ניאו-פוליאקוב - יעל ויהודית בפרק מיוחד: להפחית צפייה בטלויזיה כדי לגייס אנרגיה חיובית

כולנו נמצאים בתקופה מורכבת.

אנחנו באנחנו ב All•in משתדלים מאוד לייצר לכם תכנים שיעשו לכם טוב על הלב. מוזמנים לכתוב לנו ברשתות החברתיות הצעות לתוכן ונשתדל להפיק אותם עבורכם.

---

יעל פוליאקוב: שלום יהודית.

יהודית מילוא: שלום יעל.

יעל: זמנים נהדרים, תקופה מדהימה.

יהודית: כן.

יעל: ואני זוכרת שאת לימדת אותי בקורונה, ואת אמרת לי, לא משנה שהייתי, בעיקר אגב, רבתי עם אלעד בקורונה, זה בעיקר.

יהודית: למה?

יעל: אבל אם הייתי משתמשת יותר במה שאמרת לי אז, שאמרת לי מהקורונה את כל היום מפמפמת, מהקורונה אני יוצאת בריאה יותר, חזקה יותר, עשירה יותר, מצליחה יותר, הקורונה תעשה לי רק טוב, אז התקופה של הקורונה תביא לנו רק דברים טובים.

וטוב, קודם כל כולם מתגעגעים לקורונה, כן? למה, באמת חושבים עכשיו, יא, איזו תקופה מדהימה.

יהודית: איזה כיף היה, כן.

יעל: היה בסך הכל נחמד. אבל עכשיו נזכרתי בזה, בימים האלה, שגם זה ימים שאתה מרגיש שזה עוד לא באמת התחיל, שהתופת עוד לא באמת התחילה.

יהודית: התופת התחילה.

יעל: נכון.

יהודית: אבל נפסקה, נעצרה.

יעל: נכון.

יהודית: ואז אנחנו חיים באשליה שלא יהיה continuation.

יעל: כן, שזה בסדר אם זה ככה, זה דווקא נחמד.

יהודית: לא בסדר, אבל יש לנו להתעסק בכניסה לזה או לעזה, ויש לנו גם להציל את החטופים באמת.

יעל: אז בהנחה שבאמת, כמו שגם ראינו, שהרבה אנשים חזו את זה, גם את אמרת את זה לא פעם, שהולך להיות פה גוג ומגוג, והולך להיות משהו שבאמת יהפוך את החיים של אנשים.

יהודית: upside down.

יעל: אז בהנחה שזה אכן עומד לקרות.

יהודית: כן.

יעל: אז מה אנחנו עושים בשביל לא להשתגע, ולהגיע למצב שהפחד באמת שולט בנו? 

אני רואה אנשים, אני רואה הרבה אנשים עכשיו, גם את, ואת רואה, יש אנשים שאת אומרת, הם לא עומדים בזה. 

יהודית: לא.

יעל: באמת, אני עוד מרגישה שכרגע אני עוד עומדת בזה.

יהודית: את בסדר, את בסדר.

יעל: כן, אני בסדר.

יהודית: את מאוזנת?

יעל: כן.

יהודית: את מרגישה מאוזנת.

יעל: אני מרגישה.

יהודית: למה חושבת שאת מאוזנת?

יעל: אני עובדת, אני עושה עבודה.

יהודית: מה את עושה?

יעל: אני גם עושה רשימות, אני גם אומרת, כמו שדיברנו על הקורונה, אני כל הזמן אומרת, מהמלחמה הזאת יבואו לי דברים טובים, אני אצא בריאה יותר, אני אצא חזקה יותר.

יהודית: זאת אומרת, בעצם מה את עושה?

יעל: זאת אומרת, אני נותנת הוראות הפעלה למוח שלי.

יהודית: נכון.

יעל: קודם כל לגבי התקופה הזאת.

יהודית: נכון, נכון.

יעל: אני עושה מדיטציה, ואני עושה יוגה, ואני עושה הליכה, ואני עושה רשימות, מה נעים לי, ומה טוב לי, ומה יש לי, בשביל להרגיע את עצמי כמה שאני יכולה, במצב הנוכחי.

יהודית: השאלה שבדרך כלל נשאלת במצבים האלה, זה "מה, את חיה בללה לנד"?

יעל: כן, כן, נכון.

יהודית: "מה, את חושבת שהכל טוב, הכל נעים, הכל נחמד, כשהכל קטסטרופה, ואנשים חטופים ונרצחים"? מה את יכולה לענות להם?

יעל: אני יכולה, מה ששאלתי אותך, וענית לי גם פעם שעברה, שאני לא אוכל לעזור לאף אחד אם אני אהיה קורבן, אם אני אהיה מסכנה, אם אני אהיה אומללה, אם אני אהיה חלשה, ואם, בכמה שאני אצליח, כמה שאני אצליח.

יהודית: אוקיי, זה היבט אחד, ומה עוד?

יעל: אז אני אומרת, קודם כל, בשביל הבית שלי, בשביל הילדים שלי ובשביל בעלי, אני רוצה לשמור על עצמי. אני אשמור על עצמי כמה שאני יכולה.

יהודית: אוקיי, ובהיבט נוסף, מה ההיבט הכי חשוב?

יעל: כן, מה? מהו?

יהודית: את אומרת, בואי תגידי לי, למה את עושה את זה? הרי מבחינת בני האדם הרגילים, הם חווים מצבים והם נכנסים לתגובות, הם מגיבים בצורה, בהתאם למצב החיצוני או לאירוע החיצוני שקורה. מה אנחנו עושים כדי להוציא את הבן אדם מהמקום הזה בעצם?

יעל: מהמקום המסכן? מהמקום ה...

יהודית: לא, זה לא תגובה. יש לך תגובה ישירה לדברים, נכון?

יעל: נכון, אתה מאבד אנרגיה.

יהודית: עכשיו, זו הסיטואציה החיצונית.

יעל: כן.

יהודית: מה שקורה, קרו דברים איומים ונוראים, ואנחנו בעצם חזרנו ו-repetition, וראינו שוב בטלוויזיה ושוב את התמונות, ושוב נכנסנו לטלגרם, אינסטגרם, וואטאבר.

ואנשים כל הזמן גירו את עצמם וגירו את עצמם, וגירו את עצמם ברמה של פיתחו כעס ופחד וזעם.

המוח שלהם, המוח שלהם, יש לו אפשרות להגיב לעולם האובייקטיבי שקורה בצורה שלילית. זאת האפשרות, זאת ברירת המחדל שלו, זאת האפשרות האוטומטית שלנו. כי אז אנחנו מעלים זעם וכועסים ורוצים להרוג ולחנוק ולשנוא. ואז אנחנו נכנסים למקום של חוסר באנרגיה, אובדן אנרגיה ופחד, אימה, חרדות וכו' וכו', וזה הולך ונעשה יותר ויותר גרוע, ובסיכומו של דבר, דבר כזה מחליש אותנו.

יעל: כן

יהודית: הוא לא מחזק.

יעל: למרות שאת יודעת שנראה שמלא אנשים גם מקבלים כוח מהסיטואציה.

יהודית: הם לא מקבלים כוח, הם מקבלים עצבים, בואי נפריד בין שני הדברים.

יעל: זאת אומרת, זה אנשים שעכשיו מערכת העצבים שלהם שולטת.

יהודית: פעילה.

יעל: ואז מה קורה?

יהודית: זה קורטיזול, זה עצבים, הכל בעצבים. כשאנשים נמצאים במצב עצבי מאוד מאוד קשה, הם בעצם, קורטיזול רץ במערכת שלהם על מנת לשמור על רמת אנרגיה. הם עצבניים נורא, הם שוחקים כמעט את מערכת העצבים שלהם מרוב זרימה, הם עלולים לחלות, להיכנס לפחדים, לחרדות, לאימה. כל זה תוצר של עצבים.

אנחנו לא מבחינים בין כוח לעצבים. כוח זה אנרגיה, כוח חשמלי, כוח זה אנרגיה חשמלית שהיא פעילה ואנחנו יכולים להביא אותה ולפעול ולעשות ממנה את כל הדברים הטובים שאנחנו רוצים. זה האור, אור.

כאן הפעילות שלנו הופכת להיות אוטומטית, מערכת העצבים שלנו עובדת, אנחנו סובלים וקשה לנו ואנחנו מקללים ועצבניים ולא ממוקדים ולא מרוכזים, וכל זה בגלל מה שהדרך שבה אנחנו חושבים על דברים.

עכשיו אני רוצה שתביני, אני מבינה שמאוד קשה להבין אותנו לפעמים, בגלל שזה בעצם תורה חדשה, ידע חדש, הרס כל העולם הישן כמו שהכרנו אותו, ברמה שהכרנו אותו, עין תחת עין, כן? אם מישהו פוגע בי אני אפגע בו גם.

אנחנו פועלים על שתי רמות, רמה אחת היא: יש לנו אפשרות להגיב אוטומטית למצבים חיצוניים כמו מה שקרה, ולקרוס ולהתמוטט ולבכות, כי זה גורם לנו לחשוב גם בטעות, שזה מגדיל את יכולת הפעולה שלנו. 

יעל: נכון.

יהודית: זה מגדיל את היכולת שלנו לתת פתרונות לדברים, אבל זה לא נכון, זה לא נכון, מה שזה עושה זה הולך ושוחק ושוחק וגומר וגורם לנו לסבול נורא, ומוריד לנו את הכוח לפעול באמת, כי כדי לפעול בחיים אתה צריך אנרגיה.

כדי שאנשים יבינו, ואתה מייצר את האנרגיה, אנחנו אחראים על יצירת האנרגיה במוח שלנו, כדי שאנשים יבינו, אני אנסה קצת יותר לפרט. יש לנו את התגובה האוטומטית למה שקורה בחוץ, והיא ירידת אנרגיה מוחלטת, עצבים, שליליות, הישרדות, אנחנו נכנסים למצב הישרדות הכי נמוך שיש, והדבר השני שאנחנו יכולים לעשות, וזאת אופציה שבדרך כלל אנחנו לא נוטים, היום יותר, אבל לא נוטים כל כך להשתמש בה בדרך כלל, זה בעצם לקפוץ לחלק החיובי במוח שלנו, על מנת להעלות לעצמנו את האנרגיה, אז אנחנו אוטומטית אומרים: "אנחנו לא יכולים", כאילו זה נשמע, כשאני אומר את הכל לטובה, הכל לטובה, הכל לטובה, אז איזה אמא תגיד: "מה הכל לטובה", אבל אני לא מדברת על מה שקרה שם, אני מדברת על תכנות המערכת שלנו, עבודה ישירה ושליטה במערכת המוחית שלנו, אני בכלל לא מתייחסת למה שקרה שם ברמת העבודה העצמית שלי.

יעל: ברור, ברור.

יהודית: ואז כשאני מעלה, או אני אומרת: הכל לטובה, זה יסתדר, דברים יהיו, אנחנו מוגנים, תודה לאל, המלאכים מגוננים עלינו, אז יבוא מישהו יגיד לך: "זאת לא אמת, זאת לא אמת", אבל זה משנה את הדינמיקה הפנימית שלנו.

יעל: נכון.

יהודית: זה הופך אותנו ליותר רגועים, יותר שקטים.

יהודית: נכון.

יהודית: יותר ריאליים.

יעל: זה עוזר לנו… 

יהודית: לתפקד.

יעל: לתפקד, וזה עוזר לנו להתרומם.

יהודית: זה מעלה את רמת התפקוד במערכת שלנו. זה נורא… זה נשמע כמו דיסוננס, כן? הרבה פעמים זה נשמע כמו דיסוננס, כמו וואו, קורים דברים איומים, וזה מה שאת אומרת? לא, את צריכה לצרוח ולבכות ולהילחם ולהיות אומללה ולסבול ולהרוג אותם. לא אמרתי אל תעשו, לא אמרתי מה תעשו עם זה, אבל כשאני נמצאת במצב שהמוח שלי מלא אנרגיה, הוא אנרגטי, אני מתפקדת מצוין, הגישה שלי הופכת להיות הגיונית, אני הופכת להיות רציונלית, אני הופכת להיות פעילה, אני לא עושה דברים בשלוף, אני מאוד מאוד מדויקת, אנחנו הופכים לאנשים הגיוניים, ההחלטות שלנו, הן לא כמו עיזה פזיזה, פזיזים, לא! אנחנו מתחילים להתבונן ומוצאים את הדרך לעשות את הטוב ביותר, מתוך המקום של כוח, כי ממקום של כוח אתה יכול לעשות את הטוב ביותר. ממקום של עצבים ולחץ וחוסר כוח אתה לא יכול לעשות כלום. זה כל כך חשוב להבין את זה וזה כל כך סותר מה שלמדנו כל החיים. 6000 שנה תקעו לנו בראש: שלילי מול שלילי, שלילי מול שלילי, תלחם תלחם תלחם תלחם תצעק, תצווח.

זאת לא הדרך, זאת פשוט לא הדרך, ואני מאוד מבקשת גם, אם זה לא בהיר ולא ברור שישלחו שאלות, אני מוכנה לענות על כל השאלות שישלחו לי. הידע הזה בנוי לבנה לבנה, הוא לא אקראי, אנחנו לא בניחוש, אנחנו מכירים את המערכת הזאת איך היא עובדת פיקס, ואנחנו יכולים להגיד לך את התוצאה הכמעט מיידית של החוויה הרגשית הנפשית, רגשית מנטלית שלנו, ולכן אנשים חייבים לעשות היפוך קטבים, אנשים חייבים להפוך את הקטבים.

יעל: שמה זה אומר הם חייבים לעשות היפוך קטבים? זה אומר התעוררות, את מדברת…

יהודית: היפוך הקטבים זה החשיבה האחרת.

יעל: זה אומר שבמקום החשיבה השלילית אנחנו נהפוך לחשיבה חיובית.

יהודית: אנחנו חושבים חשיבה חיובית והכל בסדר והמלאכים איתנו וזה תקין ואני מודה כל היום והכל לטובתי. אני מנסה עכשיו רק לעשות דבר אחד טכני.

יעל: להעלות לי את האנרגיה.

יהודית: בדיוק.

יעל: את אמרת לי פעם...

יהודית: וזה נורא קשה לא להתפתות, את יודעת, מפה לשם.

יעל: זה מאוד קשה לא להתפתות.

יהודית: מאוד קשה לא להתפתות.

יעל: מאוד קשה לא להתפתות, כי זה סובב אותך כל היום, שאתה אפילו מרגיש לא בסדר אם אתה מתפתה לחשוב על הדברים בצורה חיובית. ופעם דיברנו על הצורה החיובית.

יהודית: כן.

יעל: ואת אמרת לי: "אנשים חושבים שלחשוב חיובי ובעצם החיים שלהם חרא".

מה הסברת לי אז על זה? את זוכרת? שאמרת זה נורא שטחי להגיד בעצם.

יהודית: לא, העניין של השטחיות נובע בעיקר מאי הבנת המבנה שלנו המוחי.

אנחנו לא מבינים שהמבנה הוא שקובע את ההתנהלות שלנו ולנו יש כלים לבחור את החלק במוח שיכול לעשות לנו טוב ולא רע, כמו שזה עשה לנו עד עכשיו. כי יש נקודה אחת נורא מעניינת, זה הזדהות. אנשים חושבים שאם הם מזדהים עם מה שקרה והם בוכים והם אומללים, אז זה אנושי. זה עוד פעם משהו חדשני, חדש.

זה לא עניין, לא אמרתי...

זה מאוד טבעי בדרך שלנו לאור, בדרך שלנו להתפתחות לממד חמש, בדרך לצמיחה שלנו.

זה מאוד טבעי שאנחנו נגיב אוטומטית לאסונות שקורים לאנשים, אבל זה חייב להיפסק מאוד מהר.

עכשיו, אם אנחנו מגיבים אוטומטית לאסונות, ואנחנו טוחנים אותן וטוחנים אותן וחוזרים וטוחנים, כאילו אנשים כאן חושבים שאין להם לגיטימציה לא להתאבל ולא לכאוב את הדבר הזה.

יעל: נכון.

יהודית: זה לא לגיטימי. אבל בעצם כשיש לי את הכוח, אני בעצם מסתכלת על האירוע, זה כואב, אני מזדהה לשניות ואני ממשיכה הלאה. אני לא נשארת שם וטוחנת וטוחנת וטוחנת וטוחנת וגומרת את המערכת שלי ומחלישה אותה, כי ברגע שהמערכת שלי היא מלאת אנרגיה והיא חזקה, היא משפיעה על הסביבה מאוד בצורה חיובית.

יעל: נכון, כי אומרים שאנחנו בעצם, זה חלק משדה.

יהודית: נכון.

יעל: אנחנו בעצם משפיעים על אנשים. זאת אומרת שאם אני אהיה מרוממת ואני אעלה את האנרגיה שלי, אני יכולה להשפיע על אנשים בסביבה שלי ועל עוד, ועל עוד הרבה.

יהודית: על כולם. הנפש, המערכת הגופנית שלנו, היא נבדלת אחד מהשני, ובגלל זה אנחנו באינטראקציה עם העולם, כי אני חושבת שזה אני זאת אני ואת זאת את. אבל למעשה, מה שמשותף לכולנו, זה המערכת הנפשית. המערכת הנפשית היא שותפה לכל העולם. זה אומר שכולנו, עשרה מיליארד איש, שותפים לגורלנו. שיש לנו, לאדם אחד יש השפעה אדירה על מה שקורה בעולם. לחצי מהאוכלוסייה הזאת, יש השפעה עוד יותר גדולה.

ואם באמת נגיע למצב שהאוכלוסייה תחשוב אחרת, תראה את העולם מהזווית האחרת, החיובית, אנחנו לא ניכנס למסלולים השליליים יותר, אנחנו לא ניכנס למסלול ההישרדותי. לא יהיו אסונות, לא יהיו קטסטרופות, לא יהיו מלחמות, לא יהיה כאב, לא יהיה סבל, ויותר מזה, לא יהיו מחלות ולא יהיה מוות. זה הכוח.

עכשיו, אני רוצה להבהיר משהו, ההבדל בין… אנחנו מדברים חושך, אור, חושך, אור. חושך זה חוסר מידע, אור זה מידע. ככל שהמידע שלנו גדול יותר, יש לנו יותר מידע, אז האזורים מוארים. כשאת מאירה את החדר הזה, למשל, יש בו אור, את מסתכלת ויש לך יותר מידע, שיש פה איזה שפן מעפן כזה וכל מיני דברים קטנים, וספרים ו- all in, וכשאת נכנסת לחושך את לא יודעת לאן את נכנסת, אין לך מידע. ומה קורה כשאין לך מידע ואת נכנסת לחדר חשוך? את מפחדת, נכון? אז הפחד הוא תוצר של חוסר מידע.

עכשיו, מאוד חשוב להבין שאנחנו מתמקדים, חייבים גם להתמקד בעובדות.

עכשיו, מה קורה? משום מה, יש איזו נטייה לערבל הכל עכשיו, מבחינת עובדות, ואנשים, ואני חושבת שאנשים שאחראים על כל הרשתות החברתיות האלה, צריכים להוריד את הפייק ניוז, אבל מה הם עושים? הם מגבירים את הסערה, את הפחד, את הכאוס, את הזה, זה מגיע להקצנות מטורפות, זה פוגע באנשים. למה אנשים לא מחרימים את המקום הזה? למה אנשים לא מחרימים את המקומות?

יעל: הם ניזונים מזה, הם מכורים לזה, אנשים כל היום ברשתות.

יהודית: זה לא מצדיק את זה, הם לא מבינים מה זה עושה להם, זה גומר אותם, זה גומר להם את החיים, זה גומר להם את הכסף, זה גומר להם את האנרגיה, גורם להם, הכל, זה פוגע בבריאות שלהם. הם צריכים להחרים את הדבר הזה, פשוט להחרים אותו.

אני יודעת שכל הדבר הזה מורכב, זה מאוד מורכב, תורת האנושות החדשה, נאו-הומנולוגיה זה תורה חדשה, שבה יש גישה אחרת לעולם, זה מזווית אחרת לגמרי.

תדעו לכם, שמלחמת גוג ומגוג, כל מה שקורה כאן עכשיו, המטרה שלו היא להחריב לחלוטין את העולם הישן ולהתחיל לבנות עולם חדש.

אנחנו רואים לאט לאט, כשאנחנו מסתכלים במה שקורה, אנחנו רואים שאזרחים מתחילים לקחת פיקוד על דברים, נכון? הם מתחילים ליצור בתי ספר, מתחילים לספק לצבא את הצרכים שלו כשהממשלה במחדל פתולוגי, הכל מתחיל להשתנות, בלי שאנחנו שמים לב, התשתיות שחיינו עד היום משתנות.

אבל כבני אדם, שזה נראה לנו טיפטיפונת פה, טיפה פה, טיפה פה, בכל זאת, זה זרעים שזרענו ויום אחד יגדל מהם עץ מאוד גדול, זה העץ.

אבל אנשים שרוצים לשרוד בתקופה הזאת, רוצים לחיות בתקופה הזאת, הם ובני המשפחה שלהם, חייבים ליצור את המציאות שהם בונים אותה, ולא להתייחס למציאות ברירת המחדל שהם חיו עד עכשיו, את מבינה? הם חייבים ליצור מציאות. זה מאוד קשה להגיד את זה לאנשים.

יעל: עכשיו, בזמן הזה, קשה להגיד.

יהודית: לא, לא.

יעל: זאת אומרת עכשיו יותר מתמיד, לא?

יהודית: זה תמיד קשה להגיד.

יעל: נכון.

יהודית: תמיד זה קשה להגיד כי זה נורא מפחיד את האנשים.

יעל: נכון, כי שינוי זה מפחיד.

יהודית: לא, זה לא רק עניין של שינוי. זה עניין שאתה מתחיל להבין באמת שהמערכת שלך היא זאת ששולחת, יש מחשבה שנשלחת בגלים החוצה, חוזרת אליך כמעגל תלת מימדי, והופכת למציאות. זאת אומרת שאתם, לא אלוהים, לא הבורא, לא המזל, לא הגורל, גרם לקטסטרופות בחיים שלכם. דיר באלק.

יעל: זה אתם.

יהודית: אתם. כל אחד מאיתנו. זה כל אחד מאיתנו. אסור לנו, אסור לנו. אמרתי: חיים ומוות ביד הלשון, סוף מעשה במחשבה תחילה. אם אני אתחיל לספר לעצמי איזה סיפור נוראי שהולך לקרות בחיי, הוא יקרה, הוא יקרה, דיר באלקום כולכם, אל תספרו.

יעל: אז מה את אומרת? שכולנו אולי סיפרנו גם את הסיפור הזה שקורה עכשיו. כי המון אנשים כל הזמן אמרו: "זה הולך להגיע לקצה, זה יגיע לקצה".

יהודית: מאמי, זה קשה לנו להבין.

יעל: אף אחד לא תיאר לעצמו איזה קצה הולך להגיע, כן?

יהודית: זה קשה לנו להבין. תראו, אני לא רוצה להיכנס למורכבות של כל הדבר הזה, זה הרבה יותר מורכב ממה שאתם חושבים, אני לא אכנס לזה, אני אכנס רק לשכבות הראשונות.

נכון, אנחנו יצרנו את המצב הזה. מי זה אנחנו? החלקים במערכות השליליות מאוד, שחיו בתסכול, במרירות, בפחד, שכל הזמן פחדו שיפלשו וזה וזה, את אשר יגורתי בא לי. ממה שאנחנו פחדנו ממנו, זה קרה וקרה בענק.

עכשיו, הכל קורה, שימי לב, הכל מתחיל להתפרק. אם קודם היה ממשלה שאפשר לסמוך עליה, היום אין. כל בן אדם צריך ללמוד לסמוך על עצמו, על דרך החשיבה שלו לגבי הדברים, על החיוביות שלו, על ההבנה שאחדות, מחשבה חיובית, שהיא חיובית בין אנשים, מביאה ברכה לעולם, מביאה להם ברכה ולעולם ברכה.

בגלל זה, בעיתות מצוקה, כולם כמו, כאילו יש שם איזה נמר, דרקון, שרוצה לאכול אותם, כולם מתאספים והם מתאגדים ביחד. לא רק בעתים האלה, לא רק בזמנים האלה זה צריך, זה צריך להיות כל הזמן.

אנחנו כיום זורעים, מה שקורה כיום, זה כאילו אנחנו זורעים, זרעים מתחת לאדמה.

אנחנו לא רואים עדיין, אנחנו לא רואים תוצאות עדיין, אבל יום אחד הם פשוט יתחילו להנץ ולצמוח, ולאט לאט יהיה מזה עץ, ולאט לאט אנחנו נתחיל לראות את מה שקורה.

אבל כמו שאמרתי: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". בני אדם בישראל, מחוייבים לשנות את דרך החשיבה שלהם, שתשנה את התודעה שלהם, שתשנה את יצירת המציאות שלהם למציאות גן עדן. 

יעל: אמרת לי פעם על אנשים, שבאו כל מיני אנשים ואמרו לך: אבל אני חושב חיובי".

יהודית: כן, זו השאלה שהייתה בהתחלה.

יעל: והחיים שלהם חרטא. אז מה זה אומר?

יהודית: תראי, אמרתי, הנאו מורכבת משני חלקים, חלק אחד מסביר לך את המבנה של המנוע, חלק שני נותן לך כלים לשנות את המבנה הזה לטובתך.

עכשיו, אם אתה לא מבין מהו המבנה, אז אתה מחרטט. 

יעל: הבנתי.

יהודית: זאת אומרת שאתה לא יודע שיש נוירון, שעל הנוירון הזה אני חייבת לחזור על מילים, וכדי להעיר את הנוירון החיובי הזה, שזה הפלוס בבטריה.

יעל: כן.

יהודית: הפלוס, ואני חייבת, אני מדברת, אבל כשאתה… אתה יודע, אנחנו כל הזמן התרגלנו, כבני אדם, אנחנו התרגלנו להתייחס לסימפטומים, נכון?

יעל: כן.

יהודית: אנחנו לא מעמיקים כמעט בשום דבר בדרך כלל. יש סימפטום כזה, נטפל בו כך, סימפטום כזה, נטפל בו כך. אנחנו היום, אנחנו מחוייבים באיזשהו מקום להבין בדיוק, stage by stage, שלב אחרי שלב, איך המערכת עובדת ולמה כדאי לנו לשנות, חובתנו לשנות, חובתנו.

תראו, למרות שאני לא דתייה ומסורתית במובן הקלאסי של הדבר, אני באה ממשפחה מסורתית, וכמו שאמרתי, משפחת מקובלים מהצד השני, מרפאים מהצד השני, האחר.

מה שקורה עכשיו, זה לא דת, זה הרבה מעבר לדת. דעת, אנחנו עוברים לשלב הדעת, לדעת. כי עד היום חיינו בתוך לולאה, משחק לולאה, משחק מוחי, ששיחק איתנו והוביל אותנו 6,000 שנה, הלוך חזור, הלוך חזור, הלוך חזור, נתן לנו לפעמים הינטים קטנים, או איזה מתנות קטנות, או איזה טיפות אור, שעפו לנו פתאום ונשמנו. אבל אנחנו, שיחקו בנו. המוח שלנו משחק בנו עד היום ואנחנו חייבים להפסיק את זה, ואנחנו חייבים להפסיק את זה באופן מבוקר, וחייבים להבין את המבנה, את המבנה, באמת את המבנה, כדי להשתמש בכלים.

אבל אם אני אומרת: "כיף לי, נעים לי", גם זה טוב, לא אמרתי שזה חרטא, גם זה טוב, זה יותר טוב מכלום, את מבינה?

יעל: נכון.

יהודית: גם אם אתה אוכלת פירור, ביס מפרוסה, זה יותר טוב מכלום, נכון?

יעל: אבל זה לא מספיק.

יהודית: זה לא, כי המערכת ההישרדותית, שיש לה סייבר מאוד מאוד חזק, מערכת הגנה מאוד חזקה, היא תמיד תמצא דרך למשוך אותך חזרה לתוך האמונות הישנות והעתיקות, שבעצם הן פוגעניות, הן פוגעות באנושות. האנושות חייבת לעשות שינוי מאוד מהותי.

יעל: אבל את אומרת בעצמך, שזה אנשים קודם כל, מושפעים מהדפוסים.

יהודית: אנושות, נכון.

יעל: מהדפוסים שלהם. זאת אומרת, זה יושב שם כל כך עמוק. איך אפשר לתת, איך אפשר לעשות את זה? 

יהודית: מישהו אמר משהו יפה: "גם לירח הגיעו בצעד אחד". אם כי, מישהו אחר אמר: "האדמה שטוחה והירח לא כל כך רחוק, לא קיים בכלל", אבל לא משנה. אני אומרת, זה, כמו שאמרתי, אמרתי כבר, זה חייב להגיע למצב של תודעה קולקטיבית. אני אומרת, אל תאמינו לי, אל תאמינו למה שאני אומרת, תעשו.

כשבני ישראל קיבלו את התורה, את יודעת מה הם אמרו? "נעשה ונשמע", קודם נעשה ואחר כך נשמע, כי ברגע שהם יתחילו לעשות ולפעול, אנחנו קיבלנו כמה הודעות מאוד מאוד יפות, שזה מאוד עזר, אנשים עשו את מה שדיברתי איתם אז, שזה מאוד מאוד עזר להם. לעשות, פשוט לעשות, קצת כמו תוכי בהתחלה, אבל זה עדיין לא כמו תוכים לגמרי, כי אתה מבין, זה המבנה, המבנה הוא זה שמוביל, זה הכלים, תפעיל את הכלים.

יעל: כן, זאת אומרת שתהיה לך איזה מין מחברת ליד המיטה שלך, כמו שלי ולאלעד יש.

יהודית: כן.

יעל: ואנחנו שמים מחברת, ואנחנו קוראים כל יום במחברת, בשביל להזכיר לעצמנו, בצורה ריאלית.

יהודית: נכון.

יעל: מה יש לנו, מה יש בנו.

יהודית: מה טוב לנו.

יעל: מה טוב לנו, מה נעים לנו, מה אנחנו רוצים, מה אנחנו עושים, וכל היום אנחנו משננים את זה, והעיקר שאני רואה את זה מול העיניים שלי. קודם כל בכלל, את יודעת בזמן הזה, כשראינו את כל מה שקרה, את כל הזוועות, הרי ערימות של זוועות, אז כל מיני, את יודעת, מלא חברות שלי וחברים אומרים לי: "אני בדיכאון, ואני כל היום בוכה, ואני כל היום זה", אני אומרת, תגידו לי, מישהו נחטף לכם? הרגו לכם מישהו? אז קודם כל תסתמו, תגידו תודה לאלוהים שאתם בחיים.

יהודית: ואולי תלכו לעזור למשפחות האלה.

יעל: ובדיוק, בדיוק.

יהודית: הבכי שלך לא נותן כלום לאף אחד.

יעל: בדיוק, אז אני אומרת, המשפחות האלה…

יהודית: זקוקות לעזרה.

יעל: זאת טרגדיה, והם יושבים עכשיו, ואני לא יודעת אם הם יצאו מזה אי פעם בחייהם. אבל אנחנו, שיושבים עם כל הכאב שאנחנו רואים את זה…

יהודית: זו הזדהות.

יעל: בדיוק, זאת הזדהות.

יהודית: אנחנו מפחדים על עצמנו שזה יקרה גם לנו.

יעל: נכון.

יהודית: אז בגלל זה אנחנו בוכים ומייללים.

יעל: נכון.

יהודית: אבל אם אני יושבת וחושבת, איך אני מוגנת, הכל בסדר, הכל טוב, הכל נפלא, הכל זה, אני מודה על הטוב שמגיע אליי, מלאכים שומרים עליי, לא משנה מה אני אומרת, זה מילים חיוביות, שמפעילות מערכת חיובית, אז אני מרגישה יותר טוב, יש לי כוח לעשות פעולות הגיוניות, לפנות לאנשים, ולשאול אותם איזה סוג של עזרה הם צריכים, שאני אשמח מאוד לעזור, כי אז יש לי את הכוח לעשות את הדברים. אבל ליילל, לבכות ולהזדהות וליילל, זה לא נותן כלום לאף אחד, נכון?

עכשיו, יש נקודה שהייתי רוצה לציין אותה, שקשורה לפחד.

יעל: כן.

יהודית: הפחד בדרך כלל, מה את חושבת, ממה הוא נובע?

יעל: גם שמירה כלשהי?

יעל: הפחד בטכני, בחלק הטכני, זה כמו ירידה של דלק. אם הדלק יורד לך באמצע כביש הערבה בלילה, והדלק ירד כמעט לאפס, ירידת אנרגיה, אז את פוחדת באופן אוטומטי, נכון? שמישהו יבוא, והגמל יעלה לך על על האוטו וכו' וכו'. פחד הוא תוצר של מחשבה שלילית, וכתוצאה מזה ירידת אנרגיה. אבל פחד, הוא תמיד מתייחס לעתיד, נכון?

יעל: נכון, נכון, תמיד מה יהיה?

יהודית: מה יהיה. עכשיו, נעצרתי באוטו, מה יהיה?

יעל: מה יהיה?

יהודית: מה יקרה? ואז המערכת השלילית תגיד לה: יעלה עלייך גמל, יבואו כמה בדואים יחרבו לך את האוטו, תשארי תקועה כל הלילה, מישהו ישדוד אותך. הוא יגיד לך את כל הדברים שאת רגילה לשמוע, כל הדברים המאיימים, ההישרדותיים.

יעל: כן.

יהודית: אבל אם נעצר לי אוטו, ואני כאן בהווה, מה המצב הריאלי? נגמר לי הדלק, מה הפעולה שאני צריכה לעשות? למצוא דלק, נכון? אז מה אני עושה? אני הופכת להיות, אני מרגישה מצוין, א' - אני לא יוצרת שום תנועה שלילית ממני החוצה ומהחוץ אליי, ומצד שני, יש לי את הכוח, אני מרגישה מלאת אנרגיה, ואז אני עוצרת אולי מכונית שתעבור, ומבקשת ממנו להסיע אותי לתחנת דלק, להביא את הדלק. אני הופכת להיות אדם מאוד פרקטי.

יעל: רוב הסיכויים שאם אני לא אהיה בהיסטריה, דברים יסתדרו לי.

יהודית: ברור.

יעל: זאת אומרת, ברור שההיסטריה היא דבר ראשון עוצרת.

יהודית: גומרת אותך.

יעל: דבר ראשון.

יהודית: גומרת אותך, לא נותנת לך לעשות, היא מקפיאה אותך לפעמים, זה סוג של קיפאון, ההיסטריה מורידה, מורידה, מורידה. לא, לא, לא, אני בהווה, מה יש בהווה כרגע? נעצר לי האוטו, אלה העובדות, נעצר לי האוטו. מה אני צריך לעשות עכשיו? למלא את האוטו בדלק, נכון? מה אני אמור לעשות כדי שיהיה לי דלק? לחכות שתעבור מכונית, לעצור אותה ולבקש מהנהג שייקח אותי לתחנת דלק ויחזיר אותי. או whatever האפשרויות, אבל אנחנו הולכים רק על האופציות שנותנות פתרון למצב.

אבל מה קורה? המוח ישר, כשהאנרגיה יורדת, ישר הוא מתחיל לראות את כל הזוועות שבעולם.

יעל: נכון.

יהודית: מה יהיה? מה יקרה? מה יבוא? מה זה? ואז האנרגיה הולכת ויורדת בהדרגה. השאלה, מה יקרה? מה יהיה? חייבת לרדת מהלקסיקון של האנשים? מה שחייב להיות זה התייחסות למצב הריאלי. נגמר הדלק, מחפשים דלק.

יעל: זה אני יודעת על עצמי, שאני עובדת כל כך בלנסות, את יודעת, עם הכסף למשל… 

יהודית: כן.

יעל: כשאתה במינוס, ואתה אומר, אוקיי, זהו, ואין לי מאיפה להביא, אין! ואני יודעת שההיסטריה רק תגדיל את המינוס.

יהודית: נכון.

יעל: אני יודעת, איך שאני משחררת…

יהודית: ברור.

יעל: איך שאני מצליחה לשחרר, ושוב פעם, לשחרר זה עוד פעם, זה העבודה הזאת של מה יש לי, וממה אני נהנה. ולא פעם אמרת לי כשהייתי בהיסטריה מכסף, אמרת לי: "עכשיו, השבוע תכתבי רק ממה את נהנית, רק מה עושה לך טוב".

יהודית: ולא רק זה, אני שאלתי אותה עוד שאלה: "האם הייתה תקופה בחייך שהיית רעבה, ללא קורת גג"?

יעל: לא, לא. זאת אומרת, אני כן סומכת על העולם, אני כן סומכת על היקום, שהדברים תמיד מסתדרים לי.

יהודית: אז על סמך מה עולה הפחד הזה?

יעל: כן, כי זה קודם כל זה דפוס.

יהודית: זה קיומי, זה הישרדותי.

יעל: זה גם דפוס, זה הישרדותי, זה קיומי, זה הרגל, זה...

יהודית: הרגלים כל כך נוראיים, המערכת הישרדותית.

יעל: הרגלים איומים, זה כמו שאלעד אומר לי: "אני בלחץ מכסף", ואני אומרת: "גם אני בלחץ מכסף", למרות שהיה בבית כסף, אבל אבא היה לחוץ מכסף, גם כשהיה.

יהודית: נכון.

יעל: ואותו דבר היה פחד ממוות, היה פחד מזה, זאת אומרת…

יהודית: אובדן.

יעל: מאובדן.

יהודית: זה הכל זיכרונות.

יעל: נכון.

יהודית: כל הפעילות של בני אדם כיום מתבססת על זכרונות ילדות וזכרונות מגלגולים קודמים.

יעל: הם מפחדים, גם אני, שלא נעמוד בזה.

יהודית: במה?

יעל: בכאב, אם יהיה, חס וחלילה.

יהודית: קודם כל, למה לחשוב שיהיה?

יעל: אז בדיוק, 

יהודית: נתחיל מזה שאנחנו לא חושבים שיהיה, זה 1.

יעל: אנחנו מכירות כמה אנשים ש...

יהודית: ברור.

יעל: שאמרו, אני מפחד שזה יקרה לי, או שזה יקרה לי וזה קרה לו.

יהודית: בטח.

יעל: ואני תמיד כשאני מתחילה לפחד…

יהודית: אנחנו לא מאמינים.

יעל: אני אומרת: "תיזהרי, כי את מביאה את זה, מיד להפוך את זה, מיד להפוך את זה".

יהודית: יפה, יפה.

יעל: מיד לראות את הדברים...

יהודית: כל הכבוד.

יעל: שהדברים הטובים שקורים לי בחיים, הדברים שאני אוהבת בחיים, הדברים שאני רוצה לעשות, להגיד מיד, אני, במקום להגיד אני מפחדת, 

יהודית: כן.

יעל: מה להגיד? אני נהנית מהחיים?

יהודית: נכון.

יעל: אני נהנית מהחיים, אני אוהבת את החיים, החיים נפלאים.

יהודית: אני מאושרת, אני שמחה, אני נהנית.

יעל: אני מרוצה.

יהודית: תראו, הפחד, הוא נובע מירידת אנרגיה, וזה האוטומט של ההתנהגות, ההתנהגות שלנו האוטומטית, היא להפוך את הפחד הזה למשהו מצטבר, עד שאנחנו לא יכולים לנשום כמעט.

יעל: הוא גם יוצר מציאות. 

יהודית: אבל זה לא מציאות

יעל: אנחנו רואים את זה, זה קורה לאנשים.

יהודית: כן, אבל זה מרחיק אותנו מהמציאות הריאלית, נכון?

יעל: נכון.

יהודית: כי מה המציאות? הרבה נשים אומרות לי, כותבות לי, "יהודית, אני לא יכולה לנשום". למה? "הבן שלי בצבא". אז אני אומרת לה: תקשיבי, קודם כל, תודה לאל, הבן שלך כרגע בצבא, הכל איתו בסדר, לפני יום שמעת ממנו, הכל טוב, הכל בסדר, מבחינתך הוא מוגן, הוא במצב טוב, הוא בריא, הוא חזק, הכל בסדר. אבל למה את לא יכולה לנשום? למה את לא יכולה לנשום ולחמצן? כי נשימה נותנת חמצן למוח ואנרגיה. כי את מוצפת בפחדים נוראיים, שמשהו נורא יקרה לבן שלך.

יעל: נכון.

יהודית: stop it.

יעל: אבל זה נורא קשה, נורא קשה.

יהודית: זה שזה קשה, זה לא אומר שזה בלתי אפשרי, ואני רוצה להגיד לך שהמון אנשים עושים את זה ומגיעים לזה.

יעל: אני אומרת שאם אנשים היו יודעים, ואני ראיתי לא פעם, אמהות או בנות או גברים אפילו, שפחדו על אחד מהילדים שלהם, והם מתו. אני נורא פחדתי על אבא שלי והוא מת. אני מכירה חבר טוב שמאוד פחד על הבת שלו והיא מתה.

יהודית: נכון.

יעל: זאת אומרת, אני אומרת, הפחדים שלנו הם גם מייצרים מציאות, זה קורה.

יהודית: זה מה שיוצר את המציאות. זה לא מן אללה, זה לא המזל…

יעל: נכון.

יהודית: זה לא הגורל, זה לא מהשמיים.

יעל: אנחנו מלא פעמים ראינו בחדשות כאלה אמהות שאמרו: אני ידעתי, אני ידעתי, אני הרגשתי, 

יהודית: נורא, נורא.

יעל: אני ידעתי שיקרה. ולמה ידעתי? כי ייצרת את זה. זה נורא להגיד את זה, אבל, הפחד ממש מייצר את זה. ואם אתה יודע שהפחד ככה מייצר מציאות, אסור לפחד.

יהודית: אתה תפסיק עם זה. בדיוק.

יעל: אסור לפחד.

יהודית: "והעיקר לא לפחד כלל", רבי נחמן מברסלב.

יעל: נכון, נכון.

 יהודית: באמת, כי הפחד הוא המקור לכל הצרות שלנו. אנחנו צריכים להקדים את זה.

א'- כל הזמן להסתכל על מה טוב, מה בסדר, מה תקין, מה העובדות.

2 - כשאנחנו ירדנו למפלס הפחד, מפלס הפחד עלה, אנחנו מיד מחפשים, רואים מהם האפשרויות שלנו, ומה הפתרונות שאנחנו נותנים לפחד הזה. מצלצלים, בודקים, מבררים, הכל בסדר, חיים בהווה, בכאן ועכשיו, כי הפחד רוב רובו הוא עתידי, הוא מתייחס רק לעתיד. דרך אגב, גם מתבסס על העבר.

יעל: אני מודה שזו באמת תקופה שהעבודה הזאת של החשיבה שלנו, ושל המקום הזה של לשנות, לשנות את ההרגלים שלנו, אני מודה שזו תקופה כל כך מאתגרת.

יהודית: זאת התקופה שאנשים צריכים לשנות, ולא, המערכת ההישרדותית עלולה להשתלט עלינו בצורה מטורפת. אנחנו צריכים להרוס את כל התשתיות הישנות שהתבססנו עליהן, הן לא אמת. לנו הם נראים מאוד אמיתיים, אבל אנחנו חיים בתוך אקווריום, אנחנו לא רואים את המציאות, זה המטריקס, אנחנו לא רואים את המציאות הרחבה. אנחנו כיום, מבחינת מה שאנחנו עושים, אנחנו מגיעים למצב שאנחנו בפרספקטיבה, כאילו יש לנו נקודת מבט אובייקטיבית על הדברים, את מבינה? אנחנו כאילו מתרחקים מהמצב, ומתבוננים, ואז יש לנו תשובות ופתרונות למה לעשות ואיך לצאת מהמצב הזה, אבל גם פחד זה דבר שמתמכרים לו.

יעל: ברור…

יהודית: פחד, זעם, כעס, אלימות, זה התמכרות.

יעל: ברור, מה, אני רואה את אמא שלי בתקופה הזאת, היא חוגגת, אגב.

יהודית: ברור.

יעל: אמא שלי בעננים. 

יהודית: ברור.

יעל: החדשות סוף סוף יש להן…

יהודית: אדרנלין.

יעל: מלא אדרנלין היא מקבלת.

יהודית: מלא אדרנלין.

יעל: היא ממש פורחת בתקופה הזאת.

יהודית: זה, נורא, זה נורא.

יעל: אבל כי היא רגילה למקומות האלה.

 יהודית: לא, היא מחפשת אקשן.

יעל: נכון.

יהודית: המוח שלה מחפש אקשן. גם אם האקשן הוא חרא אקשן, זה יותר טוב לה משקט, משלווה, משגרה, כי זה לא מגרה את המוח שלה לכלום, אז יש לה גירויים עכשיו, היא חיה בשיא ה…

יעל: זה גירויים.

יהודית: זה גירויים.

יעל: לכולם.

יהודית: זה גירויים לכולם לצערנו.

יעל: רוב האנשים לא מעריכים באמת שקט, שלווה ושגרה, נכון?

יהודית: לא, כולם מחפשים שקט.

יעל: הם מחפשים שקט.

יהודית: שקט, אושר, שלווה, מחפשים, יענו מחפשים, קוראים המון ספרים על זה, אבל אושר, שמחה, זה כימי, זה תחושה, זה סרוטונין שיורד לתוך המערכת שלנו בעקבות מחשבה חיובית. אושר זה אנרגטי, זה הצפה אנרגטית באזור בית החזה, זאת אומרת שיש לנו הרבה יותר אנרגיה ממה שאנחנו רגילים, או ממה שאנחנו צריכים, ואנחנו בהצפה, זה אושר. בגלל זה הוא גם מאוד מהר מתכלה, עושים שלושה דברים והאנרגיה הזאת יורדת, והאושר חוזר לשגרה.

אז אני אומרת, אנשים לא רגילים להיות שמחים, לא רגילים להיות מאושרים, לא יודעים איך, לצערנו, וגם הם מחפשים כל הזמן דברים חיצוניים, שתייה, סמים, סקס, כל מיני דברים חיצוניים, בגדים, מה הדברים החיצוניים האלה נותנים להם? זה מאוד קצר טווח, כאילו. אז בסדר, אז היה לי סקס עם הבחורה, למחרת בבוקר, כמו שאמר לי מישהו: "לא הכרתי אותה בכלל, אני קם עם גועל נפש, איך עשיתי את זה". או שסמים, אתה לוקח סמים, אתה ב-high-up, ואחרי זמן מאוד מאוד קצר, למחרת בבוקר אתה גמור, ובדכאון עמוק עמוק עמוק.

ככה אנחנו חיים. זה נגמר, זה נגמר.

יעל: אבל בגדים בא לי לקנות.

יהודית: (צוחקת)

יעל: (צוחקת) במיוחד עכשיו. ממש בא לי לקנות.

יהודית: את מבינה, זה נגמר. אם אנחנו רוצים לחיות, ולחוות את ימות המשיח, כשזה קורה, ולחוות את השינוי המדהים שעומד לקרות את כדור הארץ, אנחנו חייבים לעשות עבודה. חייבים, חייבים, חייבים. 

וכשאנשים מתחילים להבין, את יודעת, ישב אצלי מישהו, וכבר הסברתי לו כמה פעמים. אבל אחרי איזה כמה זמן, הוא בא לבקר עם אשתו, ואז נתתי לו עוד פעם הסבר. הוא אומר לי: "הבנתי! הבנתי!". וואי, כמה זמן לקח לו להבין. אבל זה לוקח להבין, כי אנחנו לא רגילים, אנחנו רגילים לחשוב 6000 שנה, ולחיות במקום של אגו, שבו אנחנו זקוקים לאנרגיה של הסביבה על מנת להתקיים, שיגידו לנו שאנחנו נהדרים ומדהימים, ונפלאים, לא לדעת מי אנחנו, לא לדעת מה הערך שלנו, החברה תגיד לך מה הערך שלך. שום דבר לא הגיוני במה שקורה פה. זה הגיוני שמישהו יגיד לי מי אני?

יעל: לא הגיוני.

יהודית: שיגיד לי מה הערך שלי? מי יודע עלי יותר ממני? זה לא הגיוני. ואז מה אנחנו עושים? כל החיים אנחנו מחפשים אנרגיה, ואז אנחנו נותנים לאחר את האנרגיה, על מנת שיחזיר לנו. ואוי לנו ואבוי לו, אם הוא לא מחזיר לנו, נכון?

יעל: כן.

יהודית: לא, אז אני אומרת כל המערכת מעוותת, היא סיימה את התפקיד שלה, ותסייעו לעצמכם, בני אדם צריכים לסייע לעצמם, להפסיק את התהליכים המיושנים. זה פשוט דינמיקות מיושנות, בכל מה שאתה נוגע בו. בתפיסת הזוגיות, בתפיסת האני, בתפיסת התקשורת החברתית, בתפיסה כלכלית, הכל.

יעל: יש הרבה אנשים שהם לא יודעים אבל גם שהם מתנהגים… שהם עושים לעצמם נזקים, בואי נגיד ככה.

יהודית: ברור שלא, בשביל מה אנחנו כאן? זה בפירוש. "אבל אני לא חשבתי שאני כזאת", מישהי אמרה לי, דווקא חברה שלך, "אני לא חשבתי שאני כזאת".

אז אמרתי לה: "ראית גמל שרואה את הדבשת שלו"? הגמל לא רואה את הדבשת שלו, אתה לא יכול לראות, אתה חייב לפתח נקודת מבט אובייקטיבית על המערכת בכלל, כדי לראות את הדברים כפי שהם. אבל אנחנו כיום בכלל משתקפים דרך אחרים כל הזמן. אנחנו משתקפים במראה, ומה שהמראה אומרת לנו אנחנו מאמינים לה, כמו באגדות, מראה, מראה. אז אנחנו מאמינים למראה, אבל היא משקרת. המראה משקפת חלקים מסוימים שלנו, כמו שהעולם משקף חלקים מסוימים שלנו. אבל אנחנו גם מאמינים לעולם, ואנחנו מתחננים לפניו, ומרצים אותו כל הזמן, שיאהב אותנו, שיקבל אותנו.

סליחה?? הוא צריך לאהוב אותי, למה מה? הוא בקושי, הוא לא יודע מה זה לאהוב בכלל, הוא לא אוהב את עצמו אפילו, איך הוא יכול לאהוב אותי? אני אוהבת את עצמי. אני חושבת על עצמי באהבה. אני חושבת על עצמי בהערכה. אני מונה את כל הדברים הטובים בחיי, בחשיבה שלי וביכולת שלי, ויש לי מערכת בקרה.

עכשיו, מערכת הבקרה שלי היא רציונלית, היא לא רגשית, היא רציונלית. מערכת הבקרה שלי נמצאת בבקרה, לא בביקורת, חס וחלילה, בבקרה על כל מה שאני עושה. אף אחד לא יודע מה אני עושה.

אני תמיד אומרת לתלמידים שלי הכל, אני תמיד אומרת להם, תשמעו, יש פעמים, לי יש מערכת בקרה. אתם לא תרגישו שנתתי לכם 80% באותו יום, כי הייתי עייפה ולא ישנתי טוב. אני יודעת שנתתי, בפעם הבאה אני אתן לכם 120%, אתם אפילו את זה לא תדעו, אבל זה לא משנה, הבקרה שלי היא לגבי עצמי, יושרה מאוד רצינית ובקרה. אני כל הזמן מתבוננת במערכת שלי, יש לי את היכולת להסתכל על המערכת שלי ולתקן אותה.

לאנשים אין בקרה. אנשים פועלים מתוך ביקורת, וחושבים שביקורת זה דבר חיובי. ביקורת זה שלילי.

יעל: ביקורת על עצמם. זאת אומרת הם מבקרים את עצמם.

יהודית: רק על עצמם? 

יעל: ועוד.

יהודית: על עצמם, על הסביבה… 

יעל: על בעלם, על הילדים.

יהודית: על בעלם, על הילדים. ביקורת זה דבר שלילי, ביקורת זה אתה אומר לבן אדם: "אתה לא מספיק טוב, אתה לא טוב, אתה לא שווה". איך אני יכולה לצמוח מזה? איך אני יכולה לצמוח תחת ביקורת? הביקורת הזאת נרשמת במערכת שלי כילד, אני מתפתחת כבן אדם שמאוד חסר ביטחון לגבי עצמו, כי הוא לא יודע שהוא טוב, הוא יודע שהוא לא בסדר, שהוא לא טוב בלימודים, והוא לא טוב עם ילדים, והוא נורא מסכן, והוא לא חזק מספיק, והוא איטי. לאיזה בן אדם הוא יגדל? לאיזה בן אדם ילד כזה יגדל?

אין דבר כזה ביקורת, ואף אחד בעולם לא יכול לתת ביקורת, ומי שמקבל ביקורת שיעיף את האדם הזה מהחיים שלו.

יעל: ואם בעלי פתאום נותן לי ביקורת?

יהודית: תעמידי אותו על המקום.

יעל: תעיפי אותו מהבית. (צוחקת)

יהודית: בערך. את מבינה? ביקורת.

יעל: אני חושבת ששנינו קצת נותנים ביקורת אחד לשני. 

יהודית: מאמי, אנשים חושבים שביקורת, אנשים מערבבים המון נתונים, הם חושבים שביקורת זה צמיחה, זה מאפשר צמיחה. ביקורת רק מורידה אותך. רק. דבר שני, הם מערבבים מילים. למילים יש המון כוח. "המלחמה לשלום". מה? מלחמה ושלום, שני מצבים שונים לחלוטין, שאי אפשר ליצור גשר ביניהם, נכון? אז אתם נלחמים על השלום? מה זה הקשקוש הזה? אנשים לא מבינים, צריך שינוי מהותי במילים שאנחנו משתמשים, בגישה.

יעל: אז אנחנו לא מבקרים אף אחד?

יהודית: לא.

יעל: אין לנו ביקורת?

יהודית: תגידי לי, את עצמך את יכולה, אבל רצוי גם לא. 

לא, זה לא עניין שאני לא מבקרת. אני לא מבקרת בדרך כלל, אבל אני בבקרה לדברים.

למה אנשים לא כועסים עליי במהלך טיפולים? כי אני תמיד בבקרה, זאת אומרת שהגישה שלי היא הגישה הגיונית לסיטואציה, את מבינה למה אני מתכוונת?

יעל: כן.

יהודית: עכשיו, היא לא רגשית. ביקורת באה מהעולם הרגשי, היא לא באה מהעולם, והעולם הרגשי הוא שלילי בדרך כלל. זה מוריד, זה פוגע, זה מעליב, זה יוצר איזושהי דינמיקה מעפנית בין שני אנשים.

ביקורת, "תודה רבה על הביקורת שנתת לי".

למה תודה רבה? חונקת אותך, מי אתה בכלל? מה אתה יודע עליי יותר ממני? אני יודעת מי אני, יש לי פרספקטיבה, אני מאוד מדוייקת, המוח ההגיוני שלי כל הזמן עובד ורואה את ההתנהלות שלי ואת ההתנהגות שלי, הוא יודע מי אני, מה הערך שלי, מה אני שווה, מה השגתי, מה לא השגתי, בגלל זה גם יש לי את היכולת. תראי, המערכת הרגשית שלנו נורא יללנית, היא רק בוכה וצועקת וצווחת, אין לה טיפת הומור. המערכת ההגיונית, יש לה הומור, היא כל הזמן מסתכלת עלינו מהצד וצוחקת. אני יכולה להסתכל על כל החולשות שלי ואני מספרת את הכל. וגם את כזאת, דרך אגב.

אני שמה את כל החולשות ואת כל החוזקות שלי על השולחן. זה החולשות שלי, זה החוזקות שלי, קצת מפגרת. לפעמים אני קצת מפגרת בדברים שקשורים לטכנולוגיה, מה אני הולכת לספר? אני רוצה להרשים מישהו? אני לא רוצה להרשים אף אחד. אני יודעת מי אני, אני יודעת מה החסרונות שלי, אני יודעת מה הפלוסים שלי, מה המינוסים שלי, מה אני שווה. לא מעניין לי, לא מעניין לי, אני לא רוצה להרשים אף אחד. אני מאוד מדוייקת עם עצמי.

יעל: הרבה פעמים אנשים אומרים: "אני מאוד שמחתי לקבל את הביקורת הזאת, זאת הייתה ביקורת בונה".

יהודית: כי הם לא מבינים, אין ביקורת בונה, זאת הטעות. את מבינה איזה חיבור של מילים? הביקורת תמיד הורסת.

יעל: אז גם בעיקר לא ביקורת לילדים, לא ביקורת לבעל.

יהודית: ברור.

יעל: רק מילים חיוביות מחזקות.

יהודית: בקרה, בקרה.

יעל: בקרה.

יהודית: מה זה אומר בקרה? אם את באה ממקום רגשי ואת פונה ממקום רגשי לילדה, היא עשתה משהו נניח, היא עשתה משהו, היא התחילה לצרוח, לקחו לה את הטלפון והיא התחילה לצרוח. ואת: (מדמה צרחות) "תפסיקי לצרוח, את נמאסת עליי, די, אין לך טלפון". מה הילדה שומעת? שהיא רעה, שהיא רעה, שהיא לא בסדר. אבל אם את באה מנקודת מבט מבקרה, מנקודת מבט הגיונית, ואת אומרת לה: "מאמי, תקשיבי, הבטריה בטלפון נגמרה", גם אם היא לא מבינה את הכול, היא מבינה את הטון, "הבטריה בטלפון נגמרה, אבא מחבר את הבטריה לחשמל כדי שיהיה לך מה לשחק אחר כך". היא ישר מבינה, מסתובבת, הולכת בלי לבכות יותר.

יעל: הלוואי.

יהודית: אבל תביני, אין הלוואי, 

יעל: יש לעשות, נכון, אתה לא תמיד תופס את עצמך, אתה צריך יותר לתפוס את עצמך.

יהודית: נכון, אני לא התכוונתי ככה, upside down, שהכול ישתנה upside down, אבל אני בהחלט זורעת את הזרעים עכשיו.

יעל: אבישג נתנה לי איזה ספר של ג'ו דיספנזה.

יהודית: כן, דיספנזה.

יעל: דיספנזה, והוא מדבר כל הזמן על המדיטציות כמובן, את החשיבות של המדיטציות.

יהודית: מאוד חשוב.

יעל: הוא אומר שבמדיטציה תנסה להסתכל על עצמך כאילו בהיבטים השליליים שלך, זאת אומרת, תראה את עצמך כועס, ותראה את עצמך, את הדברים שאתה לא אוהב בעצמך.

יהודית: כן.

יעל: שאתה חושב בצורה שלילית, ואתה מדוכא, ואתה משפיע ככה, ואתה עושה ככה, ותסתכל על זה, ואז תראה אותך כמו שהיית רוצה לראות עצמך, שמח, מרוצה, מסופק, קליל. זה הוא אומר, כאילו, לראות במדיטציה.

יהודית: כן.

יעל: אני הרבה פעמים לפעמים, את יודעת, אני עוצמת את העיניים ואני רואה את עצמי, כמו שאני בבית, שאני צורחת, שאני עצבנית, יש לי המון פעמים שאני עצבנית, סתם… 

יהודית: כן

יעל: סתם עצבנית.

יהודית: כן, כן, כן, out of the blue.

יעל: פשוט עצבנית.

יהודית: כן.

יעל: את המתח, המתח הזה, שאני בלי לשים לב, כאילו, יכולה להכניס אותו הביתה, וכשאני עוצמת את העיניים ואני מסתכלת על זה, ואז אני עוצמת ואני מסתכלת עליי שמחה וקלילה ו...

יהודית: כי העברת עכשיו את כל התיכנות למוח החיובי.

יעל: כן.

יהודית: ואז זה עושה לך טוב.

יעל: כן, כי כשאני רואה אותי ככה, כשאני מדמיינת אותי כמו שאני, אני אומרת, אוי ואבוי.

יהודית: כי אנחנו לא רואים את עצמנו.

יעל: אבל אני כן...

יהודית: אנחנו עובדים על אוטומטי.

יעל: אני רואה, אני רואה שאני עושה את זה.

יהודית: אבל זה אוטומט.

יעל: זה אוטומט.

יהודית: התגובות שלך הן אוטומטיות, הן מופעלות על ידי התוכנה ההישרדותית.

יעל: אז אם בן אדם כזה עצבני, ברמת מתח כל כך גדולה, אז מה עוד אני אעשה בשביל, את יודעת, בשביל לעבור את הדפוס הזה?

יהודית: אז קודם כל, רמת מתח מאוד גבוהה, מצביעה על ירידת אנרגיה מאוד גבוהה, מהירה.

יעל: נכון.

יהודית: ואז בעצם, ברגע שיורדת האנרגיה, כי אנחנו מערכת חשמלית לגמרי, ואנחנו צריכים לדאוג שתהיה לנו אנרגיה בגוף ובמוח, כדי שהגוף שלנו יתפקד, אנחנו בעצם, המוח מעביר באופן אוטומטי את הפיקוד מהמוח למערכת העצבים האוטונומית, באמצעות חומר שנקרא קורטיזול.

עכשיו, מספיק שאנחנו מתחילים לדבר, לא נותנים לזה להתרומם, את מבינה? לנחש הזה.

לא נותנים לזה להתרומם לרמות של התפרצות.

יעל: נכון, נכון, ואני למדתי.

יהודית: כן, זה אוטומטי.

יעל: אצלך למדתי, כן, לא להגיע לשם, פעם הייתי משתוללת.

יהודית: נכון. לא, לא לתת לזה, פתאום...

ואת יודעת, הדבר הכי חשוב להבין, שאנחנו כל הזמן צריכים לקחת אחריות על עצמנו, באמת.

אם אני עצבנית, נניח, אני אקח אחריות על עצמי ואני אשאל את עצמי, למה את עצבנית?

עכשיו, למה את עצבנית? בואי תבדקי את עצמך.

מה אנשים עושים? באופן אוטומטי משליכים את זה על מישהו אחר.

יעל: תמיד.

יהודית: תמיד.

יעל: על הבעל, על הילדים, ברור.

יהודית: על הסביבה, על הכסף, על החיים, על הבנקים, על הכול. אבל לא, למה? זה לא הדברים החיצוניים, זה משהו בתוכך שאת צריכה לתקן.

יעל: נכון.

יהודית: ואם את זה תיקנת, תיקנת גם את הדברים החיצוניים.

יעל: כשאני מעלה אנרגיה. כשאני מעלה אנרגיה, אני נרגעת, אני...

יהודית: כל הזמן, זה רק אנרגיה.

יעל: אני הגיונית, אני מתפקדת בצורה הרבה יותר טובה ונעימה.

יהודית: אני רואה את זה, אני רואה את זה, זה שינוי מאוד משמעותי ומאוד מהותי שאת עברת.

יעל: זו עבודה מאוד מאוד מאוד מתגמלת.

יהודית: מתגמלת בטירוף.

יעל: וזה אנשים צריכים לדעת שנכון.

יהודית: אבל זו האבולוציה, זה המעבר לגן עדן, שאנשים יוצרים רק עולם נפלא ויפה, עם פרחים ופרפרים ושמחה ולמידה, אין מלחמות, "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ידעו עוד מלחמה", זו הדרך, זאת הדרך היחידה וכפי שכבר אמרתי, זו לא המצאה שלי, זה הבורא העביר לי את זה, הבורא בלילה אחת העביר את המידע הזה. במה זכיתי אני לא יודעת, אבל נעשה ונשמע, זה מה שאני צריכה לעשות, זאת השליחות שלי, אני עושה את זה.

ובאמת כשאנשים נחשפים לידע, כולם הופכים להיות שליחים באופן אוטומטי, כולם רוצים להיות שליחים. אומרים: "אם לי זה עשה כל כך טוב, זה הציל את החיים שלי, אני רוצה שלכולם זה יהיה".

וזה באמת כולם צריכים, אני יודעת, אני לא מנסה לשכנע אף אחד, כל אחד שיעשה מה שהוא רוצה בחייו, אני מנסה לעשות את העבודה שלי, את השליחות שלי, זאת השליחות שלי, והשליחות היא באמת מאז שאני קטנה, זה נשמע מגלומני, להציל את העולם. זאת השליחות. מאז שאני קטנה אני שומעת את זה. שלא לדבר על מיליון ואחת חזיונות ואירועים מאוד מוזרים, שהיו לאורך כל הדרך. אבל, להציל את העולם, כל אחד מאיתנו יש לו את הכוח להציל את העולם.

אין בי או בך שום דבר יוצא דופן ממה שיש באחרים, לכולם יש את הפוטנציאל הזה. רק מה, אם יש מכונית ואתה לא יודע איך להפעיל אותה, אז אתה תעמוד כמו דביל ליד המכונית ולא תוכל לנסוע בה, נכון? להסיע. אז זה מה שקורה לאנשים, אבל הם צריכים לדעת שכל אחד מהם הוא נזר הבריאה. כל אחד מהם מחובר לאלוהות. לא ברמה הדתית, לא ברמה הדתית, אלא ברמה אנרגטית. כל אחד מחובר לאלוהות, כל אחד יכול להתחבר למערכות מידע עצומות שקיימות במערכת שלו. כל אחד יכול להיות קוסם. כל אחד יכול לחולל קסמים בחיים שלו, באמת.

יעל: לגמרי.

יהודית: זה מדהים לראות את זה לאורך כל הדרך, זה רק אנחנו. ובאמת, אנחנו לוקחים על עצמנו את האחריות. ואת יודעת, אני מדברת ומדברת ומדברת, ובאמת, אני יודעת שאני זורעת זרעים והם יצמחו.

יעל: ומה מבחינה דתית?

יהודית: מה זאת אומרת?

יעל: לא, זה כל הזמן מעסיק אותי. את יודעת, האנשים עכשיו שהם נגיד רק מתפללים, רק קוראים תהילים. מה מהבחינה הזאת?

יהודית: תראי, אחד הדברים שהשתנו, זה מה שקורה בדת. לא תהייה דת. עכשיו, זה לא אני אמרתי, זה סבא של סבא של סבא שלי, שראה את מה שקורה היום.

הוא אמר, בימות המשיח, לא תהיה דת, תהייה דעת, נעבור לשלב הדת.

דת, אמרתי לכם, אמרתי את זה, חזרתי על זה, זה בעצם סדרה של חוקים. יש חוקים מהתורה, שהם למען האדם, ויש גם חוקים שמחזקים את החוקים האלה, הם מדרבנן, ויש כאלה שהקצינו את זה למקומות שהם החליטו עליהם, ויצרו להם איזה עולם, כמו בוותיקן, גם בוותיקן זה ככה, גם הנצרות.

לא יהיו דתות יותר, תהייה דעת.

זאת אומרת שאנחנו נדע דברים, שמעולם לא נחשפנו אליהם עד כה, אנחנו נחווה ניסים, שמעולם לא האמנו שזה אפשרי בכלל.

יעל: מתי זה מתוכנן לקרות?

יהודית: בשבוע הבא.

יעל: (צוחקת)

יהודית: (צוחקת) 

יעל: שאני אדע אם אני אהיה בארץ, או איפה אני אהיה בדיוק.

יהודית: תראי, זה כל העולם, ההתרחשויות יהיו בכל העולם, השינויים יהיו בכל העולם.

אם עד היום, כאילו, יש חייזרים, אין חייזרים, יש בוראים, אין בוראים, כל הוויכוחים האלה, אתם תתחילו לראות באמת, באיזה עולם אתם חיים, כי עד היום, כמו שאמרתי, חייתם בעולם בועה. חייתם באקווריום. וכל איזה דמות שעברה מהצד, נהייתם רוחניים נורא, "ראיתי איזה דמות עוברת".

אין לכם מגבלות כמעט, היכולות שלכם כל כך גבוהות, פרט למערכת הזאת, הסלילית, ההישרדותית, שהיא מאוד מגבילה את התנועה שלכם, יש לכם טווח תנועה מאוד קצר. הלוך חזור, הלוך חזור, הלוך חזור, לופ, ואתם חיים בלופ. וזה נגמר. מי שרוצה…

יעל: לצאת מהלופ.

יהודית: לצאת מהלופ.

יעל: מי שיודע שהוא בלופ, לא כולם יודעים שהם בלופ.

יהודית: תראי, אני לא… אני לא מנסה לשכנע, זאת אומרת… אני פונה,

יעל: לא, את אומרת, את לפעמים רואה אנשים, ואת אומרת, הוא לא יודע, אבל הוא בלופ.

יהודית: זה כבר לא בעיה שלי, אני עושה כמיטב יכולתי להעביר את המידע,

יעל: נכון, נכון, מי שרוצה...

יהודית: שהוא 30 שנה היה חסוי. 30. רק פרטים מסויימים בארץ ובעולם יכלו לקבל את המידע הזה. 30 שנה לא הרשו לי להוציא. עכשיו הם רוצים שאני אוציא את זה. הם הבוראים.

יעל: דווקא במלחמה?

יהודית: זה לא המלחמה, דווקא בתקופה שאנחנו עומדים בין ה...

יעל: בשינוי, זה יהיה שינוי, הולך להיות שינוי.

יהודית: מאוד.

יעל: כבר...

יהודית: קבלו אותו, באהבה, קבלו את השינוי, תעשו את השינוי, תבצעו את מה שמתבקש מכם. זה כבר תלוי בנו, זה… את יודעת, זה...

יעל: כן.

יהודית: זה כבר תלוי בנו, זה לא תלוי...

יעל: לגמרי.

יעל: אוקיי, יהודית, בפעם הבאה, אם לא אכפת לך, בואי נדבר ונחזור לזוגיות, כי הזוגיות היא מאוד משמעותית בזמן המלחמה, אנחנו בזמנים שאנחנו צריכים לעשות עבודה כפולה.

יהודית: אבל זה כלול.

יעל: נכון.

יהודית: It's included.

יעל: נכון, לגמרי.

יהודית: זאת אומרת, מה שאני מספרת עכשיו, מה שאני אומרת עכשיו, זה גם מבהיר המון דברים לגבי הדינמיקה בזוגיות, נכון?

יעל: כן.

יהודית: הביקורת.

יעל: נכון.

יהודית: לא לחשוב על העתיד, לחיות בהווה, לראות את הטוב, כל אלה מדברים גם על זוגיות.

יעל: לגמרי, לגמרי, אבל אנחנו נהיה יותר ספציפיים.

יהודית: לגמרי.

יעל: כי אני בטוחה שאת יודעת, זה כמו תקופת קורונה, בסוף אתה בבית עם המשפחה שלך 24 שעות ביממה, תחת תלחץ.

יהודית: כן.

יעל: ואנשים יוצא להם… עשן.

יהודית: כן, להתפוצץ.

יעל: בדיוק.

יהודית: חבל, חבל מאוד.

יעל: ואנחנו עדיין רוצים לשמור על…את יודעת...

יהודית: מאוד מאוד חשוב לאנשים להבין...

יעל: נכון.

יהודית: שהתפוצצות של ההורים, זה אסון לילדים.

יעל: נכון, זה אסון, אסון. וגם ככה הם עוברים את זה בצורה...

יהודית: קשה.

יעל: קשה, ובגלל זה אנחנו באמת בתור הורים, רוצים לתת להם כמה שאפשר…

יהודית: מחויבים.

יעל: בדיוק.

יהודית: כי הורים הם בוראים.

יעל: נכון.

יהודית: ההורים בוראים את המוח של הילד, אנחנו לא הבאנו את זה עד היום. ההשפעה שלנו, גם גנטיקה, אבל גנטיקה זה בקטנה, אנחנו בוראים את הילד, אנחנו אלו שיהפכו אותו למאושר, או לאומלל, או לעשיר, או לעני, או למוצלח, או ללא יוצלח. זה אנחנו, זה בידינו, אנחנו חייבים להבין את זה.

אבל אנחנו נמשיך לדבר על זוגיות, ומשם נצא לילדים.

יעל: יופי, תודה רבה.

יהודית: תודה רבה.

יעל: היה נהדר.

יהודית: בעזרת השם, רק ברכות על עם ישראל.

יעל: רק ברכות, רק ברכות. ברכות.