הקהילה הלהט"בית נמצאת במוקד של דיונים שונים מאז שהתחילה המלחמה של ישראל מול חמאס. אם זה תחושות הבגידה והאכזבה אל מול גילויי שנאה לישראל של קבוצות להט"ביות בעולם, או ההתמודדות עם הקושי של לוחמים להט"בים שממלאים את חובתם, בזמן שאינם מקבלים שוויון זכויות מהמדינה שהם מסכנים את חייהם עבורה. אז הפעם אנחנו עם הסיפור של אדם ליטאור מור, לוחם תותחנים במילואים, שהוא במידה רבה גם הסיפור של לוחמים ולוחמות להט"בים אחרים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/12/2023.
היום יום שני, 4 בדצמבר, ואנחנו אחד ביום, מבית N12.
אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.
מאז 7 באוקטובר ראינו לא מעט תגובות ש, איך אני אקרא להן? אירוניות, מאכזבות, צבועות, כמו למשל ארגוני נשים שבשנים האחרונות אמרו "אני מאמינה לך". אבל כשהתחילו להתפרסם העדויות הראשונות על אונס שיטתי בידי מחבלי חמאס, הן שתקו. הן שתקו גם אחר כך.
ראינו למשל פעילי איכות סביבה. היי גרטה. אנשים שמזדעקים משימוש בכפית פלסטיק, אבל לא אומרים מילה על תינוק בן עשרה חודשים שנחטף בידי מחבלים.
ראינו סנגורית ציבורית מניו יורק, או עובדת משרד החוץ בפריז, שתלשו פוסטרים של קשישים מוחזקים כבני ערובה.
וראינו, וזו תגובה שנתפסת כמוזרה במיוחד, ראינו בכל העולם חברים בקהילה אחת שלא היינו מאמינים שיתייצבו בצד שמגן על חמאס.
הקלטה של הפגנה: "טרנספור פלסטין"
אלעד: להט"בים עבור פלסטין, ראינו אותם המון בהפגנות.
חלקם מגדילים לעשות ולא מגינים רק על הפלסטינים, אלא גם על חמאס.
מצדיקים את המתקפה של 7 באוקטובר וקושרים בינה לבין המאבק הלהט"בי לזכויות.
לא מעט אנשים הצביעו על הדיסוננס הפנימי כאן. ברשתות החברתיות יש תמונות של תרנגולות בעד KFC, פרות בעד מקדונלדס וכאלה.
אבל יש את מי שעבורו זו ממש לא בדיחה. אנשים כמו רס"ר אדם ליטאור מור. הוא ישראלי, הוא הומו, והוא נלחם עכשיו בעזה.
אדם: אני מרגיש נבגד. אני מרגיש נבגד, אני מרגיש… אני באופן אישי כבן אדם יכול להכיל מורכבויות כאלה ואחרות נגיד. אם חלקם מביעים אמפתיה כלפי העזתים. אוקיי, סבבה, אני יכול להכיל את זה.
אבל איפה האמפתיה שלכם כלפי מה שקרה לנו? למה אני לא שומע על זה כלום? זה בלתי נתפס, זה הזוי.
אלעד: ומילא אם רק עם זה אדם ואחרים היו צריכים להתמודד.
הקהילה הגאה, הלוחמת, המשרתת, המתנדבת, נושאת איתה עכשיו גם את החודשים האחרונים שבהם הפכה למוקד של יוזמות פוליטיות, ניסיונות לפגוע בזכויות שלהם, חברי כנסת שדיברו נגדם.
יצחק פינדרוס למשל, שאמר עוד לפני המלחמה, שהומוסקסואליות גרועה מהחמאס.
וגם אחרי שהמלחמה התחילה, זו קהילה שראתה איך עומר אוחנה, שבן הזוג שלו, שגיא גולן נהרג בקרב, נותר ללא זכויות וללא הכרה.
אז ביום ה-59, למלחמת אוקטובר 23, אנחנו עם הסיפור של אדם ליטאור מור, שהוא במידה רבה גם הסיפור של לוחמים ולוחמות להט"בים אחרים.
שלום אדם.
אדם: שלום אלעד.
אלעד: נתחיל במקום היחיד שבו בעצם אפשר להתחיל בו. קח אותי לבוקר של 7 באוקטובר.
אדם: ב-7, 7 וחצי, הייתה אזעקה ראשונה. יצאתי עם הכלב לחדר מדרגות, אפוץ לגמרי. חזרתי לישון, ואז התעוררתי בבהלה אחרי שעה, מפחד שאני לא אתעורר לשיעור יוגה, למיליון הודעות וואטסאפ, שהשיעור בוטל, ומהקצין שלי כבר, תתכוננו, כנראה יקפיצו אותנו, ואני כזה, אוקיי.
נכנסתי ל-N12, רואה, הרוגים, חטופים, מבין שזה איזה אירוע מתגלגל.
ואז ב-3 אחר הצהריים, זה כבר היה רשמי והיינו צריכים להתייצב, בבסיס שלנו.
באמת יום ראשון הכנו את הכלים, את כל הציוד, ולמחרת בצהריים כבר התחלנו, לנסוע אל עבר העוטף.
ובאמת ממש מהרגע שפרסנו במרחב, אז אנחנו כבר התחלנו את האש הארטילרית.
אלעד: זהו, אתה מילואימניק בתותחנים, אתה אומר שהתפרשתם אז במרחב, כלומר, אתה מדבר על מה שהיה הקו הראשון, הגבול בין ישראל לעזה.
אדם: תותחנים, אנחנו הראשונים בעצם שנותנים אש, עוד הרבה לפני הכניסה.
עבדנו, נון סטופ וזה לישון עם נעליים וזה לא להתקלח בהתחלה וזה, לאכול למנות קרב הרבה זמן עד שכל החמ"לים האזרחיים יתחילו לפעול.
אבל עושים, עושים כמו שצריך, זאת לא השאלה ומרימים את החיילים כשצריך ומעוררים בהם מוטיבציה כשצריך.
גם אני, היה לי איזה התפרקות אחת שגיליתי ששני חברים שעבדו איתי אז הם נרצחו בנובה, שמצאו את הגופות שלהם.
אבל כן, כל הזמן המשימה נגד העיניים, וההבנה שצריך לעשות את זה ואין אף אחד אחר שיעשה את זה במקומנו.
אלעד: אני רוצה לשאול אותך שאלה שאולי קצת סתומה, כי אני מודה שלא הייתי שואל את השאלה הזו לוחם סטרייט.
עד כמה הזהות המינית שלך היא חלק מההוויה שלך היום במילואים, עד כמה זה משהו שנוכח בין אם איתך, בין אם אצל החברים שלך בצוות.
אדם: זה ברור זה חלק מהזהות שלי, חלק מהזהות שלי בכל מקום שאני מגיע אליו. אני מחוץ לארון במילואים.
אין ספק שהשהות הארוכה שלנו עכשיו יחד גם גרמה לי להרגיש קצת יותר בנוח ולהיות יותר פתוח, לעומת הגיחות הקצרות שעושים באימונים ובתעסוקות מבצעיות, לא בעת מלחמה אבל ברור.
אלעד: אז תגיד מתי הבנת בפעם הראשונה…
אדם: שאני הומו?
אלעד: כן.
אדם: תמיד אני תמיד ידעתי אני לא תמיד ידעתי להסביר את זה לעצמי אבל תמיד תמיד ידעתי בגיל די מוקדם כבר כשהבנתי מה זה הומו אז הבנתי שאני מרגיש הזדהות.
אנחנו מדברים גם על זה, לא כזה מבוגר אנחנו מדברים על תקופה שלא הייה את אסי עזר ואלברט בכל הפסקת פרסומות וזה.
אני זוכר שראיתי תמונה של עברי לידר בקבוצה… יש כזה תמונות בגופיית כדורסל ולא הבנתי איך הומו בגופיית כדורסל כי אני לא חושב שזה משהו רע אבל ידעתי אבל ידעתי.
אמא שלי מרצה למגדר זה כן שמעתי את זה ואתה יודע בהתחלה חשבתי שאני אולי גם וגם וזה.
יש גם אנשים שהם גם וגם אבל לא אני.
אלעד: מעניין אותי דווקא מהמקום הזה שאתה מתאר כבן למשפחה ליברלית ופתוחה עם מה שהיא מרצה למגדר בתקופה שבה להיות הומו מחוץ לארון לא היה אמנם דבר מאוד מקובל בפריים טיים כמו היום.
אבל אנחנו בטח לא מדברים על תקופה של עד לפני כמה עשורים שזה ממש נחשב טאבו.
עד כמה אם בכלל היה לך קושי להתמודד עם ההבנה הזו שאמרת הייתה שם מגיל מאוד צעיר?
אדם: תראה, בתור ילד זה משהו שאני נלחמתי בו. אמרו לי יא הומו כל הז'רגון האחר של המילים שאומרים.
אבל גם באמת תמיד הייתי טוב חברתית אז לא הייתי… הצלחתי לשחק עם זה.
ואז באמת בתיכון נהיה לי בן זוג ולאט לאט התחלתי לצאת מהארון.
כן, אמא שלי קיבלה אותי בצורה מדהימה גם אבא שלי, פשוט לקח לו קצת זמן זה לא שהוא לא קיבל את זה אף פעם אבל פשוט לא לא דיברנו על זה ממש הרבה שנים.
אני במקור מהצפון אז גם לא יודע לא רציתי. לא רציתי להיות ההומו היחיד או משהו כזה שבדיעבד זה כל כך לא נכון על השכבה שלי אבל… אבל אז כן אז שמרתי את זה כזה רציתי גוננתי על זה.
אלעד: אז אתה מדבר על התיכון והרי בישראל עבור המון אנשים הצבא הוא הזדמנות להמציא את עצמם מחדש.
ואתה הגעת לצבא והתלבטת, חשבת לא יודע אולי קיבלת החלטה להיות מחוץ לארון, בתוך הארון אני מניח שזה עלה לך לראש בטח אם הכיוון היה גיוס קרבי.
אדם: גם מסיבה רפואית וגם עם שילוב של זה שאני הומו החלטתי שאני לא רוצה להתגייס לקרבי מחשש…
אלעד: חשש ממה?
אדם: כי אתה יודע, זה האווירה חשש אולי, לא יקבלו או שיתנכלו אליך או שאני אגרום למישהו להרגיש לא בנוח בסיטואציות כאלה ואחרות והתגייסתי בסוף למשטרה צבאית, ובמשטרה צבאית יש לא מעט או שלפחות בתקופתי היו לא מעט ובגלל זה אני כן הרגשתי בנוח בשלב די מוקדם כבר לצאת מהרון כי גם אף אחד לא מכיר אותי מהבית וכן הלאה.
אבל קרה לי במקביל גם, לדעתי בחודש הראשון כבר בשירות הצבאי ההבנה שאני רוצה לעבור לקרבי שהבנתי לא נכון את המערכת מבחוץ שהחששות שלי היו לא נכונים ושאני מוכן לעשות כל מה שצריך בשביל לעבור לקרבי.
הבנתי שאני רוצה לתרום, שאני יכול לתרום יותר ושאין סיבה שאני לא אתרום את המקסימום שאני יכול.
ואז באמת 8 חודשים אחרי זה הצלחתי והגעתי לתותחנים.
אלעד: למה דווקא לתותחנים?
אדם: נתנו לי אופציות בבקו"ם האופציות הפחות מבוקשות. ואני מודה שהיה לי חשוב יחידה מעורבת ואני מרגיש שביחידות מעורבות להערכתי יש קצת יותר אחוז של להט"בים באופן כללי מחוץ לארון משהו בזה שיש גם לוחמות אוטומטית טיפה טיפה, לא הרבה כן שלא יחשבו שיש שם איזה מציאות אחרת טיפה מנמיך את רמת הטסטוסטרון ואת ה"בהמתיות" במרכאות מתוך אופציות שניתנו לי אמרתי יאללה התותחנים.
הגעתי לשיבטה והתחלתי…
אלעד: זהו אז אני שאלתי אותך מקודם אם אם המצאת את עצמך מחדש מבחינות מסוימות בצבא והנה בעצם התחלת את הצבא מההתחלה התחלת אותו בפעם השנייה אז בפעם הזו איך זה נראה מבחינתך?
אדם: אז זה קרה כל כך מהר ואז ראיתי שיש איתי מישהו מהבית.
וזה בין היתר החזיר אותי עוד פעם לארון וגם כי היה לי מסול מ"פ שהוא חובש כיפה ואמרתי אני גם כך אני ממש רציתי לצאת לקורס מפקדים היה לי חשוב להיות מפקד.
וחששתי שלי יש גם דעות קדומות אני מנסה… לצערי הרב מנסה להילחם בהם כמובן תמיד חששתי שאולי אם הוא ידע שאני הומו וזה וגם אני חריג פז"ם גם זה אולי… לא יוציא אותי לקורס מפקדים.
אלעד: מה זה אומר אבל בפועל לחזור שוב לארון?
אדם: פשוט אתה מפתח מיומנות כשאתה בארון. או איך לשקר או אני פחות אני פחות מאסכולת לשקר אלא פשוט להימנע.
אתה מצליח לנתב את השיחה על המקומות שבהם אתה לא תידרש לשאול מה עם חברה שלה או אם המש"קית נראית טוב או לא.
אלעד: ובכל הזמן הזה, אני בטוח שזה ממש לא היה קל. אתה עברת בכל זאת איזה מאבק פנימי עם עצמך או שפשוט השלמת עם המצב?
אדם: רוב הזמן השלמתי עם זה לצערי, אני כן אגיד שהייתה חיילת, תותחית על חלל, איתי במסלול שהייתה מחוץ לארון. ונורא קינאתי נורא נורא קינאתי שהיא מצליחה.
לה אמרתי זה היה באיזה ח' [גם אני הומו]
אבל כן, אני אגיד שבדיעבד החשש שלי לא היה מוצדק לגבי אותו מ"פ הוא ידע שאני הומו כי הסמל שהיה גם הומו והוא ראה אותי במסיבה באחד הסופ"ים וזה. הוא אמר לה סגל בקטע של כזה שימו לב אם, דווקא במקום טוב, זאת אומרת אם תהיה איזה התנכלות…
אז החששות שלי ספציפית היו לא נכונים.
אלעד: אה, רגע, אתה מתאר כאן רגע מדהים, כלומר, כל מה כל הזמן אתה ניסית להסתיר את הזהות שלך מחשש שיתנכלו לך אבל בדיעבד התברר שהם ידעו כל הזמן אתה פשוט לא ידעת שהם יודעים.
אדם: כן, לא ידעתי ואז גם סיימתי מצטיין מסלול ויצאתי לקורס מפקדים כשהתחיל קורס מפקדים אז אני גם יצאתי מהארון.
אבל כן, אני גם אגיד שבצבא יש לך שני מישורים לדעתי בהיבט של להיות חייל מהקהילה. אחד זה הגוף הצבא כארגון שאני מרגיש שדווקא הוא מצליח להתעדכן מאוד מהר ולהתאים את עצמו.
ותמיד יש מקום לשיפור, אבל בגדול הפקודות והנחיות הן סך הכל קיימות.
מנגד, זה איפה שאתה נופל האנשים שאתה איתם שבזה יש פחות שליטה.
כי לי "יצא טוב" במרכאות הקצינים המפקדים כולם היו אנשים יותר מקבלים אבל באותה מידה גם יכולתי ליפול לא טוב, יכולתי ליפול עם קצין או מפקד שיש לו בעיה עם זה וגם אם באופן לא מודע מתנכל אליי בגלל זה זה מה שהיה קורה.
ובעקרון אני יכול לדווח אבל גם תהיה חייל הומו וגם תהיה מלשן זאת אומרת זה… זה לא קל, זה קשה.
אלעד: אני יכול לשער אגב שזה לא מקרי אני לא יודע אם זה נכון זה לא מקרי שהיציאה המחודשת שלך מהארון הפעם בצבא קרתה גם במקביל ליציאה שלך לקורס מפקדים יש איזה קשר בין הדברים.
אדם: אני גם חושב שזה לא מקרי אני חושב שזה משהו בתחושת מסוגלות ובהבנה שאני עומד להוביל עכשיו חיילים.
ולי באופן אישי הרגיש אני לא יכול להסתיר את זה ואני מודה שגם אז היה לי תחושת השליחות והבנה.
שיש פה מפגש של קהלים שלא היו נפגשים אחרת. זה הפוך.
זאת אומרת כמו שהם לא היו פוגשים את ההומו האשכנזי זה אז אני לא הייתי פוגש את הדרוזי או העולה החדש כן ואז גם כשסיימתי קורס מפקדים והגעתי לסוללה מבצעית מפקד על הצוות שלי אז היה שם באמת תמהיל אנושי שנשמע כמו התחלה של בדיחה בגדול.
וזה עבד.
אלעד: ואנחנו היום 9 שנים אחרי הרבה השתנה אבל אתה שוב על מדים שוב עם הסוללה שלך שוב הכוונות על עזה.
והיציאה ההיא מהארון שעשית בקורס המפקדים זה משהו שהשתנה או משהו שנשאר גם היום.
אדם: אם אני אחזיר את עצמי לפעמים הראשונות שהגעתי למילואים אז אני רגע אשתמש בקלישאה שהיציאה מהארון לא נגמרת אף פעם.
אז זה לא שהייתי בארון כי היו אנשים שמכירים אותי מהסדיר וזה אבל כן הייתי בפרופיל קצת יותר נמוך, לא תמיד מצאתי את עצמי בשיחות על האישה והילדים אז הרבה פעמים כזה או נמנעתי… לא הסתרתי אני אף פעם לא מסתיר אבל… היה לי היה לי יותר מאתגר זאת אומרת למצוא את עצמי בתוך המרחב הזה הגברי, ועכשיו אני דווקא מרגיש שאני מביא הרבה מעצמי מהציבעוניות שיש לי להוסיף לאירוע כולם מכירים את הבן זוג שלי בשם גם הוא עושה מילואים אז כל הזמן שאנחנו יוצאים לריענונים הם שואלים נו כרמל יצא כרמל יצא? הצלחתם לתאם לא הצלחתם לתאם. וכן אני יכול להגיד שכרגע…
אחד החיילים שאני הכי אוהב שאיתנו בסוללה הוא בחור דתי שגר בקריית ארבע נשואי פלוס לא יודע כמה ויש לנו שיחות מרתקות בעיניי. על המצב במדינה, על ציפור הנפש שלי לעומת ציפור הנפש שלו, אני חושב שאני בטוח לומד הרבה ממנו אני חושב שגם הוא לומד ממני.
אנחנו גם מסיימים כל השיחה בחיבוק הרבה כבוד הדדי.
אבל כן, אני אני מקווה אני מקווה שאני מפיץ את הבשורה נאמר את זה ככה.
אלעד: אז זהו, אני רוצה לדבר איתך על הבשורה הזו כי אנחנו נחשפנו בתחילת המלחמה לסיפור הטראגי של סגן שגיא גולן זכרו לברכה לברכה שנהרג בקרב בקיבוץ בארי בשבעה באוקטובר.
בן הזוג של שגיא עומר אוחנה הם היו ביחד 6 שנים היו אמורים להתחתן באמצע חודש אוקטובר הוא סיפר בחדשות סוף השבוע שלא קיבל הכרה מצה"ל לא היה לו אפילו מקום לחתום על הטפסים בתור בן זוג. וקצין הנפגעים, סיפרו במשפחה, לא אהב את העובדה ששגיא היה הומו ושיש לו בן זוג והוא לא חסך את הדעה הזו.
איך זה הרגיש עבורך בתור מי שבאותם ימים היית במילואים על קו הגבול בבית או במקרה שלכם במילואים בצפון באותו זמן, חיכה לך כרמל בן הזוג שלך?
אדם: זה היה קשה, זה היה קשה, זאת אומרת אני באופן אישי זה גם היה יחסית בתחילת הלחימה אני הייתי במקום שאני לא יכולתי לשאת את זה כרגע, זאת אומרת במעט, בפעמים שבהם היה לי את הטלפון פשוט נמנעתי מלקרוא כל דבר על זה אני ידעתי שזה פשוט ישבור אותי.
ז"א אני פה עכשיו בחזית מסכן את עצמי מוכן להקריב את חיי למען המדינה ואם הנורא מכל יקרה, אני לא שווה כמו שאר החיילים שלי והחיילים שאיתי.
אלעד: כלומר מה, תכניס אותי לראש שלך ממש חשבת מה יקרה אם, מה יהיה עם כרמל אלו תרחישים שעברו בראש?
אדם: בטח, ברור. זאת אומרת זאת המציאות של מלחמה אתה מגיע לכל מיני מחשבות מורבידיות כאלה ואחרות אני יכול להגיד לך גם אחרי שהחוק עבר אז אמרתי לאנשים אנחנו ידועים בציבור אנחנו ואין לי כוח תדעו שאנחנו יודעים בציבור אנחנו עובדים הקריטריונים.
זה היה. זה היה מאוד קשה גם לכל החברים שלי וחברות שלי זה איזה כאפה מצלצלת כזאת אנחנו פה אנחנו תורמים.
ואני חייב להגיד שכשהחוק עבר השמחה הייתה גם בקרב כל החיילים שהיו איתי.
אמרו לי כזה אדם ראית, ראית? אמרתי להם כן עכשיו אני יכול למות עכשיו אני שואל מתי אני אוכל לחיות במדינה הזאת זאת אומרת, אני מוכן לתת הכל אני גם אגיד אנחנו עכשיו סביב כל השיח על החטופים.
ואני אגיד שמבחינתי להיות במילואים כמה זמן שזה יצטרך זאת אומרת עד שכולם יחזרו הביתה עד שנשיג את כל המטרות הצבאיות והאזרחיות שיידרשו וזה ברור לי אבל אני מצפה מהמדינה בסוף לעמוד גם בצד שלה של ההסכם של החוזה. וגם אני לא אני לא מבקש מעבר, לא מבקש להיות מיוחד או שיתנו לי מדליות אני מבקש את הזכויות אני מבקש אני אוכל להתחתן פה ולאמץ פה שרישום בהורות לא יהיה שונה לרגע מחבריי וחברותיי שהם לא מהקהילה.
וזה מתסכל כי אני אמשיך לתרום, אני אני אומר אני אמשיך לתרום אבל אני גם אמשיך להילחם.
זאת אומרת, אני לא עומד להפסיק את המאבק עד שנהיה בשוויון זכויות לצד זה שאני גם אמשיך לתרום, ואם צריך גם אקריב את חיי למען המדינה.
אלעד: ובסוף אחרי לחץ וביקורת ציבורית החוק שונה ועכשיו המדינה תכיר גם בזוגות להט"בים כאלמן או אלמנת צה"ל.
אז זה מחבר אותי לשאלה ששאלתי גם בפרקים קודמים שעשינו על הבדואים ועל הדרוזים ועל מהגרי העבודה מתאילנד זו שאלה שעולה עכשיו לא מעט גם בכל מה שקשור לנשים לוחמות בצה"ל ובכלל עוד קבוצות של מיעוטים אחרי 7 באוקטובר.
אתה מאמין שאנחנו נראה שינוי שאנחנו נמצאים עכשיו באיזה קו פרשת מים גם בכל מה שקשור ליחס של המדינה לקהילה הגאה?
אדם: אני חושב שכן, אני חושב שאם אני מנסה להקביל את זה לאירועים היסטוריים אז אולי קצת.
הפיגוע בדולפינריום והעלייה מברית המועצות לשעבר.
לצערי אנחנו כנראה צריכים להצטרף למשפחת השכול בישראל בשביל להיות חלק מבאמת מדורת השבט או המיינסטרים הישראלי. אני מקווה שהמוות של שגיא חוץ מכמובן המלחמה על הבית וההגנה על המולדת יהיה לא לשווא באמת של, סוף סוף לגמור את כל העוולות שיש כלפי הקהילה הגאה ושיהיה פשוט שוויון זכויות מוחלט.
אלעד: כן אתה אופטימי שזה יקרה?
אדם: כן. זאת אומרת, אני חייב להיות אני יודע שאני לא אוותר. ושחבר הכנסת פינדרוס ואבי מעוז וכל אלה ידעו שאני לא עומד לוותר אז או שצפוי לנו מאבק ארוך או שהם מוזמנים גם לדבר איתי, אני חושב שהשד לא כזה נורא.
אלעד: אדם ליטאור מור, תודה.
אדם: תודה רבה לך.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments