זה קרה בהפרש של שנים רבות, אבל דפנה ברשילון איבדה גם את חברת הילדות הקרובה שלה אורלי, וגם את אחותה הגדולה סוניה. מוות אחד אירע לגמרי במפתיע, והאחר בסופה של מחלה, שאיש לא חשב שתסתיים כך. להפך, כך אומרת דפנה, הייתי בטוחה שסוניה תככב בכתבה בלאישה תחת הכותרת ״כך ניצחתי את הסרטן״. ההתמודדות בכל פעם הייתה, ועודנה, שונה לגמרי, ולו בגלל שהפרידה מאורלי נעשתה בקבוצה, ביחד עם חברי הקיבוץ העירוני שבו דפנה חיה – סוג של קומנה שאיננה היפית, כך היא הסבירה לי –
ואולי בגלל זה הייתה למותהּ גם איזו הילה רומנטית. הפרידה מסוניה, היא המתרגמת סוניה ברשילון, פוגגה את ההילה הזו, אבל לא את האמונה שמתוך כאב אפשר לצמוח. בימים אלה ראה אור ספרה השני של דפנה, ״רוּסלקות״, שבמרכזו מפגש בין אחות שכולה לאב שכול ויש בו הרבה מאוד אבל, אבל גם הרבה מאוד הומור, וממנו התחלנו את שיחתנו.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/03/2024.
קריינית: על החיים ועל המוות.
עורכת ומגישה דפנה לוי.
[מוזיקת פתיחה]
דפנה לוי: זה קרה בהפרש של שנים רבות, אבל דפנה ברשילון איבדה גם את חברת הילדות הקרובה שלה אורלי, וגם את אחותה הגדולה סוניה.
מוות אחד אירע לגמרי במפתיע, ואחר בסופה של מחלה, שאיש לא חשב שתסתיים כך. "להפך", כך אמרה לי דפנה: "הייתי בטוחה שסוניה תככב בכתבה ב"לאישה" תחת הכותרת: "כך ניצחתי את הסרטן".
ההתמודדות בכל פעם הייתה ועודנה שונה לגמרי, ולו בגלל שהפרידה מאורלי נעשתה בקבוצה, ביחד עם חברי הקיבוץ העירוני שבו דפנה חיה, שהוא סוג של קומונה שאיננה היפית, ככה היא הסבירה לי. ואולי בגלל זה הייתה למותה גם איזו הילה רומנטית.
הפרידה מסוניה, היא המתרגמת סוניה ברשילון, פוגגה את ההילה הזאת, אבל לא את האמונה שמתוך כאב אפשר לצמוח.
בימים אלה ראה אור ספרה השני של דפנה "רוסלקות", שבמרכזו מפגש בין אחות שכולה לאב שכול, ויש בו הרבה מאוד אבל, אבל גם הרבה הרבה מאוד הומור, וממנו התחלנו את שיחתנו.
דפנה ברשילון: הספר בעצם, אני לא יודעת למה הוא ספוג באבל. הסיפור המרכזי שלו נולד לפני שאחותי נפטרה, כשהיא הייתה חולה בעצם. אבל מבחינתי זה לא היה קשור, כי המחלה שלה לא הייתה אמורה להוביל למוות, זה לא היה כזה [צוחקת], כאילו, גם שהיא חלתה, אממ… היא חלתה בלוקימיה [כך במקור], והתגובות כזה… אני זוכרת מישהו קרוב אליי שאמר לי: "אה, לוקמיה זה הסרטן הזה שמחלימים ממנו", כאילו, זה הקליל יחסית, זה לא… זה לא היה, אממ… לא חשבתי, ונראה לי לא חשבנו שאנחנו נכנסים כאילו למשהו שיוביל לאבל, לפחות אני לא חשבתי. גם אחותי אמרה: "טוב, יהיה תקופה קשה, ונעבור את זה" כזה, וכל הכתבות האלה שאת קוראת על אישה שניצחה את הסרטן וזה, אז… [שאיפה]
דפנה לוי: כן, הטרמינולוגיה הזאת היא מאוד אממ… כזאת.
דפנה ברשילון: לא סובלת אותה, אבל היום אני לא סובלת אותה, אבל כן, זה היה כזה, זה לא היה אמור להיות טרגי. זה, אף אחד לא שידר את זה מסביב. אז גם הספר, זאת אומרת, אני לא יודעת, כאילו היה לי בראש את הדמות הזאת של חווי, שהיא אחות שכולה. הכרתי סיפור על מישהי שהיא אחות שכולה - אמא של חבר, שהיא ירקה על אריק שרון. זאת אומרת, זה כן [מדברת וצוחקת תוך כדי] הכרתי דמות כזאת, אבל לא יודעת איך היא נולדה, נראה לי שבאמת אחרי המוות של אחותי, נוספו פה עוד היבטים של אבל, נגיד כך.
דפנה לוי: אבל הגרעין הזה, שממנו לקוח גם השם של הספר "רוסלקות"…
דפנה ברשילון: כן.
דפנה לוי: של הקבוצה של הנערות הצעירות שנהרגו בפיגוע בדולפינריום, לא משם התחיל הסיפור?
דפנה ברשילון: לא, ממש לא. זה התחיל אממ… הסיפור התחיל מחווי - אחות שכולה, שנוא נפשה זה אריאל שרון,
דפנה לוי: כי מן הסתם האח שלה נהרג במלחמת לבנון.
דפנה ברשילון: כן, לבנון, והוא אשם וזה, והיא גם פעילת שמאל והייתה לפני זה, וכך וכך. ואז היא פוגשת מישהו וכאילו הפאנץ', שאני אומרת את זה, למרות שזה ספוילר לספר, אבל כאילו הפאנץ' של הספר היה אמור להיות, שהיא מגלה שמארק הזה שהיא פוגשת יום יום, הוא הסניטר של אריק שרון.
דפנה לוי: כן.
דפנה ברשילון: יכול להיות שאת הדמות של הסניטר, כן הבאתי כזה מהבית חולים של אחותי, אני לא יודעת [אמרה בקול גבוה יותר, ספק/תהייה] וזה ממש, זה היה כאילו, היה אמור להיות הקטע, בכלל התחיל מסיפור קצר, לא מאיזה נובלה או רומן. כאילו סיפור פואנטה, לא יודעת, כזה.
וכמה פעמים גם, אממ… אז חברה טובה שלי גרה בנווה צדק, אז הייתי עושה כזה נווה צדק, ואז נוסעת לאיכילוב, ואז מדברת עם סוניה על… כזה, מגלגלת איתה את הסיפור, ורגע, אז בת כמה היא היום, ובאיזה שנה זה היה, ואם הוא מת בלבנון, אז היא הייתה, כאילו, עזרה לי בכל מיני כאלה. אז בכלל העניין הזה של בנות ים, זה נולד אחרי זה, אין לי מושג כאילו, מאיפה זה צץ לי למוח [אמרה בחיוך], עכשיו אני יכולה לנתח כל מיני דברים, אבל…
דפנה לוי: יש שם את האלמנט הזה של העובדה שהאיזור הזה של הדולפינריום, אחרי שנים שהוא היה מוזנח נורא, משתפץ, ובסיפור בנות הים ששמה נמצאות, הצעירות שנהרגו בפיגוע, נורא מתנגדות לזה, וחומסים להן את ה… סביבת המגורים שלהן. והנה, כשהספר יצא, זה בדיוק מה שקורה עכשיו.
דפנה ברשילון: לא ברור, אני באמת מתחילה לחשוב שיש איזה… היקום או השגחה או משהו. כי באמת הספר זה היה… נכתב הרבה לפני, כאילו תמיד היו שם תוכניות שיפוץ, ותמיד היה שם זה, אבל הוא נדחה, וקיצר, אני לא יודעת להסביר איך הכל קרה באותו זמן, זה באמת כאילו מדהים.
דפנה לוי: את אומרת שבמהלך הכתיבה התייעצת עם סוניה, עם אחותך.
דפנה ברשילון: כן.
דפנה לוי: היא הייתה הרבה זמן מאושפזת?
דפנה ברשילון: בעצם גילו לה את הסרטן בממש סוף אוגוסט, ביום האחרון של אוגוסט. ואז היא הייתה כמה חודשים אממ… בכימו וכזה מאושפזת, ואז בדצמבר, ינואר כזה, לא לתפוס אותי על תאריכים, מצאו לה תורמת מח עצם ועשו לה השתלה. ההשתלה הלכה טוב וזה, והיה עוד אשפוז, אבל זהו ואז היא השתחררה הביתה, והמשיכה לבוא כזה אחת ל… ל… לכימו, ולככה, ולככה, ולטיפולים. אבל כאילו, זהו, היינו אחרי זה. כבר היו לה תוכניות לטוס בפסח, ואז התחילה ההידרדרות, ובעצם הם אמרו, אוקיי, ההשתלה לא… לא הצליחה. ואז היא חזרה לאשפוז, היא נכנסה לקומה, מורדמת מונשמת, של חודש, משהו כזה. וזהו.
כל הדבר היה בעצם מספטמבר עד מאי. כאילו, כל המחלה, כל הדבר הזה.
דפנה לוי: ורק אחרי שהשתלת מח עצם לא הצליחה, רק אז התחילה לעלות בכלל האפשרות ש…
דפנה ברשילון: כן. זאת אומרת, שוב, זה כל הזמן, אני חושבת שלכל חולה האפשרות הזאת קיימת, אבל גם איך שהיא חלתה, היא אמרה כל הזמן: "די" [בקול בוכה] אבל כזה, זה היה בחצי צחוק כזה של כזה, אני לא יכולה למות, היא, אחותי מאוד הרגישה שהיא late בלומרית בהרבה דברים, ושהיא רק עכשיו כזה מתחילה את החיים באמת.
דפנה לוי: בת כמה היא הייתה?
דפנה ברשילון: היא הייתה בת ארבעים, ו… ארבעים ואחת, כמעט.
דפנה לוי: אחותך… היא אחותך הגדולה?
דפנה ברשילון: הגדולה והיחידה, כן.
דפנה לוי: והיא נולדה עוד בחו"ל, לפני שההורים שלך עלו ארצה?
דפנה ברשילון: היא נולדה, כן. הם ארגנטינאים, הם היו ברילוקיישן בפרו [צוחקת], אבא שלי עבד שם באיזו חברה נורא גדולה, והיא נולדה שם. ובגיל שנתיים הם עלו איתה לארץ.
דפנה לוי: זאת אומרת, ספרדית הייתה לה מהבית, כי…
דפנה ברשילון: כן
דפנה לוי: …היא התחילה לתרגם מספרדית ומאנגלית.
דפנה ברשילון: אז היא התחילה מאנגלית, היא התחילה ללמוד, היא בכלל חשבה על ספרדית. והיא התחילה ללמוד באוניברסיטה בלימודי תרגום, ואז אמרו לה, כאילו, אני לא זוכרת איזה מורה, 'למה לא ספרדית בעצם?'.
ואז היא כזה: "אה, וואלה…" והיא לא חשבה בכיוון הזה, היא לא חשבה שהספרדית שלה מספיק טובה, אבל כן.
דפנה לוי: הבנתי שהיא למדה לפני כן כל מיני דברים שונים.
דפנה ברשילון: נכון.
דפנה לוי: ומה שמדהים לראות זה שכל דבר שהיא נגעה בו, זה, היא סיימה את זה בהצטיינות, והיא סיימה את זה בהצטיינות. מה, איזה דרך באמת היא עשתה?
דפנה ברשילון: אחותי הייתה ממש מצטיינת, אבל לא היה לה אופי של מצטיינת, כי היא הייתה מאוד לא בטוחה בעצמה. וגם זה אני חושבת התחיל להסתדר. זאת אומרת, היא כן הייתה בטוחה בדברים שהיא טובה בהם, נגיד ככה, אבל היא לא תפסה תחת אף פעם. גם לא עליי. ממש לא, למרות שהיא אחות גדולה ויש נטייה כזאת. [אומרת בצחקוק]
דפנה לוי: איפה גדלתן?
דפנה ברשילון: גדלנו בירושלים, בשכונת גילה, שזאת הייתה שכונה של עולים חדשים, הרבה מאוד. גם אחותי וההורים שלי גרו במרכז קליטה שנתיים. ואז ב-1994, אני הייתי בת 14, ההורים שלי עברו לרחביה, לרחוב עזה, המפורסם, מושמץ, הכל, בכותרות.
אחותי מאוד מאוד אהבה את המעבר הזה, למרות שהיא כבר ככה הייתה בי"ב וזה, אבל זה ממש לגור במרכז העיר וכזה, כל ההתרחשויות.
היא למדה בליד"ה, שזה תיכון הכי טוב. וכן, הייתה מאוד מאוד מצטיינת, והכל היא עשתה טוב. וגם בתרגום, אני חושבת שהמהירות שבה זה קרה לה, זה הרבה מאוד גם בזכות אוריאל ושירה והוצאת "זיקית", שהתחילו להוציא ספרים כאילו מתורגמים מספרדית, והם נתנו לה הזדמנות. אבל המהירות שבה היא כאילו נהייתה ממש מתרגמת, זה היה די מטורף. היא…
דפנה לוי: היא הפכה באמת נורא מהר לשם מוכר.
דפנה ברשילון: כן, וממש. ואני חושבת שמהבחינה הזאת היא הרגישה שדברים מתחילים לקרות, ושהיא מתחילה… מצאה לה כזה את המקום שלה בעולם. והאימהות שהיא נורא חששה ממנה, אז גם נולדה לה הבת השנייה, ממש שנה ומשהו לפני שהיא חלתה.
דפנה לוי: למה היא חששה מאימהות? כאילו היו שנים שהיא הייתה בזוגיות וחשבה שהיא לא תעשה ילדים?
דפנה ברשילון: היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להיות אמא, היא לא הייתה בטוחה שזה מתאים לה, אבל מהרגע שנעמי הבכורה שלה נולדה, זה היה ממש ברור. זאת אומרת, היא מאוד מצאה את עצמה בזה, והיא מאוד התמסרה לזה, זה הסתדר לה כזה, כזה: "אה אוקיי". [צוחקת]
דפנה לוי: בתור ילדות הייתם מאוד קרובות?
דפנה ברשילון: כן, [צוחקת] היינו גם אחיות שרבות.
דפנה לוי: כמה שנים יש ביניכן?
דפנה ברשילון: ארבע וחצי. אבל היא הייתה אחות גדולה ממש טובה, באמת, אני הכרתי עם השנים אחיות גדולות כלבות.
דפנה לוי: [מתפרצת בצחוק]
דפנה ברשילון: והיא באמת לא הייתה כזאת. זאת אומרת, היא באמת אף פעם לא נתנה לי תחושה שהיא בתחרות איתי על משהו, היא תמיד תמיד כזה פרגנה, סליחה על המילה, כזה קלישאתית, פירגנה לי על מה שאני ועל מי שאני ועל הבחירות שלי. זה לא היה תחרות, זה אף פעם לא היה אחת על חשבון, ולמרות ש…
דפנה לוי: אתן מאוד שונות?
דפנה ברשילון: מאוד שונות, מאוד מאוד מאוד. כאילו אחותי יותר מופנמת ואני יותר מוחצנת, והיא הייתה מאוד ביישנית, כאילו העניין של לעמוד מול קהל… והיא, היא מאוד לא אהבה את זה, במובן הזה גם התרגום נורא נורא התאים לה, כזה להסתתר גם מאחורי מילים של מישהו אחר. היא הייתה מאוד דייקנית כזאת, ואני לא. זאת אומרת בלחשוב על כל מילה, והייתה מאוד מאוד אסתטית, ממש, בהכל, אסתטיקה הייתה נורא נורא חלק ממה שהיא. והיינו שונות והיו גם חיכוכים וזה, אבל היינו מאוד קרובות.
לפני שאחותי נפטרה, היה לי אולי איזה דימוי קצת רומנטי על מוות, אולי בגלל משהו שאני אספר אחר כך [צוחקת], אבל שמוות הוא גם מקרב בין אנשים, והוא, יש בו איזה… אני חושבת שרק אחרי שאחותי נפטרה, הבנתי באמת באמת את הסופיות שלו, במובן של, של באמת אין לי עכשיו עם מי לדבר על כל מיני דברים, שיכלתי רק לדבר עם אחותי.
דפנה לוי: כן.
דפנה ברשילון: אם זה על דברים של המשפחה, ואם זה על ספרים, ואם זה, כאילו באמת אין את זה, זאת אומרת, זה לא… באמת אין לזה תחליף, גם כל מיני דברים שהייתי הולכת רק עם אחותי. אפילו כאילו היא הייתה, לוקחת אותי כזה אירועי תרבות, מחול, היא נורא אהבה, כאילו הצגות, ערבי ספרות… כל מיני כאלה שכאילו אין לי עם מי ללכת, אין לי, אין לזה תחליף, אין לי מי להיזכר בכל מיני דברים. ונראה לי זה, זה כאילו האלף-בית של מוות, שכאילו אוקיי, אין יותר את הדבר, אבל נורא הבנתי את זה, שזהו, שכאילו…
דפנה לוי: את בתור סופרת ובתור, מי שבוודאי ספרים זה חלק גדול מהעולם שלה, אני מניחה שהדימוי הרומנטי הזה קשור גם לזה, שבספרות טרגדיות הן תמיד מלוות גם …
דפנה ברשילון: כן, ואת כאילו מבינה דברים, אחרי זה יש פרופורציה… וזה לא נכון. כאילו אחרי שאחותי נפטרה, אז באמת היה לי כזה, לא יודעת, שבועיים אולי, שאמרתי, אוקיי, הדבר הכי גרוע שיכל לקרות לי בחיים, קרה. כי זה באמת מבחינתי, הדבר הכי גרוע שיכל לקרות לי.
דפנה לוי: ועכשיו הכל צריך להתגמד ליד זה.
דפנה ברשילון: אז הכל, אז עכשיו הכל… אז כאילו, פאק איט, יעני מה עוד יכול לקרות לי? וזה לא נכון, כאילו, [צוחקת] אני יכולה להתעצבן ברמה לא פרופורציונלית כשלא יודעת… אין לי מים חמים במקלחת, וזה לא משנה שאחותי נפטרה. אז זה לא מכניס לפרופורציה. הכל מעצבן אותו דבר, ילדים מעצבנים אותו דבר, כאילו, לי לפחות זה ממש לא נתן פרופורציה. אני לא… מבחינתי עברתי את הדבר הכי נורא, והרגשות [צוחקת] הם לא מסתדרים לפי זה. זה כאילו לא [צוחקת], זה לא קורה.
דפנה לוי: אמרת שהדימוי הזה של מוות נבע ממשהו אחר, אז…
דפנה ברשילון: כן, בשנת 2003, שהייתי בת 23, נהרגה אורלי, שהייתה חברת ילדות שלי מגיל 4, ויותר משהייתה חברת ילדות אנחנו חיינו ביחד. בעצם אני ואורלי, ועוד חבורה נכבדת, עברנו ביחד מסלול שלם של להיות ביחד בתנועה ובנוער העובד, ולצאת לשנת שירות ולגרעין, והיינו ביחד בצבא. ואחרי הצבא המשכנו לחיות ביחד בקומונה, בראשון לציון, קבוצה די גדולה של חברים, שעשו ביחד את המסלול הזה, ואורלי הייתה אחת מאיתנו. ואני גם ממש, זה לא נכון על כולם, כי כל אחד גם בא ממקום אחר בארץ, אני ואורלי ממש גדלנו ביחד. זאת אומרת, היינו בגן ביחד, היינו צמודות, עד כיתה ח' למדנו באותה כיתה, אז היא גם הלכה לליד"ה, כמו אחותי.
דפנה לוי: איפה את למדת?
דפנה ברשילון: אני למדתי בגימנסיה העברית, סתם בית ספר, לא מעניין [צוחקות ביחד] שימיו הגדולים מאחוריו. תמיד היינו צמודות ברמה של כאילו אני חייתי אצלה והיא חיה אצלי. היינו שכנות, לא דלת ליד דלת, אבל דלת ליד דלת דלת דלת. כל צהריים אחרי בית ספר באתי אליה, היא באה אליי, הכל עשינו ביחד.
בגיל 23, אורלי הדריכה באותו זמן בבית ספר "דב הוז", שהיה בית ספר מקצועי בגן מאיר, הדריכה נערים ונערות.
דפנה לוי: רגע, לפני שאנחנו מגיעים לזה…
דפנה ברשילון: כן,
דפנה לוי: הייתם ביחד בקבוצה שהקימה סוג של קיבוץ עירוני בראשון לציון.
דפנה ברשילון: כן, כן, כן, כן, אז כן. אוקיי, כן אז כן, כל הדברים האלה.
דפנה לוי: אז אני רוצה לשמוע קצת רקע על זה.
דפנה ברשילון: [צוחקת] אז בעצם אחרי הצבא, היינו בעצם חלק מתנועת הבוגרים, של הנוער העובד והלומד, וככה חיפשנו את דרכנו, והחלטנו לגור בראשון לציון.
העיר נתנה לנו מבנה כזה שהיה גן ילדים, והם שיפצו את זה למגורים. וחיינו אולי, היינו אז עשרים ומשהו חבר'ה, במין בית גדול כזה. אני הייתי עם אורלי בחדר, ועם עוד מישהי, יעל. וחיינו, חיינו בקומונה, חיינו בשיתוף, הכל.
דפנה לוי: כשבעצם העירייה מקבלת אתכם לשם כדי שתשתלבו בפעילויות החינוכיות בעיר, והקהילתיות.
דפנה ברשילון: כן, כן, היינו מדריכים בעיר, בבתי הספר, ואחרי צהריים, ובתנועה, וב… עשינו כל מיני פרויקטים. זה היה די חדש אז, והיינו חבורה מאוד מאוד שכיף לה ביחד, נגיד ככה. החיים היו מאוד מאוד סוערים. חיינו… שוב, עשרים ומשהו איש בבית גדול, אבל לא עד כדי כך גדול [צוחקת]. מטבח קטן, חיים משותפים, עושים ביחד קניות, עושים ביחד ארוחות ערב. פעם בשבוע נפגשים ליום של למידה, ושיחות, ופעולות, וצחוקים, וטיולים.
דפנה לוי: ואת עדיין שם, זאת אומרת, זה עוד מתקיים הקיבוץ העירוני הזה.
דפנה ברשילון: אני, כן, כן, הקיבוץ מן הסתם שינה את פניו מאז… גיל עשרים שלוש, היום אני בת ארבעים ושלוש… יש כבר ילדים, לחלק יש משפחות, חלק מאורגנים בצורות אחרות. אז זה כבר, אנחנו בהרבה מאוד בתים, והצטרפו אנשים, ועזבו אנשים, וזה נראה מאוד מאוד שונה, אבל אני עדיין במסגרת של… קיבוצית כזאת, שיתופית.
דפנה לוי: וכולכם עדיין עוסקים בעניינים של חינוך וקהילה?
דפנה ברשילון: אממ… הרוב הגדול, חינוך וקהילה רבתי, אם זה בבתי ספר, וגנים, כל מיני. אני בין השאר מלמדת עברית בראשון לציון, עולים חדשים, שזה הכיף שלי בחיים, הדבר הזה [צוחקת] זה פשוט… מבוגרים. מאוד מאוד אוהבת את זה.
חלקנו עושים פרויקטים עם זקנים בעיר, אז כן, חינוך, כן, בגדול.
דפנה לוי: הצלחתם לא להתברגן?
דפנה ברשילון: תראי, אנחנו יותר בורגניים מגיל 23 [צוחקת] הנוחות היא יותר חשובה, הבתים יותר גדולים, המה שקונים בסופר הוא קצת יותר, לא כמו שחיינו אז.
דפנה לוי: ויש מים חמים במקלחת.
דפנה ברשילון: יש מים חמים לרוב, אממ… כן, אז אפשר להגיד שגם התברגנו, אבל גם יש בנו איזה משהו שלא עד הסוף בתלם ולא עד הסוף, כאילו בחיי המשפחה הרגילים של אבא, אמא, ילדים ובית, זה אלא משהו שהוא קצת אחר. ואנחנו גם רגילים, זאת אומרת, אנחנו לא היפים.
לא שיש משהו wrong with היפים, אבל אנחנו לא היפים. כאילו, אנחנו רגילים. תסתכלי עלינו מבחוץ, כל אחד מאיתנו, אנחנו נראים אנשים כאילו [צוחקות] מן היישוב, מה נקרא. לא איזה, אין לנו איזה, לא יודעת. אז אנחנו גרים בעיר, אנחנו גרים בראשון, הילדים שלנו באים, הולכים לבית ספר, הולכים לגן, הרגיל. כן, אבל יש לנו את העניין הזה שאנחנו חיים אחרת.
דפנה לוי: כן. אז אורלי הייתה באמת חלק מהקבוצה הזאת.
דפנה ברשילון: אז אורלי הייתה חלק מהקבוצה, ואני אספר מה קרה, שב… כאילו היא הדריכה בתל אביב, בדב הוז, נערים ונערות כאלה שנפלטו מהמון מסגרות, והגיעו לבית ספר מקצועי, ובאותו יום היא חזרה באוטובוס מתל אביב, חצתה את הכביש, כביש גדול של הרחוב הראשי של ראשון, הרצל, כדי ללכת לקומונה, ונדרסה על ידי מכונית. היו איזה יומיים שהיא הייתה בין החיים למוות, נגיד ככה, אבל היה ברור שהיא… נפגע לה גזע המוח, ושהיא תמות. ההורים שלה קיבלו את ההחלטה. זה היה…
כאילו היו איזה יומיים שכולנו פשוט חיינו שם באסף הרופא, גם הרופאים בזה לא הבינו, אני זוכרת, אף אחד לא הבין, אוקיי, יש לה חברים, אבל מה זה הטירוף הזה של כאילו חבורה שכאילו לא עוזבת את המקום, ופשוט כאילו העניין הזה של כאילו, מי זאת אורלי בשבילנו, והיא כאילו לא סתם חברה במרכאות, משהו שהיה…
דפנה לוי: כמה אנשים הייתם?
דפנה ברשילון: היינו, אני חושבת אז 22 בקבוצה, אני מקווה שאני לא טועה.
דפנה לוי: זה נשמע כמו קלישאה, אבל זה בעצם, זאת, הייתם משפחה.
דפנה ברשילון: היינו משפחה, אני גרתי עם אורלי בחדר, מיטה ליד מיטה.
דפנה לוי: כן.
דפנה ברשילון: גם את זה היה קשה להסביר לאנשים [צוחקת] מבחוץ, במרכאות, כאילו, מה זה הקשר הזה, ואז התחיל כמה ימים, חודשים, שבועות, שנים, לא יודעת, של טירוף בעצם. אני חושבת שעברנו שבר ענקי, זאת אומרת, אני לא יודעת איך זה קרה, אבל אורלי באמת הייתה אהובה על כולם. וזה לא היה נכון על כולם. [צוחקת]
זאת אומרת, זה לא, אם כל אחד אחר מאיתנו היה חס וחלילה הולך, אז זה לא היה נכון, ועל אורלי זה היה נורא נכון. לכל אחד היה קשר עם אורלי. ממש. זה היה מטורף. חלק מהקשרים גם גילינו אחרי שהיא נפטרה, עד כמה הם היו עמוקים. לכל אחד מאיתנו, היא היוותה איזה משהו.
דפנה לוי: איך זה צץ רק אחרי שהיא נפטרה?
דפנה ברשילון: כי בחבורה נורא גדולה, את לא תמיד יודעת מה קורה בדיוק בין כל, בין כל האנשים כל הזמן. זה כאילו חיים נורא נורא אינטנסיביים, נורא תוססים, כמו שאומרים. [צוחקת]
אני לפחות חלק מעומק הקשרים שאורלי יצרה עם שאר האנשים גיליתי אחרי. ובאמת אחרי שהיא נפטרה, זאת אומרת, היה שבוע מטורף של בעצם שתי שבעות. כי ישבנו שבעה אצל ההורים שלה בירושלים, בגילה. וכל יום אחרי צהריים הייתה לנו שבעה בבית שלנו בראשון.
דפנה לוי: של הקומונה.
דפנה ברשילון: של הקומונה, והאנשים הגיעו אלינו כאילו, לנחם אותנו, כי בעצם ישבנו, אחד החברים, אני ממש זוכרת אחרי שהיא מתה, אז הוא אמר: "אני יושב שבעה על אורלי".
וברור שההורים שלה והאחים שלה זה המשפחה והכל, אבל גם אנחנו הרגשנו שאנחנו יושבים שבעה וזה שלנו. אז זה היה כזה שבוע באמת מטורף.
ההורים של אורלי הכירו אותי מגיל נורא נורא נורא קטן. זה גם היה כל החברי ילדות מגיעים, והגננת מגיעה, והמורה, כאילו זה כזה היה גם פסיכי וזהו, ואז אחרי השבעה בעצם נכנסנו ל… זאת אומרת התחלנו להתאבל כקבוצה.
דפנה לוי: איך זה קורה?
דפנה ברשילון: וואי. [שאיפה] קודם כל היה לנו אז מדריך שהיה מבוגר מאיתנו בחמש שנים, היום זה נראה לי כלום. [צוחקת]
דפנה לוי: שהוא אמור היה להיות המבוגר האחראי של הקומונה?
דפנה ברשילון: כן, כן, הוא היה, הוא לא גר איתנו כמובן, אבל כזה הוא היה המדריך שלנו, מטעם התנועה, והוא היה מרכזי בתהליך הזה. והתחלנו לעבד את זה ביחד, זאת אומרת, חלק מהדברים היו יותר ספונטניים, חלק יותר מובנים. אבל במשך השנים שבאו אחר כך, עשינו המון המון דברים, זאת אומרת, גם כל שנה סביב האזכרה. יש את האזכרה בקבר, ויש את מה שאנחנו עושים כקבוצה.
דפנה לוי: מה אתם עושים?
דפנה ברשילון: שיחות, שיחות לקראת, גם שיחות יותר איך כל אחד מרגיש, וגם ממש ללמוד ביחד.
היינו קוראים כל מיני, מאלבר קאמי, ולדבר על האבסורד, וכל הדבר הזה, ו… ועד אסא כשר, ו"חיים בלבבות", וכל ה… ושירה.
וגם פשוט, אני חושבת שזה הזדמנות שאין לכל אחד, שמאבד מישהו, זאת אומרת, הבענו את עצ…
כאילו, היינו, היה לנו, נגיד, אני לא זוכרת אם זה שנה אחריה, היינו ממש סוף שבוע של הקבוצה, ועשינו בערב מין תערוכה כזאת, שכל אחד הביא, יצר ממש יצירה, עליו ועל אורלי.
דפנה לוי: מה למשל היה שם?
דפנה ברשילון: זהו, אני לא אדבר על האנשים האחרים [צוחקת]. אני זוכרת מיצג שאני עשיתי, כשאני ואורלי היינו ביסודי, אז התחפשנו ביחד, לחבל כביסה [צוחקות ביחד] הלכנו שתינו עם, היה עלינו שקי יוטה כאלה, האמהות שלנו הכינו את זה, היו עלינו שקי יוטה, ובינינו היה מין חבל שתלינו עליו, כאילו אני אומרת, וכביסה כל מיני בגדים, וכל היום הסתובבנו ביחד, כאילו זה היה סתום, אבל עד היום יש לי את זה, אבל אני לא פותחת את זה, כי זה קשה לי. אז הכנתי בעצם מין חבלי כביסה כאלה, עם… עם חולצה שהייתה של אורלי, ואני חושבת שכתבתי עליה כל מיני דברים.
דפנה לוי: מה עוד היה שם?
דפנה ברשילון: כל מיני [צוחקת], אבל כן, זה לא שלי, אז אני לא, לא רוצה להגיד.
דפנה לוי: יש בזה משהו שלאנשים שאין להם קבוצה מסביב, באמת אין להם את ההזדמנות הזאת בכלל, להעלות את זה, לשתף אנשים אחרים.
דפנה ברשילון: נכון, זה מטורף.
דפנה לוי: לפעמים אנשים אפילו מפחדים לגעת בנושא הזה, למרות שבסביבתם הקרובה, יש אנשים שחשים רגשות דומים.
דפנה ברשילון: נכון, אני חושבת שגם יש הרבה פחד מלהעיק על הסביבה, הרבה פעמים עם הסיפורים שלך, עם המוות שלך וזה, ופה היה משהו שהיה משותף לכולנו, זאת אומרת, זה היה מאוד… עד היום, יש דברים שבמבט [מדגישה] אנחנו מבינים אחד השני, או פראזות כאלה, או… ממש לפני שאורלי נהרגה, כאילו בשנה לפני, זה יצא הספר, הסרט…"כנפיים שבורות". ואורלי ראתה אותו, ואני ראיתי אותו. ראינו אותו כאילו גם בקומונה, בווידאו [צוחקת], נראה לי.
זה מספר על משפחה שמתמודדת עם זה שהאבא שלה מת. ואז היה שם כזה משפט שהם היו אומרים, "נכון לא נורא? נכון לא נורא? נכון לא נורא". ואז היינו מסתובבות, אחרי שראינו את הסרט, כל הזמן. "אורלי, נכון לא נורא? נכון לא נורא". על כל דבר.
ואז אחרי שהיא מתה, זה גם היה כאילו כל הזמן [מדברת וצוחקת] היינו אומרות את זה, היינו אומרים את זה כאילו, נכון לא נורא. זה נהיה נורא כזה משפט שמסמל גם את אורלי וגם את המוות שלה, וגם כאילו…
דפנה לוי: שזה מין כזה נכון נחזיק מעמד.
דפנה ברשילון: נכון נחזיק מעמד? ונכון לא נורא, כן. וזה משהו שעברנו ביחד, זאת אומרת, זה משהו שמאוד מאוד עברנו ביחד, ועוד לא עשיתי על זה לגמרי מבט כזה ממרחק 20 שנה, כאילו בדצמבר האחרון זה היה 20 שנה, לזה שהיא מתה, ורציתי לציין את זה באיזשהו אופן עם כולם, אבל הייתה מלחמה, ואמרנו טוב נדחה לאחרי ונראה וזה.
דפנה לוי: אי אפשר לדעת פה באיזה אבן לבחור, כן
דפנה ברשילון: לא, כן, בדיוק, זהו.
אבל כמות החוברות שיש לי בבית, טקסים שעשינו לעצמנו, או שיחות, או פעולות, או… זאת אומרת, זה באמת המון המון המון, כאילו אם מישהו אי פעם, הנה מסר לאומה, אם מישהו אי פעם ירצה לחקור את העניין הזה [מדברת וצוחקת תוך כדי] של איך קבוצה מתאבלת, נראה לי שיש מה לחקור.
אז אני חושבת שמזה מאוד, זאת אומרת, המוות של אורלי היה מאוד סופי, ובאמת היא עד היום חסרה לי בהמון המון דברים, אבל גם אני חושבת שנוצר אולי איזשהו לי, אני לא מדברת על אחרים, דימוי קצת רומנטי, שהאבל הוא גם, משהו שיכול להצמיח.
דפנה לוי: כן…
דפנה ברשילון: ויכול לחבר…
דפנה לוי: אני חושבת שדרך אגב, אחד הדברים שאני למדתי מהפודקאסט הזה, שהתחלתי לעשות אותו בלי להבין למה אני עושה פודקאסט על אבל בעצם, שאחד הדברים החזקים זה באמת התחושה של הלא לבד הזה, שאנשים חווים דברים דומים, וזה דבר שבטח היה לכם מאוד ברור בקבוצה.
דפנה ברשילון: כן, נכון. אני חושבת שגם מהרגע הראשון, שוב, אולי אנשים אחרים מרגישים שונה, אבל ידענו גם באיזושהי חכמה כזאת אינסטינקטיבית, שגם לא כל אחד מאיתנו חווה את זה אותו דבר. שזה גם היה מאוד נוכח, כי היה את מי שיום אחרי השבעה חזר כבר לחיים, בוא נגיד, הרגילים ולמשימה שלו ולאינטנסיביות וזה מה שהוא רצה, והיה את מי שהיה לו יותר קשה.
דפנה לוי: לך.
דפנה ברשילון: אממ… [צוחקת] לי. לא, אני חזרתי לדברים, אני חזרתי…
דפנה לוי: אבל את חלקת איתה חדר, כאילו, זה…
דפנה ברשילון: נכון, נכון.
דפנה לוי: זה שינוי דרמטי ביומיום פתאום גם.
דפנה ברשילון: נכון, חלקתי איתה חדר, גם לא רציתי לעבור חדר. אני חושבת ששוב, שהיה בינינו הבדל ונתנו לזה מקום, אני חושבת שבאמת, אני לא חושבת שאני הייתי יותר עצובה מאף אחד אחר, אבל אני הלכתי עם אורלי מגיל… זאת אומרת, עד היום יש כל מיני זיכרונות ילדות, עכשיו גם אין את אורלי, וגם אין את אחותי, זאת אומרת, יש דברים שלמים, שכאילו אין לי מלדבר, כאילו מבחינת זיכרונות, כי הם…
אגב, גם אחותי לקחה מאוד קשה את המוות של אורלי, כי היא הייתה ממש, זאת אומרת, היא הייתה בת בית אצלנו. זה היה… מרקם חיים כזה נורא ביחד, ואז, אז היה אותי, והיה את מי שהכיר אותה פחות זמן, ושנים יותר ספורות, והקשר היה יותר צעיר, אז כאילו, פחות חוויות ופחות מכירים את ההורים שלה, אז זה היה בינינו שוני.
דפנה לוי: איזה טקסים עשיתם למשל?
דפנה ברשילון: אממ… אז הרבה כתיבה, גם בצורה מובנית, מעין סדנת כתיבה, וגם שכל אחד יכתוב וכזה. גם הרבה מאוד לקרוא ביחד, לשיר ביחד. אורלי כתבה יומן כל יום. היומנים האלה הם אצל אבא שלה, לא קראנו אותם. אבל… במשך שנים היה לנו יומן קבוצה, והיא כתבה ביומן קבוצה, והיא תמיד הייתה נורא מצחיקה. היה לה מין הומור סרקסטי כזה, והיא הייתה מאוד מאוד שנונה.
אז נגיד, את כל הדברים שהיא כתבה, איגדנו כזה, והיינו קוראים ביחד, וכותבים עליה. אז הרבה מאוד כתיבה, הרבה מאוד שיחות, שיחות של כולם ביחד, כל מיני מתודות כאלה של שיחות אחד על אחד, בקבוצה, בזוגות. היה הרבה מאוד עיסוק ביום השנה, ואיך לציין אותו, ולעשות משהו ביחד. וזה לעשות טיול, ולעשות סמינר ביחד, לנסוע לסוף שבוע.
כמה שנים סמוך לאזכרה, פתאום אני נזכרת בדברים [צוחקת] היינו נוסעים להברא… קראנו לזה הבראה [צוחקת], כזה לסוף שבוע שהוא נופש של הקבוצה, ליהנות ביחד, ולהקדיש את הזמן, כאילו לעצמנו. קיצר, זה היה הרבה מאוד אממ… מהעיסוק שלנו, ואני חושבת שהוא לא היה עיסוק במוות. זאת אומרת, הוא היה עיסוק גם בחיים ובעצמנו, וכאילו כזה שאורלי תישאר משהו חי, ונורא פחדנו שהיא תישכח.
דפנה לוי: זאת בכלל הייתה אפשרות?
דפנה ברשילון: כן, כי אנשים נשכחים [צוחקת]. אני לא אשכח אותה בחיים ברור, אבל כאילו, שכקבוצה או כחבורה, אנחנו כזה נמשיך הלאה, והיא תהיה רק איזה מישהי שפעם התהלכה בינינו כזה.
היה לנו רגע מאוד אממ… משמעותי, אני חושבת שהבנו אותו רק אחרי זה אולי שלא זוכרת כמה זמן אחרי המוות שלה, נפגשנו עם מוקי צור, מוקי צור הוא היסטוריון של העלייה השנייה, של התנועה הקיבוצית, הוא כזה איש מאוד מרכזי בסביבה הקיבוצית כזאת וזה, ואז הוא חיבק נורא את תנועות הבוגרים, שהם רק קמו, ונפגשנו איתו אחרי המוות של אורלי, כדי לקבל פרספקטיבה היסטורית על מוות בקבוצה, כזה הוא ממש חוקר עלייה שנייה, וכל הסיפורים האלה.
דפנה לוי: אתם מאוד רציניים ושיטתיים.
דפנה ברשילון: [צוחקת]
דפנה לוי: כי אני מניחה שהרבה קבוצות גרעינים של הקימו יישובים, וכו', חוו דברים כאלה, מתו להם אנשים, נהרגו להם אנשים.
דפנה ברשילון: כן, כן, התעסקנו בזה הרבה מאוד, כן. אז נפגשנו איתו והוא דווקא אמר לנו: "אל תבטיחו עכשיו הבטחות, שלא תדעו אם תוכלו לקיים אחר כך".
דפנה לוי: בנוסח "לא נשכח אותה לעולם" ו…
דפנה ברשילון: כן… "ותמיד נזכור, ותמיד נהיה בקשר" ותמיד זה, ואז מן הסתם לא הבנו, מה הוא בדיוק מתכוון, אבל הוא אמר: "אל תעשו דברים שאחרי זה תתאכזבו מעצמכם".
וזה נראה לי נורא נורא חכם [צוחקת]. לא שלא עשינו את זה. עשינו את זה, אבל כל הזמן גם, אגב, הפרספקטיבה ההיסטורית הזאת. כן, וואלה, חלק מהאנשים הם מאז עזבו את הקבוצה, או את החיים בתנועה, ואז כאילו ה-"תמיד נהיה ביחד, תמיד זה", זה לא, זה לא, לא ככה החיים.
כאילו, כל אחד מאיתנו ברור שזוכר את אורלי, ויזכור אותה תמיד, אבל צריך גם להיות סלחניים, אני חושבת, שזה מה שהוא ניסה להגיד לנו: "היום אתם בני 23, ואתם כאילו הההה…" כזה, וצריכים להיות סלחניים כלפי עצמכם, וכלפי הבחירות השונות, שיהיו לכם עוד כך וכך שנים ועליי זה נורא השפיע, לא יודעת לקח לי זמן כנראה, אבל לא להיות דרמטית, ביחס לפיחות. זאת אומרת, ככל שעברו השנים, אז זה פחת, פחות עשינו, פחות דיברנו. מן הסתם.
דפנה לוי: כן.
דפנה ברשילון: אבל לא להיות קשים עם עצמנו על זה יותר מדי, ולא להלקות את עצמי, לפחות על זה.
דפנה לוי: אז את יודעת, את הצגת את זה קודם, כאילו האירוע הזה, המוות של אורלי גרם לך לראות את המוות באיזו צורה רומנטית כזאת, אבל זה לא היה רק רומנטיקה
דפנה ברשילון: לא, זה לא היה
דפנה לוי: אתם באמת עשיתם מאמצים לצמוח מזה, ו…
דפנה ברשילון: נכון, נכון, נכון, נכון עשינו מאמצים. אני חושבת שאחר כך, עוד לפני אחותי, אני ראיתי פשוט מסביבי דוגמאות אחרות, גם של מוות בקבוצות שקרו, שזה לא היה ככה, ולא כי האנשים לא היו בסדר [צחוק קטן], זאת אומרת, זה…
כי זה לא תמיד מצמיח, כי לפעמים החלל הוא משתלט על הכל, לא מצליח להצמיח משהו אחר, ו… כן, אני חושבת שגם הבנתי מזה שצריך אנשים, זאת אומרת, שה…לא לאו דווקא קבוצה, כמובן שלא לכולם יש קבוצה, אבל שהבדידות בתוך ה… בתוך ה… [צחוק מובך] הדבר הזה יכולה להיות נורא נורא גדולה.
דפנה לוי: כי עכשיו שאחותך מתה, זה פתאום רק שלך.
דפנה ברשילון: נכון, נכון
דפנה לוי: את אמנם חברה בקבוצה, אבל זה פתאום מוות שהוא לא של הקבוצה, זה בטח שונה לגמרי.
דפנה ברשילון: נכון, שונה לגמרי, יש את המשפחה שלי, שכל אחד מאיתנו עבר מן הסתם משהו. יש את הילדות של אחותי,
דפנה לוי: שהן קטנות, נכון?
דפנה ברשילון: כבר לא כל כך [צוחקת], הגדולה בת 13. הקטנה בת 9.
דפנה לוי: כמה שנים מאז שסוניה מתה?
דפנה ברשילון: שבע… יהיה שמונה השנה אני חושבת [צוחקת] כן.
דפנה לוי: זה משהו שמסייע אבל כשאת חובה אבל כזה שהוא פרטי שלך, אבל את חלק מקבוצה?
דפנה ברשילון: כן, זה מסייע ש… גם שאנשים מבינים. יש על מי להישען גם בצדדים הכי פיזיים, ופרקטים של החיים. אפילו את השבעה של אחותי, אז החבר'ה שלי ארגנו לגמרי, מ-א' ועד ת', הכל, הכל, הכל, כולל להרים צילייה בגג, כולל להביא כיסאות, כאילו הכל, הכל, הכל, את לא צריכה לדאוג לכלום, רק דואגים לך, הם לוקחים אותך בבוקר [צוחקת ומדברת] מחזירים אותך בערב, כאילו, התחושה הזו, שכאילו לא צריך להסתדר עם תעוקות החיים לבד, היא נורא משמעותית.
היא לא עוזרת לחוסר, זאת אומרת שום דבר לא ממלא את החוסר הזה. עברו כך וכך שנים, וסביבי גם אנשים קרו להם דברים, איבדו אנ… זאת אומרת זה מתישהו את גם מפסיק… אני כותבת את זה ב"רוסלקות", באיזשהו… אולי אני אקרא את זה?
דפנה לוי: תקראי.
דפנה ברשילון: אוקיי, זה קטע על חווי.
דפנה לוי: רגע, לפני שאת קוראת, חווי היא אחות שכולה?
דפנה ברשילון: חווי היא אחות שכולה שנמרוד אחיה נהרג במלחמת לבנון.
דפנה לוי: ובמרכז הספר ישנו מפגש שלה עם מארק, שאיבד את הבת שלו בפיצוץ בדולפינריום.
דפנה ברשילון: כן, כן [מקריאה]
"עליה אמרו כל הזמן, היא ככה בגלל אח שלה, כלומר, בגלל היעדרו. היא לא התחתנה בגלל מה שקרה. היא גידלה ילד לבד, בגלל מה שקרה. היא לא הסכימה שייחסו כל דבר שעשתה או לא עשתה למוות של נמרוד.
אבל ברגע שמישהו שכח את זה - אותו, את עובדת מותו, מיהרה להזכיר.
נמרוד המת היה חלק מפניה, מלבושה, מאופן הילוכה. היא לא הבינה איך לא רואים את זה עליה ישר".
אז נראה לי זה, כן, אני חושבת שזה [צוחקת ומדברת] נכתב אחרי שאחותי נפטרה כבר.
העניין הזה שאת, בסדר, את לא רק, זאת אומרת אני לא רק אחותי שמתה, אבל היה לי כאילו תחושה כזאת של רגע, אל תשכחו, כאילו, רגע.
דפנה לוי: כי האמת שגם לאבד חברה קרובה בגיל 23, לאבד אחות לפני גיל 40, זה דבר נורא דרמטי, זה לא דבר צפוי, זה לא…
דפנה ברשילון: נכון, נכון. בסדר, אז אני, לא חושבת שאני… התנהלתי כבן אדם מסכן כל השנים האלה. תפקדתי סבבה והכל טוב, אבל החשש הזה שלא יזכרו לך את זה, שישכחו רגע שזה קרה לך.
דפנה לוי: אני לא חשבתי בכלל על המונח "מסכנה" בהקשר הזה, אני חשבתי שהעקבות נשארים, גם אם החיים ממשיכים.
דפנה ברשילון: כן. אז אני… נכון. קיצר, אני חושבת שהתסבוך הזה של חווי של כזה, לא הכל קרה לי בגלל זה, אבל אל תשכחו לרגע ש…זה גם תסבוך שלי. זאת אומרת, כאילו אני… שוב לא, אף פעם לא ציפיתי לאיזה יחס מיוחד, אבל לפעמים זה קומם אותי שאנשים כאילו, לא זכרו את זה דבר ראשון. או לא חשבו על זה ישר.
עכשיו, זה ציפייה מוגזמת מאנשים, כי בטח שיש סביבנו [צוחקת תוך כדי דיבור] כל הזמן מוות גם. אז בהתחלה, נגיד, סרטים או ספרים או זה על סרטן אמרו לי: "דפנה, אל ת… דפנה, זה לא בשבילך לזה…" לא יודעת, האמת שלא כזה… הדברים האלה זה לא מה שקשה לי. [צוחקת]
דפנה לוי: מה כן?
דפנה ברשילון: מאוד קשה לי… אנשים שיש להם אחים [בוכה]. אממ… אני בסדר. אממ… אנשים שיש להם אחים ואחיות, אבל, אוקיי, לכולם יש כמעט [צוחקת] אז זה לא חוכמה. קשה לי, נגיד לראות סרטים או ספרים על זה, על יחסים בין אחיות וכאלה דברים.
אז לא, לא. זה מאוד קשה לי, להיות בת יחידה. לא אומרת שלהיות בת יחידה זה קשה. אני פשוט לא גדלתי כבת יחידה [צוחקת תוך כדי דיבור], אז לא… לא אהבתי, לא אוהבת את הקונספט, לא התחברתי.
דפנה לוי: כן, זה משאיר אותך גם יחידה עם הורים שמתבגרים.
דפנה ברשילון: כן, שברוך השם, בסדר, כן מסתכלים על העתיד, זה מפחיד. כן, לא תכננתי [צוחקת] לא תכננתי. שנים ספורות לפני שסוניה נפטרה, אז דודה שלי, אחות של אמא שלי, נפטרה גם מסרטן. ואני וסוניה דיברנו על זה, שאיך, איך חשבנו שאנחנו נהיה כמו… נתבגר כמו אמא שלי ואחותה. שהן כזה כל היום מדברות בטלפון, ומרכלות ומקשקשות וכזה, ואיך זה היה המודל שלנו לאיזה אחיות כאלה נהיה.
דפנה לוי: הייתן ככה כל התקופה לפני שהיא חלתה?
דפנה ברשילון: כן, היינו… היינו כל, כל הזמן בקשר, כל הזמן מתכתבות, כל הזמן מדברות. כל הזמן, כל יום…
דפנה לוי: למרות כל השינויים בחיים, את בקומונה והיא אמא.
דפנה ברשילון: כן, כן.
דפנה לוי: וילדים קטנים וכל ה…
דפנה ברשילון: כן, גם אני הייתי… ה… בן הגדול שלי והבת הקטנה שלה נולדו בהפרש של שלושה שבועות.
דפנה לוי: וואו, אז הייתם בהריון?
דפנה ברשילון: אז גם היינו בהריון ביחד, וזה גם היה מצחיק וכזה… השווינו כל הזמן דברים, ולה זה היה הבת השנייה והיא לא זכרה כלום, כאילו מה עושים וזה כל הזמן היא שאלה אותי שאלות… כן, אז עברנו את זה נורא ביחד, כל הזמן היינו…
זאת אומרת, זה היה קשר ממש יומיומי. ממש, ממש. גם אם לא נפגשנו כל הזמן, אז כל הזמן וואטסאפים וכל הזמן הודעות וכל הזמן מדברות. כן, ממש. אחיות טובות כאלה. [צוחקת]
דפנה לוי: ואחרי מותה, אני מכירה את הפרס שהמשפחה ייסדה למתרגמת בראשית דרכה. זה מזכיר לי פשוט, זה מהדהד לי את הפעילויות של הקומונה קצת.
דפנה ברשילון: כן, אז אני חייבת להגיד שאני פחות, לא יודעת למה, פחות מעסיק אותי להנציח אותה. אני מאוד שמחה שהיא תרגמה ספרים ושיש לנו את זה ממנה. [אומרת בחיוך]
דפנה לוי: את היית שותפה לעבודה הזאת שלה כמו שהיא הייתה שותפה בכתיבה שלך?
דפנה ברשילון: כן, היא התייעצה איתי, האמת שבספרדית היא התייעצה הרבה עם אמא שלי. אמא שלי עזרה לה, אבל גם איתי, מלא שאלות של ניסוחים. מה עדיף: "המילה הזאת או המילה הזאת?" עכשיו, בגלל שהיא סופר דייקנית ודקדקנית ואני לא, אז הרבה פעמים לא הייתה לי תשובה. אבל… "איך, איך זה נשמע יותר טוב?" יש לי מלא וואטסאפים כאלה… "איך נשמע יותר טוב?" שני משפטים שבערך נראים לי אותו דבר [צוחקת ומדברת], והיא מתייעצת, כן.
אז, אז חגי [בעלה], חגי פרשטמן שהוא מתופף, הוא מוזיקאי מחונן, הוא הוציא אלבום לזכרה: "סוניה" עם נבלנית, עדיה גודלבסקי. והם גם עשו ככה כמה הופעות וערבים, והם שילבו שרון קנטור, שהיא חברה טובה של חגי, גם קראה בצורה מופלאה קטעים שסוניה תרגמה, אז היה את זה, ודווקא הרעיון לפרס בא מההורים שלי. אני חושבת שהם גם מאוד מאוד רצו לעשות משהו שינציח את סוניה, וגם משהו שהוא באמת עוזר לאנשים [צוחקת] בתכלס. זאת אומרת, לא איזה אבן או… וכן, והעניין הזה של איך להתקיים מעבודת ה…
דפנה לוי: תרגום.
דפנה ברשילון: תרגום. [צוחקת]
דפנה לוי: שזה בהחלט מאתגר.
דפנה ברשילון: כן, בהחלט מאתגר, אז הוא ממש ליווה את סוניה, זאת אומרת ממש קצת לפני שהיא חלתה, היא החזיקה עבודה בשביל להצליח לתרגם, זאת אומרת, ממש…
דפנה לוי: ומה היא עבדה?
דפנה ברשילון: היא עבדה ב"ענני תקשורת", עבודה מאוד… יחסית לא מאוד מעניינת, ובהצהרה היא עבדה כדי שהיא תוכל בשאר השבוע לתרגם. ואז היא הפסיקה לעבוד שם, ממש קצת לפני המחלה, והיא הייתה מאוד בדילמה הזאת של באמת האם התרגום יוכל לקיים אותה, ואיך, ואיך, ואיך היא תצליח לעשות את זה, וכמה היא צריכה לתרגם בשביל להצליח להתפרנס, וכל ה… כל הדילמה הזאת.
אז זהו, אז ההורים שלי רצו לעשות משהו, גם אם זה מאוד צנוע, שיתן הכרה לדבר הזה שהתרגום הוא עבודה… את יודעת, מאוד מאוד קשה, ובלתי מתגמלת [צוחקת]. אז זה כבר שנה שלישית, ואני יושבת בוועדת הפרס, ובאמת כל שנה כזה יש את השאלה, או את החשש, האם יגיעו בכלל מספיק מועמדים, ואז מגיעים ויש דברים, כאילו זה באמת מאוד קשה להחליט. [צוחקת]
דפנה לוי: מהתחלה את אמרת על סוניה שהיא הייתה מאוד מופנמת וביישנית.
דפנה ברשילון: כן…
דפנה לוי: ואז גיליתי שברשת היא הייתה בדיוק ההפך.
דפנה ברשילון: [צוחקת] נכון.
דפנה לוי: זאת אומרת, באמת איזה מין כוכבת פרצה מתוכה.
דפנה ברשילון: נכון… העניין הזה של הכתיבה בטוויטר, אז היום לא נראה לי שהיא בהכרח הייתה מוצאת ת'עצמה שם. זה התחיל סתם כזה, וממש נוצרו לה קשרים מאוד משמעותיים. אני חושבת שככה היא גם הצליחה, לבטא את עצמה ממש טוב, וגילו את הצד המאוד מצחיק שלה ואירוני.
דפנה לוי: היא הייתה כאילו מדווחת על חייה, על חיי היום יום
דפנה ברשילון: כן…
דנה לוי: עם הבעל ועם הזה.
דפנה ברשילון: כן לגמרי…
דפנה לוי: בצורה מאוד מאוד שנונה ומצחיקה.
דפנה ברשילון: כן, מאוד… עכשיו, זה לא שהיא לא הייתה מצחיקה אם היית נפגשת איתה, אבל זה לא בן אדם ש… הייתה בן אדם שבפנים מול פנים היה לו… לקח לו יותר זמן להיפתח או להיחשף. באמת הפלטפורמה הזאת של הכתיבה, נתנה לה מקום כזה, ו… אני חושבת שהיא גם, זה קטע איך האישיות שלה עברה שם.
זאת אומרת, אני הכרתי אותה מן הסתם ממש ממש טוב, אבל אני חושבת שהאישיות שלה עברה שם [צוחקת] בצורה טובה. כן, גם האירוניה הזאת, והשנינות וגם הבלבול על החיים כזה, וחוסר ביטחון על ה… על השאלות הגדולות של החיים, ואיך להיות מבוגרת כזה בעולם וכאלה דברים.
דפנה לוי: והיא המשיכה לשתף גם בימי המחלה.
דפנה ברשילון: במחלה… נכון… כן, זה נהיה, זה לא נהיה יומן במובן כזה. זה גם, אני חושבת שזה לא היה עצוב, אבל זה היה… אני זוכרת שהיא גם התלבטה איתי כזה, "מה, להמשיך לכתוב עכשיו?"
אמרתי לה: "כן, כאילו זה מה שקורה לך בחיים, תכתבי", כלומר… כן, אז היא כתבה, ומן הסתם לא פירטה כל, את כל הדברים, אבל זה מאוד היה לה כיף גם לקבל תגובות וכזה שקוראים…
דפנה לוי: כי באמת היה לה קהל.
דפנה ברשילון: כן, כן, זה מטורף. עד שהיא לא יכלה יותר… לכתוב.
דפנה לוי: והאנשים האלה באו אליכם אחר כך? אל המשפחה?
דפנה ברשילון: אנשים ביקרו אותה.
דפנה לוי: בבית החולים?
דפנה ברשילון: בבית חולים. כן, גם כאלה שהיא לא הכירה קודם את פרצופם האמיתי, ואנשים הגיעו לשבעה, ואנשים כתבו לי או כתבו להורים שלי, במין חשש כזה של: "אנחנו חברים של סוניה, אבל בעצם לא הכרנו אותה" [עושה חיקוי וצוחקת], כאילו.
כן, אני חושבת שהיא נגעה באנשים, כי היא באמת הייתה נורא אמיתית, כאילו היא מאוד לא הייתה פוזה, כאילו… היא לא ניסתה להיות איזה משהו, או להישמע חכמה, או להישמע מתוחכמת, או להישמע מצחיקה, באמת. כאילו, היא הייתה מי שהיא כזאת.
דפנה לוי: את כותבת נורא מצחיק דרך אגב, אני מאוד הופתעתי שהספר הזה שהתחלנו בזה שאמרתי שהוא, באמת, מלא אבל מכל סוג אפשרי, יש בו קטעים שממש אפשר לצחוק בקול רם,
דפנה ברשילון: כן
דפנה לוי: בעיקר השיחות של בנות הים בינן לבין עצמן, כל ההתרחשויות של חייהן החדשים מתחת למים.
דפנה ברשילון: כן, אני אוהבת מצחיק, אולי הייתי בן אדם מצחיק יותר פעם [צוחקת תוך כדי דיבור], אבל בעיקרון אני בן אדם מצחיק. אם הייתי יותר צעירה ב-20 שנה, אולי הייתי הולכת לעשות היום סטנדאפ.
אז כן, זה גם היה חשוב לי בכתיבה, זאת אומרת, אני אוהבת כתיבה שהיא אוהבת לקרוא, כתיבה שהיא גם אם היא עוסקת בנושאים הכי קשים, אז שיש בה איזה הומור וקלילות, לא יודעת מה… חדווה כזאת של צחוק ו…
דפנה לוי: אני אהבתי את זה בספר כי מדובר בצעירות שבאמת נהרגו בפיגוע.
דפנה ברשילון: כן…
דפנה לוי: ואת לא לקחת מהם את העובדה שהן צעירות, את לא בנית דמויות שכל מהותן זה שהן נהרגו.
דפנה ברשילון: כן… אני חושבת שזה העניין, שהן, הן לא… הן נהיו מתות רק, רק ברגע שהן מתו. זאת אומרת, זה לא יכול להיות מה שמגדיר בן אדם, זה שהוא מת, כי הוא בעצם עד הרגע שהוא מת הוא חי [צוחקת], וניסיתי שהן יהיו חיות. אם הן חיות, הן צריכות משימה, מטרה, שתחזיק אותן בחיים ויש להן מטרה. והן צריכות חיים מלאים ועשירים.
דפנה לוי: כולל לק ג'ל וסרטי וידאו והכל, כן.
דפנה ברשילון: כן… כן, וחיי תרבות, ואינטריגות, וסכסוכים, ודינמיקות, ודינמיקות לא מפסיקות גם אחרי המוות. אפרופו פרופורציה, זאת אומרת, זה לא שברגע שהן מתות, וואי, נכנסנו לפרופורציה. לא! המחליק של השיער הוא חשוב באותה מידה, אז כן, זה היה לי חשוב, כזה, החיים. כאילו, אם כבר הן חיות, אז שיחיו… שיחיו.
דפנה לוי: אז אגב, השילוב הזה בין חיים למוות, אחותך תכננה את הלוויה שלה בצורה מאוד מאוד לא שגרתית ומלאת חיים?
דפנה ברשילון: [צוחקת] נכון… וואי, זה היה… באמת… היא וחגי טיילו בארצות הברית, הם היו בלוויה בניו אורלינס, שאני לא הייתי, אבל אומרים שזה לוויות כאלה, שהן תהלוכה מטורפת, ססגונית, וצבעונית עם מוזיקה וחיים וכזה. ואז, כמו שבני אדם אומרים סתם, כי הם אומרים דברים, היא אמרה: "ככה אני רוצה שתהיה הלוויה שלי"
דפנה לוי: הרבה הרבה לפני ששום…
דפנה ברשילון: לא… כן…
דפנה לוי: משהו בכלל הופיע באופק.
דפנה ברשילון: כמו שאת יודעת, כמו שאת הולכת ואת אומרת: "וואי, ככה…" וחגי לקח את זה ממש כצוואה, ותכנן את זה בצורה מדהימה, באמת. והיו נגנים, כליזמרים כאלה [צוחקת], ותהלוכה ומוזיקה. אני זוכרת שהלכתי בתהלוכה הזאת קדימה, ואוקיי הייתי מאוד עצובה, אבל גם הייתי כזה, הסתכלתי אחורה, והייתי כזה, וואט דה פאק? [צוחקת]
כאילו, זה קרע אותי מצחוק שזאת הלוויה של סוניה. לא, זה היה באמת [צוחקת], כאילו סוריאליסטי לגמרי, וגם על פי זה בחרנו את הבית קברות, זאת אומרת, איפה נוכל לעשות את זה, ש… [צוחקת] יהיה אפשר לעשות את כל הקרקס הזה.
דפנה לוי: בבתי קברות רגילים לא, לא מאשרים כזה דבר?
דפנה ברשילון: זהו, לא, לא… לא בדקנו, הלכנו ישר על מקום שלא יהיה תור לפני, אחרי, את יודעת… כל הדינמיקה הזאת.
דפנה לוי: ומה ניגנו?
דפנה ברשילון: אממ… אני לא זוכרת, אני משערת שחגי ממש יודע, כי הוא ממש ביים את האירוע [צוחקת] אני לא יודעת, אין לי מושג. בכלל הכל מעורפל מבחינתי, אבל כן, היא… אני חושבת שממש לפני שהיא כבר הייתה בתרדמת, היא הבינה שזה ה… שזה הסוף.
דפנה לוי: הרעיון בלהרדים אותה היה שאולי אפשר יהיה להעיר, נכון?
דפנה ברשילון: כן, לנסות… היו כל מיני דיבורים על טיפול ככה, טיפול ככה.
היא אמרה לנו כל מיני דברים, ואני לפחות ביטלתי אותה בכזה: "די, סוניה… יהיה בס…". היא כזה, היא ממש אמרה לי: "נכון שכולם יהיו בסדר בלעדיי?", ואמרתי לה: "סוניה, אל תדברי על זה, תחיי", פשוט שהיא הבינה שיכול להיות שהיא לא תצא מזה.
דפנה לוי: וכאילו להגיד לה: "די, סוניה, אל תדברי על זה" זה מין כזה… אולי אם לא נדבר זה לא יקרה?
דפנה ברשילון: לא יודעת… יכול להיות שחשבתי שזה באמת לא יקרה?… לא יודעת. וגם… כן, לעודד אותה, פשוט לעודד אותה בקטע של "יהיה בסדר, תחיי", את תהיי כזה כתבה ב" לאישה" של "ניצחתי את הסרטן", ואיפה אני היום, ולא, לא חשבתי שלשם זה ילך. [צוחקת ומדברת]
דפנה לוי: ואת מרגישה את זה משתנה עם השנים? זאת אומרת, במילים אחרות אני שואלת אותך אם את תהיי בסדר.
דפנה ברשילון: קודם כל, אני כבר בסדר. אני בסדר, יש סביבי הרבה מאוד מוות, גם השבעה באוקטובר [צוחקת תוך כדי דיבור], גם חברים. אני בסדר, יש לי שני ילדים נהדרים [צוחקת], יש לי משפחה, יש לי הורים. אני בסדר, אני חושבת. היא חסרה לי, סוניה חסרה לי כל יום.
דפנה לוי: את כותבת עליה?
דפנה ברשילון: לא, זה נראה לי לא לעניין, לא יודעת איך להסביר את זה, זה נראה לי מפגר מבחינתי לעשות את זה. מוזר… כנראה שזה יקרה עוד הרבה מאוד שנים. אני עוד לא שם, ממש עוד לא שם. יש משהו סיכומי בזה כנראה, ואני… בלכתוב על, ואני עוד לא, כנראה שאני עוד לא ב… בסיכום. אבל כן, מן הסתם היא צצה בכל… [צוחקת], כל מיני.
דפנה לוי: כן… אז דפנה, תודה רבה לך
דפנה ברשילון: תודה…
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments