השבוע טיילור סוויפט עשתה היסטוריה, כשהיא הפכה לאמנית הראשונה, אי פעם, שזוכה ארבע פעמים בפרס גראמי עבור אלבום השנה. ובכלל, נדמה שהשנה האחרונה הייתה השנה הכי גדולה בקריירה של סוויפט - עם סיבוב הופעות שהוכתר לרווחי בהיסטוריה, שבירת שיאים של נתוני האזנות ועניין ציבורי בלתי פוסק שהפך אותה לאייקון תרבותי של ממש. אז הפעם, אנחנו עם העולם של טיילור סוויפט.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/02/2024.
[חסות]
אלעד: היום יום רביעי, 7 בפברואר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום - בכל יום.
אלעד: שלום שירה.
שירה: שלום אלעד.
אלעד: אה, אני אשים אותך עם הגב אל הקיר, מה שנקרא. להיות חברת מערכת ב"אחד ביום" או לפגוש את טיילור סוויפט במציאות? את חייבת לבחור.
שירה: וואו. אלעד… זו שאלה… שאלה קשה.
אלעד: [מצחקק] אני ציפיתי שהשאלה לא תהיה קשה, אבל אוקיי.
שירה זו שירה אראל מ"אחד ביום", אתם מכירים אותה. ולפני די הרבה זמן, באחת הישיבות היומיות שאנחנו עושים, שירה הציעה, שלא נאמר ביקשה, שלא נאמר התעקשה, שנעשה פרק שהיה לה חשוב ברמה האישית.
שירה: אולי כי אני רוצה שאנשים יבינו מה הביג דיל. זאת אומרת, למה היא הגיעה למקום שהיא הגיעה אליו, למה היא כל כך גדולה, וגם תמיד יש לי איזושהי תחושה שקצת מתעלמים ממנה פה בארץ. אהה… ולי זה קצת כואב. והייתי רוצה שידברו עליה יותר ושיכירו אותה יותר. היא מישהי שאני נורא אוהבת ובא לי שיאהבו אותה גם.
אלעד: מתי זה התחיל?
שירה: אהה, אז אני קודם כל אתוודה שלא תמיד אהבתי את טיילור סוויפט. הייתי ילדה כזאת של רוק סיקסטיז וסבנטיז, זאת המוזיקה שגדלתי עליה, זה מה שאהבתי. קצת הייתי מתנשאת אפילו [מצחקקת] כלפי מוזיקת פופ אהבתי להגיד שאני לא אוהבת פופ, וכל מה שהוא נוצץ ופופולרי ובראש המצעדים הוא פחות מדבר אליי. ואז ב-2014 עברתי פרידה. ובדיוק בשנה הזאת, בדיוק בשלב הזה האמת, אפילו בשלב הזה בשנה, היא הוציאה אלבום שנקרא 1989 שמאוד-מאוד הצליח, והשמיעו אותו הרבה ברדיו, פה בישראל. ואז התחלתי להתוודע ככה יותר למוזיקה שלה, ונתקלתי בשיר מהאלבום הזה שדיבר בדיוק על מה שחוויתי באותו זמן עם הפרידה שעברתי.
[הקלטה מתוך שיר]:
“…a perfect storm / Rain came pouring down…”
שירה: שיר שנקרא Clean, לא מהסינגלים הפופולריים של האלבום, ממש לא אחד מהלהיטים. שיר קטן, מאוד פשוט, ומאוד הזדהיתי. ואז הלכתי אחורה למוזיקה שלה, וראיתי את האיכות הזאת שלה חוזרת שוב ושוב במוזיקה שלה. וזה משהו שנשאר אצלה. זאת אומרת, גם כשהיא מחליפה ז'אנרים, יש בה גם משהו שנוגע בלב ליבו של הקיום הנשי. ובין אם זה על מה זה להיות נערה מתבגרת, מה זה להיות בחורה צעירה, מה זה להיות אישה, מה זה להיות בת זוג, מה זה להיות חברה, ושוב, בצורה מאוד פשוטה ומאוד מדויקת שאני חושבת שכל אחת יכולה להזדהות עם הדברים שהיא כותבת עליהם, גם אם ברור שהחוויות שלי הן שונות מהחוויה שלה והחוויות שלה הן שונות מהחוויות שלי, ועדיין אני מוצאת את עצמי מזדהה איתה שוב ושוב ושוב, ומוצאת את עצמי במילים שלה.
אלעד: שירה, אגב, ממש לא לבד. באוניברסיטת הרווארד, עוד לפני הסערות האחרונות שם, פתחו קורס שלם, רשמי, עם נקודות זכות, עם סילבוס, הכול, קורס שכולו על טיילור סוויפט. עיתון USA Today מינה כתב לענייני טיילור סוויפט, זה תחום הסיקור שלו - רק טיילור סוויפט. היא היחידה בהיסטוריה שהצליחה להכניס במקביל עשרה שירים לעשרת המקומות הראשונים של מצעד בילבורד. סיבוב ההופעות שלה Eras הפך למכניס ביותר בהיסטוריה, הוא חצה את רף מיליארד הדולר. טיילור סוויפט נבחרה כאשת השנה של מגזין טיים. והשבוע, שוב, עשתה היסטוריה.
[הקלטה מתוך טקס הגראמי לשנת 2024]:
Celine Dion: “And the Grammy goes to… Taylor Swift.”
[הקהל מריע ומוחא כפיים]
אלעד: טיילור סוויפט הפכה לאומנית הראשונה אי פעם שזוכה ארבע פעמים בפרס גראמי עבור אלבום השנה. פרנק סינטרה, אגב, זכה רק שלוש פעמים. איתו גם פול סיימון וסטיבי וונדר.
[הקלטה מתוך טקס הגראמי לשנת 2024]:
Taylor Swift: “For me, the award is the work. All I want to do is keep being able to do this. I love it so much. Thank you so much for giving me the opportunity to do what I love so much.”
[הקהל מריע ומוחא כפיים]
אלעד: ולמרות כל זה, למרות שהיא כבר בליגה משל עצמה, תופעת טבע חסרת תקדים, למרות כל זה, שירה, סוויפט לא איבדה בעינייך את היכולת שלה לגרום למיליוני אנשים בכל העולם, וגם לך ברמה האישית, להרגיש שהיא באיזשהו מקום מדברת איתם ואולי גם מדברת בשמם?
שירה: אני חושבת שלא. אפילו להפך. יש משהו בטיילור סוויפט שהיא… אני חושבת שהיא אולי העובדת הכי חרוצה בתעשיית המוזיקה ובגלל זה היא הגיעה למקום שהיא הגיעה אליו. ובגלל שהיא כל כך חרוצה, היא מוציאה המון תוצרים כל הזמן. היא משחררת אלבום חדש כל שנה או שנתיים. בקורונה היא אפילו שיחררה שניים בהפרש של כמה חודשים אחד מהשני. והיא יוצרת סביבה איזשהו יקום כזה. היא כל הזמן מתקשרת עם המעריצים. היא אוהבת לשחק עם המעריצים שלה, לשתול רמזים למוזיקה הבאה שתגיע או למהלכים שהיא הולכת לעשות. היא כל הזמן באיזושהו engagement. אז חלק מלהיות מעריצה שלה, או חובבת של המוזיקה שלה, זה גם להיות חלק מעולם שלם, מיקום שלם, מקהילה אפילו. וזה הופך את זה למאוד כיף. זאת אומרת, זה ממש… משחק בלתי נגמר, להיות בעולם שלה.
אלעד: אז שירה, הגיע הזמן. ננצל את ההישג המרשים כדי לספק לכם, וגם לעצמנו, קצת אסקפיזם. היום אנחנו עם העולם של טיילור סוויפט.
שלום נדב.
ד"ר אפל: שלום!
אלעד: תגיד, איך זה להיות חוקר מוזיקה פופולרית? איזה תגובות מקבל דוקטור שזה תחום ההתמחות שלו?
ד"ר אפל: אני בדרך כלל מקבל תגובות סימפטיות, בסך הכל. כלומר, קודם כל, אולי כי אני גם לא נתפס ככזה מאיים, כי אני לא עוסק בנושאים רציניים לכאורה. יש בסך הכל חיבה לטיפוסים כמוני באקדמיה, אבל לצד זה עדיין יש הרבה פעמים תפיסה שאלו לא באמת נושאים רציניים, שזה תרבות פופולרית, זה קצת לילדים אולי, זה קליל. הרבה פעמים שאני מדבר בכנסים אני אהיה האחרון, משהו קליל כזה לסיום, למרות שאני יכול לחפור ולהיות מאוד כבד לפעמים. אבל הנושא הוא מוזיקה פופולרית אז זה נתפס כמשהו כיפי.
אלעד: אז ד"ר נדב אפל הוא חוקר מוזיקת פופ במכללה האקדמית ספיר, באוניברסיטה הפתוחה ובאוניברסיטת בר אילן. והוא גם, בנוסף לכל זה, מעריץ של טיילור סוויפט, מה שנקרא בעגה - סוויפטי. אז כחוקר וכמעריץ הוא מכיר את הסיפור שלה מצוין.
ד"ר אפל: טיילור סוויפט החלה את הקריירה שלה בסצנת הקאנטרי. ולמזלה היא נולדה למשפחה אמידה, גם עם רקע מוזיקלי, סבתא שלה הייתה זמרת אופרה. קיבלה הכשרה מוזיקלית בגיל צעיר, והיא החלה כבר להופיע ולכתוב סביב גיל 12-13.
[הקלטה ישנה]:
Taylor Swift: ”This is a song I wrote yesterday, and… it's about a girl who's just different.”
[מתחילה לנגן על הגיטרה]
ד"ר אפל: ובתמיכה של המשפחה שלה, שגם נסעה ברחבי ארצות הברית, עברה לטנסי - זה הממלכה של הקאנטרי, כן? והיא הצליחה להוציא כבר בגיל 16 את אלבום הבכורה שלה, Taylor Swift, שעורר גלים.
[הקלטה מתוך השיר Our Song]:
“…And he says / Our song is the slamming screen door / Sneakin' out late, tapping on your window / When we're on the phone…”
ד"ר אפל: לא כזה נפוץ שפתאום משום מקום מגיעה… לא סתם ילדה בת 16, אלא ילדה בת 16 שגם כותבת את החומרים שלה בעצמה. כלומר, אם טיפה דיברנו כבר על הנטייה הזו להתנשא על מוזיקת פופ, לכאורה, הרבה פעמים זה גם בשאלה אם המוזיקאים הם באמת יוצרים שלמים ששולטים במה שהם מבצעים ושרים או שהם בובות של מפיקים שמושכים את החוטים מאחורה. אז נגיד, מישהי כמו בריטני ספירס, גם התחילה בגיל מוקדם, תמיד נתפסה כמעין בובה כזו של התעשייה. טיילור סוויפט, בין היתר, בגלל שהיא תמיד הייתה מעורבת בכתיבה של השירים שלה, וחלק מהם היא גם כתבה לגמרי לבד, שמישהי שכותבת את החומרים שלה בעצמה מגיעה משום מקום, בגיל 16, עם אלבום שכבר בסך הכל מרגיש די שלם, באמת היה דבר יוצא דופן, והיא עוררה שם הדים.
אלעד: עוררה הדים הכוונה מעריצים. או, במקרה של טיילור סוויפט, בטח בימים ההם כשהיא רק התחילה את הקריירה שלה בגיל 16, בעיקר מעריצות.
ד"ר אפל: כן, בהכללה, יש לטיילור סוויפט… אנשים מכל הסוגים אוהבים את המוזיקה שלה, כפי שאתה רואה, אבל היום, וגם אז כבר מתחילת הדרך, היא באופן ספציפי הצליחה למשוך קהל של נערות, מתבגרות, לבנות… פרבריות הרבה פעמים. מהסוג שנתפס בעיניים תקשורתיות, ויש לומר, לפעמים גם אקדמיות, כלא מאוד מגניב. זה קצת היה הגרעין הקשה… של המעריצות שלה כבר אז, ומבחינות מסוימות עד היום.
אלעד: זהו, שהקהל שליווה את טיילור סוויפט מהימים הראשונים עיצב לא מעט מהאופן שבו התייחסו אליה אז, וגם שנים אחר כך. זה קהל שקיטלג אותה באופן ש… אם לומר את האמת, עשה לה קצת עוול.
ד"ר אפל: כל היחס לנערות מתבגרות הוא… אמביוולנטי במקרה הטוב. הרבה פעמים מה שיסמן מוזיקאי מסוים או הרכב מסוים כלא רציני, מסחרי, פופי, זה האופי של הקהל שלו. והרכבים או זמרים שמושכים קהלים של נערות מתבגרות או על סף גיל ההתבגרות הם הרבה פעמים אלו שנוטים לדחוק אותם הכי למטה בתוך ההיררכיה המוזיקלית. מצד שני, תעשיית המוזיקה יודעת שזה קהל הרבה פעמים מאוד נאמן, מאוד טוטלי, מוכן להשקיע הרבה זמן וכסף, מוכן לקדם את מושאי הערצתו גם מרצונו החופשי, ולכן התעשייה מחפשת את הקהל הזה, כש… באופן מסורתי היה נהוג לחשוב שאלו גברים צעירים וחתיכים שיתפסו אותו הכי טוב. וסוויפט היא באמת איזשהו מקרה יוצא דופן של מישהי שהצליחה לפנות ל… קהל שאולי אחרי כמה שנים היית מניח שילכו להופעות של ג'סטין ביבר, אבל היא לא נער חתיך או צעיר חתיך שמשמש עבורן כמעין סמל מין לצרוח מולו, אלא מישהי שהיא במידה רבה כמוהם, או מה שהן יכולות להיות. מישהי שהרבה יותר באמת מסתכלת עליהם בגובה העיניים ומדברת מתוך העולם שלהן על נושאים שהם מעסיקים אותן.
אלעד: סוויפט התחילה כזמרת קאנטרי בתקופה שבה הסגנון המאוד אמריקאי הזה כבר פלש לא פעם לקטגוריית הפופ. אבל, בניגוד לכוכבות פופ אחרות, היא כתבה את החומרים שלה בעצמה. היא הייתה מעורבת ביצירה ובעשייה, היא הציגה המון תושייה והמון חריצות, ואז באמת הגיעו גם הערכה ופרסים. את הגראמי הראשון שלה היא קיבלה כבר בגיל 20, על האלבום השני בסך הכל שהוציאה. וכשקיבלה, בטקס אחר, את הפרס על קליפ השנה, קרה שם משהו שגרם לה לסוג של טראומה.
[הקלטה מתוך טקס ה-VMA לשנת 2009]:
Taylor Swift: “Thank you so much! I always dreamed about what it would be like to maybe win one of these some day, but I never actually thought it would happen. I sing country music, so thank you…”
אלעד: זה הרגע שבו, בזמן שטיילור הצעירה עמדה על הבמה, התפרץ לשם קניה ווסט, שחשב ש… מה לעשות, ביונסה היא זו שהייתה צריכה לזכות בפרס.
[הקלטה מתוך טקס ה-VMA לשנת 2009]:
Kanye West: “Yo, Taylor, I'm really happy for you. I'mma let you finish, but Beyonce had one of the best videos of all time! One of the best videos of all time!”
ד"ר אפל: היא קודם כל דיברה על זה שזו באמת הייתה חוויה מאוד לא נעימה עבורה. אתה יודע, עבורנו בסך הכל קל להגיד, 'את כוכבת פופ, מה אכפת לך', כן? אבל, מי שבאמת כל החיים שלה היא השקיעה מתוך איזשהו חלום להיות מוזיקאית והנה היא סוף-סוף מקבלת פרס, הכרה ממסדית כזו גדולה של הקליפ הכי טוב. אז… וברגע, כאילו הכי משמח של החיים שלה, פתאום בא איזשהו גבר גדול וחוטף באלימות את ה… לא רק את ה… את כל הרגע שלה. כלומר, היא חוותה את זה כסוג של מתקפה מבחינתה וזה כנראה קצת ערער אותה. והיא ניסתה באמת לתרגם את התחושות הללו ליצירה שלה לאחר מכן, תוך כדי שהיא באמת… אותה פגיעות תמיד הוסוותה או נטמנה בתוך יצירות מוזיקליות שרובן כן ניסו לשדר כוח או… או אופטימיות.
אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.
[חסות]
אלעד: אנחנו עם הסיפור של טיילור סוויפט שעשתה השבוע היסטוריה וזכתה בפעם הרביעית בגראמי על אלבום השנה. וכן, כבר בגיל 20 היה לה את הגראמי הראשון ופרסים והצלחה, והיה גם קניה ווסט אחד שהשפיל אותה לפני כל העולם. אבל זו עדיין לא הייתה מה שאפשר לקרוא לה פריצה מטאורית. סוויפט עדיין לא הייתה שם. זה לקח עוד טיפה זמן.
ד"ר אפל: זה קרה בהדרגה, בדרך כלל נהוג לראות באלבום Red, האלבום הרביעי שלה, מ-2012, אלבום שהוא פריצה בכמה מובנים.
[הקלטה מתוך השיר We Are Never Ever Getting Back Together]:
“…I'm telling you, I'm telling you / We are never ever ever getting back together / We…”
גם בכך שזה האלבום הראשון שהיה אפשר לראות שממש מבקרי פופ ורוק, גם שלא מתעניינים בקאנטרי ולא ממש עקבו אחריה, פתאום שמים אליה לב, מתחילים לכתוב עליה, מתחילים לדבר עליה, גם אם לא תמיד לחיוב. היא הופכת למשהו שצריך להגיב אליו, צריך להתמודד איתו. במקביל, זה באמת אלבום שאפשר לראות בו מעין אלבום שיותר מציג את טיילור הבוגרת, גם מבחינה מוזיקלית - היא מתנסה בסגנונות חדשים, מוסיפה פה ושם אלמנטים של מוזיקה אלקטרונית אפילו, דרופים כאלו בכמה מהשירים.
[הקלטה מתוך השיר I Knew You Were Trouble]:
“…I knew you were trouble when you walked in / So shame on me now / Flew me to places…”
לצד גם בלדות, או שירי קאנטרי-פופ אקוסטיים מהסוג הקלאסי יותר, אבל עם כתיבת מילים וביצוע אולי קצת יותר בוגרים, יותר רגשיים, יותר טוטאליים, ש… עוזרים באמת להתחיל להתייחס אליה כיוצרת רצינית שבאה לומר משהו, ולא כסוג של כוכבנית קאנטרי שבאה ותלך, כפי שאולי רבים ראו בה לפני כן, בעיקר מחוץ עולם הקאנטרי.
אלעד: זה קרה במוזיקה שלה, באומנות שלה, אבל גם בעולם שהיא הצליחה לבנות מסביב. הפריצה הזו קרתה גם בכל מה שקשור למעריצים ולמעריצות שלה, ובעיקר לאופן שבו היא הצליחה לשכלל את הקשר בינה לבינם.
ד"ר אפל: היא די מהר למדה להשתמש גם בצורה מאוד טובה במה שהאינטרנט אפשר, לתקשר דרך האינטרנט עם מעריצים, ברשתות חברתיות, באופנים אחרים, בשביל גם לשמר את הנוכחות שלה בחיים של המעריצים וגם לגבש סביבה קהילה מאוד-מאוד נאמנה ומחויבת, יהיו שיגידו לפעמים קצת אובססיבית.
[הקלטה, סאונד של מעריצות צורחות]:
Taylor Swift: “Thank you so much for coming! Thank you…”
אלעד: לא עוד נערה רגילה שכותבת על חוויות של נערה רגילה. בשלב הזה סוויפט היא כבר כוכבת על. ובהתאם, גם המוזיקה שלה וגם הנושאים שבהם היא עוסקת, הכל היה צריך להתאים את עצמו.
ד"ר אפל: ברגע שהיא באמת הופכת לסופרסטארית, אז… היא מתחילה גם אולי לחשוב שוב על מה זה בעצם אומר. לשיר, לשחק דמות, לעסוק ב… במי שהיא, להגיב לדרך שבה היא מצטיירת בתקשורת, אצל המבקרים שלה, לדימויים שמודבקים לה והיא לא תמיד מסכימה איתם. בעצם, האלבום הבא שהיא מקליטה, 1989 הוא נקרא, זה השנה שבה היא נולדה, הוא יצא ב-2014.
[הקלטה מתוך השיר Shake It Off]:
“…Cause the players gonna play, play, play, play, play / And the haters gonna hate, hate, hate, hate, hate / Baby, I'm just gonna shake, shake, shake, shake, shake…”
זה האלבום הראשון שבו היא ממש מתחילה גם לשחק דמויות, לכתוב שירים שברור שהם לא עליה, אבל נגיד, על הדרך שבה התקשורת או האויבים שלה מדמיינים אותה או משחירים אותה.
אלעד: הרבה ניסו להקטין אותה, לזלזל בה. הבלונד, המעריצות הצעירות, שירי הפופ, הבלדות על הפרידה מבן הזוג הקודם, או זה שלפניו. למרות כל הפרסים, ולמרות כל ההצלחה, עדיין לא ממש לקחו את טיילור סוויפט ברצינות.
ד"ר אפל: זה לא רק שלא לקחו אותה תמיד ברצינות, זה שגם הרבה פעמים ניסו, אם כבר לקחו אותה ברצינות, אז ניסו להציב אותה בתוך המסגרות שהכירו אותם, לייצוג של זמרות צעירות ויפות ומצליחות, שזה נגיד באמת הרבה עיסוק ברכילות והחיים הרומנטיים, ועם מי היא יוצאת וזה היא עשתה ככה וזה אמר לה ככה, והדלפות ורכילויות ומריבות, וחיטוט בחיים האישיים, שזה הרבה פעמים באמת הדרך שבה תעשיית המוזיקה מוכרת את הדמויות הללו לקהל הרחב. מהבחינה הזו, ההצלחה הגדולה שלה הביאה אותה למקום ש… בוא נגיד, יחסית לדרך שבה כוכבי פופ ורוק מתמודדים עם הצלחה מאוד גדולה, ולפעמים עם באמת כל מיני מבעים ביקורתיים שמגיעים מצד התקשורת, היא בחרה בשיטה יחסית בריאה באמת, כן? של לא… לא להתמכר לסמים, ולא להיעלם, ולא לצאת באיזשהו פרויקט לגמרי של להמציא את עצמה מחדש, אלא איפשהו לאמץ את זה לתוך המוזיקה ולשחק עם זה, ולזרום ביחד, תוך כדי שהיא מדגישה כל הזמן שהיא פה בשליטה בסופו של דבר. כי נראה לי, שוב באמת, המימד הזה של האוטונומיה והאותנטיות של השליטה הוא תמיד… הוא מימד שהוא מאוד חוזר ביצירה שלה, ונראה לי ניכר שזה מעסיק אותה.
אלעד: כן, היה עוד דבר אחד שהעסיק אותה. דבר מפתיע, לא מובן מאליו - פוליטיקה. אנחנו אז בימים שבהם טראמפ הוא הנשיא, ובסרטון שהתפרסם בסרט דוקומנטרי עליה, סוויפט נראית בפגישה עם ההורים שלה ועם הצוות שלה, מסבירה להם שהיא מרגישה מחויבת לשתף את דעותיה הפוליטיות בפומבי, שהיא רוצה להיות בצד הנכון של ההיסטוריה. ומולה יושבים כל האחרים, המבוגרים, המנוסים, שחוששים שצעד כזה יפגע לה בקריירה או אפילו יאיים על חייה.
ד"ר אפל: בעצם, אם אמרנו שמוזיקת הקאנטרי היא סצנה מאוד שמרנית, אז היא שמרנית בשני מובנים. גם במובן שהיא מזוהה עם הימין, אבל גם במובן שזמרי קאנטרי מעדיפים לא לדבר על פוליטיקה. הם מבחינתם באו לבדר, לעשות שמח, מה עכשיו נתחיל לעצבן את הזה. והיא… והיא שיחקה לפי הספר הזה, במשך עשור פלוס. והיו שמועות שאולי היא באמת מאוד ימנית בתפיסות שלה ו… עד שהיא באמת בהדרגה הולכת וכבר מתבטאת ישירות נגד טראמפ, וגם מתחילה להזדהות בצורה יותר מפורשת עם אג'נדות פמיניסטיות.
[הקלטה]:
Reporter: “Taylor Swift broke her silence on politics over the weekend, publically backing two democrats in Tennessee where she votes, she announced in an Instagram post…”
ד"ר אפל: ו… אני, אני חושב שהיא גם חשבה שלשם הקריירה שלה תלך, לפני שהקורונה קצת שינתה את העניינים.
אלעד: באיזה אופן?
ד"ר אפל: בעצם ב-2020 מגיעה הקורונה, הכל מתבטל, הכל… אף אחד לא יודע מה יקרה. היא מסתגרת באיזו בקתה שם ומוציאה באותה שנה שני אלבומים, Folklore ו-Evermore, שמסמנים שינוי סגנוני קצת דרסטי אחרי תקופה שהיא עסקה הרבה במוזיקת פופ. אלו אלבומים עם נטייה פולקית, אקוסטית, הרבה יותר שקטה, מלנכולית, רצינית.
[הקלטה מתוך השיר tolerate it]:
“I sit and watch you readin' with your head low…”
ד"ר אפל: משתפת שם גם פעולה עם אומני אינדי, הפעם, אנשים שלכאורה לא קשורים לעולם ה… לא הקאנטרי ולא מוזיקה של מתבגרות, אלא לכאורה, מוזיקה איכותית, כן? ובמידה רבה האלבומים האלו, אני חושב, שהיו פוש מאוד משמעותי בלעזור לסקטור נוסף בקהל… אה… ובתקשורת באמת, של אנשים עם אולי תפיסות מוזיקליות טיפה יותר מסורתיות ושאיפה באמת למובן יותר קלאסי של איכות, פתאום לקבל אותה לשם גם כן. אז… אז זה היה רגע מאוד משמעותי בהצלחה, פחות המסחרית, אבל יותר בהתקבלות הביקורתית שלה.
אלעד: והיה גם גראמי שלישי על אלבום השנה. ב-2021, כשהיא בת 31, טיילור סוויפט וסינטרה הגדול נאמרו בנשימה אחת. אבל היה גם יותר מזה. טיילור סוויפט בתקופה הזו מיצבה את עצמה לא רק כזמרת או ככוכבת, אלא גם כמי שמובילה מאבקים שנוגעים לתעשייה כולה. היא נאבקה בספוטיפיי ובאפל מיוזיק על תמלוגים. היא כפתה על ענקיות הסטרימינג לשנות את המודל שלהן. היא החליטה להקליט את כל החומרים הישנים שלה מחדש, כי במקור, בתור טינאייג'רית, היא חתמה על חוזה דרקוני כדי לגלות אחר כך שמאחורי הגב שלה כל הזכויות למוזיקה שהיא יצרה בשנים הראשונות נמכרו לאדם שטענה שהתנהג אליה בבריונות. אז סוויפט עשתה משהו די חריג - החליטה להקליט מחדש את כל ששת האלבומים הראשונים שלה, לקרוא להם הגרסה של טיילור, ולהוציא אותם מחדש כשהפעם הכול בבעלותה. המעריצים שלה, וזה גם דבר די חריג בענף המוזיקה, לגמרי הלכו איתה בצעד הזה. הגרסאות של טיילור נמכרו יותר מאשר גרסאות המקור. והכל, כמובן, נעטף בקליפים חדשים, ובעיקר בסיבוב הופעות ענק.
[הקלטה, מתוך המופע]:
Taylor Swift: “Welcome to the Eras tour.”
[מעריצים מריעים בהתלהבות]
ד"ר אפל: הטור הזה, מעבר לזה שהוא… באמת עונה לאיזשהו צמא של הופעות של זמרת מאוד מצליחה ואהובה שלא הופיעה לא מעט שנים והספיקה להוציא לא מעט חומרים מאז, הוא גם טור שהיא באופן מאוד מודע עבדה עליו כדי להפוך אותו לאיזושהי אקסטרווגנזה יוצאת דופן ברמת ההפקה והאפקטים, ברמת האורך של המופע והסדר גודל וה… הוא בעצם מחולק לתקופות שונות על פי האלבומים השונים, כשכל אלבום זה תפאורה חדשה לגמרי, בגדים חדשים לגמרי, כל שיר זה כמעט מופע חדש.
[הקלטה של השיר Cruel Summer מתוך המופע]:
“…I'm drunk in the back of the car / And I cried like a baby coming home from the bar (oh) / Said “I’m fine,” but it wasn’t true / I don't wanna keep secrets just to keep you…”
ד"ר אפל: ואממ… לצד זה באמת, עבור מי שלא מצליח ללכת, גם לא תמיד חייבים כי קורים הרבה דברים בחוץ. כלומר, חלק ממה ש… באמת מהתופעות הייחודיות שהיו עם הטור הזה זה שאותה קהילת מעריצות, מה שנקרא הסוויפטיז, כן? שהלכה וגדלה עם השנים ובאמת נותרה נאמנה אליה ועקבה אחריה לאורך כל הדרך והיא בתורה, טיילור כמובן, הקפידה לתקשר ולהעניק להן תמיד את ה… איזושהי תחושה של מישהי פה שנמצאת איתכם בקשר ולא נטשה אתכן. הן גם מבחינתן לא נטשו אותה, ולמעשה ההופעות שלה הפכו לכמעט פסטיבלים כאלו של סוויפטיז, במובן שלמרות שהרבה לא הצליחו למצוא כרטיסים, מחוץ לרוב ההופעות היו פשוט סצנות של עשרות מאות מעריצות שבאו לשהות בחוץ.
[הקלטה, מעריצות שרות את השיר Style]:
“You got that James Dean daydream look in your eye / And I got that red lip classic thing that you like / And when we go crashing down…”
ד"ר אפל: לשיר ביחד מחוץ לאצטדיון, להכיר אחת את השנייה, ולקיים סוג של בעצם חיים קהילתיים בצורה שהיא כבר כמעט לפעמים נפרדת מ… כלומר, מטיילור עצמה.
אלעד: נדב, אגב, לא הצליח לרכוש כרטיס למופע. הוא בילה בחניון עם עוד המון מעריצים אחרים במסגרת אותו סיבוב הופעות שהפך למצליח ביותר בהיסטוריה. זה מופע שקיבע עוד יותר את המעמד של הכוכבת הכי גדולה בעולם, יש מי שאפילו יקרא לה האישה החשובה ביותר בעולם. מספיק רק לראות את הדיווחים על כך שהנשיא ביידן מחזר אחרי טיילור סוויפט כדי שתביע את התמיכה בו בפומבי. כתבות בכל העולם תוהות אם טיילור סוויפט היא זו שתכריע מי יהיה הנשיא הבא של ארצות הברית. ולמרות הכל, כשניסינו כאן, כשניסיתי כאן, להבין את סוד הקסם, אז התשובה בעצם הייתה זהה - סוויפט נתפסת, עדיין, כסוג של אדם רגיל, כמו כל אחד וכל אחת מעשרות מיליוני המעריצים שלה.
ד"ר אפל: ההתעקשות הזה פעם אחר פעם לחזור ולנסות, ולעשות עוד יותר, ועוד יותר גדול, ועוד יותר חזק, ובצורה אחרת, תוך כדי שהיא לא באמת זונחת את מי שהיא ואת הקהל שלה. זה סוג של משפחה, זה סוג של מסגרת, זה… זה סוג של קהילה שבתוך עולם, שכפי שאנחנו יודעים, סובל בשנים האחרונות מהרבה סוגים שונים של פילוג וניכור ואנונימיות ואני בטוח שיש שם משהו מאוד-מאוד מנחם עבור כל אדם, לדעת שיש עבורו כזו קהילה שמחה ואוהבת ומכילה. וזה בפני עצמו, אני חושב, הכוח המסוים שממשיך למשוך אליה מעריצות.
אלעד: ד"ר נדב אפל, תודה.
ד"ר אפל: תודה, תודה על האירוח.
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - דני נודלמן, עדי חצרוני ושירה אראל, שכן הצליחה לרכוש כרטיסים למופע ותראה את טיילור סוויפט בלייב בקיץ, על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments