שבעה באוקטובר - שתי מילים שטעונות בכל כך הרבה פחד, כאב, עצב והלם. היום אנחנו מציינים שנה ליום שבו העולם של כולנו התהפך, שנה שבמהלכה סיפרנו את סיפורי החטופים שחזרו ואלו שעוד שם, סיפורי הנרצחים, הפצועים, ההנהגה והצבא. סיפרנו על התושבים שאיבדו את הבתים, ועל הלוחמים והאזרחים שהחליטו להתנדב ולעזור כל אחד ואחת בדרכם. מאות סיפורים נולדו ברגע הכי קשה שחווינו כאומה בדיוק לפני שנה. הפעם, אנחנו עם שני סיפורים. גם הם מתחילים בשבעה באוקטובר, וגם הם צמחו מטראומה וכאב - אבל בשני הסיפורים האלה של קהילת בארי יש גם תקווה, שיקום וצמיחה של מי שהרימו ראש, והחליטו לא רק לחיות או לשרוד: אלא גם לשגשג ולהביט קדימה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/10/2024.
[מוזיקה נוגה]
היום יום שני, שבעה באוקטובר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12.
אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי לזכור מה קרה לנו בדיוק לפני שנה.
[הקלטה] דובר 1: "תראה, פירק ת'בית, תראה". [הד]
[הקלטה] דוברת 2: "אמאל'ה, מקווה שהם יצאו מהבתים, יא רבי".
[הקלטה] דובר 3: "הבניין אצלי נפל".
[הקלטה] דובר 4: "הנה, זה מתחת לבית, תראה. מסכנים יש שם צעקות, עניינים, לא יודע מה הולך שם".
[הקלטה] ניר דבורי, חדשות 12: "שלום, בוקר טוב לכם, השעה רבע ל-7 ואנחנו במשדר חדשות מיוחד בעקבות מטח טילים ורקטות שנורה לשטח ישראל…"
[הקלטה] דוברת 5: "מה זה? זה מכוניות שמתפוצצות. לא זה לא אמיתי".
[מוזיקה]
[הקלטה] רוני אשל: "קבלו ש-4 אנשים רצים לי לגדר, אשרו קבלה. קבלו שאני מזהה שני אנשים חמושים רצים לגדר, אשרו קבלה. אשרו קבלה. קבלו ששני אנשים עם מטען פוצצו את השעון חול, אשרו קבלה. הם נמצאים מול החור, כרגע עוד לא חצו, אשרו קבלה".
[הקלטה] תצפיתניות: "אשרו קבלה [ 3 ביפים של מכשיר קשר]. אשרו קבלה. אשרו קבלה [מוזיקה מתגברת ומסתיימת]. אשרו קבלה."
[הקלטה - חדשות 12]
דני קושמרו: "אנחנו ממשיכים בסוג של סבב. מעלים תושבים בשידור הזה, שהבתים שלהם בוערים. אופיר, אנחנו חוזרים אליך בסופה, הקרב נמשך שם".
אופיר: "כן, כן, יש עלינו יריות עכשיו".
דני קושמרו: "עכשיו, ברגעים האלו?".
אופיר: "ברגעים האלה, כן. יורים עלינו על הבית, יורים פה על כל הבתים מסביב, אנחנו לא מפסיקים לשמוע יריות".
דני קושמרו: "זה…"
אופיר: "אנחנו לא יודעים אם צה"ל פה, אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו יודעים ש-5 אנשים, אזרחים שלנו נלחמים בחוץ. היריות לא מפסיקות, אני לא יודעת אם אתם יכולים לשמוע את זה".
[מוזיקה]
[הקלטה] סא"ל במיל' ערן מסס: [צועק] "יש פה מישהו עם סימן חיים? שייתן לנו סימן חיים. מישהו עם סימן חיים?"
[הקלטה] חן גולדשטיין אלמוג: "7 דקות, אנחנו בעזה. אני זוכרת את המבטים של הילדים בדרך ל… לעזה, מבטים מאוד עמוקים, מבוהלים, אליי. [מוזיקה מסתיימת] הקלות הבלתי נסבלת שזה קרה, גם המהירות, ה… אני… היינו בשוק".
[הקלטה - שיחת טלפון]
ליאל, מוקדנית משטרתית: "אנחנו צריכות לנתק את השיחה, בסדר? תתחבאי, ת… תמצאי מקום להתחבא, שימי את הטלפון על השתק שלא ישמעו אם ימצאו… ותישארי זמינה. בסדר?"
עדן ירושלמי: [בשקט] "תמצאי אותי, טוב?".
[מוזיקה]
אלעד: הקולות של שבעה באוקטובר. קולות שנצרבים במוח, נצרבים בעור, בתודעה. התאריך הזה, רק לומר שבעה באוקטובר. תאריך. שתי מילים. אבל הן טעונות בכל כך הרבה. בכל כך הרבה פחד, באימה, בכאב, בעצב, בהלם. ובמהלך השנה האחרונה, אנחנו סיפרנו כאן את הסיפורים האלה, של החטופים שחזרו, ואלו שעדיין שם. של הנרצחים, של הפגועים בגוף ובנפש, של ההנהגה, של הצבא, של תושבים שאיבדו את בתיהם, של לוחמים גיבורים, ושל אזרחים שהחליטו להתנדב ולעזור כל אחד בדרכו. מאות סיפורים שנולדו ברגע הכי קשה שחווינו כאומה, אז, בדיוק לפני שנה. אז רצינו לספר כאן היום עוד שני סיפורים, גם הם מתחילים ב-7 באוקטובר. גם הם צמחו מטראומה או מכאב, אבל יש בהם תקווה, יש בהם שיקום, יש בהם צמיחה.
הסיפור הראשון קורה בחצרים, עם קהילת בארי, שבימים האלה בונה שם בית. וכן, זה בית אחר, זה בית זמני, אבל זה בית. שירה אראל ודני נודלמן שלנו היו שם, בקיבוץ חצרים, וראו קהילה שנבנית מחדש.
[מוזיקה]
[הקלטה]
איילת חכים: [קולות רקע] "הבית שלי עומד פה, ממש ליד הכביש, מספר 1038. זה מיקום, מיקום… מיקום מעולה מבחינתי. אני אוהבת ש… אני אוהבת להיות קרובה לכביש".
דני נודלמן: "טוב, נעשה סיבוב?".
דני: בין הרגעים שנחקקו בשבעה באוקטובר, היה הרגע שבו, בייאוש ובחרדה, איילת חכים מקיבוץ בארי התקשרה אל אולפן חדשות 12.
[הקלטה]
דני קושמרו: "איילת, על קו הטלפון. איילת, נכון?".
איילת חכים: "כן, כן. מנסים…".
דני קושמרו: "מה קורה איתך איילת?".
איילת חכים: "מנסים לפרוץ לי הביתה עכשיו, מחבלים [ברקע באולפן מישהו אומר בלחש "יא רבי"]. ואין פה אף אחד, ואין פה צבא, ואין אף אחד שעוזר לנו, ואנחנו לא יודעים מה לעשות. אין פה כלום, אני עם שני ילדים קטנים בממ"ד, ואני עם בעלי. ואף אחד לא כאן כדי לעזור לנו. למה אף אחד לא בא?" [בוכה]
[ברקע השיחה ממשיכה]
דני: שנה עברה, בעלה והילדים שרדו את היום ההוא, ואנחנו פגשנו אותה במצב אחר לגמרי. היא לקחה על עצמה להתעסק בקשר של הקיבוץ עם התקשורת. היא התנהלה מולנו במקצועיות ובאדיבות, אבל הייתה גם הרגשה שהיא מאוד עייפה. שהשנה האחרונה גבתה ממנה מחיר.
איילת: "אז כל ה… בעצם הבתים ש… הבתים שאתם רואים עכשיו, שהם בעצם רובם בתים כבר מאוכלסים, הם בתים…"
[ברקע איילת ממשיכה לדבר]
דני: נפגשנו בספטמבר ביום חם, והיא לקחה אותנו לסיבוב במקום שלפחות לעתיד הקרוב יהיה עבורה הבית.
איילת: "יש ל… לזה קצת, מזכיר קצת מעברה. אני קוראת לזה "האחזות הנחל בסיני", כי כשאני הייתי ילדה, עוד זכיתי לראות את האחזויות הנחל בסיני, כיוון ש… [מצחקקת] ביקרנו הרבה. וזה באמת נותן תחושה של "האחזות הנחל בסיני", רק בלי הים".
[מוזיקה]
דני: עמדנו עם איילת בשמש, אני ושירה אראל מהצוות של "אחד ביום", והסתכלנו על השכונה שנבנית שם. בתכלס מדובר בשטח מדברי שהיה ריק. ויום אחד הגיעו אליו משאיות שעליהן מבנים מוכנים מהמפעל. בתים מרובעים ופשוטים, בצבע חום כמו החול שמסביב. הן פיזרו אותם אחד ליד השני, ואחרי שהונחו במקום, הבתים חוברו לחשמל ולמים, הוסיפו להם גגות, ונוצרה לה שכונה. שכונת קיבוץ בארי, בקיבוץ חצרים.
איילת: "אין דשא, ואין עצים, ואין פרחים, ואין שיחים. ולבוא מהנגב המערבי שלנו, הפורח והירוק, להגיע למדבר, זה, זה הסתגלות קשה. זה הסתגלות קשה. ואני…"
דני: איילת נולדה בבארי. בארי חקוק ב-DNA שלה, עד כדי כך שבזמן שהלכנו שם בין המבנים החדשים שהגיעו לקיבוץ חצרים, אפילו הרצפה הרגישה לה אחרת.
איילת: "עשו לנו שבילי אספלט, כי ז… נראה לי שזה יותר מהר פשוט לבנות שביל אספלט, מאשר לצקת מדרכה מבטון. אנחנו פשוט לא רגילים לזה, לא ראינו אף פעם שבילי אספלט. אצלינו כל השבילים הם מבטון. וזאת השכונה שלנו בעצם, שכונת בארי באמצע המדבר".
[מוזיקה]
דני: בערך 75% מתושבי בארי החליטו להשתקע, לבינתיים, בחצרים. המימון הגיע מהמדינה, אבל גם הקיבוץ עצמו הכניס יד לכיס. הם מוסיפים לבתים פרגולות, מחסנים, ומדשאות, כדי שיהיה יותר נוח, ושהמקום יזכיר קצת יותר את הבית. בכל זאת, הם אמורים להיות כאן לפחות שנתיים. הם באו לכאן כדי להשתקם, להתקדם, אבל כשמדברים עם חברי בארי שבחצרים, נראה שיש עדיין כבלים שמחזיקים אותם בעבר.
איילת, לדוגמה, כשפגשנו אותה היא לבשה חולצה שחורה, שעליה מודפסים הפנים של הגיס שלה, אוהד בן עמי, שנחטף בשבעה באוקטובר ועדיין מוחזק בשבי. אחותה, רז בן עמי, נחטפה גם היא באותה שבת, והוחזרה בעסקה אחרי 57 ימים. הם הוחזקו בנפרד, וככל הידוע, אוהד עדיין בחיים.
איילת: "זה קשה. זה קשה… בדיוק אתמול חברה שלי באה לבקר אותי, פעם ראשונה שהיא בחצרים, והיא רואה את הסביבה, והיא אומרת: "איך חיים פה? איך זה אפשרי? זה… איך עושים דבר כזה?". ואני אמרתי לה, אני לא יודעת אם מותר להגיד את המילה הזאתי, אבל אני אומרת לה: "תקשיבי, החיים שלנו חרא, מה לעשות?". אין, אין, את, אי אפשר… קודם כל, אחד הדברים שאמרתי לה, עד שלא יחזרו החטופים, אז החיים שלנו הם לא… הם לא חיים. אנחנו, זה הדבר שאנחנו מחכים לו הכי הרבה."
[מוזיקה]
דני: "החיים שלנו חרא", אמרה איילת. אבל כשהגענו לבית 1009, השכנה מקיבוץ בארי דווקא התלוננה על משהו אחר. כרגע לא החרא של החיים הפריע לה, אלא האבק.
קמליה: "…אתם רוצים להיכנס לבית, או שאתם רוצים בחוץ שנעשה את זה?"
דני: "אפשר להיכנס, אם זה בסדר".
קמליה: "כן. אני מזמינה, רק תצטרכו להוריד נעליים".
דני: [צוחק] "אין בעיה, אין בעיה".
קמליה: "של נעליך מעל רגליך כי…"
איילת: "כי האבק נכנס פנימה".
קמליה: "כי האבק נכנס פנימה". [צוחקות]
דני: קמליה חוטר-ישי היא אישה מרשימה, צנומה ויפה, עם שיער קצר ואפור. היא עמדה בכניסה לבית יחפה, החזיקה צינור מים והשפריצה על האדמה כדי שהיא תהיה לחה, וככה פחות אבק ייכנס מהשביל אל הבית שלה.
איילת: "עוד לא עשו לכם את הפרגולה?"
קמליה: "עוד לא סיימו".
איילת: "עוד לא עשו את הגג?"
קמליה: "לא, עוד לא, עוד לא".
שירה: "דרכים יש".
איילת: "כן".
קמליה: "זה דבר ראשון, קודם כל".
[ברקע ממשיכה השיחה]
דני: היא הכניסה אותנו הביתה וסגרה מהר את הדלת, שישאר נקי.
איילת: "וואי, מתי עברתם?"
קמליה: "אהה… 3 שבועות מחר".
איילת: "וואו".
קמליה: "מחר זה כבר 3 שבועות".
איילת: "וואו, תקשיבי, עשית פה עבודה, קמליה".
קמליה: "אני גמרתי את החיים שלי. אהה סליחה, אתה כבר מקליט?"
דני: "הכל".
קמליה: "אסור לדבר". [צוחקת]
איילת: "הכל מוקלט, אסור להגיד… אנחנו אחרי ה-7 באוקטובר, יש ביטויים שלא משתמשים בהם יותר". [צוחקים]
דני: ברגע שנכנסים אל בית 1109 יש רגע של פליאה, כמו שיש כשנכנסים לגלריית אומנות. מסביב יש תערובת של פריטים שנבחרו בקפידה והוצבו כל אחד בדיוק במקום שנועד לו. על הקירות פזורים ציורים שקמליה ציירה, ממוסגרים וממוקמים בסדר מופתי. מסביב לשולחן האוכל כסאות וינטג' לבנים עם פרחים רקומים עליהם, ואלה מתכתבים בדיוק עם הפרחים האמיתיים שמפוזרים ברחבי הבית בעציצים. וכל הדברים האלה הגיעו מהבית של קמליה בבארי.
קמליה: "אני זוכרת שכשהיינו בבית והתחלתי לקחת את הדברים ולארגן אותם לאריזה, אז גיל, הבן זוג שלי, היה ב… באטרף מזה. הוא לא הצליח להבין איך אני מפרקת את הבית! והוא לא הצליח להבין שאני רוצה את הבית שלי, את החפצים שלי, שהם הבית שלי, כי לא משנה ה… קירות, מה שמשנה זה הבפנים, התכולה. אז לחפצים הייתה משמעות מאוד גדולה בשבילי, כדי שתהיה תחושה באמת של איזשהו בית, אחרי 11 חודש שהיינו אורחים בכלוב של זהב".
[מוזיקה שקטה]
דני: זאת שאלה שחברי קיבוץ בארי מתמודדים איתה בשנה האחרונה, ובמיוחד כאן בחצרים. המשמעות של המושג "בית". עד שבעה באוקטובר הקודם, הבית היה בארי, זה ברור. ומאז, האם הבית הוא עדיין בית כשאתה רחוק ממנו כל כך הרבה זמן? כשהוא שרוף ומפויח? האם הבית הוא עדיין בית כשחיללו לך אותו באופן כל כך ברוטלי ונורא? כשמאות מחבלים ורוצחים כבשו אותו ופשטו עליו? האם בארי יחזור להיות הבית שהיה? והאם יש בכלל מקום אחר שיכול למלא את החלל?
קמליה: "אני לא חושבת בכלל על מה יהיה בעוד 4 שנים, כי לדעתי זה לא יקרה לפני. אני חיה את היומיום. אני קמה בבוקר ואני אומרת תודה שהתעוררתי. כי זה בכלל לא מובן מאליו. לא הייתה לנו שליטה על מה שקרה לנו בחיים, אז… אנחנו משפחה שנפגעה די הרבה, ואנחנו… כל אחד מתמודד עם הדבר הזה בצורה שונה, והקושי הוא לא פשוט. אז אין לנו ציפיות, מה שנקרא, לשלוט על מה יהיה בעוד יום אפילו. אנחנו קמים, מתארגנים, אוכלים, עושים את הדברים הפשוטים של היומיום".
דני: בשבעה באוקטובר, קמליה ובעלה גיל היו לכודים בממ"ד במשך 20 שעות. בלי אוכל, בלי תרופות, החזיקו את הידית בכוח ולא ויתרו.
קמליה: "הבנתי שמישהו נכנס, ואני אמרתי לגיל שאנחנו נהיה בשקט מוחלט, והם ניסו לפתוח את הדלת, ואנחנו סגרנו אותה ככה, בשקט מוחלט. ככה זה נמשך כשעתיים, שהם הולכים באים, הולכים באים, ומנסים לפתוח לנו את הדלת. פעם אחת כמעט, כמעט, כמעט, הם הצליחו, וגיל ואני בכוחות משותפים, טק! סגרנו, וכל פעם נושם לרווחה, אי אפשר לתאר את ה… [מושכת באף] את התחושות בגוף. חוסר היכולת לשלוט על… על האיברים שלך, שרועדים, ש… ש… פעם ראשונה בחיים שלי שאני מרגישה כאלה רגשות, וידעתי דברים קשים בחיים".
דני: בזמן שהם היו נעולים, החתן שלה, נוי שוש, נרצח בבארי, והותיר אחריו את הבת של קמליה, מחול, עם שלושה ילדים ובהריון. בזמן הזה, המחבלים גם חטפו את גלי טרשנסקי, נכדתה של קמליה, לעזה. היא הוחזרה מאוחר יותר בעסקה. את אח של גלי, ליאור, בן ה-16, הם רצחו.
קמליה: "אני עדיין מבחינתי, אני עדיין ב-7.10. אנחנו חיים את זה יום יום, דקה דקה, שעה שעה. השיח המשפחתי שלנו סביב אותו יום, מה קרה לכל אחד, להשלים דברים ועוד פעם לשאול מזווית אחרת".
דני: "כן? עדיין?"
קמליה: "כן, זה ממש ככה. אני אתמול הייתי אצל הבת הגדולה שלי בתל אביב, וחזרתי משם שפוכה לגמרי. כי זה לדבר על מה שהיה, ואיך זה יכול להיות שזה קרה, ואנחנו לא תופשים שזה קרה ומה שקרה. וגיל שואל אותי: "תגידי, מה עם זה וזה וזה, קרה להם משהו?", והם בכלל נהרגו באותו לילה. קשה מאוד להכיל את כל הדבר הזה. כי מה הבעיה? הבעיה הגדולה היא שאתה נמצא באבל אישי שלך, ואתה צריך לחלוק את האבל הזה עם אבל אישי, אבל קיבוצי, אבל של כל הקהילה, של כל המדינה, של החיילים ש… שנופלים. כאילו, אתה מחלק את… את עצמך להרבה מאוד חלקים, ואין לך היכולת להכיל את הכל".
[מוזיקה שקטה]
דני: וזה בדיוק העניין, בחצרים פגשנו אנשים, אנשים שנושאים עליהם טראומה ואבל אישיים. אבל אותם אנשים הם גם חלק מקהילה שמתאבלת, ומנסה להתרגל לעובדה שהטראומה שלה היא גם טראומה לאומית. וזו מעמסה לא פשוטה, לשאת עליך כל כך הרבה שכבות של כאב.
קמליה: "לפני כ-3 שנים, נתתי לעצמי מתנה בהיכנסי לעשור השביעי של חיי, ללכת ל… לקמינו הצרפתי. וכשחזרתי, אז פניתי לנכד הבכור שלי, שאמרתי לו: "אתה, כשתסיים י"ב, אני עושה לך הכנה לצבא, אנחנו נוסעים שנינו, עושים את הקמינו. נעשה איזשהו קמינו ביחד". אמר לי: "סבתא, סגור". ליאור לא איתנו, ואני החלטתי שאני צועדת. [דומעת] השנה, בסוף השנה, כשהתלמידים בכיתה שלו יסיימו י"ב, מי שירצה יצטרף אליי, אנחנו נעשה את "קמינו ליאור" בשבילו".
[מוזיקה]
דני: הייתה הרגשה קצת עצובה בסיור שלנו בחצרים, בבית החדש של חברי קיבוץ בארי. גם למי שהוא לא חבר קיבוץ, ברור שלמרות שקיבוץ חצרים מארח אותם מכל הלב, ועושה מעל ומעבר, השכונות החדשות לעולם לא יהיו תחליף לבארי, לבית. והבית לעולם לא יהיה בית, עד שכל מי שנלקח ממנו, כמו אוהד, הגיס של איילת, יחזור.
איילת: "האמת היא שזה לא רק השיקום של הקהילה. אני חושבת שזה השיקום של כולנו, לא רק של קהילת בארי. אני חושבת שזה השיקום של כל… כל תושבי מדינת ישראל. שהשיקום הזה יתחיל רק אם החטופים יחזרו. נכון ש… [לוקחת נשימה עמוקה] לי לצערי הרב יש את החטוף האישי שלי, שזה אוהד, וה… ואנחנו נאבקים באמת כל יום כמה שרק אפשר, להחזיר אותו הביתה. אבל המטרה שלנו, ואני חושבת שהמטרה שצריכה להיות של כולנו, כולנו בלי יוצא מן הכלל, זה להחזיר את כל החטופים הביתה".
[מוזיקה שקטה]
אלעד: הבית החדש של בארי. הסיפור השני שלנו הוא גם סיפור של צמיחה, אבל ממקום שהוא אולי לא ממש צפוי, מעסק. עסק שהוא מוסד, שהוא הרבה יותר מרק עסק אמנם. עסק שכבר בשעות האפלות של שבעה באוקטובר, היה עבור רבים בעוטף הדרך היחידה להיאחז במשהו שדומה קצת לחיים של לפני שבעה באוקטובר. כי עם כל הכבוד לנוחבות של חמאס, דפוס בארי ימשיך להדפיס.
בן: "הוא תמיד היה הלב הפועם. אנחנו אוהבים… אני בטח אוהב לומר היום שדפוס בארי זה דפוס שיש לו קיבוץ, ולא קיבוץ שיש לו דפוס. לא בטוח שכל חברי הקיבוץ אוהבים את זה, אבל אנחנו משתמשים בזה בכל זאת".
[מוזיקה]
אלעד: בן סוכמן הוא דור שלישי בבארי, born & raised מה שנקרא. כמו אחרים שנולדו וגדלו בבארי, גם נוף ילדותו של בן היה מפעל גדול בחלק הצפוני של הקיבוץ, מפעל דפוס בארי.
בן: "יש לי תמונה שלי אוכל ביסלי, בן 3, עם אבא שלי שמארח את יו… שר האוצר בשעתו. אז כן אנחנו פה כל החיים, אני חזר… סיימתי את הצבא וחזר… והתחלתי לעבוד כאן. הגעתי בגיל 20 למכי… לשיווק והמכירות, ועשיתי בעיקר תפקידים כאלה. אבל כשאתה עובד 25 שנה במפעל, אתה מכיר אותו מרמת הבורג. אבל אני מאז ומעולם עבדתי ב… כשר החוץ, ופחות מאשר במכונות הייצור".
אלעד: "תגיד, ולהיות מנכ"ל, זה היה החלום?"
בן: "ברור. שלי, כן. תראה, קודם כל ה… בחרו את ה… מי שהיה הכי פחות גרוע בשעתו, זה לא היה… זה, זה מה שיש. אנחנו, אתה יודע, צריכים להתמודד עם מה שיש לנו, לא עם מה שאין לנו. אבל מבחינתי האישית, מבחינתנו, זה התפקיד מספר 1 בקיבוץ, by far".
[מוזיקה]
אלעד: אז בן הגשים את החלום הזה בשנת 2019, הוא מונה למנכ"ל דפוס בארי. שכר המנכ"ל אגב זהה לזה של כל עובד אחר בדפוס, כולם מרוויחים אותו הדבר, אבל בכל זאת, למנכ"ל יש סמכויות, יש אחריות אחרת. בן קיבל לידיים לא רק את ניהול המפעל, אלא גם שמירה על האתוס שהוא המפעל. כי דפוס בארי מתגאה בזה שלמרות הכל, ועם הכל, לא מפסידים בו משמרת. הדפוס ימשיך לפעול.
בן: ""לא מפסידים משמרת" זה, זה לא אתוס, זה דרך חיים. ובעצם אנחנו למודי ניסיון וסבל בדפוס בארי. אנחנו מכירים את הסבבי אלימות שהיו כאן בשנים האחרונות וכבר למעלה מ-20 שנה. ומ-2001 או מ-2000 אנחנו אומרים לעצמנו שדפוס בארי לא מתכוון להפסיד משמרת, ולא משנה מה הולך לקרות מסביב. וזה קרה לנו בסבבים הקודמים, וזה קרה לנו ב-2021 שנפל פה קסאם, וקראנו באמצע הלילה לכל הקיבוץ: "תבואו לדפוס עם מגבים", ועד חמש בבוקר הוצאנו את המים של הספרינקלרים שהתפוצצו, ולמחרת חזרנו לעבוד. וגם בקורונה, כשהיה לנו קשה. ואני ממש מרגיש לפעמים את במיק, יושב לי על הכתף, במיק זה אחד המקימים של… של קיבוץ בארי. ואני מרגיש אותו יושב לי על הכתף, ונותן לי מכה מאחורה, מכה חזקה, שאומר לי: "בן, צא לעבוד, לא מפסידים משמרת". זה ה… מה שאנחנו איתו התעוררנו, או איתו הלכנו לישון בשביעי לאוקטובר".
[מוזיקה]
אלעד: בדיוק לפני שנה, בן כמו יתר חברי בארי, הסתגר בממ"ד עם המשפחה, עם הילדים. אמא שלו, תמי, גרה בסך הכל כמה מאות מטרים משם. וכשהתחילה המתקפה על הקיבוץ היא התקשרה אליו.
בן: "כן, היא בטלפון עם אמא, בשעה שנכנסים אליה מחבלים ל… לבית, אנחנו בשיחת טלפון שנמשכת קרוב לשעתיים, שיחה מאוד מאוד ארוכה, עם הילדים, עם שלושה ילדים בממ"ד, עם אשתי, שיושבים בשקט גמור ורואים את ה… מקשיבים לשיחה הזאתי, שבמסגרתה נכנסו אליה מחבלים, ודפקו לה בדלת של הממ"ד, והציתו לה את הבית. ניסו להיכנס מהחלון, יצאו. הספקנו להיפרד זו מזה. הספקנו להגיד אחד לשני שאנחנו אוהבים אחד את השני. הספקנו לצחוק לרגע. ובסופו של דבר, השריפה והעשן הכניעו את אמא שלי והיא ישבה, ובאותו רגע נכנס אליה מחבל לממ"ד, ואחרי חילופי דברים של כמה דקות, שבהם אני שומע אותה מדברת איתו, הם יצאו והשיחה התנתקה. שבוע לאחר מכן הודיעו לנו שאמא שלי נחטפה, וימים ספורים לאחר מכן הודיעו לנו שהיא נרצחה. קברנו אותה בקבר זמני בקיבוץ רביבים, יחד עם עוד 30 מבני הקהילה שלנו. ולפני שבועיים העברנו אותה כאן לקיבוץ בארי, לבית העלמין של בארי, קצת לפני השביעי באוקטובר, ונפרדנו ממנה באופן סופי".
אלעד: תקראו לזה תחושת אחריות, תקראו לזה מנגנון הגנה, תקראו לזה פטריוטיות או הזיה, תקראו לזה איך שתרצו. אבל כבר בצהריים של שבעה באוקטובר, תוך כדי שהוא סגור בממ"ד עם המשפחה, תוך כדי הדאגה האיומה לאמא שלו וליתר החברים בקיבוץ שנכבש אז בידי מחבלי חמאס, כבר אז בן התעסק בעוד דבר אחד. בשם האתוס ובשם דור המייסדים שיושבים לו על הכתף. בן התחיל לעבוד, לעבוד בזה, שדפוס בארי יתחיל לעבוד.
בן: "ובעצם המחשבה על "לא להפסיד משמרת", התחילה בממ"ד, ב-11 בלילה כשהתכתבתי עם רותי בר סיני, מנהלת משאבי האנוש שלנו, שאיבדה את אבא שלה באותם רגעים. ואנחנו מנסקים… מנסחים ביחד הודעה לעובדים על, על, על… לנסות לעדכן על מה המצב ולהתחיל לחשוב מה קורה הלאה. אבל, מהצהריים של השמיני לאוקטובר זה קיבל תפנית לגמרי אחרת, זה קיבל כיוון שונה. כשאתה מגיע למלון בים המלח ביחד עם 800-900 איש, בלי בגדים, בלי נעליים, בלי אוכל לתינוקות, בלי מברשת שיניים. ורואה את השברון, ורואה את ההלם, ורואה את הכאוס, אתה מבין שיש לך תפקיד. ואני לא תכננתי, ולא רציתי, ולא בחרתי, אבל אני ניצב באיזושהי פוזיציה שיש לי משימה עכשיו, והמשימה שלי לנסות ביחד עם ההנהלה של דפוס בארי להציג לקהילה תמונה של עתיד".
אלעד: דפוס בארי הוקם בשנת 1950. הוא המעסיק הגדול ביותר בעוטף. סביר להניח שמתי שהוא החזקתם ביד רישיון נהיגה, חשבון בנק, פתק הצבעה, אלבום תמונות - משהו, שהודפס שם.
גל: "אני זוכר, עמית היה אז המרכז המשק, הוא קרא לי ואמר: "צריך ללכת לעבוד במפעלי התעשייה", וזה היה אז כאילו, צריך להיות חברה יותר יצרנית, והוא קרא לי לדגל, ואני הלכתי ונכנסתי לדפוס, הייתי מפעיל מדפסות ממוחשבות בשלב הראשון".
אלעד: גל כהן, גם הוא יליד בארי, אסלי משני הצדדים. הוא מתגאה בזה מאוד. גם הוא עבר את הדרך הארוכה מהתפקידים הזוטרים בדפוס ועד לכסא המנכ"ל. תפקיד שמילא עד שבן סוכמן החליף אותו. היום, גל הוא מזכיר הקיבוץ, מינוי טרי מלפני כמה ימים בסך הכל. בשבעה באוקטובר, מוקדם בבוקר, הוא טייל עם הכלבה שלו וראה את מי שהוא חשב שהם שני חמאסניקים על אופנוע. כשבדק עם הקיבוץ אמרו לו: "אין מצב". כמו אחרים, גם גל, התבצר בממ"ד במשך כל היום, קיבל עדכונים בזמן אמת על עוד חבר קיבוץ שנפגע, ועוד אחד, וכשהגיע הסוף היום הארוך ההוא, גל פונה לים המלח, וגם הוא, ישר התחיל לעבוד.
גל: "איך שמגיעים למלון, והגענו כמו שאמרתי לפנות בוקר, פיזרו אותנו לחדרים, היינו, כולנו, מסריחים וכאלה. אז… אני זוכר שעליתי להתקלח ואני ישר ירדתי גם למטה. אני לא זוכר על מה התווכחנו שם, עלינו למשרד של גילי, עם בן ועמית, ו… היינו כמה… כמה חבר'ה כאילו, וישבנו לנסח את, את המטרות, שזה… זה הדבר הראשון שכתבנו, זה שאנחנו נקים את בארי מחדש. הבּוּלֵט השלישי היה שדפוס בארי חייב להיפתח מהר".
[מוזיקה]
אלעד: הייתה שם הבנה והחלטה שהדרך לשיקום בארי תתחיל בדפוס בארי. אבל בכל זאת זה היה רחוק מלהיות פשוט, אפילו ברמה הכי בסיסית. בימים ההם, בארי הייתה עוד שטח אש, אזור מלחמה.
בן: "בבארי נהרגו חיילים ביום שני בערב, ביום חמישי יצא מחבל מאחד הבתים. אנחנו הגענו הנה ביום שני להסתכל אם השרתים פתוחים, ביום שלישי כדי לעשות סקירה ולראות שהמערכות… שמאפשרות פתיחה, וביום ראשון הגענו הנה באוטובוס ממוגן עם פחד של טילי נ"ט. תדמיין רגע את חברי בארי שנכנסים לאוטובוס, ואת העובדים השכירים שלנו משדרות ונתיבות, אומרים בבוקר "שלום" לאישה שלהם, ונכנסים לאוטובוס, ונוסעים לבארי. את אומץ הלב ואת העוז ואת הרצון להיות חלק מה… מה… מהתקומה הזאתי… הוא באמת מחמם את הלב לראות את הדבר הזה. אבל מה שקרה, זה שכל מי שנכנס לאותו אוטובוס, הפנים שלו השתנו, העמידה שלו, היציבה שלו השתנתה ב… בחיים. פתאום האור בעיניים שלו השתנה, ואף אחד לא חזר. כל מי שעלה לאוטובוס חזר למחרת, והתווספו עוד ועוד ועוד אנשים ונדבקו בחיידק הזה, כי העבודה באמת, [צוחק] יש לה איזה יכולת ריפוי, וזה חזק, זה עוצמתי".
אלעד: הם לא ראו בעיניים. שום דבר לא היה עוצר אותם בדרך לפתוח מחדש את הדפוס. "לא מפספסים משמרת", זה האתוס, אמרנו. זו דרך החיים, וזו הייתה גם הדרך לחיים. בן דיבר עם הצבא, הוא דיבר עם מנכ"לי משרדי ממשלה, עם פוליטיקאים, עם הנהגה מקומית. הם דיברו כולם, עם כל מי שאפשר היה כדי להחזיר את המפעל לתפוקה מלאה, לעבודה סדירה. ואז כשניתנו האישורים, כשהכל הסתדר, הגיע הזמן להודיע לחברי קיבוץ בארי המפונים במלון בים המלח.
גל: "תחשוב על הסיטואציה שאנחנו באים ל… להיכל הבשורות הזה, כן? לשיחה, שיחה של הקיבוץ, של חברי הקיבוץ בערב. סוגרים את הדלתות בלי תקשורת, ועומד מלאך המוות התורן ומקריא את השמות שנוספו לרשימה השחורה. ועולה תמיד אחרי זה איזה פסיכולוג מתנדב שליווה אותנו בשלבים, וזה, אמר לנו איך, איך נכון לישון ומה נכון לעשות, ואז בן, שהוא נעמד ואומר: "פתחנו את הדפוס"".
[הקלטה משיחת הקיבוץ] בן סוכמן: "טוב, אנחנו עומדים כאן היום, שבוע בדיוק מאז אותה שבת שחורה. קיבוץ בארי ספג מהלומה אדירה, אבל אנחנו נהפוך את הטראומה ואת השכול לסיפור תקומה, שיהדהד לכל אנשינו, לאנשי האזור, ומאיתנו למדינה כולה. רבים מאנשי בארי, ורבים מחיילי צה"ל, מסרו נפשם על אדמת בארי בשבוע האחרון. אנחנו נדאג לכך שמותם לא היה לשווא".
גל: "בתוך הבכי הזה נעמד… כל חברי הקיבוץ נעמדו ומחאו כפיים. הייתה איזו התרוממות רוח".
בן: "המשימה שלנו היא לייצר אופטימיות, לייצר חזון, לייצר סדר בתוך הכאוס הזה. בתוך העולם הזה שהתהפך, לייצר אי של שפיות. ואנחנו באנו לנסות להציל את הדפוס, והדפוס הציל אותנו. כי הוא החזיר אותנו לאיזה מקום שעדיין עומד על תילו, ודרך המקום הזה הצלחנו לייצר גלגל של חיים שלא תכננו אותו. ויומיים אחרי שפתחנו, התקשרו אליי מקיבוץ רעים, ומקיבוץ דורות, ומקיבוץ גבולות, ושאלו: "אתם פתחתם?". וכשאמרנו שפתחנו, הם פתחו גם הם את המפעל, ופתאום האזור הזה בחר בחיים".
אלעד: זה לקח ימים, שבועות בודדים. העשן עדיין היתמר מעל בארי, וזו לא מטאפורה, זה באמת. זה לקח פרק זמן מאוד קצר, ומפעל הדפוס חזר לעבודה מלאה. והדפוס הזה של בארי הוא יותר מרק דפוס, בטח כבר הבנתם את זה, אבל הסיפור של דפוס בארי, הוא יותר מרק סיפור על דפוס בארי.
אלו הסיפורים שבחרנו לספר כאן, שנה לשבעה באוקטובר. סיפורים על עם שרוסק, שהוכה, שנטבח, שהושפל, וממש מיד, איזה מיד? תוך כדי - העם הזה הרים כתפיים, הרים ראש, והחליט לבחור בחיים. החליט לחזור לחיים. והלוואי, שהעם הזה, כמו דפוס בארי עכשיו, יתמקד בשלב הבא, לא רק בשיקום, בחיים, או בלשרוד - אלא גם בשגשוג.
בן: "והשלב הבא יהיה לחזור לבארי מאוחדים, רבים ככל שניתן, ולשקם את בארי. והשלב הבא, יהיה לייצר ביטחון בעוטף, ולייצר כלכלה, ולייצר פריחה וצמיחה. המטרה שלנו היא לחזור לכאן כקהילה חזקה, וגם לייצר צמיחה עבור הקהילה הזאתי. לייצר כלכלה חזקה לתושבים שגרים כאן. זה חלק מהיעוד שלנו".
אלעד: "בן, אם תרשה לי לסיום, מה אמא הייתה אומרת? אני בטוח שהיא הייתה מאוד-מאוד גאה בך".
בן: "אממ… כן, אני בטוח שהיא הייתה מאוד גאה. אממ… אני חושב שהיא גם אמרה לי את זה, קצת לפני שהיא מתה. היא אמרה שהיא מאוד גאה, בי, באחים שלי, בנכדים. היא אמרה שהיא מאוד אוהבת, אני בטוח שהיא הייתה מאוד גאה".
אלעד: "יש לה את כל הסיבות".
בן: "כן". [בקול חנוק]
[מוזיקה]
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12.
תודה גדולה לכל מי שהשתתף וסייע בהפקת הפרק המיוחד הזה. תודה לעורך שלנו, רום אטיק. לצוות ההפקה והתחקיר של "אחד ביום" - דני נודלמן, דניאל שחר, שירה אראל ועדי חצרוני. תודה ליאיר בשן על הסאונד.
אני אלעד שמחיוף. אנחנו נחזור אליכם אחרי החגים. אז מכולנו כאן, שיהיה שקט, שיהיה בטוח, שהחטופים שלנו יחזרו כבר הביתה, ושיהיה לנו, לכולנו, יותר טוב.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments