אחד ביום - החיים הדיגיטליים שאחרי המוות

משפחות שכולות רבות נאלצות להתמודד עם שאלה שעדיין אין לה תשובה חד-משמעית, שאלת העיזבון הדיגיטלי: למי שייכים הנכסים הדיגיטליים שנשארו מאחור? כל חשבונות המייל, פייסבוק, טיק טוק - מה קורה להם כשאנחנו מתים, מי רשאי לקבל אליהם גישה, ולמה זה מדיר שינה מעיניהם של רבים שאיבדו את יקיריהם? הפעם אנחנו מנסים להבין מה קורה לחיים הוירטואליים שלנו, אחרי שאנחנו מתים.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/04/2024.

[חסות]

[פתיח]

אלעד: היום יום חמישי, 4 באפריל, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום - בכל יום.

[הקלטה] ורד: ‫בלי להכיר אתכם, ‫אני יודעת על כל אחד מכם ארבעה דברים - יש אנשים שאוהבים אותכם, ‫יש אנשים שאתם אוהבים, ‫יום אחד הם ימותו, ‫ויום אחד אתם תמותו. ‫זה עד כדי כך פשוט.

אלעד: ‫לפני 10 שנים, ורד שביט מצאה את עצמה ‫בדיון בכנסת. ‫היא דיברה שם על נושא שהפך ‫לחלק עצום בחיים שלה, ‫אבל נושא שמעטים הבינו, ‫מעטים דיברו עליו ‫או בכלל חשבו עליו, נושא שהיא נאלצה להתמודד איתו בעקבות טרגדיה אישית.

[הקלטה] ורד: זה אח שלי, טל שביט. עיתונאי הרכב הנערץ והאהוב. טל נהרג מפגיעת מכונית כשהוא היה בן 55 וחצי, ב-2 למרץ 2011. בעקבות המוות שלו התוודעתי לעולם הזה של המוות הדיגיטלי, ומאז, כבר יותר מ-3 וחצי שנים, אני כותבת על זה, חוקרת את זה באופן עצמאי ומרצה על זה.

אלעד: עשור חלף, מונחים כמו "עיזבון דיגיטלי" או "מוות דיגיטלי" עדיין לא ממש שגורים. יכול להיות שגם אתם לא ממש מבינים על מה אני בדיוק מדבר כאן. אבל כשהחיים הדיגיטליים שלנו הפכו להיות עשירים יותר, מלאים יותר, כך גם המוות הדיגיטלי שלנו הפך להיות משמעותי יותר. בעיקר משמעותית השאלה למי שייך העולם הדיגיטלי - המייל, חשבונות הפייסבוק, האינסטגרם, התמונות שבדרייב, שאנחנו משאירים מאחור. אחרי 7 באוקטובר המוני משפחות שכולות נאלצות להתמודד עכשיו גם עם השאלה הזו, ועם השכול הדיגיטלי, זה שורד הזהירה לגבי הבעיות שבו כבר לפני עשור.

ורד: אני מסתכלת אחורה ואני אומרת, כל כך חבל שלא הקשיבו לי. זה חלק מהתסכול שלי כיום, של מילא אם לא הייתי חושבת על זה… או בזמן. אתה יודע, יש דברים שבדיעבד אתה אומר, אה, באמת חבל שלא חשבתי על זה. אבל זה דברים שכן חשבתי, כן אמרתי, כן פרסמתי בתקשורת, כן דיברתי בכנסת. צעקתי על זה… את זה מכל פסגה שרק יכולתי לחשוב עליה. ולא יצא מזה שום דבר. מי שלא עבר את זה אין לו מושג מה זה. אתה יכול להיות הבן אדם הכי אוהב והכי חומל והכי אמפתי, ואם למזלך הרב אתה לא עברת את זה אתה לא יודע מה זה. אני שאני יודעת מה זה, אני יודעת שיש כאב שאי אפשר להקל עליו. ומה שמתסכל אותי זה שאנחנו לא צריכים לחסוך כאב נוסף שאותו כן אפשר לחסוך.

אלעד: אז הפעם אנחנו עם ורד שביט, מומחית למוות דיגיטלי ובעלת הבלוג "אבק דיגיטלי", על מה שקורה לחיים הוירטואליים שלנו אחרי שאנחנו מתים.

ורד: אחי הבכור, טל שביט, נהרג מפגיעת מכונית ב-2 למרץ 2011. טל גדול ממני ב-18 שנים, מאותם הורים, אז לא היו לנו חברים משותפים, לא היינו יוצאים לבילויים משותפים. ובעצם בשבעה שלו הכרתי אנשים שעל חלקם שמעתי ממנו לפני כן וחלקם לא הכרתי לפני כן. ואז חבר שלו מתקשר אליי ואומר לי, תקשיבי, את צריכה להתקשר לאמא שלך ולהכין אותה - פרצו לאח שלך למייל, אני הרגע קיבלתי ממנו מייל, אבל זה לא מייל ממנו, זה רק מייל שנראה כאילו שזה ממנו כי זה מתיבת הדואר שלו, פרצו לו למייל ומפיצים משם ספאם. כשאתה רואה את השם שלו בתיבת הדואר הנכנס ואתה קולט שאתה אף פעם לא תקבל ממנו מייל יותר. ואתה קולט שהמייל הזה שמופיע לך עכשיו זה לא באמת הוא.

אלעד: ההאקר הזה, מי שהוא לא יהיה, הוא ארגן לורד את המפגש הראשון שלה עם החיים הדיגיטליים של אחיה, אחרי שנהרג.

ורד: חשבון ה-Yahoo שלו נפרץ, ולחשבון גוגל שלו לא הייתה לי סיסמה. עכשיו, אז עוד לא הבנתי שום דבר במוות דיגיטלי. כתבתי ליאהו כאילו שאני טל, ושפרצו לי לחשבון. בדיעבד אני יודעת שאם הייתי כותבת להם שאני אחותו, ושהוא נהרג, ושפרצו לו למייל, הם באותה שנייה היו סוגרים את החשבון שלו. כי זאת המדיניות של יאהו, שהחשבון מת עם הבן אדם. אבל אני עוד לא הבנתי שום דבר, וזה הרתיח אותי לחשוב שזרים מוחלטים, שאין להם שום מושג מי זה טל, יש להם עכשיו גישה למייל שלו ולנו, למשפחה שלו, אין גישה למייל שלו. זה פשוט מהמקום הזה. אמרתי, אני לא יודעת אם אנחנו אי פעם נעשה משהו עם המייל שלו, אבל אני רוצה שהאפשרות תהיה אצלנו, שהאפשרות תהיה אצל הילדים שלו, שהאפשרות תהיה בתוך המשפחה. ואז, אחרי שכתבתי להם את זה, אז הם אישרו לי, הם החזירו כביכול את השליטה לחשבון ומחקו את כל ה… את כל הספאם שהופץ ממנו.

אלעד: זו הייתה רק ההתחלה. בין הבירוקרטיות והסידורים ורד קיבלה את האחריות להסדיר את כל מה שקשור לפעילות הדיגיטלית של טל.

ורד: לי היה ברור ש… כמו שנכנסים לדירה שלו ומקפלים את הבגדים שלו ומקפלים אחריו את חייו בצורה מסודרת ומכובדת ומכבדת, אותו דבר צריך לעשות עם הדברים הדיגיטליים שלו. אחי היה גרוש. הוא היה בן 55 וחצי. היו לו חיים עשירים. הוא היה עיתונאי בכיר, גם רכב וגם דו-גלגלי. היה לו אתר שעלה אז לאוויר זמן קצר לפני כן. היה לו גם מחשב נייח, גם מחשב נייד, גם טלפון. והיה לי ברור שכמו שמקפלים בצורה מסודרת את הדירה ואת החפצים שהיו בדירה צריך לקפל בצורה מסודרת ואחריו גם את כל ה… את כל הדברים האישיים והמקצועיים שהיו ב… במחשבים שלו.

אלעד: די מהר ורד הבינה שזו משימה מורכבת בהרבה ממה שהיא חשבה. טכנית - להשיג גישה לכל החשבונות השונים, למיין בין חומרים מקצועיים ואישיים. היא, למשל, מחקה התכתבויות פרטיות שאחיה אולי לא היה רוצה שיועברו לאחרים, תוך שמירה על כבודו, בלי שהיא קראה אותן בעצמה. זו הייתה המון עבודה, וזו הייתה עבודה קשה, גם רגשית.

ורד: אז ה… הלהתמודד עם הדברים הדיגיטליים האלה, שזה… זה אולי נשמע טכני וזה אולי נשמע קר, זה לא. זה… זה לפגוש את המקום הכי פרטי והכי אישי שלו, כשאני בעצמי במקום רע מאוד, כי הרגע אחי נהרג וזיהיתי את הגופה שלו. ואני צריכה להתמודד עם לחצים חיצוניים מהמשפחה, שלא מבינים עם מה אני מתמודדת ומה אני עוברת. וכל אחד עם הקשיים שלו ועם ה… ועם הסבל שלו. והתחלתי לפגוש את הפיסות האלה של המוות הדיגיטלי פשוט מזה שאני זאת שלקחה על עצמה להתמודד עם החלקים האלה. למזלי, מישהו שאז היה חבר טוב שלי וידע כמה קשה לי, אמר לי "אז תכתבי על זה". אז כתבתי על זה. זה היה אמור להיות רק בשבילי. פשוט התחלתי לכתוב על זה. אבל ככל שהתחלתי לכתוב על זה התחלתי גם לקרוא על זה.

אלעד: חומר הקריאה שלה אז היה בעיקר באנגלית, כי בישראל עוד לא דיברו על זה, על מוות דיגיטלי.

ורד: המקרה הראשון שאני מכירה שהגיע לתקשורת ולבית המשפט בארצות הברית הוא מ-2005. ב-2005 כבר הייתה משפחה שהתמודדה עם חשבון מייל ביאהו של הבן שלהם, שהיה חייל ונהרג. אז הבנתי שזה לא שאני באמת [גיחוך] גיליתי איזה משהו חדש. לי זה היה חדש. ופשוט לא תכננתי מראש שום דבר, זה התגלגל. כתבתי פוסטים, ואז העליתי בלוג, ואז התחלתי להתראיין על זה, ואז התחלתי להרצות על זה, ואז התחלתי ללמד על זה, ואז התחלתי לנסוע לכנסים בחו"ל על זה. שום דבר מזה לא היה מתוכנן מראש.

אלעד: ככל שהיא העמיקה, ככה נחשף בפניה עולם, עולם שלם של כאב, של משפחות שאיבדו את יקיריהן וביקשו בחזרה חלק מהם, חלק וירטואלי. הן ביקשו, אבל פעמים רבות לא היו יכולות לקבל.

ורד: יש סיפור ש… יצא לי לחזור אליו הרבה מאז, של הורים שה… הילד שלהם בן ה-15 התאבד. ההורים שלו פנו לפייסבוק ולגוגל, ביקשו לקבל גישה לחשבונות שלו, כי הם רצו לדעת למה הבן שלהם התאבד. הם נענו בשלילה. וזה הדהים אותם, כי הם חשבו שבגלל שהבן שלהם הוא קטין, יש להם זכויות מסוימות. והם נחרדו לגלות שהזכויות האלה לא חלות על העולמות הדיגיטליים. וכתוצאה מזה הם גרמו לשינוי בחקיקה במדינה שבה הם מתגוררים בארצות הברית.

אלעד: זו ה-בעיה בהתמודדות עם מוות דיגיטלי - אין כללים אחידים. לכל חברה יש את המדיניות שלה. כל חברה קובעת בעצמה מה נעשה עם המידע הדיגיטלי של אדם אחרי שהוא מת. אם לשמור, אם למחוק, אם לאפשר גישה למשפחה, או אם לא. ברוב המקרים, אגב, התשובה היא לא. ברוב החברות זו המדיניות.

ורד: סופרת איראנית, ממוצא איראני, סוּפּר מצליחה, הספרים שלה היו רבי מכר, תורגמו ל-33 שפות אם אני זוכרת נכון, כולל לעברית. היא נסעה לריטריט כתיבה באירלנד… לא ברור מה קרה שם, מצאו את הגופה שלה. כנראה חלתה, לא ברור. היא עבדה אז על כתב יד של הספר החדש שלה. הכתב יד הזה היה שמור בגוגל דרייב שלה. אבל לאבא שלה לא הייתה גישה לגוגל דרייב שלה. אז הוא אומר, לא רק שקרה לי אסון ואיבדתי את הבת שלי, אני גם עכשיו צריך לריב בבתי משפט עם גוגל על לקבל גישה לדרייב של הבת שלי, ששם נמצא הכתב יד האחרון שלה? זה… זה אסופת סיפורים, שכל אחד מהם הוא שברון לב בפני עצמו. אז גוגל זה לא רק התמונות הפרטיות שלנו, של המשפחה, זה יכול להיות דברים, באמת, בעלי ערך רב… לא רק לנו, אלא אולי בכלל לחברה, כי אולי ה… ה-masterpiece הגדול הבא שנכתב ולא… לא הספיקו לפרסם אותו, שמור כרגע באיזשהו דרייב. גוגל שינו את המדיניות שלהם בדצמבר האחרון, וחשבון גוגל שלא בוצעה בו פעילות במשך שנתיים הולך להיכנס למצב לא פעיל. ואנשים לא מודעים לזה מספיק ולא מבינים את ההשלכות של זה.

אלעד: זהו, שזו עוד בעיה. המדיניות שקשורה למוות דיגיטלי לרוב היא לא שקופה, היא לא מפורסמת. ברוב המקרים אין לנו כמשתמשים מושג מה קורה עם החיים הדיגיטליים שלנו במקרה שחס וחלילה נמות.

ורד: למשל וואטסאפ. וואטסאפ צריך להיכנס, לעשות פעולה, כל… לפחות 120 יום, אחרת החשבון נכנס למצב של אי פעילות. אני, למשל, נכנסת לוואטסאפ של אמא שלי ושולחת לעצמי הודעה מהוואטסאפ שלה פעם בכמה זמן, כי אני לא רוצה שהחשבון וואטסאפ של אמא שלי יהיה הפוך ללא פעיל. למה? כי כשהוא הופך ללא פעיל, היא יוצאת מכל הקבוצות. ולא בא לי לראות על המסך שלי את הכיתוב הזה: "אמא עזבה את הקבוצה", לא רוצה. ואנשים לא מודעים לזה, ואנשים פתאום רואים את הכיתוב הזה וזה גורם להם בדיוק לכאב הנוסף הזה שאני מנסה לחסוך להם.

אלעד: ואלו לא רק סוגיות תיאורטיות. ממש עכשיו יש אנשים שמנהלים קרב בניסיון לקבל הרשאה וגישה לחשבונות שהשאירו יקיריהם, לפני שהכל נמחק.

ורד: סיפור ממש מהתקופה האחרונה - קרוליין ומייקל מונרו, זוג צעיר מארצות הברית, טסו לירח דבש חלומות באירלנד. בזמן שהם היו באירלנד… הייתה תאונת דרכים. האישה נפצעה קשה, הגבר נהרג. התמונות של ירח הדבש היו בטלפון שלו, שהסתנכרן עם הדרייב. התמונות עלו לדרייב. לאלמנה אין גישה לדרייב. אנחנו עוד מעט מגיעים… לתום של השנתיים של האי פעילות, שהיא לא נכנסת לגוגל של בעלה כי אין לה איך. והיא יודעת שכשאנחנו נגיע לשנתיים החשבון יוכרז כחשבון לא פעיל וכל מה שיש שם יימחק, לצמיתות, ובאופן שאי אפשר לשחזר אותו. אז היא עכשיו במרוץ נגד הזמן. היא פנתה לגוגל. גוגל אמרו לה, תביאי צו בית משפט. היא אומרת, אלה תמונות שאני מצולמת בהן, של האיש שלי, היינו נשואים על פי חוק, בתור האלמנה שלו אמורות להיות לי זכויות. אבל כשזה מגיע לדברים הדיגיטליים, אין לנו זכויות. ובאמת, הסיפור הזה, שהיא הגיעה איתו לתקשורת בארצות הברית מתוך המצוקה שלה, לא כל אחד יכול לקחת עורך דין, לא כל עורך דין מוכן להתמודד מול גוגל. זה לא דברים טריוויאליים ואנחנו… יש לנו כל מיני…. השגות שגויות, שלא חלות על העולם הדיגיטלי. כי אנחנו חושבים שאם אנחנו האלמן או האלמנה אז יש לנו זכויות. אבל הזכויות האלה פוקעות כשאנחנו מגיעים להיבטים הדיגיטליים.

אלעד: אז נשאר את השאלה, למה? למה בעצם לא חושפים בפנינו את מדיניות המוות הדיגיטלי? למה אין כללים אחידים? למה לא שואלים אותנו מה אנחנו רוצים? התשובה הראשונה היא כי אין רגולציה. חברות הטכנולוגיה ממילא נהנות מחוסר רגולציה בהרבה תחומים, גם בתחום הזה. השנייה, כי לעסוק בשאלות קיומיות זה לא בדיוק דבר שמכניס לאווירה כשרוצים שתפתח יוזר ברשת חברתית חדשה.

ורד: אף אחד לא רוצה לדבר על מוות, אף אחד לא רוצה להתעסק במוות. אני פעם ישבתי בשיחה עם גוגל, שיחה עם מישהו שהיה אז בכיר בגוגל ישראל, ואמרתי לו… כשבן אדם פותח חשבון, הוא צריך למלא כמה… כמה רובריקות. תוסיפו רובריקה של מה אני רוצה שיקרה עם החשבון הזה אחרי מותי, ופעם בשנה תאשררו את זה. זה נראה לי הרבה יותר קל ליצור משהו מלכתחילה מאשר לשנות אותו אחר כך. אז כבר בתהליך של הפתיחה של הכתובת בג'ימייל תשאלו את זה. והוא אמר לי שהם רוצים שהתהליך של הפתיחה של החשבון מייל יהיה כמה שיותר קצר ופשוט כדי שאנשים לא יתייאשו באמצע וילכו לפתוח מייל בחברה המתחרה.

אלעד: ויש גם עוד הסבר, רשמי, שמוכרחים להודות יש בו הגיון - שמירה על פרטיות. העולם הדיגיטלי שלנו, הוא שלנו. וממש לא בטוח שהיינו רוצים לשתף אותו עם אנשים אחרים, אם חס וחלילה יקרה לנו משהו. חברות הטכנולוגיה אומרות שאדם זכה לפרטיות, גם אחרי מותו.

ורד: זה נכון, תמיד אפשר להגיד שהפרטיות היא… היא מעל הכל. אבל אם זה הייתה מגירה אצלהם בבית, אף אחד לא היה צריך בכלל להתערב. אין ספק שהיא בתור אלמנה שלו יש לה… והם גרים בבית משותף, יש לה זכויות לכל מה שיש במגירה הזאתי. כיום כבר אין לנו כמעט מגירות פיזיות, אנחנו משתמשים במגירות דיגיטליות. וזה שאנחנו שמים משהו במגירה דיגיטלית זה לא בהכרח אומר שאנחנו לא רוצים שיכנסו לזה. זה אומר שלא חשבנו על זה, זה אומר שזה היה לנו נוח אז שמנו את זה שם, זה אומר שזה מה שמקובל היום. זה לא בהכרח אומר שאנחנו לא רוצים שהיא תקבל את זה. ולכן, אני חוזרת לזה שהכוח צריך להיות אצלנו, אנחנו צריכים להיות אלה שמחליטים. אבל אני גם חוזרת לזה שכל זמן שלא נותנים לנו להחליט, אני אהיה בצד של האלמנות והאלמנים והמשפחות השכולות. כי בעיניי זה ה… אם זה יכול לתת איזושהי נחמה… עכשיו שוב, יכול להיות שזה שיש את הגישה הזאת לא אומר שהם ייכנסו, אבל… אבל אל תקחו להם את האפשרות.

אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.

[חסות]

אלעד: ב-2018, 7 שנים אחרי שנחשפה לקשיים ולאתגרים שמציב בפנינו המוות הדיגיטלי, אחרי שפתחה בלוג, אספה סיפורים, ערכה הרצאות, כתבה מדריכים, ורד הרגישה שדי, שהיא פשוט לא מסוגלת יותר לעסוק בנושא הזה.

ורד: זה היה שילוב של כמה דברים. אבא שלי חלה בדמנציה, ולא היו לי כוחות להתמודד עם כל ה… כל העולמות האלה של המוות הדיגיטלי. כי אני מחוברת לנושא הזה רגשית, לטוב ולרע. וכל פעם כשאני מרצה על הנושא הזה אז אני מתחברת לכאב שלי, ודרך זה המאזינים מתחברים לכאב של הסיפורים שאני מביאה. והרגשתי שאני לוקחת את הלב שלי ושמה אותו על פומפייה, בכל הרצאה, אני פשוט מעבירה את הלב שלי על פומפייה. ולא היו לי יותר את הכוחות לעשות את זה. וכל פעם כשמישהו שהוא לא מהמעגלים הקרובים שלי היה מתייג אותי, בפייסבוק נגיד, אז המחשבה הראשונה שלי הייתה - "אוי לא, מי מת". וצדקתי, [גיחוך] תייגו אותי כי מישהו מת. וזה פשוט הלך והצטבר, וזה הגיע לרמות שהיה לי קשה להתמודד איתן.

אלעד: היה לה בריא יותר נפשית לא לעסוק כל הזמן במוות, לא לשמוע על בסיס יומי סיפורים שוברי לב על שכול קשה מנשוא. אבל לצערנו המציאות הדביקה את הפער. זה קרה ב-7 באוקטובר, כמובן. ורד החליטה לנער אז את האבק הדיגיטלי, ולחזור.

ורד: אתה יודע, זה תחושה של מלחמה, וכל אחד רוצה להתגייס ולתרום איך שהוא יכול. אז אמרתי, אני חייבת לחזור ל"אבק דיגיטלי". אני חייבת… זאת הדרך שלי לתרום. אני לא חשבתי שאי פעם אני אחזור [גיחוך], אבל פשוט הרגשתי שאני חייבת, אני חייבת לחזור. ופשוט התיישבתי על הלפטופ… זה היה בווייטנאם, ופשוט התחלתי לכתוב מדריכים עדכניים למשפחות שכולות. כי אמרתי, הן צריכות את המידע הזה. הן אולי עוד לא יודעות שהן צריכות את המידע הזה, אבל אני יודעת שהן צריכות את המידע הזה. והתחלתי ללקט אותו בשבילן.

אלעד: לא רק בהיקף נוצר אתגר ב-7 באוקטובר. רבים מהנרצחים ביום ההוא היו אנשים צעירים. חלקים עצומים בחיים שלהם התנהלו ברשת. כמויות אדירות של מידע ושל זיכרונות נמצאים שם. ויותר מזה, האופן שבו האנשים נרצחו גם הוא הותיר אתגרים שעבור ורד היו חדשים.

ורד: מה שייחודי ב-7 לאוקטובר, וזה משהו שלא נתקלתי בו לפני כן, זה שהיה צריך להבין מה הפתרונות האפשריים, אם יש פתרונות אפשריים, כשאין את המכשיר טלפון הפיזי או כשאין את המחשב הפיזי. שזה פעם ראשונה אני נתקלת בזה. כי לפני כן זה היה ברור שלמשפחה יש את המחשב או את הטלפון. וזאת פעם ראשונה שבגלל שהבתים נשרפו לא היו מחשבים, בגלל שאנשים נחטפו עם מכשירי הטלפון שלהם לא היו מכשירי טלפון.

אלעד: אז היא שוב מצאה את עצמה עוסקת בכל ההיבטים של המוות הדיגיטלי. היא שוב צללה לסיפורים, למדריכים ולעצות. 13 שנה אחרי שהתחילה, עשור אחרי שהתחננה מהכנסת לחוקק ולהסדיר, 6 שנים אחרי שהחליטה שדי, שהיא מפסיקה… לא לקח לה הרבה זמן להתעדכן בחידושים שקרו מאז.

ורד: לא השתנה מספיק. כשאני מחפשת האם לחברות יש מדיניות מוות דיגיטלי או מדיניות חשבון לא פעיל, אני… הרבה יותר מדי פעמים המידע הזה, גם אם יש מדיניות כזאתי, הוא לא מפורסם. יש הרבה יותר מדי מקרים שהמידע הזה קיים רק אצלי בבלוג. והוא לא צריך להיות קיים [גיחוך] רק אצלי בבלוג. הוא צריך להיות כתוב בצורה ברורה ומפורשת. לא אכפת לי אם זה תנאי שימוש, תנאי מדיניות פרטיות, וואטאבר. זה צריך להיות כתוב בצורה גלויה. ועוד נקודה שהיא קריטית בעיניי היא שחברות רגילות לתת שירות רק ללקוחות שלהם. וה-7 לאוקטובר הבהיר בעיניי בצורה חד משמעית שחברות צריכות ללמוד לתת שירות גם למשפחות של הלקוחות שלהם. זה יכול להיות אנשים מאוד צעירים, אנשים מאוד מבוגרים, שפתאום צריכים ליצור קשר עם חברה שלהורה או לבת היה שם חשבון. הם לא מכירים את המערכת, הם לא יודעים איך להתנהל בתוכה, אין להם את הז'רגון המקצועי הרלוונטי. הם רק יודעים שהיה שם משהו. ואני אתן לך דוגמה שאולי תדהים אותך - לטיקטוק אין מדיניות מוות דיגיטלי. אני פניתי אליהם בנובמבר כשהתחלתי לכתוב את המדריכים למשפחות השכולות, פניתי לטיקטוק, ביקשתי את המדיניות שלהם, אמרו עוד אין לנו, אנחנו עובדים עליה, תוך חודש אנחנו חוזרים אלייך. מאז הייתי בקשר עם דוברת טיקטוק בישראל כמה פעמים, עדיין אין להם מדיניות, ואנחנו כבר באפריל. ואני רוצה לציין… חשוב לי לציין לטובה את פייבוקס, כי פייבוקס הקימו צוות תמיכה ייעודי למשפחות שכולות. ואם פייבוקס יכולים אז כל חברה יכולה, לעניות דעתי.

אלעד: אז יש עכשיו סימנים ראשונים של שינוי. אולי. בשיחה איתנו, חבר הכנסת ארז מלול מש"ס אמר שהוא עובד על הצעת חוק שתחייב את חברות הטכנולוגיה לגבות ממשתמשים צוואה דיגיטלית, כלומר להצהיר מראש מה המשתמש מעוניין שיקרה עם המידע שלו אחרי מותו. אבל זו יוזמה ממש בתחילת הדרך, אלו שלבים מאוד מוקדמים.

ורד: אני חושבת שצריכה להיות חקיקה שאומרת שבמות אדם עובר עזבונו, לרבות עזבונו הדיגיטלי, ליורשיו, אלא אם הגדיר אחרת. אני חושבת שזה חשוב שתהיה אפשרות כזאתי של opt out, כלומר, שזה עובר אלא אם הגדרת אחרת. כי בגלל המודעות הנמוכה לנושא אנשים לא יעשו את זה. הם לא יגידו מה הם רוצים שיקרה עם זה, הם לא יטפלו בזה. ואנחנו מדברים על דברים שיילכו לאיבוד לצמיתות. וזו נקודה שחשוב לי להדגיש. כי יש איזה מין אשליה כזאתי על דברים שבגלל שהם דיגיטליים אז אפשר לשחזר אותם, לא נורא אם זה הולך לאיבוד אפשר לשחזר. לא! יש דברים שהולכים לאיבוד לצמיתות. אתה יכול להביא צו מבית משפט, אתה יכול לבוא עם שוטר, זה לא משנה. אם הפרטיות שלך חשובה לך, בבקשה תתכבד ותגדיר שאתה לא רוצה שיכנסו.

אלעד: לצד החזון שלה, של חקיקה מוסדרת, של חברות טכנולוגיה שמשתפות פעולה, אחת המטרות של ורד היא להעלות את המודעות, לשבור מחסום אצלנו, המשתמשים, אלו שבסוף המידע הזה הוא שלהם. אבל משום מה, רובנו עדיין אדישים, או חוששים לעסוק בזה.

ורד: ואני תמיד חוזרת לדוגמה של הביטוח. אנשים לא מפחדים מביטוח. קוראים לזה ביטוח חיים. ביטוח אמור להפחיד אותנו בדיוק באותה מידה כמו שצוואה מפחידה אותנו. דיברתי עם חברה לא מזמן, שאלתי אותה, נו, מה עם ייפוי כוח מתמשך וצוואה? אז היא אמרה, "לא, לא. צוואה זה כמו לקרוא למלאך המוות". אז אני רוצה שאנחנו כבר נהיה שם, אני כבר רוצה שנהיה בנקודה שבה מוות דיגיטלי, לדבר על זה ולבחור את זה, זה מקובל חברתית. ואני חושבת שבגלל שאנשים קשה להם להבין את זה ולעשות את הצעד הזה, אז יש מקום לכניסה מבחוץ. כמו שאנחנו מחייבים אנשים להיות עם קסדה וחגורת בטיחות גם אם הם לא רוצים, כי זה לטובתם, אז… להכריח אנשים לבחור מה קורה עם הנכסים הדיגיטליים שלהם אחרי מותם, כי זה לטובתם וזה לטובת מי שנשאר אחריהם.

אלעד: ורד שביט, תודה.

ורד: תודה לכם.

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - שירה אראל, דני נודלמן ועדי חצרוני, על הסאונד מור הרטוב, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף.

אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה