רק לפני כמה עשורים, המוסכמה הרווחת בציונות הדתית הייתה שמקומן של צעירות בגיל הגיוס הוא בשירות הלאומי ולא בצה״ל. יו״ר ארגון אמונה, יפעת סלע, הייתה למשל אחת משלוש בנות בלבד שהתגייסו לצבא, מתוך כ-90 תלמידות במחזור שלה. והדרך שהתחילה בצבא הפכה במרוצת השנים למשימת חייה - לסייע לנשים דתיות להתגבר על המכשולים, לפתוח בפניהן אפשרויות, ולהעניק להן את היכולת לבחור.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/03/2024.
[חסות]
אלעד: היום יום שני 5 במרץ ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום - בכל יום.
יפעת: המערכת ההיא לא הייתה איזה… פשוט הדלת הייתה חסומה והיה צריך לפתוח אותה. לא, הדלת הייתה חסומה והיה שלט עליה "זה מסוכן". היה שלט עליה "לא כדאי ללכת לשם". היה שלט "זה לא מקובל שבנות דתיות ילכו לשם". זאת אומרת, זה לא היה סתם דלת. היה על הדלת המון שלטי אזהרה.
אלעד: כדי להושיט את היד, לסובב את הידית ולהיכנס דרך דלת שהיא גם סגורה ויש עליה המון שלטי אזהרה צריך מוטיבציה מיוחדת, צריך ממש לרצות להיכנס לחדר שנמצא בצד השני. ויפעת ממש רצתה להיכנס לשם. היא הייתה אז צעירה, עוד לא בת 18, אבל מה שנמצא מעבר לדלת משך אותה וריתק אותה. ומהמקום שממנו היא הגיעה אז היא הייתה די לבד, די בודדה במוטיבציה הזו, בודדה ברצון שלה להתגייס לצבא.
יפעת: הייתה אווירה נגד שירות צבאי והיא עדיין קיימת. האטמוספירה היא שהמערכת הצבאית איננה המקום המתאים לנשים דתיות. ועל אף זאת, היה לי מספיק אמון בצבא ההגנה לישראל, במדינת ישראל ובעצמי, שאני אוכל לעשות את זה ולהישאר נאמנה לערכים שעליהם גדלתי ו… אולי אפילו להתחזק בהם. ובאמת, כך היה במקרה שלי.
אלעד: יפעת היא היום יושבת ראש "אמונה", תנועת האישה הדתית-לאומית, ושם, כמו מאז שהושיטה את היד לדלת עם שלטי האזהרה, היא מקדישה את חייה להרבה דברים אמנם, אבל בראשם, אולי לאחד במיוחד - לפתוח את הדלת הזו, להסיר מעט מהשלטים המפחידים, לסייע לצעירות דתיות כמותה, לעשות את המסע שהיא עשתה, אבל עם פחות קושי. אז הפעם, כשברקע השיח שמתחדד מאז שבעה באוקטובר על שירות נשים בצבא, וכשברקע גם הסערה סביב חוק הגיוס לגברים החרדים, אנחנו עם יפעת סלע על הדרך הארוכה שעשו ועדיין עושות צעירות דתיות בדרך להיות חיילות בצבא.
יפעת: אז אני גדלתי בתל אביב, חלק מהבורגנות הציונית-הדתית הדוממת שעד היום, אני חושבת שמספרית היא הרוב. זאת אומרת, רוב האנשים שנמנים על הציבור הדתי-לאומי גרים ברעננה, בגבעת שמואל, בירושלים, בפתח תקווה, בערים הגדולות, אז כך גם היה אי שם לפני עשרות בשנים ושם אני גדלתי. למדתי באולפנה, באולפנית בתל אביב, והיחס כלפי שירות נשים דתיות בצה"ל היה שזה לא ה… זה לא האֶרְנֶה שלנו, זה לא המגרש. המגרש שלנו הוא המגרש של השירות הלאומי. כל הבנות הלכו לשרת בשירות לאומי. חלקן שנה אחת, חלקן שנתיים. אבל בי קינן כבר מגיל צעיר יותר איזשהו… ג'וק או חיידק או תחושת שליחות כזאת שהשליחות שלי תהיה במסגרת השירות בצה"ל.
אלעד: הג'וק הזה שנכנס בה, הג'וק שהטריף את יפעת הצעירה על שירות צבאי, הוא בכלל ג'וק אמריקאי. החיבור שלה לישראליות הזו, הצבאית, הוא קרה בכלל מעבר לים.
יפעת: כן… זה ככה סיפור מכונן. אני, בתור נערה צעירה, למדתי בארצות הברית, היינו בשליחות משפחתית. ובצעדת ה… הצדעה למדינת ישראל שהתקיימה ומתקיימת עדיין בניו יורק מדי שנה, אז בשנת 87', בראש התהלוכה, הלך אד קוץ' של ראש עיריית ניו יורק המפורסם, ואני בתור תלמידת בית ספר בכיתה ח' בבית ספר ניו יורקי מחזיקה שלט שעליו כתוב: "America don't worry, Israel is behind you" - אמריקה אל תדאגי, ישראל מאחורייך. אני מחזיקה את השלט הזה ולפניי הולכת משלחת של צה"ל. היא ככה כזה תזמור… להקה. אני רואה שם חיילות על הבמה לפניי ואני אומרת "אני רוצה להיות כמוהן", זאת אומרת, יש שם צעירות שאני יכולה להיות כמוהן יום אחד והן דה-פקטו מייצגות את מדינת ישראל, ואני לא רוצה להיות מאחורי השלט, אני רוצה להיות על הבמה ולהיות כמו כולם.
אלעד: בלהיות כמו כולם היא לא מתכוונת למצעדים או לשלטים, היא לא מתכוונת גם לכולם האמריקאי. בלהיות כמו כולם יפעת הרגישה צורך להשתייך בבית, בישראל. בסופו של יום, גדלתי בתל אביב, בדלת מולי גרה ילדה שהלכה לתנועת הצופים ובקומה מתחתיי מישהי הלכה לשומר הצעיר, ואני הלכתי לבני עקיבא, וכולנו היו בתנועות תנועה, וכולנו… הרגשתי שאין סיבה אמיתית שבגינה אני לא… אם אני רוצה להיות באותו בנק ואני רוצה ללכת לאותה אוניברסיטה אז אני גם יכולה לשרות באותו צבא. זה ברור היה לי כבר אז שזה יהיה אתגר כיוון שמסביבה ה… בית ספרית שלי חשפו בפנינו רק את האפשרות לשירות לאומי, לא חשפו בכלל את האפשרות לעשות שירות צבאי. ומגיעה כיתה י"א, אני צריכה ללכת להצהיר. אני מצהירה שמטעמים של הכרה דתית אינני יכולה לשרת בצה"ל.
אלעד: הו, טוויסט. הילדה שגדלה וחלמה להיות חיילת, הנערה שהרגישה שרק דרך הצבא היא תוכל באמת להשתלב, באמת להיות כמו כולם, הילדה הזו הצהירה שהאמונה שלה לא מאפשרת לה לשרת בצבא. תודו, זה מפתיע. אבל עבור יפעת, זה מה שהיה.
יפעת: כי זה מה שכולם עשו. זה כאילו כמו ללכת לעשות מתכונת, אז אני הלכתי להצהיר. זה כאילו היה… זה היה דיפולט (default), הדיפולט אתה עושה אותו. ואני זוכרת את זה זה היה מדרגו… עושים את זה ברבנות, הלכתי לרבנות בתל אביב ו… אתה… פעם ראשונה שראיתי את ה… איך נראית רבנות מבפנים. זה פשוט היה נראה לי הכי נורמ… זה עשיתי את הדבר הנורמטיבי. הנורמטיבי הוא להצהיר. אחר כך עשיתי צעד שהוא לא נורמטיבי, אבל הצעד הראשון היה נורמטיבי.
אלעד: טוב, כמובן שהסיפור לא נגמר כאן. אחרי הטוויסט הראשון הגיע גם השני. אבל לפני כן, יפעת הצהירה שהיא לא יכולה לשרת בצבא ושתעשה במקום שירות לאומי, כמו הרוב המוחלט של הבנות מסביבה, כמו האנשים שהיו מסביבה בבית הספר ובתנועת הנוער, כמו רוב העולם שהיא הכירה ושבו התחנכה.
יפעת: ההתנגדות בציבור הדתי-לאומי לשירות הצבאי… אני מזכירה לכם, שההצהרה היא מטעמים של הכרה דתית. הכרה דתית זה בדרך כלל כשמסתכלים על האיסור ההלכתי לשרת בצה"ל הוא בעצם מחולק לשלושה חלקים: אחד, לא ללבוש כלי גבר - זה מכנסיים, שתיים, לא לשאת כלי נשק, והדבר השלישי זה לא לעבור מרשות לרשות - מרשות אביה לרשות איש אחר שהוא לא בעלה. למעשה, שלושת הרכיבים האלה של הפסק ההלכתי, אם מפרקים אותם לאט לאט רואים שהצבא… האיסור לשאת כלי נשק הוא, אפשר להתמודד איתו, כיוון שאנחנו במלחמת מצווה ולכן אפשר להתמודד עם הטיעון הזה. כלי גבר, כלומר ללבוש מכנסיים - יש הרבה חיילות דתיות, שאני שמחה, שלובשות חצאיות. והמעבר מרשות אביה לרשות בעלה אז זה… זה באמת אתגר שקצת יותר קשה לפצח אותו, אבל בעצם, הצבא הוא לא הבעלים על הצעירה. ואחרי שאמרנו את כל זה אז אתם אומרים, אוקיי, אז אם הצלחתם לפרק את כל זה אז… אז מה נשאר, אז למה ההתנגדות? ההתנגדות היא כי האטמוספירה בצבא, זאת התשובה. ומה זה האטמוספירה הזאתי? זו אותה אטמוספירה חילונית שאם אפשר להימנע ממנה אז בואו נשאר בתוך הספרה הדתית ונלך לשירות לאומי וזו ספרה יותר בטוחה.
אלעד: אבל הג'וק ההוא מארצות הברית הוא לא הרפה. יפעת אמנם הצהירה כמו החברות שלה, אבל היא לא הייתה שלמה עד הסוף עם הצעד הזה. אז באותו זמן, במקביל להצהרה, היא עשתה עוד משהו.
יפעת: למעשה הלכתי להתמיין במקביל גם לשירות הלאומי וגם לשירות הצבאי. הלכתי להתמיין לאחד המקומות של השירות הלאומי. זה היה מיון של יומיים, בבוקר של היום השני פרשתי. זה היה ברמת הגולן. אני זוכרת את זה כמו היום. והיא אמרה לי אבל את טובה, יש לך סיכוי טוב. היא לא אמרה את התוצאה, היא לא ידעה. אמרתי לה, כן, אבל אני לא רוצה. ואז היא אומרת לי אבל עוד אין לך את התשובה מהמקום השני. אמרתי לה שאני מתמיינת במקביל בצבא, במקום אחר, פה אני לא נשארת, ונסעתי הביתה. ובאמת אחרי יומיים קיבלתי תשובה במקום שבו שירתתי בצבא שאני התקבלתי ו-the rest is history.
אלעד: אבל רגע, לא כל כך מהר. ההיסטוריה בכל זאת נכתבת לאורך זמן. וגם כאן. יפעת התמיינה והתקבלה לצבא, ואז הגיע החלק הבא - לספר.
יפעת: אז אני ממש זוכרת שחזרתי לבית ספר, סיפרתי את זה למורה שלי, למנהלת. הם בירכו אותי. זה לא… הם אמרו "זה לא הדרך שלנו", אבל הם בירכו אותי והם איחלו לי הרבה הצלחה. ו… אני חושבת שנתפסתי ככישלון של המערכת בהתחלה. זה היה איזה… אירוע כזה של פעם בכמה זמן, שזה אינסידנט (incident) כזה של אחת, שתיים, שלוש במחזור מתגייסות. יש מחזורים כאלה שפתאום יש איזה… היינו שלוש מתוך תשעים. אבל אף פעם לא הרגשתי הפניית עורף, לא מצד בית הספר ולא מצד החברות. אני חושבת שהייתה הרבה ביקורת, כאילו, על… ושעדיין קיימת על המהלך הזה. ועד היום, כל כך הרבה שנים עברו מאז, ועדיין, זה עדיין לא דרך המלך.
אלעד: יפעת שירתה כמורה-חיילת. היא הייתה מדריכה בבית הספר "שדה" בגוש עציון. וכן, גם היא אומרת שהיו רגעים מורכבים בתור חיילת דתייה. הדבר הזה שהזהירו אותה ממנו - האטמוספירה הצה"לית, הדלת הסגורה עם שלטי האזהרה - אז היא הבינה שכל זה לא סתם, כי גם לה, באופן אישי, הצבא איתגר לא פעם את האמונה.
יפעת: אז א', אתה יודע, הייתה תפיסה כזאת של, אנחנו העגלה המלאה ואולי יש עגלות ריקות יותר ואז פתאום פגשתי… יש לה שם אפילו, קוראים לה טל. פגשתי את טל שהגיעה מהערבה, בחורה מדהימה שעשתה שנת שירות לפני הגיוס שלה לצה"ל, זאת אומרת, נתנה עוד שנה אקסטרה. זה… אני לא עשיתי את זה, אני ישר הלכתי לצבא. ופתאום אמרתי, וואו, מה קורה פה? יש פה מישהי שהיא בוגרת תנועת נוער ושנת שירות ומתגייסת לצבא והיא… אנחנו ממש שוות בין שוות, אבל אז ככה מגיעה ביום ראשון השיחה על מה עשית בשבת. והשיחה היא וואו, פער מטורף בין החיים, איך נראית שבת שלי לאיך נראית שבת שלה. שלא לדבר על זה שאם אנחנו נמצאות בשבת ביחד אז זה מאתגר עוד יותר, כי הדבר הטריוויאלי הזה, של שימוש בחשמל או ביקור חברים או אוכל שנסע בשבת, דברים שהם באמת בעיות הלכתיות לא טריוויאליות. אז זה… זה היה מאתגר, אבל מאתגר ומצמיח, זאת אומרת, זה כאבי גדילה כאלה, זה לא כאבים שמהם אתה… שהם כאבים והם כואבים, זה כואב אבל אתה גודל מזה.
אלעד: אז יפעת סיימה את הצבא. היא מתגאה בזה שהיא הכירה שם את מי שיהיה בעלה, אבי ארבעת ילדיה, וגם מצאה עבודה, כי היא המשיכה בחברה להגנת הטבע עוד עשור אחר כך. משם, יפעת עברה לתנועת "אלומה", תנועה שעוסקת בצומת שבין יהדות ודמוקרטיה. ובשוליים מדי פעם עלו גם שאלות על גיוס של צעירות דתיות. וברגע אחד כזה, עם דף מצ'וקמק שהודפס מאקסל, החיים של יפעת השתנו.
יפעת: המנכ"ל של "אלומה" הקודם, יום אחד מביא לי איזה דף כזה, קובץ אקסל כזה, ממש… מעוך כזה, והוא אומר לי, "תקשיבי, כשיהיה לך זמן, תסתכלי בדף הזה". אני מסתכלת ואני רואה שיש שם את שיעורי הגיוס של נשים דתיות ילידות שנתון 82'. אני מסתכלת בדף ואני רואה כתוב 21.7. ואז אני אומרת איך זה יכול להיות, אני אמרו לי שאני תאונה, איך יכול להיות שיש 21.7? אם יש 21.7 מסדר גודל של עשרות בתי ספר, זאת אומרת, שיש בתי ספר… שנכון שיש הרבה בתי ספר שזה 00000, אבל זה אומר שיש בתי ספר שהאחוז הוא 20%, 30%, 40%. ואם זה ממוצע זה ממוצע. ואני מסתכלת ובאמת נשמטת לי על הלסת, כאילו, צריך לאסוף אותי מהרצפה.
אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.
[חסות]
אלעד: טבלת אקסל אחת שיפעת סלע קיבלה ובה נתוני גיוס של דתיות-לאומיות שנולדו במקרה בשנתון שלה הצליחה לטלטל אותה לחלוטין. ההבנה שהיא בכלל לא לבד כמו שגרמו לה לחשוב, שיותר מחמישית מהבנות בגילה התגייסו לצבא במקביל אליה, זו הייתה לא פחות מתגלית עבורה.
יפעת: זה… אנחנו טרום תקופת הרשתות החברתיות, טרום תקופת ה… קבוצות וואטסאפ. המידע הוא… אתה יודע, הוא יותר מקומי, הוא פחות זורם ברמה הארצית. אני, ילדה הגדלה בתל אביב, לא בדיוק יודעת מה קורה אי שם בעמק בית שאן, בקיבוץ טירת צבי או בירושלים, בבית ספר "פלך", שהוא קצת יותר ליברלי, לא יודעת, פשוט לא יודעת מה קורה שם. ולמעשה מגלה את זה, וואלה, עשר שנים אחרי. עשר שנים אחרי אני פתאום מגלה ש… שוואלה לא סיפרו לי הכול. כאילו, ידעתי רק חלק. ואז אני אומרת, אוקיי, יש פה סיפור. ובעצם, אנחנו יחד עם הצבא, מנסים למפות אז איפה הן, איפה הבנות האלה, כאילו, איפה הן משרתות, איפה הן נמצאות בתוך הצבא. וגילינו שיש מדריכות שריון דתיות ויש מש"קיות הוראה מה שנקרא אז נערי… אלה שהן מפקדות על נערי… אז קראו לזה נערי רפול, מקא"ם, בחוות השומר, במחו"ה אלון, זאת אומרת, הן בעצם נמצאות בחיל החינוך והנוער, נמצאות בתפקידי הדרכה בחילות השדה והן נמצאות גם קצת היו כבר בחיל האוויר, מדריכות סימולטור. ואני אומרת, אוקיי, יש פה נשים צעירות שעושות שירות מאוד משמעותי, ואני אפילו קצת מקנאה בהם באותה נקודה כי הכי רחוק שאני יכולתי ללכת היה להיות מורה-חיילת. ואז אמרתי אני חייבת לאפשר לצעירות דתיות את הבחירה. זה היה כאילו המוטיבציה להגיד - חייבים לתת בחירה לנשים צעירות דתיות לבחור. יבחרו שירות לאומי זה בסדר גמור, אבל חייבים לתת להם לבחור.
אלעד: בשלב הזה, יפעת כבר עמדה בראש תנועת "אלומה" וזו הפכה להיות משימה - להציג לצעירות דתיות את האפשרות, את האפשרויות ליתר דיוק, שיש בצבא. לא לעודד גיוס כמו פשוט לתת להן את האפשרות לבחור. זו הפכה למשימה שלה וגם של נשים אחרות בתנועה, כמו מד"נית צעירה בשם נוגה.
יפעת: נוגה בעצם באה אליי באותו ספטמבר ואמרה, אני רוצה בחנוכה לעשות גדנ"ע בג'וערה לבנות דתיות. למה בחנוכה? בחנוכה יש חופש מבית ספר. מה שכל תלמידה חילונית מקבלת במסגרת שנת הלימודים שלה, תלמידה דתית לא מקבלת, ולכן אני אעשה את זה בחופש ואז הבנות שממש רוצות יבואו על חשבון החופשה שלהן. ואז אני מסתכלת על נוגה ואני אומרת לה, תגידי, את משוגעת? מי תבוא בג'וערה בחנוכה עם סקביאס, עם השמיכות… קור אימים. והיא אומרת לי, את מסכימה, לא תפריעי? ואמרתי לה, לכי על זה. והיו 120 בנות בחנוכה. אני רק זוכרת ככה דבר אחד סמלי מעניין שכשבאנו לשם לעשות כזה… לראות את המקום לפני, אני נכנסת למקלחות ואני נדהמת שאין וילונות במקלחות. נדהמת. ואני ממש מבקשת ממפקדת הבסיס, בבקשה תשימו וילונות על ה… זה כי אחרת הבנות לא יתקלחו פשוט. והיא מסתכלת עליי והיא אומרת לי, וואלה, את יודעת מה, שאת אומרת את זה זה בכלל לא קשור לדתיות ולא דתיות, זה אפילו לא קשור לבנות ולבנים, זה נראה לי, כאילו, מינימום של פרטיות שמגיעה לכל אדם כשהוא מתקלח. אני חושבת שלימים זה השתנה והיום יש בכל בסיסי הגדנ"ע… להערכתי, לא הייתי הרבה זמן, אבל איזשהו אפשרות ל… וילונות במקלחות.
אלעד: זה היה שינוי אחד - וילונות במקלחת. אבל הגדנ"ע הובילה לעוד שינוי משמעותי לא פחות - מודעות ומוטיבציה. פתאום צעירות דתיות שהיו מעוניינות להתגייס לצבא, או לכל הפחות, חשבו על האפשרות הזו, הן מצאו כתובת, כתובת שפשוט לא הייתה קיימת עבורן לפני כן.
יפעת: בעצם הטלפון של אותה מד"נית הפך להיות מוקד מידע. והמוקד מידע הזה גדל וגדל וגדל וגדל והפך להיות בעצם קו מידע לצעירות דתיות שרצו לדעת על האפשרויות של באמת לשרת בצה״ל. והציבור הדתי-לאומי, אנחנו סוג של מדורת שבט כזאתי והמידע עובר מאוד מהר. ואכן המידע זרם והבנות התחילו להתקשר. גם ההורים התחילו להתקשר. ואגב, צריך לזכור שהיו גם אמהות שתחושת ההחמצה שלהן פתאום התעוררה. ואז דרך אחת הייתה באמת להקים את מוקד המידע הטלפוני. הדרך השנייה לקיים את אותו גדנ"ע. הדרך השלישית הייתה לייצר הסברות בערבים, חוגי בית, דברים שהם היו תמיד קצת מתחת לרדאר, ותוך ניסיון מתמיד לנהל שיחה עם מערכת החינוך הממלכתית-דתית, עם החמ"ד, לנהל איתם שיחה על האפשרות של לעשות את זה, לְפַרְמֵל את האירוע הזה. זאת אומרת, לאפשר… לתת את המידע, כמו שאתם נותנים מידע על שירות לאומי לתת מידע על שירות צבאי בתוך בית הספר.
אלעד: אתם יכולים להניח - לא כולם אהבו את זה. עברו בכל זאת כמה שנים מהתקופה שבה יפעת נתפסה ככישלון מערכתי רק בגלל שהיא התעקשה להתגייס לצה״ל. ועדיין, היו מקומות בתוך החברה הדתית-לאומית שהתפיסה לא השתנתה בהם. הפידבקים שיפעת קיבלה על העבודה שלה לפעמים ממש לא הסתירו את העובדה שיש חוסר שביעות רצון מהדלת החסומה הזו שנפתחה ומובילה בנות דתיות אל הצבא.
יפעת: אז היו כנראה… היו גם וגם וגם וגם. היו מקומות שבהם היו אומרים, אתן פשוט מקסימות, זה נוראי. זו הייתה… אתן פשוט נהדרות, זה פשוט נורא ואיום. הפליירים שלכם נורא יפים, זה ממש עיצבן חלק מהמקומות. אני… אגב, המדיניות שלנו תמיד הייתה לדבר על סיכון וסיכוי. כי הצבא זה לא תותים, זה לא קל. ולכן, כשדיברנו במסרים מאוד מאוד כנים, אותנטיים, שמדברים על מורכבות ולא מדברים על… לא מכרנו חלומות ולא גם היינו ב… המטרה שלנו אז הייתה לא לעודד בנות להתגייס, אלא לחשוף את הבנות למידע ולאפשר להם את הבחירה. ולאט-לאט אני חושבת שככל שהם בעצם ראו שא' ה… הבוגרות שלהם, אחד, מצביעות ברגליים, שתיים, מגיעות לתפקידים משמעותיים, שלוש, שומרות על הערכים שעליהם הם גדלו, ארבע, גם אני רוצה להגיד שזה קרה… צריך להגיד, שכל האירוע הזה קורה תוך כדי שינוי בציבור הדתי-לאומי בעולם הנשים. חשוב לומר את זה. למעשה במקביל, ביקום מקביל, מתחילות להתעצם מדרשות לימוד תורה לנשים, שהתחילו גם קודם. ויותר נשים לומדות תורה. וכשיותר נשים לומדות תורה, אז בעצם אנחנו נכנסות לסביבה שהיא גברית בעולם הדתי, אז אנחנו נכנסות לסביבה הגברית בעולם לימוד התורה, אנחנו נכנסות לעולם של הצבא שהוא עולם גברי. אני תמיד אומרת, נשים גם יותר התחילו לרוץ ולעשות ספורט, גם זה דבר שהיה פחות שכיח בעבר. ובעצם זו תנועה שקורית במקביל. זאת אומרת, בעצם הפמיניזם האורתודוקסי זו תנועה אבולוציונית אבל גם רבולוציונית. זאת אומרת, זה קרה כתהליך אבולוציוני, אבל בלי ספק, זה אחת המהפכות של הציונות הדתית בעשורים האחרונים - מעורבותן של נשים כמעט בכל הספרות הדתיות והכלליות.
אלעד: והיו גם תגובות אישיות. ב-2018 יפעת הגישה מועמדות לתפקיד מנכ"לית הרשות לשירות לאומי אזרחי. זה לא התקבל בתמיכה גדולה של ראשי האולפנות, בלשון המעטה. הייתה עצומה נגדה, אישית. טענה לניגוד עניינים. הם אמרו שהיא, כמי שמעודדת גיוס לצה"ל, לדבריהם תפגע אנושות במפעל השירות הלאומי. יפעת לא מונתה בסוף לתפקיד.
יפעת: אז אני חושבת ש… כל שינוי חברתי, אחד, הוא בדרך כלל ארוך, הוא לוקח לו זמן לחלחל, והרבה מאוד פעמים כשעושים שינוי משמעותי יש התנגדויות. אני חושבת שאם אתה באמת מאמין והולך בדרך הישרה ועושה את ה… אני חושבת שהמהלך הזה היה מהלך אחראי, בשום שלב בדרך לא הרגשתי שאני עושה משהו שהוא יכול לסכן את הצעירות הדתיות. חשבתי על עם ישראל ועל מדינת ישראל ועל הצעירות הדתיות. וכן, היו התנגדויות, זה לא היה נעים, אבל אתה יודע איך אמר פעם סטיב ג'ובס, If you want everybody to like you sell ice cream, don't be a leader - אז אם אתה רוצה להיות מנהיג אז אתה צריך להיות נכון לשלם את המחירים, וכן, שילמתי מחירים ואם הייתי רוצה רק שיאהבו אותי אז הייתי הולכת למכור גלידה.
אלעד: ומאז, העבודה סביב גיוס של צעירות דתיות לצה"ל תופסת נפח גדול בחיים של יפעת. היום היא יושבת ראש תנועת "אמונה", תנועת האישה הדתית-לאומית. וגם בתפקיד הזה היא ראתה איך מאותם 21% של צעירות מהמגזר שהתגייסו כשהיא הייתה בת 18 המספר היום גבוה יותר.
יפעת: כן, אז היה… היו שנים שהייתה ירידה גם. אחרי ההתנתקות הייתה ירידה. והסדר גודל של שיעור הגיוס הנשים הדתיות לצה"ל היום עומד על כבין 30% ל-35% מהצעירות הדתיות בעצם בוחרות בשירות צבאי.
אלעד: 30%+ זה אמנם גבוה יותר ממה שהיה, אבל אולי, וזה כמובן תלוי את מי שואלים, אולי זה לא גבוה מספיק. ועדיין, היום עיקר השיח סביב שירות או אי-שירות בצה״ל לא מתמקד בצעירות דתיות-לאומיות, אלא בגברים חרדים. חוק הגיוס שבעצם פוטר את רובם משירות שוב נמצא על המוקד, ואם באמת רוצים לשלב את הגברים החרדים בצבא, אולי שווה ללמוד כמה דברים מהעבודה שנעשתה עם הנשים הדתיות.
יפעת: אז אם צריך ללמוד מהסיפור שלנו ולעשות העתק-הדבק, אז באמת זה תהליך שבא גם מלמעלה וגם מלמטה. זאת אומרת, בציבור הדתי-לאומי, נשים דתיות אמרו, אנחנו רוצות לשרת, זאת אומרת, אני ואחר כך צעירות רבות אחרות ושכמותי אמרו… הצביעו ברגליים. ובמקביל אני שמחה להגיד שהייתה הנהגה בציבור הדתי-לאומי, הנהגה קשובה, זאת אומרת, שהבינה שזה פרץ… יש שינוי, המציאות משתנה ו… צריך להתאים את ההחלטות למציאות המשתנה. אני רוצה להאמין ולקוות שהצעירים החרדים, שרואים את הצרכים, הם לא חיים בוואקום, הם חיים במדינת ישראל והם ערים לצרכים שלה, יצביעו ברגליים גם הם ושבאיזשהו שלב גם ההנהגה תבין שהיא חייבת להקשיב לקול הזה.
אלעד: זה צריך להיות תהליך משולב, כמו שאמרה יפעת, גם מלמעלה וגם מלמטה, אבל היא מוסיפה - צריך להיות תהליך גם בצבא. גם הוא צריך להתאים את עצמו לאוכלוסייה, להקל על המורכבות הזו שבלהיות גם דתי וגם חייל. וכאן זה כבר נהיה דבר קצת יותר מורכב. למשל, בשאלת הלוחמות. מורה-חיילת או מדריכה זה דבר אחד, אבל מה קורה אם אישה צעירה דתייה רוצה להיות לוחמת?
יפעת: הסיפור הזה של דווקא לוחמות, אני מחזירה אותו לנושא של בחירה. אני חושבת שמי שבוחרת את הדרך של השירות שלה בצורת לוחמה, חייבים לאפשר לה את השירות הזה, זה מה… אם זה מה שהיא רוצה, אני, כמובן, לעולם לא אעמוד בדרכה של אישה לממש את החלומות והשאיפות שלה. אני כן חושבת שתמיד צריך לדבר בהוגנות על סיכון וסיכוי. ואני חושבת שיש סיכונים לנשים, יש גם סיכונים לגברים, ויש סיכונים עודפים לנשים. ואישה צריכה לדעת על הסיכונים העודפים שקיימים לגביה. ואישה שמחליטה על אף זאת לבחור בשירות כלוחמת אני אצדיע לה ואסייע בדרכה. אני חושבת שאנחנו… התפקיד שלנו כ… בזירה הזאתי של הלוחמות היא סופר משמעותי וחשובה, ואם מישהי בוחרת - שתבחר. אבל אם אתם שואלים אותי, האם אני מכוונת נשים למסלולי לחימה מלכתחילה, התשובה היא שאני אישית לא… הייתי מעדיפה שלא.
אלעד: אז אפשר לתהות, אפשר להרים גבה, אפשר להתווכח. איך זה שמי שפרצה דרך, מי ששמה לה למשימה לעזור לאחרות בדיוק באותו מסלול, איך דווקא היא אומרת שהייתה מעדיפה לא לכוון נשים, נשים בכלל, לתפקידי לחימה? איזה פמיניזם זה? אם זה בכלל פמיניזם. אבל יפעת אומרת שכן, שזה בדיוק מה שפמיניזם אמור להיות - האפשרות לבחור.
יפעת: אם… שאם פמיניזם קורא לשוויון, ושפמיניזם קורא למימוש, ופמיניזם קורא ליכולת שלי להיות בכל מקום מי שאני רוצה להיות בלי שמישהו ידיר אותי ובלי שמישהו יחסום אותי, אז אני מרגישה שאני פמיניסטית לגמרי. אני חושבת שלצד זה שאני אישה פמיניסטית אני גם אישה דתייה ואני חיה בתוך כללים שהם… כללים שאני בחרתי לחיות בתוכם ואני… החיים הדתיים הם חיים שגורמים לי הרבה אושר ויש בהם חלקים שבהם יש גם התנגשויות. ולכן, כמו שאדם דתי לא יכול לנסוע בשבת, יש דברים שבהם אני בוחרת לממש את הפמיניסטיות שלי בדרכים מסוימות ואני לא אבחר לממש אותן בדרכים אחרות. זה לא שולל ממני את הבחירה. זה גורם לי הפוך - להיות אישה שבוחרת בשני דברים: אני בוחרת גם להיות פמיניסטית וגם להיות דתייה. זה לא מקטין את הבחירה שלי, זה מגדיל את הבחירה שלי. אני בחרתי פעמיים.
אלעד: ואחרי שאמרנו את כל זה, יש עוד מקום, לא רק צה"ל, שבו יפעת הייתה רוצה לראות עוד נשים דתיות-לאומיות. עוד מקום שבו היא חושבת שהן חסרות מאוד. מקום שבו אולי ניצבת היום אותה דלת סגורה שעליה שלטים מפחידים. וגם כאן זו דלת שאם תיפתח היא יכולה להוביל לשינוי גדול.
יפעת: גם היום אם שיעור הציונות… בני הציבור הדתי-לאומי כ-15% אז נמצאים בעצם במוקדי ההשפעה של מדינת ישראל, הציבור הדתי-לאומי, הייצוג שלו, הוא יותר מהייצוג שלו באוכלוסייה. אבל! אבל! כשמדברים על מי מייצג, זה גברים ולא נשים. ולכן, וזה התפקיד שאני רואה לעצמי גם היום כיושבת ראש תנועת האישה הדתית-לאומית, לא רק שהציבור הדתי-לאומי יוביל וישפיע ויהיה בעמדות השפעה במדינת ישראל, בשולחנות מקבלי ההחלטות, אלא שהייצוג שלו שם לא יהיה רק ב… על ידי גברים אלא גם על ידי נשים. והדבר הזה הוא נכון היום והוא גם היה נכון בעבר כש… בהיותי נערה ואמרו אוקיי, אנחנו רוצים להשפיע, אנחנו רוצים להיות בחזית של התקשורת, בחזית של הכלכלה, בחזית של הרפואה, אבל ה… מי זה ה"אנחנו" האלה? אז האנחנו האלה היו מגדרית הגברים ולא הנשים. ובעצם, מה שרציתי בתור ילדה ומה שאני רוצה היום, זה לראות נשים מצטרפות לעמדות השפעה וקבלת החלטות שהם מסורתית בציבור שממנו אני באה, הציבור הדתי-לאומי, אוחזים בהם גברים יותר מנשים. ואולי את המפלגה הדתית-לאומית הבאה תוביל אישה ולא גבר.
אלעד: יפעת סלע, תודה.
יפעת: תודה.
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - דני נודלמן, שירה אראל ועדי חצרוני, על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף.
אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント