתה. נכנסו פה להמון בתים. בבקשה, בבקשה שמישהו יבוא לפה כבר.

אלעד: היו מי ששמעו את המחבלים של חמאס בחוץ ממש מעבר לדלת מנסים להיכנס והיו כאלה שהצליחו. במהלך היום פורסמו סרטונים של מחבלים בבתים של תושבים, מחזיקים אותם כבני ערובה באיומי רובים. באחד היישובים מחבל אפילו השתמש בטלפון של בת משפחה ושידר לייב בפייסבוק.

מחבל: give me your i.d, your i.d

אזרחית: In the car, in the car, outside in the car

ילד: אבא.

[ערבית]

ילד: מה עושים לנו? מה עושים לנו?

אמא: לוקחים אותנו כבני ערובה.

ילד: הם יהרגו אותנו?

אלעד: מחבלים תיעדו עוד ועוד סיטואציות כאלה. חטיפות שהופצו בזמן אמת.

אזרחית: אני צריכה עזרה, חטפו את אבא שלי. כי ראיתי תמונה בטלגרם מחדשות עזתים של תמונה שלו בעזה. כנראה שאמא שלי הייתה איתו וסבתא שלי שמעה על זה, אז היא נסעה אליהם גם הביתה והוא ניסה להגן עליהם אז לקחו אותו לעזה. [בוכה] לקחו אותו. אבל הוא כתב לי, הוא כתב לי שנכנסו וחוטפים אותם, הוא כתב לי ואני לא, אין לי מה לעשות עם זה, לא, אין לי מה לעשות.

אלעד: וזו תחושה של חוסר אונים. לאנשים שהיו שם, לקרובי המשפחה שראו את התמונות מרחוק. חוסר אונים היה גם עבור מאות צעירים שבילו במסיבה טבע לא ממוגנים. המקום שהיה אמור להיות הכי משוחרר, הכי חופשי.

אזרחית: היה באמצע המסיבה באמת ווליום מטורף במסיבה מטורפת וענקית. פתאום צבע אדום, כיבו את המוזיקה וכולם התחילו כבר להתנער. היה לנו, היה קצת זמן גם לקחת דברים, לארוז את הכל, להתפנות, וזה חייבים לפנות. ואז התחלנו לקחת את הדברים שלנו, ישבנו כזה, זה חצי שעה התמהמהנו. פתאום משום מקום נכנסים יריות. התחילו לירות לכל כיוון ואני לקחתי את המפתחות של הרכב, פשוט הנעתי והתחלנו להתקדם לכיוון, לצאת מהיריות, לצאת מהיריות. [רעש אמבולנס] ובאיזשהו שלב הם עקפו אותנו, התחילו לירות לנו על הרכבים. היה מלא מחבלים על יריות, מלא זה, מלא מלא זה והגענו לאיזשהו מקום שכולם עצרו את הרכבים, פשוט כולם העמידו את הרכבים והתחילו לרוץ. [קולות האנשים הבורחים]

ואז כשהם התחילו לירות פשוט נכנסתי לתוך עץ, שיח כזה והם פשוט התחילו לרסס על אנשים וראיתי מלא פצועים, זרוקים, ואני בתוך עץ כאילו מסתכלת ואני אומרת כאילו, מה קורה פה? ואני רואה את הפנים שלהם, ומדברים בערבית ומקללים אותנו והייתי לפחות כמעט שעה בתוך שיח כזה של עץ, לא זזתי. הייתי פשוט כאילו והכל חולף מול העיניים והם לא מבחינים בי ואחרי שעה כזה פתאום נהיה נסיגה. פתאום הם עזבו, כאילו המשיכו לנסוע, כאילו עזבו את המקום, ראו שהכל השטח כאילו נקי. ראיתי פתאום מתקרב טנק, והטנק הזה, אמרתי, ממש, יש יוצאת מכאן, בא לחלץ אותי טנק, ואני כזה כולי מאושרת. 'תכניס אותנו לטנק' -'אני לא יכול להכניס אותך, יש לי הרוג בתוך הטנק', ואמרתי, 'אבל כן, אבל הוא הרוג ואנחנו פה כאילו חשופים, כאילו, מה אנחנו אמורים לעשות?'

ומלא שוטרים מסביב, כולם כאילו מכוונים לכיוון המחבלים, לכיוון, לא יודעים לאיזה כיוון, מאיפה הם מגיעים, מאיפה זה, ואז הרגשתי שאני לא בטוחה, ובאמצע השטח יש, באמצע, ממש כאילו, לקחתי את עצמי, וצרחו עליי, 'ומה את עושה?' והתחלתי, והתחלתי, דפקתי באמת ריצה, ואז התחלתי להזדחל במשך שעתיים עד למטה של תפוזים, ושם כבר מצאתי את הכמה שכאילו להגיע לשקט. לפחות, זה מטורף, זה אי אפשר, מחזות קשים, אי אפשר. לא יודעת איך אפשר בכלל להתמודד, איך לחיות, איך אפשר להמשיך בכלל?

אלעד: והיה כמובן גם את חוסר האונים של ההורים שלהם, שלא הצליחו ליצור קשר, שעות, והם נסעו לבד, לחפש את הילדים, בין מרכזים מאולתרים, בין בתי חולים, אפילו בשדות.

חוסר אונים שמלווה בחרדה ובהלם של עשרות שנלקחו לעזה, של מאות שנמלטו ממחבלים ומאות שיצאו לחפש אחריהם, חוסר אונים של אלפים שישבו שעות על גבי שעות בחדרים ממוגנים.

אזרח: עייף נורא. יש איזו תחושה של ירידת מתח, אבל עדיין אני כזה עם המון המון חוסר ודאות.

אלעד: זה הרוגש בשדרות במשך כל היום וגם בשעות הערב המאוחרות.

אזרח: מה שאומרים, כרגע עדיין אסור לנו לצאת מהבתים. עדיין יש דיבור על מחבלים בעיר, יש כאילו הצהרות סותרות, שכאילו חלק מהערוצים מפרסמים שהושגה שליטה בעיר, אבל עדיין מדברים על זה שבתחנת משטרה, כי היא ממש קרובה לפה, אז עדיין יש לחימה. זה כאילו, על פניו נראה שאנחנו לקראת סוף האירוע, אבל היינו בטוחים שאנחנו לקראת סוף האירוע גם לפני חמש שעות, אז לא יודע.

אלעד: וזה הורגש במושב יכיני, המרוחק יותר.

אזרח: אני שומר על הדלת בבית, מפוחד. דואג לילדים שלי, לאשתי, לאמא שלי שפה איתי.

לא מאמינים שזה קרה. לטילים אנחנו רגילים, אבל מחבלים בתוך המושב זה כבר משהו שלא… מעולם לא ידענו, אנחנו יחסית רחוקים מהגבול, לא האמנו שיגיעו אלינו.

אלעד: מה הכוונה 'שומר על הדלת', תסביר לי.

אזרח: שומר על הדלת, הילדים בממד, אני יושב ליד החלון, בזווית על הדלת, עם הנשק. למקרה שיגיע מישהו שהצבא לא יחסל, אני אנסה לחסל.

אלעד: וחוסר האונים הזה הורגש גם בנתיב העשרה.

אזרחית: אני לא יודעת אם אני יכולה להגיד שאני בסדר, אני לא יודעת איך אני, אני שואלת את עצמי איך אני ואין לי תשובה. התחושה הקשה באמת הייתה כשהאירוע התחיל להסתיים, ולאט לאט הגיעו שמות ההרוגים, וזה עוד חבר וזה עוד חבר וזה עוד ילד וזה עוד מכה וזה עוד משפחה, ושם זה היכה בנו. המושב שלנו ואני מניחה שהאזור שלנו, לא יהיה כמו שהוא היה.

אלעד: מי הם, ההרוגים? מה את יכולה ללמד אותנו על מה שקרה ביישוב שלכם, מהשמות שראית בינתיים?

אזרחית: חלק גדול מההרוגים אצלנו לצערי הרב הם חברי כיתת כוננות, שהיו הראשונים לנסות ולהגיב למצב, שמות רבים רבים. הם או אנשים שנרצחו בביתם או אנשים שהגיעו לבתים על מנת לנסות להגן על התושבים, וכן, הם אנשים, למעשה הקריבו את חייהם בשביל לנסות ולהגן על משפחות אחרות. למעשה אין לי מילים להביע כמה הוא נאצל, ולצערנו המחיר הוא כבד מאוד.

אזרח: המוח חושב על הכל, אני אגיד לך את האמת, בשנייה שתהיה אפשרות לצאת מהיישוב, באישור של הצבא כמובן, אנחנו לא נהיה פה. וזה פעם ראשונה, אני אומר לך, זה פעם ראשונה שאנחנו עוזבים את המושב. מעולם לא עזבנו בשום מבצע את המושב. תמיד נשארנו, הפגענו חוסן, האמנו בצבא, האמנו בכוחות הביטחון, אבל אחרי היום, ההרגשה שהופקרנו. באמת אני אומר לך, אני אומר, הופקרנו.

אלעד: ותגיד, אתם תחזרו?

אזרח: אני אגיד לך את האמת, אחרי היום הזה אני פשוט לא יודע. אני כרגע לא מסוגל לחשוב אם אני יכול, שהילדים שלי יסתובבו ברחוב. אתה יודע מה היה קורה אם זה היה קורה שעתיים אחר כך? אנחנו היינו אומרים להיות היום כל המושב, זה מושב דתי, כל המושב היום, שעה שבע וחצי היינו אמורים להיות בבתי כנסת, בחגיגות של שמחת תורה. בשעה תשע כבר כל הרחבות של הבתי כנסת בחוץ, עמוסות באנשים, בילדים, בתינוקות שמכניסים לברכות. אני פשוט לא רוצה לדמיין מה היה קורה אם זה היה שעתיים אחרי.

איך נתפסנו ככה?

זה, תקשיב, זה מחדל, ואני אומר לך את האמת, בתור איש ימין. כל ההנהגה, כל ההנהגה שלנו, אחרי שהמלחמה הזאת תיגמר, צריכים לשים את המפתחות וללכת הביתה.

אלעד: דורון, אתם תישארו בשדרות?

דורון: תראה, צריך להפריד את השאלה הרציונלית, התיאורטית מהשאלה בפועל. האם אני מבין את הבעייתיות שיכול להיות בלגור פה ולגדל משפחה? ברמה האינטלקטואלית כן. אבל זה בשביל, כאילו, זה הבית שלי, זה מה שהפך להיות הבית שלנו, כאן אני גר, כאן המשפחה שלי, כאן הילדים שלי. אני לא רואה אותי עושה את זה כמו שאני לא רואה את עצמי, עוקר לעצמי איזשהו איבר. זה פשוט הפך להיות המקום שבו אנחנו גרים.

אלעד: הילה, את נולדת בנתיב העשרה, כל החיים שלך את חיה שם. אחרי האירועים שראינו היום, את תישארי?

הילה: אם היית שאל אותי את זה בכל אחד מהסבבים הקודמים, התשובה הייתה חד משמעית, מאז ומעולם ולעולם. הערב הזה אני לא יודעת לענות על השאלה הזו.

אלעד: כי מה השתנה בתחושה שלך?

הילה: אולי הסיפורים שסיפרנו לעצמנו. שהחיים שלנו הם טובים מספיק ששווה להילחם עליהם. שאנחנו נייצר חיים, נצליח לייצר חיים טובים וקהילתיים ויפים, נוכל להתגבר על הכל.

וכשהתפרסמה רשימת השמות הארוכה, אבל הלא מלאה, כי יש עוד שמות עדיין לא ברשימה הזו, אתה שואל את עצמך, אם החיים שיצרת, שווים את הרשימות האלה. אני תמיד אמרתי כל השנים, שזה נפל במשמרת שלנו, ההגנה על גבולות המדינה והצורך להיות חזקים והצורך להיות עורף חזק וכל המילים הגבוהות והנכונות האלה שתמיד צריך להגיד, וגם הייתה תקופה שהאמנתי בהם.

אבל אני גם אמרתי שמדינת ישראל שהזניחה את תושבי העוטף על הגבול במשך למעלה מ-20 שנה, ואני לא אומרת את זה מאתמול, אני אומרת את זה כבר כמעט 20 שנה. התחושות הקשות של ההזנחה שהיו לאורך כל השנים, עד שהוא כבר לא קיים.

אני לא חושבת שמחר אפשר יהיה לדבר על חוסן של העוטף. אני לא חושבת שהדבר הזה קיים, ואי אפשר לצפות מאזרחים לחיות בצורה שהאין פתרון לזה הוא כל כך דרמטי.

אלעד: וזה היה אחד ביום של N12.

האורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה, רוני הרניב, שירה הראל, עדי חצרוני ודני נודלמן.

על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה