אילנה רודשבסקי לא לגמרי בטוחה אם אימא שלה באמת מתה מהר כל כך אחרי שאובחנה – היא אושפזה, ושבוע לאחר מכן הלכה לעולמה – או שאולי ידעה שהיא חולה ולא אמרה כלום, כי במשפחה שלהם עשו דברים מהר ובלי הרבה דיבורים. אבל עם מותה של האם מתו גם הרבה סיפורים, היסטוריה שלמה שהיא נשאה בתוכה. אחרי מות הוריה היא כתבה את ״טסקה״, ספר הביכורים שזיכה אותה בפרס ספיר, ובו היא ניסתה בין השאר לפענח את סיפור העלייה שלהם, חלום ההתיישבות בחבל ימית, ההגירה השנייה – עם הפינוי מהעיר, והשאלה מה הותיר בה האבל הזה, על אנשים אבל גם על המקום.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/11/2024.
קריין: "על החיים ועל המוות". עורכת ומגישה, דפנה לוי.
[מוזיקת רקע]
דפנה: אילנה רודשבסקי לא לגמרי בטוחה אם אמא שלה באמת מתה מהר כל כך אחרי שאובחנה, היא אושפזה ושבוע לאחר מכן הלכה לעולמה, או שאולי אמא שלה ידעה שהיא חולה ולא אמרה כלום, כי במשפחה שלהן עשו דברים מהר ובלי הרבה דיבורים. אבל עם מותה של האם, מתו גם הרבה סיפורים, היסטוריה שלמה שהיא נשאה בתוכה. אחרי מות הוריה אילנה כתבה את "טסקה", ספר הביכורים שזיכה אותה בפרס ספיר, ובו היא ניסתה, בין השאר, לפענח את ההיסטוריה הזאת, את סיפור העלייה שלהן, את חלום ההתיישבות בחבל ימית ואת ההגירה השנייה עם הפינוי מהעיר, וגם את השאלה מה הותיר בה האבל הזה, על אנשים אבל גם על המקום.
אילנה: הספר בעצם מתחיל בזה שאמא של הגיבורה, סופי, היא חולה, היא עם סרטן, ובעצם שבוע אחרי שמאבחנים את הסרטן היא מתה ובזה הסיפור מתחיל לזוז גם קדימה וגם אחורה. קדימה הוא עוד זז, הוא עוד זז די הרבה. כל החיים של המספרת בעצם לוקחים את המקום של הסיפור משם, ואחורה הוא מגיע לשנות ה-70 בערך, שאז ההורים של המספרת הגיעו מברית המועצות, בתור עולים חדשים מליטא, זאת הייתה עלייה מאוד מאוד ידועה, מאוד מרגשת, עליית שנות ה-90, ה-70, סליחה, מברית המועצות, עלייה מאוד ציונית, עלייה שאנשים מאוד נלחמו על הזכות לעלות, ובעצם זה היה איזה חלום שהתגשם ושאיפות שהם פיתחו המון המון זמן. כאילו, זה משהו שהיה במשפחה, מאמינה שאבא שלי גדל לתוך החלומות האלה ולתוך החינוך הזה, והם מגיעים לארץ, חזון הגשמה וחלוציות, זה לוקח להם בערך שנתיים להתחיל להגשים אותו. כאילו, שנתיים שבהם הדברים נראים כאילו הם עולים על דרך המלך, הם הולכים לאולפן, הם לומדים עברית, הם עוברים לעיר גדולה, ובעיר הגדולה הם עושים מה שאנשים עושים כשהם מתחילים, ואז בעצם, מקס אומר "אני לא רוצה, רוצה להגשים, אני רוצה ליישב", כמו שגידלו אותו בבית, כמו שהוא חלם, וזה מה שהם הולכים לעשות, ואז הם הולכים לצפון סיני.
דפנה: לחבל ימית.
אילנה: כן, לצפון סיני, לדרום המדינה, לחבל ימית, לעיר ימית, הם קודם מתחברים עם עולים אחרים מברית המועצות, הם מקימים גרעין ו…
דפנה: כן, אז רגע, זה הסיפור של הספר, את הספר קראתי, [אילנה צוחקת] את הספר הרבה אנשים קראו עכשיו אחרי שהספר זכה בפרס ספיר וכל זה. בואי תספרי לי איך זה מעוגן בביוגרפיה שלך. לא כל סופר, אני מייד מניחה, שאם הוא כתב איזשהו סיפור, זה באמת לקוח מהביוגרפיה שלו, אבל מקס וסופי, עד כמה הם דומים להורים שלך? ומה בעצם היה סיפור העלייה, ההגשמה וה…?
אילנה: החומרים, אפשר להגיד שהם אוטוביוגרפים. הדרך לספר את הסיפור היא כמובן דרך שהיא, אי אפשר לקרוא לה אוטוביוגרפית, היא לא אובייקטיבית, היא לא באה לתעד את העניין הזה הספציפי של ההתיישבות, אלא בעצם את המסע שהם עשו, מאז שהם החליטו את ההחלטה שלהם, לעלות לארץ, אבל גם להגר שוב לסיני, לצפון סיני, ועד שהם שניהם, אחד אחרי השני, כמה עשורים אחר כך, נפרדים מאיתנו, ומשאירים את המספרת עם איזה שאלות לא פשוטות על כל התהליך הזה, ובעקיפין אפשר להגיד בכלל על תהליך דומה שעברו הרבה מאוד אנשים.
דפנה: של נדודים והגירה.
אילנה: של נדודים והגירה, של ציונות גדולה מאוד, ובעצם השאלה היא, "אז מה יצא לכם מזה?" קודם כל היו לי חורים מאוד מאוד גדולים בזיכרון, זאת אומרת, ממש של תקופות שלמות, של חלקים בזמן הזה, זה מערבב סיפורים, זה משלב ואורג לתוכו סיפורים של הרבה אנשים, חומרים שהייתי צריכה ללמוד מחדש, להכיר את הזמן הזה בצורה יותר רלוונטית, יותר עניינית, יותר אמיתית אולי, זה הביטוי? אז מהבחינה הזאת, ברור שהוא לא אובייקטיבי, זה היה איזשהו מאמץ שלי לנסות לשחזר את המסע שלהם, כן.
דפנה: כשבעצם התחלת לכתוב כשהם כבר לא היו בחיים?
אילנה: אני חושבת שכן, אני חושבת שהייתה איזשהי גרסה של סיפור קצר, לא היה לי מושג איך כותבים סיפור קצר [צוחקת], אני זוכרת שהראיתי אותו לאבא שלי, על חלק מאוד קטן מהספר, אני זוכרת שהראיתי אותו לאבא שלי, הוא קרא אותו, הוא קרא יפה, והוא כמובן, העברית שלו הייתה טובה מאוד, הוא לא היה כל כך מרוצה ממנו, הוא אמר, "זה בכלל לא היה ככה", אז, אני חושבת, ככה נכנס לי לתודעה העניין הזה של תחרות הסיפור הקצר של "הארץ", ושלחתי אותו, לדעתי אולי אפילו שלוש פעמים, כמובן שהוא לא היה כתוב טוב, אני חושבת, או לפחות לא כמו סיפור, ואז הוא נרדם, ואחרי זה, אחרי איזשהו זמן, הוא התגלגל והפך להיות חלק, האמת שדי קטן, אבל, בספר.
דפנה: לא, אני שאלתי אם הם כבר לא היו בחיים, משום ש… אז לא יכולת בתור תחקיר לשבת איתם…
אילנה: לא, האמת שלא.
דפנה: ובאמת לקבל את כל הסיפורים ממקור ראשון.
אילנה: לא, זה חלק מהדבר, זה חלק מעניין, אני חושבת שגם לא הייתי יכולה לכתוב אותו כשהם היו בחיים. כל השאלות, כל הנושאים שנבחנים שם, כל הסקרנות של מה בדיוק היה ומה בדיוק קרה, אי אפשר היה להפנות אותה אליהם, זה דברים שהם לא כל כך, לא תמיד מאוד אהבו לדבר עליהם, גם לא על הרטרוספקטיבה הזאת של כאילו, מה אתם חושבים על ציונות היום, ועל הפעולה שלכם ועל המעשה שלכם וכל זה, וגם לא על פרטים בסיפור, אז באמת באיזה מן תודעה כזאת של ילדה, ניסיתי לחזור למקום הזה ולנסות לבנות את הסיפור הזה, חלקים ממנו באמת, מה שנראה לי לפחות שהיו חלקים ממנו, וחלקים באמת באיזה ניחוש של מה יכול היה להיות שם, למשל. כן, זה סיפור שהיה חסר לי, הייתי צריכה להבין אותו.
דפנה: אז בואי נתחיל בצורה מסודרת, ספרי לי על הבית שלכם שם.
אילנה: לא, אני לא זוכרת כלום, הזיכרון שלי פחות או יותר מחוק מתחת לגיל 6, עליתי בגיל 6. רק כמה פעמים שהייתי בליטא, יותר מאוחר, אני חושבת שאולי איזה ספוטים כאלה, מקומות לפעמים, או איזה תחושות, או דברים כאלה חזרו, אבל באמת מקטעים מאוד מאוד קטנים, אין ביניהם רצף, אין איזה תמונת חיים שיש לי אותה מהזמן הזה, אני כמובן מכירה סיפורים, אני מכירה תמונות מהאלבום, דברים כאלה, אבל לא…
דפנה: ומה הורייך עשו שם?
אילנה: כמו כל היהודים שהגיעו מברית המועצות, אבא שלי היה מהנדס מכונות, אמא שלי הייתה מורה לפסנתר, הם היו בשלב יחסית, התחלתי.
דפנה: אה, באיזה גיל הם באמת הגיעו אל… לכאן?
אילנה: אני חושבת, עשיתי חשבון כמה פעמים, אבל אני כל פעם שוכחת אותו, זה שאמא שלי הייתה כנראה בת 29, ואבא שלי כמה שנים יותר מבוגר ממנה, אז זה פחות או יותר הסדר גודל.
דפנה: כן.
אילנה: נכון, היא ילדה אותי בגיל 23.
דפנה: אז את היית ממש ילדונת קטנה, ולא היית שותפה בכלל להתלבטויות, לקום ולבוא לישראל, או שום דבר כזה.
אילנה: להערכתי לא היה לי מושג על כל הסיפור הזה גם, עד שהוא קרה.
דפנה: ואת זוכרת את המעבר עצמו?
אילנה: יש לי תמונות קצרות מהמסע, מהמעבר, כי זה לא היה, לא היו טיסות ישירות, היה… כמו שאני מבינה היום, היה צריך לנסוע ברכבת למוסקבה, וממוסקבה היה צריך לקחת טיסה לווינה, הייתה תחנת מעבר בווינה, בארמון, ישן, שהרבה ילדים שהגיעו מהאזורים האלה זוכרים אותו, ומשם לארץ, בטיסה של אל על.
דפנה: ולאן… איפה הושיבו אותכם פה בארץ?
אילנה: אז, אז היה… הקליטת עלייה הייתה מאוד מאוד מסודרת, אני חושבת, אם הייתה נקודה בזמן שהיה ממש כדאי לבוא לארץ, זה בדיוק הנקודת זמן הזאת. המדינה הייתה מאוד מאוד ערוכה, הייתה לה רשת של אולפנים, מרכזי קליטה, מאוד מאוד מסודרים. זה היה כמה חודשים של לשבת, ללמוד עברית, גם לקבל איזה כלים ראשוניים אחרים. הם קיבלו המון המון עזרה בלהבין במסמכים, בללכת, בלקרוא את המפה של איזה ערים יש פה בכלל, לאן הולכים, מה עושים וזה.
דפנה: הייתה לכם כבר משפחה שבאה לפניכם?
אילנה: כן, כן, הייתה, קודם כל הייתה משפחה שהיא הייתה פה כבר הרבה שנים, שעלתה, לא יודעת אם מדויק להגיד עלתה, הם היו פה כבר משנות ה-30, היו חברים, והיו גם לא מעט ישראלים שהם הכירו כאן, והם מאוד, מאוד התחברו איתם. זה אחד הדברים המאוד מאוד נחמדים שקרו אחרי שהספר יצא, שהתחלתי לקבל טלפונים מאנשים שלא הכרתי. או קרובים נורא נורא רחוקים, או החברים הישראלים הראשונים שלהם בארץ, כל מיני מין חלקיקי תמונות כאלה, מאוד מאוד מרגש, זה היה. כן, אז היו פה אנשים שהם הכירו, היו אנשים שהם הכירו אחרי העלייה, זה לא היה ואקום, ובאמת אני חושבת שזה היה זמן מעולה להיות בו עולה חדש בארצנו.
דפנה: זאת אומרת, זה לא הייתה מין עלייה טראומטית כזאת, אני מניחה שיש את העניין הרגשי הזה של שינוי והפרידה מהמקום הקודם, ומקום זר, אבל…
אילנה: ולא נשכח שזה מקום שהמחשבה הייתה שהם לעולם לא יוכלו לחזור אליו, נכון? הם מסרו את הדרכונים שלהם ביציאה, זה שוב, זה דברים שאני יודעת היום, לא הכל ידעתי אז, לא בכל שלב, וגם אם ידעתי, לא תמיד הבנתי מה זה אומר, לא יכולתי להיכנס לנעליים שלהם אז ולהבין מה הייתה המשמעות. אבל למסור את הדרכון שלך היום, כשאנחנו מנסים לשחזר את האזרחות הזאת, אני מבינה מה זה. אתה לכאורה גורשת.
דפנה: כן.
אילנה: מרצון, אבל גורשת.
דפנה: הם לא היו צריכים לשלם קנסות, על ההשכלה שלהם, על כל…?
אילנה: כן, כן, היה הרבה כסף שהיה מעורב בזה, כל מי שקיבל, גם לחכות להיתר יציאה, זה היה המון המון זמן, המון, שנים, וזה שנים נורא מסוכנות, כי זה שנים שאתה על הכוונת, ואתה לוקח בחשבון שיכול להיות שאף אחד לא יורשה להעסיק אותך, כן, זה היה שלטון… קשוח. היה כסף שהם היו צריכים לשלם, לא מעט כסף, הם גם היו צריכים נורא נורא מהר למכור את מה שהיה להם, לארוז, להתארגן, להיפרד, מאוד מאוד מהר ומאוד יקר, אבל ממה שאני רואה, ממה שאני מבינה גם מסיפורים של אנשים אחרים, מי שקיבלת את ההיתר, כולם, היה איזה גיוס כזה של לעזור, הלוואות שניתנו על בסיס של… ברור שתחזירו כשתוכלו או…
דפנה: ואז אתם מגיעים ארצה, ואיזה מין… איך זה מתגלגל לגרעין כזה של… שמחליט ללכת לאיזשהו סוג של התיישבות או הקמת יישוב חדש?
אילנה: יש הרבה גרסאות על הסיפור הזה, חלק מהאנשים אומרים שהם ידעו כבר משם שהם הולכים לעשות דברים כאלה כאן, חלקם הכירו עוד בליטא, אני לא יודעת אם זה נכון, מאוד קשה לי להבין או להבין מה הם יכלו לדעת משם, בדיוק לפני רגע דיברנו על כמה קשה היה להעביר מידע, לקבל מידע, זה היה קצת אחרי מלחמת ששת הימים, אני לא בטוחה כמה זמן המדינה ידעה מה היא הולכת לעשות בסיני, זאת אומרת זה קצת עמום החלק הזה בזמן. גרסה אחרת שאני מכירה, שזה גם סיפור שקיבלתי בזכות זה שהספר יצא, או רגע לפני שהוא יצא, זה שהיה איזשהו פרויקט של משה דיין שהעולים מאוד מצאו חן בעיניו, העולים מברית המועצות, והוא מאוד רצה ליישב את צפון סיני, והוא פשוט אסף ארבעה אוטובוסים של עולים מברית המועצות, טריים טריים, חדשים חדשים, ולקח אותם לטיול, להראות להם את היופי הזה, ואין לי מושג אם הסיפור אמיתי או לא, הוא יכול להיות אמיתי, וזה גם מאוד יכול להיות שמתוך הארבעה אוטובוסים האלה, אם נשארו שמה חמישה אנשים, אז ההורים שלי בדיוק היו האנשים שיעשו החלטה כזאת. [צוחקת]
דפנה: ואת בתור ילדה, מה זה אומר לך לעזוב פתאום שוב, כמה זמן אחרי שעליתם זה קרה?
אילנה: שנתיים אחרי, אולי שנתיים וקצת. לא ישר הגענו לעיר, הגרעין, הוא התיישב במושב ליד ימית, במושב שקראו לו שדות, ממש בקצה המושב, היה שמה משהו, שבדיעבד אני מבינה שהוא כנראה היה מין… קראו לזה "מרכז גושי", מין אזור קטן של שירות למושבים מסביב, איזשהו סוג חדש של התיישבות, משהו כזה, וכנראה שהוא לא התמלא באנשים, הבתים כבר עמדו שמה, הכל היה קיים, זה היה מין שביל כזה עם בתים מימינו ומשמאלו, והם קיבלו את המתחם הקטן הזה, הם היו אמורים להישאר מעט מאוד זמן, והם נשארו הרבה זמן כי התחילה מלחמת יום כיפור, והדברים מאוד התעכבו, ובעצם שם הם נשארו.
דפנה: כן. ומה זה היה בשביל המשפחה, באמת, המעבר השני הזה? איזה מין דבר זה מייצר שעוזבים מקום אחד, מגיעים למקום אחר?
אילנה: כן, אני חושבת שאבא שלי לא שם לב שזאת אופנה שחלפה [צוחקת], הניחוש שלי הוא שאמא שלי הייתה מעדיפה להישאר בעיר, היא הייתה בן אדם מאוד מאוד עירוני, ומאוד מאוד, צריך אינפוזיה כזאת של תיאטרון וחנויות, בדים, וצרכי תפירה, וכל… היא הייתה בן אדם שעשה דברים בידיים ושמע מוזיקה, וגם הפרנסה שלה הייתה מוזיקה. היא הייתה בן אדם מאוד תרבותי, תכל'ס [צוחקת], ואבא שלי היה חלוץ, או האיש הפרא ביניהם, ואני מניחה שההעדפה הייתה שלו.
דפנה: כן.
אילנה: עכשיו, בתור ילדה, אני לא יודעת מה הבנתי אז בכלל. זה לא היה זמן שהיו משתפים ילדים בהחלטות באיזה אופן מאוד מסודר. יום אחד, אני יכולה לשחזר, פחות או יותר איך זה היה. יום אחד מצאתי את עצמי שם, ואני מעריכה שזה מאוד נפל… מאוד מצא חן בעיניי, והייתה לי חֶברה טובה בגיל שלי, חֲברה טובה, אז מבחינתי זה היה בסדר גמור.
דפנה: היה שם איזה סוג של חופש, נכון?
אילנה: כן.
דפנה: כי גם אחר כך, אתם הגעתם בסופו של דבר לעיר ימית, קודם כל, בפנים הכל היה "מדרחובות".
אילנה: נכון, זה היה קונספט תכנוני חדש ומסעיר, האדריכל שעמד בראש צוות התכנון של העיר, אחר כך פגשתי אותו כמה פעמים גם בפאזות אחרות בחיי, קוראים לו זאב דרוקמן, הוא תכנן את העיר, באיזשהו קונספט של… הכבישים הם בהיקף שלה, ובעצם בתוך העיר אין רכבים.
דפנה: מה שאומר שילדים יכולים להתרוצץ חופשי ללא סכנה בעצם.
אילנה: כן, כן. עכשיו, גם כשעוד היינו במושב, לא רק שאפשר להתרוצץ בלי סכנה… לא, הסכנה הייתה, אבל אני לא חושבת שהיינו מודעים לה, הסכנה הייתה מעבר לגדר. בתוך הגדר, בסך הכל, החיים נראו מצוין, וההורים, הם בעצם לא היו רוב הזמן. הם נסעו לעבוד בכל מיני מקומות, יותר קרובים, יותר רחוקים, ואנחנו גידלנו את עצמנו די לבד.
דפנה: הם הצליחו לעבוד במקצועות שלהם, מורה לפסנתר ומהנדס מכונות?
אילנה: בסופו של דבר, כן. בהתחלה זה היה נראה שלהיות מהנדס מכונות זה הרבה יותר קל, היו בתי אריזה מסביב, היו אופציות למהנדסים, העניין של הוראת הפסנתר היה קצת דמיוני, אבל האמת שבאיזשהו שלב לא כל כך רחוק, אמא שלי התחילה ללמד פסנתר, היא הסתובבה וטיילה בין המושבים ולימדה פסנתר, והתיידדה מאוד עם אנשים שהיא לימדה אותם פסנתר, והיא הייתה מאוד מרוצה, ודווקא אבא שלי הגיע למסקנה שהנדסת מכונות זה מקצוע מיותר. [צוחקת]
דפנה: אז מה במקום?
אילנה: אז הוא השתמש בתואר שלו, השתמש בדיפלומה שלו, באיזשהו שלב התגייס לצבא ההגנה לישראל, בתור, אני לא יודעת אם חלק מהזמן הוא היה אזרח עובד צה"ל וחלק מהזמן הוא היה בצבא קבע, הוא השתמש בדיפלומה שלו כדי לעשות משהו בצבא שהוא היה מאוד מאוד נדרש, אחרת איש לא היה מעלה בדעתו לגייס אותו, הוא כבר היה מבוגר בשביל גיוס, הוא היה 30 ומשהו, הוא כנראה לאט לאט התחיל להתקרב ל-40, אולי, אולי עוד לא, אבל הדיפלומה הזאת הייתה שווה הרבה, הוא היה בודק של אמצעי הרמה כבדים, של מנופים ענקיים, של כל מיני דברים כאלה. הוא נסע ברחבי ארצנו, מבסיס לבסיס, הוא היה משכים קום, משתדל לעבור כמה שאפשר, או בכינרת או בים המלח, לעצור לרחצה קצרה [דפנה צוחקת], ונוסע לעשות את הביקורות שלו.
דפנה: כן, ואתם גרתם לכם בעיר חדשה, מצוחצחת, עם אחד מחופי הים היפים שהיו.
אילנה: כן, אין ספק.
דפנה: והייתה תחושה שזה מסתדר, נכון? זאת אומרת, זה, אני מניחה ש…
אילנה: אני מאמינה שזה בא והלך. כאילו, העניין הזה של עבודה, הוא לא היה כזה פשוט. היו גם נתחים של זמן בין לבין שהם לא היו פתורים, שהם לא לגמרי הבינו איך הם ישתלבו בעבודה, גם היא וגם הוא, וכשהכל היה פתור, בעצם הנושא של הפינוי כבר התחיל להתקרב. הם לא הספיקו כל כך הרבה זמן להיות שם. בסביבות 75' הם עברו לעיר, ו-82' כבר פינו אותה. 78' כבר כמובן, הפינוי היה על הפרק.
דפנה: כן.
אילנה: כן.
דפנה: את מתארת אנשים שהגיעו לשם באמת עם אידיאולוגיה.
אילנה: כן.
דפנה: זה לא היו כל התושבים, הרי זה לא… לא כולם הגיעו לשם מסיבות אידיאולוגיות.
אילנה: הממ… קודם כל הרבה כן. היה את הגרעין הרוסי, היה את הגרעין האמריקאי, והיה את הגרעין הישראלי, או את הישראלים שהגיעו מכל מיני סיבות, אידיאולוגיה זה, את יודעת, אפשר להגדיר אותה ככה, אפשר להגדיר אותה אחרת, אבל האנשים באו גם מאהבה גדולה, גם מאיזה צורך כנראה בחופש, שהיה קשה למצוא אותו במרכז הארץ, ביישוב הנורמטיבי, והם היו מאוד שמחים.
דפנה: כן?
אילנה: כן, אני חושבת שהחופש הזה הוא, כל מי שהיה שמה באיזשהו אופן היה צריך אותו. כן.
דפנה: את חושבת שזה במידה רבה עיצב אותך?
אילנה: תשמעי, אני חגגתי לא מזמן את היום הולדת ה-59 שלי, כשהייתי בת פחות מ-18, היה הפינוי, וזה כבר היה שנה, שנה וחצי אחרי שעזבנו. להגיד שזה מה שעיצב אותי, זה נשמע לי אולי קצת… קצת מקובע. זאת אומרת, כל כך הרבה קרה מאז, אבל זה בטוח היה זמן מאוד מאוד משמעותי. זאת אומרת, כן, החופש הזה, המגע הזה של החול, של הרוח, שהוא בכל מקום, בכל מצב, בכל זמן, של הים, של החופש הזה, שההורים פשוט לא היו חלק מהחיים שלנו, ממש חלקים ניכרים מהזמן, מהיום-יום, מה… כן, זה בטח שזה משהו שהוא משאיר בך איזה חותם משמעותי וגדול, אין ספק בכלל, אבל קרו גם הרבה דברים אחר כך שהם היו כאלה, וגם לא צריך לקחת את התמונות האלה באיזה תפיסה אידילית של כמה ילדים אוהבים, יישובים קטנים, מבודדים ורחוקים, שבהם המכוניות אולי לא מסתובבות באמצע העיר, אבל קהילות קטנות ומסוגרות, יש להן גם את החסרונות שלהן, כשהן רחוקות וכשהן… בעצם כאלה שאין בהן אלטרנטיבה. גם זה היה. [צוחקת קלות]
דפנה: את חושבת שאם לא היו מפנים, את היית בסופו של דבר עוזבת לאיזה עיר?
אילנה: אני לא יכולה, אני לא יכולה להתחיל לנחש. זה באמת דברים שהם… עד איזשהו שלב חשבתי עליהם הרבה, זה פשוט היה מאוד מעניין לנסות לדמיין מה יכול היה לקרות, אין לי מושג.
דפנה: כי אמרת לי שאת נורא אוהבת ערים גדולות, את אוהבת את הרעש הזה, את אוהבת את כל ה…
אילנה: נכון, נכון, גם אני בן אדם די עירוני בטבעי. היא הייתה צפויה להיות בירת הנגב החדשה. היא הייתה צפויה להיות עיר גדולה. אני זוכרת שחברה של ההורים שלי חזרה מאיזה יום סידורים בבאר שבע, והיא אמרה, "אני חוזרת מבירת הנגב, בינתיים". כן, בדיעבד לקרוא את המפה הפוליטית, לקרוא את המפה הגיאוגרפית, מה שאף אחד מאיתנו, או לא היה מספיק מבוגר, או לא מספיק מקומי כדי להבין, אני לא חושבת שהיא יכולה הייתה להתפתח למקום הזה, אבל היה איזה…
דפנה: למה לא?
אילנה: קודם כל היא עיר ספר, כאילו, היא קצה, היא לא… היא לא מקום שהוא מוקף ביישובים, היא לא מקום שהוא יכול לייצר לעצמו איזושהי מערכת שהוא במרכז שלה. אני לא חושבת שאת יכולה לגדול ולהיות עיר ענקית. אפילו ירושלים מתקשה במצב הזה, שאין לה פריפריה, כאילו, יש לה קצה, וגם בגלל שראינו שלא [צוחקת]. אבל אני חושבת שרוב האנשים, לפחות מהאזור שאני הכרתי, ההורים שלי, החברים שלהם, אני לא חושבת שהם אנשים שהם לקחו בחשבון שהסיפור הזה ייגמר.
דפנה: כשהם הגיעו לימית הם חשבו שהם מצאו בית קבע.
אילנה: כן, כן, הם חשבו, אבל כשבדיעבד קוראים את המפה הפוליטית, מבינים שזה מקום שהוא היה בסימן שאלה מאוד מאוד גדול. אני לא יודעת מה הם הבינו או לא הבינו, מה הם רצו להבין, מה הם לא רצו להבין, אבל…
דפנה: הרבה אנשים עשו השוואות, נגיד, עם קצרין, שזה גם עיר שנבנתה פתאום באיזה שטח כזה שנכבש.
אילנה: נכון. אבל הגולן סופח, והאזור הזה לא סופח. [צוחקת]
דפנה: הביקור של אנואר סאדאת וכל הדרמה מסביב לזה, ושלום עם מצרים וכל הדבר הזה, זה הרי הייתה דרמה חסרת תקדים.
אילנה: כן, ממש.
דפנה: באמת, בפינה של כל הדבר הזה, הייתם אתם וכל היישובים מסביב, שבעצם זה היה המחיר.
אילנה: אני זוכרת את האירוע, אני לא זוכרת מה הבנתי ומה ידעתי אז. הבנתי שיש פה סכנה, הבנתי שיש פה מוצב שהמעמד של הבית מתערער, אבל אני לא חושבת שהבנתי הרבה, ההורים שלי הבינו [צוחקת], אני חושבת שהם לא האמינו שזה יקרה, אבל אם כן הבינו. היה סוער מאוד גם, היו הפגנות, היו עוד הפגנות ועוד הפגנות, זה באמת היה זמן מאוד מאוד סוער.
דפנה: את זוכרת את ההתחלה, את הפעם הראשונה, שבכלל שמעת את האפשרות של פינוי?
אילנה: אף פעם לא זוכרים פעם ראשונה, זה דברים שאתה מנסה לשחזר בדיעבד, אבל… לא, מאיזשהו שלב, זה פשוט היה שם, ועד שזה הגיע לנקודה שבה באמת היה צריך לארוז ולעזוב. זאת אומרת, גם את זה אני לא זוכרת. אני זוכרת את הבית הזה, אני זוכרת את הבית הבא, שהיה במרכז הארץ. אני לא זוכרת את המשאית שבאה לפנות את הדברים, אני לא זוכרת שום דבר מהאירועים האלה. אני זוכרת את היום האחרון שלי, בימית. אנחנו עזבנו לפני הפינוי, ההורים שלי ממש לא רצו להישאר שמה עד הסוף ולראות את כל זה קורה. אני המשכתי לבוא. הייתי עוד הרבה מאוד, כאילו, זה ממש היה לנסוע ולחזור ולנסוע ולחזור.
דפנה: בגלל חברות וחברים?
אילנה: כן, כי היה לי איפה להיות, אני מאוד מאוד כעסתי על ההחלטה לעזוב קודם, ובאמת היו לי חברים שההורים שלהם החליטו אחרת, שזה היה מצוין, כי אז היה לי איפה להיות. זה גם היה זמן קצת מסובך, זה היה זמן של בגרויות, זה היה זמן של… אמא שלי נתנה לי, דרך אגב, גיבוי מלא, ישבה וכתבה מכתבים למורים.
דפנה: על מה, על היעדרויות?
אילנה: כן, כן, על המון היעדרויות. אבל, בדיעבד, כשבדקתי וחיפשתי בדברים, גיליתי שגם הרבה לפני הפינוי נעדרתי המון מבית ספר, אז אני לא יודעת אם זה כל כך פשוט להגיד מה קרה, מתי ולמה.
דפנה: איזה מין תחושה הייתה שם, את והחברות, חברים, הנוער, היה מודע לכל הדבר הזה, זה היה עניין שכל הזמן ישב שם?
אילנה: אני חושבת שגם הסיטואציה הייתה לא כזאת שרוב האנשים יכירו אותה, של משהו שמתרוקן, או כל יום עזבו עוד ועוד ועוד ועוד אנשים, כל יום התחילו להגיע אנשים, לאייש את הבתים שנעזבו. של "גוש אמונים", מה שהיה. האופי של העיר השתנה לגמרי. זה היה ברור שזה כאילו שלהי, שזה ימים אחרונים, שזה הסוף. עכשיו אני הכרתי, לא הכרתי, הכרתי את זה מדיווחים מה שנקרא מהשטח, מהביקורים שלי, אבל אני כבר לא הייתי שם כבר, לא גרתי שם. כן, זה היה ככה להשהות את הפרידה ולמתוח אותה עד אין סוף פחות או יותר.
דפנה: כן.
אילנה: כן.
דפנה: ואת זוכרת את הביקור האחרון?
אילנה: כן, אני זוכרת את הביקור האחרון. אני זוכרת, למשל, הייתה בעיה חמורה מאוד שאני התעוררתי מאוד מוקדם, ורק אני התעוררתי מאוד מוקדם. אז קמתי מאוד מוקדם, לא הצלחתי להעיר אף אחד, ממש כמו ב"עמק המומינטרולים". עד היום, אני לא בטוחה אם זה לא הסיבה לזה שאני כל כך אוהבת את הספר הזה.
דפנה: את מאוד אוהבת את הספר הזה כי הוא נפלא.
אילנה: נכון, א'. וגם בגלל שתמיד תמיד תמיד תמיד החוויה שלי זה שאני מתעוררת לפני כולם. כן, אבל את צודקת, הוא נפלא ממש. לחיי טוּבֶה ינסון [צוחקת]. כן, וירדתי לים לבד. עכשיו היה מרחק בין העיר לבין הים, לדעתי סדר גודל של קילומטר. היה כלב שגר בשער, שזה מאוד משמעותי, בגלל שאחרת זה די מפחיד להסתובב לפנות בוקר כשעוד די חשוך במקומות האלה, וירדנו לים והיינו לבד לבד לבד לבד.
דפנה: מי זה היינו? הרגע אמרת שרק את…
אילנה: והכלב. [צוחקת]
דפנה: אה, את והכלב.
אילנה: וישבתי על איזה סירה הפוכה של דייגים וחיכיתי שהשמש תעלה, ואני זוכרת את הצבעים של המים, כאילו משתנים, משתנים, משתנים, משתנים עד איזשהו רגע שהם היו גם נורא יפים, אבל גם הם נראו בדיוק כמו הצבעים של הרשת דייג שהייתה ככה מלופפת מתחת ומסביב לסירה, וככה ישבתי ושיחקתי ברגליים ברשת הזאת וראיתי את הים עולה ואת השמש עולה, וזהו, והשלב הבא היה שעליתי על איזה אוטו או על איזה טרמפ ונסעתי הביתה. היו עוד אנשים על הטרמפ הזה, ואני ידעתי שזאת הפעם האחרונה ש… כאילו אני כבר לא אוכל לחזור עוד פעם אחת. כן, זה לא היה יום מוצלח מאוד. אני זוכרת אותו.
דפנה: זהו, זה כמעט שחזור של העזיבה של ליטא, בעצם, שזה כזה, עזיבה בלי אפשרות לחזור.
אילנה: אני מעריכה שהדברים הם קשורים בדיעבד, שהם, אולי מבוגרים מבינים אותם, אני לא… החוויה בטח כן, מן הסתם, החוויה היא מתקבעת, כאילו עוזבים, לא חוזרים.
דפנה: איפה היה הבית עכשיו אחרי שעזבתם את ימית?
אילנה: ברחובות.
דפנה: והיו בו שיחות עם ההורים במהלך הזמן הזה שימית עוד המשיכה להתקיים ו…?
אילנה: אני לא יודעת, אני לא זוכרת את השיחות האלה אם כן, זה היה זמן מתועב, זאת הייתה עיר שאין לי שום סנטימנט אליה עד היום.
דפנה: רחובות.
אילנה: כן, אבל לא היה לה סיכוי בנסיבות האלה, היו שם שנים שעשיתי בתיכון, היו דברים, כאילו היו גם חיים נורמליים, היו לי חברים, אז איזשהו, אבל… כן. [צוחקת]
דפנה: לא, אבל באמת את, בכתיבה את באמת התעסקת הרבה בשבר הזה של… היה איזה חלום כזה של הגשמה שהוא עלה במחיר לא קטן, העלייה לארץ…
אילנה: נכון.
דפנה: וכל הדברים האלה, ואחר כך ה… מה באמת נשאר מזה אחרי הפינוי?
אילנה: קודם כל, המחיר, אני קוראת אותו בדיעבד, אני רואה אותו, אני לא יודעת אם ההורים שלי עסקו בו, אני לא יודעת אם הם תמחרו את זה, אני לא יודעת איך זה עבד. נשאר, נשאר כמעט כמו איזה אינסטינקט כזה של אבא שלי של לקום, לזוז, לנסוע, לעבור לאנשהו, היו לו רעיונות באמת קיצוניים למדי.
דפנה: כמו?
אילנה: אני חושבת שהיה איזה שלב שהוא רצה לעבור לאיזה מקום עם איזה קבוצה לקריית ארבע, היו… דברים שאני… הם היו… הקריטריון יהיה שהם יהיו נידחים, שהם יהיו למקומות כאלה, למקומות שהם לגמרי לגמרי אחרים, לא עיר, לא עירוניים, לא… [צוחקת]
דפנה: אבל איך קריית ארבע, משתלב בזה? יש לו איזה, היה לו איזה…
אילנה: אין לי מושג. לא חושבת שהוא… לא, לא היה לו שום דבר כזה, כאילו, הוא לא היה דתי, הוא לא… היה לו הרבה רספקט לדת, אבל לא, הוא פשוט רצה… אני חושבת שהחופש הזה הוא מאוד מאוד ממכר. אני חושבת שללמוד לשים חגורה, עד היום אני לא למדתי לשים חגורה כל כך טוב, אני כל פעם צריכה לזכור שהילדים שלי…
דפנה: חגורת בטיחות, את מתכוונת?
אילנה: כן, זה דברים קטנים, אבל זה דברים שהם מציקים, אנחנו אנשים שלא אוהבים את האיסורים האלה, זה… אני יכולה, אני יכולה להבין מה הוא חיפש, אבל הוא שיגע את המשפחה.
דפנה: הוא לקח אותכם לנדודים נוספים?
אילנה: לא, אני חושבת שאמא שלי החליטה לשים סוף לעניין הזה, בסופו של דבר הם כן עברו לאריאל, אבל אריאל היא לא הייתה כמה קרוואנים על איזה גבעה, זה כבר היה איזשהו שיקול כלכלי שהם עשו, אבל זהו, לא היו יותר יציאות אל ה-wild, אל ה-bush, כאילו, זה נגמר.
דפנה: ו… את הספר את פתחת במוות של סופי.
אילנה: נכון.
דפנה: מתי אמא שלך נפטרה?
אילנה: אמא שלי נפטרה ב-2008, למה חשובה השנה? אני לא יודעת למה היא חשובה, אבל אני הייתי אז בת 40 ומשהו, זה היה מדהים, זה היה משהו לחלוטין לא צפוי, קיבלתי אותו כמו ילדה בת שש, לא כמו בן אדם שכבר בסך הכול ראה דברים ושמע דברים.
דפנה: אני לא פגשתי בן אדם אחד שקיבל את זה באיזושהי דרך, שאולי את מדמיינת שישנה [אילנה צוחקת] אצל אנשים שראו דברים ושמעו דברים.
אילנה: נכון, נכון, זה היה מאוד מפתיע, גם, זאת אומרת, זה היה נורא נורא מהיר, כן. אני רואה חברים שסועדים הורים חודשים ושנים, ומקטרים, אנחנו פשוט לא הספקנו. היא כנראה לא הייתה כל כך בריאה גם לפני כן, אבל זה לא דברים שהם כל כך שיתפו, וגם לא ידענו כמה זה חמור, היא לא רצתה לדעת, לדעתי, היא העדיפה לבלות בבית את הזמן שלה, לא יודעת מה היא ידעה ומה היא לא ידעה על מצבה הרפואי, אבל מרגע שהיא הגיעה לבית חולים והיא אובחנה, עבר פחות משבוע עד שהיא נפטרה.
דפנה: כן, זה באמת מהיר.
אילנה: זה מהיר מאוד, כן, אבל אנחנו כאלה, אנחנו אנשים מהירים. [צוחקת]
דפנה: לא, את זה את חייבת… הסבירי ופרטי.
אילנה: הייתה להם תכונה כזאת של… לחתוך, כאילו, אם משהו הוא כבר ברור שהוא צריך לקרות, אז לחתוך אותו מיד, כמו למשל, לעזוב את ימית. הם לא רצו לגרור את זה ולהישאר ולהפגין ולמחות וכל הדברים האלה. כאילו, מרגע שכבר… בסך הכול דיברו על העזיבה, זה כבר היה ברור שזה הוחלט, אז הם קמו ועזבו. זאת אומרת, הם לא היו אנשים שמחכים.
דפנה: אני מכירה עוד אנשים שעזבו כך את ימית, בעיקר כי הם לא רצו, נגיד, הורים לילדים קטנים, והם לא רצו שהילדים יהיו בסצנות אלה, שהיה ברור שהן מתוכננות, כי כמו שאת אמרת, נכנסו לאייש את הבתים המתפנים אנשים שלא גרו שם קודם, אלא באו כדי להיאחז במקום.
אילנה: להגיד שהיה ברור שהדברים האלה יקרו, אני לא יודעת, שום דבר לא היה ברור, זה היה כל כך חד פעמי וראשון, האירוע הזה. זאת אומרת, מה… מה היה לפני כן? כמה פינויים המדינה הזאת הכירה? היא הכירה, אבל מעט מאוד, הקהילה הזאת התפרקה לגמרי, כן.
דפנה: אתם שמרתם… ההורים שלך שמרו על הקשרים עם אנשי הגרעין שאיתו הם הגיעו לימית?
אילנה: עם חלק. קודם כל, אני לא בטוחה שאני יודעת את כל הקשרים שהם שמרו ולא שמרו, אבל הם גם מין אנשים אופטימיים כאלה. זאת אומרת, הם רכשו חברים חדשים, הם הכירו, הם ניסו להשתרש, הם תמיד ניסו להשתרש בכל מקום חדש שהם הגיעו אליו, אפילו באריאל. שמרו, לא עם כולם ולא באדיקות, אבל כן, בעיקר באיזה אופן לא כל כך סנטימנטלי.
דפנה: אז הם לא היו סנטימנטליים בכלל, אני מבינה. זה מה שאת מתכוונת, "אנחנו אנשים…"
אילנה: אבא שלי היה לפעמים, נהיה מאוד סנטימנטלי, בעיקר עם קצת אלכוהול, אבל הם לא היו סנטימנטליים כל כך.
דפנה: ממה כן, מה כן יכול היה ללחוץ על בלוטות הסנטימנט?
אילנה: זה לא שאי אפשר היה ללחוץ על הבלוטות האלה, אלכוהול, כאמור, מאוד… מאוד עזר, היה… היה צילום אוויר כזה של העיר ימית, היה אותו לכל משפחה, וכשהוא היה ככה, אחרי כמה כוסיות טובות, הוא היה מסתכל עליו [נשמע ברקע ציוץ ציפור] וזה פשוט היה הורג אותו. זה היה ברור שזה קורה, ואמא שלי פשוט באיזשהו שלב העלימה את הצילום הזה, לדעתי הצילום הזה אצלי עכשיו.
דפנה: את יכולה להסתכל על הצילום הזה בעיניים של אדריכלית, לא בעיניים של ילדה שגדלה שם ו…
אילנה: ברור, כשאת ילדה את לא רואה את זה בתצלום אוויר בתצ"א, כאילו ב… מלמעלה, זה מראה שהוא לא קיים בכלל בתודעה שלך. כן, אני מסתכלת עליו, זה מעניין אותי. אני רגילה לראות את העולם בתצ"אות, כאילו, גם בעבודה שלי, אבל כמובן שמה שאני רואה זה את הרווח הזה בין העיר לבין הים, ואת הרצועה של הדקלים ואת הים, כי זה, זה היה העולם. זה מה שהיה חשוב בעצם. לא, הוא באמת… הוא היה יותר סנטימנטלי ממנה. אני מעריכה שגם היא הייתה עצובה, אבל גם… גם למולדת הישנה, כאילו, גם לליטא הוא התגעגע, אפילו על סיביר הוא היה מדבר בגעגועים, היה להם איזשהי פאזה של גלות בסיביר.
דפנה: שאיך הם התגלגלו לשם?
אילנה: בתור ילד הם התגלגלו לשמה, כי אבא שלו, סבא שלי, היה מעורב בפעילות ציונית אסורה, [נשמע ציוץ ציפור ברקע] ונתפס, פחות או יותר בשנייה הראשונה, כנראה, שהיא באה לעולם, נשלח לכלא, והמשפחה הוגלתה.
דפנה: לסיביר.
אילנה: לסיביר, והם בילו שם כמה שנים יפות. אבא שלי גדל שמה בתור ילד, אז גם לסיביר הוא היה מתגעגע. אבל הוא תמיד הכחיש את כל הגעגועים האלה. [צוחקת]
דפנה: ואיך ראית אותם בכל זאת?
אילנה: קודם כל, הוא נורא אהב שירים, שירי עם ומולדת, רוסים כאלה, דביקים, שאמא שלי תיעבה בצורה ממש תקיפה. הוא היה מספר לנו סיפורים לפני השינה, הכרנו את התרנגולות שהיו להם, הכרנו… הכרנו את חיי הכפר בסיביר מהסיפורים שלו, וזה היה דווקא מהסיפורים היותר מוצלחים שהיה מספר.
דפנה: את רוצה בשלב הזה אולי לקרוא לי משהו מתוך הספר?
אילנה: כן, אני יכולה להתחיל מהמחלה של סופי.
דפנה: אוקיי.
אילנה: [מקריאה] "סופי כבר היתה כנראה מלאה בסרטן כשאלקה התחילה את העבודה החדשה. אולי לא ידעה ואולי ידעה. אולי כולם ידעו, אבל ידע מהסוג הזה הוא חסר תועלת, כי לא יודעים שיודעים אותו, או לא מבינים מה שיודעים. בכל מקרה, בפועל, כמה חודשים אחרי שאלקה התחילה את העבודה החדשה, סופי הובהלה לבית החולים ואחרי שבוע מתה. בלילה האחרון שבו היתה בהכרה כבר לא ענתה לשאלות של אלקה, אפילו לא לשאלות חשובות ממש, כמו אם להביא את הילדים, אבל כן בדקה הודעות בנייד ואלקה חשבה, יפה מאוד, אם השנה, הנה ההזדמנות שלך להגיד לי או למישהו בעולם משהו משמעותי, וזאת כבר באמת הזדמנות אחרונה, ובמקום זה את משחקת בנייד.
אלקה הכירה לילות כאלה. לא בדיוק כאלה, אבל דומים. לילות של טיולים מחוץ לבית, שבהם פחדה לא להיות מוכנה אם סכנה פתאומית תגיע ויהיה צריך לפעול במהירות, אבל בשביל לפעול במהירות צריך למצוא את המשקפיים, שבשטח אף פעם אין מקום בשבילם ומחביאים אותם באיזה מקום מוזר וברור מראש שלא יהיה אפשר, במהלך התעוררות בהולה, לזכור איפה היה המקום הזה, ואז כל הלילה ישנים ולא ישנים, קולות כרסום עולים מהתרמיל ומשהו כבד מתיישב על העורף ומרגע לרגע מכפיל את המשקל שלו וחוסם את קנה הנשימה, וברור שאין שום דבר על שום עורף ולא על קנה הנשימה, אבל הידיים מאובנות בתוך השק שינה ואי אפשר להוציא אותן ולבדוק. כשנרדמים לרגע, חולמים שעומדים ליד מגדל שעון או שעוברים אנשים ושואלים אותם מה השעה, אבל מתעוררים לפני שאפשר לראות מה המחוגים מראים על המגדל או לפני שהאנשים עונים, והכול מסביב מאיים וחשוך וריק, ובכל פעם שמתעוררים מתפללים שבפעם הבאה כבר יהיו סימנים של אור ראשון, אבל כמו בלילה האחרון של סופי, הסימנים לא מגיעים. אחר כך מצטמררים כשמספרים על חריקות צעדים ליד השק שינה, רחש כרסום שעלה מהתרמיל והתפוח שהיה בתוכו שהתגלה בבוקר נגוס, ובכל זאת אלה לילות טובים יחסית ללילה שהבוקר שלו באמת לא יגיע, בעיקר אם כבר מתחילים להרגיש את זה שהוא לילה מהסוג הזה."
דפנה: כן, את אמרת שאת ממש הגבת כמו ילדה בת שש.
אילנה: את צודקת שאף אחד לא מגיב טוב למוות של הורה, אני מעריכה, או לפחות במצב רגיל, אבל זה גם היה מפתיע מאוד, וגם, ביחד עם המוות שלה בעצם מתו המון המון דברים אחרים. כל מה שאף פעם לא דיברו עליו, והיא סחבה עליה, או אצלה, או החביאה אותו אצלה, מת ביחד איתה. ואני חושבת שזה משהו שאפשר להרגיש אותו מהרגע הראשון, שבעצם היה פה משהו הרבה יותר גדול מהמוות שלה. כל הסיפור הזה, כל ההיסטוריה הזאת, כל האירוע הזה, במובן מסוים, מת ביום ההוא. כן, זה קצת דרמטי, אבל אני חושבת שככה זה היה.
דפנה: באיזה מובן היא החזיקה את זה אצלה?
אילנה: קודם כל, היו המון דברים שהם לא סיפרו. לא שהם בהכרח היו מאוד סודיים, הם פשוט לא טרחו לעשות את זה, אז אם היא מתה, אז כבר לא תהיה הפעם הזאת שאפשר יהיה לשבת ולתחקר אותה ולשמוע. זאת אומרת שהמון המון מידע הלך איתה.
דפנה: את ניסית במשך השנים?
אילנה: לא תמיד. קודם כל, את יודעת שזה שם, אם תצטרכי את זה, אז זה לא דחוף, ודבר שני, לוקח זמן להבין מה את רוצה לדעת, או שיש איזה חור שצריך להבין מה קרה בו, או דברים כאלה, שזה דברים שקרו הרבה הרבה אחרי שהיא נפטרה, וגם אחרי שאבא שלי נפטר כבר.
דפנה: אבל גם אבא שלך נותר אחריה, יכולת מיד אחרי מותה לתחקר אותו.
אילנה: נכון, והשאלות בעצם הגיעו גם אחרי שהוא נפטר. זאת אומרת, כשהיא נפטרה אפשר היה לראות בזה תקלה, כשהוא נפטר, הדלת נסגרה, זהו.
דפנה: ובין לבין, כמה זמן עבר?
אילנה: עבר זמן, שש שנים בערך. לא הייתי צריכה את התחקיר אז, זאת אומרת, זה שאלות שהתעוררו מאוחר יותר. הם…
דפנה: מה גורם להן להתעורר?
אילנה: קודם כל אלה, לא שאלות ענקיות ברומו של עולם, זה פשוט חתיכות מהזמן, שפתאום אדם מסתכל אחורה, או את מסתכלת אחורה, ואת לא מבינה מה היה בהם, כאילו, הם ריקות. עכשיו, אם את לא צריכה אותם, את לא תשימי לב שהם לא שם, ובזמן שהשאלות התחילו להגיע, אז…
דפנה: איזה שאלות, למשל, נשארו פתוחות, ואת אומרת שאמא שלך, שאגב, לא קוראים לה סופי, אבל איך קוראים לה? כן, לא אמרנו.
אילנה: אמא שלי האמיתית, שהיא גם בת דמותה של סופי, אבל היא גם דמות בדיונית, באמת, זאת אומרת, היה צריך להמציא אותה. אני מנסה לחשוב מה, כאילו…
דפנה: רגע, אבל שאלתי איך קראו לה.
אילנה: אה, קראו לה רות, קראו לה רות. זה באמת היה גרוע מאוד, בגלל שהשמות שלהם היו מצוינים. לאמא שלי קראו רות, לאבא שלי קראו מיכה, ולא יכולתי להשתמש בשמות האלה, כי זה לא היה סיפור עליהם, לא זאת הייתה המטרה. אבל השמות שלהם היו מוצלחים מאוד. אם לא, אלה היו השמות שלהם, אז אלה השמות שהגיבורים שלי היום מקבלים. אפילו מתכונים, אפילו דברים שהיא בישלה. המון דברים, המון דברים ש… הנה, הלכו.
דפנה: איזה דברים למשל היא בישלה?
אילנה: קודם כל היא בישלה מצוין. להגיד שזה דברים מאוד חשובים להיסטוריה? לא. הם היו חשובים לי. ש… אוכל שקוראים לו סירניקי, מן לביבות גבינה כאלה, שעושים אותם גם עם סולת. כל מיני דברים שרציתי את הפרטים שלהם. היה לי למשל משהו שכן ביקשתי ממנה מתכון, זה היה בתקופה שהם לא היו בארץ, היא ואבא שלי.
דפנה: איפה הם היו?
אילנה: הם היו בברית המועצות לשעבר.
דפנה: בטיול?
אילנה: לא, בשליחות, בשליחות שהמטרה שלה הייתה להביא עליה, לשכנע אנשים לעלות לארץ, בתוכניות כאלה של צעירים שעולים לפני המשפחה. היא שלחה לי בפקס מתכון לגפילטע פיש, עד היום יש לי אותו. הנייר של הפקס היה נייר מאוד מאוד גרוע, הוא פשוט דהה, אז למזלי הספקתי לצלם את זה, ויש לי אותו, וככה אני מכינה גפילטע פיש כל שנה, למרות שאף אחד לא אוכל, וגם לא יוצא לי כל כך טוב.
דפנה: ושלה היו טעימים?
אילנה: מאוד. אבל יש לו חלקים, למתכון הזה, שהם פרייסלס. כאילו, "תשימי בצל על האש ותקפצי מהר לשוק להביא את הגזר", כי אז גרתי קרוב לשוק, "אם לא מצליח, תתקשרי לככה וככה, ותשאלי אותה מה לעשות, היא נתנה לי את המתכון, היא תדע". כן, זה מתכון אהוב מאוד. היו, היו חלקים בהיסטוריה של המשפחה, שכן הייתי מאוד סקרנית לגביהם, ולא הבנתי אותם עד הסוף.
דפנה: כמו מה?
אילנה: היו איזה עניינים לאבא שלי עם הגב, שאני לא עד הסוף בטוחה שהם היו עם הגב או עם הנפש, אולי כשהתחילו כל האירועים האלה לקרות, אני חושבת שאולי אפילו רמזה פעם, אני גם לא… זה כמו משברים כאלה. זאת אומרת, דברים שלי אמרו "לאבא כואב הגב", ואחר כך אבא יוצא מהחדר והכל חוזר להיות בסדר, "הנה, התרפא לו הגב", אבל אני לא בטוחה שזה היה הגב, וזה, למשל, משהו שאני לא יודע לעולם. הייתה לו בעיה בגב, אבל אני לא בטוחה אם זה היה רק זה.
דפנה: כי את אמרת קודם, נורא בטבעיות כזאת, שהם היו אנשים נורא אופטימיים…
אילנה: נכון.
דפנה: והם בכל מקום יצרו קשרים חדשים וזה, ופה את אומרת שאולי יש פשוט אירועים שנשמעים כמו דיכאון.
אילנה: או כמו דיכאון, או כמו איזושהי תגובה לדברים שקרו, ש… שאולי היה גדול עליו, תשמעי, אני לא יודעת, אבל אולי אני גם ממציאה, אני פשוט לא יכולה לדעת את זה.
דפנה: ושש שנים שבהם אבא שלך עדיין חי, ואמא שלך כבר לא הייתה, זה לא יצר איזה התקרבות ושיחות?
אילנה: לא לא לא… בשדותינו, אלה לא נושאים שמדברים עליהם עם הורים. לא מדברים עליהם ברמה העקרונית, אבל בטח לא בין הורים לילדים. את יודעת, זה מין תהיות כאלה, זה פשוט דברים שהם לא משתפים ילדים… אני מכירה סיפורים כל כך מטורפים של הורים שעשו דברים בלי להתייעץ עם הילדים, במרחב הזה, הסובייטי לשעבר. אני חושבת שהם היו אנשים שבאמת… החיים שלהם היו מאוד קשוחים, והם באמת גרמו להם לעשות דברים מאוד מאוד מוזרים, כמו לא להגיד לילדים שעוברים דירה בארץ אחרת [צוחקת], סתם לדוגמה. דברים מופרעים ממש. כאילו, ילד עולה על מטוס ולא יודע שהוא לא יחזור הביתה יותר. זה סיפורים שאני מכירה, אני מכירה אותם מחברים, אני מכירה אותם…
דפנה: כן.
אילנה: בגלל זה, למשל, עד היום אני לא יודעת אם באמת אמא שלי חלתה ואחרי שבוע מתה, או שכמה חודשים לפני זה היא כבר הייתה חולה, ואז…
דפנה: ולא סיפרו לך.
אילנה: נכנסה לבית חולים ואז היא מתה, כן… או שהיא לא הייתה מעוניינת לדעת את זה. זאת אומרת, היא הרגישה לא טוב, אני זוכרת שהיא התלוננה, אבל היא תמיד התלוננה, אז אני לא יודעת.
דפנה: כן, ממה אבא שלך נפטר?
אילנה: לאבא שלי היה איזשהו מום מולד בלב, שהרבה מאוד שנים הוא סחב אותו ובאפס מאמץ, כאילו, לא… הוא התמודד איתו פשוט בהתעלמות, ואז… ואז הוא בגד בו.
דפנה: אולי תקראי משהו על מקס.
אילנה: אני יכולה להקריא על הבוקר שבו מקס נסע לראות את קצה המדינה.
[מקריאה] "בבוקר שבו מקס נסע לקצה המדינה, סופי הסתובבה עם התינוקת בעיר התחתית. היא מצאה חנות של חזיות טובות וקנתה מאישה ברחוב בקבוקון של יוד ירוק – זילונקה, מטחנת בשר מברזל יצוק, רטיות חרדל וכוסות רוח. פריטים שנשארו מאחור בבהילות העזיבה וחסרונם היה ניכר. בזמן שהתגלו הדברים החשובים האלה, מקס צלח את המולדת. נופי ארצנו התחלפו מולו כמו שקופיות שמקרינים אצל אנשים שחוזרים מחוץ לארץ, שמה יש להם בכלל לנסוע אם הכול כבר נמצא כאן? מקס נסע, והשקופיות במחסנית התחלפו בנקישות כשהסטיישן ירדה מההר, עברה ליד הבניין של מניה וגניה והמבנה העגול היפה של הסינרמה בתל אביב, קליק, כלבו שלום, קליק, והמשיכה דרומה לאורך הים. היא עברה את אשדוד, אשקלון ויד מרדכי, קליק, ואחר כך השדות הירוקים שליוו את הדרך נמוגו בהדרגה לתוך מרחב מדברי צחיח מנוקד ביישובים קטנים, ואחריהם באו מחסומים שבהתחלה נראה שאין מאחוריהם כלום, אבל אז פתאום, בבת אחת, היה הים. קליק. קליק. קליק. קליק.
מפלצות ענקיות דהרו על הדיונות, טרפו את החול, שאגו, נהמו, דחסו, כבשו, לעסו ופילסו, קליק. מקס הניח כף יד אחת על נייר שהתנועע בפראות ברוח והיה מחובר בנקודה אחת לדלת שנטרקה שוב ושוב על קיר דק של מבנה נייד. על הנייר היו אותיות בכתב יד: מ"ם, שי"ן, רי"ש, דל"ת. משרד. בפנים, מעל שולחן מתקפל, נפנפו לעברו בידידות העתקי שמש מתוך ערמה כבדה. הגיליונות התרוממו ונחתו עם כל טריקה של הדלת, וחשפו קווים צבעוניים, עיגולים וקוביות. מקס עצר בדרך שלוש פעמים וקנה אורנג'דה. עכשיו שוב היה צמא וחיפש ברז. הוא נכנס פנימה והופתע על ידי בחור שחום ששכב בפינה אפלולית של החדר. אני מחפש את מנהל, אמר. של בנייה. הבחור התיישב ואמר, אין בנייה, עכשיו רק מיישרים את השטח. אתה מחפש עבודה? ומקס חשב אולי, אבל אמר, לא, אני מחפש את עיר חדשה בסיני. הבחור הצביע על הערמה שעל השולחן ואמר, זאת העיר חדשה. מקס היה מהנדס, של מכונות אומנם, אבל הוא ידע טוב מאוד איך תוכניות בנייה צריכות להיראות, ובכל זאת לא אמר שום דבר על הקשקושים שנראו כמו ציורים של ילדים בגן, מקסימום כיתות ראשונות של בית ספר. מהחלון ראה את הים במרווחים שנקרעו בין מקבצי דקלים צפופים וגברים בשמלות לבנות מתהלכים על החול. תודה רבה, אמר, זה עיר יפה מאוד. אחר כך נסע חזרה, ובמאמץ מרוכז שנמשך לילה אחרי לילה, שבוע שלם, שכנע את סופי".
דפנה: אז בעצם הם חזרו משם, אחרי הפינוי, אחרי הזה, וניסו לבנות חיים אחרים במקום פחות פראי ופחות משוחרר, וזה לא הייתה המורשת המשפחתית של לדבר על האכזבה הזאת, או על כל המהלך הזה שהחמיץ.
אילנה: זה שאלה, קודם כל, איתנו בטח שלא, אבל גם ביניהם…
דפנה: מה זה איתנו, כמה ילדים אתם?
אילנה: היינו בשלב הזה שלוש אחיות. זאת אומרת, בשלב הזה כבר היינו כל שלושת ה… כל שלוש האחיות, הייתי אני בת שש, הייתה אחותי בת חצי שנה, וזה כשהגענו, כמובן, והשלישית היא כבר נולדה בימית.
דפנה: מתי התעורר כל הצורך באמת לשאול את עצמך על המהלך הזה, על כל מה שעבר על ההורים שלך, על כל מה שהם לא דיברו עליו בעצם?
אילנה: כמו הרבה דברים, אני מניחה שהוא לא קרה בין לילה, אני מעריכה שגם היו טריגרים. היה… העלייה של שנות ה-90, בדיוק ככה התחילה להתאושש קצת ולהרים את הראש מהזמן המאוד מאוד קשוח שהם עברו בהתחלה, אני כבר כתבתי אז, אני זוכרת שכבר כתבתי אז, אבל אני זוכרת את הלילה שבו היה… הייתה ממש התפרצות כזאת של סיפורי עלייה. הייתה קבוצה שקראו לה, רוס… איך קראו לה? עדיין קוראים לה "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן". סיפרתי לך עליה.
דפנה: אני מכירה את הקבוצה הזאת בפייסבוק, אני עוקבת אחריהן כי הן מאוד מצחיקות.
אילנה: הן מאוד מצחיקות, בהחלט הרבה פעמים יש להן הרבה מאוד חוש הומור, אבל אני הייתי מציצה שם, אני מניחה לא בגלל שזה כן היה מצחיק או לא היה מצחיק, אלא כי עלו שמה נושאים שעניינו אותי, מה שנקרא, מהבית, למרות שבאמת היה שוני כל כך גדול בין העליות וכבר הייתי כל כך ישראלית. זאת אומרת, כל העניין של ההגירה הוא הגיע בשלב מאוד מאוחר של חיי. זאת אומרת, לא הייתי עולה חדשה, הייתי ישראלית, אף אחד לא היה מדמיין שאני רוסיה. זאת אומרת, לפעמים…
דפנה: אבל רוסית את מדברת?
אילנה: אני מדברת רע, אני יכולה להסתדר בסיטואציות קצה, ההורים שלי רצו לדבר עברית, הם לא רצו לדבר רוסית. כאילו, וכמה שהם הצליחו, דיברנו בבית עברית. אבל שמתי לב שלמשל, לראות סרט רוסי עם תרגום כתוב לאנגלית, הרבה יותר קל לי להקשיב לרוסית מאשר לקרוא את האנגלית, סתם דוגמה. אבל אם נחזור לקבוצת הרוסיות, האהובה עליי מאוד, שהיא גם הייתה מאוד מאוד חביבה ותומכת כשהספר יצא, אבל את זה נעזוב רגע, היה איזה רגע שבו מישהי כתבה "בנות, היום יום העלייה, אז אני חשבתי שהיום אני אספר את הסיפור עלייה שלי". וכמו שהיא כתבה את הסיפור עלייה שלה, התחיל מרתון מטורף של סיפורי עלייה, אחד אחרי השני, אחד אחרי השני, ופשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא את זה. זה היה, חלקם היו עצובים נורא, חלקם היו פשוט מעניינים, חלקם…
דפנה: הם היו מאוד מאוד שונים זה מזה?
אילנה: הם היו די שונים, היו דברים שהם היו דומים בהם, הזרות, ההגעה לפה, ברוב הסיפורים, לצערי, הייתה מאוד לא שמחה. אני בטוחה שהיו כל מיני סוגים של סיפורים, אבל היו קווי דמיון והיו גם קווי שוני, אבל באמת זה היה איזה… לצלול לתוך ים של הגירות. זה היה פשוט… וישבתי כמה לילות, אני חושבת, ככה ישבתי וקראתי וקראתי וקראתי וקראתי, ואני חושבת שתוך כדי הקריאה הזאת פתאום אמרתי, פאק, אני שם, כאילו אני זהו, זה אני, זה לא… לא כמוהם, זה אחר, לא בגיל הזה, לא בזמן הזה, אבל זה אותו אחד. אז אני חושבת שברגע הזה כן התעורר לי איזה משהו ש…
דפנה: מה חיבר אותך? איפה היו נקודות שבהן אמרת זה אני?
אילנה: באמת, זה אני, לא בתוכן של הסיפורים, אלא בקול הזה שמספר, אני לא יודעת אם אני יכולה להסביר את זה יותר טוב מזה. זה איזה הזדהות שהיא לא מודעת, היא לא מנוסחת והיא אבסולוטית, זה כאילו… את רוצה להיכנס לתוך המסך ולהחזיק לילדה שמספרת ולזה, את היד, זה כאילו מין הזדהות של ילדים כזאת, כי יכול להיות כי זה בא ממקום של להיות ילד, ואני לא עברתי את הדברים שהם סיפרו עליהם שם, מן הסתם עברתי, אבל לא באותה דרגת חומרה, לא… באמת, שנות ה-90 לא היו פשוטות, ותמיד גם הרגשתי שאני אחרת מהם, לא הרבתי להתבטא בקבוצה הזאת, או… למעט כמה פעמים שהייתי חייבת רגע לדעת משהו, אבל… גם פחדתי שבגלל שאני באתי מעלייה יחסית קלה, שאני לא אהיה אורחת רצויה במקום הזה, מה שבכלל לא עבד ככה בסופו של דבר, אבל הייתי כזאת סמויה קצת, אבל כן, זה היה ממש ממוטט. זאת אומרת, יש הרי את העניין הזה של עולים חדשים, של מהגרים, שהם נורא נורא עסוקים בלהסתגל, בלהיפטר מהמבטא, להיפטר מהזרות, ובאמת הצלחתי בזה יפה מאוד. זה לא שהסתרתי משהו, אבל גם לא… זה לא היה נראה לי מעניין, כל העבר הזה.
דפנה: אני תוהה אם ההורים שלך, אם באמת היה להם כל כך קל אז, בשנות ה-70, או שזה המצג שהציגו בפניך, ובגלל זה גם לא דיברו כל כך הרבה, כדי שלכן בעצם יהיה קל, הילדות.
אילנה: נכון, זה גם זה, וגם, אני חושבת שגם לעצמם הם לא סיפרו את כל האמת, ואני גם חושבת שהמצב שלהם לא היה זהה. אני חושבת שאבא שלי היה כל כך "מורעל", כאילו, שהוא האמין בזה לגמרי, הוא פשוט היה כל כך נחוש, הוא היה כל כך נלהב, הוא היה… עכשיו, גם אמא שלי הייתה, אבל אמא שלי למדה לקרוא קצת יותר לאט ממנו, הוא פשוט לא עזב את המילון, הוא ממש התאחה איתו. היא לא, היא כן עשתה את המאמץ, אבל זה היה קצת פחות. היא, הייתה לה עברית מצוינת והכל היה אחלה, אבל… אני חושבת שהיא גם איבדה עולם שלא בטוח שהוא היה חסר ערך בעיניה. היא הייתה בוהמיינית כזאתי, היו לה הרבה חברים, מהאקדמיה למוזיקה, כל הדברים האלה, הם לא… לא בטוחה שהיא ששה לאבד הכל. אני לא גדלתי כמו הבנות האלה על אינסוף, אני יודעת מה, לדקלם את פושקין בעל פה, את כל הסיפור המצחיק הזה של ה"חתול מדען". כאילו, גדלתי על דברים אחרים שהם יותר חומרים טובים לגדל עליהם ילדים, קיפלינג ופו הדב.
דפנה: מה במהלך הכתיבה באמת גילית בנוגע להורים שלך, למה שעבר עליהם בכל הדרך הזאת?
אילנה: לא בהכרח ההורים שלי, בכלל, על אנשים שחיו בזמן שלהם ועשו את המעברים האלה, האמת שהמון דברים, אפילו פרטים קטנים, סוגי המכוניות שהם נסעו בהם, הריהוט שהיה אז, דברים שאולי גם מעניינים אותי ממקום אחר, אבל על הדירות שהם גרו בהם, נכנסתי לארכיונים של משרד השיכון, מה היה הבית, כמה עלה הבית, ממה הוא היה בנוי, הבית. היו דברים שזכרתי במעורפל, את הגרנוליט למשל, אבל הייתי רגע צריכה לראות את המפרט.
דפנה: זאת המצאה ישראלית גרנוליט?
אילנה: לא בטוח, לא בטוח.
דפנה: מכל השיחה הזאת באמת עולה שגם על ארץ וגם על קהילה וגם על עיר, בהחלט אפשר להתאבל, ממש.
אילנה: ממש. באמת, כשאני מספרת לך את הסיפור על יציאה לצפון סיני ועל החזרה מצפון סיני, אני לא מספרת אותו כל כך טוב, כי אין לי איזה זיכרון אובייקטיבי מסודר, אני לא… הייתי ילדה די מעופפת וגדלתי להיות…
דפנה: כן, [צוחקת] דווקא יש לך מקצוע שמחייב המון סדר ותכנון.
אילנה: נכון, נכון. אז באמת כל הסדר והתכנון והריכוז והזיכרון הוא מתנקז לתוך המקום הזה, וכל השאר הוא לא בהכרח כזה. בקיצור, מה שאני רוצה להגיד זה שאני לא זוכרת הרבה דברים מהילדות שלי, אני לא הבן אדם למשל לרשום מפי ותיעוד כל האירוע הזה, ממש ממש לא. יש אנשים שזוכרים מצוין ואני לא מהאנשים האלה, אני כן, בצורה מאוד מאוד חזקה, כן מעניינת אותי החוויה הזאת של העקירה, של המעבר, של לעזוב בית, של לאבד בית, בעצם לעזוב אותו בהכרה, אבל… ולשאול בדיעבד, כאילו, באמת? באמת זה מה שרציתם לעשות? באמת זה מה שהייתם עושים עכשיו עוד פעם אחרי שאתם יכולים לראות את כל החיים שלכם במבט לאחור? וזאת שאלה שהיא באמת מאוד מעניינת אותי, והיא גם מאוד מעניינת אותי עכשיו, שהרבה מאוד מהחברים שלי, וגם אנחנו שואלים את עצמנו כמה זמן עוד נשאר כאן, כמה זמן… הכל נראה מאוד עמום, העתיד נראה מאוד עמום, פתאום שאלות שמעולם לא עלו, עולות עכשיו.
דפנה: אבל כשאת אומרת אנחנו, את מדברת עלייך ועל בן זוגך, שהוא בעצם הגיע לכאן כמהגר. זאת אומרת, הודי מהודו את הבאת.
אילנה: כן, אני חושבת שאלה דפוסים שאנחנו לא באמת נפטרים מהם. אני לא חושבת שיש דברים שהם מקריים, באמת, גם, דרך אגב, בספרות המקצועית, אנשים שהם כבר היגרו פעם אחת, הם יותר נוטים להגר שוב, פעם שנייה ושלישית. אולי, לא בדקתי, גם להתחתן עם מהגרים או להתחתן…
דפנה: אז זהו, את לא חשבת מעולם פשוט לגור איתו בהודו?
אילנה: אלה נושאים שעלו, הייתי אומרת שהדיונים הם אולי לא כל כך ברמה של לפתוח אותם לציבור, אבל אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות שם. מאוד כיף לנו להיות שם, אנחנו חודש בשנה נמצאים שם. אני פתאום לא בטוחה אם אמרנו שבעלי הוא הודי, והוא הגיע לפה, מתי? ב-97', כשסיימנו את הלימודים, אז באנו לכאן.
דפנה: זה גם לא אמרנו, שאת למדת בדלהי תואר שני באדריכלות.
אילנה: נכון, נכון.
דפנה: ושם נפגשתם.
אילנה: הנה, עוד חלק מהדפוס הזה של… אז אני אצא, אז אני אנדוד, אז אני אהיה כמה שנים במקום אחר, לא כאיזה החלטה גורלית או כאיזה החלטה מקצועית מאוד מאוד משמעותית, אלא, אוקיי, הנה האפשרות, הנה ההזדמנות, אני אסע, נראה מה יהיה, ואז באמת חזרתי עם בעלי לארץ, ואנחנו חיים כאן. אף אחד, אף פעם לא אמר שהתחייבנו על זה לתמיד.
דפנה: לא, מעניין אותי אם בהגירה שלו לכאן את מזהה דברים שאת בעצם ראית בבית קודם.
אילנה: אני חושבת שאולי כן, אבל זה גם מאוד מאוד שונה, כי אנחנו, יש בנו אחד כזה ואחד כזה, זאת אומרת, מהגר ישן ומהגר חדש. זה מצב שונה גם כי היום המון אנשים מדברים באנגלית, היום המון אנשים היו בהודו ובאו לפה, זאת אומרת, כל הקונסטלציה, כל האווירה היא מאוד מאוד שונה, אבל כן, עצם המחשבה בכלל להקים משפחה מהסוג הזה, היא בוודאי לא נולדה בוואקום.
דפנה: את רוצה לסיום לקרוא אולי עוד איזה משהו קצר?
אילנה: כן.
דפנה: אני אשמח מאוד, מספרך זוכה "פרס ספיר".
אילנה: [צוחקת] ספרי "טסקה".
דפנה: כן.
אילנה: זוכה "פרס הספיר".
מה להקריא, אה, מה להקריא… אוקיי, זה נפתח מעצמו, כל פעם, זה נפתח בדיוק במקום שבו הייתי רוצה להקריא.
[מקריאה] "עד שעברו לגור בבניין הארוך, מקס וסופי גרו בכל כך הרבה דירות, שצריך לספור כמה פעמים כדי לאסוף את כולן. באולפן, בשיכון העולים, בקצה המדינה הראשון, במרכז, בקצה המדינה השני ושוב במרכז. דירות של שניים, שלושה, ארבעה וחמישה חדרים, על הקרקע ובבתים משותפים. לפעמים היתה לצד הדירה גינה קטנה עם שיחי אוסנה ולימון, ולפעמים מרפסת עם עציצים. בסך הכול, לא כולל את הזמן שאלקה עוד לא התקיימה בו, שבעה-עשר בתים. די מהר אחרי שעזבו את העיר בקצה המדינה הראשון, קו הדירות של אלקה נפרד מזה של סופי ומקס והמשיך לאן שהמשיך, באותו אופן מפזז שקו הדירות של סופי ומקס התנהל בו. בשיעור הראשון באוניברסיטה, כשביקשו שכל אחד יגיד את השם שלו ויספר על המקום שגדל בו, אלקה אמרה, כולם?"
דפנה: והבית שלך בסופו של דבר עכשיו הוא בירושלים.
אילנה: נכון. כן, בית מאוד מיושב בסך הכול, לא בית שהרוח נושבת בו.
[מוזיקת רקע]
דפנה: ואת מרגישה בו בבית?
אילנה: כן, אני חושבת שכן, ממה שאני שומעת מבעלי, גם הוא מרגיש בו בבית. כן.
דפנה: תודה רבה, אילנה.
אילנה: תודה לך.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
ความคิดเห็น