אחד ביום - לוד של פידא

דמיינו לעצמכם שגרת חיים בעיר שבה יש ירי לאור יום, יום אחר יום, במקומות גלויים ומבלי להסתתר. עיר שבה הרחובות ריקים מאדם, שבה החינוך והתשתיות נזנחו - עיר שהפכה למקלט לעבריינים. משהו רע מאוד קורה בלוד, אפילו בהשוואה להידרדרות התלולה והמסוכנת ברמות הפשיעה והאלימות בחברה הערבית. הפעם אנחנו עם העיתונאי מוחמד מג'אדלה, ועם תושבת וילידת העיר, פידא שחאדה - פעילה חברתית ולשעבר חברת מועצת העיר - על החצר האחורית של מדינת ישראל.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/03/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום שלישי, ארבעה במרץ, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

‏בעיר לוֹד, כולם יודעים, יום שלישי הוא יום שבו הולכים למקום אחד.

‏פידא: מי שמכיר את לוּד, שלישי זה שׁוּק…

‏אלעד: שׁוּק, שלישי זה שׁוּק. השוק של לוֹד בימי שלישי הומה, שוקק, בדיוק כמו ששוק אמור להיות, אלא שלפני שבועיים בדיוק. השוק של לוֹד, ההומה, השוקק, הפך לזירת רצח.

‏פידא: אי אפשר לתאר את המצב. לשמוע ירי באופן יומיומי, במשך שבועיים, בשעות הצהריים, אחרי זה לשמוע שהשומר של הבית ספר, היום זה השומר של הבית ספר, במשך העשור האחרון נרצח בשוק, שבדרך כלל זה המקום הכי תוסס בעיר, ביום שלישי, אה… זה לא קל. [מוזיקת רקע מתחילה] ויש בית ספר יסודי ליד השוק, שלפי הבנתי כמעט כל הילדים צפו ברצח ביציאה שלהם, וזה בכלל… זה שומר, שעבד עשור שלם בבית ספר, כמעט כל תלמיד מכיר אותו מ-2013 עד היום.

‏אלעד: פידא שחאדה היא תושבת לוֹד, born and raised, מה שנקרא, והיא פעילה חברתית בעיר. ימי שלישי בשוק מוכרים לה מצוין, וכששמעה שאיוב אלטורי נרצח שם, היא הזדעזעה.

‏פידא: אני באמת, היה לי התלבטות לעבור ברחוב הזה השבוע כמה פעמים, זה כאילו לעקוף מצד אחר או ללכת מכיוון אחר. בסוף אנחנו לא גרים במקום כל כך גדול, אנחנו עוברים תמיד ליד מקום שהיה בו רצח, אבל בתחושה הראשונית שאתה יודע שפה היה לפני שבועיים, אתה מנסה לברוח מהמקום.

‏אלעד: זהו, שזה עלול אולי להישמע ציני, אבל אם פידא תמנע מלעבור בכל מקום שבו היה רצח לאחרונה בלוֹד, היא תתקשה מאוד להסתובב בעיר. במגזר הערבי, נכון לרגע הזה, נרצחו מאז תחילת שנת 2025, 46 בני אדם. רק בעיר לוֹד, בפרק זמן של שבועיים, נרצחו ארבעה.

‏פידא: אנשים נרצחים באור יום, לא בלילה, לא בחושך, לא ב… סמטאות. אני חושבת שהגענו לשיא שאי אפשר לתאר אותו.

‏אלעד: יום אחרי הרצח של איוב אלטורי, אדם שהמשטרה הגדירה כ"קורבן חף מפשע של סכסוך משפחות", [מוזיקת רקע מסתיימת] יאיר רביבו, ראש עיריית לוֹד, פרסם פוסט. אני אומר בסוגריים שיאיר רביבו הוא איש ליכוד, אחיו של חבר הכנסת מהליכוד, אליהו רביבו. אולי תמצאו שזו אינפורמציה רלוונטית, אולי לא, לגמרי לשיקולכם. בכל אופן, ראש העיר של לוֹד פרסם את הפוסט הבא:

‏[מקריא] "איזה קטע. לא סיפרו לכם, אבל ישראל כבר החליטה על ביצוע תוכנית טראמפ, רק משודרגת. דילול אוכלוסיית ערביי ישראל. במקום טרנספר, שזה הרבה כאב ראש, בואו נאפשר להם לרצוח אחד את השני וככה ניפטר מהערבים. אם אתם חושבים שאני הוזה", כך הוא כתב, "שמישהו פאקינג יסביר לי איך בעיר שלי נרצחו ארבעה ערבים בשבועיים. אף מחבל לא נתפס, אף מחבל לא חטף כדור במהלך המרדף, ועולם כמנהגו נוהג". [מוזיקת רקע מתחילה] סוף ציטוט. רביבו האשים בהמשך הפוסט את השב"כ, את המשטרה, את הפרקליטות, את השופטים, וזהו, רק אותם. אבל נשים גם את זה רגע בצד. משהו רע מאוד קורה בעיר לוֹד, וזה אפילו בהשוואה למשהו הרע מאוד שקורה בכלל בכל מה שקשור לפשיעה ואלימות בחברה הערבית בישראל.

‏אז הפעם, פידא שחאדה ומוחמד מג'אדלה ינסו להסביר לכולנו, אולי גם לראש העיר, מה פאקינג קורה בלוֹד. [מוזיקת רקע מסתיימת]

‏שלום מוחמד.

‏מוחמד: שלום שלום.

‏אלעד: כל כמה זמן אתה ואני מנהלים את השיחה הזו על מצב הפשיעה, על מספר הנרצחים בחברה הערבית, ובכל פעם אנחנו אה… אומרים, או מקווים, שיותר גרוע מזה לא יהיה. והנה, אנחנו חודשיים אחרי שהתחילה שנת 2025, וכבר 46 נרצחים. כלומר, יותר גרוע.

‏מוחמד: בגדול, כן, כשאנחנו מנסים להשוות את הנתונים האלה לאותה תקופה אשתקד, היינו על 26 נרצחים. זה גידול פשוט לא נורמלי במספר הנרצחים, ואנחנו רואים שבמיוחד בשנים האחרונות זה רק הולך ועולה… מכל כך הרבה סיבות. אבל אין ספק שעניין הביטחון האישי בתוך החברה הערבית, הפשיעה והאלימות, זה הסיוט הכי גדול שמעסיק 20% מ… תושבי ואזרחי מדינת ישראל, חד משמעית.

‏אני חושב שהשנה, אחד הדברים שמאפיינים את ה… את העניין של מקרי הרצח, שיש כל כך הרבה אנשים שאפשר להגיד בוודאות שהם חפים מפשע. הם לא חלק מארגוני פשיעה, הם לא מסובכים, לא היה להם איזשהו עבר פלילי, זה אנשים שהיו שם בטעות ונרצחו. יש כל כך הרבה דוגמאות של אנשים צעירים, של בלוגרים שהיו במסעדות, שצילמו שם סרטונים ופשוט מאוד אה… ירו באותו מקום והם נרצחו. אותו רופא שנמצא בתוך המרפאה שלו, ונרצח כי רצו… רצו לרצוח מישהו אחר בכלל, שגם הוא רופא.

‏ואלה סיפורים מטלטלים שהחברה הערבית פשוט מתעוררת בכל יום בבוקר, ומוצאת עוד סיפור כזה ועוד סיפור. זה מגיע עד כדי כך שבעלי עסקים חוששים לפרסם, למשל, או להעלות פוסטים שיש להם סחורה חדשה, או אה… להציג איזה משהו חדש שיש להם בעסק, או לפתוח בכלל עסקים בתוך החברה הערבית. זה משתק את כל ה… את כל החיים של אזרחי מדינת ישראל הערבים.

‏אלעד: רגע, אני רוצה לראות שהבנתי מה אתה אומר, כלומר, בעלי עסקים לא מפרסמים סחורה חדשה, לא מעלים פוסטים, כי בעל העסק הזה יודע שאם הוא יפרסם, הוא ימשוך אליו תשומת לב מצד ארגוני פשיעה?

‏מוחמד: נכון. יום אחרי אתה כבר עוד יד ברשימה ארוכה של גורמי הפשיעה ושל ארגוני הפשיעה וירצו לקחת ממך פרוטקשן. לא רק, אני יכול לספר לך אפילו על מקרים, של אנשים שעובדים בהייטק מהנדסים מצליחים, רופאים בכירים, שהגיעו למצב שמשלמים פרוטקשן על המשכורת שלהם. הם פשוט יודעים שמרוויחים טוב, וזה הופך אותם ליעד לאותם ארגוני פשיעה, שאם אתה רוצה לחיות בלי שאנחנו נשרוף לך את הבית, בלי שנפגע בך, בלי שנפגע בילדים שלך, אתה צריך לשלם לנו דמי חסות, "דמי שמירה" ככה הם קוראים לזה.

‏וזה אחד הדברים ש… אתה יכול להסתובב ביישובים הערבים ולראות ולהצביע ממש על עסקים שנסגרים או ש… כבר לא עובדים והסיבה שאו שהם כבר לא יכולים לשלם את דמי החסות, את הפרוטקשן, או שהם כבר לא רוצים לשלם יותר, והם מעדיפים לסגור את העסקים האלה.

‏אלעד: זה מזעזע. והמצב, כמו שאמרנו, רק הולך ומחמיר, אבל מוחמד, תקן אותי אם אני טועה. העיר לוֹד, היא חווה את כל זה, חווה עוד דברים, ומבחינות מסוימות היא חווה בעוצמות גבוהות יותר ובמורכבות רבה יותר.

‏מוחמד: תראה, לוּד זה מקרה הבוחן הכי מסובך של החברה הישראלית, ואני אומר כאן בכוונה החברה הישראלית. כי א', מדובר בעיר מעורבת, ב', אני חושב שהעיר הזאת מופקרת פעמיים: היא מופקרת על ידי הנהגת החברה הערבית, על ידי החברה הערבית, ומצד שני היא מופקרת באופן משמעותי על ידי המדינה, משרדי הממשלה. והסימן הכי גדול של הדבר הזה, זה הפערים, זה הפערים שאתה קולט בתוך החברה הלודאית, בין יהודים לערבים, גם בתוך החברה הערבית עצמה.

‏ולכן כשאנחנו מנסים לנתח את מה שקורה בלוּד, אנחנו מבינים שזה המקום שכל ישראלי, אם הוא מסתכל אליו, מבין לאן המדינה הזאת יכולה להדרדר, בכל הפרמטרים, אבל בעיקר בעיקר בעניין הביטחון האישי. הפתרון הוא רחוק מאוד, אנשים שם מיואשים, [מוזיקת רקע מתחילה] יש קונצנזוס בין ערבים ויהודים, בין חילונים ו… ודתיים, בין כל ה… בין ימין ושמאל אפילו בתוך לוּד, שהביטחון האישי הוא כבר משהו שאי אפשר לשתוק ולהמשיך ככה בסדר היום הזה.

‏פידא: נולדתי בשכונה ש… אני גרה בה עד היום, שכולם מכירים את כולם, ובערב תמיד יושבים בספסלים בחוץ, ובשכונה היה כיף, כאילו, לשחק, לחזור, לא פחד ולא יעני חששות ולא גזענות… הכל היה נראה נורמלי לגמרי. היה תקופה שאמרתי לאמא שלי שהיא כנראה גי… חינכה אותנו בבועה, ואנחנו לא ראינו טוב, כי היה מאוד טוב בבית. סבתא שלי נפטרה בחוויה שהיא הייתה בשכונה הכי טובה בעולם.

‏אלעד: אולי זו האמת, אולי השכונה של פידא שחאדה בלוֹד באמת הייתה השכונה הטובה בעולם, אולי זו ילדות בבועה, ואולי, גם זו אפשרות, אולי מעורבות פה תחושות של נוסטלגיה ורומנטיזציה, אולי. כך או כך פידא נולדה וחיה בלוֹד עד היום. היא הייתה בעבר חברת מועצת העיר, היא פעילה חברתית, ובין היתר ריכזה את ארגון "אמהות למען החיים", זה ארגון של אמהות שאיבדו את ילדיהן לפשע ואלימות בעיר לוֹד. התפקיד שלה חשוב מאוד, אבל לפני כמה חודשים פידא הרגישה שהיא פשוט לא מסוגלת יותר לבצע אותו.

‏פידא: כן, סיימתי כי אני לא יכולה לסחוב יותר, האמת. בסוף אני אפול ואני לא רוצה ליפול, כי יש סיפורים מאוד קשים והם לא מסתיימים. כי אף פעם לא מפענחים את התיק, אף פעם המעגל עם האמא לא נסגר, והמצב נהיה יותר ויותר קשה. [מוזיקת רקע מתחילה]

‏אלעד: פידא ראתה את לוֹד משתנה לה מול העיניים, או, אתם יודעים מה, אולי "מול העיניים" זה לא מונח נכון, כי השינוי הזה קרה כשהיא יצאה מהעיר והלכה ללמוד באוניברסיטה בירושלים. בכל ביקור שעשתה בחזרה הביתה בשנות ה-2000 המוקדמות, העיר שחזרה אליה נראתה לה יותר ויותר אחרת. [מוזיקת רקע מסתיימת]

‏פידא: אני זוכרת שרציתי לבקר חברה שהייתה איתי בתיכון, ואז אמא שלי אמרה לי "למה את צריכה להגיע לשם? יעני, יש שם כל הזמן בלגן וסמים וזה", ולאט לאט זה התחיל עוד ועוד להופיע בחיים שלי, במיוחד שהיו שואלים אותי באוניברסיטה מאיפה את ואז הייתי עונה "לוּד". אז ישר אנשים אומרים לי "כן העיר של הסמים" וזה… וזה לא מה שגדלתי איתו. לא ראיתי עדיין גם בעיניים, הרבה פעמים הייתי שומעת. עד שיום אחד רצינו ללכת לשכונה אחרת ואז אני זוכרת שמשטרה עצרה אותנו ובקשה תעודות זהות וזה… זה היה תקופת ועדה קרואה ואז כאילו גם הכותרות על לוּד הפכו להיות "סמים, סמים, סמים", שחזרתי ללוּד, גם השכנים שלי השתנו, אה… היה שינוי משמעותי.

‏אלעד: יש לה הסברים, פידא מדברת על דור אבוד שנוצר בלוֹד, דור אבוד שגדל, התעצב, והתחנך בתחילת שנות ה-2000, כשברוב הזמן ניהלה את העיר ועדה קרואה במינוי שר הפנים, אלו ועדות שהחליפו ראשי עיר שהובילו את לוֹד לפשיטת רגל.

‏פידא: תראה, אי אפשר להתעלם שהיה ועדה קרואה בעיר הזאת, ו-ועדה קרואה זה לא דבר… יעני, אין לה תפקיד לשפר את המקום, יש לה תפקיד לסגור חובות, וזה 13 שנה, מ-99', מאז שאני הייתי בחטיבה, עד שאני מסיימת תואר ראשון, אנחנו עדיין בוועדה קרואה. זה… אז זה אחד הסיבות, שפשוט עשו סטופ בעיר, מחכים שיסגרו את החובות ואין מי שיחשוב על פיתוח העיר, פיתוח התושבים, פיתוח תשתיות, זה לא נמצא על סדר היום של אף אחד.

‏אלעד: דור שלם, אומרת פידא, גדל בלי עירייה מתפקדת, בלי עירייה שרוצה או יכולה לטפח את העיר, לטפח אותו. אבל יש עוד משהו, עוד גורם שהשפיע על הדור הזה, הדור האבוד של לוֹד, שפידא מדברת עליו, הדור הזה גדל גם בלי בית ספר תיכון מקומי עבורו.

‏פידא: כולנו למדנו מחוץ לעיר, אז כנראה שאני, היה לי הורים שהחליטו שאני הולכת לבית ספר כל יום, יש כאלה שלא הצליחו ללכת לבית ספר כל יום, אף אחד לא יודע כלום על הנשירה של האנשים האלה, כי זה שייך לרשות אחרת. זה לא… אין מי שיאכוף את זה, אין מי שיעקוב אחרי זה, אין מי שיטפל בזה, זה לא דור אחד, זה דורות על גבי דורות. [מוזיקת רקע מתחילה]

‏אלעד: אלו, כמובן, לא כל הסיבות ולא כל ההסברים, אבל הצעירים האלה של תחילת שנות ה-2000, אלו שגדלו בעיר בלי עירייה מתפקדת, בלי שירותים מותאמים, בלי בית ספר תיכון וגורם שיפקח ויוודא שהם נמצאים באיזושהי מסגרת, אז חלק מהצעירים האלה גדלו, והיום הם מניעים את הפשיעה והאלימות שמתפשטת בלוֹד. פידא בחרה לעומתם בדרך אחרת, אבל קודם חסות אחת וממש מיד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: כשסיימה את הלימודים באוניברסיטה העברית בירושלים פידא הייתה מתכננת ערים מוסמכת והיא התלבטה. היא התלבטה מה לעשות מכאן, לאן ללכת עם המומחיות החדשה שצברה. היא לא תכננה לחזור ללוד. אבל היא חזרה. בהתחלה היא חשבה שזה יהיה עניין זמני אבל אז, אז היא ראתה את העיר, אז היא ראתה את העיר מחוץ לבועה.

‏פידא: כאילו פתאום אני רואה את ההזנחה היותר ברורה של שכונות ערביות, התחלתי לעבוד אה… בפרויקט, הוא היה באותה תקופה קשור לעירייה, זה איתור נוער ונערות, במיוחד נערות בסיכון, והתחלתי להיכנס למקומות שלא הכרתי. הזנחה, סיכון, עוני, [מוזיקת רקע מתחילה] דברים שפחות ראיתי כנראה בתור ילדה, זה רגע שאתה מבין שהרבה מהכיתה שלי בבית ספר הם, יעני, או בכלא, או נרצחו, זה לא… זה לא מה שהיה נראה בבית ספר, שהיה לנו כיף ביחד, והכל היה נראה טוב.

‏אלעד: היא החליטה להישאר, להילחם על העיר מבפנים. היא הייתה חברת מועצה והיא רצתה לרתום את הידע שלה בתכנון ערים כדי להסדיר את נושא התכנון בשכונות הלא מוכרות. [מוזיקת רקע מסתיימת] פידא חשבה שהיא מתקדמת בקצב לא רע בסך הכל, אבל רק אז הבינה שהפשיעה בעיר מתקדמת בקצב מהיר הרבה יותר. היא הבינה שהפער שנוצר אצל הדור האבוד, הוא משהו שאי אפשר לפתור רק מתוך מחלקת התכנון והבנייה בעירייה.

‏פידא: המחלה עצמה זה כל הפערים הקיימים. אם זה בחינוך, בערך 50% לא יודעים עברית כמו שצריך, לא יכולים לתפקד. צריך לתת להם אז משאבים הרבה יותר גדולים, וזה לא קיים בתוך העיר. לא בתוך הרשות, לא בתוך משרד החינוך. בינתיים התלמידים האלה מסיימים י"ב ויש "חסרי מעש". תופעה שהיום משרד החינוך מדבר עליה. 40% מתלמידי העיר מסיימים בלי שום כלים לשוק העבודה. זה אומר שאנשים אלה יישארו מתחת לקו העוני, יישארו בלי תעסוקה איכותית, יישארו בלי חלום לעתיד. אז זה חלק מהבעיה. החלק שני זה כן תכנון עירוני. ברגע שאתה חושב רוב הזמן איך לגור ואין לך שום פיתוח למגורים, שזה בנייה חדשה, יכולת לבנ… לקנות בית או לבנות בית. תשתיות. בית זה לא רק המקום שאתה ישן בו. זה הרחובות, זה הרכבת שאמורה לקחת אותך לעבודה או ל… ללימודים. זה החשמל, זה המים, כל זה לא נמצא, כי ברגע… יעני, יש שתי שכונות גדולות בלוד, שבערך מונות 12,000 תושבים, הם בלי כל הדברים האלה, בלי תשתיות, בלי גנים ציבוריים, בלי… תחבורה ציבורית, וחשמל ומים זה פיראטי לרוב, אז כל זה מוביל לפשיעה.

‏אלעד: כשהתחילה לעבוד עם משפחות של נרצחים, עם אימהות, היא הבינה את ההשפעה של הפשיעה והאלימות, את הקושי להשתקם, את המעגל הבלתי נגמר הזה שנוצר. משפחות פשוט התפרקו, הטיפול הפסיכולוגי שמעניקות הרשויות מינורי במקרה הטוב, גם הסיוע הכלכלי, וברוב המוחלט של המקרים האלה, אין למשפחות סגירת מעגל. אימהות תיארו באוזניה פעם אחר פעם, בבכי, כמה בלתי אפשרי מבחינתן לחזור לתפקד, כשהבן שלהן נרצח, ושהרוצח שלו מסתובב חופשי.

‏פידא: החסם היה מול המשטרה. יש לי אימהות שהיו מגיעות שבועית לתחנת המשטרה לשאול מה קורה עם התיק. אחרי 3 ו-4 שנים הם התעייפו להגיע לתחנת המשטרה, כי אין תשובות, אף פעם לא הייתה תשובה. תראה, לא קל לשתף פעולה עם המשטרה, אבל הסיפורים שאני מכירה של האמהות ש… נפגשתי איתם, כולן היו מוכנות לשתף פעולה כולן הגיעו למשטרה לשאול מה קורה עם התיק.

‏התיק זה לא רק לשתף פעולה כדי לפעחנע [כך במקור] אותו. צריך למצוא עוד דברים, צריך להגיע גם לזירה. יעני, בצורה עקבית ממה שאנחנו יודעים, ושאני שואלת את השאלה הזאת בדרך כלל, כשאנחנו מגיעים למשפחה, "כמה זמן לקח למשטרה להגיע אליכם אחרי הרצח?" התשובות תמיד מעל חצי שעה, במקרים הטובים זה 12 דקות, זה המון זמן לרצח.

‏אז זה חלק מהמדיניות שהמשטרה צריכה לשנות. היא צריכה להגיע ראשונה. אנחנו מדברים על רצח, אבל יש… אני בשבועיים האחרונים חוויתי ירי יומיומי בלוּד, אנחנו יודעים שירי יומיומי לא יוצא כי… בא לו לצאת. זה להפחיד מישהו, יש סיפור מאחורי הירי, יש מישהו שעלול להירצח ביומיים השלושה הקרובים, כי מפחידים אותו בימים האלה. צריך להיות נוכח במרחב הציבורי, באיפה שאתה יודע שיש בעיה.

‏אני חושבת שאם היו רואים שהמשטרה רצינית ב… לתת להם תשובות, אז היו משתפים פעולה יותר. בסוף אף אחד לא רוצה שהבן שלו ירצח ואף אחד לא רוֹצָה שמי שרצח את הבן שלה יסתובב, יעני, בלי שום עונש. אז מול זה צריך להיות מערכת חזקה, שהיא משטרתית, היא לא יכולה להיבנות רק על תושבים.

‏אלעד: אז שמענו, בשלב מסוים, פידא פשוט כבר לא עמדה בזה, לא עמדה בסיפורים קורעי הלב, באימהות שליבן נשבר, אבל היא לא הייתה מוכנה לוותר, לא עזבה אותה אותה תחושה של פער עצום בין הילדות שלה, לילדות שחווים ילדים היום בלוֹד, גם אם היא עשתה רומנטיזציה, גם אם יש מימד של נוסטלגיה, גם אם היא אכן גדלה בבועה מוגנת ומלאכותית. היום, אפילו את ההצגה, כאילו הכל בסדר, אי אפשר כבר לעשות.

‏פידא: לא, אי אפשר לחנך ילד בבועה בתקופה הזאת, ולא בימים האלה, ולא עם כל מה שקורה סביבנו, ואי אפשר להתנתק יותר מהמקום שאתה נמצא בו. הדרך… הדרך היחידה זה לעזוב. בלוּד, יש בערך 50 זוגות שעזבו בשנתיים האחרונות. כי הם הבינו שאין להם יכולת להתמודד עם מה שקורה, וזה לא אנשים שמעורבים, לא ברחו מפחד, יעני, לא ירו עליהם באופן ישיר. זה אנשים פשוט שהבינו שאי אפשר לחנך פה, או לחיות בביטחון, וביטחון זה דבר בסיסי, אה… ואתה פתאום נפגע בתוך הבית, אז אתה מרגיש שאין לך מה לעשות הרבה.

‏אלעד: כן, ושאלתי, שאלתי את השאלה שתמיד שואלים בנושא הזה, כי היא שאלה מתבקשת, שאלתי אם לצד הפערים, לצד הדור האבוד, החוסר בתשתיות, המשטרה שלא אוכפת ולא מפענחת, שאלתי אם בכל זאת, האלימות הזו היא לא דבר שמושרש גם בתרבות, או בחברה שממנה האלימות יוצאת, ושבה האלימות הזו פוגעת.

‏פידא: יש הבדל בין פשיעה לאלימות. אוקיי? אלימות נמצאת כמעט בכל החברות בעולם זה לא משהו לא ייחודי לחברה הערבית ולא לחברה הישראלית ולא ליהודים ולא למוסלמים. יש אלימות בעולם. אם באים כאילו לאחוזי הרצח, אין לנו פענוחים מדויקים, אז זה… כאילו, סוג של הבנות שלנו מהסיפורים שאנחנו שומעים מהאנשים, אז יש דיבור של 30% מהרציחות בשנתיים האחרונות הם כן קשורות לסכסוכים בין משפחות.

‏אז יכול להיות שיש שם משהו שקשור לאלימות, זה עדיין לא תרבותי כי אלימות זה לא… אתה לא נולד אלים. בסוף יש מרחב ויש סביבה שמייצרים אצלך מנגנון. בהתחלה כמנגנון הגנה ואחר כך אתה מחזיר כאלימות. אז יכול להיות שיש שם את הסיפור הזה, אבל זה 30%, אבל יש פשיעה מאורגנת שזה כרגע 70%. שזה לא קשור לשום חברה זה קשור למישהו שרצה, למכור נשק, או רצה שוק שחור, רצה לעשות יותר כסף, פרוטקשן, זה משהו שלא קשור תרבותית לאף אחד.

‏אם ילד יחונך עם חוסרים, ועם אפליה, ועם תשתיות חסרות, אז כנראה שבאיזשהו שלב הוא ירצה להגן על עצמו, ואם לא נתת לו חינוך, לא של שיח ו… ולא של קבלת אחר וזה, אז אלימות תגיע, אבל היא עדיין לא מגיעה לרצח. נשק שנמצא בידם של האנשים היום זה לא אלימות, זה פשיעה מאורגנת וצריך כאילו להפריד ביניהם בצורה מאוד ברורה.

‏אלעד: פידא מדברת על ילדים, על צעירים. ולא סתם, כי זו הייתה המסקנה שלה, ששם היא רוצה, שם היא צריכה להשקיע, להשקיע כדי שלא ייווצר בלוֹד עוד דור אבוד. אז היא הקימה את ארגון "השפעה", כדי לטפל באחת הבעיות הגדולות ביותר בחברה הערבית היום בכלל, ובלוֹד בפרט. מה שנקרא "צעירים חסרי מעש".

‏פידא: התחלנו בשנה האחרונה להקים את "השפעה" תנועה של צעירים וצעירות בלוּד ורמלה, לקידום מנהיגות מקומית, תוך כדי שהיא מקדמת יוזמות חברתיות שמטפלות בבעיות שמובילות לסימפטום של הפשע. כי לא נראה באופק שהמשטרה הולכת לטפל ולא הממשלה ואולי צריך לעשות משהו מהשטח מתוך האנשים עצמם.

‏זה לא יהיה קל, כי אני לא יכולה להכניס אף אחד לכלא ואף תושב בעיר לא יכול להכניס אף אחד לכלא, אבל הרעיון הוא לייבש את מקורות הפשיעה, שזה לייבש את החסרי מעש.

‏הרעיון הראשון היה שאנחנו מקימים קואליציה של פעילות, נשים, כי גם אחת הבעיות האחרות זה שאין נשים כמעט במעגלי קבלת ההחלטות בסיפור של הפשיעה, אם זה בממשלה ואם זה גם בהנהגה הערבית, כאילו. נשים, אמהות במיוחד מאבדות את הבן שלהם ואחרי זה הן לא נמצאות בשולחן שמדבר לא על הכאב ולא על הפתרון ואי אפשר יעני.

‏אז המאבק הראשון היה שאנחנו מכניסים נשים לכל השולחנות האלה ובזה הצלחנו. אמהות עולות לתקשורת ומדברות על זה ומדברות על הבן שהם איבדו. יעני, אין שום סיבה בעולם אם הבן שלי טעה שהוא ירצח. אמור להיות שיקום, אמור להיות מערכת משפט, אמורה להיות מערכות אחרות שמטפלות בבעיה. אז אלה הדברים שרצינו לעלות ולדבר בשיח התקשורתי גם בשפה הערבית של חברה ערבית תתחיל יותר ויותר לדבר על זה שלא אמור להיות אף פעם פתרון של רצח.

‏ועם זה גם בתקשורת העברית, כי זה אמור להיות הבעיה של כולם. ולא רק של החברה הערבית לבד. אבל הפחד שלי, שבסוף כולנו נתחבא, ומי שישתולל… והם כבר יעני שולטים ומשתוללים ברחובות שלנו, זה הפשיעה, וזה מפחיד, יעני, לחשוב על הרעיון, שדווקא הנורמטיבים מתחבאים, [מוזיקת רקע מתחילה] ומי שבידיו הנשק, הוא זה שמחזיק במרחב הציבורי, אם זה רחובות שלנו, אם זה הגינות הציבוריות. אז, כן, הצורה של העיר השתנתה, ואני כאילו מתכננת ערים, ולא יכולה לעלים עין, שאני רואה גדרות, עולים ועולים, ורואים את זה כבר בכמה וכמה שכונות.

‏אלעד: פידא שחאדה, תודה.

‏פידא: תודה לך.

‏אלעד: ותודה למוחמד מג'דלה.

‏וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה, דניאל שחר, הילה פז, שירה אראל ועדי חצרוני. על הסאונד, יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה